ע.א. 749/76 - נחום יוסף ואח' נגד יצחק בכר ואח'
*בניה על גג בית משותף שהוצמד לדירה ושלפי הסכם הבית המשותף זכאי הבעלים לבנות עליו.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע.א. 176/74 - הערעור נדחה וערעור נגדי נתקבללעניין חיוב הוצאות).
.
המערערים הם בעלי דירות בבית משותף בירושלים. אחת היחידות רשומה על שם שלושה בני משפחה בשם ליפקין (להלן ליפקין), המשיב, שהוא קבלן בנין, רכש את היחידה השייכת לליפקין, בעת רישום הבית המשותף נרשם הסכם מיוחד שבו הוצמד הגג ליחידה של משפחת ליפקין ובסעיף ג' להסכם נקבע כי "בעלי היחידות מסכימים כי הבעל הרשום של היחידה ... (של ליפקין) יהא זכאי לבנות על גג הנכס ,.. בהתאם לרשיון בניה שיבקש ויקבל מבלי להיזקק להסכמת בעלי שאר יחידות המשנה בקשר לפעולות אלה". ליפקין רכשה את זכות הבניה מבעלים אחרים של היחידות בבית המשותף לפי הסכמים איתם. משביקש המשיב, להתחיל בבניה על הגג התנגדו לכך המערערים ובימ"ש השלום דחה את התנגדותם ופסק הוצאות לטובת המערערים. ביהמ"ש המחוזי ביטל את צו ההוצאות ודחה ברוב דעות את הערעור בעיקרו פרט לעניין תוכנית החניה ופריצת מעקה שמסביב לגג ובנית מרפסות מעבר לקו החיצוני של הבנין. בענינים אלה קיבל את עמדת המערערים. בדחותו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון:
א. אין לקבל את טענת המערערים שיש לפרש את סעיף ג' של ההסכם המשותף על דרך הצמצום ובאופן דוקני מכיון שיש בו כדי לפגוע בזכות קנינית של המערערים. יש לפרש את סעיף ג' כפשוטו ולפי דרכים רגילות של פירוש חוזים. העובדה שסעיף ג' מגביל במידה מסויימת את הזכויות הקניניות של בעלי הדירות האחרות אינה מחייבת שינתן לו פירוש העומד בסתירה למשמעותו הרגילה בלשון בני אדם.
ב. משמעות ההוראה בדבר זכות הבניה על הגג היא שמי שבונה על הגג זכאי לבצע את אותן הפגיעות ברכוש המשותף שהן הכרחיות להקמת המבנה על הגג והמערערים אינם יכולים להתנגד לפגיעות הכרחיות כאלה, וכן אינם יכולים לקבול על כך שבמשך הבניה תהיה פגיעה מסויימת בנוחיות שלהם בשימוש בדירותיהם.
ג. התובעים טענו כי בתובענה בה מבססים תביעה על זכות קנין בבקשת צו מניעה נגד פגיעה באותה זכות, הרי על אף העובדה שצו מניעה הוא סעד שביושר, אין לביהמ"ש בתביעת בעל זכות הקניין שיקול דעת רחב שלא לתת צו מניעה, אלא בדרך כלל על ביהמ"ש להגן על זכות הקניין בדרך יעילה של מתן צו מניעה. ברם, גם אם שיקול דעת ביהמ"ש במקרה כזה הוא מצומצם למדי, עדיין רשאי ביהמ"ש לסרב לתת צו מניעה, כאשר הנזק הוא פעוט וניתן לפצות בנקל את התובע בתשלום פיצויים, ובמקרים מיוחדים אחרים כאשר קיימים טעמים מיוחדים חשובים במיוחד שלא לתת צו מניעה.
ד. לטענה שהרשיון נתקבל ע"י אחד הבעלים ולא ע"י כל השלושה כנדרש בהסכם -אין חולקין כי אותו אחד שביקש את הרישיון עשה זאת על דעת כל הבעלים וכל מטרת סעיף ג' בדבר קבלת רשיון ע"י הבעל הרשום נועדה לכך שהרשיון ינתן כחוק לבעל הנכס ומטרה זו הושגה.
ה. גם העובדה שהמשיב מקים את המבנה עבורו ולא עבור הבעלים הרשומים אינה מצדיקה מתן צו מניעה. לא נאמר בסעיף ג' של ההסכם המשותף שהבעל הרשום הוא שצריך לבנות על הגג, אלא שהוא יהיה זכאי לבנות וזכות זו רשאי הוא להעביר לאחרים. יתירה מזו, גם אילו היה פגם בכך שהרשיון ניתן רק על שם אחד הבעלים וכן בכך שהמשיב התל לבנות לפני שהבעלות הועברה על שמו, לא היה בכך כדי להצדיק מתן צו מניעה כאשר טענות אלה הן טענות טכניות שאינן נוגעות בשאלה המהותית בדבר זכות הבניה על הגג.
ו. אשר לפגיעות הנטענות ברכוש המשותף - אין למנוע מן המשיב לבצע את העבודות הנחוצות בהכרח להקמת המבנה על הגג גם אם יש בהן פגיעה ברכוש המשותף או בנוחיות הדיירים.
ז. אין למנוע מן המשיב את הבניה גם אם היא עוברת את אחוזי הבניה המותרים. בסעיף ג' הנ"ל לא נאמר דבר על הגבלת אחוזי הבניה. מאידך אין לקבל את הערת ביהמ"ש המחוזי מתוכה משתמע כי המשיב יהיה רשאי לבנות כמה קומות שהוא ירצה. הנכון הוא כי גג הדירה שבונה המשיב יהיה רכוש משותף.
ח. אין למנוע מן המשיב להשתמש במעקה שמעל הגג כחלק מן המבנה שהוא מקים לעצמו. כאשר בונים קומה נוספת על גג, הדרך הסבירה והמקובלת היא להגביה את הקיר החיצוני של הבנין הקיים ולא לסטות ממנו, ועל כן הסכמת בעלי היחידות לבניה על הגג אינה שוללת בניה כזו.
ט. אשר למקלט - הותנה ברשיון הבניה שיוקם מקלט לשם הגנה על הדיירים והוא ייבנה ביחידה השייכת למשיב, פריצת חלונות בקיר החיצוני אמנם פוגעת ברכוש המשותף, אבל צדק בימ"ש השלום שאין להשתמש בשיקול הדעת לתת צו מניעה במקרה כגון זה. הפגיעה ברכוש המשותף היא מינימלית והיא מתבטאת רק בפריצת פתחי המלטות בקיר החיצוני, כשמאידך מוקם המקלט שישמש לטובת כל דיירי הבית והתועלת לדיירי הבית עולה בהרבה על הנזק הפעוט לרכוש המשותף.
י. צדק ביהמ"ש המחוזי שאסר על המשיב לבנות מרפסות מחוץ לקו הבנין הקיים. זכות הבניה ניתנה על הגג ולא מעבר לו, והקמת מרפסות מעבר לשטח הגג אינה יכולה להתבסס על סעיף ג' של ההסכם המשותף.
יא. מאידך צודק המשיב שיש לחייב את המערערים בתשלום הוצאותיו ואם כי בימ"ש השלום קבע סכום גבוה מדי של הוצאות לא היה מקום לביטול ההוצאות בכלל.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט י. כהן עו"ד מ. שרף למערערים, עו"ד ר. שטראוס למשיב. 22.10.78).
ע.א. 607/76 - אחים שרבס חברה לבנין בע"מ ואח' נגד בדיעה סאלח סאחורי ואח'
*אחריות בתאונת עבודה וגובה הפיצויים.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 249/74 - הערעורים נתקבלו בחלקם).
