ע.א. 248/77 - בנק הפועלים בע"מ נגד גרבורג בע"מ ואח'
*ביטול עיסקת מכר עקב תרמית בתחולה למפרע לענין התגבשות שעבוד צף.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בנטל) בהמ' פתיחה 10736/76 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה הראשונה (להלן המשיבה) קיימה קשרי מסחר עם המשיבה השניה שפשטה את הרגל (להלן החברה). החברה רכשה מהמשיבה סחורות ביום 16.11.76 ולמחרת היום מונו כונסי נכסים על רכוש החברה לפי בקשת בנק הפועלים שהיה בעל שיעבוד צף.
הבנק תובע מהחברה בתוקף שיעבוד זה למעלה ממיליון ל"י ולאחר שהופעלו כונסי נכסים שלחה המשיבה מכתב אליהם ובו הודעה על ביטול עיסקת המכר מיום 16.11.76 מטעמים של תרמית וחוסר תום לב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ממצא של תרמית לגבי העיסקה הנ"ל ותוצאת התרמית הינה זכות המשיבה לבטל את החוזה ומכיון שזכות הביטול פועלת למפרע, הרי גם העברת הבעלות מתבטלת והטובין חוזרים לבעליהם כשהשיעבוד הצף אינו חל עליהם. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. טענת התרמית הוכחה במידה מספקת לגבי העיסקות שנעשו יום לפני מינוי כונס נכסים. החברה צברה חובות של כ- 10 מליון ל"י וכאשר ניתנו שיקים עבור הסחורות ידעה החברה שהשיקים לא יכובדו וכי הבנק עתיד לנקוט צעדים למימוש השיעבוד הצף.
ב. תוצאת התרמית הינה ביטול עיסקת המכירה. לפי סעיף 15 לחוק החוזים מי שהתקשר בחוזה עקב טעות הנובעת מהטעייה של הצד השני רשאי לבטל את החוזה. חוסר יכולתה של החברה לשלם את השיקים וידיעת המנהל שהשיקים לא יכובדו ושעומדים לממש שיעבוד צף מהווים הטעייה במובן סעיף 15 הנ"ל. במקרה דנא נמצאים שלושת המרכיבים של הטעייה: טעות הנובעת מן ההיצג, כוונת המציג שהניצג יפעל עפ"י ההיצג, קשר סיבתי בין ההיצג ובין כריתת החוזה.
ג. גם הוראות סעיף 6 לחוק החוזים מקנות למשיבה את הזכות לביטול חוזה המכר, עקב הפרה יסודית המעניקה לנפגע זכות לבטל את החוזה. ברור שצד שאינו מקיים את חיוביו עפ"י החוזה ע"י אי תשלום המחיר מהווה הפרה יסודית כזאת. ואכן המשיבה שלחה מכתב לכונסי הנכסים על ביטול העיסקה.
ד. הן במקרה של ביטול עקב תרמית והטעייה והן במקרה של ביטול עקב הפרה יסודית, התוצאה היא שהחוזה מתבטל למפרע ומשבוטל חייבת החברה להשיב למשיבה את מה שקיבלה עפ"י החוזה, וכאן עדיין נמצאת הסחורה במחסני החברה כך שההשבה היא אפשרית. לחברה לא היתה בעלות בטובין שכן החוזה עם המשיבה בוטל למפרע, כך שהשיעבוד הרובץ על נכסי החברה לא חל על הסחורה והמשיבה זכאית להשבתה.
ה. המערערת טוענת גם שעל העניין חלות הוראות חוק המשכון ועפ"י סעיף 5 לחוק המשכון נכסים נדים שמושכנו כשהיו בהחזקתו של הממשכן יהיה כוחו של המשכון יפה גם אם הממשכן לא היה בעל הנכסים או לא היה זכאי למשכנם. ברם, הנימוק שניתן לכך הוא שצורכי המסחר דוחים את הכלל שאין אדם יכול לתת את מה שאין לו, ויש להגן על צרכני שוק האשראי ע"י החלת תקנת השוק לטובת מקבלי משכון, אך אין דינו של בעל שיעבוד צף כדינו של צד ג' שהחוק בא להגן עליו. אם לא יוכל הבנק, שהוא בדרך כלל בעל המשכון, לסמוך על המשכון, ישתבש שוק האשראי. לא כן מצבו של מי שיש לו שיעבוד צף ויודע מראש שיש לו רק ערובה על תנאי לגבי אותם נכסים שיהיו שייכים לחברה בשעת גיבוש השיעבוד ורק אחרי שהנושים המועדפים ייפרעו מנכסים אלה.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. עו"ד י. סמואל למערער, עו"ד פ.ג. נשיץ למשיבה. 30.11.77).
ע.א. 309/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט וייס) בתיק מ.א. 530/76 - הערעור בעיקרו נדחה).
העובדות:
המשיבה הראשונה הינה אשתו של המערער, ושלושת המשיבים, ילידי 1956, 1962, 1965, הם ילדי בני הזוג. המשיבה השנייה מפגרת בשכלה. המשיב הרביעי הוא נכה שיתוק ומרותק למיטתו כשאמו מטפלת בו. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיבים 3000 ל"י לחודש. צמוד למדד של נובמבר 1976, נוסף לקיצבות הביטוח הלאומי בסכום של אלף ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש למערער הכנסה שבין 3000 ל"י ל- 4000 ל"י לחודש גימלאות מאג"ד וככל הנראה הוא עוסק במסחר נוסף והוא יכול לשלם את הסכום האמור. עבור הבן הנכה נרכשה מכונית וביהמ"ש אסר על המערער להשתמש במכונית, ובמסגרת המזונות שקבע לקח בחשבון הוצאות כ- 1000 ל"י לחודש עבור המכונית. ביהמ"ש הורה לעקל את משכורתו של המערער וכן את רכושו להבטחת תשלום המזונות. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. לטענת המערער כי אשתו מורדת - ביהמ"ש קבע כי הבעל הוא שעזב את הבית ואין להתערב במסקנתו זו.
ב. לעניין שיעור המזונות - קביעתם נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש שאמד את צורכיהם של המשיבים ואת יכולתו הכלכלית של המערער, ואין פסול במסקנתו. האשה מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי הקצבה של 400 ל"י לחודש להוצאות דלק וצדק ביהמ"ש המחוזי כי סכום זה אינו מכסה את כל ההוצאות המסתכמות בכ- 1000 ל"י לחודש. כן אין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי שנותר בידי המערער מספיק לפרנסתו אחרי תשלום המזונות בסכום שנקבע.
ג. ביהמ"ש יכול היה לחייב את המערער בתשלום מזונות מיום הגשת התביעה ולא מיום מתן פסק הדין. לטענת המערער צריך היה ביהמ"ש לחייבו עבור התקופה שלפני מתן פסה"ד רק בהחזר סכומים שהמשיבים הוציאו למעשה, אך בנסיבות העניין אין שוני מהותי בדרכי החישוב וגם אילו נערך החישוב כהצעת המערער היו מגיעים לאותה תוצאה.
ד. לעניין ההצמדה - סכום המזונות נקבע עפ"י הצרכים של התובעים במועד נתון, היינו במועד השמעת העדויות, וזה מועד מאוחר יותר מהגשת התביעה. על כן יהיה הבסיס להצמדה ינואר 1977 במקום נובמבר 1976.
ה. לא היה יסוד להטיל עיקול להבטחת תשלום המזונות. הטלת עיקול עלולה להידרש רק אם הצו של ביהמ"ש לא יכובד. מוקדם לקבוע את הצורך בהטלת עיקול, כאשר לא הוברר אם המערער מקיים את פסה"ד ואם לאו.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר. אשר. עו"ד ש. שרשבסקי למערער, עו"ד מ. שכטר למשיבים. 28.11.77).
