ע.פ. 441+500/78 - דניאל גושציני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעדות שקר ובעדות סותרת.(ערעור וערעור נגדי על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 244/78 - הערעורים נדחו).
המערער הורשע בעבירה של מתן עדות שקר ובעבירה של מתן עדות סותרת ונדון ל-3 חודשים מאסר בפועל ו-3 חודשים מאסר על תנאי וכן לתשלום 5,000 ל"י קנס. המשטרה ניהלה חקירה בענינם של שניים שהיו חשודים בסחיטה. המערער מסר הודעה לחוקר משטרה ובה סיפר כי אחד החשודים, עזר כהן, אמר לו כי אחד שמעון לוי עשה טעות בכך ששבר כוסות במצודה ולכן הוא צריך לשלם לעזר כהן 25 אלף ל"י. עזר כהן וחברו הואשמו בעבירה של סחיטה באיומים משמעון לוי הנ"ל, וכעדים הוזמנו שמעון לוי והמערער. שמעון לוי חזר בו מהודעתו במשטרה כי השניים ביקשו לסחוט ממנו כספים וגם המערער חזר בו וטען כי לא אמר לחוקר המשטרתי את הדברים שנרשמו מפיו, וכי אנשי המשטרה הם שהזינו אותו במלים אלה, והם שאמרו לו כי אם לא ינקוב בסכום של 25 אלף ל"י, יאשימו אותו כשותף לעבירתו של עזר כהן. בשל דבריו אלה בדבר מעשיהם של קציני המשטרה הועמד המערער לדין באשמת עדות שקר, ובשל חזרתו מהודעתו בעניין דברי עזר כהן הועמד לדין בעבירה של עדות סותרת. מתברר כי עוד לפני משפט הסחיטה פנה המערער לפרקליט המחוז וביקש לשחררו מהחובה להעיד מאחר והוזן ע"י החוקרים לומר דברים שלא היו ולא נבראו. פרקליטו של המערער טוען כי לא הוכחו יסודות העבירה של עדות שקר; נעדר הסיוע הנדרש לצורך הרשעה בעבירה של עדות שקר, לא צריך היה לבסס הרשעה על עדויות השוטרים שיש לראותם כעדים מעונינים; לא הוכחה העבירה של מתן עדות סותרת. המדינה מערערת על קולת העונש. הערעורים נדחו.
א. טענת הסניגור היא כי המערער התייחס לתוכן ההודעה אותה מסר בעצמו למשטרה והשאלה אם מסר דבר פלוני בחקירה משטרתית אינה יכולה להיות בגדר דבר מהותי במשפטו של אחר והרי לצורך הרשעה בעדות שקר צריכה עדות השקר להיות בדבר מהותי במשפטו של האחר - אין לקבל טענה זו. עדותו של המערער התייחסה לשאלה אם שמע או לא שמע דברים מפיו של עזר כהן וזה עניין מהותי למשפט של עזר כהן. יתירה מזו, בתיאור של מה שאירע בעת גביית ההודעה במשטרה היה כדי להשליך על מהימנותם של עדים, הן של המערער עצמו והן של עדים אמרים שהעידו במשפט הסחיטה. לעניין עדות שקר יש משמעות מהותית לכל דבר הבא להשפיע על שיקול דעתו של ביהמ"ש, ואין נפקא מינה אם מדובר על עדות המתייחסת במישרין לעובדות שעליהן סבה ההתדיינות, או אם מדובר בעובדה שיכולה להשליך על אמינות העדים ועל יכולתו או על היעדר יכולתו של ביהמ"ש להסתייע בדבריהם לצורך הסקת מסקנותיו.
ב. לטענה כי ממילא לא ניתן היה להרשיע את עזר כהן, שהרי המתלונן שמעון לוי חזר בו מדבריו במשטרה - המטריאליות של עדות ואופייה הכוזב אינם מושפעים מכך אם יש בה כשלעצמה כדי להוות יסוד להרשעה בדין, ואם הוכח היסוד הכוזב בנושא מהותי אין לפטור את העד מאחריותו הפלילית בשל כך שגם אחרים נהגו באותה דרך של התכחשות לדבריהם הקודמים.
ג. לטענה כי היה חסר סיוע הדרוש להרשעה בעבירה של עדות שקר - ביהמ"ש האמין לעדויות שני אנשי משטרה שגבו את הודעת המערער וכל אחד מן השניים היה בגדר מקור עצמאי וישיר. על כן אין יסוד לטענה שהיתה רק עדות יחידה בקשר לתוכן הודעתו של המערער במשטרה ונסיבות מסירתה. אין גם ממש בטענה כאילו עדותו של שוטר אחד אינה יכולה לשמש סיוע לעדותו של שוטר אחר.
ד. אין מניעה לכך שהנאשם יורשע הן במסירת עדויות סותרות והן במסירת עדות שקר. יתכן ופרשיה פלונית תחבוק בתוכה שתי עבירות יחד וזה מה שאירע כאן: סיפור הבדים
על כך שהמערער הוזן ע"י השוטרים בכל התאור של השיחה עם עזר כהן היה בגדר עדות שקר, וההכחשה בעדות בביהמ"ש את תאור תוכן דבריו של עזר כהן בניגוד להודעה במשטרה מהווה עבירה של מתן עדויות סותרות.
ה. אשר לנסיונו של המערער לחזור בו מהודעתו במשטרה כבר בפני פרקליט המחוז - נפסק בע"פ 335/75 כי אם נקט הנאשם כבר בפני הרשות הראשונה בגירסה שנקט בה בפני הרשות האחרת לא עבר עבירה של מתן עדות סותרת, אפילו נקט קודם לכן בפני הרשות הראשונה גירסה שונה, וזאת כדי לתת לשקרן הזדמנות לחזור בו ולתקן את אשר עוות. ברם, ראשית, החזרה מעדות אינה צריכה לגרור אחריה תמיד מחילה וסליחה כה החלטיות. שנית, לא ניתן ליישם את ההלכה הנ"ל למקרה שבפנינו כי בע"פ הנ"ל מדובר על מסירת גירסה שונה בפני רשות שניה ופרקליט המחוז אינו מהווה רשות שניה לענין זה.
ו. אשר למידת העונש - העונש קל מדי וברור שביהמ"ש לא נתן דעתו במידה מספקת לחומרת הפגיעה בהשלטת החוק הנובעת מעבירה כגון זה, ברם בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער כפי שתוארו ע"י ביהמ"ש המחוזי, ולאור העובדה שחלף זמן לא מועט מאז קרות האירועים, אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד אלברנס ואלטרץ למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 6.11.78).
ע.פ. 253/78 - נתן ברנס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מרמה כשהנאשם הועמד לדין בעבירה אחרת (קשר לרצח).
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 914/77 - הערעור נדחה).
המערער היה שכנם של בני הזוג ריקה ויעקב סלומון. היחסים בין בני הזוג היו מעורערים ויעקב סלומון נפטר בגיל 39. המערער וריקה סלומון הועמדו לדין באשמה של קשירת קשר לבצע פשע (רצח). ביהמ"ש המחוזי קבע, על יסוד הודעת המערער במשטרה, כי ריקה סלומון ביקשה ממנו שיספק לה רעל או כי ימצא מישהו שיחסל את בעלה, וכי הוא סיפק לה אבקה בלתי רעילה במקום רעל וכן אמר לה כי סיכם עם מישהו שיחסל את בעלה ובתמורה קיבל ממנה 4 אלפים ל"י. היתה עדות מסייעת של אחת השכנות כי בביתה ביקשה ריקה סלומון מהמערער שיחסל את בעלה וכי המערער נתן לה את האבקה הבלתי רעילה שתעביר אותה לריקה סלומון. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מעבירת קשירת קשר לבצע פשע אך הרשיע את המערער בעבירה של מרמה בנסיבות מחמירות וגזר עליו מאסר לשנתיים וחצי. בדחותו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון:
א. ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ועל אחת כמה וכמה רשאי ביהמ"ש להרשיע נאשם בעבירה כאמור אם העובדות, כולן או חלקן, נטענו בכתב האישום. בעניננו, הוזכר חלק מהעובדות בכתב האישום. זאת ועוד, ענין התשלום הכספי לא היה בו משום הפתעה למערער, שהרי הדברים נאמרו בהודעתו הוא במשטרה, והמערער היה מודע היטב, עוד החל משלב החקירה המשטרתית, כי החקירה והמשפט סבים, בין היתר, על פרשת התשלום עבור הספקת האבקה. כל השאלות הללו לובנו היטב בעת ההליכים והמערער לא קופח במאומה מפאת החלפת האישומים כאמור.
