ע.א. 72/78 - מינהל מקרקעי ישראל נגד יעקב ראב

*ביטול הסכם עקב אי ביצוע התחייבות לבנות על הקרקע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 223/76 - הערעור נתקבל).




ביום 1.12.62 נערך הסכם בין קרן קיימת לישראל (להלן הקרן) באמצעות המינהל לבין המשיב להקצות לו מגרש כדי להקים עליו מסעדה לפועלי הסביבה. לפי תוכנית בנין עיר של המקום היה האזור כולו מיועד להקמת מבנים לתעשיה והמגרש נשוא הסכם הפיתוח שבין הצדדים היה מסווג כ"יחידה מסחרית". התחייבויות המשיב בהסכם היו שתיים: להכין תוכנית ולבנות את בנין המסעדה תוך שנה; לשלם דמי חכירה ראשוניים של 1,880 ל"י ועוד דמי מכירה שנתיים. התשלומים בוצעו כמתחייב ואולם במקום היתה הקפאת בניה והמשיב לא בנה את המסעדה כפי שהתחייב. בתום שנת ההסכם, למרות שלא נבנתה המסעדה, לא דרש המינהל החזרת המגרש אלא הוסיף לשלוח למשיב מידי שנה דרישה לדמי חכירה שנתיים עד שנת 1977, כולל תקופת הדיון בתביעה. התכנון הוקפא עד לשנת 1975 ובתוכנית החדשה נועדו רוב החלקות בשטח להקמת בניני תעשיה, כולל מגרש נשוא ההסכם, והוקצה שטח אחר כ"יחידה מסחרית". אז נודע למשיב כי המגרש נשוא ההסכם הוחכר לחברת אלקו. הוא הגיש נגד המינהל תביעת פיצויים בשל הפרת חוזה. ביהמ"ש המחוזי יחס לצדדים הסכם מכללא כי במקרה שהמניעה לבנות תהיה נובעת מגורם שאינו בשליטתם יוארך ההסכם עד לאותו פרק זמן שניתן יהיה לבנות. למסקנה זו הגיע ביהמ"ש הן לפי המבחן של "הטרדן המתערב" והן לפי מבחן "התכלית המסחרית" שהוא מבחן אובייקטיבי. לדעת ביהמ"ש ללא התנאי הופך ההסכם למסמך ריק מתוכן ולעיסקה כושלת. ביהמ"ש המחוזי קבע עוד שניתן גם להסיק מסקנה זו מהתנהגותו של המינהל שלא החזיר את דמי החכירה הראשוניים והמשיך לשלוח דרישות לדמי מכירה שוטפים. מכאן שבהחכירו את המגרש לחברת אלקו הפר המינהל את ההסכם ועל כן חייב את המינהל לשלם למשיב את ערך המגרש ליום ההפרה בסכום של כמאתיים אלף ל"י. בקבלו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון:
א. אין ליחס לצדדים כוונה להאריך את תוקפו של ההסכם למקרה של אי אפשרות בניה. מדובר בהסכם פיתוח והקמת המבנה למטרה היעודה היא שעמדה במרכזו. אין יסוד הגיוני לקבוע שהמינהל היה מוכן לכבול את ידיו ללא הגבלת זמן. הדעת נותנת כי לשאלתו של "הטרדן המתערב" מה יהיה גורל ההסכם אם לא ניתן יהיה לבנות, היה המינהל משיב כי במקרה כזה יבוא ההסכם לקצו, תשובה דומה מתחייבת גם לפי מבחן "התכלית המסחרית" באשר התקשרות לזמן בלתי מוגבל היא על פניה בלתי מסחרית.
ב. אשר להתנהגות המינהל בהחזקת הכסף הראשוני וגביית דמי חכירה שוטפים - באלה ניתן לראות גילוי רצונו של המינהל לתת למשיב הזדמנות נוספת במשך השנה שהדרישה לדמי חכירה שוטפים מתייחסת אליה, וכך מידי שנה בשנה עד לשנת 1975, כאשר המינהל הודיע על ביטול ההסכם. אולם אין להסיק מן הדרישות ולו גם מכוחן המצטבר, הארכת תוקף ההסכם ללא הגבלת זמן.
ג. זאת ועוד, לא היה למשיב סיכוי כלשהו לקבל היתר בניה על המגרש שנבלע בין שאר החלקות ויעודו שונה. לפיכך, אפילו הפר המינהל את הבטחתו להמתין עד סוף 1975, גם אז לא גרמה ההפרה שינוי לרעה במצבו של המשיב. שהרי אלמלא ההפרה לא יכול היה המשיב עד תום שנת 1975 לבנות, ואז שוב היתה למינהל הזכות לבטל את ההסכם עקב אי בצועו.
ד. אין גם לקבל את הטענה כי לשם ביטול ההסכם היה על המינהל להחזיר תחילה את דמי החכירה הראשוניים. אין זיקה בין זכות הביטול לבין ההשבה. הביטול של ההסכם הוא המוליד את חובת השבת הכסף, אך אין הוא תלוי בהשבה.

ה. נותרת שאלת ההשבה של הכסף ששילם המשיב, מבלי להיכנס לשאלה מה הם התשלומים שהמינהל חייב להשיב, וכיצד עליו להשיב, הרי הסכים המינהל להשיב את כל התשלומים בתוספת ריבית ולכן חוייב לעשות כן ע"י ביהמ"ש העליון.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, גב' בי פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד גב' אלבק למערער, עו"ד רוטמן למשיב. 27.11.78).


ע.א. 557+596/76 - בישור בע"מ נגד אולגה טאובה ואח'

*זכויותיו של מקים מבנה על מקרקעין לעומת זכויות הבעלים. * שכר ראוי בגין ההחזקה במקרקעין.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 86/71 - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).




בשנת 1928 מכרה חברת הכשרת הישוב חלקת קרקע בחיפה לאחד לזר טאובה שישב אז בגרמניה ובשנת 1935 נרשמה החלקה על שמו של טאובה. בשנת 1953 התימרה אחת טאובה לזר למכור את החלקה לאחד משה בן יהודה והלה נרשם כבעלים בספרי האחוזה והקים על החלקה בית מלון. הסכומים שהושקעו בבנית המבנה עלו על שוויה של החלקה ושוויו של המבנה עלה בכל הזמנים על שוויה של החלקה. בשנת 1961 מכר בן יהודה את הנכס למערערת והיא נרשמה כבעלים בספרי האחוזה. בשנת 1964 גילה לזר טאובה כי החלקה נגזלה ממנו ועברה מיד ליד ובשנת 1964 הגיש תובענה והשיג פס"ד שעל פיו נמחקו רישומיהם של המערערת ושל בן יהודה בטאבו והחלקה שבה ונרשמה על שמו של לזר טאובה. בינתיים נפטר לזר טאובה והמשיבות הן היורשות. החלקה נמנית על מקרקעין לא מוסדרים. גם בן יהודה וגם המערערת פעלו, הן ברכישת החלקה והן בהקמת המבנה עליה, ובשימושם ובהחזקתם בה בתום לב. על פי הוראות סעיף 166 (ב) לחוק המקרקעין חל חוק המקרקעין על הענין דנא ואין נפקא מינה שהזכות הנטענת נוצרה בתקופה שלפני תחילת החוק. סעיף 23(א) לחוק המקרקעין קובע את זכות הברירה המוענקת למקים של מבנה על המקרקעין והיא הזכות לדרוש מבעל המקרקעין למכור לו את המקרקעין במחיר שוויים בשעת תשלום המחיר. זכות זו נתונה רק במקרקעין לא מוסדרים והיא מותנית בשלושה: תום לבו של המקים שסבר כי הוא בעל המקרקעין; כי הסכום שהשקיע המקים במבנה עלה בשעת הקמתו על שווי המקרקעין; כי רכישת המקרקעין ע"י המקים אינה עלולה לגרום לבעל המקרקעין נזק חמור שאין בתשלום שוויים כדי לפצותו עליו. המערערת הגישה תביעה לפי סעיף 23(א) כי המשיבות ימכרו לה את המקרקעין ואילו המשיבות התנגדו לכך ותבעו מהמערערת תשלום שכר ראוי בעד כל תקופת ההחזקה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת בקובעו כי הזכות לפי סעיף 23 (א) היא זכות גברא ולא זכות חפצא והיא עומדת רק למי שהקים את המבנה ולא למי שרכש את המקרקעין יחד עם המבנה. כן דחה את תביעת המשיבות לשכר ראוי שנתבע על יסוד המג'לה. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה של המערערת וקבע:
א. מבחינת מדיניותו של המחוקק ומגמתו בכל הנוגע לזכות המקים של המבנה לפי סעיף 23(א), אין לראות הבדל בין מי שהקים את המבנה לבין מי שרכש אותו, ובלבד שמי שרכש את המבנה יוכל להוכיח את תום לבו של המקים בשעת ההקמה. אם הוכחו כל התנאים היפים לצורך קביעה שלמקים זכות לדרוש מהבעלים למכור לו את הקרקע, הרי זכות זו עומדת גם למי שרכש מהמקים את הנכס. פירוש החוק על דרך הצימצום, כאילו זכותו של המקים מוגבלת רק למי שהקים את המחוברים במו ידיו בלבד, יחטא לכוונת המחוקק ולמטרתו.

