בג"צ 172/78 - ד"ר משה בקר נגד השופט חיים אילת ואח'
*שחרור משבועה במתן עדות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
המשיבה השלישית הועמדה לדין פלילי בגין עבירת תעבורה והעותר הוזמן להעיד כעד מומחה לענין מהירות תגובה של נהג. העד סירב להישבע על התנ"ך מטעמי מצפון באמרו כי אינו מאמין באלו-הים כפי שהתנ"ך מציג אותו וכי הוא הינו אגנוסטיקן, היינו ספקן בעניני אמונה אשר אינו מאמין, ובנגוד לאתאיסט גם אינו שולל את מציאות האלוהות, אלאשהשכל האנושי אינו יכול להכריע בשאלת מציאותו או אי מציאותו ולכן יצהיר בהן צדק. ביהמ"ש דחה את בקשת העותר. סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי אומר כי "ביהמ"ש יזהיר את העד לפני קביעת עדותו כי עליו להעיד אמת שאם לא כן יהא צפוי לעונש הקבוע בחוק. העד ישבע להעיד אמת אולם רשאי הוא, משהודיע שהוא עושה כן מטעמי דת או מצפון, שלא להישבע אלא להצהיר בהן צדק, זולת אם היה ביהמ"ש משוכנע שטעמי העד ניתנו שלא בתום לב". על יסוד סעיף זה קבע השופט בהחלטתו כי העד צריך להיות מאמין שאינו נשבע מפאת דתיותו, או לא מאמין המסרב משום כך להישבע, אך עד זה הודיע שהוא מאמין באלוהים אך לא כפי שהתנ"ך מציג אותו ועל כן עליו להישבע. השופט הוסיף כי הוא חושש שטעמי העד לא ניתנו בתום לב. העתירה נתקבלה:
א. השאלות העולות מפירושו של סעיף 154 הן שתיים: האם עד שהעיד על עצמו שהוא אגנוסטיקן רשאי שלא להישבע אם הוא אומר שהוא עושה כן מטעמי מצפון ; מהי המידה של שכנוע הדרושה כדי שביהמ"ש יבוא לכלל מסקנה שטעמי העד ניתנו שלא בתום לב.
ב. מניתוח הלשון שנקט המחוקק בסעיף 154 לעומת הסעיף הקודם שעניננו היתה השבועה, סעיף 34 (1) לפקודת הפרוצדורה הפלילית, דברי ההסבר, דברי המשתתפים בדיונים על חקיקת סעיף זה והמצב במשפט העברי אשר ככל הנראה הוא שהשפיע על המחוקק בניסוח סעיף 154, יש לומר כי העיקר הוא מתן אזהרה לעד בהתחלת עדותו שעליו להעיד את האמת ואילו ההוראה שהעד ישבע היא משנית וטפלה. המחוקק פתח פתח רחב לשחרורו של העד משבועה והנימוקים יכולים להיות הן מטעמי דת והן מטעמי מצפון ודי אם העד מודיע שאלה הם נימוקיו ואין לחקרו אם אכן אמת בפיו שאלה נימוקיו. יתרה מזו, אין ביהמ"ש רשאי לשלול מן העד את זכותו שלא להישבע אלא אם הוא משוכנע שטעמיו של העד ניתנו שלא בתום לב.
ג. המדיניות הרצויה היא לצמצם את הצורך בשבועה ככל האפשר וזוהי גם דעתו של המחוקק המצפה ליום שבו ניתן יהיה לבטל כליל את הצורך בשבועה.
ד. השאלה היא מהי מידת השכנוע הדרושה לפי הסיפא של סעיף 154 שטעמי העד ניתנו שלא בתום לב. לטענת העותר צריך השכנוע להיות מעבר לכל ספק סביר כדוגמת השכנוע לצורך הרשעה פלילית ודעה זו אין לקבל. מאידך, אין גם לקבל את דעת המדינה כי השכנוע הנדרש הינו פרי התרשמותו של ביהמ"ש מן העד. ברור שלא מדובר ב"חשש" גרידא. ביהמ"ש חייב לקבל את הצהרת העד "אלא אם כן נראה בעליל שאמירה זו היא אמירת שקר". כפי שנפסק בעבר ומהי הגדרת המלים "נראה בעליל" - התשובה אינה ברורה אלא שזהו פחות משכנוע מעבר לספק סביר והרבה יותר מחשש גרידא ובשטח ביניים זה צריך ביהמ"ש למצוא את דרכו ולבוא לכלל החלטה לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בעניננו כתב השופט שהוא חושש שטעמי העד לא ניתנו בתום לב וחשש בלבד לא מספיק.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בכור. החלטה - השופט אלון. עו"ד זמיר לעותר, עו"ד ד. ביניש למשיבים. 3.9.78).
בג"צ 386/78 - שרה מגנזי נגד יוסף מגנזי
*סמכות ביה"ד הרבני לדון בהחזקת ילדים כאשר יש פס"ד של בימ"ש זר.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת נולדה בישראל להורים שעלו ארצה בשנת 1950 וקיבלו אזרחות ישראלית. היום היא בת 28. בשנת 1960 ירדה המשפחה מן הארץ. העותרת המשיבה להחזיק באזרחות הישראלית ודרכונה הישראלי מוארך לה מידי פעם כשהעותרת מבקרת בישראל למטרה זו אחת ל- 5 שנים. לעותרת אין מקום מגורים בארץ. המשיב הוא כבן 43 יליד לוב שהגיע לאיטליה וכיום הוא חסר אזרחות. המשיב לא התגורר בארץ אי פעם ולא היתה לו דירה בארץ לפני ההתפתחות האחרונה נשוא דיון זה. המשיב טוען שיש לו רכוש בארץ אך דבר זה לא הוכח. הצדדים נישאו ברומא ביולי 1971 לפי דיני ישראל ונולדו להם שני ילדים. התעוררו סכסוכים בין בני הזוג והם הביאו את ענינם תחילה בפני בית הדין היהודי ברומא, אך הלה קבע כי הבהיר לצדדים שהחלטתו לא תוכר ע"י הרשויות באיטליה וביום 12.5.78 פנתה העוררת לבימ"ש איטלקי לקטינים וביקשה כי משמורת הילדים תימסר לה. הדיון נקבע ליום 19.5.78. יום לפני כן עזב המשיב את רומא עם שני הילדים והגיע לישראל וזאת ללא הסכמת האם. מאז מתגורר המשיב עם הילדים בישראל והוא כיום תושב הארץ. אח"כ החל ביהמ"ש לקטינים ברומא בבירור התביעה של העותרת כשהמשיב מיוצג ע"י פרקליט וביהמ"ש החליט להעניק לעותרת את המשמורת למשך 6 חודשים ואסר על הוצאת הילדים מאיטליה. ביום 21.5.78 הגיש המשיב תביעת גירושין לביה"ד הרבני בת"א וכרך בה גם את הבקשה לצוות על השארת ילדיו בחזקתו, ההזמנה נשלחה לעותרת ונתקבלה על ידה, אך זו לא נענתה ולא הסכימה לסמכות ביה"ד. ביום 25.6.78 החליט ביה"ד, בהחלטת ביניים למסור את המשמורת על הילדים לידי האב. העתירה לבג"צ מתייחסת לשתי שאלות - סמכותו של ביהמ"ש האיטלקי לדון בעניין ; וחוסר סמכותו של ביה"ד לדון בנושא. בג"צ קבע:
א. למעשה לא הועלתה כל טענה ממשית נגד סמכות ביהמ"ש האיטלקי ואין כל מקום להטיל ספק בסמכותו. אין לקבל את הטענה שקיים חשש שביהמ"ש האיטלקי נטה חסד מיוחד לעותרת וישוב ויעשה כן לאחר שיתמו ששת החודשים של הצו הזמני. בג"צ מכבד הכרעות שיפוטיות במדינות בנות תרבות וטענה סתמית וכוללנית כי בימ"ש זר יטה חסד מיוחד לאחד מבעלי הדין אין לקבלה.