ב. לעניין הנסיבות המחמירות שנתלוו לעבירת המרמה - ביהמ"ש דלמטה לא פירט מהותן של הנסיבות המחמירות כפי שצריך היה לעשות בחילופי האישומים, אך הנסיבות המחמירות היו לנגד עיני המערער וסניגורו לכל אורך הדיון. הנסיבות המחמירות היו ברורות וגלויות, שהרי מדובר בעיסקה הסבה כפשוטה על חיי אדם. גם אם ביהמ"ש שוכנע כי המערער
לא התכוון לפעול עפ"י ההזמנה של ריקה סלומון לספק לה רעל, הרי עצם ההדברות הנדונה יש בה חומרה מיוחדת.
ג. אשר לטענה בדבר הפסול באופן גביית הודעת המערער במשטרה - נטען כי החוקרים הציגו בפני המערער, לפני מסירת ההודעה, את הודעותיהם של עדים אחרים. ביהמ"ש המחוזי לא נתן אמון בגירסה זו ובכך בלבד די כדי לסיים את הדיון בנושא זה, אולם, גם אם הציגו בפני המערער הודעותיהם של אחרים, אין בכך בלבד עילה לפסילת ההודעה או להפחתה ממשקלה ההוכחתי, אלא אם היו במכלול הנסיבות נתונים נוספים שהיה בהם כדי לפגוע בהגינותה של החקירה או בחרותו של הנחקר שלא לדבר לפי בחירתו. תקנות השופטים האנגליות, לרבות זו הדנה בהצגת הודעתו של נחקר אחד בפני רעהו, אינן חלק ממשפט ארצנו. ברם, גם תקנות השופטים אינן דנות אלא בנסיבות בהן נדרש הנחקר להגיב על דברים של חברו, אך אם אינו נדרש להגיב, אין פסול בכך.
ד. בעניין הצורך של "דבר מה נוסף" - אחד משני שופטי הרוב שהחליטו להרשיע את המערער דן ב"דבר מה הנוסף" להודאתו של המערער והשני לא דן בכך, אך אין בכך מאומה. כאשר שני שופטים מגיעים למסקנה משותפת אין כל אחד מהם חייב לחזור ולפרט בנפרד את מלוא נימוקיו. ביהמ"ש המחוזי ראה בעדותה של השכנה "דבר מה נוסף" למרות שהתייחס אליה כאל עדה שברוב דבריה אינה אומרת אמת, אך הזהיר את עצמו, והגיע למסקנה שיש בעדותה כדי לתמוך בהודאת המערער. כל מה שמוטל על התביעה, אחרי שביהמ"ש מוכן להסתמך על הודאת הנאשם, הוא להצביע על ראיה נוספת, עימה ניתן להשוות את הדברים המובאים בהודאת הנאשם, והמאשרת במידת מה את תוכן האמור בהודאה, כדי להסיק אם הנאשם הוא אדם שהיתה לו הזדמנות לעשות את מעשה הפשע שבעשייתו הודה.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שרעבי למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 20.11.78).
ע.א. 695/76 - עירית חיפה נגד דוד אליאס רוזן ואח'
*פיצויים בהפקעת מקרקעין.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 858+859/75+856+857 - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
העיריה הפקיעה שטח של 400 דונם הידוע בשם "מישור הכרמל", עפ"י סעיף 22 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), ההודעה על ההפקעה פורסמה ביוני 1974 והודעת ההקניה של השטח לעיריה פורסמה ביולי 1975. הוגשו לביהמ"ש המחוזי 4 תביעות פיצויים. אדמות התובעים נמצאות חלקן בשטח המסווג כאזור מגורים וחלקן בשטח שמורת טבע. בגין הקבוצות המסווגות כאזור מגורים פסק ביהמ"ש המחוזי פיצויים של 110 ל"י למטר, על בסיס השוואתי עם חלקה סמוכה שנמכרה באותו זמן. זו נמכרה במחיר של 185 ל"י למטר וביהמ"ש המחוזי הפחית מהמחיר אחוזים שונים בהתחשב במיקום החלקות, שטח הבניה המותר, ומצב התכנון הנחות של החלקה נשוא הערעור לעומת החלקה הסמוכה לה. את הקרקע בשטח שמורת הטבע העריך ביהמ"ש ב- 40 ל"י למטר על בסיס של 35 אחוז מערך הקרקע שבאיזור מגורים. כמו כן סבר ביהמ"ש המחוזי כי הריבית שתשלם העיריה אינה עונה על ירידת ערך הכסף מאז ההפקעה ועד התשלום בפועל, ועל כן חייב את העיריה לשלם פיצוי מיוחד למשיבים השווה לעלית מדד המחירים לצרכן מתאריך ההפקעה ועד התשלום בפועל, בתוספת ריבית לא צמודה של 4 אחוז לשנה. בערעור קבע ביהמ"ש העליון:
א. לענין הערכת שווי האדמות - ביהמ"ש יכול היה להגיע למחיר שנקבע לאדמות הבניה על יסוד הבסיס ההשוואתי עם החלקה הסמוכה וכל הטענות של העירייה מצד אחד ושל המשיבים מצד שני יש לדחות. הוא הדין באשר לשטח שמורת הטבע, ואין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי.
ב. אשר לפסיקת "פיצוי מיוחד" - צודקת העיריה כי לא היה מקום לפסוק פיצוי זה עפ"י החוקים הנוגעים לעניני הפקעה. אין לקבל את הסברו של ביהמ"ש המחוזי שיש לראות את ההפקעה כאילו היתה חוזה, מכר ולפסוק את הפיצוי כאילו קונה של מקרקעין לא שילם במועד את התמוהה. אין להחיל את חוק התרופות של תשלום פיצוי על מקרה, של הפקעה ואין להחיל כאן את הלכת ירדניה של הערכת גובה הנזק בהפרת, הסכם מכר מצד המוכר לפי יום מתן פסק הדין שהרי הילכת ירדניה מתייחסת למטלטלין בלבד. זאת ועוד העברת תאריך הערכת הנזק ליום מתן פסק הדין נוגד את הוראות פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור). תוספת של פיצוי מיוחד על סכום הפיצויים נוגדת את הוראות סעיף 122 לפקודה. בשנת 1977 פורסם תיקון לחוק ולפיו נקבעה הצמדה של פיצויים בגין הפקעה ע"י עיריות אך ההצמדה, נקבעה החל מחודש אפריל 1977 ועל כן ניתן לקיים את החיוב בהפרשי הצמדה לטובת התובעים רק החל מיום 1.5.77. עם ביטול ההצמדה יש לקבוע ריבית, של 6 אחוז בהתאם לפסיקה של ביהמ"ש העליון עד עתה.
הנשיא זוסמן העיר כי אלמלא התיקון בדיני הרכישה לצורכי ציבור שקבע את הצמדת הפיצויים רק לאחר חודש אפריל 1977, היה מקבל את פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי כמחייבת, וזאת בהתתשב בהפסד הנגרם לבעלי המקרקעין. הפקעת מקרקעין ללא פיצוי נאות הינו גזל שאינו נסבל במדינת חוק.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, אשר. החלטה - השופט אשר. עוה"ד ס. ג'קסון וש. פומרנץ למערערת, עוה"ד א. תירוש וח. מאיר למשיבים. 18.12.78).
