ע.א. 681/77 - צבי גבריאל מרק נגד אורסולה שאבי
*אישור צוואה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 431/77 - הערעור נדחה).
המנוחה מרתה שפירא ערכה ביום 13.8.73 צוואה בה ציוותה למערער, נכדה של המנוחה מבתה שנפטרה לפניה, חלק מרכושה, ואילו את היתרה ציוותה למשיבה, בתה השניה של המנוחה ובנה. כעבור פחות משנה ערכה המנוחה צוואה שניה, נשוא ערעור זה, שבה הונחלכל רכושה למשיבה פרט לסכום של 10 אלפים ל"י שציוותה למערער. כמחצית השנה לאחר ן מכן נפטרה המנוחה, המשיבה ביקשה לקיים את הצוואה השניה, ביהמ"ש המחוזי קיים את הצוואה והערעור על כך נדחה.
א. הצוואה משתרעת על שני דפים, בדף הראשון מפורטות הוראות הצוואה והדף השני מכיל את חתימות המצווה והעדים. הדף הראשון אינו חתום לא בחתימה מלאה ולא בראשי תיבות, אך היעדרה של חתימה על הדף הראשון אינו פוסל את הצוואה. נכון כי ראוי שבצוואה המורכבת ממספר דפים יחתם כל דף ע"י המצווה, אך השאלה היא אם כל נסיבות המקרה, לרבות היעדרה של חתימה על כל אחד מדפי הצוואה, מצביעים באופן ברור שהצוואה היא צוואת אמת של המצווה. במקרה שלפנינו היתה המנוחה בת 85 ולפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי היא שלטה בחושיה כמו אדם רגיל ודעתה היתה צלולה. היא חיה בנפרד מקרוביה וניהלה אורח חיים עצמאי ומיוזמתה פנתה למשיבה וביקשה שתקשר אותה עם עורך דין כדי לעשות את הצוואה השניה. על פי כל הראיות שהיו בפני ביהמ"ש זו צוואת אמת והדף הראשון, הבלתי חתום, מהווה חלק מן הצוואה.
ב. אשר לטענה כי לא נאמר בצוואה שהיא תורגמה מעברית לאנגלית, שפתה של המנוחה - החוק אינו דורש בצוואה בעדים, להבדיל מצוואה בפני רשות, כי דבר התרגום יאושר על פני הצוואה. אם כוונת המערער היא שהמנוחה לא שלטה בעברית הרי באה עדות בפני ביהמ"ש כי הצוואה תורגמה מילה במילה למנוחה.
ג. המצווה לא הצהירה בפני עדי הקיום כי המסמך עליו היא חותמת הוא צוואתה. לפי סעיף 20 לחוק דרושים שני יסודות נפרדים : יסוד עובדתי שהמצווה הצהיר בפני עדי קיום שזו צוואתו ; יסוד ראייתי שהעדים אישרו בחתימת ידם שהמצווה הצהיר שזוהי צוואתו. בעניננו מתקיים היסוד הראייתי, שכן עדי הקיום מאשרים שהמנוחה הצהירה בפניהם שזוהי צוואתה, אך היסוד העובדתי אינו מתקיים שהרי אחד מעדי הקיום העיד בביהמ"ש שאינו יודע ואינו מבין מה שהמנוחה הסבירה, כך שבעניין זה נפל פגם בצוואה ופגם זה אינו עניין של מה בכך. תנאי פורמלי זה הוא חשוב, שכן הוא בא להעמיד את המצווה על רצינות המסמך והמעמד. עם זאת גישתו של המחוקק היא שאין לבטל צוואה בשל פגם זה, כשאין לביהמ"ש ספק באמיתותה של הצוואה, והנטל מוטל על המבקש לקיים את הצוואה. בעניין זה הרימה המשיבה את הנטל שהוטל עליה להוכיח את אמיתותה של הצוואה.
ד. המשיבה שזכתה ברכוש המנוחה, היתה נוכחת בעת עשיית הצוואה, היא התקשרה עם עו"ד לפי בקשת המנוחה והיא שוחחה עם המנוחה לפני שהלכו לעו"ד, וידעה את תוכנה של הצוואה, ואולם אין במעורבות זו כדי לבטל את הצוואה מכח סעיף 5 לחוק, סעיף זה פוסל הוראות צוואה המזכה את מי שערך אותה או שהיה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה. הגיונו של הסעיף בזה שהאנשים הנזכרים בצוואה עשויים להשפיע על המצווה שלא כדין, אין צורך להוכיח השפעה כזו ואף אם יוכח שהשפעה כזו לא התקיימה כלל ועיקר דין ההוראה להתבטל. מכאן המגמה לפרש סעיף זה פירוש דווקני. הביטוי
~ערך אותה" משמעותו, הכנתו הטכנית של המסמך, ובפרט ניסוחו המילולי, בעניננו ודאי המשיבה לא ערכה את הצוואה שכן זו נערכה ע"י עו"ד. הביטוי "עד לעשייתה" כוונתו לעדי הצוואה, ובעניננו המשיבה אמנם נכחה בשעת עריכת הצוואה וחתימתה, אך היא לא היתה מעדי הצוואה. גם השיחות שהיו בין המנוחה לבין המשיבה אין בהן כדי לעשות את המשיבה כמי שלוקחת חלק בעריכת הצוואה, וגם השליחות שהוטלה על המשיבה להתקשר לעו"ד אינה הופכת אותה כמי שעורכת את הצוואה. ה. אין גם לקבל את הטענה כי המנוחה עשתה את הצוואה בהיותה תחת השפעה בלתי הוגנת של המשיבה. המשיבה עבדה כעוזרת במשק בית וסבלה בגבה ולדבריה החליטה המנוחה לשנות את הצוואה לטובתה כדי שיהיו לה חיים טובים יותר. גירסה זו נתמכת בעדויות נוספות וניתוח הראיות מלמד שלא היתה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה.
(בפני השופטים : ח. כהן, שמגר, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ג. מרגלית למערער, עוה"ד מנוסביץ וגוטפרויד למשיבה. 7.12.78).
ע.א. 289/78
*זכויות בדירה שנמכרה פעמיים.ניצה ואברהם אשד נגד פישל לובר ואח'
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 61/77 - הערעור נדחה).
(בפני השופטים : גב' בן פורת, בכור, ברק. החלטה - השופטת בן פורת.
המשיבים 5, 7 (להלן הקבלנים) רכשו זכויות חכירה בשטח קרקע מאת המשיבים 1-4 (להלן המוכרים). לאחר גלגולים שונים הגיעו הצדדים לידי הסכם שלפיו הקבלנים ישלמו למוכרים תמורת הקרקע כ-50 אלף ל"י וכן דירה בקומה ב' הפונה לצפון-מזרח-ודרום (להלן הדירה המזרחית). אחרי חתימת ההסכם המתוקן טענו הקבלנים כי כבר מכרו את הדירה המזרחית לאדם אחר, והמוכרים הגישו תובענה לבימ"ש השלום נגד הקבלנים ונגד קוני הדירה המזרחית וביקשו פס"ד הצהרתי שהדירה המזרחית מגיעה להם, ולחילופין לחייב את הקבלנים למסור למוכרים את הדירה המערבית יתד עם פיצוי כספי כהפרש שבין ערך שתי הדירות. בינתיים השיגו המוכרים צו מניעה שאסר על הקבלנים למכור את הדירה המערבית לאחר, ונרשמה הערת אזהרה בספרי האחוזה. בעוד המשפט נמשך מכרו הקבלנים את הדירה המערבית למערערים ובאחד מסעיפי ההסכם צויין כי ההסכם "בין הקבלנים לבין מר אשד אברהם ... יהיה בר תוקף רק כאשר הדירה הנ"ל תשוחרר ממשפחת לובר" (המוכרים). לאתר שהדירה נמכרה למערערים צורפו המערערים לתובענה ולבסוף החליט בימ"ש השלום שאין לחייב את הקבלנים למסור למוכרים הדירה המזרחית הואיל והרוכש של אותה דירה רכש אותה לפניהם כדין, אך לעומת זאת זכות המוכרים לדירה המערבית קודמת לזכותם של המערערים ועל הקבלנים למסור אותה למוכרים בתוספת פיצוי כהפרש ערך הדירות. המערערים והקבלנים ערערו לביהמ"ש המחוזי והערעורים נדחו. המערערים קיבלו רשות ערעור בשאלות דלהלן : האם תישמע מפיהם הטענה שהמוכרים לא התקשרו עם הקבלנים לגבי הדירה המערבית בקשר חוזי העומד במבחן סעיף 8 לחוק המקרקעין ; ואם התשובה לשאלה הנ"ל היא חיובית האם צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע כי עקב החלפת כתבי הטענות תוקן הקשר החוזי שהיה תחילה לגבי הדירה המזרחית, כך שהוחל עתה על הדירה המערבית באופן שלגבי הדירה המערבית קיים הסכם בכתב. כן ניתנה רשות ערעור לגבי השאלה מה השפעתו של הסעיף בהסכם שבין המערערים לקבלנים הקובע את זכויותיהם של המערערים בדירה רק אם זו תשוחרר מהמוכרים. כן הורשו המוכרים לתמוך בפסק הדין נשוא הערעור גם תוך הסתמכות על "ביצוע בקרוב" של ההסכם שלהם עם הקבלנים.