ב. ניתן להגיע לאותה תוצאה בדרך אחרת. גם אם זכות המקים לפי סעיף 23 (א) היא זכות גברא ולא זכות חפצא, ודאי שאין היא מן הזכויות האישיות, הנדירות, שרק בעל הזכות עצמו רשאי ומסוגל לממשן ולהשתמש בהן, אלא זו זכות שגם שלוחו או סוכנו של בעל הזכות יכול לממשה, והוא הדין מי שבא במקום בעל הזכות מכח חוזה.
ג. לפיכך תוכל המערערת לרכוש את המקרקעין, לאחר שביהמ"ש יקבע את ערך המקרקעין כפי שיהיה ביום התשלום, וכן את צורת התשלום, והיה ולא תשלם המערערת את המחיר כהוראת ביהמ"ש המחוזי, אז עליה יהיה לסלק ידה מן החלקה.
ד. אשר לשכר ראוי - המשיבות לא ביססו את תביעתן על סעיף 24 לחוק המקרקעין המסמיך את ביהמ"ש לחייב את מקים המבנה לשלם שכר ראוי בעד תקופת ההחזקה, אם הדבר נראה צודק בנסיבות הענין, אלא הסתמכו על המג'לה וביהמ"ש המחוזי פסק כי המג'לה אינה חלה בענין דנא. גם לפי סעיף 24 לחוק המקרקעין אין לומר כי נסיבות הענין מצדיקות חיוב המערערת בתשלום שכר ראוי. לא מן הצדק הוא לזכות את המשיבות בשכר ראוי בעד מחוברים שבהתרשלות מורישן לא גילה אותם אלא לאחר שנים רבות. סעיף 24 אינו דן בשכר ראוי בעד החזקת הקרקע אלא שכר ראוי בעד החזקת המחוברים, ולענין ההחזקה בחלקה עצמה קובע סעיף 20 לחוק המקרקעין כי זכויות בעל המקרקעין לפיצויים או לכל סעד אחר שמורות במידה וזכויות אלה עומדות לו על פי דין. כאן יכולות המשיבות לתבוע על פי דין בהסתמכן על סעיף 29 לפקודת הנזיקין, אך אין המשיבות יכולות להיפרע מן המערערת אלא אם סבלו נזק ממון, ואפילו סבלו נזק ממון צריכות היו למסור לביהמ"ש את הפרטים על נזק הממון שסבלו.


(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אלון. החלטה . השופט ח. כהן. עו"ד ה. גולדטובל למערערים, עו"ד סמואל למשיבים. 8.11.78).


ע.א. 361/78 - צפורה ניימן נגד קצין התגמולים

*תביעת נכות בגין מחלת סכיזופרניה שפרצה בעת השרות הצבאי. (ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק הנכים בתיק ע.נ. 1/78 - הערעור נתקבל ברוב דעות).




המערערת היא חולת נפש שמחלתה נתגלתה ופרצה לראשונה בתקופת שרותה הצבאי בשנת 1949. תביעת אפוטרופסה לתגמולים הוגשה רק בשנת 1977 אבל קצין התגמולים נמנע מלעורר שאלת התישנות ודחה את תביעתה מפני שלא הוכח לו בראיות חיוביות שמחלתה נגרמה עקב השירות. ועדת הערר קבעה כי על המערערת להצביע על נסיבות מיוחדות שהיו קיימות בשירותה הצבאי ואשר היה בהן כדי לגרום להתפרצות המחלה דבר שלא נעשה במקרה הנדון מחוסר אפשרות להוכיח מה שאירע לפני 30 שנה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ח. כהן ובכור, אם כי מנמוקים שונים, כנגד דעתו החולקת של השופט אשר.

השופט ח. כהן:
לגבי חולה סכיזופרניה אין צורך בהוכחת "נסיבות מיוחדות" בשרות הצבאי שהיה בהן כדי להביא להתפרצות המחלה, ודי במאמצים הגופניים והנפשיים ובמתח המתמיד שהם מנת חלקו של כל חייל כדי להכיר בזכות התובע. (אגב בעניננו נטען כי המערערת שירתה בבית חולים צבאי וצודק בא כוחה כי הטיפול או ההסתכלות בחיילים פצועים, אשר מסתמא הובאו לשם, יכול ושמשו כאותו 'הדק' שהעיר את המחלה מתרדמתה). עובדה היא שהמחלה פרצה לראשונה בתקופת השרות, ומכיון שמדובר במחלה קונסטיטונציונלית יש לראות נכות שנתגלתה לראשונה בתקופת השרות כאילו נגרמה עקב השרות אם לא הוכח היעדר קשר סיבתי. המערערת יצאה ידי חובת הראיה המוטלת עליה ע"י שהוכיחה שמחלת הנפש נתגלתה לראשונה בתקופת שרותה ושהיה בשרותה, על המאמצים והמתח הכרוכים בו מטבע ברייתו, כדי להביא את מחלתה לידי התפרצות.

השופט אשר (דעת מיעוט) :
דרישת החוק היא שעל נכה התובע תגמולים להוכיח הן שמחלתו אירעה תוך כדי השרות והן שאירעה עקב השרות. מכאן שההוכחה בלבד שהמחלה אירעה תוך כדי שרות אינה מספיקה כשהיא לבדה. לדעתו של השופט כהן כי במחלה קונסטיטוציונלית די שפרצה לראשונה בתקופת השרות כדי ליצור חזקה שהיא פרצה עקב השרות אין סימוכין בחוק. יתירה מזו, דעה זו אף מנוגדת לדברי המחוקק הדורש במפורש את הוכחת שתי העובדות האמורות ע"י תובע התגמול. היתה תקופה שבה סברו בתי המשפט כי עצם היות המחלה קונסטיטוציונלית שולל לחלוטין את הקשר בינה לבין השרות, ולסברה זו הושם קץ במשפט בוסאני, שם נקבע שיכול וגם מחלה קונסטיטוציונלית תוכר כמחלה שפרצה עקב השרות אם הוכחו תנאי שרות שהיה בהם כדי להביא להתפרצות המחלה. ברם במקרה בוסאני הוכיח התובע שהיה נתון במתח נפשי עקב תנאי השרות, ואילו בעניננו לא הוכיחה המערערת דבר כלשהו המצביע על מאמצים גופניים או נפשיים הכרוכים בשרותה.