ע.א. 17+11/78/118 - הסנה חברה לבטוח בע"מ נגד איתמר ברטל ואח'
*השבת מצב הניזוק לקדמותו בעבירת גזל, ודיני סוברוגציה של המבטח.(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 401/71 - הערעור נתקבל נגד חלק מהמשיבים והערעור הנגדי נדחה).
טנדר משנת יצור 1968 נגנב בשנת 1969, שונו בו שלטי ומספרי זהוי כשהמשיב אבנר עקביה סיפק את המסמכים ואת שילטי הזיהוי של טנדר אחר שניזוק לחלוטין נרכש ע"י עקביה, ולאחר מכן נמכר הטנדר ע"י הגנב למשיב ברטל באמצעות סוחר מכוניות. למעשה הסוחר רק הפגיש את המוכר והקונה ולא נטל חלק פעיל בעיסקה. המערערת שילמה לבעל המכונית הגנובה בשנת 1969 סכום של 11,900 ל"י. לאחר שנים מספר נתגלה קונה המכונית ונמצאו הגנבים, חברת הסנה הגישה תביעה נגד גונבי המכונית, מספק המסמכים לזיוף זהותה של המכונית, הסוחר שתיווך במכר והקונה. בינתיים, לפני שנתגלתה הפרשה מכר ברטל את המכונית, בשנת 1973, ועל כן לא היתה אפשרות להחזיר את הגזילה. הסנה תבעה מכח סוברוגציה החזרת המצב לקדמותו ע"י תשלום ערך של מכונית משנת 1976 בשנת פסק הדין, שנת 1977, היינו ערך של מכונית בת שנה.
ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה שהוגשה נגד סוחר המכונית ונגד בעל מוסך שבו נצבעה המכונית ומאידך חייב את אבנר עקביה כמי שסיפק את המסמכים לזיוף,
את הגונב ואת רוכש המכונית. לעניין שיעור הפיצוי חייב השופט בתשלום ערך של מכונית משנת 1968 בתאריך מתן פסק הדין.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בכל הנוגע לסוחר הרכב שכן לפי הממצאים מעורבותו של הסותר הצטמצמה להפגשת הצדדים ללא ידיעה על מקור הנכס ומבלי לפעול כשלוחו של הגוזל ואין פסול במסקנת ביהמ"ש המחוזי, אשר לאיש שסיפק את מסמכי הזיוף קבע ביהמ"ש כממצא עובדתי את חלקו בעבירת הגזילה וגם בכך אין להתערב. אשר לחיובו של רוכש המכונית קבע ביהמ"ש המחוזי כי מי שמכר לו את המכונית איננו סוחר מכוניות ועל כן אין עומדת לו ההגנה של רכישת בתום לב בשוק החופשי וגם בכך אין להתערב.
אשר לסכום הפיצוי - אין לקבל את קביעת ביהמ"ש המחוזי שיש להחזיר המצב לקדמותו ע"י שיאפשרו לניזוק לרכוש לעצמו טנדר משנת 1968, שכן בצורה כזו אולי יקבל פיצוי על הנכס שנגזל ממנו, אך לא יוכל להיות במצב שבו היה נתון לולא מעשה העוולה, היינו כשבידו טנדר שהיה שנה על הכביש. מאידך אין לקבל הצעת הביטוח שישולם לפי ערך של טנדר מ-1976, שכן לא הוכח כי מחירו של רכב בן שנה הוא בגדר נתון קבוע, היינו כי יש יחס יציב בין מחירו בשנת 1969 של רכב משנת יצור 1968 לבין מחיר רכב בשנת 1977 משנת יצור של 1976. על כן שיטת החישוב שהציע השופט שמגר היא להעמיד את הנגזל במצב בו היה נמצא אילמלא הגזילה, היינו אילו צריך היה ללוות כספים בשנת 1969 כדי לרכוש טנדר כזה שנגנב ממנו, וכל ההוצאות הכרוכות בלקיחת הלוואה כזו כולל ההצמדה הם מרכיבים של הסכום שלו זכאי הניזוק. השופט שמגר הציע ריבית של 7 וחצי אחוז על הכסף בהתחשב בכך שמדובר בכסף מוצמד ואילו שופטי הרוב אשר ובכור הציעו 4 אחוז. בפסקי הדין של השופטים נדונה שאלת הסוברוגציה וזכויותיו של המבטח בתביעתו מאת המזיק.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 31.12.78).
ע.א. 766/76 - פריד עבדאללה מסארווה ואח' נגד משה נווהי ומדינת ישראל
*פיצויים בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המנוח, בעלה של המערערת הראשונה ואביהם של יתר המערערים, נספה בתאונת דרכים והמשיבים נושאים באחריות של 95 אחוז לנזק שנגדם, ביהמ"ש המחוזי קבע את הסכומים המגיעים למערערים, הניכויים של קצבאות הביטוח הלאומי, הריבית וההוצאות המגיעים וכל הערעורים, הן של המשיבים והן של המערערים נדחו, לגבי פרטי הנזק שעליהם הובאו ראיות מדוייקות, פסק ביהמ"ש על פי הראיות והאמון שנתן בעדים, ולגבי הפרטים שהראיות עליהם לא היו מדויקות או לא מהימנות עשה ביהמ"ש אומדן שלא חרג ממידת הסבירות. הערכת פיצויי נזיקין הצופים פני העתיד מבוססת במידה לא מבוטלת על ניחושים ביחס למה שצפוי בחיק העתיד ואפילו אם משתמש ביהמ"ש בכלל משפטי מוטעה, אין בכך עילה להתערבות ביהמ"ש שלערעור, אם התוצאה הסופית בכללותה נראית לו.
בחישוב תוחלת החיים של אלמנת המנוח, לצורכי הערכת הפסדי הפנסיה, לא קבע ביהמ"ש תוחלת חיים לפי הממוצע בהתאם ללוח הסטטיסטי, אלא תוחלת חיים קצרה מן הממוצע, ורשאי היה לעשות כן. היו בפניו ראיות מפי האלמנה עצמה שהיא אשה חולנית שעברה שלושה ניתוחי בטן, ובכך די כדי להצדיק אמדן המבוסס על תוחלת חיים הנמוכה מן הממוצע.
לטענת המשיבים כי ביהמ"ש העריך את גובה הכנסות המנוח לפי 20 ימי עבודה בחודש, בשעה שבשלושת החודשים האחרונים שלפני התאונה עבד פחות מ- 20 יום לחודש - המנוח עבד במפעל במשך 20 שנה ואם מאיזו סיבה שהיא עבד בתקופה שקדמה לתאונה מספר ימי עבודה פחות מ-20 יום לחודש אין להסיק מכך מסקנה לגבי העתיד.
לטענת המשיבים כי חלק מהכנסת המנוח לא נרשם בספרי החשבונות של המעביד כדין, ולא צריך היה לסמוך על עדות המעביד ולבסס את אומדן ההכנסות על הסדר בלתי חוקי שנעשה בין המנוח לבין המעביד - ביהמ"ש המחוזי לא שוכנע שנעשה הסדר בלתי חוקי בין השניים. ברם, אפילו היה הסדר כזה, הרי העובדה כשלעצמה שהמעביד לא ניהל פנקסי חשבון מלאים ונכונים, אינה צריכה למנוע הסתמכות על עדותו של המעביד בענין גובה הכנסות המנוח, אם ביהמ"ש התרשם שהעד מעיד אמת בנקודה זו. אשר לקביעת הריבית - אפילו אם נניח, שעל פי חישוב מדוייק החיוב בריבית הוא במידה מסויימת לרעת המשיבים, לא היה מקום להתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי לאור העובדה ששיעור הריבית שנקבע רחוק מלפצות ניזוק עבור ההפסד הריאלי הנגרם ע"י האיחור בתשלום הפיצויים.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט י, כהן. עו"ד צ. רודין למערערים, עו"ד י. טננבאום למשיבים. 27.12.78).
