תקציר סביר כרך י"ג חוברת 16

ע.א. 418/78 - גולדנברג אברהם נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

*תביעת נכות.(ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים - הערעור נתקבל).

המערער הוא משרידי ניצולי השואה והוא סובל מליקויי שמיעה עד כדי חרשות באוזןאחת ומשינויים פתולוגיים בעמוד השדרה. הרשות המוסמכת דחתה תביעתו לתגמולים בהסתמכה על דעת רופאיה שלא הרדיפות גרמו למחלות הנ"ל. ועדת העררים דחתה את עררו של המערער ומכאן ערעורו לביהמ"ש העליון.

השופט ח. כהן:
א. ועדת העררים היתה מורכבת משופט, עו"ד ורופא. על ההחלטה של הועדה חתם רופא אחר. לפיכך החלטה זו אין לה תוקף. ברם ניתן לרפא את הפגם ע"י החזרת ההחלטה לועדת העררים, שתחזור ותתן אותה החלטה כדין בחתימת כל חבריה המקוריים, והדבר לא יועיל למערער. לכן יש לדון בערעור לגופו.
ב. אשר לליקוי השמיעה - הרשות המוסמכת וועדת העררים סמכו על חוות דעת של מומחה רפואי שנתמנה מטעם הרשות המוסמכת. רופא זה קבע "קרוב לודאי" שהנכות מקורה בתהליך שהחל עוד בתקופה שלפני הרדיפות. היו עדויות המערער וחברו על נפילה שנפל בעבודת כפייה ומכה שקיבל באוזן, אך הרופא קבע כי סיפורי המערער אינם מהימנים עליו. ברם, אין זה מענינו ולא מסמכותו ולא ממומחיותו של הרופא לקבוע מידת מהימנותושל התובע ושל סיפורי תלאותיו. הרופא רשאי ומוסמך לקבוע שאם סיפורי התובע נכונים יכול והיה במה שאירע לו משום סיבה או גורם מחמיר לנכותו, או שעל אף מה שאירע לו על פי סיפורו אין בכך גורם למחלה או להחמרתה. הרשות המוסמכת וועדת העררים, הן המוסמכות לדחות סיפורי התלאות של התובע כבלתי מהימנים, ואז נופלות הקביעות הרפואיות שנעשו על פי סיפוריו של התובע. גם לגופו של ענין אין כל סיבה סבירה להטילספק במהימנותו של סיפור המערער והסתירות שמצא בהן הרופא לאו סתירות הן.
ג. בהנחה שתאורו של המערער את אשר אירע לו תאור אמת הוא, השאלה היא אם יש באירוע משום גרימת הנכות או רק משום החמרת הנכות, והיה מקום להחזיר את הדיון לועדתהעררים לגביית ראיות נוספות. אולם המערער ציין כי הסתפק בתביעה להכיר בהחמרת נכותו, ובנסיבות אלה ניתן לחתוך את הדין מיד ולהיענות לבקשה לראות ברדיפות החמרת נכותו.
ד. אשר לנכות המערער בעמוד השדרה - נפלה טעות בהחלטת ועדת העררים כשהניחה שרופא פלוני לא מצא ממצא של נכות כזו, אך לטענת המשיבה אין הטעות מעלה או מורידה שהרי הרופא שלל כל קשר סיבתי בין הרדיפות לבין הנכות ואף מצא את גורם הנכות בחבלות המערער בשנת 1950. בהיעדר ראיה רפואית לסתור היתה הרשות המוסמכת רשאית לקבוע שלא הוכח קשר סיבתי בענין הנכות בעמוד השדרה, ואולם בהתחשב עם הפגם הפורמלי שדבק בהחלטת ועדת העררים כאמור, ובהתחשב בעובדה שעל כל פנים לא קראה הועדה את חוות דעתו של הרופא אל נכון, יש להחזיר את הדיון בנכות בעמוד השדרה אל הרשות המוסמכת שתשמע ראיות רפואיות נוספות.

השופט בכור: מסכים.
השופט אשר:
מסכים שהיה פגם פורמלי בהחלטת הועדה, אך על אף פגם פורמלי זה אפשר לדון לגופו של הערעור. אשר לליקויי השמיעה - קיומו של הליקוי אינו מוכחש והשאלה היא
מה גרם לפגם. לעומת הממצא של הרופא כי מקור הליקוי במחלה כרונית, קיימת עדותו של המערער וקיים תצהירו של חברו שלפיהם נחבל המערער בראשו, ובמידה ועדויות אלה תהיינה מהימנות על ועדת העררים, ניתן יהיה להסיק מהן החמרה בנכות המערער. אי לכך יש להחזיר את הדיון בשאלת ההחמרה האפשרית של ליקוי השמיעה לועדת העררים. אשר לנכות בעמוד השדרה - אין למצוא דופי בהחלטת ועדת העררים שדחתה תביעה זו, אך מכיון שיש להחזיר לועדת העררים את הדיון בשאלת הפגם בשמיעה, רצוי שתינתן למערער אפשרות נוספת להביא ראיות גם בשאלת הנכות בעמוד השדרה.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב. מרכוס למערער, עו"ד ר. רבין למשיבה. 10.1.79).

ע.א. 513/78 - קצין התגמולים נגד יעקב אריאל

*תביעת נכות בגין התקף לב (הערעור נתקבל).

המשיב לקה בהתקף של תעוקת הלב (אנגינה פקטוריס) בתקופת שרותו הצבאי בהיותו במילואים. לפני תחילת השרות לא נתגלו סימני המחלה, בהיותו במילואים הרגיש לראשונה כאבים בחזה אך אלה חלפו, ואת ההתקף קיבל המערער לאחר השרות. ועדת הערעורים קבעה שיש להכיר במשיב כנכה כי המחלה נגרמה עקב השירות, וזאת בהסתמך על כך שהמאמץ והמתח המלחמתיים גרמו בפעם הראשונה אצל המערער להופעת הכאב, הועדה מסתמכת על הפסיקה כי אם מחלה פלונית פרצה לראשונה בתקופת השרות, רואים אותה כאילו נגרמה עקב השרות, אם לא הוכח היעדר קשר סיבתי בין השרות לבין המחלה. הערעור נתקבל. השופט ח. כהן הסכים להלכה האמורה שהוא דוגל בה בכל פסקי הדין בעניני הנכים, אך לדעתו במקרה שלפנינו הוכח, לכאורה, היעדר קשר סיבתי, וזאת על יסוד חוות הדעת הרפואית הקובעת במפורש כי המחלה לא יכלה להיגרם תוך 5 ימי שרות מילואים, אלא היא תוצאה של תהליך ממושך. מכאן שהמחלה היתה קיימת בגוף המערער לפני השרות, הכאב בחזה בעת השרות חלף ועבר מבלי להשאיר נכות, ולאחר מכן שוב חלפה המחלה והיתה במצב בלתי פעיל כמו לפני השרות.
השופטים אשר ובכור הסכימו שיש לדחות את הערעור, אך העירו כי בשאלה אם מחלה פלונית שפרצה לראשונה בתקופת השרות רואים אותה כאילו נגרמה עקב השרות, הם חולקים על דעתו של השופט כהן, ונטל הראיה אינו מוטל על קצין התגמולים להוכיח היעדר קשר סיבתי אלא על מי שתובע להכיר בו כנכה להראות קיומו של קשר סיבתי כזה.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. הורביץ למערער,עו"ד אלטרמן למשיב. 18.1.79).

ע.א. 237/77 - אייל נאור נגד אליעזר נייגו ואגד בע"מ

*תביעת נזיקין בטענת רשלנות נהג אוטובוס (הערעור נדחה).