השופט בכור :
בשאלה העקרונית אם די שהמחלה הקונסטיטוציונלית פרצה בתקופת השרות כדי לראותה כמחלה שפרצה עקב השרות דעתו כדעת השופט אשר, ועצם פריצת המחלה בתקופת השרות אין בה ראיה לכאורה שגם פרצה עקב השרות, ברם, כדי להוכיח את הקשר הסיבתי אין לדרוש כמות ראיות כנדרש במשפט אזרחי, וכאשר קיימות שתי אסכולות מזכים את התובע, אם האסכולה האחת תומכת בכך שקיים קשר סיבתי. כאן מדובר באשה ילידת 1928, בת למשפחה ירושלמית טובה, שהתגייסה לצה"ל בסוג בריאות א'. היא שרתה ביחידה רפואית בצפון הארץ וכשנה לאחר גיוסה נתגלו בה סימני המחלה. היו אלה זמנים קשים שלאחר קרבות מלחמת השחרור ונקל לתאר מה היה מצב הדברים בבתי החולים שטיפלו בפצועים והחוויות שהיו עלולים להתנסות בהן אלה ששרתו ביחידות הרפואיות. קיימת מידה רבה של סבירות שהיה בשרות ששירתה המערערת מצב בו היתה נתונה להשפעה של תנאי עבודה וחיים יוצאי דופן שהיה בהם כדי להביא להתפרצות המחלה.


(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. עו"ד אבשלום לוי למערערת, עו"ד גב' י. טפיירו למשיב. 29.11.78).


ע.פ. 292/78 - שמואל גבאי נגד מדינת ישראל

*תביעה להוצאות משפט ופיצוי על מעצר של נאשם שהתביעה חזרה בה מהאישום. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 1224/77 - הערעור נדחה).




המערער הועמד לדין בעבירות של פריצה ובידי הפרקליטות היו הודאותיו של המערער במשטרה וכן עדויות של שני קציני משטרה שטיפלו בתיק ואשר לדבריהם הודה בפניהם המערער במעשה הפריצה ולקח אותם למקום שבו כביכול היה הרכוש הגנוב. כן היתה הודעה במשטרה של נהג מונית שהסיע את המערער ובביהמ"ש שינה את עדותו. בישיבת ביהמ"ש ביום 21.2.78, לאחר שורה של ישיבות, הודיע התובע כי התביעה חוזרת בה מכתב האישום, והסביר כי לאור העובדה שההודיות של הנאשם במשטרה אפשר ולא נגנבו בהתאם לכללי החוק, ולאחר שנתגלתה סתירה בין העדויות של שני הקצינים שטפלו בתיק, ושינוי עדותו של נהג המונית, נראה לתביעה שלא הרימה את הנטל שרבץ עליה ועל כן היא מבקשת לזכות את הנאשם. ביהמ"ש זיכה את המערער שהיה נתון במעצר עד אז, וזמן מה לאחר הזיכוי עתר המערער לביהמ"ש המחוזי שיחייב את המדינה בהוצאות הגנתו ובפיצוי על
מעצרו והבקשה נדחתה. בערעור לביהמ"ש העליון התעוררה השאלה אם בכלל יש זכות ערעור על החלטת ביהמ"ש בענין הוצאות הגנה ופיצוי על המעצר וכן אם בנסיבות המקרה אכן יש מקום לפסוק הוצאות ופיצוי.

א. הסעיפים 77 עד 81 לחוק העונשין דנים בענין חיוב נאשם בתשלום פיצוי על סבל שגרם, חיוב נאשם בהוצאות משפט והוצאות עדים, חיוב אוצר המדינה או המתלונן או קובל לשלם הוצאות ופיצוי לנאשם, וחיוב המתלונן בתשלום הוצאות הנאשם והוצאות התביעה. מה שאין כן לעניין חיוב המדינה לשלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו. ב. לכאורה, לפי כללי פרשנות רגילים, ניתן היה לומר כי אי איזכור זכות הערעור בענין פיצוי לנאשם והוצאות הגנתו בא ללמד על שלילת זכות הערעור אך למעשה אין לומר כך. שתיקת המחוקק לענין זכות הערעור אינה מכרעת ומותר לחפש מקור לקיומה של זכות זו אף מחוץ לגדרו של החוק. נראה כי מקום שפסק ביהמ"ש בענין הוצאות או פיצוי במעמד פסה"ד המזכה נבלע החיוב בפסק הדין וניתן לערער עליו בגדר ערעור פלילי, ואילו כאשר פוסק ביהמ"ש בענין הוצאות או פיצוי לאחר פסה"ד המזכה, ניתן לערער על פסה"ד כדרך שמערערים על פס"ד בענין אזרחי. בענין שלפנינו יכול היה המערער להגיש ערעור על אי חיוב המדינה כדרך שמגישים ערעור אזרחי, אך הוא עשה כן בדרך של ערעור פלילי מבלי לנקוט בהליכים המחוייבים בערעור אזרחי, ובנסיבות המקרה, ובלי שהדבר ישמש כתקדים, החליט ביהמ"ש העליון להיזקק לערעור.
ג. טענת המערער הינה כי לא היה יסוד לאשמתו בכלל ועל כן צריך לפסוק לו הוצאות ופיצוי על כל תקופת המעצר, ולחילופין, שעל כל פנים היה ברור כבר ביום 25.1.78, בתום עדויות הקצינים, כי אין בידי התביעה חומר להרשעה וצריך היה התובע לבקש זיכוי על אתר ולא להניח למערער להשאר עצור עד לישיבה מיום 21.2.78 ועל כן הוא זכאי לפיצוי בשל המעצר בתקופה האמורה, חיוב המדינה בהוצאות במשפט פלילי אינו שיגרתי לכל מי שמזוכה בדין וסמכותו של ביהמ"ש לחייב את המדינה בהוצאות מותנית באחד מן השניים: או שלא היה יסוד לאשמה או שנתגלו נסיבות אחרות המצדיקות את חיוב המדינה בהוצאות.
ד. בעניננו אין לומר שלא היה יסוד לאשמה, היו הודיותיו של המערער במשטרה, היו עדויות קציני המשטרה שהמערער הודה בפניהם שהשתתף בפריצה, וכן היתה עדות נהג מונית במשטרה שהפריך את טענת האליבי של המערער. כך, שגם אם הודאות המערער לא נתקבלו בדרך הפורמלית הנאותה, וקציני המשטרה שגו בכך שלא ערכו דו"ח על נסיעתם עם המערער, אין לומר כי לא היה יסוד לאשמה.
ה. אשר לאפשרות השניה של "נסיבות אחרות המצדיקות" קביעת פיצוי - המערער לא טען בביהמ"ש דלמטה שנתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת הוצאות, ואילו טען טענה כזו לא יכול היה להצליח. העובדה שהתביעה החליטה לשקול שוב את סיכוייה ולחזור בה מן האישום אינה יכולה להיות לה לרועץ, כשקיימות ראיות חזקות שיש בהן כדי לסבך את המערער בעבירה אין לפסוק הוצאות לטובתו.
י. אשר לפיצוי על המעצר מיום 25.1.78 שבו העידו קציני המשטרה ועד לזיכוי ביום 21.2.78 - אילו הגיעה התביעה למסקנה כבר באותו יום שיש לזכות את המערער ולא פעלה על אתר היה מקום לחייב את המדינה בפיצוי על המעצר, גם אם היתה הסתברות גבוהה שהמערער ביצע את העבירה. ברם, לא הוכח שהתיק הוזנח ע"י התביעה. ביום 13.2.78 עוד נשמעה עדותו של הנהג שבמשטרה מסר עדות הזמה לטענת האליבי של המערער וחזר בו בעדותו בביהמ"ש, והתביעה רשאית היתה לשקול מחדש את עמדתה בתום ראיותיה בפרק
הזמן הקצר של השבוע שבין שתי הישיבות. אין התביעה חייבת בכל מקרה לשקול מחדש את עמדתה בתום עדותו של כל אחד מעדיה.