א. ההסכם בין המערערים לבין הקבלנים קובע במפורש כי תוקפו תלוי בשחרור הדירה מהמוכרים ותנאי זה לא נתקיים. צו המניעה ורישום הערת האזהרה עומדים בתוקפם עד היום, ומשנדחה ערעורם של הקבלנים בביהמ"ש המחוזי נסתם הגולל על אפשרות השחרור.
די בעובדה זו לקבוע כי ההסכם בין המערערים לבין הקבלנים חסר תוקף ומכאן בלבד דין הערעור להידחות.
ב. אשר לסעיף 8 לחוק המקרקעין - בהיות זכותם של המערערים תלוייה בפתרון סכסוך בין המוכרים והקבלנים לבין עצמם, אין המערערים שותפים לישוב המחלוקת שבין הצדדים האחרים, ועל כן אין הם יכולים להישמע בטענה שההסכם אינו עומד במבחן סעיף 8 לחוק המקרקעין. בדיון שבין המוכרים לקבלנים נקבע ע"י ביהמ"ש כי דין הטענה להידחות וקביעה זו היא סוף פסוק גם לגבי המערערים. גם לעיצומה אין הטענה עשוייה לעזור למערערים. היעדר הכתב הנדרש בסעיף 8 לחוק המקרקעין פוגע לא רק בתמורה שלא צויינה כדבעי כי אם בעיסקה כולה. פירוש הדבר שכל ההסכם שבין הקבלנים לבין המוכרים היה נפסל כהתחייבות למכור את המגרש לקבלנים ואז ממילא לא היה למערערים מה לדרוש.
ג. כלל הוא שאין אדם יכול להשתית טענתו על עוול שהוא ביצע, לפיכך היו הקבלנים מנועים מלטעון שההסכם עם המוכרים אינו בגדר התחייבות בכתב לעשות עיסקה במקרקעין בכל הנוגע לדירה המערבית, שכן ההסכם נערך במדוייק לפי מה שהוסכם בעת עריכתו. כתמורה צויינה הדירה המזרחית והקבלנים היטעו את המוכרים שכן ידעו שכבר מכרו דירה זו. אם כך הדבר ברור שגם המערערים מנועים מלהעלות את הטענה, שהרי בינם לבין המוכרים אין כלל יריבות וזכותם לדירה המערבית באה להם מכח ההסכם עם אותם קבלנים.
ד. יש להשאיר בצריך עיון את השאלה היותר רחבה אם בדרך כלל רשאי אדם לתקוף הסכם שהוא עצמו לא היה צד לו בטענה שאין הוא מקיים את דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין אפילו יכולה פסילתו של אותו הסכם להשליך על גיבושה או אי גיבושה של זכותו שלו לנכס נשוא ההסכם.
ה. אגב - גם אם בשעת החתימה על ההסכם עם המוכרים נתפסו הקבלנים לטעות כנה כי הדירה המזרחית שהם מבטיחים אינה זו שכבר נמכרה על ידם, אין זה פוגע ב"מפגש הרצונות". זו טעות חד צדדית אובייקטיבית שאין בינה לבין מפגש הרצונות ולא כלום, לא מדובר בתאור דל פרטים העשוי להתייחס למספר נכסים כאשר כל צד מתכוון לנכס אחר שהרי כאן התאור הוא ברור וחד משמעי יהיו הרהוריו שבלב של אחד הצדדים אשר יהיו.
ו. אגב, את המסקנות הסופיות מן הראוי היה להשתית, לכאורה, על הכלל של "ביצוע בקירוב". התמורה שצויינה (הדירה המזרחית) לא היתה בת אכיפה משום שנמכרה לאחר. יתכן שעקב כך יכלו המוכרים לבטל את העיסקה כולה, אך הם נמנעו מלעשות כן ובהיעדר ביטול לא נותר להם אלא להסתפק בתחליף לתמורה המוסכמת, התחליף אינו דוקא פיצוי כספי ויכול גם להיות ביצוע בקירוב. היינו הדירה המערבית בתוספת הפרש הערך. הכלל של ביצוע בקירוב עדיין יחול אצלנו כפי שנלקח מהדין האנגלי דרך סימן 46 לדבר המלך וחוק החוזים לא ביטל את ההזקקות לכלל זה.
השופט בכור :
בשאלת "ביצוע בקירוב" - מעדיף להשאיר את העניין לדיון לעת מצוא, אם כי עקרונית נוטה השופט בכור לדעת השופטת בן פורת.
השופט ברק :
יש לדחות את הערעור מן הטעם כי זכותם של המערערים באה להם מהחוזה עם הקבלנים ובחוזה זה נקבע כי הוא יהיה בעל תוקף רק אם הדירה תשוחרר מאת המוכרים ומכיון שזו לא שוחררה אין למערערים תביעה ביחס לדירה. אין צורך לדון כאן בכל
הבעיות המשפטיות האחרות שנדונו בפסק הדין של השופטת בן פורת ויש להשאירן בצריך עיון.
(עו"ד א. מלצר למערערים, עו"ד לברן למשיבים. 12.12.78).
בג"צ 348/78 - אדריכל דוד ינאי ואח' נגד עירית חיפה ואח'
*עתירה נגד גוף ציבורי בענין ביטול חוזה עבודה.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי.
העותר, שהוא אדריכל, זכה בתחרות פומבית לתכנון בניית בית הלוחם יד לבנים בחיפה, המוקם ע"י ארגון נכי צה"ל ועירית חיפה. לאחר שהתחילה הבנייה קיבל העותר הודעה על הפסקת שרותיו בהקמת הבנין בנימוק שהוא התרשל בעבודתו. טענת העותר הינה כי פוטר באשר גילה שחיתות של פקידים שדרשו ממנו לאשר חשבונות מנופחים. בג"צ הוציא צו על תנאי למשיבים שינמקו מדוע לא יניחו לעותר לסיים את התכנון בהקמת הפרוייקט ומדוע לא יבטלו את ההודעות של הדחתו מן התפקיד. בבטלו את הצו על תנאי קבע ביהמ"ש הגבוה לצדק :
א. מן הדברים האמורים ברור כי בג"צ מתבקש לעסוק בענין הנוגע לביטול חוזה שבין העותר לבין המשיבים, וסכסוך מעין זה מצוי בשטח המשפט הפרטי ויכול להתברר בביהמ"ש המוסמך ולא בבג"צ המפעיל את סמכותו כרגיל רק כשבימ"ש אחר אין לו סמכות בענין.
ב. נכון כי סמכותו של בג"צ רחבה ומשתרעת גם על נושאים שבימ"ש אחר מוסמך לדון בהם, אבל סמכות זו של בג"צ מעולם לא הופעלה בנסיבות הדומות למקרה שלפנינו, העובדה שהחוזים נעשו ע"י גופים ציבוריים אינה משנה ממהותו האזרחית של הסכסוך וטענות העותר שפוטר כדי לחפות על מעשי שחיתות שנעשו ע"י יריביו, יוכלו להתברר בפני ביהמ"ש המוסמך לדון בענין.
