ע.א. 278/78 - אמפא בע"מ נגד רום כרמל תעשיות בע"מ
*ביטול הסכם. * תנאי מתלה בהסכם. * תביעת נזקים בגין הפרת הסכם.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1450/77 - הערעורים נדחו).
.
בשנת 1976 ייצרה המשיבה מכוניות פרטיות והיתה תוכנית לייצר מכוניות מסחריות מאותו דגם. היא נהלה מו"מ למכירת 30 מכוניות למערערת ובמסגרת המו"מ הודיעה למערערת כי היא זקוקה לאישור משרד התחבורה לייצור המכוניות המסחריות, וכי היא מצפה לקבל את האישור תוך מספר שבועות. לסיכום המו"מ כתבה המשיבה למערערת מכתב שבו סוכמו תנאי ההזמנה. נקבע במכתב מחיר מכונית, נאמר כי התמורה תשולם 45 יום לאמר הספקת הרכב, לא נאמר במכתב דבר על מועד ההספקה וצויין כי המחיר נכון ליום 29.9.76. (תאריך המכתב). אישור משרד התחבורה איחר לבוא והציפיות כי הייצור יחל תוך זמן קצר נכזבו. ביום 23.3.77 כתבה המערערת מכתב למשיבה בו התלוננה על האיחור והמשיבה השיבה כי היא לא קיבלה בכתב כל הזמנה מהמערערת וכי המחיר שנקבע היה בתוקף ליום 29.9.76 ולא מחיר קבוע כטענת המערערת. ביום 9.5.77 דרשה המערערת להודיע לה תוך 7 ימים מה התאריך הסופי שבו יסופקו המכוניות, אחרת תקנה מכוניות אחרות. לבסוף המערערת הגישה תביעה לנזקים בסך כ-500 אלף ל"י, בהשוותה את המחיר שנקבע במכתב המשיבה בספטמבר 1976 לעומת המחיר ששילמה המערערת עבור מכוניות במאי 1977. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היה תנאי מתלה בהסכם שבין הצדדים, והוא קבלת אישור משרד התחבורה והיות והאישור לא ניתן התבטל החוזה. סעיף 27 לחוק החוזים קובע שחוזה יכול להיות תלוי בהתקיים תנאי מתלה וכי חוזה הטעון רשיון עפ"י חיקוק חזקה שקבלת הרשיון הוא תנאי מתלה עקב קביעה זו מערערת המערערת ובענין ההוצאות שנפסקו מערערת המשיבה.
השופט בכור:
א. המכירה עצמה לא היתה טעונה אישור משרד התחבורה אלא ייצור המכוניות, ובמכתב המשיבה שסיכם את העיסקה אין זכר לתנאי מתלה או לקשירת העיסקה עם קבלת האישור. הרבה יצרנים או יבואנים זקוקים לרשיונות יבוא או ייצור ובכל זאת אם הם מוכרים טובין בלי להתנות שהעיסקה תלויה בקבלת הרשיון אין הדבר מהווה תנאי מתלה. נכון שהמשיבה אמרה למערערת שהיא מחכה לאישור כדי להתחיל בייצור אבל אם רצתה המשיבה לעשות את קבלת האישור תנאי מתלה, היתה צריכה לעשות זאת במסמך שנוסח על ידה.
ב. במכתב הסיכום לא נאמר דבר על מועד ההספקה ולפי חוק המכר יש למסור את הנמכר תוך זמן סביר לאחר גמירת החוזה. המכוניות לא סופקו בזמן סביר ובכך הפרה המשיבה את ההסכם. (במהלך הדיון נשמעו ראיות שדובר על מסירה תוך חודשיים, אך מאחר שבכתב התביעה לא נטען הדבר אלא שצריך היה לספק את המכוניות תוך זמן סביר, לא היה מקום לשמוע ראיות אלה וצריך היה לקבל את התנגדות המשיבה.
ג. בעקבות הפרת ההסכם יש לראות בהתנהגות המערערת ביטול ההסכם. במכתב מיום 9.5.77 נדרשה המשיבה להודיע תוך 7 ימים מה התאריך הסופי להספקת המכוניות, ניתנה אורכה סופית שלא נוצלה ע"י המשיבה, ובהיעדר תגובה יש לראות בתוכן המכתב ביטול החוזה, ומה עוד שזמן קצר לאחר מכן הוגשה התביעה.
ד. נותרה שאלת הנזק. סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) מזכה את הנפגע לקבל הטבת נזקו, אך המערערת לא טענה ולא הוכיחה נזק לפי סעיף זה. היא סמכה את תביעתה על סעיף 11 לחוק, שלפיו, בהפרת חוזה לספק נכס, רשאי הנפגע, בלי הוכחת נזק, לפיצוי בשיעור ההפרש שבין התמורה בעד הנכס לפי החוזה ובין שווי הנכס ביום ביטול החוזה. על כן מתעוררות שתי שאלות: מה היה מחיר הנכס לפי החוזה; ומה היה שווי הנכס ביום ביטול החוזה. יש לקבל את טענת המשיבה שהמחיר שנקבע לא היה מחיר קבוע, כי אם מחיר ליום 29.9.76, והמחיר היה משתנה לתאריכי האספקה. לו היה המחיר קבוע ובלתי
משתנה לא היה טעם לציין שהמחיר הוא בתוקף ליום 29.9.76 ולא היו קובעים את התשלום 45 יום אחרי ההספקה. אשר לשווי המכוניות במועד ביטול החוזה - לא באה הוכחה כי מחיר המכוניות היה נמוך מאלו שהמערערת רכשה למעשה. אי לכך לא הוכח נזק כפי שטענה המערערת.
ה. המשיבה הגישה ערעור שכנגד על שלא נפסקו לה הוצאות משפט. ביהמ"ש המחוזי נימק זאת בגישה הליברלית שנקטה המערערת כלפי המשיבה, וחיכתה זמן רב ונענתה למתן ארכות. נוסף לזה גישת המשיבה לא היתה גישה עסקית היאה למפעל בעל רמה, כאשר המערערת ביקשה מהמשיבה לדעת מתי יסופקו המכוניות, ענתה המשיבה במכתב שבו היה נסיון להתחמק, בטענה שלא נתקבלה מהמערערת כל הזמנה בכתב. אכן תובע שתביעתו נדחית חייב בתשלום הוצאות המשפט לנתבע, אבל עניין פסיקת הוצאות נתון לשיקול דעתו של השופט הדן בענין ובימ"ש לערעורים לא יתערב אלא אם שיקולי השופט היו מוטעים.
השופט אשר:
מסכים לדחיית הערעור מהנימוקים של השופט בכור, אולם היה מקום לדחות את הערעור גם עפ"י נימוקו של ביהמ"ש המחוזי שההסכם היה תלוי בתנאי. קיומו או אי קיומו של תנאי זה הוא עניין שבעובדה, והשופט קבע עובדה זו עפ"י עדות שהושמעה ע"י המשיבה ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור עו"ד ויסגלס למערערת, עו"ד ד. גיורא למשיבה. 28.12.78).
ע.א. 186/77 - סוכנויות השכרת רכב בע"מ ואח' נגד מימי טרבלוס ואח'
*תביעת השבה בעקבות הפרת הסכם וביטולו.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1711/76 - הערעור נדחה).
המערערים, בעלי חברה להשכרת רכב, עשו הסכם עם המשיבים שלפיו ישקיעו המשיבים סכום של 250 אלף ל"י בחברה תמורת מניות ושליטה בחברה. המערערים לא קיימו את התחייבויותיהם, ולהיפך, באסיפה כללית יוצאת מן הכלל ניתן למניה אחת מעמד של מנית בכורה עם זכות ויטו לגבי הקצאת מניות, וזו הוקצתה לחברה מסויימת שהתנגדה לאחר מכן להקצאת המניות למשיבים אלא בתנאים מסויימים שהמשיבים לא הסכימו להם. המשיבים הגישו נגד המערערים תביעה בסדר דין מקוצר להשבת סכום של 250 אלף ל"י, בקשת המערערים למחוק את הכותרת סדר דין מקוצר או לתת להם רשות להתגונן נדחתה, וביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים להשיב את הסכום הנ"ל. על כך הערעור:
א. כדי להגיש תביעה בסדר דין מקוצר אין צורך שכל פרט ופרט בתביעה יסתמך על ראיה בכתב, אלא די בראשית ראיה בכתב. ברור לפי ההלכה כי ההסכם דנא משמש יסוד מספיק לתובענה בסדר דין מקוצר.