ע.א. 492/77 - פלונית נגד פלוני ואח'
*טענת שיתוף בנכסים. * מחיקת תביעה על הסף.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט זמיר בשבתו כרשם) בהמ' 1264/77 (ת.א. 2086/73) - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיבה השניה היא החברה בע"מ שעל שמה רשום בית קפה בנתניה והמשיב הוא בעל מניות
בחברה, מנהלה ובעל השליטה בה. את זכויותיו רכש המשיב בשנים 1962 ו- 1964 ולצורך רכישתו קיבל הלוואות. המערערת הכירה את המשיב בשנת 1965, היא התקשרה עמו למטרת נישואין והחלו לגור יחד כבעל ואשה, וניהלו משק בית משותף וגם את בית הקפה ניהלו במשותף. בטקס פורמאלי התחתנו הצדדים רק בשנת 1971 וכשנה לאחר מכן נפרדו. במשך כל תקופת עבודתה בבית הקפה לא קיבלה המערערת שכר, אם כי מטעמי מיסוי נרשם שהיא קיבלה משכורת. מתוך ההכנסות שולמו החובות וכן שופץ העסק לאחר דליקה שפרצה בו. המערערת טענה כי הפכה להיות אשתו של המשיב מאז שנת 1965 ויש לראותם כשותפים שווים בבית הקפה שכן זו היתה כוונתם המשותפת. היא ביקשה פס"ד הצהרתי כי היא הבעלים של מחצית הזכויות או של חלק אחר בבעלות, בהתחשב עם השקעתה מאז שנת 1965 או לחילופין מאז שנת 1971. הרשם מחק את התביעה מחמת חוסר עילה. לדעתו חלה הלכת שיתוף בנכסים רק על בני זוג נשואים ולא על ידועים בציבור, וטענת נישואין מאז 1965 יכולה להיות רק בדרך של קידושי ביאה וקידושין כאלה, סבר הרשם, אין סיכוי להוכיח את קיומם. עילת תביעה חילופית לפי כתב התביעה היא עשיית עושר ולא במשפט, אך הרשם סבר שזו תביעה כספית רגילה שאין לדון בה במסגרת תביעת הצהרה זו. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. אין לקבל את הנימוק של ביהמ"ש המחוזי לעניין הוכחת קידושי ביאה. כשמדובר במחיקת תביעה על הסף, השאלה איננה אם התובע יוכל להוכיח את טענתו ואם לאו, אלא יש להניח שהעובדות אכן תוכחנה. טענה של קידושי ביאה לא נטענה על כל פרטיה, שכן יחסי מין בין גבר ואשה עדיין אין בהם כדי להקים נישואין של קידושי ביאה. לשם קיומם של נשואין כאלה דרושים תנאים שונים כגון הצהרת הגבר בפני שני עדים כשרים על רצונו לקדש את האשה ועדו' ויש לפרט בכתב התביעה את כל העובדות המצביעות על קיומם של נישואין כאלה. על כן צדק השופט, אם כי לא מטעמו, שיש לראות את הצדדים נשואים רק משנת 1971.
ב. נותרה השאלה אם קיים היה הסכם מפורש או מכללא בין הצדדים על שיתוף בנכסים. השאלה מה היתה כוונת בני הזוג היא כולה שאלה של עובדה ואפילו נרכשו נכסים ע"י אחד מהם לפני הנשואין אין הדבר מונע בעד בני הזוג השני להוכיח שהמחיר שולם למעשה מתוך המשאבים המשותפים. ביהמ"ש לא נתן אמון בטעונה של המערערת, אך שאלת האמון אינה מתעוררת בשלב זה. מהעובדות כפי שפורשו בפרשת התביעה עולה שאם יוכחו תהיה קיימת העילה של השותפות.
ג. לכאורה יש בעובדות שנטענו כדי להקים עילה נוספת עפ"י דיני ההשבה, וגם מסיבה זו לא היה מקום למחוק את התביעה על הסף מחמת העדר עילה.
ד. אין לקבל את טענת המשיב כי מדובר בהחלטה אחרת של רשם שבה צריך היה להגיש את הערעור בפני ביהמ"ש שבו יושב הרשם. מחיקת כתב תביעה מחוסר עילה מהווה פסק דין ולא החלטה אחרת, ובהתאם לסעיף 11 לפקודת הרשמים פס"ד של רשם כמוהו כפסק דין של ביהמ"ש שבו הוא משמש רשם, וניתן לערער עליו כמו על כל פס"ד של בימ"ש מחוזי.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. עו"ד נ. אלקסוצקי למערערת, עו"ד מ. בר שלטון למשיב. 21.11.77).
ע.א. 664/76 - רמט נגד פיוניר קונקריט בע"מ
*מתן רשות להתגונן וטענת קיזוז.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לוין) בת.א. 625/75 - הערעור נתקבל).
המשיבה תבעה מן המערערת בסדר דין מקוצר סכום של כ- 570 אלף ל"י עבור בטון שמכרה וסיפקה למערערת. לגבי סכום של 52 אלף ל"י טענה המערערת כי חשבונה של המשיבה מוטעה
ועל סכום זה ניתנה רשות להתגונן. ביחס לסכום הנותר טענה המערערת כי מגיעים לה דמי נזקים על הפרת חוזה בסכום העולה על הסכום הנתבע ע"י המשיבה, והיא ביקשה רשות להתגונן גם בכל הנוגע לסכום זה כדי שתוכל לקזז החיובים ההדדיים. ביהמ"ש המחוזי בירר את השאלה המשפטית אם רשאית המערערת לקזז את תביעותיה והגיע למסקנה שאינה רשאית לקזז ועל כן דחה בקשתה לרשות להתגונן. הערעור על כך נתקבל.
המערערת הגישה בינתיים תובענה בביהמ"ש המחוזי על נזקים של כ- 2 וחצי מליון ל"י והמשיבה ביקשה לדחות ערעור זה על הסף בגין הגשת התובענה הנפרדת. ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו כי ענינה של המערערת בהכרעת ערעור זה לטובתה כדי שתזכה בהשבת כספה בהקדם, ואם כי לא מן הראוי להטריד את ביהמ"ש בבירור תביעות בשני הליכים שונים, ניתן יהיה לאחד את שתי התובענות ולדון בשתיהן יחד.
אשר לשאלת הקיזוז עמד השופט ח. כהן בפסק דין מקיף על זכות הקיזוז העומדת למערערת הן לפי סעיף 62 לחוק המכר והן לפי סעיף 20 לחוק החוזים
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. תרופות בשל הפרת חוזה). ביהמ"ש עמד על הביטויים השונים של חובות וחיוב ועל הפירוש האחיד שצריך לתת לכל הוראות הקיזוז שבחוקים השונים. כן עמד ביהמ"ש על השאלה אם צריך לתת הודעה על הכוונה לקיזוז ואם במקרה הנדון ניתנה הודעה כזאת על הכוונה לבקש קיזוז.
השופט י. כהן הסכים לקבלת הערעור ובענינים מסויימים היו נימוקיו שונים מנימוקי השופט ח. כהן.
עוה"ד א. גולדנברג וצ. קליר למערערת, ועו"ד מ. שרף למשיבה. 24.11.77)
ע.א. 207/77 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות. (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב ואמם של שני המערערים התגרשו באפריל 1975. המשיב התחייב לשלם מזונות למערערים 1000 ל"י לחודש. לאחר כשנה ביקשו המערערים כי סכום המזונות יועמד על 1500 ל"י לחודש בטענה כי צורכיהם עלו וכי המשיב מרוויח 5000 ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדה כי המשיב מרוויח 3500 ל"י לחודש, ומכיון שבינתיים נישא ויש לו ילד, הרי ההכנסה הנ"ל צריכה להתחלק בין שני מבוגרים ושלושה ילדים וחייב את המשיב לשלם 1,200 ל"י לחודש כש- 60 אחוז צמוד למדד יוקר המחייה. כן חייב את המשיב לשלם למערערים הוצאות המשפט בסך 300 ל"י. הערעור נתקבל בחלקו. לעניין שיעור ההכנסה של המשיב שהיא קביעה עובדתית וסכום המזונות הבסיסי של 1,200 ל"י לחודש אין להתערב. אשר להצמדה אין פסה"ד מסביר מדוע הוצמד רק 60 אחוז מדמי המזונות למדד. בהתחשב בכך שצורכי הקטינים גדלים במקביל למדד יוקר המחייה יש להצמיד את מלוא הסכום למדד. המערערים התרעמו על כך שנפסק להם רק סכום של 300 ל"י הוצאות, ואם כי הדרך הנכונה היא שיש להטיל הוצאות לפחות בשיעור התעריף המינימאלי, הרי כשפסק ביהמ"ש דלמטה את אשר פסק אין הצדקה להתערב בקביעתו.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ב. צאירי למערערים, עו"ד ד. מרקמן למשיב. 16.11.77).
