ע.א. 659+660/77 - משה שורקה נגד משה קרים ואח' נגד בוקובזה ואח' נגד משה שורקה
*חיוב קבלן לפצות דיירים בגין ליקויים בדירות.(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים כהן, דבורין, בר) בתיק ע.א. 527/76 - הערעור של שורקה נדחה ושל בוקובזה ואח' נתקבל).
העובדות:
בשנת 1972 מכר שורקה (להלן הקבלן) ארבע דירות בבית משותף למשיבים קרים ובן שושן ולמערערים בוקובזה ומצרי. בדירות היו ליקויים ואי התאמות, והדיירים פנו מיד לקבלן, שהסתובב בשטח, ודרשו ממנו תיקונים אך נדחו על ידיו. למעלה משנה לאחר הכניסה לדירות הוגשו 4 תביעות נגד הקבלן. טענת ההגנה העיקרית של הקבלן הסתמכה על שני סעיפים שהיו קבועים במרבית החוזים (חוץ מאשר בחוזה של המשיב בן שושן). סעיף 5 בחוזה קבע כי "המוכר יהיה אחראי ... תוך תקופה של שנה ... ביחס לכל קלקול אשר יתהווה בדירה אם יגרם כתוצאה משמוש בחומרים בלתי מתאימים או בעבודה גרועה". סעיף 8 לחוזה קבע כי "פרט לאחריותו של המוכר לפי סעיף 5 ...הרי קבלת הדירה ע"י הקונה תחשב לאישור מצידו שהוא קיבל את הדירה לשביעות רצונו ... וכויתור על טענת ברירה ...". הקבלן טען כי ליקויים שנתהוו לאחר הכניסה של הדיירים לדירה הוא אחראי להם לפי סעיף 5 בחוזה ותיקנם, ואילו לגבי ליקויים שכבר היו בדירה בעת כניסת הדיירים, הרי הם ויתרו על כל טענה לגביהם בסעיף 8 האמור. בימ"ש השלום קיבל את תביעות הדיירים. ביהמ"ש המחוזי קיבל חלק מן הערעורים ופסק כדלהלן: ביחס למשיב בן שושן אין הסעיף 8 מצוי בחוזה ועל כן אין לקבל את טענות ההגנה של הקבלן. ביחס למשיב קרים - הוא קיבל את הדירה עוד בהיותה בלתי גמורה והויתור שבו הוא מצהיר כי קיבל אותה גמורה ומתוקנת אינו יכול לשחרר את הקבלן. אשר למערערים בוקובזה ומצרי קבע ביהמ"ש המחוזי כי הסעיפים 5 ו- 8 שבחוזה יש להם תוקף בכל הנוגע לליקויים שהיו בדירה בעת שנכנסו הדיירים וויתרו על כל טענה בדבר פגמים. מכיון שאין להבחין, לפי העדויות, בין אי התאמות שניתן היה לגלותן עם הכניסה לדירה ובין כאלושנוצרו לאתר מכן, קיבל ביהמ"ש את ערעורו של הקבלן כלפי שני קונים אלה. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. אילו היו החוזים נערכים אחרי 1.1.75 יכלו הקונים להיעזר בהוראות סעיף 4 של חוק המכר תשל"ג שלפיו חייב הקבלן בתיקון כל אי התאמה כמשמעותה בחוק המכר גם אם החוזה מתנה אחרת. בסעיף זה קבע המחוקק את דעתו נגד סעיפים מסוג סעיף 8 שבחוזה דנא והעדיף הגנת קונים המתקשרים בחוזים מעין אלה על פני עקרון החופש החוזי.
ב. הקבלן טען כי סעיף 8 לחוזה משחרר אותו בכל הנוגע לפגמים שהיו קיימים בעת הכניסה לדירה. אלה מתייחסים לעבודות ריצוף במרצפות פגומות, עבודות טיח בניגוד לדרישות המקצוע, עבודות נגרות תוך שימוש בעץ פגום ואכול, עבודות צבע ברמה ירודה, י חרסינות פגומות, מעקות ברזל שאינם קבועים נכון ועוד ליקויים כאלה בטיב הבנייה. אם אין סעיף 4 לחוק המכר חל על החוזים עדיין אפשר להסתמך על סעיף 16 של חוק המכר תשכ"ח שלפיו במידה וקיימת אי התאמה בעובדות שהמוכר ידע, או היה עליו לדעת, עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה לטעון נגד אי התאמה זו על אף האמור בכל הסכם. כאן הקבלן חייב היה לדעת על אי ההתאמות, הליקויים והפגמים שבדירות. שכן זוהי חובה המוטלת עליו מעצם היותו קבלן הבניין ולא רק מוכר הדירות.
ג. התנאי לפי סעיף 16 לחוק המכר הוא שהקבלן נתן למוכר הודעה על הפגם מיד לאחר הגילוי. מעדות הדיירים עולה שמיד לאחר שנכנסו לדירות החלו להפציר בקבלן כאשר הוא הסתובב בשטח שיתקן את הפגמים ובכך יצאו הדיירים ידי חובת ההודעה כלפי הקבלן, ולא היו צריכים לשלוח הודעה בדאר רשום.
ד. גם אם סעיף 16 הנ"ל איננו גובר על התניה החוזית שבסעיף 8 בהסכם, יש לקבל את הערעור נגד הקבלן, מן הטעם שהקבלן לא הצליח להוכיח כי נתמלאו התנאים שלפיהם חל
סעיף הפטור. אין חולקים שהיו פגמים בדירות ואם הקבלן רוצה להסתמך על סעיף הפטור, עליו חובת ההוכחה על זמן התהוות הליקויים וכי אלה לא נוצרו לאחר כניסת הדיירים. מקום שבו מתעורר ספק בשאלת תחולתה של תניית הפטור יפרש אותה ביהמ"ש באורח דוקני כנגד הצד שהכליל את התנייה בחוזה והמנסה לפטור עצמו מקיום חיוביו בעזרת תניית הפטור.
ה. אשר לערעורו של הקבלן בעניין בני הזוג קרים ושושן - בכל הנוגע לחיובו של הקבלן בגין דירות אלה צדק ביהמ"ש המחוזי בקביעותיו.
השופט י. כהן:
א. אין רוכשי הדירות יכולים להצליח בתביעתם בהסתמך על סעיף 16 לחוק המכר. באותו סעיף מדובר על אי התאמה הנובעת מעובדות שהמוכר ידע, או צריך היה לדעת, "בעת גמירת החוזה". כאן "גמירת החוזה" היתה לפני גמר בניית הדירות, וברור שבאותו זמן הקבלן לא ידע ולא צריך היה לדעת על הפגמים שהיו קיימים בזמן מסירת הדירות לקונים.
ב. עם זאת אין הקבלן יכול לפטור את עצמו מאחריות. הוראת הפטור בסעיף 8 לא נוסחה באופן חד משמעי ואין בה פטור מאחריות בלשון ברורה. בסעיף 5 נאמר שהקבלן אחראי "ביחס לכל קלקול אשר יתהווה בדירה אם יגרם כתוצאה משימוש בחומרים בלתי מתאימים". מדובר בסעיף על "קלקול אשר יתהווה בדירה" אך לאו דווקא שיתהווה רק אחרי קבלת הדירה ע"י הקונה. סעיף 8 קובע במפורש שהסעיף אינו גורע מאחריות המוכר לפי סעיף 5 לחוזה ועל כן ההתחייבות שקיבל על עצמו הקבלן עבור קלקולים כתוצאה משימוש בחומרים בלתי מתאימים או עבודה גרועה נשארה שרירה וקיימת על אף הוראות סעיף 8.
ג. לפי הלשון הפשוטה של סעיפים 5 ו- 8, מן הדין לדחות את טענות הקבלן גם בלי להיזקק לכללי הפרשנות שלפיהם כל תניית פטור יש לפרשה כנגד הצד שהכליל אותה בחוזה והמנסה לחסות בכנפיה, ועל כן אין צורך להביע כאן דעה בנושא זה.
השופט אשר, הצטרף לנימוקי השופט י. כהן.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, אשר. עו"ד ר. עוזר לקבלן, עו"ד ד. אלדור לקונים. 26.12.77).