המערער ניזוק בהיותו בן שנה וחצי מאבן שפגעה במצחו. לפי פרשת התביעה ניתזה האבן, שגודלה כ- 5 ס"מ מעוקבים, מגלגליו האחוריים של אוטובוס שהיה נהוג בידי המשיב הראשון, עובד אגד. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה. אין לקבל את גישת המערער, כי הנהג התרשל בכך שלא שם לב לעובדה שהאבן מונחת על הכביש, וכי היה על הנהג לעצור את רכבו ולהסיר את האבן, ומשלא עשה כן הרי זה מחדל של התרשלות. חובתו של נהג אוטובוס כלפי הולך רגל היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע ממנו נזק. אילו המדובר היה באבן גדולה המונחת על הכביש ומהווה מכשול לתנועה, יש ונהג סביר היה חייב להסיר מכשול זה מדרך הרבים. לא כן באשר לאבן הנדונה. אבנים כאלה מונחות לעיתים קרובות בכבישי הארץ ותהיה זו גזירה בלתי סבירה, שהציבור לא יוכל לעמוד בה, אם יחייבו נהגים לעצור בכל פעם ולהסיר אבנים שכאלה
מהדרך. חובתו של נהג אוטובוס הנוהג בדרכים אינה מוחלטת למנוע נזק, אלא חובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק, וחובה זו לא הפר הנהג.

(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, ברק. עו"ד פונדמינסקי למערער, עו"ד בריק למשיב.3.1.79).

ע.א. 350/78 - קצין התגמולים נגד שמעון צרפתי

*תביעת נכות בגין התקף לב (הערעור נדחה).

בזמן השרות במילואים ועקב השרות לקה המשיב באוטם שריר הלב בדופן הקדמי. כבר לפני השרות נתגלתה אצל המשיב טרשת העורקים שהיא מחלה קונסטיטוציונלית. הרופאים היו מאוחדים בדעה שבהופעת האוטם יש לראות החמרה של המחלה הקונסטיטוציונלית, אך נחלקו הדעות אם היתה החמרה זמנית שחלפה אחרי שנה, או שמדובר בהחמרה ממושכת שאין להגבילה בזמן. הרופאים שסברו כי השפעת האוטם נסתיימה אחרי שנה, ייחסו את המשך סבלותיו של המשיב למחלת טרשת העורקים ואילו האחרים ייחסו את סבלותיו המתמשכים של המשיב לאוטם שריר הלב. קצין התגמולים דחה את תביעת המשיב ואילו ועדת העררים קיבלה את חוות הדעת הגורסת כי החמרת המצב עקב אוטם שריר הלב נמשכת וקבעה כי הרופאים בועדות הרפואיות יבחינו בין דרגת הנכות הנובעת מן האוטם ובין דרגת הנכות הנובעת מטרשת העורקים שאין לה ענין עם השרות הצבאי. הערעור נדחה. ועדת העררים העדיפה דעתו של רופא אחד על פני דעתו של רופא אחר והיתה רשאית לעשות כן. מאידך הסבירה שלהשפעת האוטם יש לייחס רק חלק מסבלות המשיב ואילו החלק האחר ייוחס למחלה הקונסטיטוציונלית של טרשת העורקים וגם בכך אין להתערב.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד רובינשטיין למערער, עו"דהדרי למשיב. 22.1.79).

ע.א. 266/77 - יצחק גדניה נגד משה פלנדקריין

*תביעת נזיקין בגין תאונת עבודה (הערעור נדחה).

המערער נפצע ברגלו, במהלך עבודתו אצל המשיב, כאשר העביר יחד עם פועל אחר דלת ברזל שמשקלה כ- 60 ק"ג מרחק של כמה מטרים. המערער עבד אצל המשיב כסבל במשך שנים, ובאותו מקרה נשמט המשא מידיו ונפל על רגלו. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער לפיצויים, כיון שלא מצא כל רשלנות מצד המשיב והערעור על כך נדחה. הפעולה שעשה המערער היתה פעולה פשוטה שאינה דורשת כל תדרוך מיוחד, לא היה בנסיבות המקרה כל דבר יוצא דופן, המשא לא חרג במשקלו או בצורתו מן הסוג ששני פועלים הרגילים לעבודה פיזית יכולים לשאת אותו ללא תקלה, וגם לא היתה כל ראיה על שיטת עבודה אחרת שצריך היה לנהוג לפיה.

(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, ברק. עו"ד ולדמן למערער, עו"ד שניידר למשיב. 3.1.79).

ע.א. 46/78 - יקותיאל שם טוב נגד אסתר שם טוב ואח'

*מזונות (הערעור נדחה).

המשיבה הראשונה היא אשתו של המערער וששת המשיבות הן בנותיו הקטינות, בשנת 1973 נטש המערער את בני משפחתו ויש לו אשה "ידועה בציבור". המערער עובד כקבלן משנה עצמאי לגיהוץ במפעל מסויים, בשיתוף עם הידועה בציבור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הכנסת המערער היא בסביבות 6,500 ל"י לחודש, וכי המשיבה משתכרת כ- 500 ל"י לחודש, היא מקבלת קיצבה מהביטוח הלאומי בשיעור של כ- 2,000 ל"י לחודש והסכום שהמשיבות זקוקות לו למחייה הוא 4,500 ל"י לחודש. ביהמ"ש חייב את המערער לשלם למשיבות את ההפרש כשהסכום צמוד למדד. הערעור נדחה. מדובר בממצאים עובדתיים שאין להתערב בהם. לפי חישובי ביהמ"ש דלמטה מגיעה הכנסת המערער
והידועה בציבור שלו לכדי 7,200 ל"י לחודש, כשלמערער נמסרו תשלומים של 6,500 ל"י בערך, המיועדים לו מבחינה שמית. אם הוא טוען כי מתוך הסכום הנ"ל מגיע לידועה בציבור סכום יותר גדול, חייב היה להביא ראיות יותר ברורות בקשר לכך, ומשלא עשה כן אין להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד באיער למערער, עו"ד י. גרבש למשיבים. 8.1.79).

ע.א. 454/78 - עדיטל קלוסקה נגד אברהם קלוסקה

*מזונות (הערעור נדחה).

ביולי 1975 חוייב המשיב לשלם מזונות של 500 ל"י לחודש לבתו הקטינה. ביום 16.1.78 חזרה ופנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי וביקשה הגדלת סכום המזונות ל-2,000 ל"י לחודש ולטענתה שגה ביהמ"ש בעת הדיון הקודם כשלא הצמיד את המזונות למדד יוקר המחיה. המערערת טענה גם כי הבת התבגרה וצרכיה גדלו ועל כן יש לדון מחדש בשיעור המזונות. ביהמ"ש המחוזי פסק כי סכום המזונות של 500 ל"י לחודש יוצמד למדד יוקר המחייה, כאשר הבסיס לחישוב הוא מדד ממוצע בין מועד הקביעה לבין מועד מתן פסק הדין בדיון הקודם. ביהמ"ש המחוזי בחן את השאלה העיקרית אם חל שינוי מהותי בנסיבות המצדיק בדיקה מחדש של דמי המזונות שנקבעו, ומסקנתו שלא חל שינוי מהותי בנסיבות, אם יוחלט על הצמדת סכום המזונות למדד יוקר המחייה, דבר שישקף את השינויים שחלו בכת הקניה של המטבע. אין לגלות כל פסול בשיקולים אלה.

(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ב. עמרמי למערערת, עו"ד י. גלילי למשיב. 3.1.79).

ע.א. 449/77 - זולטן מרולד נגד מדינת ישראל

*תביעת נזיקין בגין תאונת עבודה (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו).