ע.א. 396/77 - פלונית ופלוני נגד פלוני.
*מזונות. (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת הינה אשתו של המשיב והמערער הוא בנו יליד 1960 שיגיע לבגרות בעוד כשנה. בשנת 1976 עזב המשיב את הבית. המערערים תבעו מזונות 3,700 ל"י לחודש בטענה שהמשיב משתכר למעלה מ- 5 אלפים ל"י נטו - ביהמ"ש המחוזי קבע כי משכורת המשיב היא כאמור ויש לו גם שילומים וחייב בתשלום מזונות כמבוקש, אך חילק אותו כך שלאשה ישולם סכום של 2,000 ל"י ולבן 1,700 ל"י. כן קובע
כי מתוך הסכום הנ"ל 1,800 ל"י בלבד יהיו צמודים למדד וחייב את המשיב בתשלום 600 ל"י הוצאות. הערעור נתקבל בחלקו. לעניין חלוקת המזונות בין שני המערערים - מזונות נפסקים לאנשים מוגדרים וגם כאשר התביעה מוגשת באופן משותף, רשאי ביהמ"ש לקבוע מה סכום מזונות הוא מקציב לכל אחד מן התובעים. אין לומר כי החלוקה כאמור אינה נכונה, ואם יהיה שינוי נסיבות מהותי כשיגיע הבן לבגרות, תוכל המערערת לבקש בחינה חוזרת של ההחלטה הנ"ל.
אשר להצמדה - הדרך היעילה ביותר לוודא כיסוי צורכי הזכאים למזונות ולמנוע התדיינות חוזרת לעיתים קרובות היא הצמדת המזונות למדד יוקר המחייה, ואין לראות בפסק הדין דלמטה מדוע הוצמדה רק מחצית מסכום המזונות למדד יוקר המחייה. אי לכך יש להצמיד את כל הסכום למדד.
המערערים מתרעמים על הסכום הנמוך של הוצאות המשפט שנפסקו. אכן, סכום ההוצאות הנפסק צריך לשקף את התעריף המינימאלי, וביהמ"ש רשאי לסטות מן התעריף אם יש נימוקים המצדיקים זאת ואז מוטב שיפרט אותם בביהמ"ש. אך ביהמ"ש העליון לא יתערב בכל מקרה בו סטה ביהמ"ש קמא מן הכלל הנ"ל, אלא כאשר המשגה שנפל הוא יסודי ומהותי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. קורץ למערערים, עו"ד נ. גולדברג למשיב. 16.11.77).
ע.א. 314/77 - ל.מ. ליפסקי בע"מ ואח' נגד נתן מנור ואח'
*הגנה לפטנט שעיקרו שילוב רעיונות קיימים. (הערעור נדחה).
המשיבים רשמו פטנט על יצור מתקן לייבוש כלי מטבח הנע מעלה מטה בכוון אנכי בתוך ארון חסר תחתית מעל לכיור. המערערות החלו אף הן לייצר מתקן כזה והמשיבים הגישו תביעה על יסוד הפטנט. ביהמ"ש המחוזי קיבל תביעת המשיבים והערעור על כך נדחה. המערערות טוענות כי הפטנט חסר חידוש המצאתי לעומת מה שהיה ידוע בארץ לפני התאריך הקובע, ולחילופין שהמוצר שלהן שונה מן המוצר שתואר בכתב הפטנט. לטענה הראשונה - בארץ היו ידועים מצד אחד מתקנים לייבוש כלים ומצד שני מוצרים שונים שבהם מתקנים זחיחים על מסילות עם שיניים. ברם השילוב הרעיוני של מתקן זחיח עם מתקן לייבוש כלים והתקנתו בתוך ארון חסר תחתית הניתן להורדה כדי להקל על שימת הכלים לתוכו, הוא כשלעצמו מהווה את הפטנט. המבחן מתי שילוב כזה מהווה פטנט, הוא כאשר בעל מקצוע ממוצע, הנמצא בתחום אומנותו, על סמך הידע שכבר פורסם, היה רואה ברעיון צעד המצאתי, אפילו צעד צנוע למדי, או היה אומר כי הדבר מובן מאליו. בעניננו קבע ביהמ"ש על סמך המבחן הנ"ל כי מדובר בצעד המצאתי והרי זו שאלה שבעובדה שאין בימ"ש לערעורים מתערב בה. אשר לטענה כי המתקן של המערערות שונה מהמתקן של המשיבים במנגנון הזחיחות - הצעד ההמצאתי של המשיבות לא היה במנגנון הזחיתות אלא בשילוב הרעיון כאמור, כך שגם התאמת מנגנון זחיחות שונה מהווה הפרת הפטנט.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. הורוביץ למערערות, עוה"ד א. זליגסון וד. פריימן למשיבים. 24.11.77).
ע.א. 256/77 - קצין התגמולים נגד מרדכי פחימה.
*תביעה לתגמולים עקב מחלת סכרת בטענה שנגרמה עקב השירות. (הערעור נתקבל).
המשיב חלה בעת שרותו הצבאי במחלת הסכרת וקצין התגמולים דחה תביעתו לתגמולים ואילו ועדת הערעורים קיבלה את ערעורו של המשיב. הערעור על כך נתקבל. המשיב הופיע בפני ועדת הערעורים ללא עזרת עו"ד ולא הבין מה עליו להוכיח. הועדה היתה סבורה שדי בכך שהמשיב החל בשרותו הצבאי ללא פגם רפואי
שניכר כלפי חוץ, כדי ליצור חזקה שהמחלה נגרמה עקב השרות, ושחזקה זו לא נסתרה ע"י שום ממצא רפואי. בקבלו את הערעור אמר מ"מ הנשיא לנדוי כי דעה זו של הועדה נוגדת את דעת הרוב בפסיקתו של ביהמ"ש העליון, וחובת הראיה היא על מבקש התגמולים להוכיח תנאי שרות מיוחדים או אירוע מיוחד שגרמו לפרוץ המחלה. על כן, יש להחזיר את התיק לועדת הערעורים כדי לאפשר למשיב להוכיח אם היו תנאי שרות מיוחדים או אירוע מיוחד בעת השירות כדי לגרום למחלתו.
השופט ח. כהן הסכים לקבלת הערעור, בקובעו כי משהגיש קצין התגמולים לועדת הערעורים חוות דעת רפואית שעל פיה אין לכאורה קשר סיבתי בין מחלת המשיב והשירות הצבאי יצא קצין התגמולים ידי חובת הראיה המוטלת עליו לשלילת הקשר הסיבתי. ברם מאחר שלפי אותה חוות הדעת הרפואית קיימת אפשרות של קשר סיבתי אם היו בשרותו של המשיב מצבי מתח מיוחדים, צריך להחזיר את התיק לוועדת הערעורים כדי שיובאו ראיות בענין זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, ח. כהן. עו"ד י. רזניק למערער, המשיב לעצמו. 14.11.77).
ע.א. 582/77 - פנחס אסולין נגד קצין התגמולים.
*תביעת נכות עקב מחלת אלרגיה קונסטיטוציונאלית. (הערעור נדחה).