ע.פ. 485/76 - מיכאל בן לולו ואליהו וענונו נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על סמך הודעות הנאשמים במשטרה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים י. כהן, הלוי, הדייה).
בת.פ. 130/75 - הערעור על ההרשעה בעבירת רצח נדחה והערעור על העונש של וענונו נתקבל ברוב דעות).
העובדות:
המנוח גינדי נרצח בחנותו בירושלים כאשר התנגד לאדם שניסה לשדוד אותו. בן לולו הורשע כמי שירה את היריות במנוח ואילו וענונו כמי שעמד בחוץ כדי לשמור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בתוקף החוק עליו להטיל על שני המערערים עונש של מאסר עולם. השנים מערערים על ההרשעה בעוד וענונו טען גם כי יש להחיל עליו את הוראות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) ועל כן אין עונש מאסר עולם צריך להיות לגביו עונש יחיד.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. ביהמ"ש קיבל את הודעותיהם במשטרה של המערערים כהודעות נכונות ולאחר משפט זוטא ובדין יכול היה להגיע למסקנתו. לא היו ראיות על איומים ,והתעללויות מטעם החוקרים ואין לקבל את הטענה כי הופעל עליהם לחץ נפשי ופיזי כדי למסור את הודעותיהם.
ב. גם השופט שלפניו הובאו הנאשמים להוצאת פקודת מעצר חקר את הנאשמים ותשובות הנאשמים הוגשו כראיה. הסנגור טען נגד יוזמתו זו של השופט וביהמ"ש העליון אמר כי אכן ניתן להתעלם מכל מה שאמר המערער בהזדמנות זאת. ביהמ"ש העליון קבע כי שופט המבקש להאריך מעצרו של חשוד צריך לרשום מפי החשוד מה שהוא מבקש לרשום, אך לעולם לא ינקוט השופט יוזמה ולא יחקור את החשוד לגופו של המעשה שהוא חשוד בו. באשר לחקירות המשטרתיות - קשה לראות על שום מה יש צורך בחקירות ליליות כשאלו יכולות להתנהל בשעות היום ולאור השמש, ברם העובדה שהחקירות נמשכו בלילה לא היה בה משום לחץ על הנאשמים. המערער בן לולו ביקש מאת חוקריו רשות לכתוב בכתב ידו הודעה, והעובדה שהמערער ביקש לכתוב הודעה במו ידיו דייה בדרך כלל לשלול כל סבירות מן החשש שמא עשה זאת מתוך לחץ. אשר להודעת המערער וענונו הרי הוא מסר שורה של הודעות ומתוך צורת מתן ההודעות עד שהודה במעשה שהואשם בו, ברור כי לא מסר את ההודעות תחת לחץ אלא מרצונו החופשי.
ג. לטענה שעפ"י העדויות שבאו בפני ביהמ"ש לא היה למערערים מספיק זמן בין פגישות שונות שהעידו עליהן לבצע את הרצח - טענה זו אין לקבל, שכן אין לדייק בדקות שעליהן העידו העדים, וזכרונם של עדים עלול להטעותם לעניין השעה המדוייקת שבו אירע האירוע.
ד. בן לולו אמר בהודעתו כי היריה נפלטה שלא מרצונו וביהמ"ש לא קיבל הודעה זו. טענת הסנגור היא שאם מקבלים את הודעת בן לולו כראיה נגדו יש לקבלה כמות שהיא. אולם הוכח שנורו במנוח שלוש יריות ויכול היה ביהמ"ש להסיק מן העובדה שהמערער ירה שתי יריות אחרונות מרצון, שגם את היריה הראשונה ירה כדי להקל על מנוסתו. זאת ועוד, אין המערער יכול להישמע בטענה שהירייה נפלטה, אלא אם כן העיד על כך בשבועה אך הוא בחר להעיד שלא היה כלל במקום המעשה ומשהוכח שזאת היתה עדות שקר ושהיריה נורתה על ידו, אין מנוס מן המסקנה שהוא ירה מרצון כל עוד לא הוכיח שירה שלא מרצון. הלכה פסוקה היא שמה שנאמר בהודעתו של אדם למשטרה יכול לשמש ראיה נגדו אך לעולם לא ישמש ראיה לטובתו אלא אם כן חזר על כך בביהמ"ש.
ה. המערער וענונו טען שלא תיכנן ולא צפה הריגת אדם ואף הזהיר את בן לולו שלא ישתמש באקדח. כדי להוכיח מתן אזהרה כזאת צריך היה וענונו להעיד אך לא עשה כן ומה שנאמר בהודעתו במשטרה אינו מוכיח לטובתו ולא כלום. גם אם לא התכוונו לגרום למות אדם צריכים היו המערערים לצפות מראש שעצם השימוש בנשק חם עלול להביא לידי קיפוח חיי אדם.
השופט שמגר:
אין למצוא פגם בכך שהמשטרה ממשיכה את חקירותיה בשעות היום והלילה תוך הפסקות קצרות מידי פעם. חקירתו של פשע, ובמיוחד פשע של רצח, איננה יכולה להיעשות בגבולות שעות העבודה של עובדי המדינה. חקירה כזו היא בעיקרה התמודדות שכלית שמגמתה לגלות חוטים המוליכים לפיענוח התעלומה. לצורך חקירה מסוג זה יש לבוא ולחזור ולבוא לנחקר כדי לברר מדי פעם נקודה חדשה המתגלית. בעניין כזה כל מקרה יבחן עפ"י עובדותיו הספציפיות.
אשר לעונש
העונש שהוטל על בן לולו מאסר עולם התאשר. באשר לוענונו הרי בשעת ביצוע הרצח טרם מלאו לו 18 שנה ועדיין היה קטין. לפי סעיף 15 ב' לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול). אדם שהיה קטין ביום ביצוע העבירה אין חובה להטיל עליו מאסר עולם. השאלה היא אם על מקרה זה חל הסעיף הנ"ל ואם לאו. תחילתו של החוק נקבעה ליום 1.4.77 ופסק
הדין של ביהמ"ש המחוזי ניתן לפני כן, ואז חלה פקודת עבריינים צעירים שלפיה אם מלאו לנאשם 18 שנים לפני מתן פסק הדין, חייבים להטיל עליו מאסר עולם גם אם היה קטין בעת ביצוע העבירה. השאלה שהתעוררה הינה מה הדין אם בירור הערעור התקיים לאחר תחילת חוק הנוער. ביהמ"ש העליון, ברוב דעות, מפי השופט י. כהן שאליו הצטרף השופט ח. כהן, סבר כי נוכח הסמכויות הנרחבות שניתנו לביהמ"ש שלערעור יכול ביהמ"ש להתייחס לענין הערעור על גזה"ד כאילו חל כבר חוק הנוער ואין עליו להטיל עונש מאסר עולם. אי לכך נדחתה ההחלטה בענין גזה"ד עד לאחר קבלת תסקיר קצין מבחן.
השופט שמגר, בפסק דין נפרד, סבר כי ביהמ"ש שלערעור אינו דן בהטלת עונש אלא באישורו של עונש קודם, ועל כן אין הוא מוסמך לדון לפי חוק הנוער והעונש של מאסר עולם הוא עונש חובה.
(בפני השופטים: י. כהן, ח. כהן, שמגר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערים, עו"ד י. הורוביץ למשיבה).
המ' 518/76 - דוד אסולין נגד יצחק בכרי
*הגשת ערעור באיחור. (בקשה למחיקת ערעור - הבקשה נתקבלה).
ביום 22.6.75 ניתן בסיכסוך שבין הצדדים פס"ד בהיעדרו של בכרי. בא כחו של אסולין המציא לבכרי את החלק האופרטיבי של פסק הדין, ובינואר 1976 הגיש בא כחו של בכרי בקשה לביהמ"ש המחוזי לתקן טעות בפסה"ד. משנדחתה הבקשה מנסה עתה בכרי להביא על תיקונה את הטעות בדרך של ערעור על פסה"ד כולו. אשר לאיחור טוען בכרי כי פסק הדין לא הומצא לו ועל כן לא עבר המועד להגיש את הערעור. הבקשה למחיקת הערעור נתקבלה. אמנם באופן פורמאלי לא הומצא פסה"ד, אך החלק האופרטיבי של פסק הדין הומצא במסירה פרטית לבכרי ומכאן שהסתתמו טענותיו שפסק הדין לא הומצא לו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אשר. עו"ד ברוך למבקש, עו"ד סגל למשיב. 27.12.77).