ג. אשר לנימוק שהעותר אינו יכול לקבל סעד יעיל בבימ"ש אחר שלא יכוף חוזה עבודה - אם נכון הוא שלפי דיני החוזים אין העותר יכול לזכות לאכיפת חוזה למתן שירותים אישיים, הרי אין לעקוף דינים אלה ע"י פניה לבג"צ, אם הענין שייך לפי מהותו לסמכותו של בימ"ש אחר, אין להביאו לבג"צ כדי שינתן סעד שבימ"ש אחר אינו מוסמך לתתו לפי הדין המהותי.
ד. לטענה כי מדובר כאן בפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי ע"י גוף ציבורי, בכך שהעותר לא הוזמן להשמיע דבריו לפני הדחתו מתפקידו - אין כל אסמכתא שגוף ציבורי המבטל חוזה חייב עפ"י דין לשמוע תחילה מה יש לצד שכנגד לומר. אם אין הצדקה לביטול החוזה ישא הגוף הציבורי באחריות עפ"י הדין האזרחי ואין להחיל כאן את כללי הצדק הטבעי החלים על הפעלת סמכויות בשטח המשפט הציבורי.
ה. בעניין דנא הוגשו משפטים פליליים לפי ההאשמות שהועלו ע"י העותר, וכן משפטים אזרחיים הדדיים ומשפטי הוצאת דיבה, וגם משום כך אין מקום שבג"צ ינסה להתיר את כל הפקעת "במכה אחת". עשוי להתעורר ניגוד בין פסיקתו של בג"צ בכל הנושאים האלה, לבין פסיקתם של בתי המשפט המוסמכים הדנים בעניין,
(עו"ד מרינסקי לעותרים, עוה"ד ליפשיץ, גילאור, לוינבוק ובר למשיבים. 12.12.78).
ב.ש. 324/78 - דוד טייק ואח' נגד עמיתי מלון ירושלים בע"מ.
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
המבקשים איחרו ביום אחד את המועד להגשת תשובתם לבקשה לרשות לערער שהוגשה ע"י המשיבה לביהמ"ש העליון. ב"כ המבקשים הסביר את האיחור בנסיעה בלתי מתוכננת לחו"ל ולחץ העבודה שנוצר בנסיבות אלה. הסברים אלה אינם עולים לכדי "טעם מיוחד" הדרוש להארכת מועד שנקבע בחיקוק והשאלה היא אם המועד שהוחמץ בענין דנא נקבע בחיקוק או ע"י ביהמ"ש. עפ"י תקנה 377 א(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי אם "החליט (ביהמ"ש) שהיא (בקשת רשות לערער) מצריכה תשובה, תומצא הבקשה למשיב ועליו להגיש - תוך 15 יום מיום ההמצאה או במועד שיקבע לכך ע"י ביהמ"ש - את תשובתו ..."השאלה היא אם מדובר במועד שנקבע בחיקוק או שזה מועד שנקבע ע"י ביהמ"ש ואז מספיק הסבר מתקבל על הדעת. מנוסח התקנה עולה כי הסמכות לקביעת המועד נמסרה לידי ביהמ"ש והקביעה של 15 יום בתקנה באה לעזרתו של ביהמ"ש אם מסיבה כלשהיא אינו מפעיל את הסמכות שנמסרה לו. יתר על כן, צו ביהמ"ש שהומצא למבקשים קבע מועד של 15 יום לתשובה, ואם כי המועד תואם את זה שבתקנה הנ"ל, אין לומר שבקובעו מועד של 15 יום הפך המועד שבצו למועד שנקבע בחיקוק. אי לכך די בהסבר סביר על האיחור וההסבר שהועלה ע"י המבקשים מצדיק הארכת המועד.
(בפני : הרשם ברטוב. עו"ד א. שפאר למבקשים. עו"ד א. פרי למשיבה. 6.12.78). ב.ש. 331/78 - מדינת ישראל נגד שמעון אוטומזגין
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו 3 מכירות של אצבע חשיש כל פעם, לשוטר שהתחזה כלקוח של סמים, המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ביהמ"ש הורה לשחרר את המשיב בערובה והערר על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי נימק את השחרור בכך כי: למשיב עבר נקי לטענת המשיב נפל קורבן לטעות בזיהוי וטענה זו לא היתה מופרכת על פניה בעיני השופט ; הואיל ומדובר בשוטר כעד מטעם התביעה אין חשש של השפעה על עדים ; העובדה שהמשיב לא נעצר לאחר מכירת הכמות הראשונה אלא כעבור למעלה מחודש כשביצע עוד שתי מכירות. הערר נתקבל. לצורך המעצר קיימת כמות ראיות מספקת לביסוס האישום בסחר בסמים ולא עתה השלב להכריע בשאלת מהימנות העדים. כשמדובר באישום של סחר בסמים, כאשר לפחות בפעם השלישית המשיב היה מוכר הסם, אין מקום לשחרור בערובה. יש שוני בין היחס לנאשם המחזיק סם לצריכה עצמית לבין נאשם הסוחר בסמים. הקובע איננו בהכרח כמה סם נתפס אלא אם מדובר בסחר בסמים או בצריכה עצמית גרידא. אשר לעובדה שהמשיב לא נעצר אחרי המכירה הראשונה - אין מקרה זה דומה לעבריין שנתפס ולאחר מכן התהלך חופשי וכעבור זמן מבקשת התביעה לעצרו, שאז עם חלוף הזמן פוחת ההצדק לחזור ולעצור את הנאשם. בעניננו נדחה מועד המעצר מבלי שהעבריין ידע שפעילותו הפלילית נתגלתה, ואז כאשר נודע לו כי מעלליו נתגלו יש הצדקה לעצרו ולמנוע המשך פעילותו לרבות טשטוש עקבות. הואיל ומדובר בשלוש מכירות תוך תקופה של כחודש ימים מצטיירת תמונה של סחר פעיל ושוטף ועל כן חומרת העבירה דוחה אפילו את השיקול שעברו של המשיב נקי. (בפני : השופטת בן פורת. 14.12.78).
ב.ש. 333/78 - מדינת ישראל נגד יוסף גלעדי
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המשיב הואשם במכירת 3 אצבעות חשיש לשוטר שהתחזה כצורך של סמים. הוגש נגדו כתב אישום והתביעה ביקשה מעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי
החליט לשחרר את המשיב בערובה והערר על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שחרורו של המשיב אין בו כדי לסכן את שלום הציבור, הן באשר עברו נקי והן באשר אין חשש של השפעה על עדים אנשי משטרה. קיימים תקדימים בעניין מעצר או שחרור חשודים בסחר בסמים ואין לקבוע כלל שבכל מקרה, כאשר יש בידי התביעה ראיות לכאורה בעבירה של סחר בסמים מן ההכרח לעצור את הנאשם עד גמר ההליכים. על ביהמ"ש הדן בעניין לשקול נסיבותיו של כל מקרה. על ביהמ"ש להורות לעצור נאשם אם מתברר לו שהשחרור בערובה טומן בחובו את הסיכון שהנאשם ימשיך לסחור בסמים עד בירור משפטו, ומאידך אם שוכנע ביהמ"ש שהסכנה להמשך ביצוע העבירות היא קלושה וניתן למנוע אותה ע"י קביעת תנאים מתאימים לשחרור בערובה רשאי ביהמ"ש להורות על שחרור בערובה על אף חומרת העבירה. אין לומר שבמקרה דנן השתמש ביהמ"ש המחוזי בשיקול דעתו בדרך לא נכונה. עם זאת יש להתנות את שחרורו של המשיב בכך שעד גמר המשפט לא יתגורר בעיר מגוריו ולא יבקר בה אלא ברשות ביהמ"ש, וכן שיודיע למשטרה תוך 3 ימים מיום שחרורו על מקום מגוריו החדש ויתייצב בתחנת המשטרה פעם אחת ביום.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד ד. שפי לעוררת, עו"ד מרוז למשיב. 15.12.78).