המערער סובל ממחלה אלרגית קונסטיטוציונאלית המופיעה גלים גלים ושפרצה לראשונה לפני גיוסו לשרות הצבאי. כשהתייצב לבדיקה רפואית נפסל משרות צבאי מחמת המחלה וכאשר נבדק שוב לאחר חצי שנה נמצא כשר לשרות והוענק לו פרופיל 97 שאין גבוה ממנו. כחודש ימים לאחר שגויס פרצה מחלתו בשנית ונקבע לו לצמיתות פרופיל 21 שאין נמוך ממנו. חוות הדעת הרפואיות שהיו בפני ועדת הערעורים תמימי דעים שהיה בשירות הצבאי שלו כדי להחמיר את מחלתו וקצין התגמולים אינו חולק על כך, ברם הוא דחה את תביעת המערער מפני שתוצאות ההחמרה חלפו מבלי להשאיר במערער כל נכות. כנגד קביעה זו לא היתה כל חוות דעת רפואית מטעם המערער. ממילא אין לסטות מממצא זה אלא אם יהיו בידי המערער ראיות חדשות לקיום נכות הנובעת מן הגל שפרץ בתקופת השרות, ואז יוכל לבקש עיון מחדש בבקשתו. העובדה שהמערער שוחרר בפרופיל 21 לצמיתות אינה ראיה לכך שכאילו המחלה שפרצה בצבא גרמה לנכות שלא תירפא לעולם. ראשית, יתכן שהועדה הרפואית קבעה את הפרופיל הנמוך לא לשם אבחנה רפואית אלא כדי למנוע גיוסו מחדש של המערער; ושנית, יתכן שמשום שהמחלה רדומה בגוף של המערער כל הזמן הוחלט לקבוע לו פרופיל נמוך. אך אין בכך כדי להעיד על נכות שנשארה כתוצאה מהגל בעת השרות שחלף והלך לו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. אלבראנס למערער, עו"ד י. רזניק למשיב. 22.11.77).
ע.א. 338/77 - קצין התגמולים נגד שמחה שקדי.
*תביעת נכות עקב מחלות לחץ דם וסכרת. (הערעור נדחה בעיקרו).
ועדת הערעורים קבעה כי שתיים ממחלותיו של המשיב, לחץ דם גבוה וסכרת, פרצו בתקופת שרותו הצבאי ועקב שרותו. הערעור בגין מחלת לחץ הדם נתקבל בכך שביהמ"ש קבע כי מחלה זו רק הוחמרה עקב השירות, ואילו לגבי מחלת הסכרת נדחה הערעור. אשר ללחץ דם - אין חולקים שזוהי מחלה קונסטיטוציונאלית, אך בכך בלבד אין כדי למנוע קשר סיבתי לשרות הצבאי. בפני ועדת הערעורים היו חוות דעת רפואיות שמחלה זו באה בהרבה מקרים על רקע הפרעות המושפעות מתנאי חיים חיצוניים, ובמיוחד ממתח נפשי רב, ועל כן זוהי אפשרות סבירה שהמחלה קשורה לשרות הצבאי. דא עקא, הועדה פסקה שהמחלה נגרמה עקב השרות והוכח הקשר הסיבתי להנחת
דעתה, ואולם תקופת השרות נמשכה אצל המשיב מאז 1947 ועד 1972, כך שאין רבותא בהתפרצות המחלה בתקופת השרות, ומאחר והמחלה היא קונסטיטוציונאלית, יש לראות בשרות הצבאי גורם מחמיר בלבד. אשר למחלת הסכרת - היתה ראיה רפואית שהמחלה נתגלתה אצל המשיב כתוצאה מתאונת דרכים קשה בתקופת השרות ועקב השרות, ועל כן צדקה הוועדה כי המחלה פרצה עקב השרות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב א. ראב למערער, עו"ד י. עדיאל למשיב. 7.11.77).
ע.א. 249/77 - חברת "אופר" תעשיות בע"מ נגד פקיד שומה ירושלים
*הוצאות רכישת סוכנות הפצה, כהוצאת הון לצרכי מס הכנסה. (הערעור נדחה).
חברה בשם ארזה עסקה בייצור ויבוא מוצרים מחו"ל, והמערערת הינה חברת בת שלה. חברת ארזה היתה קשורה עם חברת קטרון (להלן קטרון) ששימשה כסוכנת להפצת המוצרים של ארזה. במשך הזמן היה ניהול העניינים של קטרון כושל, ומנהל ארזה היה למעשה עוסק בהפצת המוצרים בעוד ששילם לקטרון את התשלומים כסוכנת. אי לכך נערך הסכם בין שלוש החברות ולפי אותו הסכם הפסיקה קטרון לשמש כסוכנת של ארזה, זכויות ההפצה הועברו למערערת והמערערת שילמה לקטרון לסילוק כל תביעותיה סכום של כ- 300 אלף ל"י. המערערת ביקשה לראות בהוצאה הנ"ל הוצאה שבפירות המותרת לניכוי בחישוב הכנסת המערערת, ואילו פקיד השומה ראה את התשלום כיצירת נכס הון. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה והערעור על כך נדחה. אילו היתה קטרון סוכנה של המערערת, וזו היתה חייבת לשלם לה עמלות מבלי שהיתה מרוצה משרותיה, קרוב לודאי שהיתה זכאית לנכות את התשלום ששילמה לקטרון כדי שזו תוותר על זכותה. אולם כאן המערערת השיגה ע"י התשלום לקטרון ויתור על זכויות ההפצה לטובתה, ובכך השיגה המערערת נכס הון, דהיינו הסוכנות הנ"ל. אמנם קיימים יחסים הדוקים בין המערערת וארזה, אך אלה שני גופים משפטיים נפרדים שאת התחומים שביניהם אסור לטשטש.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ח. שפט למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 24.11.77).
ע.א. 284/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות. (הערעור נדחה).
המערער חוייב בשעתו לשלם למשיבות 2,500 ל"י לחודש מזונות ולאחרונה הגיש בקשה להפחתת סכום המזונות. הוא טען שינוי בנסיבות, היינו הפחתת צורכי המשיבות מצד אחד וירידה בהכנסותיו מצד שני, ואילו המשיבות תבעו השתתפות חד פעמית בהוצאות טיפול שיניים בנוסף לסכום המזונות. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער וקבע הוצאות ריפוי של 4 אלפים ל"י. הערעור נדחה. לעניין הכנסתו החודשית של המערער אין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי ששמע את הראיות וקבע על פיהן. אשר להוצאות רפואיות, הרי זה בגדר סמכותה ושיקולה של הערכאה הראשונה, ששוכנעה כי המשיבות אינן מסוגלות לכסות הוצאה זו ממזונותיהן וגם בכגון דא אין ביהמ"ש העליון נוהג להתערב.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. לי למערער, עו"ד א. רפואה למשיבות. 16.11.77).
ע.א. 754/76 - פלוני נגד פלונית
*אי דחיית משפט כשעד לא הופיע, וברור תביעה לשיתוף בנכסים בדרך של המרצה. (הערעור נתקבל).
בהמרצת פתיחה ביקשה המשיבה שביהמ"ש יצהיר כי חשבונות בנק על שם בעלה המערער, מכונית ומטלטלין שונים הם בבעלותם המשותפת של בעלי
הדין. הבעל הגיש המרצת פתיחה שבה ביקש להצהיר כי תכולת הדירה המשותפת, שרוקנה לטענתו ע"י המשיבה, הינה בבעלותם המשותפת. המערערת הכחישה את טענותיו. משנאסר על המערער להיכנס לדירה היה צריך להוכיח את ההברחה ע"י עדים, וביקש להזמינם ע"י ביהמ"ש ובקשתו נתקבלה. ביום הדיון לא הופיע אחד העדים והמערער ביקש לדחות את המשך הדיון לתאריך אחר. ביהמ"ש סירב, בנימוק שצו להשיב מחצית הרכוש אינו ניתן בהמרצת פתיחה וכן כי בשאלה למי שייך הרכוש נשוא שתי ההמרצות אין לו צורך בעדים אלה. לאחר סיכומי הצדדים קיבל השופט את בקשת האשה ודחה את בקשת הבעל והערעור על כך נתקבל. עדותם של העדים נוגעת ישירות לטענת ההברחה של הרכוש, וחייב היה השופט להיענות לבקשת הדחייה, שכן מדובר בהזמנת עד באמצעות ביהמ"ש, ולא בהזמנת עד על סיכונו של המזמין. גם נימוקו של השופט שאין הוא זקוק לעדים כדי לקבוע למי שייך הרכוש, אינו עומד בפני הביקורת, שכן כל הנושא היה כרוך בטענות עובדתיות הדדיות, כשצד אחד מכחיש את משנהו, ובמקרה כזה זקוק היה ביהמ"ש לשמיעת עדים וצריך היה להשתמש בסמכותו ולהורות על קיום דיון רגיל. יתכנו מקרים בהם המחלוקת אינה עובדתית או שהעובדות ניתנות להוכחה במסמכים מהימנים, ואז יכולה דרך ההמרצה להתאים לבירור סיכסוך של בעלות, אך על פי רוב סיכסוך כזה מסובך ויש לבררו בדרך של תביעה רגילה ולא בהמרצה, גם אם הצדדים לא ביקשו העברת הדיון לסדר דין רגיל. באשר לפריטי רכוש שלטענת המשיבה נמכרו ע"י המערער נקבע בפסק הדין כי "אם אמנם נמכרו, מחצית הפדיון שייכת לכל צד". אין צריך לומר שהצהרה מעין זו היא חסרת תכלית ומקומה לא יכירנה בפסק דין ולו גם הצהרתי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד א. מולודיק למערער, עו"ד א. אורן למשיבה. 7.11.77).