ב. המערערים הפרו את התחייבויותיהם למשיבים, שכן ההחלטה המיוחדת הנ"ל שינתה באופן יסודי את הרכב הון המניות של החברה והשליטה בה, והכחשת המערערים בעניין סכום ההשקעה של המשיבות היא סתמית ומתחמקת. מי שטוען שלא קיבל את סכום הכסף שתובעים ממנו חייב לפרט ולציין אם קיבל רק חלק מהכסף או לא קיבל בכלל.
ג. המערערים טענו לחילופין שגם אם הפרו את ההסכם, הרי המשיבים לא ביטלו אותו ועל כן אין הם יכולים להגיש תביעת השבה. אולם, הודעת ביטול אינה צריכה להיות בכתב, אלא אפשר לתת אותה בדרך אחרת, המקובלת בנסיבות העניין, ובעניננו, בהגשת התביעה הוברר למערערים שהמשיבים ביטלו את ההסכם.
ד. המשיבים טוענים כי תביעתם אינה תביעה להשבה בגין הפרת הסכם אלא בגין חוזה שביצועו סוכל. טענה זו אילו נתקבלה היתה לרועץ למשיבים דוקא. במקרה של סיכול חוזה, אין זכות להשבה אלא אם לביהמ"ש נראה הדבר צודק בנסיבות הענין, ואילו היתה מתקבלת טענת הסיכול היה מקום לתת למערערים רשות להתגונן כדי לבחון את כל הנסיבות. ברם אין לקבל את טענת הסיכול שהיא מוטעית, על אף העובדה שהועלתה ע"י המשיבים. בהכרעת המצב המשפטי אין ביהמ"ש צריך לקבל את עמדת באי כח הצדדים ורשאי להגיע למסקנות שונות ממה שנטען, אם העובדות, באופן חד משמעי, מביאות למסקנות כאלה, בעניננו העובדות מצביעות על הפרת ההסכם והתביעה להשבה הנובעת מכך.
ה. המערער שהוא מנהל המערערת טען שהוא לא קיבל את הכסף וחובת ההשבה אינה חלה עליו אלא על החברה. טענה זו יש לדחות מן הטעם שהמערער קיבל על עצמו חיוב יחד ולחוד עם החברה, ועל כן חובת ההשבה חלה גם עליו מכח ההסכם. אמנם בהסכם לא צויין שהחיוב הוא יחד ולחוד, אך עפ"י סעיף 54 של חוק החוזים יש לראות את החיוב כ"יחד ולחוד".
השופט ברק :
חיובו של המנהל אינו יכול לבוא מכח החיוב עפ"י החוזה, שכן החיוב של השניים יחד ולחוד, הינו לביצוע חיובי החוזה, ואילו השבת הכסף אינה חלק מההתחייבויות עפ"י החוזה. יש לחייב את המערער בהשבה מכח הדין. סעיף 9 לחוק התרופות קובע כי משבוטל החוזה חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל עפ"י החוזה, ומכיון שהמערער גם הוא אחד המפרים יש לראות אותו כמי שחייב עפ"י הדין בהשבה.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד נ. אמיתי למערערים, עו"ד שני למשיבים. 17.12.78).
ע.א. 225/78 - שלמה תשובה ועזבון המנוחה מרים תשובה נגד דוד ואסי פריג'
*ביצוע בעין של הסכם למכירת דירה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 73+2401/76/2142 - הערעור נדחה).
למערערים היתה דירה למכירה וביום 4.2.73 ביקרו המשיבים בלוויית מתווך בדירה, ובמהלך הביקור לקחה המנוחה חלק פעיל בסיום שנערך בדירה והצדדים סיכמו את המחיר. למחרת באו המערער והמשיב לעו"ד והוא ערך הסכם בכתב יד שנחתם בידי המערער והמשיב ללא נשותיהם, חוזה מודפס היה אמור להחתם למחרת היום, אז הופיע המערער לבדו וביקש כי במסמך המודפס יפוצל מחיר הדירה לשניים, כשחלקו האחד מתייתס לדירה והשני כתמורה עבור ריהוט וציוד. המשיב התנגד לכך ועל כן לא נחתם ההסכם. המשיבים הגישו תביעה נגד המנוח ואשתו, ב- 1976 נפטרה האשה ואז תיקנו המשיבים את כתב התביעה, ובמקום האשה בא עזבון המנוחה, בשאלה אם ההסכם היה בו כדי לקשור גם את אשתו של המוכר שלא חתמה עליו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי התנהגות המנוחה, כאשר ביקרו אצלה המשיבים יום לפני חתימת המסמך הנ"ל, מצביעה על הסכמתה לעיסקה ויש לראות את הבעל כשלוח של אשתו לפי שליחות שנוצרה ע"י התנהגות השולח. בשלב מסויים שיגר עו"ד בשם המוכרים מכתב לקונים ובו הודיע בשם "מרשי מרים ושלמה תשובה" על ביטול ההסכם מחמת הפרתו, ומכתב זה מלמד, גם הוא, לדעת ביהמ"ש המחוזי כי בעת כתיבת המכתב הציגו המוכר ואשתו את העיסקה כעיסקה שנקשרה בין הקונים לבין המוכר ואשתו. בנוסף לתביעה לביצוע בעין תבעו המשיבים 50,000 ל"י בגין נזק שאינו ממון שנגרם להם, ביהמ"ש המחוזי נתן צו ביצוע בעין וחייב את המערערים לשלם למשיבים פיצויים של 50 אלף ל"י, בדחותו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון:
א. בעובדות שצויינו לעיל אין בסיס מספיק להוכחה כי ניתנה הרשאה מראש ע"י האשה לבעלה לחתום בשמה על ההסכם. התנהגות המנוחה בעת ביקור המשיבים לפני החתימה
מצדיקה את המסקנה שבאותה עת היתה דעתה נוחה מן העיסקה, אך היא היתה רשאית לשנות את דעתה כל עוד לא התקשרה בקשר מחייב, בין בעצמה ובין בידי שלוח מטעמה. הוא הדין במסקנה שהוסקה מהתנהגות המערער אצל עוה"ד שעוררה את הרושם כי המנוחה הסכימה לעיסקה, וכך הדבר גם בענין קבלת סכום של 40 אלף ל"י ע"י המשיב. על כן יש לצאת מתוך הנחה כי לא היתה קיימת הרשאה מראש.
ב. לעומת זאת נתקיימו התנאים של סעיף 6 לחוק השליחות, כי אדם שפעלו בשמו ללא הרשאה יכול לאשר את הפעולה בדיעבד, ואישור בדיעבד כמוהו כהרשאה מלכתחילה. יש לראות בהתנהגות המנוחה כמי שאישרה את הפעולות שעשה בעלה גם אם עשה אותם ללא הרשאה מראש. כאשר באו לדירת המערערים, ביום שנקבע לסילוק התשלום השני, כדי לפרוע את התשלום ביקשה המנוחה לחזור כעבור יומיים לאחר שבעלה יחזור הביתה, ומבקשתה זו משתמעת הסכמתה שעיסקת המכר תתבצע הלכה למעשה. כמו כן כשבא המשיב כעבור יומיים פגש במנוחה וסילק באותה הזדמנות חלק מן התמורה במעמד האשה ובעלה, מכאן שהעיסקה המשיכה להתבצע בידיעת המנוחה, ראיה ניצחת לאישור טמונה במכתב שנשלח ע"י פרקליטם של המערערים "בשם מרשיו שלמה ומרים תשובה" ובו טענה שהמשיבים הפרו את ההסכם "שנקשר בין שולחיו לביניהם".
ג. נתקיימו כל התנאים של סעיף 8 לחוק המקרקעין בענין מסמך בכתב בעיסקת מקרקעין. אין בסעיף כל רמז שהמוכר חייב להעלות בעצמו את התחייבותו על הכתב והוא יכול לעשות זאת בידי שלוח. שאלת השליחות היא נפרדת ואין בינה ובין הכתב הדרוש ולא כלום.