ב.ש. 288/78 - דוברובנטקי בוריס נגד התאחדות עולי ברית המועצות
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
המבקש לא היה מיוצג ע"י עו"ד בשתי הערכאות הקודמות והגיש בקשה לרשות ערעור באיחור. נימוקיו להארכת המועד הם כי בבתי המשפט דלמטה הופיע ללא סיוע משפטי ופניותיו לקבלת סיוע משפטי בלשכת הסעד לא נענו, וכן כי מחוסר ידיעת תקנות סדר הדין האזרחי הגיש את הבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש המחוזי במקום לביהמ"ש העליון, ולאחר שהופנה ע"י מזכירות ביהמ"ש המחוזי לביהמ"ש העליון לא היה סיפק בידו לעמוד במועד שנקבע בתקנות מחמת מחלה וטיפולי רנטגן שעבר אותה תקופה, וכן כי סבר שמסירת הבקשה בדאר הינה בקשה כדין. הבקשה נדחתה. בהסבריו האמורים של המבקש אין טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת. גם לגופו של עניין, לנוכח שני פסקי הדין של הערכאות הקודמות, קלושים סיכוייו של המבקש להצליח בבקשתו לרשות ערעור.
(בפני: סגן הרשם גילון. 18.12.78).
ב.ש. 295/78 - דהן יצחק נגד בר"ז זאב
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
המבקש איחר את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי והבקשה להארכת מועד מבוססת על שני טעמים: פסה"ד ניתן בהיעדר הצדדים וב"כ המבקש דאז עו"ד רודן שהה בתקופת מתן פסק הדין בחו"ל; חשיבות הבעיה שאותה מבקש המבקש להביא לדיון בערעור המתבטאת בטעות ביהמ"ש המחוזי בענין ביטולו של שיק. הבקשה להארכת מועד נדחתה. בטעמים האמורים אין הסבר מתקבל על הדעת ואינם מהוים טעם מיוחד שהמבקש צריך להראות כדי לזכות בהארכה המבוקשת. בעלי הדין הוזמנו כדין למתן פסה"ד והיעדרו של עו"ד רודן מן הארץ אינה מהווה הצדקה לאיחור. אם בחר לצאת לחו"ל בחודש ספטמבר הרי מחובתו היה להבטיח שמסמכי בית-דין הנשלחים אליו יתקבלו ושימשך הטיפול בהם, חשיבות הבעיה יכולה לסייע למי שמאחר, במאמצים להראות טעם מיוחד, אולם סיוע זה הינו רק למי שיש בפיו הסבר מתקבל על הדעת לצידוק האיחור וכאן אין הסבר מתקבל על הדעת אלא הזנחה בלבד. גם לא הוכחה חשיבות הבעיה כשלעצמה, שכן טעות ביהמ"ש בעובדה פלונית איננה בעיה חשובה שאליה כוונה ההלכה של סיוע למי שיש הסבר בפיו.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד גב' דפנה זאק למבקש, עו"ד דוד מיל למשיב. 27.12.78).
המ' 913/78 - תרצה אלבז נגד כהן מאיר
*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).
המערערת הגישה ערעור ונקבע כי עליה להפקיד ערבות בנקאית של 3,000 ל"י להבטחת הוצאות המשיבים. על ההחלטה הודע לבא כח המערערת ביום 30.6.78 ואילו הערבות הבנקאית נתקבלה בביהמ"ש ביום 23.7.78, הערבות הוחזרה למערערת כי היתה מופנית כלפי ביהמ"ש ולא כלפי המשיב והיתה מוגבלת בזמן. רק לאחר חודשיים נשלחה הערבות למשיב אך עדיין היתה מוגבלת בזמן. הערעור נרשם לדחייה בשל אי הפקדות ערבון ונמסר על כך למשרד ב"כ המערערת ביום 5.11.78 וביום 27.11.78 הוגשה בקשה להארכת מועד. הנימוקים שהועלו הם: די בהסבר מתקבל על הדעת להארכת המועד; המבקשת נכשלה במאמציה לקבל ערבות בלתי מוגבלת בזמן ונאמר לה בבנק שלא ניתן לקבל ערבות כזו. הבקשה נדחתה, אין זה מקרה שבו הוגשה הבקשה להארכת מועד מיד לאחר שעבר המועד, אלא לאחר חודשיים וכחודש לאחר שקיבלה המערערת את ההודעה כי הערעור נקבע לדחייה. כשביהמ"ש דן בבקשות להארכת מועדים הוא מתחשב באורך התקופה שהוחמצה. נכון כי במועד שלא נקבע בחיקוק אין צורך בטעם מיוחד, אך על כל פנים צריך הסבר מתקבל על הדעת לאיחור, וביהמ"ש לא יאריך מועדים כדבר שבשגרה. במקרה דנן לא הראתה המבקשת טעם סביר לאיחור. אילו היתה המבקשת מגישה את הבקשה להארכת המועד מיד כשנתקלה בקשיים בקבלת הערבות, או אילו פנתה למזכירות ביהמ"ש כדי לקבל הדרכה מה עליה לעשות והיתה מגלה זריזות במעשיה, ניתן היה לקבל זאת כטעם סביר, אך כאן פעולת המבקשת היא הזנחה מוחלטת.
(בפני: סגן הרשם גילון. עו"ד ש. אהרונוסון למבקשת, עו"ד א. אילן למשיבה, 29.11.78).
המ' 578/78 - יוסף עזרא נגד מרבק תעשיות בע"מ
*דרכי ערעור על החלטת רשם וראש הוצל"פ (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה לביצוע 3 שיקים בחתימת המבקש והלה איחר בהגשה התנגדות. לאחר שעבר המועד הגיש המבקש לראש ההוצאה לפועל התנגדות לביצוע השיקים ובקשה להארכת מועד וצירף סכום כסף לתשלום אגרת ההתנגדות, אך הסכום לא היה מספיק ולבסוף דבר זה תוקן. לפי סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל רואים התנגדות לביצוע שטר כבקשה לרשות להתגונן וראש ההוצאה לפועל צריך להעביר את המסמכים לביהמ"ש והבקשה להארכת מועד שהוגשה לראש ההוצל"פ תידון בביהמ"ש שאליו הועבר העניין. העניין הועבר על כן לבימ"ש השלום בירושלים והצדדים הוזמנו להתייצב בפני רשם ביהמ"ש. הרשם ממלא מספר תפקידים ובכללם תפקידים על פי פקודת הרשמים ואז דין החלטתו כדין החלטת בימ"ש השלום, ואילו על פי חוק ההוצל"פ הופקדו בידי הרשם סמכויות של ראש ההוצל"פ ואז על החלטותיו דין הערעור שונה. בעניננו היה הרשם מוסמך לדון כרשם הן בבקשה להארכת המועד והן בבקשה למתן רשות להתגונן. הוא החליט לדחות את הבקשה להארכת מועד ובטופס שעליו נתן את החלטתו מופיעה הכותרת "יו"ר ההוצאה לפועל בירושלים", למרות שדן בעניין כרשם ולא כיו"ר הוצאה לפועל. על סירוב הרשם להאריך את המועד ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי אך ביהמ"ש הביע את הדעה כי על המבקש לערער בפני בימ"ש השלום כאמור בפקודת הרשמים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה, בעל דין הרוצה לערער על החלטת רשם שלמעשה ישב לדין כשופט שלום אך בהחלטתו הציג עצמו כראש הוצאה לפועל, יכול לפנות לערכאת הערעור לפי כל אחת משתי החלופות: או לערער בפני בימ"ש השלום לפי פקודת הרשמים מן הטעם שהרשם לא דן בעניין עפ"י הסמכות הנתונה בידו, או לערער, לאחר נטילת רשות לביהמ"ש המחוזי לפי חוק ההוצאה לפועל על יסוד הטענה כי בתור ראש ההוצאה לפועל חרג הרשם מסמכותו. אם פנה המבקש לביהמ"ש המחוזי צריך היה לקבל רשות ורשות כזו לא נתבקשה. כך שביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לדון בענין, בדרך כלל משהובא עניין בפני בימ"ש
חסר סמכות, לא ידחה את העניין אלא יעבירו לביהמ"ש המוסמך, אך בתצהירו לא הביא המבקש כל עובדה העשוייה לשמש טעם מיוחד להארכת המועד כדרוש עפ"י התקנות, וממילא אין טעם להאריך את הדיונים ע"י מתן רשות ערעור.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ש. שמיר למבקש, עו"ד א. שרגא למשיבה. 22.12.78).