ע.א. 199/77 - פלוני נגד פלונית
*מזונות לבת המסרבת להיות אצל אביה למרות פס"ד בי"ד רבני. (הערעור נדחה).
המערער הינו אביה של המשיבה בת ה- 11. בית דין רבני פסק כי על המשיבה להיות ברשות האב, הילדה מסרבת ובתביעה לביהמ"ש המחוזי חויב המערער לשלם למשיבה מזונות 500 ל"י לחודש. הערעור נדחה. חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) קובע כי אדם חייב במזונות ילדיו לפי הדין האישי החל עליו, ולא לפי הוראות החוק, ואילו סעיף 3 (ב) קובע כי "אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים ... לפי הוראות הדין האישי ... הוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה". לא צדק ביהמ"ש המחוזי כי סעיף 3 (ב) חל כאן. כאשר נוצרת חובה עקרונית מכח הדין האישי אין לפנות להוראות סעיף 3 (ב) גם אם חובת תשלום המזונות העקרונית מושהית או מתבטלת בשל נסיבות עובדתיות נתונות כמו כאן, באשר הבת אינה מסכימה לבוא לבית אביה למרות פסה"ד הרבני. הדין האישי של יהודי מחייב את האב במזונות ילדו וע"י כך נוצרה החובה העקרונית לפי הדין האישי אשר סעיף 3 (א) מדבר בה. לפי הדין האישי היהודי כאשר הילד נמצא אצל אמו בניגוד להכרעה שיפוטית מוסמכת ובנגוד לרצון האב, אין האב חייב אותה שעה בתשלום מזונות. אולם בכך אין הוא עדיין בגדר אדם שאינו חייב במזונות ילדו הקטין שסעיף 3 (ב) יחול עליו. מאידך, על פי הדין האישי האב אמנם פטור ממזונות אולם הפטור של האב אינו החלטי, בכל הנסיבות, כי אפילו הבן או הבת מרדנים אין להביאם לסף רעב ולהשאירם בחוסר כל כאשר האם אין בידיה אמצעי מחיה עבור הקטין. יש להיזהר משלילת מזונות, כאשר קיים חשש כי טלטולו של הילד אינו אלא תוצאה ממלחמת ההורים, וההורה הדורש כי הילד יועבר אליו רוצה רק בנצחונו בהתמודדות עם בן הזוג.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. זעירא למערער, עו"ד ב. דגני למשיבים. 6.11.77).
ע.א. 868/75 - א. לנדמן נגד אסתר קפלן ואח'
*זכרון דברים כמסמך מחייב ותקיפתו לענין סעיף 8 לחוק המקרקעין. (הערעור נדחה).
בשנת 1973 חתם המערער עם אחד קרן צבי על שני זכרונות דברים שבהם מכר קרן צבי המערער חלקות אדמה שונות. נקבע מחיר הדונם נטו, כשהשטח ייקבע סופית לאחר הפקעה משוערת של 40 אחוז ע"י הרשות המקומית, נקבע מי ישלם את המיסים וצויין כי הבעלות היא לא רק של קרן צבי אלא גם יורשים שונים ולאחר סידור הירושה יחתם הסכם מפורט, ולהלן נקבע סדר התשלומים. נקבע כי עד לחתימת הסכם יהיה זכרון הדברים בתוקף ללא זכות ביטול. קרן צבי היה למעלה מגיל 70 כשנחתמו זכרונות הדברים, והוא נפטר כשנתיים לאחר מכן. המערער לא נקט כל פעולה לביצוע העיסקה, לא שילם שום תשלום בהתאם לזכרון הדברים, ואפילו דמי הקדימה לא שולמו על ידו. המערער רשם הערה במשרד רשם המקרקעין, ובהליכים נשוא דיון זה ביקשו יורשי קרן צבי, המשיבים, להכריז על בטלות זכרונות הדברים ועל מחיקת הערות האזהרה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המסמכים הנ"ל אינם עונים על הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין ואינם תופסים והערעור על כך נדחה. כדי לקשור את הצדדים בקשר חוזי, כשנערך רק זכרון דברים, קובעת כוונת הצדדים אם זו היתה להתחייב. הכוונה להתחייב צריכה להיות ברורה וביהמ"ש צריך להשתכנע כי מה שנעשה בין הצדדים לא נשאר בגדר משא ומתן בלבד, אלא שהגיעו להסכם גמור ומוחלט. המבחן הוא אובייקטיבי כיצד אדם סביר היה רואה בנוסח הדברים את כוונת הצדדים. כדי שהסכם מוקדם יחשב להסכם מחייב צריך הוא לכלול את כל התנאים ההכרחיים להתקשרות ולבטא כוונה ברורה להתחייב בחוזה. בזכרונות הדברים הנ"ל הוזכר חלק נכבד מן המרכיבים החייבים להכלל בעיסקת מקרקעין אך חסרו בו מרכיבים חיוניים שאין להשלימם ע"י ביהמ"ש. לא נקבע מהו שטח הממכר והדבר היה תלוי בהפקעה ולא נקבעו מחיר העיסקה בכללותה, ולא שולמו אפילו דמי קדימה והמערער לא עשה דבר למימוש זכרונות הדברים. חלקה אחת לא היתה בבעלותו הבלעדית של קרן צבי ואין כל ראיה שהיה שליחם של יתר הבעלים.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שלזינגר למערער, עוה"ד ד. פישלר וש. בראון למשיבים. 13.11.77).
ע.א. 827/76 - גרשון ישראל נגד בנק הפועלים
*תביעת בנק להשבת כספים ששולמו בטעות וטענת הנתבע שהעביר הכספים לצד ג'. (הערעור נדחה).
המערער היה לקוחו של בנק הפועלים בבאר שבע. הוא הציג לפירעון שיק על 12 אלף ל"י המשוך לפקודתו, והקופאי שילם לו, בטעות, 19 אלף ל"י אותם הכניס לתוך מעטפה. המערער לא ספר את הכסף ומסר את החבילה כמות שהיא לאדם אחר. הבנק תבע מהמערער את החזרת הכסף ששולם בטעות. בתי המשפט דלמטה חייבו את המערער לשלם את הכסף לבנק והערעור על כך נדחה. על פי דיני היושר חייב אדם להחזיר כסף שקיבל שלא כדין והשאלה היא אם מסירת הכסף לאדם אחר משחררת את הנתבע מחבותו להשיב מה שקיבל ללא משפט, ובאלו נסיבות יכול שינוי במצב הנתבע לאחר ההתעשרות שלא כדין לשמש לו הגנה. לפי הפסיקה האנגלית פטור הנתבע אם יוכל להראות שהתובע מושתק מלתבוע השבה לפי עקרונות כללים של מניעות, מאחר שביהמ"ש נזקק לתביעת ההשבה כתביעה הבאה מן היושר, רשאי הנתבע להוכיח כל הגנה העומדת לו מכח היושר. לשם כך אין דורשים יסודות של השתק כהילכתו על כל הכרוך בו, אלא כדרך שהנתבע יכול שיחוב מדיני היושר כך הוא יכול לפטור עצמו מן החבות מדיני היושר, ע"י שיראה שהנסיבות השתנו וההתעשרות כבר לא בידו. לא כל שינוי במצב הנתבע עשוי לשמש לו עילה לפטור, אלא שינוי שלפי דיני היושר לא יהא זה צודק לאכוף את חובת ההשבה. למשל, אם מקבל הכסף מסר אותו בתום לב לאחר וזה האחרון פשט בינתיים את הרגל או עזב את המדינה, כך שהנתבע לא יהיה לו ממי להיפרע, אז אין לחייבו להשיב את
הכסף. בעניננו נטען כי הכסף הועבר לאדם אחר אך לא נטען אם האדם השלישי שקיבל את הכסף יסרב להשיבו אם תתגלה הטעות, והאם הנתבע יכול לתבוע מהאדם השלישי את החזרת הכסף ולקבלו. הנתבע שקיבל את הכסף ומתגונן מן היושר אינו יכול לשבת בחיבוק ידיים ולהישאר אדיש לנזק שנגרם לתובע. הוא לא פטור מחובת ההשבה על שום כך בלבד שההתעשרות אינה עוד בידו, אבל הוא יכול לזכות בפטור אם בגבולות סבירים השתדל להחזיר את המצב לקדמותו מה שלא עשה בעניננו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, לוין. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד מ. גלעד למערער. 17.11.77).