המשיבים, אלמנתו וששת ילדיו הקטינים של המנוח שנספה בתאונת עבודה, תבעו פיצויים על נזקיהם מאת המערערים. המנוח עבד אצל המערערים כפועל בנין ועסק בביצוע תיקוני טיח במקלט ציבורי בעפולה. ביום המקרה התחשמל בתוך המקלט. מפאת החושך שבמקום עבדו בעזרת מנורת חשמל שחוברה לקיוסק שכן וכמסתבר הציוד החשמלי שסופק היה פגום ומסוכן והעובדים לא הוזהרו ולא דאגו לווסת את עוצמת המתח בהתחשב עם הרטיבות שבמקלט. ביהמ"ש המחוזי הטיל את מלוא האחריות לתאונה על המערערים וחייב אותם בשיעורים שונים של תשלומי פיצויים כולל הפסד שכר עבודה כשכיר, ודחה את תביעת המשיבים לתשלום פיצוי גם בגין הפסד הכנסה מחקלאות בה עבד המנוח לאחר שעות העבודה. על קביעת רשלנות מוחלטת ערערו המערערים ועל סכומי הפיצויים ערערו שני הצדדים.
א. היו ראיות מספיקות לכך שהמנוח עבד במקלט מטעם המערערים כשהתחשמל וכן שהציוד היה פגום. המחסנאי של המערערים אישר בפני חוקר משטרתי את דבר מסירת
הציוד החשמלי למנוח והחוקר העיד על כך בביהמ"ש ועדות שמיעה זו ניתנה ללא התנגדות ב"כ המערערים ובדין נתקבלה כעדות כשרה. לטענת רשלנות תורמת של המנוח - לא הובאה כל ראיה כזו, ומי שטוען רשלנות תורמת חייב להוכיחה בראיות ממשיות והעלאת ספקות והשערות אינה מספיקה.
ב. לעניין קביעת ביהמ"ש כי המנוח שהיה פועל פשוט היה מגיע לדרגת טפסן סוג א' אילמלא נפטר - העובדה שהמערער עבד בבניין למעלה מ- 13 שנה ובגיל 37 הגיע לדרגה של פועל המבצע תיקונים בלבד אין בה כדי להראות שהמערער לא יכול היה להתקדם לדרגה של טפסן סוג א'. הובאה ראיה לפיה עשוי היה המנוח להתקדם וביהמ"ש רשאי היה לאמץ עדות זו ולקבוע על פיה.
ג. ביהמ"ש צדק כאשר לא קבע את הפסד ההשתכרות המשוער על פי רמת השכר הנהוגה אצל המערערים ויכול היה להתחשב בעדות על משכורת של טפסן אצל מעבידים אחרים. בבואו לבחון סיכויי שכרו של בעל מקצוע אין ביהמ"ש מוגבל למקום העבודה שבו עבד האיש לאחרונה והוא צריך להתחשב במקומות עבודה דומים אחרים ותנאי שכר הקיימים בענף כולו. נהוג בענף הבניה שפועלים עוברים ממקום עבודה אחד למשנהו.
ד. צודקים המערערים שהשופט טעה כשקבע כבסיס לחישוביו 25 ימי עבודה בחודש שהרי עבודות הבניה שובתות בימי גשמים והמספר המירבי של ימי העבודה אינו עולה על 22 לחודש בממוצע.
ה. צודקים המערערים כי לא היה מקום להוסיף 25 אחוז על השכר הממוצע של טפסן על יסוד העליה הריאלית הצפוייה בשכר בעתיד. הפיצוי בגין עליה ריאלית מקבלים התובעים ע"י הורדת אחוז ההיוון מחמישה אחוז ל- 3 אחוז, כפי שנקבע בע.א. 469/74 (פד"י ל' (1) 169).
ו. אשר להפסד הכנסה מחקלאות - הובאו ראיות בדבר הפסד כזה בעדות האלמנה ועדות נוספת. העובדה שהאלמנה הגישה תביעה לביטוח הלאומי רק על ההפסדים של ההכנסה כשכיר אינה יכולה לפגוע בתובעים, שכן בטופס הביטוח הלאומי נדרשו בפרטים השונים לדווח על הפסד הכנסה כעובד שכיר ותו לא. בהתחשב בקבלת הערעורים השונים משני הצדדים הופחת סכום הפיצויים ל- 205 אלף ל"י במקום 237 אלף ל"י.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט אשר. עו"ד מ. זינגר למערערים, עו"ד י. אסולין למשיבים. 29.11.78).
ע.א. 228/77 - זיק בית חרושת לרוכסנים בע"מ נגד מרדכי פויאסטרו
*אחריות בתאונת עבודה וגובה הפיצוי.
* טענה שהנכות מתאונת העבודה נבלעת בנכות מתאונה מאוחרת יותר.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2314/73 - ערעור המערערת נדחה וערעור המשיב נתקבל בחלקו).
המשיב (התובע) עבד במפעלה של המערערת בייצור רוכסנים, תהליך היצור עובר 3 מכונות והתובע עבד ליד 3 המכונות. במסגרת התהליך כאשר החוט באחד התופים נגמר יש לעצור את המכונה על מנת להסדיר את פעולת המכונה עם חוט חדש. עם המשיב היה עובד אחר שהיה ממונה עליו. בשעת אירוע התאונה התרוקן הסליל שעל התוף והממונה על המשיב צעק לעברו "תפוס את החוט". המשיב זינק לעבר המכונה ובמקום להפסיק את פעולתה ניסה לתפוס את קצה החוט אך לא הצליח והחוט ניתר כלפי מעלה ופגע בעינו. ביהמ"ש המחוזי הטיל את האחריות על המערערת ופסק פריטי נזקים שונים. המערערת ערערה על הטלת האחריות עליה ועל סכומי הפיצויים והמשיב ערער על סכומי הפיצויים.
א. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה במסגרת יחסי עובד ומעביד, לקבוע שיטת עבודה מתאימה ולדאוג לאמצעי זהירות סבירים כדי שהעובדים לא יפגעו. שיטת
העבודה כאן לא עמדה במבחן זה. מהלכו החשוף של הסליל יוצר מעצם טבעו סיכון שקצה החוט ינתר ויפגע בעובד שליד המכונה. כנגד סיכון זה לא נקטה הנתבעת כל אמצעי ביטחון, כגון התקנת רשתות וכדו'. לטענת הנתבעת כי בשיטה זו פועלות המכונות כבר כשלושים שנה ולא אירעה כל תאונה - אין מעביד משתחרר מחובתו לצפות לתאונה רק מפני שתאונה דומה לא אירעה בעבר, אם טבע הענין הוא כזה שהוא מראה באופן סביר כי אפשר שתצמח סכנה כתוצאה משיטת העבודה הנהוגה. אין גם לומר שהתובע תרם ברשלנותו לנזקו ואין יסוד לטענה כי התאונה אירעה כאשר התובע הסיח דעתו מן המכונה. מששמע התובע את צעקתו של הממונה עליו "תפוס את החוט" התבלבל ולא הפסיק את פעולת המנוע, אך התנהגותו זו מהווה טעות בשיקול דעת שאינה מביאה, בנסיבות המקרה, לידי התרשלות.
ב. אשר להפסד השתכרות - הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע נקבעה בהסכמה ל- 10 אחוז וכשנה וחצי לאחר הפגיעה, כשהתובע עבד במפעל אחר לקה בהתקף לב ואז פסק לעבוד לחלוטין, נקבע לו הפסד כושר השתכרות בשיעור של 70 אחוז והוא מקבל גימלאות מן הביטוח הלאומי. ביהמ"ש המחוזי התקשה להעריך את נזקו של התובע בגין הפסד השתכרות שכן התובע הפסיק לעבוד לחלוטין. בפני ביהמ"ש באה עדותו של העד אהרון שעבד יחד עם התובע שלפיה 10 אחוז ממשכורתו של אהרון הם 300 ל"י לחודש, אך ביהמ"ש התחשב בשוני שבין התובע לבין אהרון והעמיד את הפסד ההשתכרות על 100 ל"י ל"י בחודש, התובע טוען כי לא היה מקום לקבוע הבדל כה גדול בינו לבין אהרון והנתבע טוען כי התקף הלב גרם לכך שהתובע הפסיק לעבוד לחלוטין והפסד ההשתכרות של 10 אחוז נבלע בתוך הפסד ההשתכרות של 70 אחוז ועל כן לא היה מקום לפסוק לו כל הפסד השתכרות.