בג"צ 756/78 - גאון בן יצחק אליהו נגד שר הפנים ואח'
*הרשעה עקב הודייה שלמעשה אינה מופיעה בפרוטוקול (העתירה נדונה כערעור על פס"ד פלילי - הערעור נתקבל).
העותר הורשע בבימ"ש השלום, הרשעתו קויימה ברוב דעות ע"י ביהמ"ש המחוזי, ועתה עתר לבג"צ כאילו בעתירה מסוג הביאס קורפוס, אך ברור שאין זו אלא בקשה לערער על פסק הדין. בהסכמת ב"כ המשיבים החליט בג"צ לדון בעתירה כאילו היתה זו בקשה למתן רשות ערעור וערעור שהוגש כדין וקיבל את הערעור, ביטל את הרשעת העותר והחזיר את הדין לבימ"ש השלום. המערער הואשם בבימ"ש השלום בעבירה של החזקת סם מסוכן והובא מספר פעמים בפני שופט בימ"ש השלום. בישיבה מיום 30.10.78 החלו ההליכים הוגש תסקיר שרות המבחן ולאחר מכן הודיע התובע שיש לנאשם הרשעות קודמות מרובות. המערער הודה בהרשעות הקודמות ואח"כ אמר כי הסם שמדובר בו אינו שייך לו ולא הוא החזיק בו. לשמע דברים אלה כתב השופט החלטה האומרת כי מטענות הנאשם יוצא שבעצם "אינו מודה במה שמיוחס לו ולכן אני מרשה לו למזור מן ההודייה". כששמע המערער החלטה זו אמר "אני חוזר בי, אני מודה בעובדות... מבקש לא להטיל עלי מאסר". אז רשם השופט גז"ד בו הטיל על המערער 6 חודשי מאסר והפעיל מאסר על תנאי כששתי התקופות חופפות. הערעור נתקבל. כאשר נתמנה למערער סניגור, לאחר ההרשעה האמורה, ערער הסניגור לביהמ"ש המחוזי ואת עיקר טיעונו ריכז על מחדלו של השופט לרשום בפרוטקול הרשעה פורמלית. צדקו שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי בגישתם שזהו מחדל הניתן לתיקון, והוא, אם אמנם הודה הנאשם בעובדות שבכתב האישום והעובדות מגלות את העבירה שבה הואשם. אי רישום ההרשעה אינו אלא פגם שאינו פוגם בדין. אולם בעניננו לא נמצא בפרוטקול שהמערער הודה באשמתו או בעובדות שבכתב האישום ולטענת הסניגור מעולם לא הודה המערער. אם לא היתה הודייה כזו לפני יום 30.10.78, לא היה על מה להרשות למערער לחזור בו. זאת ועוד, אם לא היתה הודייה קודמת כי אז אסור היה להגיש את רשימת ההרשעות הקודמות. כל אלה מצדיקים קבלת הערעור והחזרת הדין לבימ"ש השלום.
(בפני השופטים: מ. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד מ. רובינשטיין לעותר, עו"ד נ. ליבנה למדינה. 22.11.78).
בג"צ 769/78 - משה בן דוד ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל
*ערבות בנקאית שאינה עונה על דרישות המכרז (העתירה נדחתה).
פורסם מכרז בדבר החכרת מגרש להקמת סופרמרקט בשכונת סנהדריה בירושלים ולפי תנאי המכרז נדרש המציע לצרף המחאה בנקאית או ערבות בנקאית "אשר תהיה בתוקף במשך 90 יום מן המועד האחרון להגשת ההצעות למכרז". אין חולקין שהצעת העותרים היתה הגבוהה ביותר, 200 אלף ל"י יותר מאשר הצעות המשיבים שזכו במכרז, ואולם הצעתם נדחתה מחמת פגם בתנאי הערבות שנדרשו במכרז, בכתב הערבות נאמר אמנם שהיא בתוקף למשך 90 יום, אך נאמר בכתב הערבות כי "כל דרישה עפ"י ערבות זו צריכה להתקבל בכתב לא לפני יום 19.12.78 ולא אחרי יום 29.12.78". מכאן כי חבות הערב היתה מותנית בכך שדרישת התשלום תגיע תוך רווח הזמן הקצר של 10 ימים. אין ספק כי העותרים לא עמדו בתנאי המכרז שחייבו המצאת ערבות שתהיה בת אכיפה במשך כל התקופה של 90 יום.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר. עו"ד נ. אבולוף לעותרים, עו"ד מ. נור למשיבים. 30.11.78).
ע.א. 676/77 - חגדר דגמי נגד יוסף עמרמי
*חיוב בריבית הנמוכה מזו שהוסכם עליה בהסכם (הערעור נתקבל).
בין הצדדים היה הסכם שלפיו הלוותה המערערת למשיב סכום של 225 אלף ל"י כשבהסכם ההלוואה נאמר כי החוב ישא ריבית בשיעור של 30 אחוז לשנה עד לפרעונו בפועל. משלא פרע המשיב את חובו הגישה המערערת תביעה בסדר דין מקוצר וביחס לסכום של כ-175 אלף ל"י לא התגונן המשיב וניתן נגדו פסק דין. ביהמ"ש דלמטה קבע כי החוב ישא ריבית של 30 אחוז עד להגשת התביעה וריבית של 26 אחוז, עפ"י חוק פסיקת ריבית, מיום הגשת התביעה. הערעור בענין הריבית נתקבל, לפי חוק פסיקת ריבית, אין לפסוק ריבית לפי אותו חוק אם קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום. מכיון שבחוזה שבין הצדדים קיים הסכם בדבר גובה הריבית לא היה מקום לפסיקת ריבית נמוכה יותר מן המוסכם בין הצדדים. זאת ועוד, לפי תקנה 273 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אם לא ביקש הנתבע רשות להתגונן זכאי התובע לפסק דין נגד הנתבע לתשלום סכום התביעה. כאן נתבע סכום התביעה בתוספת ריבית של 30 אחוז וביהמ"ש יכול היה לנקוט רק באחת משתי הדרכים: לקבל את התביעה כמו שהיא, היינו 30 אחוז ריבית, או להרשות לנתבע להתגונן כנגד תביעת הריבית. הקטנת הריבית ללא בקשת רשות להתגונן ובניגוד לתביעה אינה אפשרית.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר, החלטה - השופט אשר. עו"ד א. שולביץ למערערת, עו"ד נ. כרמל למשיב. 6.12.78).
ע.א. 280/78 - יגאל סברדלוב ואח' נגד משה סברדלוב ואח'
*החלטת ביהמ"ש שלא לדון בתובענה על דרך המרצה (הערעור נדחה).
המערערים הגישו תביעה בדרך המרצה נגד המשיבים בתובענה לביצוע בעין של הסכם משנת 1934. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יתקשה לפסוק ללא שמיעת עדים, וכיון שכך סירב לדון בענין בהמרצת פתיחה אלא בתובענה רגילה. הערעור נדחה. אכן, הדיון בהליך על דרך המרצת פתיחה מאפשר דיון מזורז ופתרון מהיר של המחלוקת, ואולם השימוש בהמרצת פתיחה כפוף להחלטת ביהמ"ש שהעניין נתון בידו. ביהמ"ש ישקול אם ניתן לברר את הסכסוך ללא החלפת כתבי טענות שבאמצעותם יתגבשו הפלוגתאות שבין בעלי הדין והאם אפשר יהיה לפסוק בפלוגתאות על יסוד תצהירים מבלי להעיד עדים. כשמדובר בתובענה משנת 1934 צדק ביהמ"ש המחוזי בסרבו לדון בשאלה בדרך המרצת פתיחה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, בכור. החלטה - הנשיא זוסמן, עו"ד נ. לאונר למערערים, עו"ד א. חלד למשיבים, 7.12.78).
ע.א. 693/77 - זהבה פרנס נגד מיכאל פרנס ואח'
*ערעור על פס"ד שניתן לאחר הסכמת הצדדים לפסוק בתובענה על פי חוות דעת של גרפולוג (הערעור נדחה).