ע.א. 96/77 - רוזלי זיוה ואח' נגד ערן אורטל ואח'
*הטלת אחריות שווה של שני מעוולים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערערת נהגה במכונית אודי מירושלים לתל אביב והמשיב נהג בטנדר באותו כיוון. הם נסעו בכביש דו מסלולי כשבכל מסלול שני נתיבים, ליד מושב שורש הטנדר ניסה לחלוף על פני האודי כשהוא נע בנתיב השמאלי. בשלב מסויים השתפשפו שני כלי הרכב וכתוצאה מכך סטתה מכונית האודי ימינה לתעלה ושם התהפכה, ואילו הטנדר עבר בקשת ארוכה למסלול השמאלי של הכביש ושם נתקל במכונית ב.מ.ו שבאה ממול וכתוצאה מהתנגשות זו נהרגו ששה אנשים ושלושה נפצעו. יורשיו של אחד מבין הששה הגישו תביעת נזיקין נגד נהגי האודי והטנדר ומבטחיהם, והצדדים הסכימו על סכום הנזקים שיש לשלם. המחלוקת נשארה בין 2 המחנות המעוולים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על יסוד העדויות שבאו לפניו אין להגיע למסקנה ברורה מי מבין נהגי המכוניות סטה לתוך הנתיב של השני, אך לדעתו, לפי מאזן ההסתברויות, נסעו שתי המכוניות כשהן מקבילות זו לזו והמרחק ביניהן קטן ביותר, והתרשלו בכך שלא הגדילו את המרווח בין המכוניות, ביהמ"ש העיר כי יתכן שרשלנותו של אחד עלתה על זו של רעהו, אם כי אין הדבר הכרחי, אך מכיון שמידת הרשלנות של כל אחד משני הנהגים אינה ברורה, יחול העקרון שאת הרשלנות מחלקים ביניהם שוה בשוה. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. מלצר למערערים, עו"ד מ. ורבה למשיבים. 31.12.78).
ע.א. 436/77 - אקאפרס בע"מ ואח' נגד חברת קרנסצטן בע"מ
*צו מניעה זמני בהפרת פטנט (הערעור נדחה).
המשיבה הינה בעלת פטנט ישראלי רשום בענין הליך יצירת חומר לתרופה מסויימת. המערערות מביאות חומר מסויים מספרד ליצירת תרופה משלהן. המשיבה טענה כי החומר המיובא מספרד מיוצר באותו הליך המוגן ע"י הפטנט שלה וביהמ"ש המחוזי הוציא צו מניעה זמני האוסר על המערערות להפר את הפטנט. הערעור על מתן הצו הזמני נדחה. תקפו של הפטנט אינו שנוי במחלוקת, והשאלה היתה אם הוכחה הפרת הפטנט במידה המצדיקה מתן סעד זמני, ואם מאזן הנוחות נוטה למתן סעד כזה. השאלה אם הוכחה ההפרה היא שאלה שבעובדה שבה אין להתערב במסקנת הערכאה הראשונה. כמו כן, לצורך סעד זמני אין התובע חייב לשכנע במידה כזו שאין מקום לספק אם מופר הפטנט ואם לאו ודי שהתובע יביא עדות מספקת לכאורה המראה שיש לתובע סיכוי טוב להוכיח את טענתו במשפט. במוצרי המערערות נמצאו סימני זהוי של פטנט המשיבה וצדק ביהמ"ש המחוזי כי בכך הוכחה ההפרה לכאורה, ומכאן ואילך על המערערות להוכיח
שהחומר המיובא על ידם מספרד מיוצר, על אף הימצאות הסימנים האמורים, לפי תהליך אחר. נטל ההוכחה שאמנם הופר הפטנט מוטל על התובע, אך לפי סעיף 50 לחוק הפטנטים, הטוען שמוצר פלוני, שבמהלך ענינים רגיל הוא מוצר ישיר של תהליך נושא הפטנט, לא יוצר באמצעות אותו תהליך, עליו הראיה. אך גם בלי להיזקק להוראה מיוחדת זו שבחוק, הרי מבחינת נטל ההוכחה הטקטית, להבדיל מנטל ההוכחה המשפטית, היה זה מחובת המערערות להראות כיצד מיצרים את החומר שהן מיבאות, ושאותו תהליך אינו מפר את הפטנט. אשר למאזן הנוחות - העובדה שהמשיבה שהיא בעלת הפטנט אינה מייצרת בעצמה בישראל, אינה נוגעת לענין מאזן הנוחות. המשיבה, העניקה רשיון למפעל תעשייתי הפועל בישראל וברור שלמשיבה ענין בהגנת המוצר מפני כל פגיעה רעה. לעומת אינטרס זה הראוי להגנה. גם בדרך של צו מניעה זמני השיקולים שהועלו ע"י המערערת, ערכם מועט.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד א. גיצלטר ופ.ג. נשיץ, למערערות, עו"ד ג. גינת למשיבה. 25.12.78).
ע.א. 319/78 - נילי בן דוד ואח' נגד עזרא בן דוד
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב עובד מדינה, נשוי לאם המערערים כ- 24 שנים, לבני הזוג 3 ילדים, ומהם 2 קטינים. מאז 1974 יש סכסוכים בין המשיב לאם המערערים וכולל הליכים משפטיים בבית, הדין הרבני, ולאחר מכן גם בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב משתכר כ- 8 אלפים ל"י לחודש נטו, מתוך סכום זה הוא משלם כ- 4 אלפים ל"י לחודש חובות כשחלק מן החובות, נלקחו כדי לאפשר רכישת דירה חדשה, שבה מתגוררים האם והילדים, ואשר לפי הסכם בין בני הזוג תהיה, שייכת לילדים. ביהמ"ש קבע כי על המשיב לשלם לשני ילדיו הקטינים 1,600 ל"י לחודש, צמוד למדד יוקר המחיה. כן קבע כי כשהבת השניה תגיע לגיל 18, במרץ 1979, ישלם המשיב מזונות 1,000 ל"י לחודש בלבד. הערעור נדחה, פרט לכך שגם כאשר הבת השניה תגיע לגיל 18, ימשיך לשלם לבנו הקטין השלישי סכום של 1,600 ל"י לחודש. סכום המזונות שנפסק נוטה לכאורה, לצד הצמצום, אך אין מספיק נתונים לשיערוך ההכנסה של המשיב וחלוקתה. בין חובות קיימים לבין הוצאות שוטפות כדרישת המערערים, אולם יש להשאיר את הסכום של 1,600 ל"י לחודש לבן הקטין גם כשהבת תתבגר. הצמצום בשעור המזונות הוכתב בעיקרו ע"י היקף החובות של המשיב ואין הצדק לכך ששיעור מצומצם זה ימשך כאשר ישאר זכאי אחד למזונות.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר, עו"ד בר-שלטון למערערים, עו"ד הוכמן למשיב. 7.12.78).