ד. לכאורה יש ממש גם בטענת המשיבים כי המנוחה הודתה בכתב ההגנה בכל הנאמר בסעיף 2 לכתב התביעה. בסעיף זה נטען כי נערך ונחתם הסכם בין הנתבע והמנוחה מצד אחד ובין התובעים מצד שני, ואפשר לראות בהודאה זו את האישור למפרע. ברם, לאחר פטירת המנוחה בשנת 1976, הגישו המשיבים, כמצוות תקנות סדר הדין האזרחי, בקשה לתיקון כתב התביעה להחליף את המנוחה כנתבעת בעזבונה. לאור התיקון, השתמשו המערערים בזכותם (הנטענת) לפי תקנה 99 לתקנות סדר הדין, והעלו לראשונה טענות הסותרות את ההודאה ואת הנאמר בסעיף 2 לכתב התביעה, לפי לשון תקנה 99, משתוקן כתב תביעה, קמה לנתבע זכות לתקן את כתב ההגנה ללא הגבלה. ספק אם זה המצב גם כאשר התיקון הוא לפי הוראתו המפורשת של החוק, או שמא כוחה של התקנה יפה רק אם התיקון בוצע בהיתר ביהמ"ש לפי בקשת התובעים. זאת ועוד, התיקון התבטא רק בהחלפת המנוחה בעזבונה ולגבי המערער כנתבע לא נשתנה דבר, כמו כן, שאלה היא אם הזכות לתיקון כתב הגנה מקפלת בתוכה גם רשות לחזור מהודאה. אולם שאלות אלו אינן דורשות הכרעה כאן.
ה. אשר לתביעה לדמי שימוש ולפיצויים - ביהמ"ש המחוזי קבע את הסכום של 50 אלף ל"י בהתחשב בנתונים שונים, וביהמ"ש העליון קבע כי לצורך קביעת הסכום אין להתחשב בסבל הכרוך בניהול הדיון שנמשך שנים, שכן דבר זה אין בו כדי לגבש עילה לפיצויים. גם העובדה שהכסף היה מופקד בידי המערערים ועל כן לא יכלו המשיבים לרכוש דירה אינה לעניין, שהרי בזכות אותם תשלומים זכו המשיבים בתביעה לאכיפה. לעומת זאת יש לפצות את המשיבים על כך שכתוצאה מההפרה נאלצו לגור בדירה קטנה תקופה ארוכה, וכל אותה עת השתמשו המערערים בדירה חינם אין כסף. על כן אין להתערב בקביעת הסכום של 50 אלף ל"י כפיצויים ודמי שימוש גם יחד.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בכור, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. הוזיאס למערערים, עו"ד ש. ברעד למשיבים. 27.12.78).
ע.א. 821/77 - אילן אופק ומרדכי צור נגד מורטוזה טוריקאן
*ביצוע בעין של הסכם בניה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 54/76 - הערעור נתקבל).
המשיב היה בעלים של קרקע באזור התעשיה בראשון לציון. באפריל 1974 הגיע להסכם עם המערערים שלפיו התחייבו לבנות עבורו מבנה תעשייה ובתמורה העביר המשיב למערערים בעלות בחלקת קרקע אחרת, וכן התחייב לשלם למערערים סכום של כחצי מליון ל"י, בחלקו במזומן ובחלקו ע"י הספקת ברזל תוך 10 ימים מחתימת ההסכם, והיתרה בתשלומים שונים. המשיב התחייב להשיג היתרי בניה והמערערים התחייבו להשלים את הבנין עד אפריל 1975. המשיב איחר בהוצאת היתר הבניה, וכן לא סיפק את הברזל בזמן, ואז הפסיקו המערערים את ביצוע העבודה ועל החלקה נותר בנין בלתי מושלם. בתחילת 1976 הגיש המשיב תביעה לביצוע בעין ולתשלום פיצויים, ואילו המערערים הגישו תביעה לפיצויים. כמסתבר המשיב הפר את ההסכם כאמור, אך המערערים לא ביטלו עקב כך את ההסכם, אלא הביעו נכונות לקיימו ורק לאמר מכן חזרו בהם מהסכמתם זו. ביהמ"ש המחוזי הורה על ביצוע בעין של ההסכם, חייב את המערערים להשלים את הבניה, והתנה תנאים מסויימים.
בערעור התעוררו מספר שאלות, ובכללן מה דין תביעת ביצוע בעין של מי שהפר את ההסכם, כאשר הצד השני לא ביטל עקב כך את ההסכם, ואם רואים לאחר מכן בסירוב הצד השני לקיים את ההסכם הפרה מצדו של הצד השני; התנאים והנסיבות הצריכות להתקיים כדי לתת צו לביצוע בעין בהסכם מעין זה שבפנינו; האם העובדה שעבר זמן כה רב מצדיק לחייב את המערערים לבצע בעין את ההסכם גם אם התשלום יוצמד לעליית המדד; האם מדובר בהסכם לספק עבודה אישית או שירותים אישיים שאינו ניתן לאכיפה; האם יש לראות בפיצוי שנקבע מראש בסך 100 אלף ל"י כפיצוי שאין לשלמו ובאיזו מידה ביהמ"ש מפחית את הפיצוי.
בענין הביצוע בעין הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה שבנסיבות מקרה זה אין מקום להורות על ביצוע בעין של ההסכם, והחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בהתחשבות שבין הצדדים, התשלומים מצד אחד והעבודה שבוצעה מצד שני וכן אם מישהו מן הצדדים זכאי לפיצוי מן הצד השני.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. בלטמן למערערים, עו"ד נ. קנת למשיב. 21.12.78).
ע.א. 220+229/77 - אחמד מחאמיד והימנותא בע"מ נגד יורשי מוסטפא קרעאוי ואח'
*רישום מקרקעין בהסדר (הערעורים נדחו).
המחלוקת נשוא ערעור זה סבה על חלקת קרקע באום אל פחם שבה החלו פעולות ההסדר כבר בתקופת המנדט ונמשכו בתקופת המדינה. כאשר החלו פעולות ההסדר בתקופת המנדט הגישו גם המשיבים תביעה, ואילו כאשר התחדשו פעולות ההסדר בתקופת המדינה לא הגישו תביעה, אך היו תביעות אחרות שהוגשו על הקרקע. הפקיד המסדר העביר את התביעות הנגדיות לדיון בביהמ"ש המחוזי. שם הגיעו כל התובעים לידי הסכם וניתן פסק דין לפיו. הרישומים נעשו לפי פסה"ד. חלק מאלה שזכו בפסק הדין מכרו את חלקם ביום 30.4.69 לחברת הימנותא בע"מ (להלן החברה), הצהרת הויתור לטובת החברה אושרה ע"י הפקיד המסדר, וביום 30.4.75 פורסם לוח הזכויות ובו רישום החלקה לפי פסה"ד הנ"ל תוך שינוי הנובע מהרכישה ע"י החברה, ביוני 1975 נעשה הרישום בפנקסים החדשים. תוך 3 חודשים מיום פרסום לוח הזכויות הגישו המשיבים לביהמ"ש, בקשה לתיקון לוח הזכויות לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. טענתם היתה שהחלקה שייכת להם והסבירו על שום מה לא חידשו את תביעתם בפעולות ההסדר בישראל למרות שהגישו תביעה בתקופת המנדט. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המשיבים והורה על ביטול
הרישום הקודם, הערעור נדחה. המשיבים היו זכאים להגיש תביעה לביהמ"ש לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין לאחר פרסום לוח הזכויות. העובדה שהגישו תביעה בתקופת המנדט ולא חידשו אותה אינה מונעת מהם הגשת התביעה לביהמ"ש. כמו כן, סעיף 59 מאפשר הגשת תביעה לתיקון לוח הזכויות לא רק אם הלוח פורסם לפי החלטת פקיד ההסדר, אלא גם אם הוא נערך לפי פס"ד של ביהמ"ש המחוזי שאליו העביר פקיד ההסדר את התביעות הנגדיות.
חברת הימנותא הסתמכה גם על סעיף 10 של חוק המקרקעין האומר "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון", ואולם כאשר החברה רכשה את הזכות במקרקעין מאת המוכרים לא היה ביכולתה להסתמך על הרישום מכיון שבאותו זמן טרם פורסם לוח הזכויות ולא היה כלל רישום בפנקסי מקרקעין לאחר הסדר. אין להרחיב את ההוראה בסעיף 10 באופן שהיא תחול גם על מקרה של רכישה ממי שלטובתו ניתן פס"ד בהליכי הסדר.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ה. אבו חוסיין למערערים,עו"ד אלחג' ונקארה למשיבים, עו"ד הללי לחברת הימנותא. 27.12.78).
ע.א. 481/76 - יצחק בן אריה נגד סאלח סברה ואהרון הרצל
*פיצויי נזיקין בתאונת עבודה (הערעור נדחה).