ע.א. 450/77 - מדינת ישראל נגד מאיר מקליס עו"ד, כונס נכסים.
*קיזוז תביעות הדדיות בין חייב לפושט רגל. (הערעור נתקבל).
בין המערערת ובין חברה לעבודת חשמל (להלן החברה) נחתמו חוזים לביצוע עבודות חשמל עבור המערערת. במאי 1976 חדלה החברה לבצע עבודות לפי החוזים הנ"ל שטרם הושלמו. נכסי החברה היו משועבדים לבנק לאומי בשיעבוד צף וביולי 1976 מינה ביהמ"ש את המשיב ככונס נכסים עפ"י בקשת הבנק. המדינה נשארה חייבת לחברה ביום מינוי כונס הנכסים סכום של 90 אלף ל"י. משתבע הכונס את הסכום הנ"ל הוגש תצהיר מטעם המדינה שלפיו שילמה סכומים שונים על חשבון עבודות שהחברה לא ביצעה והחברה חבה למדינה סכום של כ-180 אלף ל"י. המדינה ביקשה איפוא לקזז את הסכום שהיא חייבת לחברה. בחוזים קיים סעיף קיזוז שעליו התבססה המדינה, וכן הסתמכה המדינה על סעיף 31 לפקודת פשיטת הרגל, שלפיו ניתן לקזז חובות הדדיים שבין מי שחייב לפושט הרגל לבין מי שמגיע לו מפושט הרגל חוב כלשהו. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת הקיזוז, באומרו כי ביום מינוי כונס הנכסים, שבו נתגבש השיעבוד הצף, היתה קיימת רק התחייבות מצד החברה - להבדיל מחובת תשלום - לפי כל חוזה בלתי מושלם, להטיב את הנזק שנגרם למדינה, ועל חיובים אלה אי אפשר לומר שהם התגבשו לפני מינוי כונס הנכסים. הערעור על כך נתקבל. אפשרות לקזז תביעות בפשיטת רגל הינה אמנם רק בתביעות שנתגבשו ביום קבלת צו כינוס הנכסים, אולם מקום שהעיסקאות בין בעלי הדין הן חוזיות, אין נפקא מינה שהתביעות לא בוטאו עדיין בסכומים קצובים. כאשר אפשר לערוך חשבון ולבטא את התביעה בסופו של דבר בסכום קצוב קיימת זכות הקיזוז.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, לוין. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד גב' ראב למערערת, עו"ד ע. מצקין למשיב. 6.11.77).
ע.א. 743/76 - אולמי נפטון בע"מ נגד מגדל נחום בע"מ ואח'.
*בירור תוקפו של הסכם עם צד ג' במסגרת מתן הוראות לכונס נכסים. (הערעור נתקבל).
לחברת מגדל נחום (להלן החברה) נתמנה כונס נכסים למימוש אגרת חוב שנעשתה ע"י החברה לטובת בנק ארץ ישראל בריטניה. נכסי החברה כוללים בניין מגדל נחום בבת ים ובו מחזיקה המערערת באחת הקומות אולם לשמחות. גם המשיבים ויקטור אביזדה ואח' (להלן המשיבים) רכשו באותה קומה אולם לשמחות. בין שני האולמות נמצא פרוזדור ברוחב של למעלה מ-8 מטר, וביולי 1976 נעשה זכרון דברים בין כונס הנכסים ובין המשיבים שלפיו נמכר חלק מן הפרוזדור למשיבים. זכרון הדברים היה טעון אישור ביהמ"ש. לפני חתימת זכרון הדברים הציגה המערערת לפני כונס הנכסים מכתב שנשלח לה בשנת 1974, החתום בידי עו"ד החברה ובו נאמר כי הפרוזדור הנ"ל יהיה רכוש משותף של הבית. כונס הנכסים עתר לביהמ"ש למתן הוראות כיצד לנהוג בזכרון הדברים בכלל ובפרוזדור בפרט. בעת הדיון לא הוגשו תצהירים ועו"ד החברה נחקרה שלא בשבועה וסיפרה כי כאשר שלחה את המכתב האמור לא היה מי שיוכל לתת לה הוראות.
בתום הדיון החליט ביהמ"ש כי אין נפקות משפטית למכתב, באשר הכל ידעו בשנת 1974 שאין בידי איש שליטה בפועל בבניין ועל כן לא היה במכתב דבר מחייב בשם בעלי בית שאינם למעשה. אשר לשיקול התכנוני והביטחוני שהועלה ע"י הצדדים - סבר השופט כי אפשר לאשר את זכרון הדברים בתנאים מסויימים. הערעור נתקבל. למעשה יכול היה ביהמ"ש להכריע בתוקפו של המכתב בגדר הבקשה למתן ההוראות. מדובר בכונס נכסים שמינויו בא לו לצורך מימוש אגרת חוב ובמקרה כזה אין ספק כי ניתן בדרך של מתן הוראות לקבוע תוקפו של מסמך כאמור. לעומת זאת צודק בא כח המערערת כי מצב השליטה בבניין בשנת 1974 אינו מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה וביהמ"ש לא יכול היה לקבוע שלא היה מי שיתחייב בשם החברה. יתכן שהמכתב תופס כהתחייבות ויתכן שלא, אך אין להכריע בכך ללא שמיעת ראיות. אי לכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש שיכריע בשאלת תוקפו של המכתב וכן בשאלות התכנוניות ע"י הבאת ראיות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. שפר למערערת, עוה"ד פ. מנדלוביץ וא. בן חיים למשיבים. 9.11.77).
ע.א. 432/77 - אליעז וטובה סגלוביץ נגד עזבון זאב סגלוביץ ואח'.
*מחיקת תביעה על הסף ותקפותו של מסמך לענין סעיף 8 לחוק המקרקעין. (הערעור נתקבל).