(בפני השופטים: שמגר, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד ר. רבין למשיבה. 12.12.78).


ע.פ. 616/78 - מדינת ישראל נגד מרדכי מישילואשוילי ואח'

*זיכוי נאשמים עקב אי הופעת הנתבע בזמן (הערעור נדחה).

חמשת המשיבים הועמדו לדין בעבירות שונות שנעברו בשנת 1975, כתב האישום הוגש בינואר 1978 וגביית הראיות החלה ביוני 1978. המשפט החל בשעה 8.30 ובהפסקה הודיע השופט לתובע, לנאשמים ולסניגור כי המשך המשפט, היינו המשך חקירתו של עד מסויים יתקיים בשעה 12. משעברה רבע שעה מהמועד שנקבע ונציג התביעה לא התייצב, החליט ביהמ"ש להיעתר לבקשת הסניגור שלא לדחות את המשפט וזיכה את המשיבים מכל אשמה. הערעור נדחה. המערערת קובלת על העוול לציבור שנגרם ע"י זיכוי הנאשמים מפאת אי התייצבות הפרקליט, ואמנם יתכן שהציבור יוצא נפסד אך האשם בכך הוא הפרקליט שייצג את המדינה ולא השופט. לכתב הערעור לא צורף כל תצהיר המסביר את העדרו של הפרקליט וביהמ"ש שלערעור לא יבטל פסק דין כדבר שבשגרה כשאין לו מידע להסביר את מחדל הפרקליטות. בהופיעו בביהמ"ש העליון אמר נציג התביעה כי הפרקליט התעכב בשירותים במשך 15 הדקות שהשופט המתין לו, ברם, בשלב בירור הערעור אין ביהמ"ש מוכן לקבל הודעות שיפתחו זירה חדשה לויכוח על העובדות.
פסק הדין ניתן מפי הנשיא זוסמן, והוסיף השופט ח. כהן כי כאשר הסניגור ביקש מן השופט שישתמש בסמכותו עפ"י סעיף 121 לחוק סדר הדין הפלילי ויזכה את הנאשמים, צריך היה השופט לשקול אם להשתמש בשיקול דעתו האמורה ומשהגיע למסקנה שיש מקום להשתמש בשיקול דעת זו, שוב לא יתערב ביהמ"ש שלערעור בשיקול דעתו כל עוד לא שוכנע כי נפלה בה טעות של ממש. כמסתבר הגיע הפרקליט לאולם ביהמ"ש עוד לפני שהשופט סיים את מתן ההחלטה והוא ביקש מן השופט לרשום עובדה זו בפרוטוקול, אך לא ראה צורך להסביר לשופט מהי סיבת האיחור או להתנצל על האיחור.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. עו"ד י. בן אור למערערת, עו"ד י. שמואל למשיבים. 16.11.78).


ע.פ. 105/78 - אותרי חוושווילי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זיוף טופס לוטו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע ב- 4 עבירות שונות של גניבה, זיוף מסמך שימוש במסמך מזוייף ונסיון לקבל כסף במרמה ונדון למאסר על תנאי של 18 חודשים, הערעור נדחה. המעשה המיוחס למערער הוא מילוי טופס של לוטו שלקח מהסוכן והגשתו לפקידת מפעל הפיס כשממנו עולה לכאורה כי הוא זכאי לזכיה בסכום של מליון ל"י. המערער ידע שהשובר שלו לא השתתף בהגרלה כלל והוא זייף את המספרים הזוכים על מנת להשיג את הזכיה שלא כדין. בין אם ילך ביהמ"ש בעקבות כתב האישום והכרעת הדין ויראה במעשיו של המערער גם גניבה, גם זיוף וגם שימוש במסמך מזוייף, ובין אם יראה במעשיו של המערער מה שלמעשה יש בהם, נסיון לקבל כסף בטענות
שוא ובמרמה, על כל פנים אין סיבה להתערב בהכרעת הדין ובגזר הדין שהרי העונש שהוטל על המערער הוא קל מאד.


(בפני השופטים: מ. כהן, י. כהן, אשר. עו"ד א. שטלמן למערער, עו"ד ד. וכסלן למשיבה. 20.11.78).


ע.פ. 329/78 - דודו מלכה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפת שוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

שוטר שבא לבצע פקודת מאסר שהוצאה נגד אשתו של המערער הותקף ע"י המערער ונפצע, למחרת היום פגש המערער בשוטר ושוב תקף אותו. בימ"ש השלום הטיל על המערער עונשים של מאסר על תנאי וקנסות ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והוסיף לכך מאסר בפועל של חודשיים, הערעור נדחה. מאז ביצוע העבירה עברו 3 וחצי שנים ומצבו הנפשי של המערער רופף וקיימים סיכויים לשקם אותו. כל הנימוקים הללו אינם שקולים כנגד חומרת העבירות המעידות על זלזול בחוק ובאלה שמתפקידם הוא לאכוף את החוק. העונש שהוטל קל מאד, כי על התנהגות כזאת יש להגיב בכל החומרה כדי שלא יווצר הרושם בציבור שהעובר עבירות כאלה אינו חייב לתת את הדין עליהן.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. עו"ד אבלס למערער, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבים. 22.11.78).


ע.פ. 107/78 - ראובן זיידה נגד מדינת ישראל

*עבירת שוחד (הערעור נדחה).

המערער שימש כמחסנאי בבית חולים ממשלתי והיה ממונה על מחסן הפירות. ספק הפירות שלח במשך כשנתיים, לעיתים מזומנות, אל המערער ארגזי פירות וירקות כאלה שלא יכלו עוד להימכר בשוק. המערער הורשע בעבירה של קבלת שוחד וערעורו נדחה. גם אם נכונה טענת הסניגור כי המערער לא נטה חסד לנותן השוחד כששקל את הפירות, על כל פנים מעידים כל הסימנים שהסחורות נשלחו למערער כדי שיטה לספק חסד בדרך כלל, ולאו דוקא בשקילות מסויימות.


(בפני השופטים: מ. כהן, י. כהן, אשר. עו"ד ש. טויסטר למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 20.11.78).