ע.א. 439/78 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*מתן צו אימוץ בניגוד לרצון האם (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי בירושלים קבע כי המערערת, אמו של ילד בגיל 5, נמנעה דרך קבע מלמלא חובותיה כלפי הילד, ועל כן ניתן למסור אותו לאימוץ למרות התנגדות המערערת. הערעור נדחה. הילד נמסר בשעתו, בהסכמת האם, למוסד ויצ"ו בירושלים וכאשר נסגר המוסד הועבר למשפחה אומנת בה נקלט הילד היטב, ובכוונת משרד הסעד שהורים אלה יאמצו את הילד. במשך תקופה ממושכת. היו ביקורי האם אצל הילד מעטים ולבסוף חדלה התענינותה בו כליל, וכך נמשך הדבר עד להגשת הבקשה הנדונה לביהמ"ש המחוזי. בשאלה אם מן הראוי למסור עתה את הילד לאם לנסיון שמא חל שינוי לטובה ביחסה לילד - היתה עדות של פסיכולוג המזהיר שכל נסיון להפגיש את הילד מחדש עם האם לאחר שהאם נעשתה כזרה בעיניו עלול לגרום לו נזק נפשי חמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ש. קרנר למערערת, עו"ד י. בן אור למשיב. 28.12.78).
ע.א. 716/77 - דינה אילוז נגד מוחמד עבד אלמנז ואח'
*פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת, ילידת 1953, נפגעה בשנת 1974 בתאונת דרכים והמשיבים אחראים לפצותה על נזקיה. הנזק הנטען הוא פגיעה באצבע השניה ביד שמאל. המערערת היא כתבנית ולטענתה קשה לה להשתמש באצבע הפגועה בזמן ההדפסה במכונת כתיבה וכתוצאה מעבודתה נגרמים לה כאב וסבל וכן פחת כושר השתכרותה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת לא סבלה נזק כספי בהשתכרותה ושלא הוכח שהיא תסבול נזק עקב הפחתת כושר ההשתכרות בעתיד. לפיכך דחה את תביעתה בגין הפסד השתכרות ופסק פיצויים של 10 אלפים ל"י עבור כאב וסבל, ככל הנראה מכיון שמצא בראיות הרפואיות אישור לטענת המערערת שהפגיעה באצבע גורמת לה לכאבים כשהיא עובדת במכונת כתיבה. הערעור נגד מיעוט הפיצויים עבור כאב וסבל נדחה, שכן לא מדובר כאן בנכות חמורה, ואם כי יתכן שבימ"ש אחר היה מעריך את הפיצוי בסכום גדול במקצת, אין להגיד שביהמ"ש המחוזי סטה מכללי ההערכה הנהוגים בענין זה במידה בולטת. לעומת זאת נתקבל הערעור בענין הפסד השתכרות בעתיד. לא היתה סיבה לשלול לחלוטין כל פיצוי מהמערערת בראש נזיקין זה. סביר להניח שההגבלה התפקודית שנגרמה למערערת עקב התאונה, אם כי היא קלה למדי, תגרום לה הפסד השתכרות בעתיד. למערערת ישנם כאבים בעת שהיא עובדת ויש לה הגבלות בשימוש באצבע הפגועה. תוצאות התאונה גרעו מיעילותה בעבודת הכתבנות וההישג שלה בעבודה ומצב זה הוא סופי. כאשר מדובר באשה צעירה שעדיין לא עבדה במקום עבודה אחד שנים רבות בקביעות, ואין זה בטוח שלא תצטרך בעתיד לחפש עבודה בשוק העבודה, הרי המום שנותר בה יכול להפריע לה במידה מסויימת בהתחרות בשוק העבודה. גם שכרה עלול להיפגע במידת מה בעתיד עקב כך. אי לכך יש לפסוק למערערת פיצוי בראש נזיקין זה בסכום גלובלי של 20 אלף ל"י.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. מרגליות למערערת, עוה"ד ר. שטראוס וש. ילניק למשיבים. 27.12.78).
ע.פ. 349/78 - סמיה נימר גרייס נגד מדינת ישראל
*נסיון לרצח וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המתלונן נישא לאחותו של המערער למרות התנגדות משפחת האשה. פעמים מספר לפני האירוע נשוא ערעור זה אמרה אמו של המערער למתלונן כי המערער מסתובב עם אקדח והוא עשוי לפגוע בו. המתלונן מסר על כך למשטרה. ביום האירוע ירד המערער סמוך לשעה 8 בבוקר מדירתו, המערער המתין לו ביציאה, ובהיותו קרוב מאד אליו ירה בו שלושה כדורים, ורק בדרך נס לא גרמו למותו של המתלונן. המערער נדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. מיד לאחר היריות הגיע שוטר למקום ולפי הדו"ח שרשם היה המתלונן במצב כזה שאי אפשר היה להציל מפיו דבר. ברם, לפי דו"ח השוטר, בעת הנסיעה לביה"ח, אף שהתקשה בדיבור, אמר המתלונן שהמתנקש היה המערער, אחי אשתו. גם בעדותו בביהמ"ש אמר המתלונן כי גיסו הוא שירה בו וביהמ"ש המחוזי האמין לעדותו זו ואין להתערב בכך. גם העונש אינו חמור מדי, בהתחשב בנסיבות המקרה שיכול היה להסתיים ברצח ממש. (בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד טויסטר למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 22.11.78).
ע.פ. 682/78 - דוד טובול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עבד בתחנת דלק, שם הכיר את בתו בת ה- 14 של בעל התחנה, כשהמערער היה בן 24 ונשוי. בין השניים נוצרו קשרי אהבה ובאחת ההזדמנויות שידל המערער את הקטינה לקיים עימו יחסי מין וזו נאותה לכך.
המערער נדון ל- 18 חודשי מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל, והועמד על על שנה מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי. המערער טען כי מאז האירוע חלפו כ- 3 שנים והנערה נישאה בינתיים, וכי הקשר בינו לנערה נבע בעיקרו מיזמותיה של הקטינה שהתאהבה בו, אם כי הבעילה עצמה באה ביזמתו. בא כח התביעה, מאידך, הצביע על כך שיש לגזור עונש מרתיע כדי להגן על קטינות, בדרך כלל, ואין לתת משקל מכריע לעובדה כי במקרה זה או אחר לא נגדם משבר חמור או נזק מתמשך אצל קטינה מסויימת. אכן, אין לקבל את הטענה כי יש להעביר את עומס האחריות במה, שאירע לכתפיה של הקטינה, כאשר מדובר על קשרים בין נערה בת 14 לבין גבר נשוי בן 24, גם הזמן שחלף מזמן האירוע אינו יכול לעזור למערער שכן הדבר נבע מכך שהמערער לא הודה בהתחלה והמשפט נדחה לשמיעת ראיות. בכל זאת החליט ביהמ"ש העליון להקל במידת מה בעונש מאחר והזמן שחלף הצביע, מחד גיסא, על היעדר נזק מתמשך הנובע מן העבירה ומאידך גיסא, על סיכון של פגיעה במערער ובעיקר במשפחתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בן נר למערער, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 22.11.78).
ע.פ. 132/78 - אהרון גיא ואח' נגד מדינת ישראל
*שינוי מבנה רכב והפעלתו בגז במקום בנזין (הערעור נדחה).
המערערת השניה, חברת מגור, והמערער הראשון, אחד ממנהליה, הואשמו בכך כי התקינו במכונית מתקן שאיפשר הפעלתה בגז במקום בבנזין. בכתב האישום נטען כי שני המערערים "התקינו מתקן המאפשר הפעלת הרכב בגז בישול במקום בבנזין", הם הודו בעובדה זו ולא הובאו ראיות על טיבו של המתקן. תקנה 380 לתקנות התעבורה שלפיה הואשמו קובעת כי "לא ישנה אדם מבנהו של רכב..." ובסעיף משנה לתקנה הנ"ל נקבע כי "שינוי מבנה הרכב לרבות... והתקנת מכשירים מיוחדים". המערערים הורשעו וסניגורם טוען כי שינוי במובן התקנה הוא שינוי רדיקלי ברכב ובמבנהו, וכל מה שנעשה כאן הוא חיבור בלון גז בישול לצינור מערכת הדלק. טענה זו נדחתה, שכן לא ידוע מהם הסידורים הטכניים שיש לבצע כדי להפעיל את המנוע. המערערים הודו שהתקינו מתקן המאפשר הפעלת הרכב ע"י גז בישול ולכאורה יש בזה משום הכנסת שינוי מהותי במערכת הרכב. אם רצו המערערים לטעון שלא היה בזה עשיית שינוי במבנה הרכב הם לא היו צריכים להודות בעובדות. בנסיבות המקרה אין זה סביר שרכב המיועד להפעלה בבנזין ניתן להפעילו ע"י דלק בלי להכניס במנגנונו שינוי מהותי כלשהו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד שניצר למערערים, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 22.11.78).