התובע סאלח סברה איבד את עינו שעה שעבד בשירות של המערער (הנתבע), והגיש תביעת נזיקין נגד המערער. הלה שלח הודעה לצד שלישי לסוכן הביטוח שלו אהרון הרצל, בטענה כי סוכן הביטוח לא הודיע לחברת הביטוח על התאונה ובשל כך לא נתחייבה חברת הביטוח עפ"י הפוליסה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הפר את חובתו כמעביד כלפי התובע וחייב אותו בתשלום פיצויים. מאידך דחה את התביעה נגד סוכן הביטוח בקבעו כי סוכן הביטוח לא הודיע לחברת הביטוח על דבר התאונה מחמת הוראה שקיבל מהמערער. ערעורו של המערער על גובה הפיצויים ועל שחרורו של סוכן הביטוח מכל אחריות נדחה. באשר לגובה הפיצויים - נקבע סכום של 26,500 ל"י פיצוי על הפסד השתכרות עד מועד מתן פסק הדין, ואם כי התובע לא תבע בכתב התביעה נזק בגין העבר לחוד ונזק כללי בגין העתיד לחוד, הרי טענה נגד צורה זו של נסוח התביעה צריך היה להעלות בביהמ"ש המחוזי ולא בשלב הערעור. החלטת ביהמ"ש דלמטה היתה מבוססת על חומר הראיות שהיה לפניו ואין מקום להתערב בכך.
אשר להפסד השתכרות בעתיד - נזקו של התובע הוא באובדן כושר הראיה באחת מעיניו, דבר המפחית את ימי העבודה שהתובע יכול לעבוד במשך השנה, והוא מגביל את סוג העבודה שהוא יכול לעבוד בה, וביהמ"ש קבע סכום גלובלי של 150 אלף ל"י ובכך אין להתערב.
באשר לשחרורו של סוכן הביטוח מאחריות - בפני ביהמ"ש היו שתי גירסאות, של המערער כי ביקש מהסוכן למסור לחברת הביטוח, ושל סוכן הביטוח שהמערער ביקש ממנו שלא למסור הודעה כזו וביהמ"ש קיבל את גירסת סוכן הביטוח. ביהמ"ש המחוזי קבע ממצא עובדתי ובכגון דא אין להתערב. לטענה כי אפילו אם נתן המערער הוראה לסוכן שלא להודיע לחברת הביטוח הרי מחובתו של הסוכן היה שלא לציית להוראה זו - היחסים בין המערער לבין הסוכן היו יחסי שולח ושלוח וביחסים אלה חל העיקרון כי השלוח חייב לציית להוראות השולח. אין לקבל את הטענה כי במקום שהשלוח משתייך למקצוע הדורש רמת זהירות מיוחדת חייב השלוח לפעול לפי כללי האומנות שלו ואל לו לציית לשולחו. השליחות נועדה לשרת את האינטרסים של השולח והשולח הוא המחליט מה טוב עבורו ואל לו לשלוח לבצע פעולה שהשולח אינו רוצה בביצועה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד בן חיים למערער, עוה"ד מ. נסים וגב' גילאור למשיבים. 27.12.78).
ע.א. 646/76 - נחום בן דור נגד אליהו דרור ואח'
*פיצויי נזיקין בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
בתאונת דרכים נפגע המערער, והאחריות חולקה בהסכמה בין הצדדים, כשעל המערער הוטלה אחריות של 17 וחצי אחוז ועל הנתבע וחברת הביטוח שלו 82 וחצי אחוז. ביהמ"ש נתבקש להכריע בשאלת גובה הנזק. מיד לאחר התאונה התלונן המערער רק על פגיעה בחזה וברגל, אך ארבעה ימים לאחר מכן כשחזר המערער, איש משטרה, לעבודה מסר על הפגיעה בחזה וברגל וכן על פגיעה בראשו, כאשר פגע בשמשה הקדמית וניפץ אותה. במשך החודשים שלאחר מכן הרגיש המערער כאבי ראש, בחילה והקאות ורופאים קבעו כי הוא סבל מזעזוע מוח בעת התאונה והפרעות, שבאו בעקבותיו. בפני ביהמ"ש הובאו חוות דעת של שני רופאים נוירולוגים וביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה כי אכן סבל המערער ממכה בראש שגרמה לו לזעזוע מוח. מאידך קיבל ביהמ"ש המחוזי את חוות דעתו של אחד משני הרופאים, כי המכה אמנם גרמה סבל למערער, אך הסבל נובע מנוירוזה שלאחר החבלה, ויש סיכוי שהסבל יעלם בעתיד עם סיומו המוקדם של המשפט. התובע מתרעם על שביהמ"ש לא העדיף את חוות הדעת של הרופא שקיים פגם מוחי כתוצאה מהתאונה, אך זה ממצא עובדתי שאין להתערב בו. ביהמ"ש המחוזי קבע פיצוי של 20 אלף ל"י בגין כאב וסבל ופיצוי גלובלי של 30 אלף ל"י בגין הפסדי השתכרות בעתיד, ובכך אין להתערב. לא הוכח כל הפסד השתכרות, המערער ממשיך לעבוד במשטרה ולא הוכחה טענת המערער כי בגין התאונה לא יוכל לחזור לעבוד בלשכת הסיור ולקבל תוספת עבור משמרות לילה. כבר בשנים אחרונות שלפני התאונה לא עבד המערער בלשכת הסיור ואין לומר שהיה חוזר לעבוד בלשכה זו. מאידך אין לקבל את טענת הנתבעים כי בכלל לא צריך היה לפסוק הפסד השתכרות לנוכח העובדה שהמערער, ממשיך במקום עבודתו הקודם. אם מסיבה כלשהי, שאין לראותה מראש, יפוטר התובע ממקום עבודתו הנוכחי ויאלץ לחפש מקום עבודה אחר, עלול מצבו בשוק העבודה להיות נחות בגלל המגבלה בבריאותו ובכך עילה כדי לזכותו בפיצוי. גובה הפיצוי נקבע לפי אומדנת ביהמ"ש הדן בתביעה ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. מרגליות למערער, עו"ד ש. ברקוביץ למשיבים. 12.12.78).
ע.א. 375/77 - שאול פלדבאו נגד משה אורלוביץ ואח'
*פיצויי נזיקין בתאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער, שהוא איש עסקים, נפגע ע"י אוטובוס בינואר 1969, נחבל קשות, ורק לאחר למעלה מחצי שנה היה מסוגל לחזור לניהול עסקיו. הצדדים הסכימו על חלוקת האחריות בשיעור של 85 אחוז על המשיבים ו- 15 אחוז על המערער, וביהמ"ש נתבקש לקבוע את סכום הפיצויים. לעניין הנזקים טען המערער כי כאשר נפגע היו לו שלושה עסקים אשר מפאת פציעתו התחסלו וביהמ"ש קבע פיצוייו בגין עסקים אלה, והערעור על גובה הפיצויים בגין הפסדים אלה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון.
בגין כאב וסבל פסק ביהמ"ש המחוזי סכום של 40 אלף ל"י וביהמ"ש העליון החליט להעלות את הסכום ל- 100 אלף ל"י, הפגיעה היתה קשה, זעזוע עם שבר בבסיס הגולגולת, שבר בפרקים של עצמות האמה הימנית, נקע של הכתף השמאלי וקרעים בברך. נכותו הקלינית של המערער הינה כ- 51 אחוז והוא סובל מהגבלה של תנועות ביד, אי יציבות בברך, הרגשת לחץ בראש, סחרחורת ועצבנות. כל אלה מצטרפים לתמונה עגומה והסכום של 40 אלף ל"י אין בו כדי לפצות את המערער על יסוריו אף באופן חלקי. כאב וסבל, כידוע, אינם ניתנים למדידה או לשקילה ואינם ניתנים לחישוב מדוייק במושגים של ממון. העניין נתון לשיקול דעת ביהמ"ש שדן בענין, ברם במקרה דנן נתפס השופט לטעות בשיקוליו. בנמקו את פסיקת הסכום הנמוך, אמר ביהמ"ש המחוזי, כי התאונה אירעה בשנת 1569 ובאותה תקופה לא פסקו בפריט כאב וסבל עם נכות של 51 אחוז יותר מ- 40 אלף ל"י. זהו
נימוק מוטעה. פיצוי בגין כאב וסבל יש לקבוע לפי הערכים השוררים ביום מתן פסק הדין ולא ביום אירוע התאונה.