ב. באשר לשאלת הסמכות של ביה"ד - בעניין דנא לא היתה לו סמכות. לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים", וגם אם נניח שהמשיב היה ביום הגשת התביעה תושב ישראל, וגם העותרת היא אזרח ישראל, הרי לא נתקיים כאן הכלל של "יהודים בישראל" שהוא תנאי ראשוני להווצרותה של סמכות השיפוט של בית הדין הרבני. ביום הגשת התביעה היה אמנם המשיב, התובע, תושב ישראל, ואולם העותרת שירדה מן הארץ עוד בשנת 1960 ולא נותר לה מקום מושב בישראל, היינו לא נותרה לפחות נוכחות קונסטרוקטיבית בישראל, לא היתה נתונה לסמכות של ביה"ד ביום הגשת התביעה.
ג. בהתאם לעקרונות שסוכמו ע"י בג"צ אין הורה יכול לשנות מקום מגוריו של ילד קטין ללא הסכמת ההורה השני, וכאשר נוטלים קטין ומוציאים אותו מרשות ההורה השני ומסמכות המדינה שבה הוא נמצא, אין בכך כדי לשלול סמכותו של ביהמ"ש הזר שהיה מוסמך לדון בעניין מעיקרו ואף החל בדיון בו, מכאן שבפנינו רק החלטת ביהמ"ש האיטלקי המוסמך. אכן, גם כאשר מדובר בפסק דין זר נותן בג"צ דעתו לשאלת טובת הילד שהוא לעולם שיקול ראשון ומכריע, אך אין כאן כל שמץ ראיה כדי לסתור את ממצאי ביהמ"ש באיטליה שדן בעניין וקבע שטובת הקטין הוא שיהיה אצל האם.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר עוה"ד י. לומברוזו וי. צבן לעותרת, עו"ד דיבון למשיב. 4.9.78).
בג"צ 661/77 - מנדל הבר נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'
*סמכות ביה"ד לפסוק בעניני רכוש כשאינו מחייב את הצדדים להתגרש.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות השופטים י. כהן ובכור נגד דעתו החולקת של השופט אשר).
העותר והמשיבה השניה (המשיבה) מתדיינים מזה כ- 6 שנים בפני בתי המשפט ובתי הדין. ביום 13.12.76 פסק ביה"ד הרבני האיזורי של בני הזוג "להתגרש מיד ללא דיחוי" שכן לדעת שני הצדדים פניהם לגירושין ואין סיכוי לשלום ביניהם. בית הדין פסק גם בעניני רכוש הצדדים וחייב את הבעל לרשום נכס מסויים על שם האשה. הוגש ערעור לבית הדין הגדול והלה קבע בהחלטתו כי אין האישה חייבת לקבל גט, אלא אם כן יבואו הצדדים לידי הסכמה. אשר לעניני הרכוש אישר ביה"ד הגדול את ההחלטה בדבר רישום הנכס על שם האשה. העותר עתר לבג"צ ועתירתו נדחתה כדלהלן:
א. (השופט י. כהן - דעת הרוב): ביה"ד הגדול אמנם ביטל את החלטת ביה"ד האזורי כי האשה חייבת לקבל גט אך השאיר בעינו, בדברי הנמקתו, את מסקנת ביה"ד האזורי כי הצדדים צריכים להתגרש אם כי לא נקבעה חובה להתגרש.
ב. כאשר בית דין רבני נוטל סמכות לדון בעניני רכוש, על יסוד פניה אליו בעניני גירושין, כי אז אם הוא דוחה את תביעת הגירושין מתבטלת גם סמכותו לעניני חלוקת הרכוש. בשאלה אם משמעות פס"ד ביה"ד הגדול הוא דחיית התביעה לגירושין התשובה היא שלילית. את פסה"ד של ביה"ד הגדול יש לפרש כפסק דין הקובע שעל הצדדים להתגרש אך בלא לחייב אף אחד מן הצדדים לקבל גט.
ג. כאשר מוגשת לביה"ד תביעת גירושין בפניו 4 אפשרויות: לדחות את התביעה ; לתבוע שהצדדים צריכים להתגרש או שמצוה עליהם להתגרש מבלי לחייב אף אחד מהם בגירושין ; לפסוק שאחד מהם חייב ליתן או לקבל גט ; לכפות גט. כאשר ביה"ד פוסק על חיוב בגט או על כפיית גט הוא מוסמך לדון גם בעניני רכוש של בני הזוג ; כאשר הוא דוחה תביעת גירושין אין הוא מוסמך לפסוק בענין הרכוש של בני הזוג. הבעיה היא מה הדין כאשר בית הדין פוסק שבני הזוג צריכים להתגרש או שמצוה שיתגרשו, ובנדון זה הדין עם המשיבה שגם במקרה כזה הסמכות בידי ביה"ד לפסוק בענין הרכוש שבין הצדדים.
ד. (השופט אשר - דעת מיעוט): ראשית אין לומר שבית הדין הגדול, בענין דנא, קבע שהצדדים צריכים להתגרש. הוא רק ביטל את חובת הגירושין שנפסקה ע"י בית הדין האזורי. ברם, גם אילו פסק בית הדין שהצדדים צריכים להתגרש, אין בכך פס"ד המחייב את הצדדים להתגרש, ועל כן אין לו סמכות לדון בעניני הרכוש המשותף. רק פסק דין המצווה על הצדדים לערוך גירושין או הקובע שיש לכפות על אחד הצדדים את הגירושין מעניק את הסמכות לבית הדין הרבני לדון בעניני הרכוש.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. עו"ד בן מנשה לעותר, עו"ד מולודיק למשיבים. 20.9.78).
ע.א. 340/78 - אילין בע"מ נגד אלקו חרושת אלקטרו... בע"מ
*צו מניעה זמני שלא להפעיל ערבות בנקאית.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמרצת פתיחה 346+3480/78 - הערעור נתקבל).
המערערת ביצעה עבודה עבור המשיבה. עפ"י החוזה התחייבה המערערת לתקן בתוך תקופת הבדק (היינו בתוך שנה) כל נזק או קלקול שיתגלה, וזאת לפי דרישת המפקח שנקבע
בחוזה, ובלבד שדרישה כאמור תימסר לה לא יאוחר מ- 3 חודשים מתוך תקופת הבדק. לצורך תשלום התיקונים כאמור המציאה המערערת למשיבה ערבויות בנקאיות על סכום כולל של 940,000 ל"י. משנגמרה תקופת הבדק, ביום 14.5.78, ביקשה המערערת מביהמ"ש המחוזי צו שיאסור על המשיבה לממש את הערבויות הבנקאיות. בתצהיר מטעם המערערת נאמר כי עד ליום תום תקופת הבדק לא קיבלה המערערת כל הודעה על פגם או ליקוי שעליה לתקנם וכי המפקח בפועל באתר הבניה הודיע לה כי לא נתגלה כל פגם עד לאותו תאריך. דברים אלה לא הוכחשו בתצהיר נגדי של המשיבה, וגם בעת הדיון בביהמ"ש העליון, נשוא ערעור זה, לא הושמעה טענה כי המפקח אישר כי קיים פגם שיש לתקנו. בכתבי הערבות התחייבו הבנקים לשלם מיד עם דרישת המשיבה כל סכום שיצויין בדרישה עד לגבול מסויים. המשיבה טענה כי עדיין יש לה זמן של 3 חודשים להגיש תביעות, אך לא טענה שאכן שקיים פגם כלשהו הטעון תיקון והמצדיק הפעלת הערבויות הבנקאיות. ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף בקשה למתן צו מניעה זמני נגד המשיבה ונימוקו כי לערבות הבנקאית קיום משלה, והקובע הוא נוסח הערבות לפיו חייב הבנק לשלם לפי דרישה ראשונה, מבלי לבדוק אם קמה לנערבת (המשיבה) הזכות לדרוש סכום כלשהו. בקבלו את הערעור אמר ביהמ"ש העליון:
א. בהתאם לפסיקה יש לכתב הערבות מעמד עצמאי משלו. זאת, הן בתביעה שבין החייב ובין הבנק, כשהוא מבקש להורות לבנק שלא לקיים את כתבי הערבות, והן במקרה שבו פונה החייב נגד הנערב ודורש ממנו שהוא לא יממש את הערבות. הנוסח של כתב הערבות הבנקאית מבודד את תביעת הנערב כלפי הערב מכל מיני השגות שהחייב העיקרי עשוי להשיג על תביעת הנערב כלפיו.