ג. לא הובאה כל הוכחה כי אחוזי הנכות שנקבעו לתובע בשל הפגיעה בעינו נבלעו בתוך 70 האחוז שנקבעו לאחר מכן ועל כן ההנחה היא שאחוזי נכות אלה נקבעו באופן עצמאי, ואין באירוע השני כדי להשפיע על חובת הפיצוי בשל האירוע הראשון. הפגיעה בעין הפחיתה את כושר ההשתכרות של התובע ב- 10 אחוז והתקף הלב הפחית את כושר ההשתכרותב-70 אחוז, כך שהאירוע השני לא השפיע כלל על הפגיעה בכושר ההשתכרות בגין האירוע הראשון. האפקט המשפטי של התקף הלב הוא בפגיעה נוספת, חדשה ושונה, בכושר ההשתכרות של התובע, ואין הפגיעה השניה מעלה או מורידה לענין הפגיעה הראשונה. מקום ששתי סיבות שונות גרמו נזקים נפרדים, ולהם אחראים מזיקים נפרדים, אין הנזק האחד בא במקום השני אלא מצטרף אליו. קביעה זו מוגבלת לעובדות העולות ממשפט זה ושינוי קל בעובדות עשוי להביא לשינוי ההערכה בסוגייה סבוכה זו. זאת ועוד, אין בגישה האמורה משום סטיה מההלכה הידועה כי יש להתחשב, בפסיקת הפיצויים להם זכאי הניזוק, בארועים שאירעו לאחר קרות הנזק ולפני מתן פסק הדין. הלכה זו אינה חלה על כל אירוע חדש שבין התאונה לבין מועד פסק הדין, אלא על אותם אירועים שעל פי אמות המידה המשפטיות יש להתחשב בהם. (השוה התחשבות בנישואיה השניים בפועל של האלמנה).
ד. כאמור 10 אחוז מהמשכורת שמשתכר העד אהרון הוא 300 ל"י וביהמ"ש קבע לתובע סכום של 100 ל"י בלבד. מתוך עיון בפסק הדין עולה שהוא לקח בהשבון לא רק את השוני שבין התובע לבין העד אהרון אלא גם את האירוע של התקף הלב שאירע למשיב. אי לכך יש להעמיד את הפסד ההשתכרות של התובע על 200 ל"י לחודש.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. עידה למערערת, עו"ד ח. נבות למשיב. 29.11.78).
ע.פ. 341/78 - אברהם פלדשטיין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשים מגונים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות מוסר שביצע במשך חודש דצמבר 1977 כשקורבנות העבירות היו ילדות בנות 11- 12. המערער נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וערעורו נדחה. מדובר באדם קשיש כבן 74 החי בגפו ולא בקלות יכלא ביהמ"ש אדם בגיל זה לתקופה ממושכת. אולם חומרת המעשים מצדיקה את השיקול העיקרי והוא הצורך להגן על הציבור מפני המערער וכן להרתיע אחרים העלולים לבצע עבירות דומות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן. עו"ד י. מלצר למערער, עו"ד י. רזניקלמשיבה. 14.12.78).
ע.פ. 414/78 - יוסף דינאווי נגד מדינת ישראל
*נסיון לרצח (ערעור וערעור נגדי - ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינה על סעיף ההרשעה ועל קולת העונש נתקבל).
המערער שהיה בשעת המעשה בן 17 וחצי, שפך בנזין דרך מלון לתוך חדר ביפו ונאשם אחר שפעל יחד עם המערער הדליק את הבנזין. תחת החלון ישן במיטתו ילד בן 12 והוא נכווה קשות וניצל ממוות הודות לפעולת כיבוי זריזה, המערער פעל בשידולו של אדם שהתכוון לנקום באחיו של הנער שנכווה וחשב כי הוא ישן במיטה. המערער קיבל 500 ל"י תמורת חלקו במעשה ההצתה. המערער הואשם בנסיון לרצח, אך ביהמ"ש הרשיעו רק בעבירה של הנחת נוזל דליק בכוונה לגרום חבלה מכאיבה, ודן את המערער לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור נתקבל וההרשעה הוחלפה לנסיון לרצח ובעקבות כך הוחמר עונשו של המערער והועמד על 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הוכח במידה מספקת שכוונה ממשית להמית אדם היתה קיימת אצל הנאשם. הוא שפך כמות גדולה של בנזין ביודעו שמתחת לחלון ישן אדם במיטתו וששותפו לפשע עומד להצית את הבנזין. אין אדם עושה מעשה כזה אלא אם היתה לו כוונה ממשית להרוג את האדם הישן. המערער לא העלה שום גירסה הסותרת הנחה זו. השותפים לפשע אמנם לא ביקשו את נפשו של הנער שנכווה, אך די בכוונת הקטילה שהיתה מכוונת נגד האח כדי להרשיע בנסיון לרצח למרות שהפשע בוצע בפועל כלפי גופו של אחר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. שפרן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 22.11.78).
ע.פ. 215/78 - משה פאר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד והדחה לעדות שקר (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער כיהן כמהנדס מים וביוב ראשי במשרד השיכון ובמסגרת תפקידיו עמד בקשרים עם חברות גז לאספקת גז לפרוייקטים של משרד השיכון. המערער השתמש בביתו בגז לצורכי בישול, חימום דירתו, וחימום מים. עד תחילת שנת 1971 רכש גז אצל חברת אמישרגז ומ- 1971 ועד 1975, כשהחלה החקירה נגדו, רכש את הגז מחברת פטרולגז. במשך כל התקופה לא שילם לחברת פטרולגז בעד הגז שסיפקה לו. משהחלה החקירה פנה המערער לעד מוצ'ניק מנהל מסחרי של חברת אמישרגז ושאל אם קיימת אפשרות שאדם שרכש במשך השנים גז אצל חברת אמישרגז לא נרשם הדבר בכרטיס שלו. העד השיב לו כי תאורטית יכול להיות דבר כזה אבל לא מעשית. העד העיד גם שהמערער אמר לו שמשך כל השנים לא שילם עבור הגז. אז החליף המערער את המיכלים של פטרולגז באלה של אמישרגז. ביהמ"ש הרשיע את המערער בקבלת שוחד מחברת פטרולגז, בשיבוש עשיית משפט ע"י כך שהחליף את המיכלים של פטרולגז במיכלים אחרים
ובנסיון להשפיע על אדם שימסור הודעת שקר בגין שיחתו עם העד מוצ'ניק. הוא נדון ל- 4 חודשי מאסר בפועל ותשלום קנס של 15 אלף ל"י והערעור נתקבל בחלקו. בעניין ההרשעה בעבירות שוחד יכול היה ביהמ"ש לסמוך על עדותו של מוצ'ניק למרות טענת המערער כי עד זה מעוניין להביא לידי פיטוריו. עדות זו מתחזקת ע"י עדויות אחרות ובכלל זה העובדה שהמערער לא הגיש כל קבלות המעידות כי שילם עבור הספקת הגז לדירתו.