בגין הפסדי השתכרות בעתיד קבע ביהמ"ש המחוזי סכום של 75 אלף ל"י "מתוך גישה של לפנים משורת הדין" באשר לדעת ביהמ"ש המחוזי גילה המערער תושיה ונכנס לעסקים חדשים אחרי שהעסקים שלו הקודמים חוסלו ובעבודתו החדשה, התפתח יפה ועסקיו משגשגים. ברם, גם אם כך הדבר אין לומר שמגיע למערער פיצוי רק לפנים משורת הדין. מומו של המערער מהווה מכשול בדרכו להשגת רווח סביר בעתיד, ובגלל נכותו נמנעת מן המערער עבודה מאומצת גם בעסקיו החדשים. במידה ורווחיו של עוסק עצמאי תלויים בכושרו הפיזי או הרוחני הרי כל פגיעה בכושר זה עשוייה להפחית את הרווחים. כיון שכך הועמד הפיצוי על סכום של 150 אלף ל"י.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד ד. ויסגלס למערער, עו"ד ש. לברון למשיבים. 12.12.78).
ב.ש 343/78 - מרק כהן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המערער הואשם כי בהיותו עובד חברת תעופה בשדה התעופה בן גוריון, נודע לו כי באחד המטוסים נמצא שק המכיל תכשיטי זהב, והודיע על כך לעובד אחר ששמו בן חמו, והשניים נפגשו עם שני עובדים אחרים של שדה התעופה, ולבסוף גנבו דברי זהב שערכם מסתכם ב- 3 מליון ל"י. העורר ביקש להשתחרר בערבות, בקשתו נדחתה ע"י השופט המחוזי, ופניה נוספת לאותו בימ"ש נדחתה אף היא בידי שופט אחר. הערר נדחה. העורר טוען כי מי שגנבו למעשה, את דברי הזהב הם שני עובדי שדה התעופה האחרים ובן חמו ואילו תפקידו של העורר היה שולי. לטענתו, בן חמו שוחרר בערובה, וכן הוא טוען כי נסיבותיו האישיות הן קשות במיוחד, הוא נשוי, אב לשני ילדים קטנים ואשתו לבדה ללא פרנסה ואין לה למי לפנות. ברם, כל הטענות הנ"ל כבר נטענו בפני שופטי ביהמ"ש המחוזי ששקלו אותן ובסופו של דבר החליטו לעצור את העורר. חומרת העבירות מחייבת החזקת העורר במעצר, וביהמ"ש המחוזי הבהיר כי חלקו של בן חמו קטן יותר מחלקו של העורר. החומרה עצמה של העבירות מצדיקה את הסירוב לשחרור בערובה, כפי שהוסבר במקרים דומים ע"י ביהמ"ש העליון, לטענת העורר כי הראיות התומכות באישומו הן קלושות ועל כן יש לשחררו ממעצרו - עניין הראיות אינו נתון לבירור בערכאה זו בשלב זה, והעורר יהיה רשאי לחדש את בקשתו בביהמ"ש המחוזי אחרי שיתחיל בירור משפטו.
(בפני: השופט אשר. עו"ד בלן לעורר, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 9.1.79).
ב.ש. 339/78 - עוזיאל ערמי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר וששה נאשמים אחרים הועמדו לדין בביהמ"ש המחוזי. בזמנו שוחרר העורר ע"י ביהמ"ש המחוזי בערובה, והמדינה הגישה ערר לביהמ"ש העליון וזה החליט ביום 13.10.78 לעצור את העורר עד תום ההליכים. באותה ההחלטה אמר שופט ביהמ"ש העליון, דרך אגב, כי המשפט "עומד להתקיים בקרוב". כמסתבר נקבע המשפט להתחלה ליום 4.3.79 וצודק הסניגור כי קביעת תאריך כה מאוחר לבירור דינו של אדם עשויה לשמש נסיבה חדשה ולהצדיק עיון מחדש בצו המעצר. אולם העבירות המיוחסות לעורר הן מן החמורות ביותר והמדינה הצליחה לשכנע כי יש בידיה ראיות לכאורה המוכיחות אשמת העורר. זאת גם לנוכח טענת הסניגור כי אחד הנאשמים שוחרר ממעצרו לאחר שהתברר כי במועד ביצוע העבירות היה כלוא בכלא צבאי, ואותו נאשם לא רק הודה במשטרה שהשתתף באחד הפשעים, נושא כתב אישום זה, אלא גם הפליל את העורר. גם זו יכול ותהיה נסיבה חדשה העשויה להצדיק עיון מחדש בצו המעצר, ואולם כדי לשחרר את העורר שהובאו נגדו אישומים חמורים ביותר, עליו לשכנע את ביהמ"ש שבהיעדר עדותו
של אותו נאשם יתמוטט קרוב לודאי בנין הראיות של המדינה, ואת זאת לא עלה בידי הסניגור להראות.
(בפני: הנשיא זוסמן, עו"ד א. שרעבי לעורר, עו"ד ד. שפי למשיבה. 15.11.78).
ב.ש. 326/78 - מיני בן לולו נגד מדינת ישראל
*העברת דיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
המבקש הועמד לדין בבימ"ש השלום בבאר שבע, שיש לו סמכות שיפוט מקבילה לזו שבאילת. הנאשם גר באילת ומעשה העבירה המיוחס לו בוצע באילת, חלק מעדי התביעה הם תושבי אילת ורק שלושה גרים במרכז הארץ, ההגנה מבקשת להזמין עשרה עדים שכולם תושבי אילת ולנוכח המרחק מאילת לבאר שבע וקשיי המימון של נסיעת העדים עשוי הדין בבאר שבע להסתבך. יש להצטער על כך שהמדינה הגישה את כתב האישום בבאר שבע. ברם, הדיון בבימ"ש. השלום בבאר שבע כבר התחיל ונשמעו שם שלושה עדים ללא התנגדות המבקש. רק בשלב מאוחר זה פנה המבקש לעו"ד דוד, שהוא תושב אילת, והתיצבותו בבאר שבע מקשה עליו וגורמת למבקש הוצאות מרובות ואולי אף מיותרות, לאחר ששלושה עדים כבר נשמעו ממילא אין אפשרות לשנות את מקום הדיון בלי הסכמת השופט, ומאחר שהבקשה הוגשה בשלב מאוחר אין להעתר לה, אפילו ישיג המבקש את הסכמת השופט.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. דוד למבקש, עו"ד גב' גורני למשיבה. 26.12.78). ב.ש. 138/78 - מנחם סולימני נגד מלכה סולימני
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
עורך דין שייצג את המבקש בביהמ"ש המחוזי הושעה ע"י לשכת עורכי הדין ולטענת המבקש לא היה ידוע לו דבר ההשעיה. המבקש מטפל עתה אישית בענינו ולא הצליח לעמוד במועד הקבוע להגשת בקשה לרשות לערער. כנימוקים לכך ציין את מצב בריאותו וטיפוליו הרפואיים, וכן קשיים שבהם נתקל בהשגת התיק של ביהמ"ש המחוזי. בנוסף לכך טוען המבקש כי הגיש את בקשתו במועד, אך לא ידע שהוא צריך לתמוך אותה בתצהיר, וזו הוחזרה לו. כידוע אין ביהמ"ש מייחס משקל לטענה בדבר קשיים שבהם נתקל עו"ד בהשגת תיק ביהמ"ש, אלא אם כן עשה עוה"ד את כל שבידיו להשגת התיק, והמבקש לא נהג כך, אך בהתחשב בעובדה שהמבקש איננו מיוצג ע"י עו"ד ובנימוקים הנ"ל, ניתן לראות בהסבריו טעם מיוחד להארכת המועד. לפיכך הוארך המועד בעשרה ימים.
(בפני: הרשם ברטוב. המבקש לעצמו, עו"ד באיער למשיבה. 15.11.78).
ב.ש. 1/79 - מדינת ישראל נגד שלום בן מוחה ואח'
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
שלושת המשיבים הואשמו בהדחת מתלונן בחקירה משטרתית, בדרך של איומים והפחדה. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיבים בערובה והורה על מעין מעצר בית בבית הורי המשיבים, שהם אחים, והערר על ההחלטה נתקבל. ביהמ"ש המחוזי אינו מתעלם בהחלטתו מכך שבבקשת שחרור בערובה אין ביהמ"ש צריך לבדוק את הראיות לפרטיהן ודי בראיות לכאורה, וכן לא התעלם מחומרת העבירות שבהן הואשמו המשיבים, אך בסוף החלטתו הוא כותב כי "בנסיבות מקרה זה" הוא מחליט על שחרור המשיבים בערובה. השופט אינו מגלה אלו הן הנסיבות שהמריצוהו שלא להורות על המשכת המעצר. מתברר כי בידי התביעה נמצאת עדותו היחידה של המתלונן נגד המשיבים, וכן יש בידי התביעה סרט הקלטה של דברי המתלונן שנעשתה ע"י המשיבים, כאשר לטענת התביעה הוכרח המתלונן לומר את הדברים בהשפעת האיומים של המשיבים. עדות יחידה זו והראיה הנוספת הנ"ל יכולות להביא להרשעת המשיבים אם ביהמ"ש ישתכנע במהימנות דברי
המתלונן. העבירה שבה מדובר, המתייחסת לאיומים, נפוצה מאד ויש בה כדי לשבש את עשיית הצדק בבתי המשפט. באישומים מסוג זה חשוב במיוחד לנתק את הנאשם ממגע עם אחרים כדי למנוע חשש של נסיבות חוזרים להדיח עד זה או עדים אחרים. אי לכך אין לסטות מן המקובל באישומים כגון אלה ויש לעצור את המשיבים עד לבירור דינם.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. 2.1.79).