חברת האחים סגלוביץ בע"מ בנתה בניין על מגרש הרשום על שם אריה וזאב סגלוביץ ז"ל. המערערים רכשו דירה מהחברה ועל החוזה חתם אריה בלבד. אריה וזאב היו בעלי כל המניות בחברה ומנהליה, ולכל אחד מהם היתה סמכות לחייב את החברה בחתימתו היחידה. המערערים ביקשו פס"ד הצהרתי כי הם הבעלים של הדירה ובתובענתם טענו כי אריה וזאב ז"ל נרשמו כבעלי המקרקעין בתור נאמנים בשביל החברה שרכשה את המגרש ושהקימה את הבניין ומכרה את הדירות לקונים שונים. התובענה נדחתה על הסף מחמת היעדר עילה. ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי הואיל ולפי סעיף 8 לחוק המקרקעין צריכה כל התחייבות לעיסקה במקרקעין להיות במסמך בכתב וכאן נעדר מסמך הנושא את חתימתו של זאב ז"ל, הרי אין קיימת עיסקה במקרקעין בכלל. הערעור על כך נתקבל. כלל הוא שפרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו. כאן טעה ביהמ"ש המחוזי שאין התביעה מתבססת על מסמך בכתב. החוזה שבין החברה למערערים הינו לכל הדעות מסמך בכתב כדרוש בסעיף 8 הנ"ל. אמנם בחוזה מופיעה החברה בתור מוכרת ולא האחים אריה וזאב ז"ל הרשומים כבעלי הדירה, אולם עובדה זו אינה נוטלת מהחוזה את כוחו של מסמך בכתב הדרוש לקיום עיסקה במקרקעין. לפי סעיף 8 לא חייב לחתום על המסמך האיש הרשום בספרי האחוזה ועיסקות רבות במקרקעין נערכות ע"י הצדדים שאינם הבעלים הרשומים. השאלה אם החברה היא הבעלים של הקרקע הרשאית למכור את הדירה, או אם שני האחים הם הבעלים ולכן אין תוקף לחוזה, היא טענה הנוגעת לעיצומו של עניין ולא להיעדר מסמך בכתב ובשאלה זו יצטרך ביהמ"ש להחליט אחרי שישמע את טענות הצדדים ויקבל את ראיותיהם. בשלב זה חייב ביהמ"ש להסתפק בבדיקת הטענות כפי שנטענו וכאן נטען שרישום הבעלות על הדירה נעשה על שם מושאל וכי האחים היו נאמני החברה ואם יוכיחו המערערים טענה זו יקויים גם הבסיס שעליו עומד החוזה בינם לבין החברה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. ויסברג למערערים, עו"ד א. נמרוד למשיב. 30.11.77).
ב.ש. 320/77 - מדינת ישראל נגד דני בן ישראל דוד.
*שחרור בערובה. (הערר נתקבל).
בהודעתה של המתלוננת למשטרה ישנה ראיה מספקת לכאורה שהמשיב ניסה להשפיע עליה לשנות הודעתה הקודמת על מעשה אינוס שנעשה בה לטענתה.
אם נכונה גירסת המתלוננת, הרי שהמשיב נטל חלק בנסיון להדיח אותה למתן עדות שקר. זה אישום בעבירה חמורה מן הסוג השכיח ביותר בזמן האחרון וכרגיל יש צורך במעצר נאשמים בעבירה זו כדי להרחיק כל חשש של השפעה נמשכת על העד. אי לכך לא היה מקום לשחרור המשיב בערובה והמשיב ישאר במעצר עד לאחר גביית עדותה של המתלוננת.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. רזניק למבקשת, עו"ד ד. כוכבי למשיב. 23.12.77).
ב.ש. 268/77 - "רסקו" בע"מ נגד נהריה כפר שתופי להתישבות ואח'.
*העברת דיון כאשר בימ"ש בעיר מסויימת אינו מתפקד כהלכה. (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
למבקשת תוכנית בנייה הממומנת מתקציבו של משרד השיכון. הבנייה מתעכבת עקב תביעה שהוגשה ע"י המשיבים ולטענת המבקשת אין הבירור מתקיים באשר העבודה בביהמ"ש בנהריה שותקה. הדיון החל בפני שופט אחד שפרש לגמלאות בקיץ שעבר וכבר מספר חודשים לפני כן לא עבד מפאת מצב בריאותו. נתמנה שופט אחר אך גם הוא יושב פעם אחת בשבוע בנהריה ואין לצפות לכך שיוכל להתפנות לבירור התובענה בקרוב. על יסוד כך ביקשה המבקשת, בהסכמת המשיבים, להעביר את הדיון לבימ"ש השלום בחיפה, אך נשיא ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה. כמסתבר גורמת התובענה לעיכוב הבנייה והמבקשת חוששת שמא לא תזכה לאישור התקציב פעם נוספת. במצב זה לא רק המבקשת סובלת, אלא הציבור כולו ניזוק עקב אי הקמת השיכון ואין הדעת סובלת מצב כזה. אולם הואיל ולמעשה שותקה העבודה בבימ"ש אשר הוקם ע"י המדינה, אין מקום להעביר את העניין לבימ"ש אחר, כי לא לשם טיפול במחדל האחראים לאייש את ביהמ"ש ניתנה הסמכות עפ"י סעיף 36 לחוק בתי המשפט להעביר דיון. על המבקשת לפנות למנהל בתי המשפט וחזקה עליו שאם תהיה פנייה כזו ידאג שבבימ"ש קיים יהיה שופט שימלא את התפקידים המוטלים על בימ"ש.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. אוסטר למבקשת. 20.12.77).
עש"מ 8/77 - רחל בת דוד עזרא נגד נציבות שירות המדינה.
*קולת העונש בעבירות משמעתיות. (ערעורה של המערערת נדחה ושל המדינה נתקבל).
המערערת עבדה בדאר במחלקה מסויימת ורצתה לעבור למחלקת התיכנון. כאשר הממונים סירבו לעשות כן לא מילאה את תפקידה, ישבה בעבודה באפס מעשה או עסקה בריקמה וכן התחצפה בפני הממונים עליה וגידפה אותם. היא הורשעה באי מילוי תפקידה כאמור וכן בעבירות משמעת אחרות וביה"ד המשמעתי גזר עליה הורדה בדרגה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל. לעניין ההרשעה - לא יתערב ביהמ"ש העליון בממצאים העובדתיים ובמסקנות של בי"ד משמעתי. אשר לעונש - אמנם אין למערערת הרשעות קודמות, אך לא מדובר בתופעה חד פעמית של עבירות משמעת אלא הפרות משמעת שיטתיות שבהן נקטה המערערת על מנת להשיג את מטרותיה לעבור ממחלקה למחלקה. המקרה שבפנינו מצביע על פגיעות מפליגות וחמורות במשמעת ועל זלזול בקיום חובותיו של עובד. הצעד המשמעתי של הורדה בדרגה בלבד, והצעד הארגוני של העברה למחלקה אחרת אינם הולמים כלל את העבירות, שבוצעו במידה לא מועטת כדי לטפח את ההשקפה שניתן להשיג את המבוקש בדרך פסולה של הפרות משמעתיות. הממונים במקום העבודה שגו כאשר העבירו את המערערת למחלקת התכנון כדרישתה אחרי שאירע מה שאירע ולפני שהוכשרה לכך מבחינה מקצועית. על יסוד כל נסיבות המקרה אין מקומו של עובד כזה בשרות הציבור ומוטב לנתק עמו את קשרי העבודה בכל ההקדם. לפיכך החליט ביהמ"ש העליון להורות על פיטורי המערערת תוך כדי תשלום פיצויים לפי הקבוע בחוק.
(בפני: השופט שמגר. 15.12.77).
בג"צ 476/76 - ג'ק עטיה נגד מנהל מקרקעי ישראל ואח'.
*פסילת תוצאות מכרז כאשר לזוכה נמסרו פרטים על ההצעות של מתחרים אחרים. (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
מינהל המקרקעין הוציא מכרז להחכרת בית בבאר שבע והשתתפו בו העותר והמשיב השלישי ישראל כחלון. המשיב כחלון הציע את המחיר הגבוה ביותר וזכה במכרז, אך העותר טוען כי אחד ליכטנשטיין גילה לכחלון את תוכן ההצעות האחרות, וכך איפשר לו להציע את ההצעה הגבוהה ביותר. עמדת המינהל היתה שאם יתברר במשפט הפלילי של ליכטנשטיין שטענת העותר אמת, יבטל המינהל את זכייתו של כחלון במכרז. לאחרונה ניתן פס"ד במשפטו של ליכטנשטיין ונקבע כי אכן היתה אמת בטענת העותר. אחרי שכחלון זכה במכרז עשה הסכם עם המשיבה הרביעית (להלן החברה) להעברת הזכויות לחברה. כחלון לא הגיש תשובה לבג"צ אך החברה מתנגדת לבטול זכייתו של כחלון וטוענת שבינתיים השקיעה השקעות בבניין וביטול תוצאות המכרז יגרום לה נזק חמור. כן טוענת החברה שהעותר השהה יתר על המידה את הגשת עתירתו שכן המכרז פורסם בשנת 1973 והעתירה הוגשה רק בספטמבר 1976. החברה גם חולקת על ממצאי ביהמ"ש המחוזי במשפט הפלילי וטוענת שממצאים אלה אינם מחייבים אותה כי לא היתה צד למשפט הפלילי. בקבלו את עתירת העותר ציין בג"צ כי השאלה היא אם יש לתמוך בכוונת המינהל לבטל את תוצאות המיכרז נוכח הממצאים שנקבעו במשפט הפלילי, גם אם אלה אינם מחייבים את החברה. התשובה לכך היא חיובית. החברה לא הוכיחה שרכשה זכויות כדין מאת כחלון. לפי תנאי ההסכם שניתן ע"י המינהל לכחלון היתה הרשות שניתנה לו לבנייה אישית בלבד ואסור היה לו להעביר את הזכויות לאחר. על החברה היה לברר את מהות זכויותיו של כחלון לפני שהתקשרה עימו. לטענת השיהוי אין משקל מכריע נוכח מעשי המרמה שנתגלו במשפט הפלילי, ואין נפקא מינה שהחברה לא היתה שותפת למעשים אלה. אי לכך הוחלט לבטל את זכייתו של כחלון במכרז והמינהל יוכל להוציא מכרז חדש. לא נתקבלה בקשת העותר להכריז כי הוא זכה במכרז.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. שפירא לעותר, עוה"ד ר. יאראק וע. ביאור למשיבים. 19.12.77).