המערער הוא עובד מדינה, כבן 58 ובעל ותק של 29 שנים, הוא נפגע בתאונה שהמדינה אחראית לה, והמדינה מצהירה כי לא תפטר אותו מעבודתו ולא יורידוהו בדרגתו בגלל נכותו עד שהמערער יפרוש לגמלאות, בגין התאונה פסק ביהמ"ש המחוזי למערער 40 אלף ל"י פיצויים על כאב וסבל ו- 60 אלף ל"י על הפסד השתכרות בעתיד, ובאשר לפיצוי על כאב וסבל פסק ביהמ"ש ריבית מיום פסק הדין. בקבלו חלק מן הערעורים ובדחותו חלק מן הערעורים קבע ביהמ"ש העליון כי אין להתערב באומדן בעניין הפיצוי על כאב וסבל, מאידך יש לפסוק ריבית מיום הגשת התביעה ולא מיום מתן פסה"ד, אם כי אין לפסוק את הריבית מאז אירוע התאונה כ- 5 שנים לפני הגשת התובענה. יש לקבל את ערעור המדינה על פסיקת 60 אלף ל"י פיצוי על הפסד השתכרות בעתיד. המערער לא יהיה צפוי לפיטורין, ואין מקום לחששו של ביהמ"ש המחוזי כי במצבו הנפשי והפיזי של המערער לא יוכל לעמוד במאמצי עבודתו ויצטרך להתפטר, זאת היא אפשרות רחוקה עד מאד. כמו כן לפי חוק פיצויי פיטורין יהיה זכאי לפיצויים כאילו פוטר. מאידך הפסד כלשהו עלול להיגרם למערער באשר אולי יבצר ממנו לעבוד שעות נוספות, ויש להעמיד את הפיצויים על 30 אלף ל"י בלבד.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, ברק. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד בן דוד למערער, עו"ד פ. אלבק למשיבה. 9.1.79).

ע.א. 624/77 - אסתר פסר ואח' נגד משה בן רחמים פסר ואח'

*תביעת נזיקין בגין תאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המערערת נפגעה בתאונת דרכים ועפ"י חוות דעת רפואית הנכות עקב הפגיעה היא בשיעור של 20 אחוז. לפי הראיות הרפואיות לא היה בפגיעה זו כשלעצמה כדי להגביל את כושר התפקוד או כושר ההשתכרות של המערערת. דא עקא שהמערערת לקתה בעבר בנכות נפשית הנובעת ממצבי דכאון ונכות
זו היה בה כדי להגביל את כושר השתכרותה. ביהמ"ש המחוזי סבר שאינה דומה פגיעה באדם בריא לפגיעה באדם נכה - שאפילו היה אדם בריא שנפגע ממשיך ומשתכר הרי אדם חולה שנפגע מתווספת נכות על נכותו ומגבלותיו הקודמות גוברות והולכות, בנסיבות אלה פסק ביהמ"ש פיצויים למערערת, לא על יסוד 20 אחוזי נכות מחמת התאונה, כי אם עפ"י אומדן שכושר ההשתכרות הופחת בשליש. הערעור על קביעה זו נדחה. המערערים שכנגד מבקשים גם לבטל את חיובם בפיצויים על הוצאות המערערת בעתיד עבור עזרה במשק בית, באשר לטענתם הוצאות אלה לא נגרמו ע"י התאונה, גם לעניין זה הלך השופט לפי שיטתו כי כשם שיש לזקוף על חשבון התאונה מקצת ההפסד בכושר ההשתכרות כן יש לזקוף על חשבונם מקצת ההוצאות לעזרה בבית וגם בכך אין להתערב,

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. מוסק למערערים,עו"ד בריק למשיבים. 4.1.79).

ע.א. 316/78 - עזבון ביסמן ליב ז"ל נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

*תחילת תקופת הזכאות לתגמולי נכות לאחר הארכת מועד להגשת התביעה (הערעור נתקבל).

המנוח היה משרידי ניצולי השואה ומחלת ורידים גרמה לנכותו. הוא ביקש הארכת מועד, והרשות המוסמכת החליטה ביום 27.7.76, אחרי מות המנוח, להאריך מועד הגשת תביעת המנוח. בהחלטה זו לא הגבילה את התקופה שבגינה רשאי היה המנוח לתבוע תגמולים. חודש ימים לאחר מכן הודיעו לעזבון כי רופא הרשות קבע כי הנכות התחילה בשנת 1966, ולפיכך קבעה הרשות המוסמכת למנוח כי הנכות בגין מחלת הורידים התחילה בשנת 1966 והתגמולים בשל מחלה זו ישולמו לו החל מ-1.1.66 העזבון ערער לועדת העררים בטענה כי משהאריכה הרשות המוסמכת את מועד הגשת התביעה בגין הנכות, על מנת שהתביעה תשתרע למפרע על כל התקופה המתחילה ביום 1.4.54 (סעיף 4 (ב) לחוק נכי רדיפות הנאצים), הרי כבר החליטה מכללא שהתגמולים ישולמו החל מיום 1.4.54. לטענת העזבון כל תכליתה של הארכת המועד להגשת התביעה היא להאריך למפרע את תקופת הזכאות לתגמולים שתתחיל ביום 1.4.54, ומשהוארך המועד, הרי החלטת הרשות כי נכות פלונית נגרמה עקב הרדיפות ומזכה בתגמולים, אם כי לתקופות מאוחרות יותר, כוחה יפה למפרע מיום 1.4.54. ועדת העררים קיבלה ברוב דעות את עמדת הרשות המוסמכת, והערעור נתקבל, באשר מבחינה עובדתית לא הוכח כי הנכות אכן החלה רק בשנת 1966. באשר לעצם הארכת המועד - אין בהארכת המועד לא הכרעה ולא הבעת דעה לענין גורל התביעה גופה. לאחר שיוארך המועד להגשת התביעה, וזאת תעמוד לדיון בפני הרשות המוסמכת, תדון הרשות ותכריע בה ותקבע תחילת הנכות לפי הראיות שיובאו לפניה. לעומת זאת צודק העזבון שלא היתה לפני הרשות המוסמכת ראיה מספקת כי הנכות התחילה רק ביום 1.1.66. בא כח הרשות המוסמכת טוען כי החלטה זו ניתן לבסס על יסוד בדיקות שנערכו בצה"ל למנוח בשנת 1954 ועל פיה נקבע לו פרופיל רפואי גבוה, וכן העובדה שהמנוח נתקבל בקופת חולים ללא הגבלה ואין בכרטיסו הרפואי רישומים על מחלתו - אין בכל הנתונים האלה כדי להוכיח אפילו לכאורה, שהמנוח לא איבד מכושרו לפעול ע"י מיחושי הורידים לפחות בתקופה שאחרי יום 28.4.54 שבו נקבע לו הפרופיל הרפואי. יכול והמנוח לא הלך להתלונן ולזעוק, ולא הלך להיבדק ולקבל טיפול רפואי, אך אין בכך כדי להוכיח שלא סבל ושלא הופחת כושר פעולתו. אי לכך הוחזר התיק לועדת העררים על מנת שתתן הזדמנות לצדדים להביא ראיותיהם.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. 11.1.79).

ע.א. 550/78 - חיים ממן נגד קצין התגמולים

*תביעת נכות (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער הינו שוטר, קצין התגמולים הכיר בנכות המערער בברכו השמאלית כנובעת משרותו במשטרה, ועל פי החלטת הועדות הרפואיות קבע לו אחוזי
נכות. בערעור שהגיש המערער לועדת הערעורים, גם בענינים אחרים, התמנה פוסק רפואי שפסק אחוזי נכות גבוהים יותר. ועדת הערעורים בהחלטתה, לעניין גובה אחוזי הנכות, קבעה שאין לה סמכות להתערב באחוזי הנכות והערעור על כך נדחה. לועדה אין סמכות לקבוע אחוזי נכות, והעובדה שמונה ע"י הועדה פוסק רפואי בהסכמת שני בעלי הדין אין בה משום הסמכת ועדת הערעורים לקבוע אחוזי נכות עפ"י חוות דעתו של הפוסק הרפואי.
המערער מתרעם גם על אשר דחתה ועדת הערעורים את ערעורו על שלילת הקשר הסיבתי שבין הפרעותיו הנפשיות לבין שרותו במשטרה. בענין זה, אכן, יש אי בהירות בחוות דעתו של הפוסק הרפואי, אך אין זה ענין לועדת העררים לדון בו, אלא בידי ועדה מיוחדת לפי סעיף 4 לחוק המשטרה (נכים ונספים). לפיכך יוחזר התיק לועדה מיוחדת זו שתדון בענין הפרעותיו הנפשיות של המערער.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד צ. גרובר למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 11.1.79).