המ' 923/78 - יונה זנד ואח' נגד דוד זנד
*בקשה לתקון פס"ד (בקשה לתקון פסק דין - הבקשה נדחתה).
בע.א. 362/78, בו היה המשיב דנא מערער, ניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש העליון על יסוד נתונים עובדתיים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי, היינו כי המשיב דנא משלם משכנתא הרובצת על דירת בני הזוג, בסכום של 3,000 ל"י לחודש. בקשת המבקשים הינה לתקן את פסק הדין באשר ההנחה הנ"ל בטעות יסודה, והיא נובעת מטעות דפוס שהשתרבבה לתצהיר של המשיב בביהמ"ש המחוזי ואשר בו התווספה בטעות הספרה אפס למספר 300. הבקשה לתקון פסה"ד נדחתה. הטענה שמדובר בתשלום של 3,000 ל"י נכללה עוד בטופס 38 (הרצאת פרטים) שצורף לכתב ההגנה, והמבקשים לא הפנו תשומת לבו של ביהמ"ש לעניין השיעור הנכון של תשלום המשכנתא, וגם בשלב הערעור לא נעשה נסיון בדרך הדיונית הנכונה, ע"י בקשה להשמעת ראיה נוספת, כדי לתקן את הנתון העובדתי הנ"ל. ברור שהתיקון המבוקש איננו תיקון של פליטת קולמוס, שהרי לא מדובר על פליטת קולמוס של ביהמ"ש, אלא כי נפלה פליטת קולמוס בתצהירו של המשיב. הבקשה איננה איפוא לתיקון פסק הדין אלא בקשה לשמיעת ראיות נוספות אחרי מתן פסק הדין ואת זאת אין לעשות.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר, 5.12.78).
המ' 791/78 - דוד אופק ואח' נגד שר הפנים ואח'
*צו ביניים בדיון בבג"צ בענין התאגדות השוטרים (הבקשה נדחתה).
לבקשת העותרים הוצא צע"ת נגד המשיבים שבו נתבקשו ליתן טעם מדוע לא יימנעו מלהגביל את פעולות העותרים ליזום איגוד שוטרי משטרת ישראל, ומדוע לא יורו לבטל את האיסור שהוטל על העותרים לעשות פעולות שונות להקמת האיגוד. אחרי הוצאת הצע"ת פרסם מפכ"ל המשטרה, פקודת קבע תחת הכותרת "איסור התארגנות שוטרים" ובה נאסר, בין היתר, על שוטרים לנהל תעמולה בקשר לארגון שוטרים. עתה מבקשים העותרים צו ביניים שיורה על המשיבים להימנע מלאסור על העותרים להיפגש עם שוטרים אחרים מחוץ לשעות העבודה ומחוץ לתחנות המשטרה בנושא הקמת איגוד שוטרים ארצי. טענת העותרים היא כי האיסורים בפקודת הקבע האמורה הם בלתי חוקיים בעליל, וכי יגרם להם נזק שלא יהיה ניתן לתיקון אם לא ינתן הצו הזמני. טיעון זה של העותרים נדחה. השאלה אם מותר לשוטרים להתאגד משמשת נושא לדיון בעתירה עצמה, ובשלב זה אין מקום להביע דעה בענין. מתן צו זמני כמבוקש יכול להיות מוצדק רק אם לכאורה, האיסור שהוטל על העותרים ופקודת הקבע הנ"ל הם בלתי חוקיים בעליל. אין לומר שהמצב המשפטי הוא אכן כזה וכי זכות התארגנות השוטרים ברורה במידה שניתן להגיע למסקנה לכאורית כאמור. מדובר במשטרה, שבה חלות חובות משמעת מיוחדות, ומתן צו ביניים משמעותוהיתר לעותרים להפר את פקודות הממונים עליהם. רק מקרה קיצוני יכול להצדיק מתן צו ביניים בעל משמעות כזו ואין זה המקרה המתאים לשימוש בשיקול הדעת להוצאת צו ביניים.
(בפני: השופט י. כהן, עו"ד גרוס למבקשים, עו"ד בייניש למשיבים. 28.12.78).
המ' 697/78 - יעקב מונבז ואח' נגד חברת הלל מילשטיין ואח'
*בקשה להגשת ראיות חדשות בערעור (בקשה להבאת ראיות חדשות - הבקשה נדחתה).
המבקש תבע את המשיבים בביהמ"ש
המחוזי לתשלום פיצויים בגין שטח מופחת של דירות שסופקו לו. תביעתו נדחתה, לאחר שפרקליטי הצדדים הצהירו בביהמ"ש כי סוכם ביניהם, כעובדה, שלצורך מתן רשיון בניה חייב בעל הקרקע לחתום על התוכנית, וכי במקרה הנוכחי התובע הוא שחתם, כבעל הקרקע, על התוכנית לבניה שלפיה נבנה הבית. טענת המבקש היא כי פרקליטו טעה או הוטעה, ועל כן הוא מבקש להגיש העתק ממפרט שהוגש בזמנו לועדה המקומית לתכנון ולבניה, ושמתוכו עולה, כי הוא אינו חתום על המפרט. הבקשה נדחתה. אין זה מקרה רגיל שבו שכח צד להגיש ראיה שהיתה קיימת ושעל קיומה ידע, אלא מדובר כאן בשלילת הודאה שניתנה ע"י מיופה הכח של המבקש. ההודאה היתה מפורשת ולא היתה לביהמ"ש סיבה שלא לקבלה. אכן, אין לומר שצד למשפט מנוע מלהכחיש את הודאתו בביהמ"ש, בטענה של טעות או של תרמית, אך משניתן פסק דין עפ"י הודאתו קשה יהיה להוכיח את הטעות או את התרמית בהליכי ערעור. פסק דין שהושג ע"י טעות אינו בטל בשל כך, אלא ניתן לביטול, וביטול כזה יכול להיעשות רק בדרך ישירה של הגשת תביעה לביהמ"ש שנתן את הפסק. ב"כ המשיבים הכחיש מכל וכל הטעיה או טעות וטען שהמסמך שמבקשים להגיש עתה בערעור אינו המסמך היחידי המתייחס לבקשת הרשיון, ואפילו יוגש לא יהיה בו כדי לאפשר לביהמ"ש שלערעור להכריע לטובת המבקש. יתכן שאילו היה במסמך שמבקשים להגישו כדי להכריע לכאן או לכאן את המשפט היה מקום להיעתר לבקשה למען הצדק, אך הדבר אינו כן ולכן אין להתיר את הגשת המסמך.
(בפני: השופט אשר. 13.12.78).
המ' 5/79 - פיצריה רימיני בישראל בע"מ נגד ראש עירית תל אביב ואח'
*צו בינים בדיון בבג"צ בענין רשיון עסק (הבקשה נתקבלה).
המבקשת מנהלת עסק של מסעדה ברחוב דיזנגוף בתל אביב שאותו רכשה בשנת 1977 מבעליה הקודמים. רשיון העסק לא חודש בשנת 1978 ועל כך הובאה המבקשת לדין וביום, 7.3.78 ניתן צו סגירה תוך מתן אורכה עד ליום 31.12.78. בין המבקשת למשיבים קיימת מחלקות מתי הגישה המבקשת את בקשתה לחידוש הרשיון ולטענתה עשתה זאת עוד בשנת 1977, ורק בדצמבר 1978 נודע לה שבקשה כזו אינה מצוייה בתיקי העיריה. המבקשת פנתה לבג"צ ובעתירה מסופר כי משך תקופה ארוכה עשתה, מאמצים לקבל את הרשיון ובהתקרב יום הסגירה נאמר למנהלה ע"י ראש העיריה בעצמו "אל תהיה עצוב יהיה בסדר". דברים אלה לא הוכחשו לעת עתה בתצהיר נגדי. העתירה הוגשה לבג"צ ביום 2.1.79 ועם הגשתה סגרה העותרת את העסק כדי לקדם פני טענה שהיא באה לבג"צ באי נקיון כפיים. עתה מבקשת העותרת כי ינתן צו ביניים שיאפשר לה פתיחה מחדש של העסק עד להכרעה בעתירה. הבקשה נתקבלה. בעסק תלוייה פרנסתן של 10 משפחות, והמבקשת טוענת שהיא השתדלה לספק את דרישות הדיירים שבבית ושהיא מסתדרת איתם. על פני הדברים נראה שהמבקשת אינה אשמה בשיהוי ובנסיבות המיוחדות של העניין אין לראות נזק שייגרם לאיזה אינטרס ציבורי אם העסק יוסיף להתנהל עד להכרעה בעתירה.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד פז למבקשת, עו"ד גב' קונשטוק למשיבים. 8.1.79).