מאידך יש לזכות את המערער מהעבירות האחרות. לא באה כל ראיה כי ההחלטה להחליף את המיכלים באה ביוזמת המערער ויכול להיות שחברת פטרולגז היא שדאגה להחליף את המיכלים. כשקיימת אפשרות סבירה שהמעשה בוצע לא ע"י הנאשם אלא ע"י אחרים, או שבוצע בדרך שאינה מהווה עבירה, אין לומר שעבירתו של המערער הוכחה מעל לכל ספק, הוא הדין באשר לנסיון להשפיע על עד שימסור הודעת שקר. כל מה שהוכח הוא כי המערער שאל את מוצ'ניק מה תהיה תשובתו אם ישאלו אותו אם אפשרי הדבר שבמשך התקופה הנדונה קיבל גז ממחלקים מבלי שהדבר נרשם בכרטיסיה. העד אמר כי המערער לא ביקש ממנו לשקר במשטרה אלא שהוא התרשם כך. לא היתה כל עדות שהמערער ביקש מהעד לשקר או שניסה בדרך אחרת להשפיע עליו. עם ביטול שתיים מתוך 3 ההרשעות יש להפחית את עונש הקנס ל- 7,500 ל"י, ואת המאסר בפועל ל- 3 חודשים. המערער הוא בן 62 ובתחילת החקירה הושעה ממקום עבודתו ובגילו יהיה לו קשה למצוא מקום תעסוקה אחר. המערער הוא מוכה גורל פליט השואה, שבני משפחתו נהרגו בנוכחותו ועם תחילת החקירה חלתה אשתו ואין מי שיטפל בה חוץ מהמערער. גם שוויו של הגז שסופק כשוחד לא היה רב, וגם לא נטען שהמערער סטה מן השורה לטובת חברת פטרולגז.
(בפני השופטים: י, כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. עדמון למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 14.11.78).
ע.פ. 481/78 - דוד דרעי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצות וגניבות) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של פריצה לדירה ולאחר שהודה ביקש לצרף שלושה תיקים אחרים של פריצות וגניבות והודה גם בהם. בגין כל אלה נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. ביהמ"ש הפעיל גם מאסרים על תנאי של שלושה חודשים, של חודשיים ושל שנה כשמתוכם שבעה חודשים מצטברים ושמונה חודשים חופפים. הערעור נתקבל. באשר למאסרים על תנאי מסתבר שהעונשים של שני חודשים ושל שנה הוטלו על המערער לאחר שעבר את העבירות נשוא ערעור זה ועל כן לא היה מקום להפעילם. אשר לעונש בגין העבירה הנדונה, אין הוא חמור ולא היה מקום להתערב בו, לולא ההתרשמות מדברי המערער שהחלטתו נחושה לעזוב את דרך הפשע ובחר להודות בכל התיקים מפני שרצה לשים קץ לתקופת העבריינות שאליה נקלע בעודו נער. יש בדעתו לשאת את חברתו לאשה ולהקים בית. על כן ניתן להקל במידת מה בעונשו ולהעמיד את המאסר בפועל בגין העבירה החדשה על שנתיים בלבד ואילו המאסר על תנאי יועמד על 3 שנים.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט אשר. המערער לעצמו, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 19.12.78).
ע.פ. 604/78 - חביב אוחנה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת סמים ונגזר עליו עונש של 10 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. סיור משטרתי שנע ללא סימני זיהוי משטרתיים הבחין ברכב שנכנס לחורשה ליד באר שבע. אחד הנוסעים ירד מן הרכב אל הואדי והשני, המערער, נשאר יושב ברכב. השוטרים חשדו בנעשה וכאשר התקרבו למקום החל המערער לצפור ללא הרף עד שהשוטרים הגיעו למקום וניגשו אליו.
אחד השוטרים רץ לואדי ומצא את הנוסע השני כשהוא זורק אצבע חשיש של 80 גרם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הצפירה הממושכת היתה צפירת אזהרה והיא מצביעה על השותפות בין המערער לבין האדם אשר בחזקתו נמצא החשיש. אין לקבל את הסברו של המערער כי הצפירה היתה אזהרה כלפי מכונית המשטרה שהתקרבה במהירות ולא כוונה לחברו שבוואדי. לאור כל הנסיבות ברור בעליל כי המערער ביקש להזהיר את חברו שמתקרבים למקום אנשים בלתי מוכרים שיש לחשוש מפניהם. מהתנהגות זו עולה באופן ברור כי המערער ידע שחברו עוסק במעשה בלתי חוקי. יתירה מזאת, כאשר מדובר בנסיעה בצוותא למקום צדדי, תוך סטיה מדרך המלך, וכאשר המערער הוא הנוהג ברכב, נוצרת גם הנחה עובדתית כי השניים נועדו יחד, במקום שהותם, למטרה משותפת, והוא כל עוד לא ניתן הסבר סביר אחר למעשיהם. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר, עו"ד קאזיס למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 30.11.78).
ע.פ. 250/78 - עמר רפאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע באינוס פרוצה ובכך ששדד ממנה סכום של כ- 100 ל"י, ונדון ל- 10 שנים מאסר בפועל. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור על ההרשעה, אך קיבל את הערעור על חומרת העונש והעמידו על 5 שנים מאסר בפועל. לעניין ההרשעה - ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת וזאת למרות שנתנה שני תצהירים שעמדו בסתירה לתלונתה במשטרה ולעדותה בביהמ"ש, וכן אמרה בעדותה במשפט אחר דברים שגם הם סתרו את עדותה במשפט נגד המערער. ביהמ"ש המחוזי שוכנע כי התצהירים והעדות במשפט האחר ניתנו ע"י המתלוננת בגלל איומים ואין באלה כדי לפגוע במהימנות דבריה. באשר לסתירות ותמיהות שהסניגור מצביע עליהם, המתלוננת לא נחקרה על כך בביהמ"ש המחוזי ובהכרעת הדין דן ביהמ"ש בהרחבה ובאופן ממצה בעדות המתלוננת, ולא התעלם מפגמים בעדותה והגיע לכלל דעה שניתן לסמוך על דבריה. היו גם ראיות סיוע לעדות המתלוננת ובמיוחד העובדה שהמערער בהודעתו למשטרה ובטענת אליבי שהעלה בשלב הראשון של משפטו הרחיק עצמו ממקום התקרית, ורק בשלב מאוחר יותר חזר בו מטענת האליבי והעיד כי בשלב ראשון של המקרה היה נוכח במקום אך לא אנס את המתלוננת.
אשר לעונש - יש למערער הרשעות קודמות, ומדובר כאן בשתי בעילות שנעשו בזו אחר זו ללא הסכמת המתלוננת. מאידך, לפי עדות המתלוננת הרי בשלב הראשון של המקרה המערער הגן עליה מפני חבריו שתקפו אותה, ולאחר מכן לא השתמש באלימות של ממש כלפיה ולא התייחס אליה באכזריות. המתלוננת עוסקת בזנות ואם כי יש להגן על זונות מפני עבריינים אלימים, הרי האינוס שבוצע כפי הנראה לא גרם לה נזק גופני או נפשי. בכל הנסיבות ניתן להקל בעונש כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ענבר למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 28.11.78).
ע.פ. 708/78 - אברהם מיכאלשוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוחד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של הצעת שוחד בכך שהציע למזכיר בימ"ש השלום באשדוד, שהיה חבר בועדת מכרזים, שהלה יסדיר שהמערער יזכה במכרז מטעם ביהמ"ש לביצוע פעולות ההוצאה לפועל תמורת תשלום שוחד של 120 ל"י עבור כל פעולה. המערער נדון ל- 5 חודשים מאסר בפועל ו- 7 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אשר להרשעה - ביהמ"ש המחוזי קבע את מידת מהימנותם של
המערער ושל המתלונן והחליט להאמין לעדות המתלונן ובכגון דא אין להתערב. אמנם עדות המתלונן היתה עדות יחידה אך היא נמצאה מהימנה והספיקה כבסיס להרשעה. הטענה שעבירת השוחד לא נעברה משום שהמכרז היה (לפי הנטען) פגום, לאו טענה היא. אשר לעונש - אין לומר שהוא חמור מדי, וזאת למרות עברו הנקי של המערער והעובדה שמחמת ההרשעה איבד המערער את מקום עבודתו.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. דן למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 5.12.78).