ב.ש. 312/77 - רפאל מרציאנו נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה. (הערר נדחה).
לצורך הוצאת צו מעצר נגד העורר הגישה הפרקליטות לביהמ"ש המחוזי רשימת הרשעות קודמות שאיננה מדוייקת והיו בה הרשעות אשר למעשה אין להן מקום במציאות. אעפ"כ אין צידוק לשחרר את העורר בערובה. הוא הואשם בשתי עבירות פריצה וגניבת טובין בסכום של 160 אלף ל"י. הנאשם כפר בטענת המדינה שהרכוש האמור נתפס אצלו, אך הודה שנתפס אצלו רכוש ששוויו 30 אלף ל"י. הטענה שקנה טובין אלה אמנם נטענה על ידו במשטרה, אך לא נתן פרטים על האדם שממנו קנה, לפי גירסתו, את הסחורה וטענה זו שאיננה ניתנת לבדיקה אין לה ערך רב.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. כלוף לעורר, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 27.12.77).
ב.ש. 317/77 - עמוס חג'בי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה. (הערר נתקבל).
עפ"י חומר מודיעיני שהתקבל במשטרה נערך חיפוש בבית העורר ובחצר הבית נתגלתה כמות של 155 גרם חשיש. בתוך הבית נמצאו סכין וניירות כסף, ובידי המדינה ראיות כי בסכין השתמשו להכנת מנות חשיש ובנייר השתמשו לאריזתן. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר והערר על כך נתקבל. בבקשת המעצר הסתמכה המדינה לא רק על העובדה שכמות הסם מסחרית, אלא גם על הרשעותיו הקודמות של העורר, ועל כך שיש חשש שאם ישוחרר ישוב ויבצע עבירות מאותו סוג. עובדות אלה אינן מבוססות.
הרשעתו האחרונה של העורר היא משנת 1972, והפרקליטות רשמה בהרשעות הקדומות גם עבירה של בעילת קטינה שיוחסה לעורר בשנת 1977, אך מעבירה זו הוא זוכה ואין לציינה ברשימת ההרשעות הקודמות. כמו כן לא נתנה המדינה תשובה לשאלה מה יסוד יש לחשש שהמערער ינצל את תקופת שחרורו לביצוע עבירות נוספות. העבירה כשלעצמה היא חמורה והראיות שבידי המדינה הן בעלות משקל נכבד, אך בין נימוקי בקשת המעצר של המדינה נשתרבבו גם נימוקים חסרי יסוד ועל כן יש לשחרר את העורר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. גרון לעורר, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 27.12.77).
ב.ש. 5/78 - מדינת ישראל נגד משה בן אברהם ראובן ואח'
*שחרור בערובה. (הערר נתקבל).
ארבעת המשיבים נאשמים בעבירות של סחר בסמים ומכתב האישום עולה, לכאורה, שהסחר הזה מתנהל במקום מגוריהם של המשיבים בצורה שיטתית ומאורגנת. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיבים בערובה, באשר אין להם הרשעות קודמות ובאשר לא שוכנע שזיהויים חופשי מספקות. הערר נתקבל. לכאורה היה מקום לעצור את המשיבים עד לגמר ההליכים, והשאלה אם זוהו הנאשמים כדבעי, יש להשאיר להכרעה בביהמ"ש שידון בעניין. אולי לא היה מקום להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש דלמטה, אילמלא העובדה שהמשפט כבר קבוע להקראת כתב האישום בתוך ימים ספורים ולשמיעת המשפט בסוף החודש. הארכת המעצר לתקופה קצרה יחסית זו בודאי מוצדקת בנסיבות העניין.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד אלון למערערת, עו"ד גב' חוזה למשיבים. 4.1.78).
ב.ש. 303/77 - עיסא ראשיד חג'אזי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה.(הערר נדחה).
משפטם של העוררים עמד להתחיל תוך שבוע מהגשת הבקשה ולנוכח חומרת העבירות שבכתב האישום אין להיעתר לבקשת העוררים לשיחרורם בערובה. הסניגור אמר כי ביום שמיעת המשפט הוא עסוק בבימ"ש אחר ולכן ביקש מביהמ"ש המחוזי לדחות את בירור האישום. ברם, העובדה שפרקליט עסוק במשפט אחר איננה עילה לדחייה, וחזקה על השופט שלא ידחה את המשפט. אם עוה"ד עסוק באותו יום בשני משפטים או יותר עליו לעשות סידור עם עו"ד אחר שיקבל עליו את ייצוג שולחו באחד הענינים האלה.
(בפני:הנשיא זוסמן. עו"ד עודה לעוררים, עו"ד גב' רבין למשיבה. 3.1.78).
ב.ש. 322+326/77 - יעקב ממן ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים. (הערר נדחה).
העוררים נעצרו לפי צו ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ביום 18.10.77 מכח סעיף 20 לחוק סדר הדין הפלילי. טענת העוררים היא שהוחזקו במעצר למעלה מ- 60 יום והמשפט לא התחיל כאמור בסעיף 47 לחוק הנ"ל. אין ספק כי מבחינה משפטית נפגמו סדרי הדין בביהמ"ש המחוזי. עפ"י סעיף 131 לחוק הנ"ל, המשפט מתחיל בהקראת כתבי האישום באוזני הנאשם והדבר לא נעשה עד כה. עורכי הדין המייצגים את הנאשמים כתבו מכתבים לביהמ"ש והודיעו שהם כופרים בעובדות שבכתב האישום, וביקשו לקבוע את התיק להוכחות. ביהמ"ש נעתר לפרוצדורה זו וקבע את העניין לגביית הראיות לסוף חודש זה מבלי שהעוררים אישית נשאלו אם הם מודים באשמה או כופרים בה. לנוכח פגמים אלה יש יסוד לטענת העוררים שמשפטם לא התחיל תוך 60 יום לפי מצוות סעיף 47 והם זכאים לשחרור. אך המדינה ביקשה שביהמ"ש העליון ישתמש בכוחות הנתונים בידיו לפי סעיף 49 לחוק ויורה על המעצר. בדרך כלל יש להשתמש בסמכות עפ"י סעיף 49 בהיסוס, אך בעניין דנא, כאשר העוררים מואשמים בפשע חמור של אינוס צעירה בת 15, וסנגוריהם גרמו ע"י מכתביהם לשגיאה האמורה, ניתן להשתמש בסעיף 49 הנ"ל. ניתן צו לעצור את
העוררים עד ליום 25 לחודש שבו אמור המשפט להתחיל. אם לא ימשך המשפט מדי יום ביומו ישוחררו העוררים עם תום הישיבה שנקבעה ליום 25 דנא.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד רזניק למשיבה. 10.1.78).
בג"צ 695/77 - בדיע ... בע"מ נגד המועצה המקומית עין מאהל ואח'
*עתירה טרם זמנה. *היקף בניה של קבלן רשום (העתירה נדחתה).
העותרת והמשיב השני (להלן המשיב) השתתפו במכרז להקמת בי"ס במועצה המקומית עין מאהל (להלן המשיבה). כשנפתחו ההצעות נמצאה הצעתו של המשיב זולה מזו של העותרת. בעתירת העותרת נאמר כי המשיבה טרם הודיעה מי מהמשתתפים במכרז זכה בו, אך העותרת כבר מבקשת צו נגד המשיבה שתמסור לה את העבודות. בין היתר טוענת העותרת כי המשיב הוא קבלן עבודות בנייה בהיקף של 3 מליון ל"י בלבד ואילו היקף העבודות שבמכרז עולה על 6 מליון ל"י. העתירה נדחתה. השופט אשר, אליו הצטרף שמגר, אמר בפסק דינו כי העובדה שהמשיב מסווג אצל רשם הקבלנים לעבודות שאינן מגיעות לסכום המכרז, אין בה כדי למנוע בעד המשיב להשתתף במכרז אם המכרז אינו מונע זאת במפורש, ובלבד שעם התחלת ביצוע הבנייה ישיג מרשם הקבלנים את הסיווג הדרוש. על כן אין העתירה מגלה סיבה סבירה להתערב בשיקולי המשיבה.