ע.פ. 89/77 - משה ווליכמן נגד מדינת ישראל

*מרמה (הערעור נתקבל).

המערער היה חבר דן ועבד בתקופות מסויימות כרכז לילה בחניונים, יחד אתו עבד אחד קרמזין. המערער וקרמזין התקשרו בשותפות כקבלני משנה לרחיצת אוטובוסים בחניון בת ים בשבתות. הקבלן הראשי לעבודות הרחיצה קיבל 10 ל"י למכונית ומתוכן שילם 7 ל"י לשני השותפים. השנים הואשמו כי במשך הזמן הגישו אישורים על רחיצת כ-1,000 אוטובוסים שלא נרחצו. קרמזין הודה בעבירה והורשע, ואח"כ העיד נגדהמערער וביהמ"ש המחוזי קיבל את עדות קרמזין כמהימנה. בכך אין פגם. ברם, מכיון שעדות קרמזין היא עדותו של שותף לדבר עבירה היה צורך ב"דבר מה" כסיוע וביהמ"ש המחוזי סבר שהיה סיוע כזה אך ביהמ"ש העליון קבע שהסיוע שצויין ע"י ביהמ"ש המחוזי אינו מהווה סיוע ולפיכך זיכה את המערער. ביהמ"ש המחוזי ראה את הסיוע בכך שבין האישורים שנמסרו לאגד היו כאלה שעליהם חתם קרמזין את שמו של המערער, ולדעת ביהמ"ש לא מתקבל על הדעת כי מעשי המרמה נעשו ללא ידיעתו של המערער שכן הוא היה אחראי והטפסים עברו תחת ידו. בכך טעה ביהמ"ש, שכן עצם החתימה על הטפסים או מקצתם אין בה משום ראיה שטפסים אלה או מקצתם הכילו פרטים כוזבים. קרמזין העיד שהטפסים הכילו פרטים כוזבים, אבל דוקא בנקודה עיקרית זו היתה עדותו טעונה סיוע כדי שהמערער יורשע בעבירת המרמה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת, החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"דמ. שבולת למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 8.11.78).

ע.א. 551/78 - סימון מלול נגד קצין התגמולים

*החמרת מחלת לב עקב השירות (הערעור נדחה).

אצל המערער נתגלה לפני גיוסו לשרות הצבא מום בלב שבגינו אף אושפז, בשעת גיוסו ידעו על מומו וקבעו לו פרופיל נמוך. כ-3 שנים לאחר גיוסו, כשהיה עדיין בשרות פעיל, התפרצה מחלת לבו והוא נזקק לניתוח לב, קצין התגמולים החליט, על פי חוות דעת הועדות הרפואיות, כי נכותו של המערער הוחמרה, אך לא נגרמה בתקופת השרות עקב השרות, ואת ההחמרה קבע על פי המלצות ועדות רפואיות בשיעור של 50 אחוז. הערעור נדחה. הלכה פסוקה היא שמחלה שנתגלו סימניה לפני תחילת השרות לעולם לא נגרמה עקב השרות, אלא אולי הוחמרה בתקופת השרות ועקב השרות, והטענה כי מכיון שרשויות הצבא ידעו בעת הגיוס על קיום המחלה וגייסו אותו יש לראות את התפרצות המחלה כנגרמה עקב השרות לאו טענה היא. השאלה איננה אם צדקו או טעו רשויות הגיוס כשגייסו את הנכה, אלא אם קיים קשר סיבתי בין הנכות לבין השרות, להבדילו מן הגיוס,
ומה טיבו של קשר סיבתי זה. השופט כהן העיר כי מקלים עם הנכה בעומס הראיה, באותם מקרים נדירים אשר בהם המחלה שהיתה ידועה לפני השרות אין דרכה להחמיר עקב השרות, ותעמוד לנכה ההלכה המקלה בדיני הראיות להוכיח כי המחלה החמירה עקב השרות. אשר לשיעור ההחמרה - אין להתערב במסקנות ועדת הערעורים שקבעה שיעור של 50 אחוז החמרה על פי הערכת הועדות הרפואיות.
פסק הדין ניתן מפי השופט ח. כהן והשופטים אשר ובכור הסכימו לדחיית הערעור, אך העירו שיש להשאיר לעת מצוא את השאלה של משקל הראיות שעל תובע תגמולים להביא כדי להוכיח החמרת מחלה שאין דרכה להחמיר או שאין יודעין על שום מה היא מחמירה.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. עו"ד י. דר למערער, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 22.1.79).

ע.א. 391/78 - קצין התגמולים נגד הרצל יצחקיאן

*התפרצות מחלת נפש עקב השרות (הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ח. כהן ובכור נגד דעתו החולקת של השופט אשר).

המשיב שירת בצבא ושוחרר בגין מחלת נפש, הוא גוייס בפרופיל 97 כאדם בריא לחלוטין, והמחלה פרצה אצלו לאחר מלחמת יום הכיפורים. בתקופת המלחמה שירת המשיב שלושה שבועות בשדה התעופה רפידים שהוא שדה תעופה קדמי בחזית המלחמה. המומחים הרפואיים מטעם המערער קבעו כי אין קשר בין התפרצות, המחלה לבין השרות, לדעתם לא היו אירועים מיוחדים בתקופת השרות שהביאו להתפרצות המחלה, וגם תנאי השרות לא היו כאלה שהיה בהם כדי לגרום להתפרצות המחלה. ועדת העררים קבעה, על אף חוות דעת אלה כי כיוון שהמשיב שירת בשדה תעופה קדמי בסיני, אי אפשר לומר שלא היה אירוע שעורר בו מתח וחרדה, והתופעות של הפרעות נפשיות, אין לומר שהשרות הצבאי אינו גורם שעורר אותן. השופט ח. כהן סבר כי את טיבם של תנאי השרות המיוחדים קובעים הרופאים לפי סיפורי החייל הנכה או בני משפחתו, ואולם העובדות הנקבעות ע"י הרופא בחוות דעתו אינן בגדר חוות דעת רפואית, אלא אישור שכך סיפרו באוזני הרופא, החייל או בני משפחתו, יש ותנאי שרות של מתח ופחד בסכנה מתמדת מן המפורסמות הן שאינן צריכות ראיה, וצדקה ועדת הערעורים בקבעה שבעיצומם של ימי קרבות האויר במלחמת יום הכיפורים, היה בשרות באחד משדות התעופה הקדמיים במדבר סיני משום מתח ופחד וחרדה כאמור. לדעה זו הצטרף השופט בכור שציין את העובדה כי הסימנים הראשונים של המחלה הופיעו זמן קצר לאחר ששירת המשיב בשדה התעופה הקדמי בסיני.
השופט אשר בדעת מיעוט סבר כי לפי ממצאי הועדות הרפואיות לא היו תנאים מיוחדים בשרותו של המשיב שהיה בהם כדי לגרום להתפרצות המחלה ועל כן צדק קצין התגמולים בהחלטתו, הממצאים בדבר תנאי המתח בשדה התעופה ברפידים אינם ממצאים עובדתיים כלל, אלא השערות, ומבחינה משפטית לא די בהשערות כדי לבסס ממצא, אלא על הועדה להתבסס על ראיות שהיו בפניה, חובת ההוכחה מוטלת על המשיב והוא לא הביא ראיות כלשהן לענין זה.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור, עו"ד נ. ליבנה למערער, עו"ד א. בלו למשיב. 11.1.79).

ע.פ. 378/78 - אלכסנדר ברק נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אחריות "רוקח אחראי" בפלילים על הנעשה בבית המרקחת (הערעור נתקבל).