ב. אעפ"כ דין הערעור להתקבל. כשהובא עניין זה לביהמ"ש זכאית היתה המערערת לקבל את צו המניעה הזמני. בהתאם לפסיקה אמנם הערבות יש לה קיום משלה, אבל זאת רק באין נסיבות מיוחדות המצדיקות אי הפעלת הערבות, ובעניננו קיימות נסיבות מיוחדות אלה. התצהיר שהוגש ע"י המערער הוכחש ועל כן עומדת העובדה שעד לדיון בפני ביהמ"ש העליון עדיין לא באה כל דרישה מאת המפקח או המשיבה לתקן משהו או לבנות מחדש ממה שבנתה. העובדה שטרם חלף המועד לדרוש דרישה כזו אינה יכולה לעזור למשיבה ואין בה כדי ליצור חבות מיידית. נוסח הערבות נועד לבודד את חובת הערב לפרוע מטענות שיש לחייב נגד הנושה, וגם בדיון משפטי לא היתה המשיבה חייבת להוכיח שהחוב מגיע לה, אבל לפחות צריכה היתה לטעון שהמערערת חייבת לה משהו ולא טענה זאת. סעיף 7 לחוק הערבות קובע כי כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב. נפסק ע"י ביהמ"ש העליון שע"י נוסח מתאים של כתב הערבות יכולים הצדדים להתנות על הוראה זו, אך אין הם יכולים לעקור את הוראת הסעיף הנ"ל כאשר יודעים מפי הנושה עצמו שעדיין אין לו כל תביעת חוב כלפי החייב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. רסלר למערער, עו"ד א. וולובסקי למשיבה. 14.9.78).
ע.א. 798/77 - שלום זיתוני ואח' נגד שאול אלברט ואח'
*ערעור על פס"ד שניתן עפ"י פשרה.
* הוצאות משפט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק ע.א. 823/76 - הערעור נדחה).
המערערים הם דיירים מוגנים ע"י החוק בנכס של המשיבים. התנהל משפט בין הצדדים בעניין גובה דמי השכירות ולבסוף הגיעו הצדדים להסכם שבו פורטה הדרך לקביעת דמי השכירות ונקבע כי "ביהמ"ש יהיה רשאי, על אף תקופת השנה הקבועה בחוק, לקבוע תשלום הפרשים רטרואקטיבי החל מיום 1.1.75". כן נאמר בהסכם שהוצאות המשפט יהיו לפי שיקול דעת ביהמ"ש. לעניין דמי השכירות שנקבעו לא נתעוררה מחלוקת בין בעלי הדין, אלא לגבי תחילת דמי השכירות החדשים, כאשר בית הדין קבע אותם החל מיום 1.8.75. מועד זה נבחר
כממוצע בין התאריך 1.1.75 הנזכר בהסכם ובין התאריך 11.3.76 שבו הוגשה התביעה. בפסה"ד של ביה"ד לא נקבע דבר בענין הוצאות המשפט. המשכירים (המשיבים) ערערו לביהמ"ש המחוזי וזה קבע שדמי השכירות החדשים ישולמו החל מיום 1.1.75 וכן הטיל על השוכרים לשלם הוצאות הדיון בביה"ד לשכירות למשיבים. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור וקבע:
א. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה להתערב בפסיקת ביה"ד לשכירות בעניין קביעת המועד של תשלום דמי השכירות החדשים. ביה"ד הוסמך ע"י הצדדים לקבוע את תחילת דמי השכירות החדשים ביום 1.1.75, ומתוך הטיעונים של הצדדים ונסיבות המקרה לא עלתה כל סיבה שלא לקבוע את תחילת דמי השכירות החדשים מיום 1.1.75.
ב. גם אם מדובר על הסכם בין בעלי הדין וסמכות בין הדין לפסוק על פי פשרה, ניתן לערער על פסק הדין. לא היה בהסכם כל ויתור, לא מפורש ולא משתמע, על זכות ערעור, ובמקרה כזה לא נשללת מבעל דין הזכות לערער גם אם פסה"ד היה מבוסס על הסכמה. יש לציין, כי לא נאמר בהסכם שבית הדין יוכל לפסוק בעניין דמי השכירות על פי פשרה או על פי שיקול דעתו החפשי ועל כן אין גם להגיד שהצדדים היו חייבים לראות את עצמם קשורים במה שקבע בית הדין.
ג. אשר להוצאות - בהסכם נאמר שבית הדין יפסוק לפי שיקול דעתו, אך בית הדין לא פסק דבר בעניין הוצאות ולא הזכירם כלל בפסק דינו, ולפיכך יכול היה ביהמ"ש המחוזי לדון בשאלה ולפסוק מה שפסק.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. כהן למערערים, עו"ד א. איזמן למשיבים. 5.9.78).
ע.א. 301/77 - מנצורה שלמה ואח' נגד עוזי כהן
*סמכות ביהמ"ש בירושלים לדון בסכסוך בין תושבי קרית ארבע בשל מעשה שאירע בקרית ארבע.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 393/76 - הערעור נדחה).
שני המערערים והמשיב הם תושבי קרית ארבע. המערערים תבעו את המשיב בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעילת נזיקין בשל מעשה שאירע בקרית ארבע. ביהמ"ש המחוזי מחק את התובענה על הסף מחוסר סמכות כאמור בתקנה 106 (א) (2). בדחותו את הערעור - אמר ביהמ"ש העליון:
א. לטענה כי המצאת כתב בית-דין לנתבע דיה כדי להקנות לביהמ"ש בישראל סמכות שיפוט - מבלי להתייחס לשאלת הסמכות המקומית, כפי שנקבעה בתקנה 3 לתקנות סדר הדין, הרי המצאת ההזמנה לנתבע היא אמנם תנאי ראשוני שהרי לא יתכן שביהמ"ש יטול לידיו את הסמכות לדון אדם שכלל לא הוזמן לדין. אולם הטלת מרותו של השיפוט הישראלי על נתבע פלוני עדיין אינה מקנה לביהמ"ש סמכות מקומית.
ב. לטענת המערערים שאם הוזמן נתבע, עפ"י תקנה 476 בחו"ל עפ"י היתר שניתן לו ע"י ביהמ"ש, מתבטל הצורך שביהמ"ש המזמין יהיה בעל סמכות מקומית עפ"י תקנה 3 - טענה זו היא חסרת הגיון ואיננה נכונה, וכשם שנתבע שהוזמן כדין בארץ רשאי להתייצב בפני השופט ולכפור בסמכותו כך גם מי שהומצאה לו הזמנה אל מחוץ לתחום השיפוט. ברם, למעשה השאלה אינה ,מתעוררת כאן כלל, שכן המצאה בשטחים מוחזקים אינה מותנית בנטילת היתר מכח תקנה 476, ובכגון דא אין נפקא מינה בינה לבין הזמנה בארץ.
ג. השאלה הצריכה הכרעה היא אם בא העניין בגדר אחת החלופות שבתקנה 3, התוחמת לביהמ"ש תחום סמכותו המקומית. איזור השיפוט של ביהמ"ש המחוזי בירושלים אינו
כולל את קרית ארבע ומקום מגורי הנתבע בקרית ארבע אינו מקנה סמכות שיפוט בביהמ"ש המחוזי בירושלים. העובדה שהמשיב מנהל ושותף בחברה שמענה הרשום הוא בירושלים אינה משנה, שכן מי שמשמש מנהל של חברה אינו נחשב בכך כמנהל עיסקות במקום שבו החברה מנהלת עסקיה, שכן החברה ומנהלה לאו חד הם.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, אשר. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ש. שמיר למערערים, עו"ד ש. זילברמן למשיב. 14.9,78).