ע.פ. 756/78 - גד האייק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת 590 גרם חשיש ונדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וערעורו נדחה. אין משקל רב להרשעותיו הקודמות של המערער באשר לא ביצע בעבר עבירות סמים וההרשעה האחרונה שלו בכלל היא משנת 1973, אך ביהמ"ש המחוזי כבר היה ער לכך וגם לא התעלם מן העובדה שהמערער מנהל עתה אורח חיים תקין. הכמות הגדולה של הסם רומזת לכאורה על כך שהמערער לא החזיק בו לצורך עצמו. עבירות סמים פוגעות בבריאות הציבור ולשם הרתעת עבריינים אחרים יש צורך להחמיר בדין.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון. עו"ד רם למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 3.12.78).
ע.פ. 469/78 - רונן תורג'מן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות מרמה, בכך שקנה טובין מסוחרים שונים בשווי של למעלה מ- 80 אלף ל"י, נתן שיקים ללא כיסוי, ומכר את הטובין שקנה. בגין עבירות אלה הוטל על המערער עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן קנס של 15 אלף ל"י או ששה חודשי מאסר תמורתו. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער שורה של הרשעות קודמות ובכללן עבירות מרמה והעבירות שביצע הן חמורות והסכומים שהוציא במרמה הם ניכרים ולא נראה שהמתלוננים יצליחו לגבות ממנו את סכומי הנזק שנגרם להם. על כן אין להתערב בעונש, פרט לכך שהקנס של 15 אלף ל"י ייגבה כחוב אזרחי והמאסר במקרה של אי תשלומו בוטל.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד מלצר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 6.12.78) .
ע.פ. 751/77 - עלי אבו סביע נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה לביתו של הפטריארך הארמני וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך שפרץ יחד עם אחרים לביתו של הפטריארך הארמני שבעיר העתיקה בירושלים וגנב תשמישי קדושה ארמניים ותכשיטים עתיקים יקרי ערך ששויים כמליון וחצי ל"י וערכם לגבי המאמינים בכלל לא ניתן להערכה. על המערער נגזר העונש המקסימלי של 7 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין ההרשעה - העיד אחד השותפים בפריצה וביהמ"ש סמך על עדותו ויכול היה לסמוך על עדות זו. היו גם ראיות סיוע מספיקות לעדותו של השותף לדבר עבירה. למערער היה בביהמ"ש המחוזי ייצוג של עורכי דין שלא ייצגו אותו בערעור, והסניגור שהופיע בערעור הגיש מספר בקשות להבאת ראיות נוספות, אך למעשה ביקש בכך לפתוח מחדש את פרשת המשפט ואת זאת אין לעשות. אשר לעונש - אמנם הוטל העונש המירבי אך בהתחשב בחומרת העבירות, ובכך שהמערער היה הרוח החיה בהתפרצות ובגניבה ובהתחשב בנזק הרב למדינה הטמון בביצוע עבירות מסוג זה, אין פגם בכך שהוטל העונש המירבי. העובדה שעד התביעה, השותף לדבר עבירה, נדון ל- 4 שנות מאסר, ועוד אחד מן המשתתפים שפוט
ל- 4 שנות מאסר, אינה יכולה לעזור למערער. הוא עמד בראש הכנופייה, הרכוש הוחבא אצלו, ומאז נעלם וכן איים על העד שירצח אותו נפש אם יספר דבר.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. כהן למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 18.10.78).
ע.פ. 557/78 - אהרון רוזיליו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשורה ארוכה של עבירות פריצה והוטל עליו מאסר שנה אחת בפועל ושנה אחת על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר שנה אחת על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. נוכח ריבוי העבירות וההרשעות המרובות הקודמות אין לומר שהעונש חמור מדי, אך בהתחשב בדו"ח שרות המבחן שלפיו נפתח פתח תקוה שהמערער ייטיב את דרכו, ניתן להקל עימו במידת מה. אי לכך נקבע כי העונש החדש של שנה מאסר בפועל יהיו מתוכו ששה חודשים חופפים את המאסר על תנאי שהופעל וששה חודשים מצטברים.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר, רבין למשיבה. 6.12.78).
ע.פ. 413/78 - סלמאן וסאלט סוארקה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
שני המערערים הורשעו בפריצה לתוך מחסן ובגניבת כמות בדים ששויה כ- 100 אלף ל"י, ונדונו לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, ולתשלום קנס או שנה מאסר תמורתו. ערעורם נדחה. עונש המאסר אינו חמור יתר על המידה בהתחשב בעבירה שביצעו השניים ובעברם. לעומת זאת לא היה מקום להטיל עונש של קנס בנוסף לעונש המאסר שאיננו לתקופה קצרה. (בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. המערערים לעצמם, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 6.12.78) .
ע.פ. 607/78 - מדינת ישראל נגד ויטו פלח
*קולת העונש (פריצה וגניבת יהלומים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע בפריצה, יחד עם אדם אחר, למלטשת יהלומים וגניבת יהלומים בשווי של כ- 300 אלף ל"י שחלק מהם נמצא בדירת המשיב. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נדחה. נכון שהעונש שהוטל על המשיב, בהתחשב בחומרת העבירה ובצורך להרתיע מביצוע עבירות מסוג זה, הוא עונש קל, אך לא קל במידה כזו שתצדיק התערבות בימ"ש שלערעור. למשיב כמה הרשעות קודמות, אך עד כה לא נדון למאסר בפועל, ובתור מאסר ראשון התקופה איננה קצרה.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד בן טובים למערער, המשיב לעצמו. 5.12.78).
ע.פ. 412/78 - עובדיה יצחק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצעת שוחד לשוטרת תנועה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של הצעת שוחד לשוטרת תנועה שעמדה לעשות לו דו"ח תנועה ונדון ל- 3 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל, ביהמ"ש המחוזי הטיל עונש קל זה בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ובעיקר בעובדה שמאז העבירה הטיב את דרכיו, הוא נשוי, אב לילדה ועובד באופן קבוע כנהג שכיר. ביהמ"ש העליון התלבט אם ניתן עוד להקל עם המערער מעבר למידת הקולא שנהג עימו ביהמ"ש המחוזי, אך בסופו של דבר, ובהתחשב בכך שעברו שנתיים וחצי מאז נעברה העבירה החליט ביהמ"ש להפוך את כל המאסר למאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אלון. המערער לעצמו, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 26.12.78).
ע.פ. 645/78 - אביתר ויינשטיין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות שקר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של עדות שקר ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל עונש של שנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. כחודש לאחר שהמערער החל בריצוי ענשו הוא שוחרר בערובה עפ"י צו ביהמ"ש העליון ושרות המבחן התבקש לעקוב אחרי פעולות השיקום שנעשו לגבי המערער. מאז עברה תקופה של למעלה משנה, במשך זמן זה סיים המערער את שרותו הצבאי ללא כל דופי, והוא מועסק בעבודה הנותנת יסוד לתקוה שינתק עצמו מעולם הפשע, בנסיבות אלה אין להחזיר את המערער לבית הכלא ויש לתת לו הזדמנות להוכיח ע"י התנהגותו שמאמצי השיקום לא היו לשוא. אי לכך בוטל גזר הדין, המאסר על תנאי הוארך למשך שנתיים נוספות, וכן הועמד המערער בפיקוח שירות המבחן.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד שילנסקי למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 5.12.78).