המשיב הגיש תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערערת לתשלום סכום של 57 אלף ל"י. ניתנה למערערת רשות להתגונן והיא שלחה הודעת צד שלישי למשיב השני. בישיבה שנקבעה להוכחות הוסכם בין הצדדים כי גורל המשפט יחתך לפי השאלה אם החתימה המופיעה על הבולים שביסוד התביעה היא חתימת הנתבעת אם לא. לענין זה, כך הסכימו, תהיה הראיה היחידה חוות דעת של גרפולוג והוסכם כי "הגרפולוג לא יחקר על חוות דעתו ושלושת בעלי הדין מתחייבים להמציא לו דוגמאות חתימה וכתב יד וכל מסמך שהוא ידרוש". הוגשה חוות הדעת של גרפולוג שקבע באופן חד משמעי שהחתימות הן של המערערת וביהמ"ש חייב את המערערת לשלם את סכום התביעה. הערעור נדחה. הצדדים הסכימו על דרך מוגדרת של הכרעה במחלוקת, וברור על כן שבעקבות חוות הדעת של הגרפולוג לא היה מנוס ממתן פס"ד לטובת המשיב. לטענת המערערת שהגרפולוג לא מילא את חובתו ולא פעל בהתאם למוסכם, בכך שלא קיבל ולא בדק אלא את החתימה של המערערת - בהסכם לא נאמר שהגרפולוג חייב לבדוק את חתימות כל הצדדים, אלא שכל
הצדדים מתחייבים להמציא לגרפולוג דוגמאות חתימה כפי שידרוש. אם לא מצא לנכון לדרוש זאת אין לבוא אליו בטרונייה.
(בפני השופטים: ויתקון, י, כהן, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד א. קוסטין למערערת, עו"ד א. גלעדי למשיב. 12.12.78).
ע.א. 374/78 - יצחק גרין נגד זהבה גרין ואח'
*קביעת סכום מזונות גבוה בהסכם גירושין למקרה של הפרת ההסכם. 155 (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה באו ביום 3.3.77 לידי הסכם גירושין שלפיו התחייב המערער לשלם למזונות ילדיו 1,400 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחייה ולאשתו 600 ל"י לחודש למשך שנה אחת מיום 1.1.77. להסכם ניתן תוקף של פסק דין. באותו יום ערכו הצדדים "תוספת להסכם" מחוץ לכתלי ביהמ"ש ובו קבעו בין היתר כי אם הבעל יפר את ההסכם ויסרב לתת גט כשהאשה מוכנה לקבל את הגט "ישלם הבעל לאשה סכום חודשי נוסף של 2,000 ל"י", הוא מסרב לתת את הגט וביהמ"ש המחוזי חייב אותו לשלם את הסך 2,000 ל"י לחודש. הערעור נדחה. התוספת להסכם התיחסה להסכם הראשון שנחתם בו ביום וקיבל תוקף של פס"ד. העובדה שההסכם והתוספת דנו בהסדר גירושין וכרכו בכך ענין של מזונות אין בה כדי לשלול את האפשרות שהסכום של 2,000 ל"י לחודש נקבע ע"י הצדדים כסכום של פיצויים מוסכמים מראש. אולם, בין אם יראו את החיוב הנ"ל כפשרה על סכום מזונות שישולם בנסיבות מסויימות ובין אם יראו בכך סכום פיצויים מוסכמים מראש למקרה של הפרת ההסכם העיקרי, אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של ביהמ"ש המחוזי.
פסק הדין ניתן מפי השופט שמגר, והשופט אשר הטעים כי יש לראות את ההתחייבות לתשלום 2,000 ל"י כהתחייבות לשלם מזונות ועל המערער לשלם מזונות בסכום מוסכם זה עד לתאריך מתן הגט לאשתו. על כן אין צורך לדון בשאלה אם ניתן לראות בהתחייבותו של המערער לשלם מזונות גם קביעת פיצוי מוסכם מראש כהגדרתו בחוק החוזים. (בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. עו"ד ברוידה למערער, עו"ד זסלנסקי למשיבים. 7.12.78).
ע.א. 164/77 - הרי הרשקו נגד פלונית קטינה
*אבהות (הערעור נדחה).
המשיבה הינה קטינה שנולדה מחוץ לנשואין, ביהמ"ש המחוזי נתן הצהרה כי המערער הוא אבי הקטינה וחייב אותו בתשלום מזונות של 400 ל"י לחודש. הערעור נדחה. המערער היה בן 16 וחצי כשהכיר את אם המשיבה שהיתה מבוגרת ממנו והחל לצאת עימה, התפתחו ביניהם יחסים קרובים והמערער הציע לאם נישואין, ועל סמך הבטחה זו קיימה עימו יחסי אישות ונכנסה להריון. משהתנגדו הורי המערער לנשואין עזבו השניים את בתיהם והתגוררו בתל אביב בחדר למשך תקופה מסויימת ללא שנישאו. הם נרשמו לנשואין אך לבסוף לא יצאו הנשואין לפועל. אם המשיבה והמערער וכן האמהות של השניים הלכו יחד לרופא כדי לוודא אם אפשר לעשות הפלה. כאשר ניסו השניים להשיג היתר נשואין בבית הדין הצהיר המערער כי הוא אבי הולד. חומר הראיות אינו משאיר ספק באמינות טענותיה של אם המשיבה. לא זו בלבד שהמערער הודה בכמה הזדמנויות כי המשיבה הרתה ממנו, אלא שגם הנסיבות האחרות, כגון היחסים האינטימיים שבין השניים, המגורים בדירה אחת והשינה במיטה אחת, הנסיון לבצע הפלה שבו השתתפו בני משפחת המערער, כל אלה מצביעים על כך שבאותה תקופה שבה הרתה אם המשיבה חיו השניים חיי אישות, ובהיעדר הוכחה כל שהיא שבאותה תקופה קיימה אם המשיבה יחסים אינטימיים עם גבר אחר, המסקנה היא כי האם הרתה למערער והילדה היא בתו, אשר לגובה סכום המזונות - המערער השתחרר בינתיים מצה"ל והוא עובד בעבודה מכניסה ואין הסכום גבוה מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד באיער למערער, עו"ד ורסנו למשיבה. 6.12.78).
ע.א. 451/77 - פתחי בסול נגד אחים חיים... בע"מ ואח'
*אחריות בתאונת עבודה * קביעת הפסד השתכרות על בסיס אחוז נכות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער עבד בעבודת נגרות אצל המשיבים. ביום המקרה עבדו המערער ומנהל העבודה של המשיבים בניקוי ושימון מכונות נגרות ובין היתר במשור חשמלי. זו מכונה מסוכנת החייבת להיות מגודרת לבטח ובמסגרת עבודת השימון הרימו המערער ומנהל העבודה את כיפת המגן, הכיפה לא הוחזרה והיה ברור שהמערער עצמו אינו יכול להחזירה ללא עזרת מנהל העבודה. המערער ביקש ממנהל העבודה לתת לו חתיכת עץ לניסור לצורך השלמת עבודה מסויימת ונפגע, ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיבים אחריות של 75 אחוז ועל המערער רשלנות תורמת של 25 אחוז וכן קבע את סכומי הפיצויים המגיעים למערער. הערעורים נדחו. צדק ביהמ"ש המחוזי שהיתה רשלנות של המשיבים באשר מנהל העבודה מטעמם לא דאג להחזרת כיפת המגן וצריך היה לדעת כי המערער עצמו אינו יכול לעשות זאת. מאידך היה על המערער לבקש ממנהל העבודה להרכיב את כיפת המגן כשהחליט לנסר את העץ או שצריך היה להימנע משימוש במשור. המערער היה נגר ותיק ומנוסה והוא ידע שבעלי המפעל מקפידים שלא לעבוד ללא המגן. על כן בדין הוטלה עליו רשלנות תורמת. אשר להפסד ההשתכרות - ביהמ"ש המחוזי קבע את הפסד ההשתכרות בשיעור של 40 אחוז מהשכר שהמערער היה יכול להשתכר אילמלא התאונה וזאת על בסיס נכות של 40 אחוז שנקבעה למערער. טענת המערער הינה שההפרש בין מה שיכול היה להשתכר ובין מה שהוא משתכר בפועל כשומר לילה גדול יותר. אין פסול בצורת החישוב של ביהמ"ש המחוזי. נכון שנקבע בפסקי דין רבים כי אחוז הנכות אינו קובע כאשר ישנן ראיות מהימנות על ההפסד הממשי של הנפגע, אבל דבר זה אינו חל כאשר ישנה קביעה עובדתית שהנפגע לא עשה מאמץ ראוי לשמו לרכוש מקצוע אחר ולהקטין את הנזק.