המערער הינו רוקח אחראי בבית מרקחת של קופת חולים בו עובדים מספר רוקחים נוספים, חלקם בגדר "עוזר רוקח" לפי פקודת הרוקחים. על פי הפקודה מותר ל"עוזר רוקח" למכור תרופות ובלבד שהעבודה תבוצע בהשגחת רוקח אחראי. אין צורך שמכירת התרופות תהיה במעמד הרוקח האחראי. סעיף 24 לפקודת הרוקחים קובע כי "אסור לרוקח לשנות מנוסחו של רצפט או להמיר חומר אחד בשני ...", וסעיף 16 (א) לפקודה קובע כי כל בית מרקחת יהיה מסור לניהולו ולפיקוחו של רוקח אחראי "והוא יהא אחראי לביצוע הפעולות המקצועיות בבית המרקחת ולמילוי הוראות פקודה זו". במקרה דנא מכרה רוקחת,
שהיתה במעמד של רוקח עוזר, תרופה שונה מהתרופה שנרשמה ברצפט. בהתאם לנוהג היו מעבירים מוכרי התרופות, בכל 10 דקות, את הרצפטים למערער והלה היה, בודק אותם, במקרה הנדון גילה את הטעות, אך עד שגילה את המתלונן הספיק הלה לגלות בעצמו את הטעות ולהחזיר את התרופה. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בעבירה. על סעיף 24, וזאת על יסוד סעיף 16 שלפיו הרוקח האחראי הוא האחראי לביצוע הפעולות ולמילוי הוראות פקודת הרוקחות. באשר לסעיף 16 סבר שופט השלום כי העבירה היא אבסולוטית. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערער. שניים מבין השופטים סברו כי העבירה אינה אבסולוטית, אלא שהמערער לא הנהיג פיקוח או השגחה מספיקים, ואילו שופט אחד סבר כי אין להרשיע את המערער בגין היעדר השגחה מתאימה, אך סעיף 16 מטיל אחריות שילוחית על הרוקח האחראי למעשים ומחדלים של עובדי בית המרקחת. הערעור נתקבל. באשר להנהגת פיקוח או השגחה - המערער יצא ידי חובתו בסדרי העבודה, שהנהיג. אשר לשאלת האחריות האבסולוטית - יש להבחין בין אחריות מוחלטת, ובין אחריות שילוחית, שכן הטלת אחריות שילוחית איננה תלויה בכך אם העבירה עצמה היא של אחריות מוחלטת ואם לאו. סעיף 16 הטיל על הרוקח האחראי אחריות שילוחית, אך אין להחיל את סעיף 16 לגבי כל פעולה של הרוקחים בבית המרקחת. הפירוש הנכון של סעיף 16 הוא שהרוקח אחראי אם מדובר במעשה שאפשר לייחס אותו לרוקח האחראי עקב החובה הכללית שהוטלה עליו, כגון ההוראה כי כל הסמים המצויים בבית המרקחת יסווגו לסוגים נכונים וכד'. אך אין כל סיבה שאחריות פלילית תוטל על הרוקח האחראי גם באותם מקרים שבהם המחוקק התיר לעובד עם רשיון לבצע עבודה מסויימת, ואותו עובד עשה את העבודה בניגוד לחוק. בדרך כלל יש לפרש הוראת חיקוק פלילית כשוללת אחריות שילוחית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד קלינג למערער, עו"ד סוכר למשיב. 14.1.79).

ע.פ. 533/78 - נפתלי מיטל נגד מדינת ישראל

*הריסת מבנה שנבנה ללא רשיון (הערעור נדחה).

המערער, בעל דירה בת חמישה חדרים, בנה סככה על הגג שמעל דירתו ללא היתר, הועמד לדין והתביעה ביקשה, שביהמ"ש יצווה על הריסת המבנה בנוסף על כל עונש אחר. המערער טען כי בנה את הסככה, בגלל חדירת מים לדירתו. העיד מהנדס מטעמו שאכן היתה חדירת רטיבות כנטען, אך הוסיף כי הוא הציע פתרון הנדסי לאיטום הגג והמערער לא נקט בדרך המוצעת אלא בנה את הסככה. המהנדס הוסיף כי התרשם שהקמת הסככה היתה לה גם מטרה של נוחות לשימוש בקיץ כמרפסת מוצלת. ביהמ"ש העירוני הרשיע את המערער והשתמש בשיקול דעתו שלא לצוות על הריסה הסככה. ביהמ"ש המחוזי התערב בשיקול דעתו של בימ"ש השלום, וקבע כי צריך להראות נימוק טוב מדוע ביהמ"ש ישאיר מעשה עבירה על כנו, ובמקרה שלפנינו אין לראות נימוק טוב לכך. הערעור נדחה. בנית הסככה לא היתה האמצעי היחיד למנוע חדירת רטיבות והמהנדס הציע דרך חילופית במסגרת המותרת עפ"י דין. מתן צו הריסה נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בענין, אך גם שיקול דעת, כאמור נתון לביקורתה של ערכאת הערעור, המגבילה את עצמה כמובן לאותם תחומים צרים, המקובלים מאז ומתמיד על ביהמ"ש שלערעור. בימ"ש שלערעור לא יתערב בענין בשל כך שאילו היה יושב בעצמו בדין כערכאה ראשונה היה מגיע למסקנה שונה. אך כאשר, הגישה של ביהמ"ש קמא מביאה לתוצאה שאין להשלים עימה מטעמים של מדיניות עונשית, נוטה בימ"ש שלערעור, לא אחת, להתערב. אי מתן צו הריסה במקרה כגון זה עלול, להוביל לתוצאה שלפיה עשיית הדין לעצמו ע"י הבונה ללא היתר תהפוך לקלה וכדאית.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שרון למערער, עו"ד אורן למשיבה. 22.1.79).

ע.פ. 24/77 - פאן לון חברה להנדסה בע"מ ואפרים אברון נגד מדינת ישראל

*הרשעת חברה ומנהלה בעבירות מס וחומרת העונש (הערעור נדחה).

חברת פאן לון להנדסה (להלן החברה), ומנהלה הואשמו בעבירות על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה וביהמ"ש המחוזי הטיל על החברה, תשלום קנס של 200 אלף ל"י, ועל אברון מאסר של שנה וחצי בפועל ושנה וחצי על תנאי וקנס של 600 אלף ל"י, הערעור של החברה על חומרת העונש ושל עברון על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. החברה רכשה חומרי בניה לבתי מלון שהיו מפעלים מאושרים ופטורים מתשלומי מסים. לפי הנוהג היתה החברה משלמת לספקים את מלוא המחיר, ולאחר שבתי המלון קיבלו מהאוצר את תעודות הפטור, העבירו לספקים את התעודות והספקים החזירו את סכומי המס. אברון קיבל את הכספים אך לא העביר אותם לא לחברה ולא לבתי המלון. הכספים לא נרשמו כהכנסה ואברון הורשע בעבירות מס הכנסה ומכיון שפעל בשם החברה הורשעה גם החברה, אם כי בינתיים התחלפו הבעלים של החברה, והבעלים החדשים הם שפנו למשטרה בקשר לעבירות שבוצעו. ביהמ"ש העליון, מפי השופט י. כהן הגיע למסקנה כי בדין הורשעה החברה בעבירות שיוחסו לה, וזאת משום שאברון פעל, כמנהל החברה והעלים את ההכנסות. אברון והחברה הואשמו גם בהעלמת הכנסות של ריבית על חשבונות, לזמן קצוב שהיו בבנק, כשהריבית מסתכמת בסכום של כרבע מליון ל"י, ברם ביהמ"ש המחוזי קיבל את הסבר הסניגוריה כי התקשו לקבל מהבנק את החשבונות ולכן לא נרשמו ההכנסות של הריבית. ביהמ"ש העליון אישר את הזיכוי לנוכח הספק אם אמנם התכוונו להעלים את ההכנסות. אשר לעונש - טענת פאן לון היא שצריך לעשות הבחנה ברורה בין החברה ובין מנהלה, שהרי מדובר במעשים שנעשו ע"י בעליה הקודמים של החברה ולבעליה הנוכחים לא היה חלק באותם מעשים. טענות אלה אינן מצדיקות הקלה בעונש מעבר למה שנעשה כבר ע"י ביהמ"ש המחוזי, ואין ספק שלולא החילופין בבעלות היה ביהמ"ש מטיל על החברה קנס הרבה יותר גדול. אשד לעונש שהוטל על אברון - אמנם העונש הוא חמור, שכן מדובר באדם ללא עבר פלילי, הוא כעת בן 53, הוא סבל רבות מהתמוטטות ממלכתו העסקית, והשקיע כספים רבים בנסיון להציל את פאן לון, וכסף זה הלך לטמיון, אך בכל זאת אין הצדקה להפחית מעונשו.
השופט לוין הסכים לפסק הדין הנ"ל, השופט אשר סבר כי מכיון שאברון נטל לעצמו את הכספים, לא היה מקום להרשיע את החברה בהעלמת הכנסה, ואין להאשימה בניהול ספרים כוזבים ע"י אי רישום פרטים שכלל לא היו ידועים לחברה, מכיון שלא ניתן היה להרשיע את החברה בניהול ספרים כוזבים ובעבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, לא ניתן היה גם להרשיע את אברון בעבירה זו, אלא ניתן להרשיעו בעבירה, על הוראות סעיף 117 לפקודת מס הכנסה, באשר בתור מנהל לא ביצע את הרישומים שצריך היה לעשות. כן ניתן היה להרשיע את אברון ברישום כוזב במסמכי תאגיד.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, לוין. עוה"ד ז. פייט לפאן לון, עו"ד מ. כספי לאברון, עו"ד ח. ברנזון למדינה. 15.1.79).