המ' 542/78 - חנה וייט ואח' נגד יעקב לוני
*רשות ערעור בצו פינוי עקב נטישה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
היו בפני שופט השלום ראיות למכביר עליהן יכול היה לבסס את המסקנה שהדיירת נטשה את המושכר. היא נישאה לאיש שגר במקום אחר והדעת נותנת שהיא מתגוררת עמו. ועוד, במשרד הפנים הודיעה המבקשת על שינוי כתובתה למען של בעלה. עובדות אלה מקבלות חיזוק ממכתב ששיגר עו"ד שייצג בזמנו את המבקשים אל המשיב בו נאמר שהמבקשת ממשיכה לגור, לבשל ולטפל בילדיה בדירה נושא המשפט הנ"ל, והיא ממשיכה להחזיק בה חפצים אישיים ורהיטים. יתכן שהיא מבשלת
ומטפלת בילדיה וממשיכה להחזיק בדירה רהיטים, ואולם כל אלה אינם עולים לכדי חזקה, ואינם סותרים את ממצא הנטישה כאשר הדיירת למעשה נישאה ובעלה מתגורר במקום אחר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ח. גירון למבקשים, עו"ד מ, גלברד למשיב, 2.1.79).
בג"צ 482/78 - אלקיים שמחה ואח' נגד ראש עירית באר שבע ואח'
*העדפת תושבי באר שבע בענין גובה התשלום לעירית באר שבע עבור דוכני ירקות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
20 העותרים הם תושבי מושבים בנגב הצפוני ומרביתם תושבי מושב זימרת המרוחק כ- 30 ק"מ מבאר שבע. מזה כ- 20 שנה עוסקים העותרים בממכר ירקות בשוק הירקות בב"ש, השוק היה בלתי מוסדר ובשנת 1968 החליטה העיריה להעביר את שוק הירקות למקום אחר. בשנת 1970 הגישו 115 איש תביעה לבימ"ש השלום נגד העיריה ולבסוף הושגה פשרה שלפיה חלק מן התובעים יקבלו דוכנים בשוק החדש, בתנאים שיקבעו ע"י העיריה, ובלבד שיהיו אלה תנאים סבירים. בין אלה שעברו לשוק החדש היו גם העותרים, ולבסוף, לאחר שהשוק החדש עבר שיפוץ והתקנת דוכנים חדשים, נשלחו הודעות לעותרים בהן נתבקש כל בעל זכות לשלם 90 אלף ל"י דמי שימוש ל- 5 שנים על מנת לקבל את הדוכן שהוקצב לו. העותרים התנגדו לדרישה בטענה כי הסכום איננו סביר ולפי הסכם הפשרה בבימ"ש השלום התנאים צריכים להיות סבירים. כן טענו שהופלו לרעה לעומת תושבי באר שבע שכן כל בעלי הדוכנים שהם תושבי באר שבע נדרשו לשלם רק סכום של 15 אלף ל"י. העתירה נדחתה. לעניין סבירות התשלום - אין לומר שבימינו סכום של 90 אלף ל"י דמי שכירות ל- 5 שנים הוא סכום גדול או בלתי סביר, בפרט כאשר העיריה השקיעה סכומים גדולים בשוק החדש. אשר לטענת האפליה - העיריה קבעה שלתושבי באר שבע ינתנו ההקלות לפי קריטריונים שעיקרם שיקום סוציאלי, ובלבד שהסכום לא יקטן מ- 15 אלף ל"י. העיריה אומרת כי ההנחה לתושבי באר שבע נעוצה בעובדה שמרביתם של אלה שקיבלו את הדוכן הם עבריינים משוקמים או מקרים סוציאלים ואם לא ינתנו להם תנאים מיוחדים יהפכו שוב למקרים סוציאלים ולבעיה כאובה בעיר. מאידך, העותרים אינם תושבי באר שבע ואם כי לטענתם הם אבות למשפחות מרובות ילדים מעוטות אמצעים, הרי אין עירית באר שבע צריכה לדאוג להם. לעירית באר שבע יש מחוייבות לגבי תושביה והעותרים יכולים לבוא בדרישות של עזרה, אם יש ביניהם מקרים סוציאלים, למועצה האזורית של מקום מושבם. אין פגם בכך שהעיריה קבעה מחיר אחד לתושבי באר שבע ומחיר אחר לתושבים אחרים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד צוק לעותרים, עו"ד אליהב למשיבים. 18.12.78).
בג"צ 779/78 - אסתר בדש ואח' נגד ראש עירית רמת גן ואח'
*הנחה בארנונה עירונית לחייל קבע וטענה בדבר תקפות חוק עזר עירוני (העתירה נדחתה).
העותרת, חיילת בצבא קבע, מבקשת לפסול חוק עזר עירוני, הדן במתן הנחות בארנונה עירונית. לטענתה חוק עזר זה נוגד חוק של הכנסת. לטענת העותרת מגיעה לה הנחה בהיותה חיילת והעיריה לא אישרה את ההנחה. העתירה נדחתה. הסכסוך בין העותרים ובין העיריה הוא סכסוך כספי גרידא, ואם אמנם זכאים העותרים להנחה, אין מניעה לכך שיתבעו את המגיע להם מבימ"ש השלום. אם לצורך כך יידרש ביהמ"ש לדון בשאלה אם חוק העזר בטל הוא מוסמך לכך מכח סעיף 35 לחוק בתי המשפט.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, ברק. העותרים לעצמם. 26.11.78).
בג"צ 875/78 - מגדיש עמוס ואח' נגד שר הפנים ואח'
*קביעת מודד בבחירות למועצה אזורית (העתירה נדחתה).
העותרים הם חברי המועצה האזורית שפיר תושבי ישובים שונים הגרים בתחומי המועצה. במאי 1978 דנה המועצה האזורית בקביעת המודד הכללי לבחירות למועצה האזורית. קביעת המודד הוא בסמכותו של שר הפנים לאחר התייעצות עם המועצה.
במועצה הועלו שתי הצעות: האחת מודד של ציר אחד לכל 400 תושבים, והשניה ציר ל- 150 תושבים. בחוב של 9 נגד 5 החליטה המועצה, לקבוע מודד של ציר לכל 150 תושבים. המועצה העבירה את החלטתה לשר הפנים בהתאם לסעיף 6 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), שר הפנים שקל בדעתו וביום 6.12.78 החליט שהמודד יהיה 250 תושבים ואת הבחירות קבע ליום 26.12.78. הודעה על ההחלטה נתקבלה במועצה האזורית ביום 13.12.78. תשעה ימים לאחר מכן, ביום 22,12.78, הוגשה העתירה דנא להורות לשר הפנים לקבוע מודד של ציר ל- 150, כהצעת הרוב במועצה האזורית. לטענת העותרים, בחירת הצירים עפ"י מודד של 250 איש מביאה לתוצאה שהייצוג במועצה אינו יחסי למשפט התושבים שבכל ישוב, באשר עפ"י החוק ישוב זכאי לבחור למועצה ציר אחד לכל מודד כללי שבמספר תושביו ולעודף העולה על מחצית המודד, ואילו ישוב שמספר תושביו אינו מגיע כדי מודד כללי זכאי לציר אחד. יוצא, במקרה קונקרטי זה כי ישוב מסויים, שהוא בן 100 תושבים שולחציר אחד וישוב שני שהוא בן 315 תושבים שולח אף הוא רק ציר אחד, ואילו היה המודד 150 איש היה הישוב השני שולח שני צירים, והדבר נוגד את עקרונות הדמוקרטיה בעניני יצוג. העתירה נדחתה. ראשית, העותרים השתהו בהגשת עתירתם במשך 9 ימים וכשמדובר בבחירות יש ואפילו שיהוי קצר דיו כדי להשיב פני עותר ריקם. בעניננו הוגשה העתירה 4 ימים בלבד לפני מועד הבחירות, וקבלת העתירה היתה גורמת לעיכוב בתהליך הבחירות ודחייתן דבר הכרוך בבזבוז כספו של הציבור וזמנו.