מ"מ הנשיא לנדוי אמר כי הוא מסכים לדחיית העתירה מן הטעם שביום הגשתה טרם החליטה המשיבה את החלטתה ועל כן העתירה הוגשה טרם זמנה. מאידך, פסיקת בג"צ אומרת אמנם שבאין הוראה מפורשת על כך בתנאי המכרז, יכול קבלן לרפא את פגם אי רישומו אצל רשם הקבלנים אם עולה בידו להשיג תיקון מתאים של הרישום עד לחתימת החוזה עימו, אך אין להניח מראש שהוא היה מצליח להעלות את סיווג הרישום שלו ואילמלא היתה העתירה כולה מוקדמת היה הפגם בכשרות המשיב, עילה מספיקה לכאורה למתן הצו על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. 29.12.77).
בג"צ 488/77 - משה ליבי נגד שלום לוי ראש מועצת קרית עקרון ואח'
*הפסקת חברות במועצה מקומית עקב קבלת שכר מהמועצה הדתית. (הצו הפך להחלטי).
במהפכת חצר נוצר רוב במועצה נגד המשיב להדיחו מכהונתו והעותר נמנה על רוב זה. כיון שכך שלח המשיב לעותר הודעה לפי סעיף 105 לצו המועצות המקומיות על הפסקת חברותו מן הטעם שהוא "מקבל שכר חודשי קבוע דרך המועצה הדתית בקרית עקרון". העותר ביקש לפסול את הודעת המשיב על הפסקת חברותו במועצה ועתירתו נתקבלה. נתברר שהמערער היה בעבר יו"ר המועצה הדתית בקרית עקרון אך פרש מכהונה זו וכיום הוא מקבל תשלום חודשי מקופת המדינה על חשבון המועצה הדתית בסך 120 ל"י לחודש. העותר טען בעתירתו כי מדובר בפנסיה של דמי יצוג סמלי בלבד, אך למעשה לא ברור בדיוק מהו התשלום. עם זאת אין יסוד מספיק לטענת המשיב שהעותר עובד בשכר במועצה הדתית. תלוש התשלום איננו ברור ואיש אינו יכול לטעון שהעותר עדיין פעיל במסגרת המועצה הדתית ששכרה משולם בין היתר ע"י המועצה המקומית. המבקש להוציא את חברו מגוף ציבורי בטענת פסלות עליו הראיה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, אלון, עו"ד י. מרדכי לעותר, עו"ד מ. שגב למשיב. 26.12.77).
בג"צ 6/78 - ישיבת אור יוסף ואח' נגד רשות השידור ואח'
*פרסום כתבה ברדיו נגד מוסד. (העתירה נדחתה).
העותרים ביקשו להורות לרשות השידור שלא לשדר כתבה המתייחסת לישיבת אור יוסף בצרפת. העתירה נדחתה. לפי הטענה יש בשידור משום הפרה של אסורי לשון הרע ובשל כך יש לראותו כמעשה החורג מהוראות חוק רשות השידור. כן מלינים
העותרים כי הכנת השידור לוקה מבחינת חובת הקיום של כללי הצדק הטבעי מאחר ולא נכללו במסגרת השידור הסברים והכחשות של העותרים. העותרים פנו לבימ"ש השלום, אך לאחר שנתברר כי דין רשות השידור כדין המדינה, ביטל בימ"ש השלום צו מניעה זמני שנתן. כיון שכך פנו לבג"צ. בדחותו את העתירה ציין ביהמ"ש כי המלין על לשון הרע המופנית כלפיו, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכים אזרחיים או פליליים לפי חוק לשון הרע, ואין לראות את בג"צ בגדר מי שממלא אחר החסר ומוסיף על הסעדים לגבי הליכים המתנהלים בפני בימ"ש אחר. כמו כן אין בג"צ יכול ליטול על עצמו את תפקיד הפיקוח על תוכנם של שידורים וגם אינו צריך לעשות כן.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, לוין. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד בן חור וחורי לעותרים. 4.1.78).
בג"צ 252/77 - שלמה בבג'ני נגד עירית תל אביב ואח'
*זכויות נכה לפי חוק חיילים משוחררים. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר קיבל בשעתו מהמשיבה זכות לניהול מזנונים בהיכל הספורט בתל אביב. לאחר כ- 10 שנים רוצים המשיבים להוציא מכרז חדש לזכויות הניהול של המזנונים. העותר הינו נכה, ולטענתו זכות הניהול של מזנונים ניתנת לנכים בלבד בהתאם לתקנות שהותקנו עפ"י חוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה). העתירה נדחתה. צודקים המשיבים כי עפ"י החוק הנ"ל ניתן לחייב מעביד הרוצה להעסיק שכיר במזנון כי יעסיק נכה דוקא, אבל אין למנוע מעצמאי לנהל מזנון וכאן מדובר במסירת המזנונים לעצמאי לניהולם, תקנה 2 לתקנות, כפי שתוקנה, שלפיה גם נהול עצמאי של מזנון יכול להיות רק ע"י נכה נוגדת את החוק ואין לה תוקף. בג"צ ציין כי זכות העיסוק אין לצמצמה בדרך של תקנה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד צ. שרון וי. רייזברק לעותר, עו"ד נ. קונשטוק לעירית ת"א, עו"ד מ. שקד לרשות המוסמכת. 27.12.77).
בג"צ 585/77 - יעקב סניסובסקי ואח' נגד שר האנרגיה והתשתית ואח'
*שימוש במקרקעין לפי פקודת הזכיונות לחברת החשמל. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם בעלי מקרקעין הנמצאים בקרבת מקום לתחנת רידינג של חברת החשמל (להלן החברה). החברה נזקקת למקרקעין ועל כן דאגה ששר האוצר יפקיע את הקרקע. עד לסיום הליכי ההפקעה החליטה החברה להקים על המקרקעין עמודי חשמל ועל כך העתירה. עפ"י סעיף 15 לפקודת זכיונות החשמל, מוסמכת החברה להקים עמודים על מקרקעין שבבעלות פרטית ובלבד שתשיג את הסכמתהבעלים ובאין הסכמת בעלים עליה להשיג את אישור השר הממונה על כך. החברה ניסתה להשיג את הסכמת העותרים להקמת העמודים ולא הצליחה ואז פנתה לשר האנרגיה לקבל את אישורו ועתירת העותרים נגד מתן האישור נדחתה. לענין סמכות המשיב - אין נפקא מינה מדוע נמנעו הבעלים מלתת הסכמתם. זאת ועוד, אפשר שלפי סעיף 15 הנ"ל פתוחות בפני החברה שתי דרכים חילופיות או שישיגו הסכמת הבעלים או שישיגו אישורו של המשיב גם אם לא פנו לבעלים. בין שיקולי המשיב לתת את האישור היה גם השיקול שהמקרקעין של העותרים הופקעו בין כה וכה לפי פקודת המקרקעין ושיקול זה גם עומד בפני בג"צ בבטלו את הצו על תנאי ובדחותו את העתירה. החברה כבר קיבלה בביהמ"ש המחוזי צו נגד העותרים למסור לה את החזקה במקרקעין ואם כי הערעור על הצו עודנו תלוי ועומד הרי לא ניתן צו עיכוב ביניים והחברה תוכל לבצע את הצו בין כה וכה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. שרף לעותרים, עוה"ד ר. יאראק וב. גרוס למשיבים. 7.12.77).
בג"צ 187/77 - לוס קופטש חברה לבנין בע"מ ואח' נגד שר הפנים ואח'
* סרוב של שר הפנים לאשר עיסקת חליפין של מקרקעין שנעשתה על ידי עירית גבעתיים. (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות).