ע.א 348/76 -רשות הנמלים בישראל ושבע חברות ביטוח נגד האוניה קליפר ובעליה.
*תובענה של חברות ביטוח נגד האניה, לשיפוי תשלום דמי הצלה לספינות ישע בגין מטענים שהיו באניה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק ימאות 3+7/71 - הערעור נדחה).
.
בבית המשפט לימאות הוגשו תובענות ע"י רשות הנמלים וחברות הביטוח נגד האניה המשיבה. נשוא התביעה תאונה שאירעה לאניה שהצריכה אזעקת ספינות ישע מיון להצלתה וחברות הביטוח נאלצו לשלם לספינות הישע כספים על מנת לשחרר את המטענים שהיו באניה ושבעליהם היו מבוטחים אצל חברות הביטוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענות בקשר לתשלומים אלה. כאשר לערעור חברות הביטוח החליט ביהמ"ש העליון:
א. התובענה התנהלה ללא הגשת כתבי תביעה והגנה וזאת על יסוד הפרוצדורה שלפני ביהמ"ש לימאות. התובענה נדחתה מן הטעם שחלק מחברות הביטוח לא הוכיחו כלל שבעלי המטענים היו מבוטחים, חלק לא הוכיחו כמה שילמו וכולם לא הוכיחו כי הביטוח כלל חובת תשלום לספינות ישע.
ב. אכן, העדים מטעם חברות הביטוח לא נחקרו על סעיפי הפוליסות ועל עצם קיום הביטוח, אלא על סכומי התשלומים ששולמו, אולם בסיכום הטענות, אחרי גביית הראיות, טען פרקליט האניה כי לא הוצגה שום פוליסת ביטוח, והמערערות לא התיחסו לכך ולא ביקשו רשות מביהמ"ש להגיש כראיה את פוליסת הביטוח.
ג. בכל נסיבות הענין, היינו, ראיות המערערות לגבי שיעור התשלומים ששילמו לקו בחוסר דיוק ; ניתן צו גילוי מסמכים בשעתו ותצהיר גילוי מסמכים שהוגש ע"י חברות הביטוח לא הזכיר קיום של פוליסות ; העובדה שנטען כי לא הוגשה פוליסה והמערערות לא מילאו את החסר במסכת הראיות ; כל אלה יש בהם כדי לדחות את האפשרות שבשלב זה ינתן למערערות להגיש את הפוליסה כראיה. כשנתיים אחרי הגשת הערעור וכשבוע לפני בירור הערעור, ביקשו המערערות להתיר הבאת ראיות נוספות, אך גם כאן לא ביקשו רשות להגיש את הפוליסות, דבר שביהמ"ש היה אולי מתיר, אלא ביקשו השמעת ראיות ו/או הגשתן להוכחת העובדה שביטחו את בעלי המטענים. מכל מקום על המערערות היה לפנות לביהמ"ש לערעורים בעוד מועד ולא ימים אחדים לפני שמיעת הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, לוין. החלטה - הנשיא זוסמן עו"ד פ.ג. נשיץ למערערות, עו"ד ר. גוטשלק למשיבה. 4.9.78).= ע.פ. 689/77 - מיכה גולן ואח' נגד מדינת ישראל
*שוחד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.פ. 282/73 - הערעור נדחה).
.
תשעת המערערים הורשעו בעבירה של מתן שוחד ונדונו כל אחד לתשלום קנס של 5 אלפים ל"י ולמאסר על תנאי. המעשה שבגינו הורשעו הוא: המערערים עבדו כנהגי מיכליות
סולר והובילו דלק לבסיס צבאי של חיל הים. חייל מן הבסיס היה עורך את הביקורת על הכמות שנתקבלה ואישר את קבלת הכמות. במשך תקופה ארוכה נהגו המערערים שבאו עם המיכליות להזמין את החייל שהיה במקום לשתות עימם בירה ומשקאות קלים, כן הזמינו עבורו כריכים וממתקים ונתנו לו קופסאות סיגריות. לפי גירסת התביעה נעשו דברים אלה כדי לשחד את החיילים להעלים עין מכך שהמערערים לא פירקו את כל כמות הסולר שנרשם, וכך גנבו מפעם לפעם כמויות קטנות של סולר לשימושם הפרטי. העבירה בוצעה במשך שנת 1972, כתב האישום הוגש בשנת 1973, ועד מתן פסק הדין עברו כ-4 שנים, מסיבות אובייקטיביות של איתור עדים, דחיות מרובות עקב שירות במילואים של המערערים וכיוצא באלה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים על סמך עדויות עדי התביעה ודחה את עדויות ההגנה כבלתי מהימנות. החייל אלנקווה שהיה עורך את הביקורת במחצית הראשונה של השנה הנדונה זיהה את כל המערערים בביהמ"ש והעיד שכל אחד מהם היה מזמין אותו בתקופות שונות לבתי קפה ומביא לו קופסאות סיגריות ותמורת זה איפשר להם לגנוב את הסולר. כן העיד כי בתחילת תפקידו לא הכיר אף אחד מהנאשמים ורק לאחר מכן התפתחו ביניהם היחסים. החייל השני העיד שאיפשר לנאשמים לגנוב דלק ושלא היה קשר בין זה לבין הזמנתו לבתי קפה. בדחותו את הערעור על ההרשעה ועל חומרת עונש אמר ביהמ"ש העליון:
א. העובדה שעברה תקופה של 5 שנים והיה בכך משום עינוי דין, אין בה כדי להביא לביטול עצם ההרשעה. עינוי הדין כאן נגרם מסיבות אובייקטיביות, אך גם אם נגרם שלא מסיבות אובייקטיביות, ניתן למתוח על כך ביקורת, אך אין בכך נימוק לביטול, ההרשעה, אלא אם כן מתעורר חשש סביר שעינוי הדין מביא לעיוות הדין, ושבגלל אורך תקופת ההשהיה גדול הספק שמא לא הוכחה העבירה, שעליה הובא הנאשם לדין. בעניננו אין חשש כזה.
ב. לטענה כי גם אם ניתן להרשיע בעבירת שוחד על סמך עדותו של עד אחד, ואפילו הוא שותף לעבירה, הרי לא היה מקום לבסס את ההרשעה על עדותו של העד אלנקווה שאמר כי הירשה את הגניבות בגלל טובות ההנאה כאשר העד השני אמר שאצלו לא היה קשר בין טובות ההנאה לבין הגניבות - הכלל לקבלת עדותו של עד אחד הוא שהשופט ישקול את ערכה של העדות היחידה בשבע עיניים מעל ומעבר לזהירות הרבה שלה הוא נדרש כרגיל. בעניין שלפנינו העדות העיקרית לביסוס ההרשעה, היא של אלנקווה ועדות זו יש בה הגיון פנימי רב ולא נתגלו בה סתירות כלשהן פרט לענינים שוליים.
ג. לטענה שלא הוכח קיומו של קשר בין המתת לבין הפעולה שבעדה ניתן - הלכה פסוקה היא שבעבירת שוחד על התביעה להוכיח לא רק את לקיחת, או מתן, השוחד, אלא גם את מטרת הלקיחה או הנתינה, היינו, שהיא באה כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל או בעד פעולה מסויימת. אולם כוונה פלילית כאמור, רק במקרים נדירים ניתן להוכיחה בראייה מיוחדת, ובדרך כלל צריך להסיק עליה מתוך הנסיבות של הלקיחה ,והנתינה. בעניננו אמר העד אלנקווה שהיה מובן מאליו שטובות ההנאה ניתנו לו כדי שיעלים עין ממעשי הגניבה, ומתוך נסיבות המקרה, המספר הרב של ההזמנות ללא תשלום של החייל והשיטתיות שבהזמנות מצביעות כי טובות ההנאה ניתנו במטרה לשחד את החייל.