ע.פ. 348/78 - אברהם חביב נגד מדינת ישראל
*הוצאת כסף במרמה (הערעור נדחה).
המערער עוסק בתיווך מכירת רכב במגרש בתל אביב. באחד הימים פנה אליו אחד שאולזון שביקש למכור מכונית והמערער הסכים להעמיד את המכונית למכירה במגרש שלו, והוסכם כי המערער יקבל 100 ל"י דמי תיווך. שאולזון ביקש 8,000 ל"י והוסכם שלפני ביצוע המכירה יודיע המערער לשאולזון מה המחיר המוצע כדי שיוכל להחליט אם למכור אותה באותו סכום ואם לאו. המערער מכר את המכונית לאחד חגי תמורת 8 אלפים ל"י. לפני שמכר את המכונית התקשר המערער עם שאולזון ואמר לו שיוכל להשיג בעד המכונית 6 אלפים ל"י בלבד. שאולזון היה לחוץ וזקוק לכסף והסכים למחיר של 6 אלפים ל"י. המערער ביצע את מעשה התרמית בזה שהכניס לתוך העסק "קונה קש" שהוא כאילו קנה את המכונית ב- 6 אלפים ל"י ומכר אותה ב- 8 אלפים ל"י לחגי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי איש קש זה הוכנס באופן מלאכותי לעיסקה וכי למעשה ביצע המערער עבירת מרמה כלפי שאולזון, והרשיע את המערער בעבירה של קבלת דבר במרמה, עפ"י סעיף 2 לחוק
תיקון דיני עונשין, והערעור נדחה. היו ראיות מספיקות לכך שהקונה שהוכנס לתוך העיסקה היה קונה מלאכותי כדי להוציא כסף במרמה משאולזון, מעשה התרמית היה בכך שהמערער אמר לשאולזון שאינו יכול לקבל יותר מ- 6 אלפים ל"י, נכון שעל המדינה היה להוכיח את הקשר הסיבתי בין מעשה התרמית לבין הנזק הכספי שנגרם למתלונן, אך הקשר הסיבתי ניתן גם להוכחה מתוך הנסיבות עצמן. במקרה דנן דרש המתלונן 8 אלפים ל"י והמערער שהיה איש אמונו היה יכול להשיג ובפועל השיג סכום זה. שאולזון הסכים להסתפק ב- 6 אלפים ל"י רק מפני שהמערער הטעה אותו ומפני שהיה זקוק לכסף.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, ברק. עו"ד א. לנמן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה.21.12.78).
ע.פ. 177/78 - דוד דוידוף נגד מדינת ישראל
*קבלת רכוש גנוב ביודעין שנגנב בדרך של פשע (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של רכישת רכוש גנוב ביודעין שנגנב בדרך של פשע, ונדון ל- 6 חודשים מאסר וקנס של 1,000 ל"י וערעורו נדחה. המערער הוא בעל מעבדה לאלקטרוניקה ובמשך שנת 1976 רכש מאחד דימנט, שעבד כטכנאי במפעל זניט בירושלים, חלקי חילוף שונים למכשירי זניט בסכום כולל של 32 אלף ל"י. דימנט העיד כי המערער ידע שהוא עובד בזניט ושחלקי החילוף האמורים הם רכוש שנגנב ממפעל זניט, היינו כי מדובר ברכוש שנגנב ע"י ע"י עובד ממעבידו שהיא עבירת פשע. ביהמ"ש המחוזי הסיק מכל הנסיבות שהמערער ידע שמדובר ברכוש גנוב ושהגיע למוכר בדרך של פשע, הסחורה נרכשה במחיר שהיה למטה ממחצית שוויה, המערער ניהל רישומים שנועדו להסתיר את מקור הסחורה, כשנחקר המערער במשטרה טען שהאיש שממנו רכש את חלקי החילוף אינו מוכר לו ובספריו לא נקב בשמו של המוכר. במשקל המצטבר של עובדות אלה יש כדי לשמש סיוע לדבריו של דימנט, גם אם נניח כי עדות זו טעונה סיוע כעדות שותף לדבר עבירה. כאשר מוצע לאדם רכוש שלפי כל הנסיבות הושג בדרך בלתי כשרה ניתן, לא אחת, להסיק על מידת הידיעה של המקבל בדבר דרך השגת הרכוש מנתוני הרקע, אופיו של הרכוש, צורת החזקתו ונתונים כיוצא באלה, בעניננו הקונה של הרכוש הגנוב צריך היה להיות ער לכך שלא ניתן לשים את היד על רכוש מסוג זה, בצורה כזאת, ובכמות כזאת, אלא בדרך של פשע, היינו בדרך של התפרצות או גניבה ע"י עובד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד י. רובין וי. לוי למערער, עו"ד גב' מ' ברנשטיין למשיבה. 5.1.79).
ע.פ. 103/78 - עבדאללה קבטאן ומוסה סרי נגד מדינת ישראל
*עבירות סמים (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערערים הורשעו בעבירה של נסיון לסחור בסמים מסוכנים ובהחזקת סמים מסוכנים. המערער סרי נדון למאסר על תנאי והוא ערער רק על הרשעתו וערעורו נדחה, ואילו המערער קבטאן נדון למאסר שנתיים שמתוכן שנה וחצי מאסר בפועל וששה חודשים על תנאי וערעורו על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל, והמאסר הועמד על שנה בפועל ושנה על תנאי. לעניין ההרשעה - ביהמ"ש יכול היה לתת אמון בעדות עד התביעה. עד זה העיד בביהמ"ש בשבועה ואישר כי הודעתו במשטרה נגד המערערים היתה הודעת אמת ובאותה עדות גופה אמר גם כי הודעתו במשטרה היתה הודעת שקר, וביהמ"ש רשאי היה לתפוס את העד באשורו הקודם ולקבל את דבריו במשטרה כהודעת אמת. היו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות כדי להשתית את ההרשעה עליהן. אשר לעונש של קבטאן - ניתן להמתיק עליו את דינו במקצת. העבירה נעברה בינואר 1974, גביית הראיות החלה בנובמבר 1976 ופסה"ד ניתן בדצמבר 1977. אם כי אין בעובדות אלה לפטור את המערער מעונש מאסר, בהתחשב בהרשעותיו הקודמות ובכמות הגדולה יחסית של חשיש שמדובר בה, יש בהן נסיבה מקילה
במקצת ומה גם שהמערער השני שלא היו לו הרשעות קודמות, יצא במאסר על תנאי בלבד. אי לכך שונה גזר הדין כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. עו"ד ג. גולדברג למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 16.11.78).
ע.פ. 550/78 - תאופיק בסול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (הערעור נדחה).
המערער גנב ממעבידו, בעליה של תחנת בנזין, סכום של למעלה מ- 63 אלף ל"י ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל. הערעור נדחה. נוכח העונש המירבי של 7 שנות מאסר הקבוע בחוק, אין לומר שהעונש חמור יתר על המידה. אכן, למערער אין הרשעה קודמת משמעותית והוא סובל מזה שנים אחדות ממחלת אולקוס, אבל היתה כאן מעילה באמון המעביד ואין לכפר עליה במאסר על תנאי בלבד. זו הלכתו הקבוע של ביהמ"ש העליון לגבי עבירות של גניבה ממעביד ואין צידוק לסטות ממנה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, שמגר. עו"ד שוקרי למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 23.11.78).