(בפני השופטים: מ. כהן, י. כהן, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד פ. סלמאן למערער, עו"ד גורי למשיבים. 5.12.78).
ע.א. 178/77 - סימון עסוס ואח' נגד מסעודה בן שטרית
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
בשעת דמדומים שלפני הזריחה, באוקטובר 1975, חצו את כביש עכו נהריה התובעת שהיתה בת 74 יחד עם בעלה כבן 80 כדי להגיע לתחנת אוטובוסים, המערער נהג מכונית במהירות של 50 קמ"ש והבחין בבני הזוג בהיותו במרחק של 50 מטר. הזקן הספיק לעלות למדרכה שממול ואילו האשה נפגעה בכנף השמאלית, הקדמית של המכונית. ביהמ"ש המחוזי קבע את רשלנותו של המערער בכך שלא האט את מהירותו למרות שראה את בני הזוג, לא צפר ולא סטה שמאלה, במידה מספקת כדי למנוע את הפגיעה בתובעת. הערעור נדחה. התובעת העידה כי כאשר עלתה על הכביש לא ראתה את המכונית המתקרבת ולטענת המערערים צריכה היתה לראות את אורות המעבר של המכונית שדלקו, ואם לא ראתה אותם הרי שלא שמה לב לנעשה בדרך, או לא ראתה אותם מפני שראייתה לקוייה ואז אסור היה לה לחצות את הכביש ללא לווי או שצריכה היתה לחכות עד אור יום מלא. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטיעון הזה כי אפילו בני הזוג לא ראו את המכונית לא היתה באי ראיה זו גורם תורם לקרות התאונה בנסיבות האמורות. קביעה זו בדין יסודה. יכול להיות שראייתה של התובעת היתה לקוייה אבל לפי עדותה היא מסוגלת לראות. על כל פנים ראייתו של הנתבע ודאי לא היתה מוגבלת והוא ראה את בני הזוג ממרחק מספיק כדי לנקוט אמצעי זהירות נאותים. השניים התנהלו לאיטם בהתאם לגילם והמערער ראה זאת והיתה זו רשלנות גסה מצידו להמשיך בדרכו כמעט בקו ישר מבלי להאט מהירותו במידה ממשית. התובעת לא הסתכלה תוך כדי חצייה והולך רגל החוצה כביש חייב להסתכל לצדדים ובזה התרשלה, אבל רשלנות זאת לא היתה גורם שתרם לקרות התאונה. רשלנות הנתבע באי
נקיטת אמצעי זהירות נאותים כדי למנוע פגיעה בתובעת הגיעה לדרגה כזו שלעומתה היתה מידת תרומתה של התובעת לקרות התאונה כאין וכאפס.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, ברק. עו"ד גרובר למערערים, עו"ד א. ברק למשיבה. 6.12.78).
ע.א. 456/78 - פלוני נגד מדינת ישראל
*אימוץ בניגוד לרצון ההורים (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד סעיף 11(1) לחוק אימוץ ילדים כי נתמלאו התנאים על פיהם רשאי יהיה ביהמ"ש, כאשר יתבקש לכך, לתת צו אימוץ לילדה בת 6 וחצי, וזאת גם ללא הסכמת המערער שהוא אבי הילדה. הערעור נדחה. בפסק הדין נגולה פרשת חייה האומללים של הילדה, אמה של הילדה זנחה אותה, המערער בילה מרבית הזמן בבית הסוהר וגם עכשיו הוא כלוא ל-10 שנות מאסר. במצבו נבצר מן המערער למלא חובות אב כלפי ילדתו ועל יסוד חומר הראיות נקבע גם שהמערער לא עשה מאמץ רציני למלא חובותיו כלפי הילדה. מאידך, מצב הילדה הוא חמור ובביתה של משפחה אומנת ניתן ליצור איתה קשר רגשי חם שיכול להציל ילדה עזובה זו מהידרדרות נוספת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, אשר. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 26.10.78).
ע.א. 34/77 - נסים שבתאי נגד פקיד השומה
*שומת מס הכנסה (הערעור נדחה).
המערער לא ניהל ספרים או רישומים כלשהם ביחס לחנות שהוא מנהל ושומתו למס הכנסה נעשתה לפי מיטב השפיטה. השומה היתה מבוססת על תחשיבים ופקיד השומה יצא מתוך הנחה שרק אדם אחד עובד בחנות. המערער טען כי אחיו שותף עימו, ופקיד השומה דחה את הטענה וכן ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה. אילו קיבל פקיד השומה את הטענה שהיו כאן שני שותפים היה מעריך את ההכנסה בשיעור גבוה יותר באופן ניכר. נכון שהמערער שכר את החנות יחד עם אחיו בשנת 1961 ומאז השניים הם דיירים מוגנים, אך אין בכל אלה כדי להניח את דעת פקיד השומה כי רווחי העסק מתחלקים בין שני האחים, ומה גם שאותו אח לא הגיש דו"ח על הכנסתו מהחנות ולא הובא להעיד בביהמ"ש.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערער, עו"ד ד. שפי למשיב. 31.10.78).
ע.א. 295/78 - רוזנבוש לייב נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*הארכת מועד בתביעת פיצויי נכות רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).
בשנת 1957 הגיש המערער לשלטונות גרמניה תביעה לפיצויים בגין שלילת חופש. את תביעתו בגין נזקי בריאות צריך היה להגיש בישראל עד שנת 1959, אך הוא הגיש רק בשנת 1977 בקשה לרשות המוסמכת להאריך לו את המועד להגשת תביעתו. הרשות המוסמכת דחתה את בקשתו, ועדת העררים דחתה את עררו וערעורו נדחה. מי שמבקש הארכת המועד צריך להראות טעם מיוחד והטעם המיוחד שניתן בביהמ"ש העליון הוא שהמערער סובל ממחלת עצבים שבגללה אישר לו רופאו 30 אחוז נכות. אמנם הלכה פסוקה היא שמחלת נפשו של המבקש יכול ותשמש טעם מיוחד להארכת מועד, אך זאת כאשר מחלת המבקש נטענה לפני הרשות כטעם מיוחד להארכת המועד, מה שאין כן כשמחלה זו לא שימשה למבקש טעם מיוחד לבקשתו. לאנשי הרשות המוסמכת שחקרו את המערער לטעמו המיוחד, אמר שלא הגיש תביעה מפני שמצבו הכלכלי היה טוב וכן הצהיר כי בתוך תוכו התנגד לקבל פיצויים עבור נזקי בריאות שגרמו לו הגרמנים. בחוות הדעת הרפואית שהגיש המערער לרשות המוסמכת נאמר כי הוא סובל ממחלת עצבים, אך לא נאמר בה דבר על מידת השפעתה האפשרית של המחלה על אי הגשת התביעה במועד. עם כל הגישה
הליברלית שיש לנקוט ביחס לנכי רדיפות הנאצים, אין ליחס להם טעמים שאפילו הם לא מצאו לנחוץ לציינם במפורש.
(בפני השופטים: ח, כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד רבינוביץ למערער, עו"ד רבינשטיין למשיבה, 15.11.78).
ע.א. 259/77 - אסיו מסחר ונאמנות בע"מ נגד יגאל טריפון
*פיצוי עקב הפרת הסכם (הערעור נדחה).