העותרות עוסקות בהקמת בנינים והיו בעלי זכויות בנכס מקרקעין מסויים (להלן - הנכס) שעירית גבעתיים היתה מעונינת בו. בבעלות העיריה היו שתי חלקות, האחת מגרש מגורים (להלן חלקת ערד) והשניה תעשיה (להלן מגרש התעשיה). באוגוסט 1974 התקשרו העותרות ועירית גבעתיים בהסכם שלפיו יבוצעו חליפין של הנכס תמורת מגרש התעשיה והעותרות יוסיפו סכום של 60 אלף ל"י, וכמו כן נקבע בהסכם כי "העיריה מוכרת לקופטש את חלקת ערד תמורת 420 אלף ל"י" וכל העיסקאות ביחד תלויות זו בזו. עפ"י פקודת העיריות אין עיריה רשאית להתקשר בחוזה להעברת מקרקעין אלא עפ"י מכרז פומבי, ואולם עפ"י התקנות רשאית עיריה להעביר מקרקעין ללא מכרז אם הדבר מבוצע במסגרת של חליפין עם מקרקעין אחרים. משהוגשה העיסקה לאישור הממונה על המחוז, הוא אישר את העברת מגרש התעשיה תמורת הנכס כעיסקת חליפין, אך לא אישר את מכירת חלקת ערד. למרות שההסכם היתנה את קיום כל העיסקאות ביחד לא ראה בכך עיסקת חליפין. עתירת העותרות נתקבלה ברוב דעות השופטים עציוני, ויתקון, כנגד דעתו החולקת של השופט אשר. השופט עציוני הטעים כי אין ספק שחליפין משמעם גם כשמוסיפים תמורה מסויימת, שכן קשה למצוא שני נכסים שערכם שווה. בעניננו יש לבדוק מה היתה כוונת הצדדים בהסכם, ולמרות שאת עיסקת ערד קראו הצדדים מכר, הרי עצם ההתניה שהכל קשור זה בזה מחילה את הגדרת חליפין גם על חלק זה של ההסכם. בינתיים הסכימו העותרות לבצע העברת הנכס תמורת מגרש התעשיה בלבד, אך אין זה מונע מהן לדרוש את חלקת ערד כחלק מהסכם החליפין הכללי.
השופט אשר בדעת מיעוט סבר כי חלקת תעשיה כיסתה בתמורתה את הנכס כאשר העותרות עוד היו צריכות להוסיף 60 אלף ל"י, ואין לראות את רכישת חלקת ערד כחליפין לצורך שיחרור מחובת המכרז. לעותרות היתה זכות לבטל את כל העיסקה לנוכח אי אישורהעברת חלקת ערד לעותרות אך משלא עשו כן אינן יכולות לדרוש את חלקת ערד.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. עו"ד סוכובלסקי לעותרות, עו"ד נ. נאור למשיב, עו"ד ע. אורון לעירית גבעתיים. 8.12.77).
בג"צ 581/77 - ברגמן מדלג נגד המועצה המקומית זכרון יעקב ואח'
*בטול מכרז ופרסום מכרז חדש. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
מועצת זכרון יעקב פרסמה מכרז להקמת בנין המועצה המקומית. הוגשו מספר הצעות וזכה במכרז מציע שהצעתו המסתכמת בכ-3.3 מליון ל"י היתה הזולה ביותר. ההצעה נפסלה בשל סיווגו הנמוך של הקבלן לפי פנקס רשום קבלנים ואז ביקש העותר כי הצעתו תתקבל. הצעה זו בסכום של 3.5 מליון ל"י לא נתקבלה ע"י ועדת המכרזים, שקבעה כי הסכום גבוה מדי וחורג מהמחירים כפי שנקבעו ע"י מהנדס המועצה. פורסם מכרז חדש והעותר לא פנה מיד לבג"צ אלא כעבור למעלה מחודש ימים. העתירה נדחתה. עפ"י העקרונות שנקבעו בבג"צ יש באיחור של כחודש אחרי קבלת הודעה על כוונה לפרסם מכרז שני, בנסיבות כגון אלה, משום שהוי בלתי מוצדק, אשר בעטיו יימנע בג"צ מלהושיט סעד. השהוי גרם שינוי לרעה במצבה של המשיבה וגם פוגע בזכויותיהםשל אלה אשר בתום לב השתתפו במכרז השני ונכנסו להוצאות הכרוכות בכך.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. בלטר לעותר, עו"ד מ. נחליאלי למשיבים. 15.12.77).
בג"צ 436/77 - כיוף כמאל בן מוחמד ואח' נגד שר הפנים.
*שינוי פריט לאום בתעודת זהוי מדרוזי לערבי. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם אחים בני העדה הדרוזית שנרשמו בפריטים של דת ולאום כדרוזים, ומשבאו להחליף תעודת זהות וביקשו לשנות את רישום
הפריט לאום מדרוזי לערבי סרב המרשם לבקשתם. לטענתם, הרישום הנוכחי של הוריהם ואחיהם כבני הלאום הדרוזי נעשה מתוך אי הבנה ואי ידיעת השפה מצד הוריהם, ואולם טענה זו צריכים ההורים להעלות ולא העותרים. בכגון דא אין הבנים יכולים לטעון בשם ההורים. זאת ועוד, הוכחת טענה מעין זו כרוכה בהבאת ראיות, וזו בקשה לשינוי הרישום שצריך להביאה בפני ביהמ"ש המוסמך לכך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד ד. בניש למשיב. 21.12.77).
בג"צ 167/77 - נמראת אברהים סוסאן נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*מכירת דירת מגורים ע"י המינהל בעיסקת חליפין. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר גר משנת 1950 בדירה שהיתה שייכת למינהל ובשנת 1972 פנה למינהל וביקש לרכוש את הדירה, אך הוא נדחה בלך ושוב. בסוף שנת 1974 הופיע בביתו שמאי ממשלתי ולדבריו הודיעו לו כי העניין נמצא בשלב סיום. שוב חלה הפסקה עד שבאוקטובר 1976 נתברר לו כי הדירה נמכרה לאדם אחר. הלה כבר הספיק למוכרה לאדם שלישי. כמסתבר נמכר הבנין למשיב השני בתמורה לקרקע חקלאית "ט4שליד תרשיחה. העותר פנה לבג"צ וטענתו כי על פי ההוראות הפנימיות של המינהל, יש להעדיף את מי שגר בדירה על פני קונים מבחוץ. כן טען כי העיסקה לא היתה כשרה באשר מי שביצע את עיסקת החליפין עם המינהל היה תושב חוץ ולא היה לו בעת ביצוע העיסקה היתר מטבע חוץ. העתירה נדחתה. ככל שהעותר ביקש להשתית את עתירתו על הנחיות המינהל הרי ההנחיות מתייחסות למכירת נכסים תמורת מזומנים, ואז יש מעמד מיוחד למי שגר במבנה. מאידך גיסא, כאשר מדובר בחליפין מושם הדגש על שיקולים השונים באופן מהותי משיקולים כספיים. במקרה של חליפין נתונה הדעת של הרשות לשיקול לפיו יש להעדיף קבלת מקרקעין חקלאיים על פני תשלום מזומנים. זאת ועוד, העותר אחר את המועד ואין הוא יכול לבוא לאחר מעשה ולבקש ביטול העיסקה כאשר היא נעשתה כבר עם אחר. כמו כן, גם אילו היה מקום לביטול העיסקה עדיין לא היה בכך כדי לחייב את המינהל למכור לעותר, שכן אין על המינהל למכור את רכושו. אשר לטענה כי הסכם החליפין היה טעון אישור אגף מטבע חוץ ואין לו תוקף בשל היותו בלתי חוקי - המשיב פנה בינתיים לאוצר וקיבל היתר רטרואקטיבי וממילא הפכה העיסקה לכשרה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ג. שלהוב לעותר, עוה"ד ר. יאראק וה. מחול למשיבים. 18.12.77).
ע.פ. 620/75 - מדינת ישראל נגד קריב ואח'
*עבירות מרמה ע"י הכנת מאזנים כוזבים של חברות. (הערעור נדחה).