ד. לטענה שאין לראות בכיבוד כנ"ל כוונה פלילית למתן שוחד, אלא נורמה חברתית מקובלת של איש עם רעהו - בדיקתם של גורמים שונים, ,משמשים קנה מידה להסיק מסקנות אם הוכחה הכוונה הפלילית. לפעמים גם טובת ההנאה שבנסיבות רגילות תהווה נורמה חברתית הופכת בנסיבות המיוחדות של מקרה פלוני לעבירת שוחד אם מכלל הנסיבות עולה שזו היתה מטרת הנתינה של טובת ההנאה. בעניננו לא היה זה מקרה חד פעמי של הזמנה בודדת שאופייה הוא כיבוד והכנסת אורחים, אלא מספר רב וגדול של הזמנות המעיד על שיטתיות ומטרה ברורה מצד המזמינים כלפי חיילים שלפני כן לא היו איתם שום יחסי ידידות.
ה. אשר לעונש - כבר לקח ביהמ"ש בחשבון את העובדה שעבר זמן רב מעת ביצוע העבירות ועד מתן פסק הדין ועל כן לא הטיל מאסר בפועל. אין מקום להקל עם המערערים יותר מכך.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בכור. - החלטה - השופט אלון עו"ד א. שמואלי למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 14.9.78).
ע.פ. 170/77 - יגאל דרוקר ובן ציון דויטש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 1204/75 - הערעור נדחה בעיקרו).
.
המערער דרוקר היה דובר משרד החקלאות ומועצת הלול ובמסגרת עבודתו במועצת הלול קיבל על עצמו, במועד מסויים, תפקיד של בצוע הפרסומים מטעם המועצה. לפניו עסק פרסומאי מקצועי בעניין זה וקיבל אחוזים מסויימים משיעור ההוצאות הכלליות, של הפרסומים. משקיבל דרוקר את עניני הפרסום לבצוע, עשה זאת תחת שם של חברת. פרסום "שכוי" שלא היתה קיימת למעשה, וקיבל אחוזים כדמי טיפול עבור "שכוי". דויטש, שהיה כלכלן המועצה ותפקידו היה לבדוק את החשבונות אישר אותם עפ"י אסמכתאות שהוגשו. השניים הועמדו לדין בגין קבלת דבר במרמה כשסכום הגניבה המיוחס להם הוא כ-120 אלף ל"י. כן הורשע דרוקר בהגשת חשבונות כוזבים של סטודנטיות שכביכול עבדו עבור המועצה כשלמעשה הסטודנטיות כלל לא היו ואת חשבון ההוצאות שגבה נטל לעצמו. בגין כל אלה נדון דרוקר לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 40 אלף ל"י ואילו דויטש נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וקנס של 10 אלפים ל"י. בדחותו את הערעור בעיקרו קבע ביהמ"ש העליון:
א. דרוקר לא גילה לאנשי מועצת הלול שלמעשה הוא העוסק בפרסום ונוטל את דמי הטיפול וכי הפירמה שכוי היא למעשה פירמה שלו. מכאן שאין לקבל את טענתו כי לא קיבל את הכסף במרמה.
ב. ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה כי הסטודנטיות שכביכול עבדו במועצה בכלל לא היו והכספים שקיבל המערער הוצאו במרמה. הקבלות היו מבויימות וקבלות המתיימרות להיות חתומות בידי מי שלא חתם עליהן הן מסמך הנחזה להיות את אשר איננו והוא עשוי להטעות ומכאן שהגשתן למועצה היתה בגדר של הפצת מסמך מזוייף, ובקבלת התשלום מאת המועצה נעשתה עבירה של קבלת דבר במרמה.
ג. אשר לדויטש - הוא היה הכלכלן של המועצה ועליו היה לבדוק כל חשבון עפ"י האסמכתאות המצורפות לו והוא אישר את החשבונות של חברת הפירסום הפיקטיבית בהיעדר כל מסמך המעיד על זכותה של פירמה זו לדמי טיפול. כן היו ראיות נוספות על שיתוף הפעולה בין שני המערערים ובדין הרשיע ביהמ"ש גם את דויטש.
ד. בהרשעה אחת שבה הורשע דרוקר, בגין קבלת 7 אלפים ל"י במירמה, יש לקבל את ערעורו ולזכותו. אמנם קיים חשד שהתכוון לנפח את הוצאותיו ע"י הגשת מסמך לא נכון ואולם בחשד בלבד לא די.
ה. מכיון שהסכום שלמעשה קיבלו המערערים במירמה אינו 120 אלף ל"י כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, אלא 80 אלף ל"י, ניתן להקל בעונשם של השניים: כך שהמאסר בפועל של דרוקר יעמוד על שנתיים ושנה אחת על תנאי ואילו המאסר של דויטש יעמוד על שנה בפועל ושנה על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת עו"ד י. מלץ לדרוקר, עוה"ד י. אדרת, א. סלונים וג. אדרת לדויטש, עו"ד ח. ברנזון למשיבה 14.9.78).
ע.פ. 384/78 - מדינת ישראל נגד עמירם משעלי
*מדיניות ענישה.
(ערעור על קולת העונש שהטיל ביהמ"ש המחוזי בי-ם בת.פ. 103/78 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
המשיב גדל במשפחה הרוסה בה היו 7 ילדים, ההורים נפרדו והילדים לא זכו לטיפול וחינוך ראויים, המשיב נשא אשה בגיל 17 וחצי ויש לו שני ילדים, וגם חיי הנישואים שלו והגיעו עד למשבר, אך עתה הם עומדים לחזור למסלולם התקין. למערער הרשעה קודמת של מעשי זיוף חמורים אך באותו מקרה הסתפק ביהמ"ש בשנה מאסר על תנאי וקנס, הן משום שהיתה זו הרשעתו הראשונה והן באשר נגרר למעשה ע"י אחרים, וניתנה לו הזדמנות להוכיח את עצמו ולהטיב את דרכיו. בתוך תקופת התנאי מצא המערער תיק ובו תעודת זהות ופנקס שיקים, החליף את תמונת בעל תעודת הזהות בתמונתו, ובשיקים ערך סידרת קניות בסכום של כ-3 אלפים ל"י, ניסה לקנות פעם נוספה בסכום של כאלף ל"י ואז נתפס. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של חצי שנה מאסר והפעיל את המאסר על תנאי, והורה כי המאסר החדש יהיה חופף למאסר שהופעל. ביהמ"ש המחוזי נימק את ההקלה בעונש במצב המשפחתי של המשיב ועברו, בציינו שאדם המגיע לגיל 22 ללא הרשעות קודמות הוא בחזקת שומר חוק ובעל אופי טוב, וכן הסכומים שרשם בשיקים הם קטנים ומצביעים על מעשה טפשות יותר מאשר מעשה פשיעה. המדינה ערערה על קולת העונש וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור, ברוב דעות, ואלה נימוקיו:
השופטת בן פורת: השיקול היחידי שניתן לקבלו לצורך הקלה בעונש הוא שזה למערער מאסרו הראשון אך אפילו כנגד שיקול זה עומדת העובדה שניתנה למשיב הזדמנות להטיב דרכיו והוא החמיץ אותה, האיום של שנת מאסר לא הספיק כדי להרתיעו ומאידך יש לקחת בחשבון, כאשר שוקלים את אורך תקופת המאסר, שקיימת תקוה שהמשיב ילמד לקח ממאסר בפועל גם אם זו תהיה תקופה קצרה. אשר לעובדה שלמשיב היה עבר נקי עד גיל 22 - אין כלל באיזה גיל פורק אדם עולו ומתי גובר עליו היצר הרע. קיימים מקרים רבים שבהם נעברת לראשונה עבירה בגילים מגילים שונים. אשר לעובדה שמדובר בסכומים קטנים - הדעת נותנת שהמשיב העדיף לנהוג זהירות כדי לא לעורר חשד. יש גם להביא בחשבון את העובדה שמדובר בזיוף מתוחכם של תעודת זהות ובשרשרת של קניות בתאריכים שונים ומכאן שהיתה למשיב כוונה פלילית לאחר מחשבה תחילה, להבדיל מפיתוי רגעי או חולשת דעת חולפת. אי לכך, ובהתחשב בעובדה שביהמ"ש שלערעור, כשהוא מקבל ערעור אינו ממצה את הדין, יש להוסיף למאסר האמור עוד מאסר על תנאי, וכן יש לקבוע כי עונש המאסר של ששה חודשים ו-12 חודשי המאסר על תנאי שהופעלו יהיו מצטברים ולא חופפים.