ע.פ. 40/78 - שלום אבו הרון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה ונדון למאסר על תנאי ולתשלום קנס וערעורו נתקבל. העבירה שיוחסה למערער בוצעה כאשר שימש מנהל חוות בשור שבאיזור בשור ולפי גירסת התביעה הסתכסך עם שניים מן העובדים, וכשעזבו את החווה רדף אחריהם במכונית, המתלונן נפל והמערער עבר עם מכוניתו על רגלו הימנית של המתלונן שנשברה מתחת לברך. גירסתו של המערער היתה שהוא בכלל לא פגע במתלונן והפגיעה נגרמה עקב הנפילה. ביהמ"ש המחוזי האמין לגירסת המתלונן והסביר בפירוט רב את טעמיו לאמון שנתן לעדותו של זה ואי האמון בעדותו של זה. הערעור נתקבל. כידוע אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה, בפרט כשקביעות אלה מבוססות על המהימנות שהערכאה הראשונה נתנה בעדויות. לכלל זה יש יוצא מן הכלל. כשהסביר ביהמ"ש את הנתונים שהניעו אותו לדחות את גירסתו של המערער יש לבדוק את נכונותם ואת נפקותם של נתונים אלה, ואם יתברר שביהמ"ש לא שם לב לכל העדויות יתכן גם שקביעותיו העובדתיות תועמדנה בספק. בעניננו, אכן, לא נתן ביהמ"ש המחוזי את דעתו על כל הנתונים ועל כל הראיות שבאו לפניו ובהתחשב בכל הנתונים עולה כי הנימוקים שניתנו ע"י ביהמ"ש המחוזי לאי אמון בגירסת המערער אינם משכנעים והמערער הצליח לפחות לעורר ספק סביר בגירסת המתלונן ויש לקבל את ערעורו ולזכותו.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד פרימן למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 16.11.78).
ע.א. 8/77 - ירדניה חברה לבטוח בע"מ נגד פרנקה לוי ומדינת ישראל ואח'
*עזרה במשק בית לנפגעת בתאונת דרכים ושעורי ריבית (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת חוייבה לשלם למשיבה הראשונה (להלן המשיבה) פיצוי בעד נזק שנגרם לה בתאונת דרכים והחיוב כולל בין היתר 54 אלף ל"י עבור עזרה במשק בית. תביעת בעלה של המשיבה להטבת הפסדיו בשל העדרות מעיסוקו נדחתה מחוסר הוכחות. כן חוייבה המערערת להחזיר למדינת ישראל סכום של כ- 37 אלף ל"י ששילמה ושתשלם כגימלאות למשיבה מאז התאונה ועד שהיא תגיע לגיל 65. על הפיצויים בשני התיקים חייב ביהמ"ש את המערערת בריבית של 15 אחוז מיום הגשת התובענה עד פסק הדין ובריבית של 22 אחוז מפסק הדין ועד לתשלום בפועל. הערעור הוגש נגד החיוב בתשלום עזרה במשק בית ונגד שיעורי הריבית. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור לעניין העזרה במשק הבית וקיבל את הערעור לעניין שיעורי הריבית.
בגין עזרה במשק בית קבע השופט סכומים שונים שהמערערת שילמה ותצטרך לשלם עבור עזרה כזו למרות שבפועל שכרה המשיבה עוזרת רק לחודשיים תמורת 600 ל"י.
המשיבה הסבירה כי לא היו לה אמצעים כספיים לשכור עוזרת ועל כן בעלה עזר לה. למרות שהבעל לא הוכיח שהעדרו מבית עסקו הסב לו הפסד, צריך היה ביהמ"ש לפסוק עבור העזרה שהבעל הגיש. לטענת המערערת לא הוכח שהמשיבה סובלת ממגבלות שחייבו עזרה במשק בית, ברם זה הוא ענין עובדתי שביהמ"ש פסק בו ואין להתערב בממצאים העובדתיים. בין היתר נטען ע"י המערערת שביהמ"ש קיבל חוות דעת רפואית המבוססת על בדיקה שנעשתה בקיץ 1972 ולא קיבל חוות דעת מומחה מטעם ההגנה מדצמבר 1975, שהמשיבה אינה זקוקה לעזרה במשק בית ואולם אין בכך פגם.
אשר לריבית - צודקת המערערת בכך שיש להפחית את שיעורי הריבית באופן שעל סכומים שונים הצופים פני העתיד יש לחייב בריבית רק מיום פסק הדין ולא מיום הגשת התובענה. כמו כן על סכומים חודשיים שוטפים שהגיעו לתובע תוך תקופת הדיון חלה ריבית כדי מחצית השיעור המלא, היינו 11 אחוז שהם מחצית השיעור של 22 אחוז, בתקופה הנדונה. גם באשר לסכומים ששילמה המדינה, הרי עד למתן פסה"ד שילמה רק חלק קטן מן הסכום שתבעה והיתר צופה פני העתיד ושלא כדין חוייבה המערערת לשלם ריבית מהגשת התביעה.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופטת בן פורת. 24.10.78).
ע.א. 312/76 - לילה עמר נגד מרים סרסור
*סכסוך מקרקעין בין יורשים וחזקת יורש בשם היורשים האחרים (הערעור נדחה).
המחלוקת סבה על הבעלות במספר חלקות מקרקעין בין המערערת לבין אחיה,המשיב המקורי.חלקות המקרקעין הן מעזבון אבי המערערת והמשיב המקורי. האב נפטר בשנת 1920 ומאז פטירתו החזיק אחיה של המערערת בקרקע (לאחר פסק הדין בביהמ"ש המחוזי נפטר האח והמשיבים הם יורשיו) ובשנת 1971 הגישה המערערת תובענה לשליש במקרקעין בתור יורשת של אביה. האח התנגד וביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת וקבע כי הוא מקבל כמהימנות את הראיות שלפיהן המערערת מכרה את חלקה בירושה לאחיה. כמו כן קבע כי יש לדחות את התביעה גם מחמת העובדה שהאח החזיק במקרקעין במשך תקופת ההתיישנות, ואם כי לפי חוק הקרקעות קיימת הנחה שיורש אחד מתוך מספר יורשים המחזיק במקרקעין אינו מחזיק בהם חזקה נוגדת אלא בשמם וכבא כוחם של יתר היורשים, הרי זו הנחה הניתנת לסתירה, ולדעת ביהמ"ש המחוזי נסתרה ההנחה ע"י העובדה שבמשך כל התקופה שילם המערער את המיסים בעבור הקרקעות, עיבד את הקרקעות ונהנה באופן בלעדי מפירותיהם מבלי שהועלתה תביעה או דרישה כלשהי ע"י המערערת. הערעור נדחה וביהמ"ש העליון אימץ את מסקנות ביהמ"ש המחוזי, הן באשר למהימנות הראיות בדבר מכירת חלקה של המערערת בירושה לאחיה, והן באשר להתיישנות תביעתה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. שרון למערערת,עו"ד ח. אליגון למשיבים. 29.10.78).
ע.א. 791/77 - אהרון רוזנפלד ובניו בע"מ נגד פיירמנט...חברה לבטוח בע"מ ואח'
*פירוש שטר מטען לענין סמכות שיפוט (הערעור נדחה).