ע.פ. 266+267/78 - דרור טבעוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה במעשי אינוס וחומרת העונש (ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בשתי פרשיות של עבירות מין שהתבררו, לפי בקשתו, בפני הרכבים שונים של ביהמ"ש המחוזי. בפרשה הראשונה הורשע המערער במעשה אינוס שעשה בנערה בת 16 וחצי כשהוא היה בן 17, ובפרשה השניה הורשע בנסיון לאינוס ולשכב עם המתלוננת שלא כדרך הטבע כשהוא נושא סכין, וזאת כתשעה חודשים לאחר המעשה הראשון כשהיה משוחרר בערבות. המערער נדון ל- 5 שנות מאסר בפרשה הראשונה ול- 4 שנות מאסר מצטברות בפרשה השניה וערעורו על ההרשעות נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. בפרשה הראשונה היתה העדות העיקרית של המתלוננת שהיתה מהימנה על השופטים וראית הסיוע יש לראות בכך שלאחר המעשה מיהר המערער אל מכרו של אבי המתלוננת כדי שזה ישפיע על האב שלא יתלונן במשטרה. בפרשה השניה שוב ניתן היה להאמין לעדות המתלוננת וראית סיוע היתה בכך שנערה אחרת היתה גם היא בחדר ונדרשה ע"י המערער, באיום בסכין, להסתלק מן החדר שבו עמד לבוא במגע עם המתלוננת וכאשר סירבה הכריח אותה לעשות כן באיום בסכין, ולדברי המתלוננת איים עליה המערער באותה סכין. עדותה של עדה זו מתייחס אמנם לדברים שקדמו לעצם ביצוע העבירות אבל סילוקה של העדה מן החדר היה חלק ממזימת המערער כלפי המתלוננת ועובדה זו יכלה לשמש
ראית סיוע. אשר לעונש - העונש המצטבר של 9 שנות מאסר נראה חמור וספק אם היה מגיע לדרגת חומרה כזאת אלמלא ביקש המערער לדון בכל אחת משתי הפרשיות בפני הרכב שונה של ביהמ"ש. אכן, העבירות מעידות על אופיו האלים של המערער, ומה גם שהעבירה השניה בוצעה כשהיה משוחרר בערבות, אך מצד שני יש להביא בחשבון כי העבירות בוצעו בתקופת ההתבגרות ובינתיים נישא המערער ונולד לו ילד שהוא כיום בן שנה, והמערער חזר גם לעבודה קבועה אצל מעבידים שהיו מרוצים ממנו. בהתתשב בכל אלה יש להעמיד את עונש המאסר הכולל על 7 שנים.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. עו"ד הגלר למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 8.11.78).


ע.פ. 440/78 - אחמד ברנסי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות התפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות התפרצות וגניבה ונטילת רכב ללא רשות ונדון ל- 7 שנות מאסר בפועל והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין ההרשעה, באו ראיות כי בביתו של המערער נמצאו מטבעות מהרכוש שנגנב ובמכונית שנגנבה לצורך ביצוע ההתפרצות נמצאו כלי עבודה שהמערער הודה שהם שייכים לו. אשר לעונש - העונש של 7 שנות מאסר בגין עבירות התפרצות הוא העונש המירבי הקבוע בחוק, והשאלה היא אם אכן היה מקום להטיל על המערער את העונש המירבי. מתברר שיש למערער לא פחות מ- 20 הרשעות קודמות וחלקן הגדול עבירות התפרצות וגניבה. הוא הועמד בעבר בפיקוח קצין מבחן והוטל עליו מאסר על תנאי אך כל אלה לא הרתיעו אותו. הפעם ביצע המערער פריצה נועזת לחנותו של חלפן כספים כדי לגנוב משם כספת והמערער היה הרוח החיה בעבירה זו וגרר עימו שלושה צעירים אחרים. בהתחשב בכל אלה אין לומר שהעונש חמור מדי.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד י, רזניק למשיבה. 14.12.78).


ע.פ. 769/78 - ישי קמחי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (קיום יחסים עם קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בקיום יחסים מיניים עם נערה בגיל 14 - 15 ונדון למאסר של שנה בפועל וקנס של 5 אלפים ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בין המערער לבין הנערה היה הבדל גיל של כ- 10 שנים. תחילה היו היחסים בין השניים יחסי ידידות ורק כעבור זמן נתהדקו והגיעו למגע מיני לאחר שהשניים החליטו להתחתן. בהשפעת משפחתו של המערער לא יצאה תוכנית הנישואין לפועל ובפברואר 1976 הגישה הנערה תלונה למשטרה. מספר חודשים לאחר מכן ביקשה הנערה מן המשטרה שלא להמשיך בהליכים מאחר שתוכנית הנישואין שוב עלתה על הפרק אך לבסוף ירדה תוכנית הנישואין מן הפרק ובמאי 1977 הוגש כתב אישום לביהמ"ש ופסה"ד ניתן באוקטובר 1978. הפרקליטות מסבירה כי המתינה עם הגשת התביעה כדי להיווכח אם אמנם ישא המערער את הנערה לאשה, אך משנשא אשה אחרת הוחלט להגיש כתב אישום. יהיה הדבר אשר יהיה יש בכך משום חומרה מיוחדת לכלוא את המערער עכשיו, לאחר שעברו קרוב ל- 3 שנים מביצוע העבירה, למשך שנה אחת, מה גם שהכשלון הסופי של תוכנית הנישואין נבע בסופו של דבר מסירוב הבחורה להינשא למערער מפאת העלבון בזה שלא עמד קודם בהבטחותיו. למערער אין הרשעות קדומות והסתבך בעבירה לאחר פרשת האהבה עם הנערה, כאשר הפרשה היתה רצינית ויכלה להסתיים בנישואין. אי לכך יש להעמיד את המאסר בפועל על 3 חודשים בלבד.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, אשר. עו"ד לויתן למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה, 10.12.78).



ע.פ. 580/78 - אברהם רימון נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (זיוף, מרמה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בשורה של מעשי מרמה וזיוף, גניבת ציוד הנדסי כבר בשלוש הזדמנויות ונהיגה ללא רשיון, ונדון לתקופת מאסר כוללת של 12 שנים שמהן שלוש שנים לריצוי בפועל ו- 9 שנים מאסר על תנאי. כן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 8 חודשים. ביהמ"ש העליון החליט לקבל את הערעור על חומרת העונש, להשאיר את המאסר בפועל על כנו, אך את המאסר על תנאי להפחית מ- 9 שנים לשנתיים. לחובתו של המערער רשימת הרשעות ארוכה, בעיקר עבירות נגד הרכוש, ומעשי מרמה, המערער הסתבך בעבירות כבר בשנת 1955 וגליון ההרשעות משתרע עד לאפריל 1977 כאשר נגזר עליו עונש של 8 חודשי מאסר על תנאי. המערער הוא עתה כבן 40 ויש יסוד לתקוה כי אכן הבין סוף סוף שעליו לחזור למוטב, ובבקשתו להקל בעונשו אמר כי החליט סופית להינתק ממעשי עבירה ולהשתקם בעזרת בני משפחתו. ברם, לצד תקוה זו אין להתעלם מן העבירות הרבות כאמור, והרצון לשינוי כשלעצמו אינו יכול לשמש עילה, במקרה כגון זה, לפטור מן החובה לשאת בעונש וכל התחשבות עם המערער תוכל למצוא את ביטוייה רק תוך השקפה עם מה שיקרה עמו לאחר שישא את עונשו. אי לכך הופחת המאסר על תנאי כאמור.


(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר, עו"ד קר למערער, עו"ד ר. סוכר למשיב. 20.12.78).


ע.פ. 619/78 - אחמד אלסוורקה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ופריצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשתי עבירות של גניבת רכב והשתתפות בפריצה למחסן וגניבת סחורה ובגין כל אלה נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים כעונש מצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הפר את התנאי ממש בימים האחרונים של תקופתו, הודה בעבירות ושיתף פעולה עם המשטרה, אך עובדות אלה כבר הובאו בחשבון כאשר על המערער הוטל עונש של שנת מאסר אחת בלבד בגין העבירות נשוא ערעור זה.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, בכור. עו"ד כפיר למערער, עו"ד רוניק למשיבה. 7.12.78).