השופט שמגר: מסכים עם החלטת השופטת בן פורת. ביהמ"ש המחוזי נטה חסד למשיב כשהובא לדין לראשונה כשותף למעשי מרמה מפליגים, אך המשיב לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו וחזר וביצע עבירות מאותו סוג ממש. בנסיבות אלה לא היה מקום לסמוך על הבטחותיו של המשיב שיחזור למוטב. העובדה שהמשיב לא הורשע עד גיל 22 אינה מצביעה על כך שהוא בעל אופי טוב. הפעלת המאסר החדש חופף עונש על תנאי שהופעל, יש בה כדי לשלול כל אפקט מרתיע מן העונש ולרוקן את המאסר על תנאי מתוכנו ומגמתו. יתירה מזו, הפעלת המאסר כאמור עשוייה להכשיל את המשיב בעתיד, כי ההמנעות מן הענישה התואמת אופי העבירה ונסיבותיה, תביא את הנאשם לחשוב כי הענישה איננה פועל יוצא של עבריינות, אלא כי טוב הסיכוי לצאת פטור ללא כלום.
השופט אלון (דעת מיעוט): בהתחשב בעובדה שהמשיב בא ממשפחה הרוסה יש משמ- עות לכך שעד גיל 22 לא הורשע בעבירה כלשהי והדבר מראה לכאורה שהוא בעל אופי טוב. מעשים בכל יום שמשפחות הרוסות ללא דאגת אם והשגחת אב הם רקע של עבריינות של צעירים ואף של נערים ואם לא הסתבך המשיב בפלילים מצביע הדבר שהוא בעל אופי טוב ואין לומר שביהמ"ש נתפס לכלל טעות, ביהמ"ש המחוזי היה ער לצדדים שיש בהם
להחמיר עם המשיב, אך בא לכלל מסקנה שצריך לתת לנאשם הזדמנות נוספת. בהתחשב בכך, אין בימ"ש היושב בערעור צריך להתערב בשיקול דעתו של בימ"ש דלמטה שגזר את הדין וביהמ"ש שלערעור יעשה כן רק אם שיקול הדעת של בימ"ש קמא הוא חריג ובלתי סביר. לא די בכך בלבד שביהמ"ש הדן בערעור היה משתמש בשיקול הדעת בצורה שונה ומתוך כך מגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגיע ביהמ"ש קמא. בעניננו אין הצדקה להתערב בשיקול הדעת של ביהמ"ש דלמטה ויש להשאיר את המאסרים כשהם חופפים. עם זאת הסכים גם השופט אלון שיש להעמיד את המאסר על תנאי בגין העבירה החדשה על שנה ולא ששה חודשים כפי שפסק ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. עו"ד גב' מ. שקד למערערת, עו"ד א. פוני למשיב. 3.9.78).
בג"צ 539/78 - נאסר חברה לבנין . . . נגד המושל הצבאי של רמת הגולן ואח'
*מכרז (עתירה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה).
המועצה המקומית בוקעתא ברמת הגולן פירסמה מכרז לבנית מקלט וקבעה שתי אפשרויות חילופיות לעניין הצעת המחיר: הצעת מחיר מפורטת לפי יחידות ומחיריהן כשלסכום זה יכולה להיווסף הצמדה ; או הצעה למחיר כולל וסופי ללא הצמדה. העותרת הגישה הצעת מחיר מפורטת לפי יחידות וקבעה שלמחירים תווסף הצמדה מפורטת ואילו המשיבים 4 ו-5 הגישו הצעת מחיר כוללת. טוענת העותרת כי הכללתה במכרז של הצעת מחירים חילופית פסולה על פניה מאחד ולא ניתן לדעת מהי ההצעה הזולה יותר, כי לא ניסו לערוך השוואה בין הצעות שונות הבנויות על בסיס מחיר שונה. טענה זו נכונה היא, ואולם העותרת לא הביאה קובלנתה לבג"צ כאשר המכרז פורסם ברבים, אלא בחרה ליטול חלק במכרז ורק לאחר שלא זכתה בו באה וביקשה לבטל את המכרז. במקרה כזה לא יעתר בג"צ לטענתה. אשר לטענה כי הצעתה היתה יותר זולה - הצעתה היתה צמודה ואין לומר שהיתה יותר זולה מהצעת המשיבים הנ"ל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גבע לעותרת, 11.9.78).
ע.א. 400/76 - גבריאל שביט ואח' נגד שמחה פוזיילוף ואח'
*ביטול ערעור עקב אי צירוף אחד הצדדים כמשיב (הערעור בוטל).
לביהמ"ש המחוזי הוגשו בשנים 1967 ו-1968 שלוש תובענות, שאוחדו, לגבי מגרש בירושלים. שמיעת הראיות נסתיימה בשנת 1972 ופסק דין ניתן בשנת 1977 ועליו הוגש עתה הערעור. הערעור בוטל על יסוד טענה מקדמית של המערערים, שאחד התובעים, באחת משלוש התובענות, לא צורף כמשיב בערעור, כך שהמערערים לא קיימו את מצוות התקנה 381 ופסק הדין נעשה סופית במידה שהוא נוגע לאותו תובע אשר לא נדרש להתייצב ולהגן על פסק הדין. פגם זה פוסל את הערעור כולו ואין ביהמ"ש רשאי להתיר תיקון כתב הערעור על ידי הוספת שמו של אותו תובע כבעל דין, אלא אם כן יראו המערערים טעם מיוחד שיצדיק את מחדלם. שמו של התובע הנדון מתנוסס על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי שהעתקו צורף לכתב הערעור, ולו הוכן כתב הערעור בתשומת הלב הראוייה לא יתכן ששמו ישמט ממנסחו. על כן דין הערעור להתבטל.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, גב' בן פורת, עו"ד ש. בן יעקב למערערים, עוה"ד מ. חרוץ, י. דן למשיבים. 10.9.78).
ע.א. 728/76 - מושב ציפורי ואח' נגד אלצד אבן ראם ואח'
*הוכחת נזק (הערעור נתקבל).
המערערת השניה ריססה שטחי מזרע חיטה של המושב ציפורי. המשיבים רעו עדר בקר באיזור ולטענתם הריסוס של הרעל עבר משדה החיטה לשטח
המרעה ומספר ראשי בקר מתו מהרעלה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבים כי העדר שלהם רעה בשטח המרעה שמחוץ לשדה החיטה, ואולם ביהמ"ש העליון החליט להתערב בעניין דנא בממצאים העובדתיים והגיע למסקנה על יסוד הראיות שהיו בפני ביהמ"ש דלמטה, כי העדר נכנס לתוך שטח המזרע של החיטה והשיג גבול המערער, ומכיון שהיתה כאן השגת גבול אין המערערים חייבים לשלם דמי נזק. התובעים לא טענו שיש לחייב את הנתבעים גם אם היתה השגת גבול וגם אם הבקר הורעל מאכילת החיטה בשדה של המושב, ואין טענה, אפילו חילופית, שהבקר נכנס לשטח החיטה בשגגה ובלי ידיעה שהוא רוסס, ולכן אין צורך לדון בבעיה זו.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. עוה"ד מ. נחליאלי וא. אשר למערערים, עו"ד ע. זועבי למשיבים. 3.9.78).