ענינו של ערעור זה אישום שהגישה המדינה נגד המשיבים, מנהלי חברת ורד שהסתבכה בהפסדים עצומים, וענינו של האישום הכנת מאזנים כוזבים של החברה לשתי שנות עסקים ושידול רואה החשבון ומועצת המנהלים לאשר את המאזנים וכן אי מסירת דו"ח נכון בישיבות מועצת המנהלים של החברה. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיבים והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש התייחס למשמעות הפרטים הקשורים במאזנים, לעריכת הדוחו"ת הכספיים של ורד, וכן החובות של חברה פרטית בהקשר להכנת דוחו"ת כספיים והבאתם בפני מועצות המנהלים ודווח עליהם. ביהמ"ש התייחס למצב הכספי של החברה והציפיות לתוצאות של עבודות מסויימות והגיע למסקנה שביחס לאישומים שבהם הואשמו המשיבים בדין זוכו. (פסק הדין ניתן ביום 19.5.77 ומסיבות טכניות הגיע לפרסום רק בימים אלו).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אשר. פרקליט המדינה ג. בך למערערת, עוה"ד י. אדרת, ג. אדרת ותוסיה כהן למשיבים).
ע.פ. 161/77 - יוסף זוהר נגד מדינת ישראל.
*הרשעה עפ"י טביעת אצבעות *כשרות הודאה שנגבתה ללא אזהרה. (הערעור נדחה).
בשעת צהריים חזר המתלונן, שהיה אז כבן 90, לדירתו בתל אביב, וכשפתח את דלת ביתו התנפלו עליו שני צעירים דחפוהו לתוך הבית ושדדו ממנו סכום
של כ-20 אלף לירות. חוקרי המשטרה לקחו טביעות אצבעות שנמצאו על הדלת מבפנים ומבחוץ ואלה זוהו כתואמות לאלו של המערער. המערער יצא לחו"ל ונעצר כעבור מספר שנים כשחזר מחו"ל. ביום המעצר הודה המערער בפני קצין משטרה כי הוא ביצע את שוד הזקן, אך הודעתו ניתנה מבלי שהנאשם הוזהר תחילה שאינו חייב לומר דבר, ולאחר מכן כאשר הוזהר לפי החוק סירב למסור הודעה ובביהמ"ש התכחש להודעתו האמורה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער על יסוד הודעתו הנ"ל ועל סמך טביעות האצבעות שנמצאו במקום. הערעור נדחה. לענין כשרות ההודעה הרי היא נגבתה בניגוד לתקנות השופטים המחייבות להאשים את הנאשם ולהעמידו על זכויותיו. העובדה שגובים הודעה בלי מתן אזהרה היא אחת הסיבות שביהמ"ש רשאי להביא בחשבון כדי לקבוע אם ההודעה ניתנה מרצון ואם לאו, אך אין בכך בלבד כדי לפסול לחלוטין את ההודעה. אולם ניתן היה להרשיע את המערער גם בלי להיזקק לראיה זו וזאת על סמך טביעת האצבעות שהשאיר על דלת ביתו של המתלונן. גירסתו של המערער היתה כי בא לביתו של המתלונן, שהיה עוסק במטבע חוץ, כדי לרכוש ממנו מטבע חוץ. נטל הראיות בעניין זה מוטל על המערער, לשכנע את ביהמ"ש בסבירות גירסתו על נסיבות הימצאות טביעות אצבעותיו במקום. גירסתו זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי על סמך העדויות שהיו לפניו ואין להתערב בכך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד חנוך למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 15.12.77).
ע.פ. 211/77 - שלמה קוריאל נגד מדינת ישראל.
*גרימת חבלה חמורה. (הערעור נתקבל בחלקו).
בין המערער ובין אחד אסקפור היו חילופי דברים וקללות, המערער איים על אסקפור כי יהרגנו, ותוך כדי ויכוח נטל המערער סכין גדולה ורץ לקראת אסקפור אך הלה ברח ואחד העומדים במקום הצליח להוציא מידו את הסכין. המערער נעלם לכמה דקות וחזר בריצה ובידיו תת מקלע עוזי. כשהתקרב למקום שבו עמד אסקפור לפני כן, בתוך חבורת אנשים, ירה שתי יריות שבאחת מהן נפגע אחד העומדים ברגלו. המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה בזדון, נשיאת נשק ונסיון לפגוע באסקפור בסכין. העונש שהוטל על המערער היה 6 שנות מאסר. הערעור נתקבל בחלקו. היריות נורו ע"י המערער, לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי, בפעולה רצונית ובכוונה לפגוע. אין בכך כלום, לכוונת הזדון, שאסקפור כבר לא היה במקום ואחר נפגע, וזאת לפי הלכת "הכוונה המועברת". ביהמ"ש העליון התלבט בעבר בשאלת הכוונה המועברת כשמדובר ברצח לפי סעיף 216 לפח"פ, אך סעיף 235 מדבר על פציעת "כל אדם מתוך כוונה להשחית גופו של אדם" וכו', כך שכאן ברור לחלוטין שכוונת הזדון יכולה להתקיים כלפי אחד והפגיעה כלפי השני. ביחס לעבירה של גרימת חבלה חמורה צדק ביהמ"ש המחוזי שהוכחה המחשבה הפלילית לגרום חבלה חמורה, גם בהנחה שלא ירה ישירות כלפי גוף העומדים אלא על הקרקע. מעשהו של המערער מעיד על כוונתו לגרום חבלה חמורה, כי החבלה היא התוצאה הטבעית של מעשה היריות. גם אם הפגיעה היתה ע"י ירייה חוזרת (ריקושט) ברור היה שקלעים שנורו כלפי הקרקע יכולים לחזור ולפגוע בגופי העומדים. ברם, למעשה גרמו היריות רק לפציעה קלה של אחד העומדים בקבוצה ואין לראות את הפציעה הזו כחבלה חמורה. רופא העיד כי זו היתה פציעה קלה ואין ביהמ"ש צריך להתרשם ממה שקובע הרופא אם הפציעה היא קלה או חמורה, אלא ביהמ"ש קובע אם מבחינה משפטית הפציעה היא חמורה. אולם אם לנתח את הגדרת חבלה חמורה שבחוק אין לומר כי הפגיעות היו חמורות. אין הדרכה מיוחדת בחוק בפירוש המונחים המרכיבים את החבלה החמורה והם צריכים להתפרש כמשמעותם בלשון בני אדם. עצם העובדה שהפצע נגרם ע"י מכשיר מסוכן, או ע"י כלי ירייה, אינה יכולה להביא אותו לתחומי ההגדרה של חבלה חמורה אם החבלה כשלעצמה איננה חמורה.
מאחר שסעיף העבירה הוחלף מחבלה חמורה לחבלה רגילה, הומר העונש מ-6 שנות מאסר בפועל ל-4 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י.רובינשטיין למערער, עו"ד ד. וקסלר למשיבה. 19.12.77).
ע.פ. 376/76 - מכלוף ואקנין נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*טענת קינטור בעבירת רצח. (הערעור נדחה).