ע.פ. 239/78 - עסהעיל מסרווה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחר בסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשתי עבירות של סחר בסמים ובהחזקת סם מסוכן וכלי לעישון סמים ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור נדחה. לטענה כי מדובר בכמות סם קטנה שנתפסה אצל המערער - ההתמכרות לסמים והשפעתם קשים מאוד ומחובת ביהמ"ש להחמיר בדינו של מי שעוסק בסחר בסמים, גם אם הסחר עצמו לא היה בהיקף ניכר, למערער הרשעות קודמות בעבירות מסוג אחר וכבר נדון בעבר למאסר, אך לא למד לקח מעונש זה.
(בשני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. עו"ד צהל למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 12.12.78).

ע.פ. 565/78 - בנימין צוברי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נסיון לאינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירת נסיון לאינוס ונדון ל- 3 שנות מאסר. ערעורו על חומרת העונש נתקבל. עבירת אינוס היא עבירה חמורה וחובה מוטלת על בתי המשפט להגן על נשים, בפרט צעירות כמו בענין דנא, ע"י הטלת עונשים התואמים את חומרת המעשה. מבחינה זו אין לומר שביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה, גם בהנחה שהמערער הוא אדם שאין לו הרשעות קודמות. אעפ"כ יש לנהוג במערער לפנים משורת הדין וזאת בהתחשב במצבו המשפחתי. הוכח כי המערער מטופל בילדה שנולדה בשנת 1971 ומשהתגרש בשנת 1976 מאישתו נשארה הילדה בביתו
ובטיפולו. הוא הסתייע בעזרת אמו אולם מצב בריאותה של זו החמיר ואינה מסוגלת עוד לסייע בידי המערער בגידול הילדה. אי לכך יש להעמיד את עונש המאסר על שנתיים.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, ברק. עו"ד בן שחר למערער, עו"ד גב' מ' ברנשטיין למשיבה. 17.12.78).


ע.פ. 488/78 - מדינת ישראל נגד רוברט דרייהם

*קולת העונש (פריצה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).

המשיב השתתף ביחד עם שניים אחרים בפריצה למלטשה כאשר בין ה- 3 אחד שעבד במלטשה ותכנן את הפריצה. המשיב הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע ופריצה לבנין וגניבה, ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נדחה. בנסיבות האמורות, כשמדובר במעשה מתוכנן מפליא הדבר שביהמ"ש הסתפק בהטלת עונש מאסר של שנה אחת בלבד, אם כי לא נלקחו בחשבון עוד חודשיים מאסר שישב המשיב עד לגזה"ד כך שלמעשה עונש המאסר הוא 14 חודש. עם זאת אין לומר שהעונש היה קל עד כדי כך שערכאה ערעורית תהיה חייבת להתערב בו.


(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד ג. גורני למערערת, עו"ד גטר למשיב. 13.11.78).


ע.פ. 704/77 - חסן דעייף נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

על המערער הוטל עונש של 10 שנות מאסר בשל עבירות אינוס וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים וחצי. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב במידת האכזריות והאלימות שהשתמש בהן המערער כלפי קורבנו, אשה בגיל העמידה שעבדה לתומה עבודתה בשדה, ובכך שהוא לא רק אנס אלא פצע אותה פציעות חמורות, ובהתחשב בהרשעה קודמת של מעשה אינוס אין לומר שהעונש חמור מדי.


(בפני השופטים: מ. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד י. רייס למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיב, 15.11.78).


ע.פ. 511/78 - משה זלמן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחר בסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע ב- 3 עבירות של סחר בסמים ונדון לשנתיים מאסר המצטברות לעונש אחר שהוא נושא בו. ערעורו על חומרת העונש נדחה. לא זאת בלבד שעבירת הסחר בסמים חמורה היא, אלא שכאן נוספת נסיבה מחמירה. המערער הורשע באפריל 1977 בעבירה על פקודת הסמים, נדון למאסר, וערער לביהמ"ש העליון, ושוחרר בערובה עד לשמיעת הערעור, ובתקופה שהתהלך חופשי, כשבועיים לפני שמיעת הערעור, עבר את העבירות הנוספות שבהן הורשע עתה. ניצול לרעה של השחרור מחייב את ביהמ"ש להחמיר עכשיו עם המערער כדי שיבין את חומרת המעשים וילמד לקח.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, בכור. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 9.11.78).


ע.פ. 365/78 - ראובן סויסה נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירה של התפרצות לדירה ונדון למאסר בפועל של שנה וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי לתקופה של 9 חודשים באופן שעל המערער לרצות 21 חודשי מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בשעת גזר הדין היה תלוי ועומד נגד המערער משפט בפני הרכב אחר בגין עבירה שבוצעה לאחר שהוטל עליו המאסר על תנאי וגם באותה עבירה הורשע וטרם ניתן גז"ד. מכאן שגם אם היתה אפשרות להאריך בענין דנא את המאסרים על תנאי היה החוק מחייב את הפעלתם
במשפט אחר, ועל כן אין מנוס מלהפעיל את המאסר על תנאי. בהתתשב בנסיבות האישיות של המערער ובהמלצת שירות המבחן, דין יעשה אם מתוך המאסר על תנאי שהופעל יהיה חלק חופף את המאסר החדש באופן שבסך הכל ירצה המערער 15 חודשי מאסר.


(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד א. כהן למערער, עו"ד בן טובים למשיב. 16.11.78).


ע.פ. 285/78 - מיכאל רוטשטיין נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירה של גרימת חבלה תמורה לאשתו ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, הערעור על חומרת העונש נתקבל. עבירת החבלה נעברה כאשר המערער הכה בצורה אכזרית את אשתו וכמסתבר היה מכור לאלכוהול וכשהיה שותה לשכרה היה מתעלל לא פעם באשתו. בבדיקה רפואית שנעשתה למערער נאמר שיש לו סף גרוי נמוך וחוסר שליטה בדחפים תוקפניים. יש לו הרשעות קודמות של תקיפה, אך זו הפעם הראשונה שהוא נדון למאסר בפועל. בנסיבות האמורות לא היה מקום להתערב בגזר הדין, אלא שבינתיים התגרש המערער ולדבריו נגמל במשך השנה שהוא נמצא במעצר מאלכוהול. אי לכך ניתן להקל במידת מה בעונש, באופן שהמאסר בפועל יועמד על שנה וחצי והמאסר על תנאי על שנתיים וחצי.


(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. המערער לעצמו, עו"ד בן טובים למשיב. 16.11.78).


ע.פ. 356/78 - יחזקאל רזפוקר נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירת אינוס ונדון ל- 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו נדחה. אין העונש חמור יתר על המידה. הנסיבות האישיות של המערער היו לנגד עיני ביהמ"ש המחוזי שכבר התחשב בהן כראוי. האלימות והאכזריות שהראה המערער לשם סיפוק תאוותו כלפי אשה בודדת, מעידות עליו שיש משום סכנה לשלום הציבור בהתהלכו חופשי.


(בפני השופטים: מ, כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד י. וייס למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיב. 15.11.78).