בין בעלי הדין נעשה הסכם בכתב שעיקריו פורטו במבוא. נאמר בו כי המערערת הינה נציגה רשמית בארץ של חברה זרה העוסקת בהשגת פועלים מקצועיים למפעלים באירופה והיא אחראית לארגון ומשלוח העובדים מישראל. נאמר גם שהמשיב מוכן לשמש כנציג החברה המערערת לצורך גיוס עובדים מקצועיים באיזור הצפון, ובגוף ההסכם נקבעו תנאים מסויימים בדבר גיוס עובדים ע"י המשיב וחלוקת ההוצאות והרווחים בין הצדדים. ההסכם נעשה בסוף מרץ 1971 ומיד התחיל המשיב בפעולה במחוז הצפון, התקשר עם סוכני משנה וגייס מספר רב של אנשים. אז נתגלה שכל העיסקה אינה ניתנת לביצוע. מנהלה של המערערת יצא לחו"ל למו"מ עם החברה הזרה ומשם שלח למשיב מכתב ביום 20.4.71 שמתוכו עולה כי בעת ההתקשרות בין המערערת לבין המשיב לא היה בידי המערערת הסכם מחייב עם החברה הזרה. כל הקשרים בין המערערת והמשיב בוטלו והמשיב ראה בכך הפרת הסכם ותבע פיצויים מן המערערת. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת לשלם למשיב עבור כ-80 מועמדים שגייס עד שקיבל את המכתב מיום 20.4.71, שאז צריך היה המשיב לחדול מקבלת מועמדים נוספים. התשלום עבור המועמדים הסתכם בכ-11 אלף ל"י וכן פסק סכום של 5,000 ל"י עבור אי הנוחות שנגרמה למשיב, שהתקשר עם אנשים שונים אשר הטרידו אותו לאחר שהפסיק איתם את הקשר. הערעור נדחה. בהסכם קיבלה המערערת על עצמה אחריות כלפי המשיב כי התוכנית תבוצע ואם כי לא היתה אחראית לכך שכל מועמד יאושר, הרי היתה אחראית שההסכם עם החברה הזרה היה הסכם ממשי ויופעל הלכה למעשה. בעניין הפעלת ההסכם היה המשיב סוכן הצופה לשכרו ומשהפרה המערערת את התחייבותה כלפי המשיב, ולו גם שלא בכוונה רעה, עליה לפצותו על נזקו.
פסק הדין ניתן מפי השופט ויתקון והוסיפה השופטת בן פורת כי דברי ההקדמה להסכם לא היוו חלק מתניות ההסכם, שהרי לא נכללו בחלק שבו מפורטים הפרטים עליהם הוסכם, כפי שנהוג לעשות ע"י אמירה "כל הנאמר במבוא מהווה מלק בלתי נפרד מן ההסכם" או כיוצא בזה. מכאן שיש לראות את ההקדמה כמצג ובמקרה זה כמצג שווא כאילו יש כבר הסכם בין המערערת לבין החברה הזרה. הואיל והחוזה נכרת לפני חוק החוזים חל הדין הקודם שלפיו רק מצג שוא במרמה מהווה עילה לתביעת פיצויים. אמנם לא היתה למערערת כוונה רעה, אך אין כוונה הכרחית למצג שוא במרמה. די בכך שהמערערת ידעה כי המצג שלה הוא מצג שוא כדי לחייבה בעילת מצג שוא במרמה.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, אלון. עו"ד ש. בן חיים למערערת, עו"ד א. ביסטרי למשיב. 30.10.78).
ע.פ. 456/78 - גיל רלס נגד מדינת ישראל
*בקשה להעמיד במבחן ללא הרשעה (הערעור נדחה).
המערער הורשע עפ"י הודאתו בשתי עבירות פריצה וביהמ"ש העמיד אותו בפיקוח קצין מבחן למשך 18 חודש. טענת המערער הינה שעל השופט היה להשתמש בסמכותו לפי סעיף 1 לפקודת המבחן וליתן צו מבחן בלי להרשיע את המערער. הערעור נדחה. לפני הכרעת הדין הוגש תסקיר שירות המבחן ובו המלצה על מבחן ללא הרשעה. השופט דחה את ההמלצה באשר "צריך להיות מקרה חריג באופן יוצא מן הכלל כדי שתיק פלילי יסתיים ללא הרשעה בהכרעת דין". אמנם המחוקק לא קבע הגבלות מיוחדות בסעיף 1 של פקודת המבחן, אך צדק ביהמ"ש המחוזי כי יש להשתמש בשיקול דעת זה רק במקרים חריגים. בדרך כלל משהוכחה העבירה כדין יש להרשיע את הנאשם,
כאשר הנסיבות מצדיקות זאת יכול ביהמ"ש שלא להטיל עונש ולהסתפק בצו מבחן אשר איננו מהווה ענישה כלל, ויכול ביהמ"ש, כאמור, שלא להרשיע אדם שעבר עבירה אך לכך צריך נסיבות מיוחדות יוצאות דופן. שימוש רחב מדי בסמכות זו היה מביא לכך שחלק ניכר מן העבירות שנעברו ושהוכחו כדין לא היה בא לידי ביטויו לענין הרשעות קודמות ודבר זה עלול לגרום תקלות לציבור באותם מקרים שטובת הציבור דורשת שעברו הפלילי של אדם יתגלה בדרך המתאימה.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד גליק למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 28.11.78).
ע.פ. 234/78 - שמשון חי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של אינוס ומעשה מגונה בכח ונדון ל-4 וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, באחד הערבים יצא המערער לבילוי משותף עם זוג חברים ועם המתלוננת שהכיר אותו יום. תוך כדי בילוי יצאו הארבעה לנסיעה במכונית ולאחר שנותרו במכונית רק המערער והמתלוננת, נטל המערער את המתלוננת לאזור התעשיה של פתח תקוה ושם ביצע בה מעשה מגונה ובעל אותה נגד רצונה. גירסתו של המערער כי הדבר נעשה בהסכמת המתלוננת לא נתקבלה על דעת ביהמ"ש, וביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה זו תוך מתן אימון בדברי המתלוננת וראיות הסיוע שהיו לעדותה. גם במידת העונש אין להתערב בהתחשב בחומרת העבירה לפי אופייה, טיבה ונפוצותה. אין לראות נסיבות מקילות בכך שמדובר בבני זוג צעירים שיצאו בצוותא ולא במי שנטפל לאשה זרה כדי לבצע בה זממו. מדובר כאן על נערה שהכירה את המערער במשך יום אחד בלבד, ובערבו של אותו יום כבר סבר המערער שהיא חייבת להתמסר לו, ומימש את כוונתו ע"י הובלתה למקום שומם וחשוך כדי לבצע שם את עבירתו תוך איום בפגיעה גופנית חמורה בעזרת מברג.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בן שחר למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 6.11.78).
ע.פ. 551+583/78 - יוסף דהאן נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה על יסוד הודייה של הנאשם שלמעשה אינה מהווה הודייה
(הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של הדחה לעדות שקר והוטל עליו עונש של 4 חודשי מאסר. ערעורו על ההרשעה נתקבל. בהכרעת הדין נאמר כי ההרשעה מבוססת על הודאת המערער ובנימוקי הערעור נטען כי השופט שישב בדין אמר למערער שכדאי לו להודות, וכי חבל על זמנו של ביהמ"ש ועל כן הודה המערער למרות שלא ביצע את העבירה, מתוך תקוה שיקבל עונש סמלי ולא יוטל עליו מאסר בפועל. בקבלו את הערעור אמר ביהמ"ש העליון כי למרות שלא הוברר שהובטח משהו למערער אין לקיים את ההרשעה. מעיון בפרוטקול עולה כי לאתר הקראת כתב האישום אמר המערער שהמעשים המיוחסים לו לא נעשו על ידו ומסר פרטים עובדתיים המכחישים את העובדות הנחוצות לביסוס ההרשעה. מיד לאחר מכן, לפי הרישום בפרוטוקול, אמר המערער את המילים "אבל אני החלטתי שאני מודה" ועל סמך דיבור זה בלבד הורשע בעבירה, ברם, כאשר דיבר המערער על העובדות הוא לא הודה בהן וההצהרה הסתמית שלו שהוא החליט להודות איננה יכולה להיחשב כהודייה ברורה וחד משמעית בעובדות שהיו נחוצות לביסוס ההרשעה. ביהמ"ש המחוזי התייחס לכך שבשלב הראשון של הטיעון כפר המערער בעובדות, אך ציין שהוא מניח "שאדם אינו מודה בדבר שהוא לא עשה". אין להסכים לדברים אלה. משהתברר לשופט כי בסיפורו של המערער על עובדות המקרה עולה שהוא לא ביצע את העבירה, לא צריך היה להסתפק בהצהרה קצרה וסתמית שבאה לאחר מכן על הודאה.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד אלטרץ למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 28.11.78).