ע.פ. 595/78 - מרקו קופל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה של פקיד בנק על ידי זיוף מסמכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד במחלקת ניירות ערך של בנק ותוך שימוש בשיטה מתוחכמת וזיוף מסמכים ביצע עבירות תרמית כלפי הבנק ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר באדם צעיר בן 28 שהצטיין בתפקידו בצבא, והיו לו כל הסיכויים להתקדמות מהירה בבנק בו עבד, אילמלא ביצע את העבירות הנדונות. בחוות דעת פסיכיאטרית היה סיכום חיובי לגבי המערער, הוא הודה מיד עם גילוי העבירה בעבירות המיוחסות לו, ולאחר מעשה החזיר לבנק סכום של 110 אלף ל"י וכן נשא אשה וזו בהריון. כל אלה יכולות במידה מסויימת לשמש נסיבות מקילות, וביהמ"ש כבר התחשב בהן בבואו לקבוע את העונש. בנוהג שבעולם, ציבור לקוחותיו של בנק נותן אמון במוסד בנקאי ובעובדיו ומי שמפר אמון זה, אפילו אין לו הרשעות קודמות ואפילו אם לאחר מעשה הוא מטיב את הנזק, אינו יכול לצפות לכך שביהמ"ש ימנע מלהטיל עליו עונש של מאסר בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, שמגר. עו"ד א. שלמה למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 23.11.78).
ע.פ. 464/78 - דוד פדלון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (כפיית אשתו למעשה זנות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער כפה על אשתו, במכות ובאלימות, לעבוד בזנות ולמסור לידיו את האתנן ונדון למאסר בפועל של שנתיים. ערעורו נדחה. מעשהו של המערער היה שפל ונבזי והטענות שהמערער עמד להתגרש מאשתו, שיש לו ילדים קטנים ושזה מאסרו הראשון אחרי תקופה ארוכה של 5 שנים, כבר נשקלו ע"י ביהמ"ש המחוזי, לעומת טענות אלה נשקל גם עברו הפלילי של המערער, הכולל פריצות, גניבות ושימוש באלימות.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 27.11.78).
ע.פ. 685/78 - פישל סאבא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת סמים * הרשעה בתקיפת שוטרים והפעלת מאסר על תנאי (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בהחזקת סמים וסחר בהם וכן בעבירה לפי חוק לתיקון דיני עונשין (תקיפת שוטר) ונדון בגין עבירות הסמים לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי ובגין תקיפת השוטרים למאסר שלושה חודשים מצטברים, וכן
הופעל, עקב ההרשעה של תקיפת שוטרים, מאסר על תנאי לתקופה מצטברת נוספת של 6 חודשים. הערעור על ההרשעה בעבירות של החזקת סמים וסחר בהם נדחה, והערעור על ההרשעה בעבירה של תקיפת שוטרים נתקבל והעבירה הוחלפה בעבירה של הימלטות ממשמורת חוקית. הפעלת המאסר על תנאי בוטלה כך שעונש המאסר שנותר הוא 15 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. בעבירת הסמים יכול ביהמ"ש המחוזי לסמוך על עדויותיהם של שני שוטרים שעצרו את המערער לאחר שניגש למחבוא והוציא משם חפצים אותם הביא לאנשים שהתקרבו למקום בכלי רכבם וקיבל מהם כסף. לעומת זאת יש ספק אם ניתן להרשיע את המערער בתקיפת שוטרים. השוטרים ניגשו אל המערער והזדהו והוא ידע שהם באים לעצור אותו, השתולל והצליח להימלט. לא ברור אם היה בנסיונו זה להשתחרר מהשוטרים משום תקיפה בכוונה לתקוף שוטרים באשר הם שוטרים. מחמת הספק יש לבטל את ההרשעה בתקיפת שוטרים ולהרשיע את המערער בנסיון להימלט ממשמורת חוקית.
אשר להפעלת המאסר על תנאי - התנאי להפעלתו היה אם יעבור הנאשם תוך 3 שנים עבירה על סעיף 100 לפח"פ או עבירה לפי פרק כ"ז לפח"פ, המכיל עבירות תקיפה, אך האישום וההרשעה בתיק הנוכחי לא היו לפי פרק כ"ז כאמור אלא לפי החוק לתיקון דיני עונשין (תקיפת שוטרים). ביהמ"ש המחוזי היה בדעה כי ההרשעה בעבירה של תקיפת שוטרים כמוה כתקיפה פשוטה ולו רק מקל וחומר. ברם, בדיני נפשות מוטב ולא ישפטו לא מתוך האנלוגיה ולא מקל וחומר, כי אם יתנו לנאשם ליהנות אף מן ההבחנה הפורמלית בין חיקוק זה לבין חיקוק אחר. אולם יהא דבר זה כאשר יהא, משבוטלה ההרשעה בתקיפת שוטרים אין מקום להפעלת המאסר.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד זיו למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 22.11.78).
ע.פ. 295/78 - חיים דורי נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער הואשם בבימ"ש השלום בגרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים וזוכה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המערער והערעור על כך נדחה. המערער נהג במכונית בשעות הבוקר אחרי גשם ראשון והכביש היה חלק. הוא נסע בנתיב הימני במהירות שבין 50 ל- 60 קמ"ש. מכיוון המסלול הנגדי חצו את הכביש ילדה בת 13, אחותה בת 5 ועוד ילד קטן. הם הגיעו עד לפס ההפרדה בין שני מסלולי הכביש, שבו קבועות שתי גדרות בטחון נמוכות, שם נעצרו. הילדה בת ה- 5 פרצה לתוך הכביש בריצה, המערער לא הספיק לעצור, פגע בילדה, וגרם למותה. המערער טען בעדותו שמכוניות שנסעו לפניו הסתירו את שלושת הילדים, אך דבריו אלה סתרו את הודעתו במשטרה שם הודה כי ראה את הילדים והבין שברצונם לחצות את הכביש. כאשר הילדה החלה בריצתה כבר היה מאוחר מדי למנוע את הפגיעה, אבל רשלנותו של המערער היתה בכך שעוד לפני אותו רגע של התחלת החצייה לא נקט אמצעי זהירות נאותים כדי למנוע את התאונה. הוא ראה לפניו 3 ילדים, ביניהם 2 קטנים, שעשו זה עתה מעשה מסוכן של חציית המסלול הנגדי של כביש בין עירוני וחציית גדר ביטחון, וברור היה לו שמשם בדעתם להמשיך ולחצות את המסלול שבו נסע. התנהגותם של ילדים קטנים בנסיבות כאלה איננה כהתנהגותו של אדם המיושב בדעתו, ונהג חייב להביא בחשבון גם את התנהגותו הפזיזה של הילד. היה זה מחובת המערער להזהיר את הילדים ע"י צפירה בהתקרבו למקום עמידתם, ולהאט את מהירות נסיעתו. המערער לא עשה זאת אף כי מצבו החלק של הכביש עוד הוסיף גורם של חוסר שליטה מספקת על רכבו במצב חרום. יש יסוד סביר להניח שאילו נקט המערער אמצעי זהירות ראויים היתה התוצאה הקטלנית נמנעת. אשר לעונש -
הוטל על המערער מאסר על תנאי, קנס של שלושת אלפים ל"י וכן נשלל רשיונו לתקופה של שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי, ואין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד לויתן למערער, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 22.11.78).
ע.פ. 367/78 - דוד בן יוסף משה ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (שוד) המערער אביטל נדון למאסר 7 שנים וחצי. הוא הבגיר שבחבורה והיחיד מביניהם שהיו שוד מזויין ונדונו לעונשי מאסר שונים וערעורם על חומרת העונש נתקבל.