באניה שהגיעה לנמל חיפה היה מטען של בולי פלדה עבור לקוח מסויים בישראל, המטען נמסר ללקוח אחר, והמשיבה שהיתה המבטחת שילמה למזמין את הפסדיו ובתוקף סוברוגציה תבעה המשיבה 4 נתבעים לדין, וביניהם את הנתבעת השלישית המשמשת כסוכן של בעלי האניה בישראל. סעיף 2 בשטר המטען קובע כי המשפט הגרמני יחול על כל סכסוך הנוגע לשטר המטען וכן כי הסכסוכים יוכרעו ע"י בימ"ש בגרמניה. חברת הביטוח הגישה את התובענה נגד המערער בישראל. המערערת ביקשה לעכב את ההליכים בהסתמך על סעיף 2 לשטר המטען, ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך
נדחה. מבלי להיכנס לשאלה אם התובענה כפופה לשטר המטען, ואם מדובר בעילת תביעה עצמאית ללא זיקה לשטר המטען כפי שטוענת המשיבה, אין המערערת רשאית להתנגד להתדיינות בישראל. בין המערערת ובין בעל המטען לא נוצרה יריבות חוזית עקב הוצאת שטר המטען שכן היריבות נוצרה עם בעלי האניה, וזכויות וחובות שבחוזה אינן נוגעות למערערת. המערערת תובעת חסינות שילוחית בטענה כי הוראות פטור והגבלות שפורטו בסעיף 24 לשטר המטען פועלות גם לטובת עובדי המוביל וסוכניו שלא היו צדדים לחוזה ההובלה, ואולם סעיף 24 לשטר המטען, בהנחה שהוא חל על המערערת, פוטר אותה מאחריותה בגין רשלנות וכדו', אבל דבר אין לו עם מקום השיפוט. הסעיף מדבר על שחרור מאחריות התובעת מן הדין המהותי ואין הוא מדבר על סדרי דין, קביעת מקום השיפוט בארצו של בעל האניה מיועדת להיטיב עם בעל האניה הנמצא במדינה זרה, אולם המערערת מקום מושבה הוא בחיפה, המעשה המשמש עילה לתביעה אירע בחיפה, אחדים מן העדים הם תושבי הארץ, וחברה כזו ודאי נוח לה להתדיין בישראל מאשר בגרמניה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, בכור. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ר. גוטשלק למערערת, עו"ד ד. ארבל למשיבה. 9.11.78).
ע.א. 281/77 - סבא עיסא אל קומסייה נגד חברת הכשרת הישוב בע"מ ואח'
*תביעת בעלות על קרקע הרשומה בשם בעלים אחרים (הערעור נדחה).
חברת הכשרת הישוב הגישה תובענה לבעלות בחלקת אדמה ליד ירושלים על יסוד חוזה רכישה מ- 1935 וזכתה בתובענה. לאחר מכן הגיש המערער תובענה להצהרה כי שטח של כ- 42 דונם מתוך אותה חלקה שייך לו, ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה. המערער לא הצליח להוכיח כי השטח שהוא טוען לבעלותו עליו אכן שייך לו. גם טענת חזקה ועיבוד של החלקה שנטענה מפי המערער לא הוכחה. זאת ועוד, עילת התובענה היא תביעת בעלות ועל המערער היה להוכיח את הזכות ולא היה מספיק להוכיח חזקה ועיבוד, אם כי הוכחת חזקה ועיבוד היה בה כדי לתמוך בטענת הבעלות, ולהוות סיוע לראיות אחרות לזכות הבעלות, שאולי כשלעצמן לא היו מספיקות לשם הוכחת בעלות. יצויין כי לא מדובר כאן בהתגוננות של מי שמחזיק בקרקע במשך תקופת ההתיישנות, אלא זו תביעה בה מתבקש ביהמ"ש לתת סעד המצהיר על זכות, התובע לקרקע. בתביעה מסוג זה על התובע להביא ראיות המוכיחות כי ההצהרה שהוא מבקש תואמת את המצב האמיתי העובדתי, והעובדה שהנתבע אינו מוכיח את זכותו אינה מספקת כדי לתת לתובע את ההצהרה שאותה הוא מבקש.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד נעים למערער, עו"ד מ. שרף לחברת הכשרת הישוב, עו"ד גבע לחברת הימנותא. 30.11.78).
ע.א. 805/77 - דוד כתובים נגד לאה כתובים ואח'
*מזונות לאשה שעזבה את הבית. * הבאת ראיות חדשות (הערעור נדחה).
המערער נשוי למשיבה הראשונה ולהם ילד, המשיב השני. האשה עזבה את בית בעלה והיא גרה אצל הוריה וביהמ"ש המחוזי חייב את הבעל לשלם 1,800 ל"י למזונותיה ו- 650 ל"י למזונות הילד, מיולי 1977, לאחר שקבע כי בדין עזבה האשה את הבית וכן כי המערער מרויח למעלה מ- 4 אלפים ל"י לחודש. לעניין עזיבת האשה את הבית - הוברר כי האשה חולה במחלת האפלפסיה והיא צריכה מישהו שיהיה קרוב אליה בשעת התקפה. המערער לא דאג למקום מגורים מתאים לבני הזוג ובכל הנסיבות היתה האשה זכאית לעזוב את בית בעלה ואין לראותה בשל כך כמורדת. המערער ביקש להביא ראיות חדשות כדי להוכיח שהאשה זנתה תחתיו אך בקשתו נדחתה. על פי אמות המידה המקובלות להבאת ראיות נוספות יש משמעות לכך אם העובדה שבה מדובר אירעה לפני מתן פסק הדין או אחריו ואם ידע המבקש על קיומה בעת שהתנהלו ההליכים בערכאה הראשונה. אם ידע על כך הוא צריך לתת הסבר מדוע לא גילה את הראיה כאשר ניהל את
המשפט. בעניננו אין בראיה הנוספת כדי לתמוך בטענות המערער בכל הנוגע לתקופה שקדמה לעזיבת האשה, והראיה הנוספת דלה בתוכנה ובפרטיה. אשר לגובה המזונות - לפי הנתונים שבידי ביהמ"ש אין להתערב בשיעור שנקבע.
לטענה כי הוגשה ע"י האשה תביעה לבית הדין הרבני ועל כן אין ביהמ"ש המחוזי יכול לדון בעניין המזונות - הדיון בתביעת המזונות החל לפני כן וההליכים בביה"ד סבים על עניין הגרושין בלבד. גם אילו היה מתעורר בביה"ד עניין המזונות הרי מאחר וההליכים בביהמ"ש המחוזי החלו לפני הליכי הגירושין אין בכך כדי להשפיע על כוחו וסמכותו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. נבוני למערער, עו"ד ה. מור למשיבים. 30.11.78).
ע.א. 237/77 - חיים יודוביץ בע"מ ואח' נגד עירית חולון ואח'
*הכללים לעדיפות זכות שביושר במקרקעין המתנגשת בזכות אחרת שביושר (הערעור נתקבל).