המערער, תושב מעלות כבן 41, הורשע בביהמ"ש המחוזי באשמת רצח בכוונה תחילה של המנוחה מזל כהן כבת 21 ופנחס חלו כבן 40 וערעורו נדחה. המערער קיים יחסים במשך תקופת מה עם המנוחה והיא נטלה ממנו סכומים שהסתכמו באלפי ל"י. המנוח היה ידידה ומגינה של המנוחה והיה מעורב בויכוחים ובהתדיינויות סביב החזרת הכסף למערער. ביום האירוע הגיע המערער לעכו כשהוא נושא עמו תת מקלע עוזי וארבע מחסניות ומשפגש את המנוחה והמנוח התפתח דין ודברים והנרצחים ביקשו ללכת למשטרה כדי להתלונן על המערער שהוא מאיים עליהם בנשקו. המערער ביקש להניאם מפנייה למשטרה אך הם החלו ללכת וכשהתקרבו למשטרה טען המערער את העוזי ופתח באש אוטומטית על השניים והרג אותם, המערער מסר ביום האירוע הודעה מלאה במשטרה על המעשה ולפי העדויות היה במצב רוח שקט ורגוע וסיפר כיצד הרג אותם. באותה הזדמנות שאל החוקר את המערער אם השניים קיללו אותו או הרביצו לו והוא השיב שלא קיללו אותו ולא הרביצו לו. כעבור מספר ימים מסר המערער הודעה שניה בה טען כי השניים קינטרו אותו, ירקו בפרצופו ולא ידע את אשר הוא עושה. ביהמ"ש המחוזי השתכנע כי מה שנאמר בהודעה הראשונה במשטרה הוא הנכון ובעקבות הודעה זו והעדויות על מצב רוחו של המערער הרשיע אותו ברצח. הערעור על כך נדחה. עיקר טענת הסנגוריה היתה שהמנוחים קינטרו את המערער, אולם כאשר הכל היה טרי בזכרונו נשאל במפורש אם שני המנוחים קללו אותו והוא השיב בשלילה. ברם, גם אם נתקיימו הנסיבות שאותן העלה המערער בהודעתו השניה, היינו שירקו בפניו ודחפו אותו, אין המעשים האלה עולים כדי קינטור לפי החוק. ההוכחה בדבר היעדר קינטור מונחת על כתפי התביעה ואם מעלה חומר ההוכחה אפשרות סבירה לקיום נסיבות של קינטור זכאי הנאשם להנות מן הספק. השאלה היא אם המעשים הנטענים כקינטור עלולים היו להוציא מכליו אדם סביר ולהמריצו לנהוג כלפי הקורבן כפי שנהג הנאשם המסויים. לעניין זה אין לומר כי הישראלי הממוצע היה נכנע להשפעת קינטור כפי שטען המערער והיה מגיב בפתיחת אש אוטומטית.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. כהן למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיב. 23.11.77).
ע.פ. 551/76 - אביעד פלהיים נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (שוד).
(הערעור על חומרת העונש נתקבל). המערער הורשע בעבירה של שוד מזויין, כאשר הוא ושותפו לעבירה שדדו נהג מונית תוך איום בנשק חם ולאחר מעשה קשרו את הנהג וסתמו את פיו והסתלקו עם המונית. לפני שביהמ"ש המחוזי גזר את הדין שחרר את המערער לתקופה של 6 חודשים והעמידו במבחן. תוך תקופה זו חזר המערער וביצע מעשה שוד. הוא נדון למאסר 8 שנים והערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירות חמורות והנסיבות שבעקבות ההרשעה גם הן חמורות. על כן אין העונש חמור יתר על המידה. בכל זאת ניתן להמתיק במקצת בדינו של המערער באשר זו הפעם הראשונה שהוא נשלח למאסר, הוא בגיל צעיר, וכדי שבצאתו לחופשי תהיה על צוארו חרב המאסר על תנאי יהיו שנתיים מתוך 8 השנים מאסר על תנאי ואילו 6 שנים יהיו מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. פרק למערער, עו"ד ר. רבין למשיבה. 7.12.77).
ע.פ. 542/77 - ברנד יעקב נגד מדינת ישראל.
*מחיקת ערעור פלילי בגין אי הופעה. (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בבימ"ש השלום בתל אביב בביצוע עבירות תעבורה וערער על כך לביהמ"ש המחוזי. הערעור נקבע לשמיעה ליום 27.1.77 וחודש לפני כן שלח פרקליטו של המערער בקשת דחייה, בנימוק שבתאריך שנקבע לדיון יהיה בשרות מילואים. הבקשה נתקבלה ותאריך הישיבה נדחה ליום 30.1.77, שלושה ימים לאחר שחרור הפרקליט משרות מילואים. במועד הקבוע לדיון לא הופיעו המערער ופרקליטו וביהמ"ש המחוזי מחק את הערעור. כחודשיים לאחר מכן הגיש פרקליט המערער בקשה לביהמ"ש המחוזי לביטול החלטת המחיקה מן הטעם שלא ידע כי המשפט נדחה לשלושה ימים כאמור, וכן שלא היה סיפק בידיו להתארגן ולהופיע בערעור לאחר שחרורו ממילואים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נתקבל. המערער טוען שרשאי היה להניח כי בהעדרו ידון ביהמ"ש בערעור לעצם העניין שלא בנוכחותו, אך אין סמכות לביהמ"ש המחוזי למחוק את הערעור. יש לציין כי בתקנות סדר הדין האזרחי, בחוק השיפוט הצבאי, ובתקנות בית הדין לעבודה, נקבעה הסמכות הזו לדחיית הערעור כשבעל דין לא מופיע, ודבר זה לא נאמר בחוק סדר הדין הפלילי. בא כוח המדינה טוען כי נתגבש הנוהג בבתי משפט למחוק גם ערעור פלילי בהיעדר המערער. אין ספק שהמחוקק היה מטיב לעשות אילו קבע את סמכות המחיקה במפורש. יש לציין כי אין כל הוראה באיזו דרך ובתוך איזה זמן רשאי המערער לבקש את ביטול המחיקה והשבת הערעור כשמדובר בערעור פלילי. לכאורה יכול בא כח המערער להסתמך על סעיף 189 לחוק סדר הדין הפלילי ולטעון שביהמ"ש צריך היה לדון לעצם העניין שלא בפניו, אך אין להתעלם מהנוהג שביהמ"ש נוהג למחוק את הערעור בלי לדון לגופו. יחד עם זאת, מדובר בדיני עונשין, ואם היתה הזנחה של עו"ד אין להעניש את המערער על כך. לכן לפנים משורת הדין ובהתחשב בנסיבות המקרה, יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ר. כהן למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 15.12.77).
ע.פ. 425/77 - משה פיכמן ואליהו ימין נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש. (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערערים הורשעו בעבירות של שוד ותקיפה ונדונו האחד ל-8 חודשים מאסר בפועל והשני ל-7 חודשים מאסר בפועל וכן עונשי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש נתקבל. לעניין ההרשעה - יכול היה ביהמ"ש המחוזי להגיע למסקנתו על יסוד עדות המתלונן וראיות נוספות שהיו בפניו. אשר לגזר הדין - לקח ביהמ"ש המחוזי בחשבון את הנסיבות המיוחדות של המערערים כאשר הטיל עליהם עונשים מפתיעים בקולתם. עם זאת, המערערים כבר היו במעצר כארבעה חודשים וחצי, ואם יזכו לניכוי שליש מתקופת מאסרם, יצטרכו עתה לחזור למאסר של 20 יום ו-40 יום. שום תועלת לא תצמח לחברה ושום מטרה עונשית לא תושג במשלוח המערערים לכלא לתקופות קצרות כאלה. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על 4 חודשים ומחצה שכבר נשאו המערערים והמאסר על תנאי הוגדל.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. עו"ד ר. אהרונוביץ למערערים, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 4.12.77).
ע.פ. 426/77 - מדינת ישראל נגד יצחק מינס.
*החובה להטיל מאסר בעבירות זנות. (עקרונית הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעבירת זנות אך עפ"י נסיבות העבירה ונסיבותיו של המשיב, סבר ביהמ"ש המחוזי שאין מקום לשלוח את המשיב למאסר והטיל עליו מאסר על תנאי. עקרונית נתקבל הערעור. נעלם מעיני השופט כי סעיף 10 לחוק דיני עונשין (עבירות זנות) מטיל חובה לשלוח למאסר בפועל בגין עבירה לפי החוק הנ"ל
ואין להטיל מאסר על תנאי. מאידך צדק השופט בשיקוליו שלא לשלוח את המשיב למאסר בפועל, הוכח נגדו מקרה אחד ויחיד שבו קיבל אתנן, ועוד לפני מתן פסק הדין נשא המשיב את הנערה ההיא לאשה, היא ילדה לו בינתיים בת והיא שוב בהריון. המשיב עושה לביתו עבודה סדירה והחליט לחיות חיי אזרח תקינים. הסכנות הצפויות לו ולמשפחתו עקב המאסר, אינן שקולות כנגד חומרת העבירה. על מנת לקיים מצוות החוק, ויחד עם זאת לעשות צדק קיבל ביהמ"ש העליון את הערעור והטיל על המשיב מאסר בפועל ליום אחד, היינו עד שביהמ"ש יקום מכס המשפט.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. עו"ד גב' ר. רבין למערערת. 7.12.77).
ע.פ. 245/77 - שלום פוני נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (התפרצות ותקיפת שוטר).