ע.פ. 880/78 - אשר אלמקייס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער עבד בחברת צים וניסה להבריח מהנמל בטנדר 40 בקבוקי מי קולון. (בשל נסיון ההברחה הוטל על המערער כופר). ליד שער היציאה ניצב שוטר שביקש לבדוק את הרכב ולאחר שגילה את החבילה אמר המערער לשוטר "שחרר אותי, קח כסף, קח מה שאתה רק תעזוב אותי". ביהמ"ש המחוזי קיבל תיאור זה של העד והרשיע את המערער בעבירת שוחד ודן אותו ל- 6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. מדובר באדם בעל עבר נקי, נשוי ואב לילד, שנקלע לפתע וללא תכנון מוקדם לתוך נסיבות שמהן לא מצא מוצא,
ואז הציע את השוחד. אפשר להקל עם המערער, מתוך תקוה כי אכן מדובר בכשלון חד פעמי וכי המערער אמנם לא יעבור עבירות נוספות בעתיד. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על 3 חודשים והיתר מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נדשי למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 22.1.79).

ע.פ. 453/78 - חמדאן שוויקי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בגרימת מוות בתאונת דרכים כאשר עקב רשלנותו קיפחו חייהם שני אנשים שנסעו בטנדר שבו נהג. בימ"ש השלום גזר על המערער עונש של 4 חודשי מאסר בפועל ופסל אותו מלהחזיק רשיון ל- 3 שנים על תנאי. ביהמ"ש המחוזי, שלפניו ערערה המדינה, החמיר בעונש הפסילה והורה כי מחציתה של התקופה תהיה לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. מאז אירוע התאונה ועד לפסה"ד בבימ"ש השלום עברו כשנה וחצי ועד לשמיעת הערעור בביהמ"ש המחוזי עברו עוד כתשעה חודשים. יש להצטער על התקלות שבעטיין הוארך משך הדיון בתיק זה, אך מול עובדה זו ניצב האינטרס הציבורי, המחייב לתת משקל נאות לחומרה הטמונה בעבירה בה קופחו חייהם של שני בני אדם בשל חוסר זהירותו של המערער. נטילת המשקל המרתיע מן העונש בשל תקלות שאירעו בפרקליטות, יש בה מידה מסויימת של הענשת הציבור כולו, ואת זאת אין לעשות.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. כהן למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 1.1.79).

ע.פ. 463/78 - יוסף זידאן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשתי עבירות של פריצה וגניבה ונדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל על כל אחת מן העבירות, וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים כשכל העונשים מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה, הסניגור טען כי חלקו של המערער בביצוע העבירות היה מזערי, ונאשמים אחרים שהשתתפו באותן עבירות יצאו בעונשים קלים יותר, אולם לאותם נאשמים לא היה עבר פלילי, בו בזמן שלמערער עבר פלילי רציני ובו מספר רב של עבירות נגד הרכוש. חומרה יתירה יש ליחס למעשים, שכן 7 חודשים לפני ביצוע העבירות עשה ביהמ"ש המחוזי חסד עם המערער, לפנים משורת הדין, וכשדן אותו על עבירות התפרצות, הטיל עליו, למרות העבר הפלילי הרציני, רק שנתיים מאסר על תנאי, מתוך תקוה שהמערער יחזור למוטב. אי לכך אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. עו"ד כמאל למערער, עו"ד הורביץ למשיבה. 11.1.79).

ע.פ. 799/78 - פינקר לוי נגד מדינת ישראל

*הדחה לעדות שקר (הערעור נדחה).

המערער הועמד לדין, בתיק פלילי אחר, יחד עם אחד יצחק דהאן באישום של גניבת רכוש מצה"ל. דהאן הודה באשמה, נקנס, ונקרא להעיד נגד המערער. המערער הואשם עתה כי הניע את דהאן, ע"י איומים והבטחת טובת הנאה, להעיד עדות שקר. ביהמ"ש המחוזי לא שוכנע כי היו איומים, אלא כי היתה הבטחת טובת הנאה, ואמנם שידולו עזר בהתחלה, ורק לאחר מכן חזר דהאן מעדותו הכוזבת. המערער העיד להגנתו והודיע לשופט שיש לו שני עדים. ביהמ"ש המחוזי דחה תחילה את המשפט לשלושה ימים, ולאחר מכן לשלושה חודשים, כדי שהמערער יוכל להביא את עדיו. לאחר מכן אמר כי לא הצליח לאתר את העדים וביהמ"ש סירב לדחות עוד את המשפט, הרשיע את המערער, ודן
אותו ל- 6 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה, היה פגם דיוני בכך שביהמ"ש לא הסביר לנאשם את הברירה שבידו להעיד או להימנע מלהעיד, אך לא נגדם למערער עוות דין עקב הפגם האמור. המערער גילה בקיאות בסדרי הדין, חקר את עדי התביעה, העיד, ולדברי הסניגור גם לא היה משתמש בזכותו לשתוק. אשר לאי דחיית המשפט לשם השמעת שני העדים - ביהמ"ש נתן למערער שהות של 3 חודשים ושהות זו היתה מספקת. התנהגותו של המערער בענין שני העדים יכלה לשמש לשופט ראיה שהמערער מתחמק מלהעיד עדים אלה, ועובדה זו יש בה תוספת חיזוק לעדותו של דהאן שעליה ביסס השופט את ההרשעה. לטענה שדהאן היה שותף לדבר עבירה נשוא כתב אישום זה ועל כן נדרש סיוע לעדותו - כבר נפסק כי בעבירה של הדחת עדים למתן עדות שקר, אין המדיח והמודח בחזקת שותפים שפשעו ביחד. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי, למרות שמדובר באדם שהוא בעל משפחה ואב ל- 8 ילדים. הנגע של השפעה על עדים מתוך מגמה לסכל את המשפט פשה לאחרונה ועל כן אין להקל בעונש.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, ברק. עו"ד פליגלמן למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 4.1.79).