ע.פ. 35/78 - אשר לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות סמים והתפרצות ובאשר מדובר בסם הרואין שהוא מסוכן, וכן שהכמות של הרואין שהמערער החזיק וסחר בה היתה גדולה, ושביצע את עבירתו כשהוא משוחרר בערובה, הטיל עליו ביהמ"ש המחוזי 7 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. מבחינת חומרת העבירות וריבויין יכול היה ביהמ"ש להטיל את העונש האמור, אך ביהמ"ש שגה שלא התחשב די הצורך באישיותו של העבריין שעמד לפניו. המערער עלה ארצה לפני כ-10 שנים ומאז נקלע לחברה שולית אשר הביאה אותו לידי התמכרות לסמים. מן המפורסמות שהתמכרות סמים מביאה לעבירות אחרות וכך נצטברו לחובת המערער הרשעות קודמות מרובות. עם זאת אין עדיין מקום להתיאש מן התקוה להחזיר את המערער למוטב ולהופכו לאזרח מועיל במדינה. המערער התחתן בינתיים עפ"י רשות שלטונות בית הסוהר וקיימת אפשרות שיחזור למוטב. אי לכך יש להעמיד את המאסר בפועל על 5 שנים ושנתיים מאסר על תנאי.
השופט אלון הסכים לפסק הדין הנ"ל שניתן מפי השופט ח. כהן, והנשיא זוסמן אמר שלדידו אין מקום להקל בעונש אך מאחר ששני השופטים כאמור מציעים להקל בעונש הוא מסכים לכך.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אלון. עו"ד דוויק למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 14.9.78 ) .
ע.פ. 120/78 - עזם הקמס נגד מדינת ישראל
*התערבות ביהמ"ש המחוזי בעובדות שהביאו לזיכוי בבימ"ש השלום (הערעור נתקבל).
בשאלה העובדתית אם יכול או צריך היה המערער לראות את הולך הרגל מבעוד מועד בטרם פגע בו במכוניתו נחלקו דעות השופטים דלמטה, שופט השלום זיכה את המערער, הרוב בביהמ"ש המחוזי הרשיעו ושופט המיעוט היה בדעה שיש לקיים את הזיכוי והערעור נתקבל, ב"כ המדינה הודה שלא כל העובדות הצריכות לעניין לובנו והתבררו די צורכן והציע להחזיר את הדין לבימ"ש השלום לשם גביית ראיות נוספות. אולם אין הצדק לעינוי נוסף של דינו של המערער העומד בפלילים כבר לפני הערכאה השלישית. השאלה העומדת לבירור היא עובדתית גרידא וצריכה היתה לבוא על פתרונה בשלב הראשון של הדיונים. בנסיבות אלה זכאי המערער להנות מן הספקות העולים בחילוקי הדעות העובדתיים שבין השופטים דלמטה ויש לזכותו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, לוין. עו"ד וולובסקי למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 12.9.78).
ע.פ. 257/78 - סידני בוזו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק כאשר לא נאמר לנאשם כי הוא יכול לחקור את נותן התעודה שהנשק ראוי לשימוש את נותן התעודה שהנשק ראוי לשימוש (הערעור נתקבל).
המערער הואשם והורשע בהחזקת נשק בגין אקדח שהחזיק ברשותו. המערער הודה בכך שהחזיק אקדח. אולם העבירה של נשיאת נשק מותנית בכך כי הכלי
שבהחזקתו מואשם האיש עשוי לירות כדור ולהמית אדם. את העובדה, כי הכלי מהווה נשק כהגדרת סעיף 66 לפח"פ ניתן להוכיח ע"י הגשת תעודה חתומה בידי איש משטרה, וביהמ"ש חייב להודיע לנאשם על זכותו להזמין את נותן התעודה לחקירה. בעניננו אמנם הוגשה תעודה כנ"ל, ברם ביהמ"ש לא הודיע לנאשם על זכותו לחקור את נותן התעודה. המערער הורשע כאמור וערעורו נתקבל. משלא עמד השופט בחובתו להודיע למערער כי זכותו היא לחקור את נותן התעודה אין התעודה קבילה כראיה, ואין ראיה כי האקדח שנתפס היה במצב תקין העשוי לירות כדור. אמנם מן המפורסמות כי אקדח הוא כלי העשוי לירות ובכוחו להמית אדם, כנדרש ע"י ההגדרה הנ"ל, אך בעניין דנן חייבת היתה המדינה להוכיח לא את תכונותיו של אקדח בדרך כלל, אלא את כושרו של האקדח הספציפי הזה ובחובה זו לא עמדה המדינה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, לוין. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 7.9.78) .
ע.פ. 164/78 - איברהים חג'אם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע ב-6 עבירות של קבלת דבר במרמה ונדון ל-3 שנים נאסר בפועל כשהופעל במצטבר מאסר על תנאי. באשר להרשעה נדחה הערעור, שכן ביהמ"ש יכול היה לקבל את הודעתו של המערער במשטרה ואת ראיות הסיוע שתמכו בה. אשר לעונש - המערער הורשע זמן קצר לפני כן בעבירה של קבלת דבר במרמה והוא לא למד לקח והמשיך לעבור עבירות מאותו סוג. אי לכך העונש של 3 שנות מאסר אינו חמור, ברם ניתן לתקן את גזר הדין, בגלל הערך הקטן יחסית של הרכוש שנתקבל במרמה המסתכם ב-1,400 ל"י ונסיבותיו המשפחתיות הקשות של המערער. לכן המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף את המאסר החדש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. עו"ד י. איסמעיל למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 13.9.78).
ע.פ. 31/78 - מאיר סויסה ושמעון נחמני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות פריצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בארבע עבירות של פריצה וגניבה ולמערער סויסה נלקחו בחשבון לענין העונש חמישה תיקי פריצה נוספים. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לגילם של השניים שהם בני 18 ו- 19. לחובתו של סויסה הרשעות קודמות ובכללן שלוש הרשעות שבגינן נדון לתקופות מאסר על תנאי שהסתכמו בשלוש שנות מאסר. למערער נחמני היה מספר רב של עבירות קודמות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על כל אחד מן המערערים 5 שנות מאסר בפועל ו- 3 שנות מאסר על תנאי ולגבי סויסה הפעיל גם את עונשי המאסר על תנאי כשתקופה של שנה וחצי מצטברת, הערעור על חומרת העונש נדחה. לאור גילם הצעיר של המערערים התלבט ביהמ"ש בשאלת העונש אך קבע כי אין מנוס מאישורו של גזר הדין. עבירותיהם של השניים אינן מועטות, המערער נחמני עבר עשרות רבות של עבירות נגד הרכוש וריצה תקופות מאסר לא קצרות. לסויסה הרשעות קודמות פחותות מנחמני אך הפר עתה עונשים על תנאי שהוטלו עליו ודבר זה הוא חמור. המערערים טוענים שהם מכורים לסמים וצריך להקל בעונשים ולעשות מאמץ לשקמם, ואולם כשהמדובר בעבריין מועד המסכן בהתנהגותו את שלום הציבור צריך שיקומו להקדים את ההחלטה על הקלה בעונש, ורק אם יעזרו לנסיון לגמול אותם מן הסמים ויוכיחו את כוונתם לתקן את דרכם מן הכח אל הפועל, אז, על פי אופי התנהגותם יוכל להתקיים דיון בענינם במסגרת הסמכויות שהוקנו לגורמים שונים עפ"י דין.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ברדוגו לסויסה, נחמני לעצמו, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 5.9.78).