בג"צ 668/77 - ישראל דנאי נגד הבורסה לניירות ערך ואח'
*דרישה ששר האוצר יתערב בנעשה בבורסה. (העתירה נדחתה).
לטענת העותר יש בתקנון של הבורסה לניירות ערך דברים העלולים להביא נזק לציבור ומחובתו של שר האוצר לדאוג לתיקונם ולהשתמש בסמכותו לפי סעיף 48 לחוק ניירות ערך. העתירה נדחתה. העותר לא פנה לשר האוצר שיפעיל את סמכותו לפי סעיף 48 לחוק הנ"ל לפני שפנה לבג"צ ודי בנמוק זה כדי לדחות את העתירה. יתר על כן, אין לעותר זכות עמידה בפני בג"צ. הוא מתאר את עצמו בעתירתו כ"משקיע", להבדיל ממי שמעונין בשער ניירות הערך מטעמים ספקולטיביים גרידא, וזאת משום שהוא לא הפסיד. משהסכים העותר שלא הפסיד עקב פעולות הבורסה אין הוא אדם נפגע אישית ובמישרין לענין זכות העמידה ומכאן שאין בג"צ המקום הנכון לברר את התרעומת שיש לעותר, כחלק מן הצבור כולו, כלפי המשיבים.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, אלון. עו"ד ליכט לעותרים. 20.12.77).
בג"צ 573/77 - פלוני נגד ביה"ד הרבני ואח'
*סמכות בי"ד רבני. (העתירה נדחתה).
בדצמבר 1975 פסק ביה"ד הרבני כי דירה שנרכשה ע"י אשתו של העותר (להלן המשיבה) נרכשה ללא סיוע כספי של העותר, ומטעמים הילכתיים אסור לעותר לתפוס חזקה בדירה מפני שהוא טוען שאשתו בוגדת בו. האשה הנמצאת בארה"ב פתחה בהליכי הוצל"פ לפינוי העותר מהדירה. העותר ערר לראש ההוצל"פ וממנו לביהמ"ש המחוזי, הערעור נדחה וגם בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה. באוקטובר 1977
פנה העותר בעתירה זו לבג"צ וטענתו כי ביה"ד הרבני היה חסר סמכות לדון בשאלת הרכוש של בני הזוג כל זמן שלא נפסק שעל הצדדים להתגרש, וכן לא היה מוסמך לדון בתביעות לגט מפני שהאשה אינה נמצאת בישראל והימצאותה כאן דרושה לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) וגם הסכמת העותר לדיון אינה יכולה להקנות סמכות לביה"ד. העתירה נדחתה. טענות העותר הן כולן של חוסר סמכות, ואם העותר כבר עורר את הטענות שבעתירה זו בהליכי ההוצל"פ אין עוד לבוא לבג"צ לאחר שנדחה הערעור בבית המשפט המחוזי. אם משום מה עדיין נותרה לעותר טענה כל שהיא שלא יכולה היתה לעלות בהליכי ההוצל"פ אלא בבג"צ, הרי חייב היה להביא את הטענה לבג"צ בעוד מועד ולא להשהותה. זאת ועוד העותר מנוע מלטעון דבר נגד סמכות ביה"ד הרבני כי לא העלה טענה זו בהזדמנות הראשונה. פסה"ד ניתן מפי מ"מ הנשיא לנדוי, והשופטת בן פורת הוסיפה כי היא תומכת בדעת המיעוט בבג"צ 277/77, כי התנאי שהסמכות ניתנת לביה"ד רק לגבי יהודי בישראל, אינו מחייב אלא את נוכחותו של הנתבע ואילו התובע שמקום מושבו במדינה זרה והוא יהודי ואזרח ישראל, יכול להגיש תביעתו לביה"ד גם ע"י שליח. זאת ועוד, לדעת השופטת בן פורת, כאשר שני הצדדים הם יהודים ואזרחי ישראל או תושביה, ניתן להגיש את התביעה בבי"ד רבני גם אם שניהם לא נמצאים בישראל. עוד קובעת השופטת בן פורת כי סעיף 9 לחוק של סמכות בהסכמה חל גם על עניני נישואין וגירושין, ובמידה והצדדים מביעים הסכמתם לכך יש לבית דין רבני שיפוט. לפיכך, מי שמתנגד לסמכות צריך להביע התנגדותו בהזדמנות הראשונה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן פורת. עו"ד י. בן מנשה לעותר. 6.12.77).
ע.א. 845/76 - פלוני ופלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*אימוץ בניגוד לרצון ההורים.
(הערעור נדחה).
המערערים הם הורי קטינה בת 4 אשר ביהמ"ש המחוזי הצהיר לגביהם כי נמנעו מלמלא דרך קבע את חובותיהם כלפיה וכי נתמלאו תנאי סעיף 11 לחוק אימוץ ילדים המאפשרים לביהמ"ש לתת צו אימוץ אף ללא הסכמת ההורים. הערעור על כך נדחה. הקטינה היא בת למשפחה המונה 7 נפשות. בהיותה בת 4 חודשים הפסיקה האם לדאוג לצורכי הבית ולקטינה והיה צורך להעבירה למוסד ילדים. במוסד כמעט שלא ביקרו אותה ההורים וכשעמד המוסד להיסגר סירבו ההורים לקחת את הילדה הביתה והיא הועברה למשפחה אומנת שם היא נמצאת עד היום. בביהמ"ש המחוזי הצהירו המערערים שבינתיים שיפרו את מגוריהם ומבקשים את הילדה הביתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין ההורים ממלאים את חובותיהם כאמור ובדין קבע כך. אין ספק כי טובת הילד היא שיהיה אצל ההורים הטבעיים, ברם כאשר אלה אינם ממלאים את חובותיהם הטבעיות, אין מנוס מלמסור את הילד להורים מאמצים כדי להבטיח לילד קשר רגשי שהוא זקוק לו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין חשיבות לכך שהמערערים עברו לגור בדירה חדשה ושיפרו תנאי מגוריהם, באשר יש להסתכל על המצב כפי שהיה בעת תחילת ההליכים המשפטיים. אכן, בדרך כלל אין להתחשב בשינוי גישת ההורים לאחר פתיחת הליכי האימוץ, אך אין לקבוע הלכה נוקשה בנדון זה. אם אמנם מתברר שלאחר פתיחת הליכי האימוץ נוצרו תנאים כאלו שטובת הילד דורשת שיוחזר להוריו אין למנוע מביהמ"ש להתחשב בנסיבות אלה ובהחלטה כזאת גורם הזמן הוא שיקול חשוב, ואין להשוות מצב בו היו הילדים זמן רב מחוץ לחזקת ההורים לבין מצב שבו החלו ההליכים המשפטיים זמן קצר לאחר שהילדים לא היו בחזקת ההורים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ברדוגו למערערים, עו"ד בן אור למשיב. 9.11.77)