ע.פ. 41/78 - דוד ליפשיץ נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער עבד במשרד הרישוי ועמד בראש יחידת מיכון. בגלל עומס העבודה הוחלט למסור עבודות מסויימות לביצוע ע"י אנשים מבחוץ ולפרסם על כך מכרזים. המערער השיג במספר מקרים עבודות אלה לעצמו ולעובדים אחרים במחלקה, ע"י השתתפות במכרזים בשמות של "אנשי קש". במקצת המקרים השתתף המערער בתור יועץ בדיונים שהתנהלו בועדת המכרזים. משקיבל עבודות השתמש המערער ללא רשות במחשב שביחידתו לשם ביצוע העבודות. המעשים נעשו בשנים 1970, 1972. בתחילה הוגש כתב אישום גם באישומים אחרים, המערער הודה רק בחלק מן העובדות והוחל בשמיעת העדויות. לאחר מכן הוגש כתב אישום מתוקן ועל פיו הודה המערער הודאה מלאה ונדון ל- 8 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי ולקנס של 5 אלפים ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער שם דגש חזק על תקופת הזמן הארוכה ביותר שעברה מאז נתגלו העבירות בשנת 1972 ועד שהמשפט הגיע לסיומו. בינתיים חלו שינויים בנסיבות האישיות של המערער, הוא נשא אשה ונולדו לו ילדים, ובודאי סבל גם מעצם עינוי הדין ומאימתו, צריך היה להביא בחשבון בגזירת העונש את עבור הזמן הרב הזה ונראה שביהמ"ש המחוזי עשה כן, ואלמלא עובדה זו היה מחמיר יותר. התופעה של השיהוי הרב בהליכים הפליליים, אינה יכולה להביא לבסוף להקלה בעונש, שיש בה למעשה משום התייאשות מן המערכת השיפוטית. מדובר בעבירות חמורות, המעידות על שיטה של שחיתות שיש בה סכנה חמורה לפעילותו התקינה של השרות הציבורי, ומן הצורך להטיל עונש של ממש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. אדרת למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 3.1.79).

ע.פ. 81/78 - משה רפאלי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער עבד במשרד השיכון, הורשע בלקיחת שוחד ונדון ל- 8 חודשים מאסר בפועל. הערעור נתקבל. עבירת השוחד הינה מן העבירות החמורות, ועל ביהמ"ש לעשות כדי לעקור תופעות אלה מן השורש. העונש שהוטל על המערער אינו חמור כל עיקר, גם אם מדובר בפקיד בדרגה נמוכה ובמעשה חד פעמי. מאידך, המערער הוא נכה 70 אחוז, עיוור בעין אחת, ולפני כמה שנים נחבל בתאונה
שכתוצאה ממנה נשארה לו נכות שכלית והוצא לגימלאות. בהתחשב במצב בריאותו ניתן להקל מעט עם המערער, ולהעמיד את עונש המאסר על 4 חודשים ומאסר על תנאי 4 חודשים.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עוה"ד כספי ושמיר למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 1.1.79).

ע.פ. 697/77 - מיכאל קירשן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירות מרמה ונדון לשנתיים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 10,000 ל"י וערעורו על חומרת העונש נתקבל. העבירות שביצע המערער, הוצאת שירותים וחפצי ערך במרמה כנגד שיקים ללא כיסוי, הן ללא ספק חמורות, ואין לומר שהעונש חמור מדי. יתירה מזו, למערער הרשעות רבות קודמות מאותו סוג. ברם, מתוך הדוחו"ת שנתקבלו ביחס למערער עולה כי הוא זקוק בעיקר להגנה בפני עצמו, עקב נטייתו לחלק מתנות ביד נדיבה גם כשאין לו כסף, ומסוכן עבורו להיות עצמאי. יש בידו מקצוע מכניס ונמצאו אנשים המוכנים להעסיקו. נוכח הסיכוי שיחזור למוטב, ניתן להקל עם המערער באופן שעונשו יהיה שנה אחת מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי, והקנס כאמור.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בכור. עו"ד שיאון למערער, עו"ד ח. אטקס למשיבה. 15.1.79).

ע.פ. 154/78 - יהודה פרץ נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אינוס (הערעור נתקבל בחלקו).

המתלוננת, שהיתה בשעת המעשה כבת 15, התחברה עם אחד בוזגלו והשניים קיימו יחסים מיניים, עד שניתקו את יחסי החברות. בליל המקרה שוחחו השניים ברחוב בצור שלום, כאשר המערער הופיע במקום. לפי עדות המתלוננת לא הכירה אותו קודם לכן ולאחר שיחה בין המערער לבין בוזגלו נסעו השלושה, לפי הזמנת המערער, לעכו. שם הסתלק בוזגלו, כנראה כדי להשאיר את המתלוננת עם המערער ולהפקירה בידי המערער. הלה השפיע על המתלוננת לטייל אתו על שפת הים, ובמקום חשוך תקף אותה בכח וביהמ"ש המחוזי קבע כי בעל אותה בניגוד לרצונה. בגין מעשה האונס הטיל עליו ביהמ"ש עונש של 10 שנות מאסר. הערעור נתקבל בחלקו. המתלוננת לא זיהתה את המערער, אך ביהמ"ש קיבל את עדות המתלוננת על כל המעשה, כולל האונס על שפת הים, ואילו את הזיהוי קבע ביהמ"ש על יסוד עדותו של בוזגלו שהגיע עם המערער ועם המתלוננת לעכו. ביהמ"ש יכול היה לנהוג בצורה כזו. צירוף כזה של ראיות מפלילות נדיר למדי, אבל משנהגו השופטים כך על יסוד התרשמותם מעדות המתלוננת, אין לסטות מן הכלל שקביעת העובדות נתונה כדי הערכאה שבפניה מופיעים העדים. העדות המזהה של בוזגלו היתה טעונה חיזוק ממקום אחר, באם יש לראות בו "מעורב בעיסקת העבירה" לאתר שהפקיד את המתלוננת בידי המערער, וחיזוק כזה מצוי בעובדה שהמתלוננת נראתה באותו ערב ע"י אחד העדים כשהיא נכנסת למונית שנסעה לכוון עכו ביחד עם בוזגלו והמערער.
באשר למעשה התקיפה המיני מצא ביהמ"ש את הסיוע הדרוש לעדות המתלוננת בצורת הופעתה בבית הוריה מאוחר בלילה כשהיא פרועת שיער ומבוהלת לגמרי, שערה מלא חול ובלי אחד מסנדליה וכן בהפרכת האליבי של המערער. מותר היה לביהמ"ש לסמוך על צורת הופעתה של המתלוננת כראיית סיוע. באשר להפרכת האליבי, אין בה משום סיוע אך יש בה חיזוק של ראיות אחרות הקיימות לחובת הנאשם.
עם זאת יש להסתייג ממסקנת ביהמ"ש המחוזי שנעשה מעשה בעילה ממש ולא רק נסיונות לבעול, היינו נסיון לאונס ולא אונס ממש. בהודעה הראשונה לשוטר שחקר אותה אמרה המתלוננת שהמערער לא הצליח לבעול אותה, ורק בתחקיר שני למחרת היום, נשאלה שאלות מדריכות ואמרה שהמערער בעל אותה. אי לכך לא היה זה בטוח לסמוך על עדות
זו ולקבוע כי אכן היתה בעילה. כיון שההרשעה הוחלפה מאינוס לנסיון לאינוס, הוקל העונש והועמד על 6 שנים מאסר.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ברגר למערער, עו"ד רזניק למשיב. 7.1.79).

ע.פ. 648+571/78+536 - דניאל קטורזה ואח' נגד מדינת ישראל

*גניבה ע"י סוכן, באניה בחו"ל - סמכות שפוט וחומרת העונש (הערעורים נדחו).