ע.פ. 247/78 - שמעון וענונו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות זנות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת זנות ועבירה של סחיטה בכח ונדון למאסר שנתיים בקשר לעבירות הזנות וששה חודשי מאסר בקשר לעבירת סחיטה כששני העונשים מצטברים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין הרשעה בעבירת זנות - המערער גר במשך שנים עם אשה שעסקה בזנות ובכך נוצרה החזקה העולה מהוראות סעיף 1 לחוק תיקון דיני עונשין (עבירות זנות). החל משנת 1966 ועד לפני שנתיים עסקה המתלוננת בזנות והיתה מוסרת את האתנן בידי המערער. ביהמ"ש נתן אמון בדברי המתלוננת שנסתייעו בעדויות אחרות ובדין הורשע המערער. גם העבירה של מרמה תקיפה ועושק מבוססת על עדות המתלוננת שביהמ"ש נתן בה אמון. אשר לעונש - אין הוא חמור. אמנם למערער אין הרשעות קודמות בעבירות זנות, אך רשומות לחובתו עבירות רבות של אלימות והעבירות שבהן הורשע הן חמורות.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. יאיר למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 10.9.78).
ע.פ. 408/78 - יעקב בן אריה נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש כשהאסיר נמצא במאסר מבודד מתוך חשש של התנכלות חבריו לכלא (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הוא יליד 1958 והורשע בשתי עבירות של התפרצות וגניבה כשערך הגנובים הוא 4000 ל"י בקירוב. הוא נדון ל-20 חודשים מאסר בפועל ו- 16 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל. העבירות בוצעו בתחילת שנת 1978 כאשר היה תלוי ועומד בפני שופט אחר משפט נגד המערער בשל התפרצות וגניבה של סחורה בשווי כ- 40 אלף ל"י. באותו תיק נדון לשנה אחת מאסר בפועל והמאסרים חופפים. למערער גם הרשעות קודמות בהן הוטלו עליו עונשים של מבחן ומאסר על תנאי ולא עמד במבחן ותוך התקופות של המבחן והמאסר על תנאי ביצע עבירות חדשות. בכל הנסיבות לא היה מקום להקל בעונשו בערעור נשוא העבירות שבגינן נדון ל- 20 חודשי מאסר. אולם כמסתבר כלוא המערער בכלא תל מונד ובתחילת המאסר נעשה בו מעשה סדום אכזרי ע"י אסירים אחרים תוך איומים בסכינים. נגד אלה הוגשה תלונה במשטרה והמערער חושש מנקמת האסירים ועל כן הוא מוחזק לשם בטחונו בבידוד ובנפרד משאר האסירים. עובדה זו יש בה משום החמרת העונש שהוטל עליו. בינתיים אין שלטונות בית הסוהר מעבירים את המערער למקום אחר ולטענת השלטונות יובא ענינו בפני ועדה שבכוחה להחליט אם להעביר את המערער לבית סוהר אחר. עובדה זו מעוררת דאגה. אין צורך בדיוני ועדה כדי לקבוע שאדם הנמצא כלוא בהפרדה אחרי שאחרים עשו בו מה שעשו, זכאי לכך שלא תהיה נשקפת לו סכנה של הישנות אותה תקיפה אכזרית שבוצעה. מטעם זה בלבד יש לקבל את ערעורו של המערער ולהעמיד את תקופת המאסר בפועל על שנה אחת שתהיה חופפת את תקופת המאסר האחרון של שנה שנגזרה עליו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, לוין. עו"ד ע. בראונר למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 7.9.78).
ע.פ. 271/78 - יוסף לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מרמה) (הערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער הורשע בשבע עבירות של גניבה ע"י מורשה, ב- 16 עבירות של קבלת דבר במרמה וכן במשיכת שיקים ללא כיסוי ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. ערעורו נדחה. במשך תקופה של כחודשיים פיתחו המערער ואשתו שיטה של קבלת מכונות כתיבה מסוחרים שונים בשכירות על מנת למוכרם לאחרים וכן קניית חפצי ערך בשיקים ללא כיסוי. המדובר בסחורות בשווי של
רבבות ל"י. מתברר שהמערער היה מכור לסמים ולטענתו עבר את העבירות כדי שיוכל לספק לעצמו את הסמים, גם אם טענה זו נכונה בעיקרה, הרי אין זו כל האמת שכן בין יתר העבירות השיג המערער באותה שיטת מרמה רהיטים וגם פרווה עבור אשתו. כמו כן נעברו העבירות בתקופה שבה היה המערער נתון בפיקוח קצין מבחן ויכול היה להתייעץ איתו על מצוקה שאליה נקלע בשל התמכרותו לסמים. בכל הנסיבות אין העונש מופרז.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, לוין. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד שרעבי למערער, עו"ד י. הורביץ למשיבה. 3.9.78).
ע.פ. 301/78 - דניאל גלנטי ויוסף גורקו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס)
(הערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות). שני המערערים היו שותפים בעסק ליצור תריסים והרכבתם והם הורשעו בניהול פנקסי חשבונות כוזבים לצורך מס הכנסה, כאשר במשך תקופה של כחצי שנה רשמו בפנקסים רק הכנסות שקיבלו בשיקים והשמיטו הכנסות במזומנים. הסכום שנרשם והסכום שהושמט כמעט זהה בערך כ- 130 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער גורקן ל- 6 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 30 אלף ל"י, ואת המערער גלנטי ל- 7 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי ו- 30 אלף ל"י קנס. הוא החמיר עם גלנטי משום שמלכתחילה ניסה להתכחש לאשמתו ולגולל את האשמה על שותפו. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא לנדוי והשופט שמגר, נגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן. המחוקק לא הבדיל בסעיף 220 לפקודת מס הכנסה בין העונשים הצפויים בגין השמטת מס מתוך הדו"ח המוגש לבין עונשים בגין עבירה של ניהול ספרי חשבונות כוזבים. המחוקק החמיר את העונשים בעקבות הרפורמה במס הכנסה. ידוע המנהג של דרישת מזומנים ע"י בעלי מלאכה ללא מתן קבלות כדי להעלים הכנסות ויש צורך בעונשים העשויים להרתיע את הרבים. אכן מדובר בשניים שאינם מבעלי העסקים הגדולים אלא בעלי מלאכה קטנים ואשר הם עשו - עושים גם רבים אחרים שלא נתפסו, הם בעלי משפחות שיסבלו עקב המאסר, אך על ביהמ"ש לשים בראש דאגותיו את הצורך לעשות למען עקירת נוהג נפסד שהשתרש. פסק הדין ניתן מפי מ"מ הנשיא לנדוי והצטרף אליו השופט שמגר.
מאידך סבר השופט ח. כהן שיש להמתיק את הדין עם המערערים ולהעמידו על 3 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי בתוספת לקנסות. מה שהמערערים עשו לא היה אלא מעשה הכנה כדי להשתמט מתשלום מס, ואם כי בעבירות מס גם מעשי ההכנה מהוים עבירה בזכות עצמם, הרי לעניין מידת העונש על ביהמ"ש להתחשב בכך שהמעלימים נתפסו לפני שהוציאו לפועל את ההשתמטות ממס ועדיין קיימת האפשרות שהיו מתחרטים בעוד מועד. נוסף לכך, גם אם עבירת המערערים נפוצה מאד, הרי אין המערערים העומדים במקרה דנן לדין צריכים להיות שעירים לעזאזל ולשאת על גבם את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם ואת כל חטאתם, ככתוב. אלה אינם אלא בעלי מלאכה קטנים למדי, המתפרנסים בקושי מיגיע כפיהם, ואין להיפרע מהם דוקא, על הנוהג הנפסד והנפשע של ההשתמטות מתשלום המס. על ידי הטלת עונש חמור על מערערים אלה לא יצליח ביהמ"ש להרתיע עבריינים אחרים. דוקא ענישתם החמורה של המערערים דנן יפתח פה למשטינים, שעל חוסר האונים וחוסר היעילות של הרשויות מתנקם ביהמ"ש בדגי הרקק, ואילו עברייני הממדים הגדולים רואים וצוחקים ואינם נתפסים. אין זו התדמית של עשיית הצדק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, שמגר. עו"ד ש. קליגר למערערים, עו"ד ד. שפי למשיבה. 6.9.78).