המערערים מחד ועירית חולון מאידך טוענים לבעלות על חלקת קרקע מסויימת מכח זכות שביושר כאשר טרם רכשו זכות שבדין ע"י קנין רשום. במצב דברים זה סמך ביהמ"ש המחוזי על הכלל שבדיני היושר, שכל הקודם זוכה, ומאחר והמשיבה רכשה את זכותה בשנת 1957 ואילו המערערים רכשו את זכותם בחלקה רק ב- 1969 קבע ביהמ"ש המחוזי כי הזכויות בחלקה יהיו של העיריה. הערעור נתקבל. מבחינת הזמן אמנם קודמת המשיבה למערערים לפי החוזה שבידה ב- 12 שנים ויותר, ואולם הכלל האמור אינו חל אלא אם שתי הזכויות שביושר המתחרות זו בזו שוות הן מכל בחינה אחרת. אם בעל הזכות המאוחרת הצליח להצביע על נסיבות מיוחדות העשויות להוציא את הראשון ממעמדו העדיף, אז ישלל המעמד של בעל הזכות הקודמת ויועדף בעל הזכות המאוחרת. אחת הנסיבות השוללת את עדיפות בעלי הזכות הקודמת הינה כאשר הוא מתרשל ברישום זכויותיו. בעניננו התרשלה העיריה בכך שבמשך 12 שנים לא רשמה את זכות הקנין שרכשה על שמה. זאת למרות שעל פי החוק חייבת עיריה שיש לה זכויות במקרקעין לרשום את הזכויות על שמה. זאת ועוד, כאשר המערערת עמדה לרכוש את החלקה היא פנתה לעיריה לבדיקת נתוני החלקה והעיריה הודיעה לה שהחלקה אינה ראויה לבנין, והיה דין ודברים בין העיריה לבין המערערת בדבר פיצוי למערערת במקרה שתרכוש את החלקה. בכל הזמנים לא העלתה העיריה טענה כי רכשה את החלקה וכמסתבר גם לא היה ידוע לעיריה במשך כל הזמן כי היא רכשה את החלקה. רשלנותה של המשיבה הן באי גילוי תביעת זכותה בפני המערערים, והן באי רישום החלקה על שמה בפנקס המקרקעין. כמו כן העדיפות מבחינת הזמן הינה כששני הצדדים משלמים תמורה עבור הנכס וכאן מעיד החוזה שבין העיריה לבין המוכרות משנת 1957 שהעיריה רכשה את החלקה ללא תמורה. העיריה טוענת כי נתנה למעשה תמורה בעלת ערך ע"י הבטחה להוציא רשיונות בניה מסוימים למוכרות במקומות אחרים, אך גם אם אפשר לראות בהבטחה כזו תמורה, הרי העיריה לא הוכיחה עובדה זו.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב. עמי למערערים, עו"ד טויסטר למשיבים. 27.11.78).
ע.א. 69/77 - איתן ויונה הלפרין נגד משה ומרים גולדברג
*פיצויים בהפרת הסכם (הערעור נדחה).
בין בעלי הדין נעשו הסכמים בדבר מכירת דירה ורהיטים מהמערערים למשיבים. היה איחור בביצוע ההסכם כשהמערערים טענו שהמשיבים הפרו את ההסכם ואילו המשיבים טענו כי המערערים הפרו אותו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקונים אחרו בתשלום עודף המחיר ובכך הפרו את ההסכם. בתנאי ההסכם נקבעו הסנקציות למצב של אי מילוי ההסכם או אחד מתנאיו. בגין איחור בביצוע התחייבות פלונית נקבעו פיצויים של 100 ל"י לכל יום של איחור, ואילו "אם ירצה צד מן הצדדים לסכל את האפשרות לבצע הסכם זה יהיו הפיצויים בסכום של 25 אלף ל"י כפיצוי קבוע ומוערך מראש". בכתב התביעה
תבעו המערערים את הסכום של 25 אלף ל"י בשל הפרה יסודית של ההסכם, כפיצויים קבועים ומוסכמים מראש. ביהמ"ש המחוזי ראה בניסוח זה תביעה לפיצויים בהתאם למוסכם בהסכם, להבדיל מתביעה לפיצויים לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ומכיון שבתביעה נתבע הסכום המגיע אם אחד הצדדים ירצה לסכל את ביצוע ההסכם, וזאת לא הוכח כנגד המשיבים, דחה ביהמ"ש המחוזי את התובענה. הערעור על כך נדחה. בענין כזה שבו כל צד מדקדק כחוט השערה עם חברו מן הדין לפרש גם את הוראות ההסכם וטענות בעלי הדין כלשונן ואם כך הדבר הרי שהמערערים אכן תבעו את הסכום המוסכם בהסכם ולא הצליחו להוכיח את רצון הקונים לסכל את ההסכם.
פסק הדין ניתן מפי השופט ויתקון, והשופט י. כהן הוסיף לענין הוראות תקנה 393 של תקנות סדר הדין האזרחי וחלותן למקרה שבעלי הדין מסכמים בכתב לפי תקנה 406. בערעור זה ניתנה הוראה לסכם בכתב וב"כ המערערים לא הגיש תיק מוצגים עפ"י תקנה 393 לתקנות סדר הדין. נקבע כי התקנה חלה גם על סיכום בכתב ובמקרה כגון זה שלפנינו, בעל דין הרוצה להסתמך בערעורו על מסמכים שהוצגו בפני ביהמ"ש דלמטה, חייב להגיש לבימ"ש שלערעור תיק מוצגים.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עו"ד ש. כהן למערער, עו"ד א. רגירר למשיבים. 6.11.78).
ע.א. 62/78 - יגאל וילמר ואח' חברת מהנדס א. יניצקי בע"מ ואח'
*זכרון דברים שיש בו כדי לחייב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין
(הערעור נתקבל).
באוגוסט 1972 נחתם זכרון דברים בין המערערים, רוכשי דירות, לבין המשיבים, מוכרי דירות, בענין מכירת דירה למערערים כשזכרון הדברים אמר בין היתר "הוסכם בין ... צד א' ובין ... צד ב', צד ב' קונה דירה בת 4 חדרים קומה ב' צד צפון מערב דרות וייצמן גוש ... חלקה ... במחיר 140 אלף ל"י ... המחיר כולל מחוץ לתאור הטכני הסקה מרכזית ... מים חמים מרכזי, חרסינה צבעונית מלאה במטבח ... תנאי תשלום: בחתימת זכרון הדברים 5 אלפים ל"י ; בחתימת חוזה 10 אלפים ל"י ; במשך חודש 20 אלף ל"י ; היתרה במשך הבניה ; בכניסה 30 אלף ל"י". לא נחתם הסכם בין הצדדים והמערערים לא קיבלו את הדירות. הם הגישו תביעת פיצויים בשל הפרת חוזה וביהמ"ש המחוזי קבע כי זכרון הדברים הנ"ל אינו עונה על דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין, על כן אין החוזה מחייב, וממילא אין פיצויים על הפרתו. הערעור נתקבל. כאשר צדדים מסכימים ביניהם על עסקה במקרקעין וכותבים הסכם מוקדם, הרי ההסכם המוקדם הוא בעל תוקף מחייב גם אם הצדדים מתכוונים עוד לערוך חוזה פורמלי. זאת אם מתקיימים בו במצטבר שניים אלה גם יחד: יש בהסכם המוקדם ביטוי לגמירת דעת של הצדדים לכרות חוזה ; כלולים בהסכם המוקדם התנאים ההכרחיים ליצירת התקשרות בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי זכרון הדברים נעדר מרכיבים יסודיים ועל כן אין הוא בר ביצוע לאור התנאי השני האמור, בכך שגה ביהמ"ש. המחיר עם הקונים סוכם וסוכמו זמני תשלומים פרט לתשלום אחד במהלך הבניה. לפי חוק המכר מסירת הדירה צריכה להיות תוך זמן סביר ובכך גם הוסדר מועד התשלום הסופי. אשר לתשלומים שבמשך הבניה, נשאר בידי הקונה מרווח זמן לתשלום והמוכר אינו יכול אלא להלין על עצמו אם הקונה ידחה בתוך מרווח הזמן הזה למועד מאוחר כלשהו את התשלומים במשך הבניה. אשר לתשלום המיסים שלא פורש בזכרון הדברים - לפי הוראות סעיף 4 לחוק המכר חלות לענין זה ההוראות הקובעות בחיקוקים שיצרו את חובת התשלום ולפיהן ניתן לקבוע מי ישא בתשלומים. נותרה העובדה שלא צורף מפרט טכני לזכרון הדברים אך אי צרופו של תאור טכני אינו יכול לפגוע בתקפותו של הסכם. יתכן שהקונה יאלץ משום כך לקבל על עצמו את התאור הטכני כפי שיגבש אותו המוכר אך אין לומר שהיעדר תאור טכני פוגע בתוקפו של ההסכם.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בכרך למערערים, עוה"ד י. רוזי ול. חובב למשיבים. 30.11.78).