המערערים יהושע גרין, דניאל קטורזה, דניאל עזרא ודוד ביטון הורשעו בחלקם בעבירות גניבה ע"י סוכן, בחלקם בעבירת קבלת רכוש גנוב, בעבירות על פקודת המכס ובשורה של עבירות אחרות. קטורזה נדון ל- 3 וחצי שנים מאסר בפועל ו- 150 אלף ל"י קנס, דניאל עזרא ל- 18 חודשי מאסר בפועל ו- 50 אלף ל"י קנס, דוד ביטון לעונש זהה, ויהושע גרין ל- 4 וחצי שנות מאסר ו- 200 אלף ל"י קנס, שלושת המערערים ערערו על גזר דינם וערעורם נדחה, ואילו גרין ערער הן על ההרשעה בחלק מן העבירות והן על העונש וערעורו נדחה. הארבעה היו עובדים באניה של צים שהיתה רשומה כאוניה ליברית. הם גנבו מתוך המכולות באניה סחורות בשווי של למעלה מ- 2 מליון ל"י. לגרין מספר העבירות הגדול ביותר. גרין ערער על הרשעתו בעבירות של גניבה באניה בעת ששהתה מחוץ למימי החופים של ישראל ולטענתו לא היה נתון כלל לשיפוטו של בימ"ש בישראל. סעיף 7 לפח"פ קובע כי עבירה שנעברה במקצתה בתחום השיפוט ניתן להביא את העבריין לדין ולהענישו כאילו עבר את כל העבירה בתחום ישראל, אך לטענת גרין מדובר כאן על עבירות שהושלמו לפני כניסת האניה לתחום השיפוט, אם כי לאחר מכן הביא את הסחורה והבריח אותה לישראל. השאלה היא איפוא אם עבירת הגניבה שבוצעה ע"י גרין נתמשכה וטרם הושלמה עד לכניסת האניה למימי החופים של ישראל, או שמא הושלמה לפני כן. אין חולק כי הפריצה בוצעה לפני היווצרות סמכות השיפוט הישראלית והשאלה המתעוררת היא מתי ההשלמה עבירת הפריצה. ביהמ"ש העליון, לאחר סקירה ארוכה, ומקפת של כל נושא השלמת עבירת הגניבה, הגיע למסקנה כי יש כאן סידרה של נטילות, כאשר הועברו החפצים ממחסן אחד לשני בתוך האניה ואחר כך אל מחוץ לאניה בנמל חיפה, וכל חוליה היא חלק של נטילה כוללת אחת, היינו הכוונה היא לגנוב רכוש מתוך המכולה כדי להעבירו לחיפה. כל נטילה היא אמנם עבירה בפני עצמה, אך מדובר בשרשרת של עבירות שכולן ביחד מהוות עבירה אחת, שסופה בהורדת הרכוש בחיפה. אשר לעונשים אין הם חמורים מדי.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד ר. נחמן וי. גרין למערערים, עו"ד י. בן אור למשיבה. 29.1.79).

ע.פ. 683/78 - יעקב אלבוחר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת רכוש גנוב (הערעור נתקבל).

המערער ואחד ראובן חפץ הואשמו בבימ"ש השלום בהחזקת טייפ החשוד כגנוב. גירסת הנאשמים היתה שהם רכשו את הטייפ מאחד נפתלי, אשר שלף את המכשיר ממקומו במונית שלו, ומכרו להם תמורת 200 ל"י, מחיר שנראה להם, סביר. הוכח כי נפתלי גנב את הטייפ מבעליו ובעדותו סיפר המתלונן כי הטייפ עלה לו בזמנו כ- 300 ל"י. השניים נמצאו מחזיקים בטייפ כחצי שנה לאחר רכישתו ע"י המתלונן, ובימ"ש השלום קבע כי לכאורה אין בנסיבות הרכישה כדי להחשיד במיוחד את המכשיר כמכשיר גנוב, ורכישתו בנסיבות האובייקטיביות לא היתה שוללת תום לבם של הנאשמים. בכך נתן שופט השלום את דעתו על המבחן הנכון שהוא אם הוחזק הרכוש הנדון "בנסיבות המעוררות בלב ביהמ"ש השומע את האשמה חשד מתקבל על הדעת כי רכוש זה הינו גנוב". כיון שכך זיכה ביהמ"ש את הנאשם ראובן חפץ. לעומת זאת הרשיע את המערער באשר בהודעה שמסר המערער
למשטרה אמר כי שאל את המוכר "אם הטייפ גנוב" ועל כך ענה המוכר "אם תהיינה בעיות תפנה אלי", שאלה ותשובה אלה הן שנטעו בלב השופט ספק בדבר תום לבו של הנאשם. (על כך העיר ביהמ"ש העליון כי ספק בדבר תום לבו של המערער לא די בו כבסיס להרשעה, שכן בהיות הנסיבות האובייקטיביות בלתי מחשידות לא עבר הנטל למערער להראות שרכש את החפץ כחוק). ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו את המערער בקבעו כי לא יכול להיות ספק שחשד בענין היותו של הטייפ גנוב היה בלבו של המערער שאילמלא כן לא היה שואל את המוכר אם הטייפ גנוב. הערעור נתקבל. אין כל עדות מה היה ערכו של הטייפ בשוק בעת שנתפס, ולא מן הנמנע כי נמכר למערער במועד ובמחיר שהיה לכאורה סביר. כמו כן המערער וחברו הכירו את המוכר אישית וראוהו עוקר את הטייפ ממקומו במונית ומוסרו להם. באשר לדברי המערער ששאל את המוכר אם זה גנוב - לא ברור אם הדברים אכן נאמרו.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. שפירא למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 11.1.79).

על"ע 2/78 - עו"ד פלוני נגד לשכת עורכי הדין

*משלוח מכתב ע"י עורך דין לנאשמים בתיק פלילי עם העתק לתיק הפלילי

(הערעור נדחה).

בפני בית הדין העירוני בת"א הוגשו משפטים פליליים נגד מספר אנשים. בין הנאשמים ובין לקוחותיו של המערער היה סכסוך מסויים, והמערער כתב מכתב לנאשמים ובו ציין כי העתק מן המכתב נשלח גם לתיק ביהמ"ש הדן בענינם. ואכן, המערער הביא את העתק המכתב למזכירות ביהמ"ש והשופט שישב בדין העיר כי עיון במכתב מעורר מחשבה שיש בהמצאתו לביהמ"ש נסיון להשפיע בדרך בלתי הוגנת על מהלך הדיון בתיק. לשכת עורכי הדין הגישה קובלנה נגד המערער בגין עשיית מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, ביה"ד קבע כי משלוח מכתב לביהמ"ש הינו התנהגות אסורה, שכן יש במעשה זה משום השפעה על מהלך המשפט וניהולו. בית הדין דחה את טענת המערער כי לא העלה בדעתו שהמכתב יגיע לביהמ"ש ושיש בו נסיון להשפעה. ביה"ד סבר כי עו"ד השולח מכתב לערכאה שיפוטית צריך להיות ער לתוצאות מעשיו ואם לא ביקש להשפיע על ביהמ"ש צריך היה לשלוח את המכתב לתובע בלבד. אשר לגזר הדין - המערער הורשע 3 פעמים בעבר בעבירות משמעת ונגזרו עליו עונשי נזיפה אך אלה לא הועילו. בכל זאת החליט בית הדין להסתפק גם עתה בנזיפה ופרסום שם המערער, מן הטעם שהעבירות הקודמות בוצעו בשנים 1966 ו- 1968. ביה"ד הארצי קיבל את ערעור הועד המחוזי וקבע כי הרשעות המערער בעבר מלמדות שהנזיפות לא הועילו ועל כן גזר עונש השעייה לחודש ימים. הערעור נדחה. לטענה כי לא נתקיים היסוד הנפשי הדרוש, שכן לא הוכח כי היה בכוונתו של המערער להשפיע על ביהמ"ש - השולח מכתב לשופט כדי שיעיין בו, מקיים את היסוד הנפשי הדרוש בעבירת המשמעת האמורה. אשר לגזר הדין - משהוטלו בעבר על המערער עונשי נזיפה שלא הועילו אין מנוס מהטלת עונש חמור יותר. העונש אינו קל אך אין הוא עונש החורג מן השורה במידה שתחייב התערבות ביהמ"ש שלערעור. משלוח מכתב לתיק ביהמ"ש שלא בדרך המקובלת הינו מעשה חמור ומן הראוי שהעונש ירתיע לא רק את המערער אל גם את חבריו למקצוע.