(הערעור על חומרת העונש נתקבל). על המערער הוטל מאסר של 18 חודשים בפועל ו-18 חודשים על תנאי בשל עבירות התפרצות ותקיפת שוטר במילוי תפקידו. כן הופעלו שני מאסרים על תנאי, האחד לשנתיים והאחד לשישה חודשים, כשכל תקופות המאסר מצטברות, כך שעל המערער לרצות מאסר בפועל של 4 שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בהתחשב בעובדה שבשעה שתקף את השוטר ספג ממנו מכות נמרצות עד כדי פצע פתוח בראשו ושבר באפו, ועל מנת לעודד את המערער לחזור בו מדרך הפשע ולהתחיל בחיים חדשים אפשר להקל עונשו במקצת. אי לכך יהיו ששה חודשים מתוך המאסר על תנאי שהופעל חופפים את תקופת המאסר בפועל.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, גב' בן פורת. עו"ד ד. מועלם למערער, עו"ד ד. גולדמן למשיבה. 12.12.77).
ע.פ. 486/77 - חיני צעירי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (חבלה חמורה).
(הערעור על חומרת העונש נתקבל). בעל מכונית תפס את המערער כשניסה לגנוב את מכוניתו ותוך כדי היאבקות השתמש המערער בנשק קר וגרם חבלות חמורות לבעל המכונית. עובר אורח שניגש לעזור לבעל המכונית נחבל גם הוא חבלות חמורות. הוטלו על המערער 5 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש ציין שבהתחשב בחומרת המעשים אין העונש חמור, אלא זאת היא למערער הפעם הראשונה שהוא נשלח למאסר, גילו צעיר והוא מטופל באשה וילד. רק מתוך התחשבות באשתו ובתינוקה וכדי לעודד את המערער לחזור בו מסורו, ניתן לנהוג עמו לפנים משורת הדין בכך שעונש המאסר יועמד על 4 שנים בפועל ושנה אחת על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, גב' בן פורת. עו"ד מ. מרום למערער, עו"ד ד. גולדמן למשיבה. 12.12.77).
ע.פ. 593/76 - מיכה קמינר נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת שוחד. (הערעור נתקבל).
המערער שעבד בחברת מקורות הורשע בעבירה של דרישת שוחד וערעורו נתקבל. המערער הואשם כי בתאריך בלתי ידוע בשנת 1969 הבטיח למתלונן כי יזכה במכרז שהשתתף בו אם ישלם לו אחוז מסויים מגובה המכרז. המעשה נעשה, לטענת המתלונן, בשנת 1969 ואילו הוא התלונן לראשונה על הצעת השוחד בשנת 1972. למעשה לא בא כל הסבר סביר מפי המתלונן לא במשטרה ולא בביהמ"ש על שתיקתו במשך 3 שנים. התביעה הגישה במהירות כתב תביעה לביהמ"ש, אך המשפט התחיל להתברר רק בשנת 1976. עדותו של המתלונן הושמעה על כן כשבע שנים לאחר הפגישה שעליה העיד, וזה מקרה בולט של עינוי דין שעלול היה להביא לעיוות דין. יהא העד מהימן כאשר יהא לעולם לא יהיה זה בטוח להשתית הרשעה על עדותו היחידה שנמסרה לאחר תקופה כה ארוכה, בשל אימרת פה אשר הנאשם עצמו מכחיש אותה מכל וכל. בנוסף לכך סובל המתלונן מהסתיידות מתקדמת וממחלת לב, אשר בגילו כבן 75, טומנת בחובה סכנה מיידית
לחייו. לכאורה יש ממש בתרעומת של הסניגור שמרוב דאגה לבריאותו של המתלונן לא יכול היה לחקור חקירה נגדית כפי שהיה חוקר אדם בריא כדי להוכיח שהעדות היא עדות שקר.
(בפני השופטים: מ. כהן, עציוני, גב' בן פורת. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד א. קלר למערער, עו"ד ד. גולדמן למשיבה. 12.12.77).
ע.פ. 295/77 - שלמה שמור נגד מדינת ישראל.
*השגת גבול פלילית. (הערעור נדחה).
באחד הלילות פתח המערער את שלבי תריס החלון בבית הנמצא בקומת קרקע, הוא הופתע ע"י הבעל שהגיע אותה שעה הביתה, היכה אותו בפניו באגרוף וגרם לחתך באפו. המתלונן רדף אחריו ותפס אותו ואז נשך את אצבע ידו של המתלונן והיה צורך לקטוע את האצבע. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של השגת גבול פלילית לפי סעיף 286 לפח"פ ובגרימת חבלה חמורה לפי סעיף 238 ודן אותו לשלוש שנות מאסר, מזה 18 חודשים בפועל, והפעיל במצטבר מאסר על תנאי של 10 חודשים, הערעור נדחה. המערער הואשם מלכתחילה בנסיון לפרוץ לתוך הבית אך צדק ביהמ"ש המחוזי שכוונתו של המערער לא היתה להתפרץ לדירה אלא להציץ ביודעו כי בדירה מצויה אשה. השאלה היא אם עבר המערער את העבירה של השגת גבול, היינו אם "נכנס לרכוש הזולת". השביל בו עמד המערער היה אמנם רשות הרבים, אך כשהכניס המערער אצבעותיו לתוך שלבי התריסול והחזיק בו כדי שיהיה פתח דרכו יוכל להציץ לדירה, נכנס עם חלק גופו, היינו עם אצבעותיו, לרשות הזולת וכניסה זו הקניטה את מחזיקי הבית ולפיכך ביצע המערער את העבירה המיוחסת לו. אשר להרשעה בגרימת חבלה חמורה - המכה באף שהצריכה תפירה ע"י רופא מהווה חבלה חמורה. לא רק נזק תמידי, אלא גם נזק חמור לכל אבר מאברי גופו של אדם הוא בחזקת חבלה חמורה. יתירה מזאת, הפגיעה באצבע המתלונן שהצריכה קטיעת האצבע זו בודאי חבלה חמורה. לטענת הסניגור כי המעשה נעשה תוך כדי התגוננות בפני נסיון המעצר של המתלונן שהיה בלתי חוקי - עפ"י סעיף 6(2) לחוק סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) כל אדם רשאי לעצור אדם המבצע בפניו פשע. המערער ביצע פשע בפניו של המתלונן, תרתי משמע, כאשר חיבל בו ע"י מכה באגרוף, ועל כן רשאי היה המתלונן לעוצרו. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד י. המבורג למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 18.12.77).
ע.פ. 623/77 - משולם הורוביץ נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירות קבלת רכוש גנוב ושימוש ברכב ללא רשות.
(הערעור נדחה).
מכונית נגנבה בירושלים ולאחר מכן נפרצה דירה ונגנבו דברים שונים. יומיים לאחר אירועים אלה נתגלתה המכונית הגנובה ע"י ניידת משטרה ומשזו החלה לרדוף אחרי המכונית התהפכה הניידת והמכונית הצליחה להימלט. שוטרי הניידת הצליחו לזהות בתוכה אחד מן הנוסעים ומצאו אותו זמן מה לאחר מכן בביתו יחד עם המערער. השוטרים העידו כי זיהו את המערער כמי שישב בתוך המכונית יחד עם הנאשם השני. המערער סירב למסור למשטרה גירסה כלשהיא וגם בביהמ"ש בחר בזכות השתיקה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בקבלת רכוש גנוב ושימוש ברכב ללא רשות הבעלים והערעור נדחה. המערער היה בתוך המכונית יחד עם שניים אחרים כאשר נתקלה בניידת המשטרה וסירבה להיעצר, על כן ניתן היה לראות בו בנסיבות כגון אלה, לפחות לכאורה, שותף לעבירות שבוצעו ע"י השימוש במכונית והחזקת הרכוש הגנוב. המערער לא נתן הסבר להימצאותו במקום ועל כן ניתן ליישם לצורך העניין את הוראות סעיף 45 א' לחוק סדר הדין הפלילי, שלפיהן הימנעות הנאשם מלהעיד עשוייה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה, וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. רזניק למשיבה. 13.12.77).