גם לגופו של עניין אין העותרים צודקים. הייצוג השווה לפי עקרונות הדמוקרטיה נשאר בבחירות לועדים המקומיים המייצגים ישירות את התושבים. אך, קיים הבדל מהותי בין הועד המקומי המייצג את תושבי אותו מקום ובין המועצה האזורית שמטרתה לייצג את עניני כל ישוב וישוב שבתחומי שיפוטה והיא משמשת, ארגון על לכל ישובי האזור. הבטחת עניניו של כל ישוב אינה, מחייבת שהוא יהא מיוצג בארגון העל עפ"י מספר צירים בהתאם לגודלו.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד לברון למערערים, עו"ד יאראק למשיבים. 29.12.78).
=בג"צ 853/78 - עו"ד מנדל שרף נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד ואח'
*דרישה שלשכת עוה"ד תעמיד לדין משמעתי עורך דין (העתירה נדחתה).
עו"ד פלוני שייצג חברה מסויימת שיגר מכתב לחברה שהיתה מיוצגת ע"י העותר ובו הוזכר סעיף 40 לחוק ההגבלים העסקיים שלפיו הסדר קובל עולה כדי עבירה פלילית. במכתב התרה עוה"ד שאם תוך 48 שעות לא תמציא החברה הודעה על ביטול ההסדר הוא ינקוט באמצעים משפטיים דרושים. העותר הגיש קובלנה ללשכת עוה"ד על חברו למקצוע, המשיב הרביעי, בגין שימוש באיום של תלונה פלילית נגד החברה. בינתיים חוסל הסכסוך הכספי שבין שתי החברות והחברה שהיתה מיוצגת ע"י העותר ביטלה את הקובלנה בלשכת עורכי הדין, העורר הודיע ללשכה שהוא מאמץ לעצמו את התלונה שהגיש קודם בשם מרשתו ועושה אותה לתלונה שלו. הוא ביקש מן הלשכה להגיש כתב אישום נגד עוה"ד בשל עבירת משמעת, הלשכה סירבה ועתירת העותר נדחתה. סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין מאפשר ליועץ המשפטי לממשלה להגיש קובלנה בשמו אם הלשכה אינה עושה כן, כך שלגופים ממלכתיים זכות התערבות ופיקוח בהליכים המשמעתיים. העותר פנה ליועץ המשפטי והוא סירב להתערב. דינו של היועץ המשפטי לענין הקובלנה אינו שונה מדינו כשהוא מייצג את הציבור בהליך פלילי בפני בית משפט פלילי. היועץ המשפטי הוא הממונה על ייצוג אינטרס הציבור ובג"צ לא יתערב בהחלטתו ובשיקול דעתו אלא אם היועץ המשפטי פעל מתוך שיקולים פסולים ובחוסר תום לב. לא די שהיועץ המשפטי השתמש בשיקול דעתו באופן מוטעה כדי להצדיק התערבות בג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, בכור. העותר לעצמו. 31.12.78).
ע.פ. 352/78 - מדינת ישראל נגד שמעון משולם ועדנאן צאבר - דניאל בושרי נ. מ"י
*הרשעה באינוס ומידת העונש (ערעור המדינה על קולת העונש של משולם וצאכר וערעור בושרי על הרשעתו ועל חומרת העונש - ערעורה של המדינה נתקבל).
המתלוננת היתה בעבר חברתו של בושרי, היתה מבקרת בביתו ולנה אתו. ברבות הימים עזבה אותו מאחר והיה מתאכזר לה ומכה אותה. באחד הימים פגש המערער את המתלוננת בתחנה המרכזית בפתח תקוה וביקש אותה לבוא עימו ומשסרבה הביא את עדנאן ויחד נטלו את המתלוננת במונית ונסעו לראש העין שם גר המערער. בדרך סרו השלושה לביתו של משולם ובושרי לקח אתו גם את משולם. הארבעה באו לחדרו של בושרי ושם אנס בושרי את המתלוננת וכן גרם לכך שעדנאן יאנוס אותה ואילו משולם לא הצליח לאנוס אותה. בושרי החזיק את המתלוננת מספר ימים בחדרו עד שלבסוף הצליחה לברוח מן המקום. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדות המתלוננת ובכך אין פגם. המערער לא טען כי המערערת הסכימה למגע עימו, אלא טען שכל הסיפור אינו נכון, ועל כן לא היה צורך בסיוע להסכמתה או לאי הסכמתה של המתלוננת להיבעל. אלא הלה צורך בסיוע לעצם קרות האירוע, היינו הסיפור על השהות בבית המערער בנסיבות המקרה, ולזה היה סיוע די והותר, בעדויות שבאו לפני ביהמ"ש. סעיף 145 לחוק סדר הדין הפלילי קובע שהימנעות נאשם מלהעיד עשוייה לשמש סיוע לראיות התביעה, וביהמ"ש המחוזי אמר שהמערער אמנם העיד אבל לא העיד על בעילה, ולכן ניתן לראותו כמי שלא העיד במשפט אונס ולראות בכך סיוע, לדעה זו אין להסכים שכן נאשם שהעיד ומסר גירסה שונה של המאורעות מגירסת התביעה אין לראותו כאילו לא העיד במובן הסעיף הנ"ל.
אשר לעונש - בושרי נדון ל- 9 שנות מאסר בהתחשב בכך שהוא אדם אלים ופסיכופט, יש לו עבירה קודמת של שוד מזויין והעבירה דנא חמורה ואין להתערב בעונש. חלקו של משולם היה קטן יחסית בכל הפרשה והוא נגרר אחרי המערער והיה תחת השפעתו, לא השתתף בחטיפה ולא הצליח לבעול את המתלוננת, ואף התייחס יפה למתלוננת. משולם נדון לשנה וחצי מאסר ואין לומר שהעונש קל מדי בהתחשב באמור לעיל. מאידך חלקו של עדנאן היה גדול יותר והורשע גם בחטיפה ונדון לשנתיים מאסר וכבר שוחרר מבית הסוהר. הוא בעל משפחה וחזר לעבוד אצל המעביד שאצלו עבד לפני המקרה. בנסיבות אלה אין להחזירו לבית הכלא. עם זאת יש להוסיף לשנים אלה שנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, בכור. החלטה - השופט בכור. 18.12.78).
ע.פ. 454+479/78 - מדינת ישראל נגד נירה שורץ
*חומרת העונש (זיוף מסמכים והוצאת כסף במרמה)
(הערעורים נדחו). המשיבה הורשעה בזיוף מסמך ושימוש במסמך מזוייף, בכך שפתחה חשבונות בבנק המזרחי ובבנק לאומי ברמת גן ובתל אביב, הכניסה סכומי כסף ולאחר מכן הוציאה באמצעות זיוף ומרמה בבנק המזרחי 30 אלף ל"י, וניסתה ללא הצלחה להוציא בתרמית מבנק לאומי 70 אלף ל"י. ערעורה של המשיבה על ההרשעה נדחה וכן נדחה ערעורה של המדינה על קולת העונש בכך שלא נגזר עונש מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי ציין את תכונותיה השליליות של הנאשמת שלא גילתה חרטה, לא שיתפה פעולה עם שרות המבחן ואינה מודעת למעשיה, ואעפ"כ לא גזר מאסר בפועל. אחד הנימוקים היה כי נשאר זיק של תקווה שהנאשמת תלמד לקח מהליכי המשפט הממושכים ותטיב דרכיה, מאסר בפועל ידחוף את הנאשמת לזרועות הפשע, ואילו עונש מרתיע של מאסר על תנאי יתכן ויבטיח שהנאשמת לא תחזור לסורה. לפיכך הוטל על הנאשמת עונש של 3 שנים מאסר על תנאי וכן הועמדה לפיקוח קצין מבחן. יש יסוד לטענות המדינה לגבי קולת העונש, ואולם בינתיים עברו 7 חודשים מיום ההרשעה והנאשמת לא סטתה מדרך הישר. ביהמ"ש עשה נסיון שיתכן ויצליח, ועל אף חומרת המעשה ואופייה של הנאשמת, אין צידוק להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד ד. וכסלר למערערת, המשיבה לעצמה.24.12.78).