ע.פ. 498/78 - אדמונד שמעון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הועמד לדין באשמה של נסיון לרצוח את אחיו ביריות אקדח והורשע בגרימת חבלה חמורה ונדון ל- 6 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער ואחיו היו מסוכסכים והתדיינו בבית המשפט, אך המשיכו להיפגש, ובאחד הימים, לאחר אחת מישיבות ביהמ"ש, נסעו שניהם במכוניתו של האח המתלונן והגיעו למקום חניה. במהלך הנסיעה היה בידי כל אחד משני האחים אקדח. לפי קביעת ביהמ"ש ירה המערער ארבע יריות לעבר אחיו, אחת כאשר היה עדיין בתוך המכונית ו- 3 יריות נוספות לאחר שהמערער פתח את דלת המכונית ויצא ממנה. כתוצאה מן היריות חדרו רסיסים של כדורים לראשו של האח ורק בנס נשאר בחיים. אעפ"כ לא הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בעבירה של נסיון לרצח באשר לא שוכנע שהיריה היתה מלווה כוונת קטילה ולטובתו הניח כי הכדורים פגעו במתלונן בריקושט. הטענה העיקרית הינה כי הוא ירה את היריות מתוך צורך לאחר שהאח ירה בו, אך מתברר שהאח לא ירה כלל, וביהמ"ש לא קיבל גם את הטענה כי המתלונן היכה את המערער. יתרה מזו, גם אם נורו היריות מתוך צורך כפי שטען, הרי די היה ביריה אחת כשהוא עדיין היה במכונית ושלושת היריות שירה לאחר שיצא מן המכונית ודאי אין לטעון לגביהן טענת צורך, אין הרשעות קודמות למערער, אך חומרת המעשה והחבלה החמורה שגרם הצדיקו את עונש המאסר שנגזר.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן, עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 19.11.78).



ע.פ. 532/77 - יחיא בן חמו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחר בסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירות פריצה ומתן שוחד ונדון בגין הפריצה ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן קנס כספי ובגין עבירות השוחד לששה חודשים מאסר בפועל ול- 12 חודשים מאסר על תנאי וקנס כספי, כשעונשי המאסר בפועל מצטברים. הערעור על חומרת העונש התקבל. אם כי העבירות חמורות ניתן להקל במידה מסויימת בעונשו של המערער בהתחשב בכך שאין לו הרשעות קודמות, הוא סובל ממחלות המקשות עליו את ביצוע המאסר, והתנהגותו בעבודה בבית הכלא היא ללא פגם. בנסיבות אלה יועמד המאסר בפועל הכולל על 18 חודשים.


(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. המערער לעצמו, עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 10.12.78).


ע.פ. 77/78 - רוני דריקס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחר בסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נדון ל- 3 שנות מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי בגין עבירה של סחר בסמים וערעורו נדחה. למערער הרשעות קודמות בעבירות סמים, התפרצות, סחיטה וגניבה. את העבירה נשוא ערעור זה ביצע זמן קצר ביותר לאחר ששוחרר מבית הכלא בשל עבירה אחרת, גדולה הסכנה הנשקפת לציבור מספקי סמים, וכאן מדובר בעבירה של סחר בסמים להבדיל מעבירת החזקת סמים לצריכה עצמית. המערער עצמו מכור לסמים אבל העובדה שהוא נרקומן אינה יכולה לשמש נסיבה מקילה כאשר מדובר בהספקת סם מסוכן לאחרים העלולה להשחית את בריאותם.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, בכור. עו"ד ויינר למערער, עו"ד רוזניק למשיב. 7.12.78).


ע.פ. 601/77 - גבריאל בן שושן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פריצות וגניבות) (הערעור נדחה).

המערער היה חבר בחבורה של בחורים שהתארגנה לביצוע פריצות במשך מחצית השנה והורשע ב- 4 עבירות של גניבת רכב שהשתמשו בו לשם ביצוע פריצות ובמספר רב של עבירות פריצה וגניבה. המערער נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערעורו נדחה. למערער הרשעות קודמות מרובות, והעונש מתייחס למספר רב של עבירות. אי לכך אין הוא חמור מדי.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, ברק, עו"ד שפטל למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 17.12.78).


ע.פ. 651/77 - יצחק דזינשווילי נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (התפרצות לכנסיה הרוסית וגניבת דברי ערך) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בהתפרצות לכנסיה הרוסית בירושלים וגניבת חפצים יקרי ערך, צלבים, ספרים, פמוטים, ודברי זהב רבים וכל הרכוש לא נתגלה עד היום. הוטל על המערער עונש של 6 שנים מאסר שמתוכן שתיים חופפות עונש אחר שריצה הנאשם בעת שנגזר דינו ו- 4 שנים מצטברות. הערעור על חומרת העונש נדחה. טענתו העיקרית של המערער היתה כי במשפט הקודם שבו נדון ל- 4 חודשי מאסר בשל עבירות נגד הרכוש יכול היה לבקש לקחת בחשבון גם את התיק הנדון. ברם, ביהמ"ש לכול להביא בחשבון עבירות אחרות שאינן כלולות בכתב האישום שלפניו אם הנאשם שבפניו מודה שעבר אותן, ובמקרה שלפנינו לא הודה המערער בעבירה שיוחסה לו בתיק נשוא ערעור זה. אין גם יסוד להניח כי לו היתה העבירה שלפנינו נכרכת בעונש שבגזר הדין האחר היה ביהמ"ש מסתפק בעונש כולל של ל- 4 חודשי מאסר. העבירה דנא היא חמורה וביהמ"ש עשה חסד עם המערער כשהורה ששנתיים מתוך המאסר יהיו חופפות.


(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד י. הורוביץ למשיב. 21.11.78).



ע.פ. 683/77 - נודרי הוחשוילי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה לכנסיה הרוסית וקולת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).

המערער הורשע בהתפרצות וגניבה שאירעה בחודש מאי 1975 בכנסיה הרוסית שבמגרש הרוסים בירושלים כאשר נגנבו חפצי ערך בשווי של מאות אלפי ל"י. הרכוש שנגנב לא נמצא. על המערער הוטל עונש של 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש ואילו המדינה ערערה על קולת העונש. ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינה נתקבל, בהתחשב בחומרת העבירה, והעונש הועמד על 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ההרשעה התבססה על עדותו של עד מדינה ועדות מסייעת של קצין משטרה. ביהמ"ש האמין לעדותו של עד המדינה למרות שלאותו עד רקע פלילי עשיר, ושהיו בעדותו כמה סתירות, ושהעד זכה עקב ההסכם עם הפרקליטות לסגירת קרוב ל- 200 תיקים פליליים שבהם היה מעורב. היה כאן סיוע בעדותו של קצין משטרה שנפגש באפריל עם המערער ובאותה פגישה אמר המערער, לפי עדות הקצין, כי ספר שנגנב בפריצה נמצא אצלו מאז הפריצה והוא שומר עליו מכיון שהוא פטריוט ואינו רוצה לגרום נזק למדינה. קצין המשטרה רשם פרטים מהפגישה על פתק ורק לאחר 9 ימים כתב זכרון דברים והפתק המקורי הושמד. נכון שהקצין היה מטיב לעשות אילו היה רושם את תוכן השיחה מיד לאחריה, אך הוא הסביר את מחדלו בעומס העבודה שהיה מוטל עליו בקשר לאותה פרשה, וביהמ"ש רשאי היה לסמוך על עדותו כי זכר את התוכן הממשי של הדברים שנאמרו ע"י המערער. זכרון הדברים לא הוגש לביהמ"ש, אך הוא היה ברשות הסניגור וחזקה עליו שאילו היתה סתירה בין עדות הקצין לבין זכרון הדברים היה חוקר את הקצין על אותה סתירה. דברי המערער לקצין המשטרה מהווים הודאה שהחזיק ברכוש הגנוב ובכך ניתן למצוא לא רק סיוע אלא אף ראיה עצמית על השתתפותו של המערער בהתפרצות, שכן הודה שהחזיק ברכוש שנגנב מזמן הפריצה ועד הפגישה עם הקצין.