המערער אביטל נדון למאסר 7 שנים וחצי. הוא הבגיר שבחבורה והיחיד מביניהם שהיו לו הרשעות קודמות, ואם כי לא הוא שהגה את רעיון השוד הרי הוא היה בעל הסמכות המקובלת על כל יתר המערערים. לפני כ- 12 שנה שירת המערער במשטרה ואחרי פרישתו פתח בית עסק ומשעלה העסק באש התדרדר לפשע. לפנים משורת הדין ניתן להקל בענשו בהתחשב באשתו וארבעת ילדיו הקטינים הסובלים על לא עוול בכפם, ולפי כל הסימנים עשוי המערער לחזור לחיי עבודה תקינים. אי לכך הועמד עונש המאסר על 6 שנים בפועל ושנה וחצי על תנאי.
המערער שטרית הוא אחיו של אביטל, הוא הגה את רעיון השוד וגייס את אחיו הבכור למזימה זו ונדון למאסר 5 שנים. לפי תסקיר שירות המבחן הוא אדם בעל סגולות חיוביות וכשרונות לא מעטים. זו הפעם הראשונה שסטה מדרך הישר ויש סיכוי טוב לשיקומו. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על 4 שנים ושנה אחת מאסר על תנאי.
המערער דוד משה נדון למאסר 3 שנים בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. יש לגביו תסקיר מעודד של שרות המבחן ואולם אין להקל בענשו. הוא השתתף בפועל במעשה השוד, וכאשר הטיל עליו ביהמ"ש המחוזי תקופה קצרה יחסית של מאסר בפועל התחשב בנסיבות המקילות.
המערער בוסקילה נדון ל- 5 שנות מאסר וביהמ"ש המחוזי ציין שמערער זה נשאר בחוץ מרוב פחד ולא נכנס לתוך המקום בו בוצע השוד. לעניין ההרשעה אין נפקא מינה אם נכנס עם האחרים או נשאר בחוץ, אך לעניין העונש יש מקום להתחשב בעובדה זו, ולכן הועמד עונש המאסר בפועל על 3 שנים ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. עוה"ד כהנוב, קנת וכהנה למערערים, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 20.11.78).
ע.פ. 276/78 - נוריאל נוריאלי נגד מדינת ישראל
*הסגרה (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי בירושלים החליט כי המערער הוא בר הסגרה לארה"ב עפ"י סעיף 4 לחוק ההסגרה והערעור על כך נדחה, פרט לעובדה שלאור תיקוני החוק לעניין הסגרה שנתקבלו אחרי שניתנה ההחלטה כי המערער הוא בר הסגרה, תתוקן ההכרזה באופן שהמערער יוכרז כבר הסגרה אילמלא אזרחותו הישראלית, ובהתחשב באזרחותו הישראלית ירצה בישראל את יתרת עונשו עפ"י הוראת שר המשפטים. הבקשה להכריז על המערער כבר הסגרה הוגשה ביום 6.7.77 ובאותו יום הוגשה בקשה נוספת למעצר המערער עד שיוחלט בבקשה העיקרית. צויין בבקשת ההסגרה כי המערער הורשע בארה"ב בעבירת סמים ונדון ל- 5 שנות מאסר, אך נמלט מן המאסר והבקשה להסגרתו הוגשה ע"י ממשלת ארה"ב, לביהמ"ש הגיש היועץ המשפטי את בקשת ההסגרה של ממשלת ארה"ב ומסמכים הנלווים אליה. המערער טוען כי לא הוכח שהוא הינו אותו אדם שנדון בארה"ב על העבירות הנ"ל ושאליו מתייחסים המסמכים. לטענה זו אין יסוד. במסמכים מדובר על אדם בשם נוריאל נוריאלי ואף אם נניח שזהות השמות בלבד איננה מספיקה, אם כי אין זה שם מן השמות
הנפוצים, הרי היה בפני ביהמ"ש התצהיר של המערער שנתן בבקשה השניה הנוגעת למעצרו ובאותו תצהיר הודה המערער שהוא ברח ממאסר והביע חרטתו על מעשהו. אין פגם בכך שבדיון פלילי מגישים בתיק הראשי ראיה שהובאה בהליך ביניים. טענה אחרת של המערער היתה כי המסמכים מארה"ב לא אומתו כראוי, היינו לא היתה ראיה שהם נחתמו על ידי נושאי המשרה ששמותיהם נראים על פני המסמכים, טענה זו מחוסרת יסוד. לפי פקודת הראיות המסמכים שהוגשו הם "תעודה ציבורית" וחזקה היא, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, כי הם נערכו רשמית ע"י האנשים כפי שהם נחזים שנערכו.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד א, מלחי למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 6.11.78).
ע.פ. 467+537/78 - מסעוד ביטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע ב- 4 עבירות של התפרצות וגניבה והובאה בחשבון לצורך הטלת העונש עבירה נוספת של פריצה. הפריצות בוצעו במשך תקופה קצרה של חודש אחד והרכוש שנגנב היה רב ערך. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 7 שנות מאסר בציינו שהיה מטיל עליו עונש של 10 שנים אילמלא החזיר חלק מן הרכוש הגנוב. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ספק שהמערער ראוי לעונש חמור. לא זו בלבד שחלק נכבד מהרכוש הגנוב לא הוחזר, אלא שהמערער הוא בעל 29 הרשעות קודמות, ושטח פעילותו הפלילית הוא רחב, החל מגניבת מכוניות וכלה במעשה מגונה בכח. מדובר באדם אלים והתנהגותו במהלך הדיון מוכיחה זאת. מאידך המערער הוא כיום בן 41 ולא מזמן נשא אשה בת 17 שהרתה לו וילדה זמן קצר אחרי הנישואין. תוך התלבטות לא מעטה החליט ביהמ"ש העליון להמתיק את דינו של המערער, מן הטעם האחד ויחיד שמעשה ההחזרה של הרכוש הגנוב, ואפילו של חלק ממנו בלבד, מזכה אותו בהתחשבות יותר גדולה מאשר זכה בפני ביהמ"ש המחוזי. לפיכך יועמד המאסר בפועל על 5 שנים ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, בכור, עו"ד א, חלד למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 9.11.78).
ע.פ. 75/78 - יעקב הרוש נגד היועץ המשפטי לממשלה
*טענת דחף לאו בר כיבוש בביצוע רצח
(הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח בחולות ראשון לציון, כאשר הוא יחד עם אחרים הביאו את הקורבן למקום על מנת לרצחו. המערער לא כפר בעובדות נשוא האישום, אלא טען כי פעל בעת המעשה תחת השפעת דחף לאו בר כיבוש, בשל מחלת נפש שפגעה בו. בפני ביהמ"ש המחוזי הובאו שתי חוות דעת על מצבו הנפשי של המערער, מטעם התביעה ומטעם הסניגוריה, וביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער אינו נכנס למסגרת ההגדרה של חולה נפש הפועל תחת דחף לאו בר כיבוש. ביהמ"ש המחוזי ציין כי גם לפי חוות הדעת של הרופא מטעם הסניגוריה יש תקופות בהן פועל המערער כחולה נפש, אבל לא היתה הוכחה לכך כי בעת הרצח פעל במצב כזה. אותו רופא אמר במפורש כי איננו יכול לאשר כי כך אירע בעת הרצח, וכי ודאי הוא שהמערער לא היה שרוי במצב של מחלת נפש במשך כל הזמן בו נמשכו ההכנות לרצח. אי לכך הורשע המערער בעבירת רצח והערעור נדחה. ביהמ"ש העליון ניתח את ההלכות השונות הנוגעות לאחריות הפלילית, והשפעת הדחף לאו בר כיבוש וההתחשבות בטענה זו, ולאור ההלכות, והנתונים במקרה דנא, הגיע למסקנה שהמערער לא הצליח להוכיח כי עומדת לו טענת דחף לאו בר כיבוש.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. ישראל למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיב. 30.11.78).