(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. עו"ד ב. חנוך למערער, עו"ד י. הורוביץ למדינה. 21.11.78).


ע.פ. 283/78 - מרדכי רזורלשוילי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער והקרבן ניהלו מסעדה בשותפות, פרצה ביניהם מחלוקת וזו נמסרה להכרעת בוררים. באחד הימים נסעו השנים במכוניתו של הבורר ותוך כדי נסיעה פרץ ריב בין השותפים והמערער גרם לעצירת המכונית והסתלק מהחבורה. שותפו רדף אחריו והשיגו, תפס בגופו מאחור ולפת ממש את המערער. אותה שעה שלף המערער אקדח שהיה ברשותו ברשיון וירה לתוך גופו של שותפו וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הריגה לפי סעיף 212 לפח"פ ודן אותו ל- 10 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה בהריגה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. אין לומר שהיתה זו רק עבירה על סעיף 218. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי היתה כאן פעולה רצונית מצד המערער שירה בקורבן ממרחק קטן מאד, ולא יכול היה שלא לדעת כי יריה באדם העומד כל כך קרוב אליו עלולה לגרום למותו, או לפחות לגרום לו לחבלה, חמורה. על כן אין להתערב בהרשעה. אשר לעונש - אין לקבל את טענת הסניגור כי כיון שמדובר בעבירה המבוצעת ע"י איש העדה הגרוזינית יש להתחשב במה שהיה מקובל עליהם בשבתם בחו"ל. אדם הנמצא בארץ חל עליו הדין הישראלי ואין זה משנה אם היה רגיל לחיות בחו"ל לפי מנהגים אחרים או לא. עם זאת יש להקל בדינו של המערער, שהרי המערער רצה למעשה לשים קץ לריב והסתלק מן המקום, ורק לאחר שהקורבן רדף אחריו ותפס אותו ירה את היריה והרג את שותפו. אי לכך הועמד עונש המאסר על 7 שנים.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, בכור. עו"ד הגלר למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 12.11.78).



ע.פ. 722/77 - מאיר אזולאי וסידני בוזו נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (הערעורים נדחו).

המערערים הורשעו בעבירה של גרימת חבלה חמורה, בכך שתקפו בבית המעצר באבו כביר את המתלונן, ובעוד תוקף שלישי חתך בסכין גילוח חתכים בפניו ובגופו של המתלונן, היכו אזולאי ובוזו את המתלונן באגרופים. על המערערים הוטל עונש של 3 שנים מאסר. בעת מתן גזר הדין היה אזולאי מרצה עונשי מאסר אחרים וביהמ"ש הורה שהעונש החדש יהיה חופף את יתרת גזרי הדין הקודמים. אזולאי ערער על הרשעתו ולנוכח האמון שנתן ביהמ"ש בעדות המתלונן יש לאשר את ההרשעה. שני המערערים ערערו על חומרת העונש, אך לנוכח חומרת המעשה אין להקל בעונש. מאידך ערערה המדינה על ענשו של אזולאי שהוא חופף מאסר קודם וכתוצאה מהוראת חפיפה זו העונש שהוטל על אזולאי הוא רק של שנה ושבעה חודשים וזה עונש קל מדי. עונש זה גם אינו עומד ביחס מתאים אל העונשים שהוטלו על בוזו ועל התוקף השלישי. ברם אין להתערב בגזר הדין. בוזו היה בעת ביצוע העבירה בן 25 וכבר הספיק לצבור רשימה ארוכה של הרשעות קודמות ועבירות רציניות למדי, ואם כי גם לאזולאי הרשעות מרובות והעונש שקיבל בפועל עולה רק במקצת על מחצית העונש שהוטל על בוזו, אעפ"כ יש להשאיר את העונש על אזולאי כפי שהוא. אזולאי היה בשעת ביצוע העבירה בן 19 שנה בלבד, היינו ב- 6 שנים צעיר מבוזו, והבדל זה בגיל יחד עם העובדה שהיה עליו, בעת מתן גזה"ד, לרצות עונש מאסר לתקופה לא קצרה עקב גזרי דין אחרים, הצדיקו הטלת תקופת מאסר בפועל יותר קצרה מזו שהוטלה על חברו.


(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד אסטרייכר לאזולאי, עו"ד זכריה לבוזו, עו"ד בן טובים למשיב. 5.12.78).


ע.פ. 346/78 - יהודה שילוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברשלנות תוך כדי ביצוע פיצוצים במחצבה

(הערעור נתקבל).

המערער הורשע בגרימת התפוצצות מתוך רשלנות המסכנת חיי אדם ורכוש ונדון למאסר על תנאי ותשלום קנס. ערעורו על ההרשעה נתקבל. המערער פעל כאחראי לפיצוצי סלעים במחצבה. בעלי המחצבה היו קובעים היכן יבוצע הפיצוץ וקודחים את החורים, לאחר התאמה עם המערער בענין קוטר ועומק הקידוחים, ואז היו מזמינים את המערער שיבצע את הפיצוצים. באחד הימים, כשראה המערער את ההכנה של החורים הזהיר את בעלי המחצבה מפני נזק העשוי להגרם, ואכן, בעקבות הפיצוץ נגרם נזק למתקנים וכן למשאית שנמצאה שם ונהגה נחבל. מתוך חוות הדעת של המומחים שהעידו המסקנה הצריכה להתקבל היא שלא הוכח יחס לא מתאים בין כמות חומר הנפץ לבין רשת החורים ולא הוכח שכמות חומר הנפץ שהופעלה היתה מוגזמת, למרות כל העדויות של המומחים קבע ביהמ"ש המחוזי, כי בכך שהמערער הזהיר את בעלי המחצבה מפני הנזקים העשויים להיגרם כתוצאה ממיקום הפיצוצים יש הודאה ברשלנות וגם בכך טעה ביהמ"ש. המערער הכחיש מכל וכל רשלנות שיוחסה לו וניתן לראות בהודאתו הודאה בעובדות מסויימות ולא יותר, עובדות אשר סיכומן יתכן ומצביע על רשלנות, אך יתכן גם שאין בהן כדי להצדיק מסקנה כזאת. קביעת התנהגות רשלנית בעריכת פיצוץ אינה דבר פשוט והדבר מסור בידי מומחים. המסקנה מעדויות המומחים היא שהמערער פעל באופן סביר והעובדה שהזהיר את בעלי המחצבה נובעת מכך שהנסיון הראה שבכל פיצוץ של חומרי נפץ קיים אלמנט של הפתעה ושל סיכון. אין לסמוך על תוצאות הפיצוץ כעל הוכחה מספקת לרשלנות ולכל היותר ניתן לראות בכך הוכחה לכאורה של רשלנות כלשהי ועל המערער היה לסתור את המסקנה הלכאורית ואת זה הוא עשה. זאת ועוד, כדי שאפשר יהיה להרשיע את המערער ברשלנות בהסתמך על תוצאות הפיצוץ בלבד, צריך היה לשכנע את ביהמ"ש שתוצאות אלה לא יכלו להתהוות בלעדי רשלנותו והוכחה כזו לא הובאה בפני ביהמ"ש.


(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד שטנדל למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 7.12.78).