ע.א. 473/78 - בנימין אשתר נגד יעל אשתר ואח'
*תביעת מזונות והודעת צד ג' בענין שיפוי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק 268/78 - הערעור נתקבל).
המערער הינו אביהם של שני המשיבים. בשנת 1969 התגרשו ההורים והוסכם ביניהם ענין מזונות הילדים, ילידי 1963 ו-1961. בשנת 1973 הגישו הקטינים תביעה למזונות וזו הסתיימה בפשרה שלפיה ישלם האב למזונות כל אחד מהקטינים סכום של 115 ל"י לחודש לא צמוד. האם התחייבה כי הקטינים לא יגישו תביעה חדשה וכי אם יעשו כן היא תשפה את האב. בשנת 1975 הגישו הקטינים תביעה חדשה והאב התגונן והגיש הודעת צד ג' נגד האם. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי לא חל שינוי בנסיבות. עתה הגישו הקטינים תביעה חדשה וזו נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי שחייב את המערער לשלם לכל אחד מהילדים סכום של 750 ל"י לחודש צמוד. ביהמ"ש המחוזי סיכם את צרכי שני הילדים, את הממצאים שהאם משתכרת 3,000 ל"י לחודש והאב 4,000 ל"י לחודש והאב צריך לפרנס את משפחתו החדשה הכוללת אשה ושלושה ילדים. ביהמ"ש המחוזי העיר כי הגדלת המזונות במסגרת עליית המדד אינה הגדלה המפעילה את סעיף השיפוי כנגד האם. בקבלו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון:
השופט שמגר:
א. הילדים אינם קשורים להסכם המזונות הקודם ואין בו כשלעצמו כדי לחסום דרכם לביהמ"ש. ברם על ביהמ"ש לשקול נושא כגון זה, שכבר נבחן לפני כן ע"י בימ"ש, בזהירות יתירה, כדי לא לתת יד להתדיינות חוזרת שאיננה מוצדקת לגופו של ענין. ב. קביעת הסכום של 115 ל"י ללא הצמדה, בנסיבות הכלכליות במדינה, משמעה כי האב לא נטל על עצמו, למעשה, כל חבות בענין מזונות הילדים. אילו נפסק עתה כי הסכום של 115 ל"י יהיה צמוד למדד מעת פסיקתו ב- 1973, אפשר היה לראות בחיוב את התערבות ביהמ"ש. אולם ביהמ"ש קבע סכום חדש של מזונות המנותק מההסכם שבין ההורים ודחה את תביעת השיפוי, למרות שביהמ"ש בשנת 1975 לא ראה יסוד כלשהו לשינוי בשיעור המזונות. אין זאת אלא שעובדות חדשות נוצרו לאחר פסה"ד הקודם אך אלה לא נתבהרו. זאת ועוד, לאור החומר עולה הספק אם קביעות ביהמ"ש מעוגנות בראיות. כאשר טוענים כי יש שינוי בנסיבות יש להוכיח זאת, ולא הובאו ראיות על שינוי בנסיבות.
ג. יש להחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי לשמיעת ראיות ובינתיים יעמוד בעינו שיעור המזונות שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי בסך 750 ל"י.
השופט אשר:
א. בהתחשב במשאבים שיש לאמם של המשיבים, ומאידך באלה שיש למערער, ובכך שהמערער צריך לקיים את משפחתו, אשתו ושלושת ילדיו הקטינים, יוצאים ילדיו מאשתו השניה מקופחים. נכון שהאב צריך לזון את ילדיו, אבל אין להעדיף את הילדים מהאשה הראשונה על פני אלה מהאשה השניה.
ב. חובת האב לזון את ילדיו המשיבים היא מדין צדקה, ולענין חובה זו שווים האם והאב ומחייבים כל אחד לפי יכלתו. הקביעה של סכום מזונות מינימלי בהסכם בין ההורים אין בה כל דבר הנוגד את החוק ונובעת מהתחייבות האם לשאת ביתרת סכום המזונות. גם התחייבות האם לשפות את האב היא התחייבות חוקית שיש לקיימה אם יש בידי האם למלא התחייבו- יותיה מבלי לפגוע בילדים.
ג. השינויים שחלו בכלכלת הארץ מאז הסכם המזונות הם בידיעתם השיפוטית של בתי המשפט, ואין מקום לדקדק עם התובעים שלא הביאו ראיות על שינויים כאמור. זאת על
יסוד העובדה שהסכום לא הוצמד. בשל כך בלבד לא היה מקום להחזיר את העניין לביהמ"ש דלמטה.
ד. אין מקום לחייב את האב בתקופת הביניים בסכום המזונות שפסק ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. עו"ד מילשטיין למערער, עו"ד אחיעזר למשיבים. 31,1.79). בג"צ 188/77 - המוטראן הקופטי האורטודוקסי נגד ממשלת ישראל והארכיבישוף האתיופי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות).
*התערבות בג"צ בצעדים שעל הממשלה לנקוט בסכסוך על מקומות קדושים.
.
ביום 25.4.70, בחצות הלילה, השתלטו אנשי הכנסיה האתיופית על אתרים המקודשים לנצרות ליד הקבר הקדוש, החליפו מנעולים שמפתחותיהם היו בידי אנשי הכנסיה הקופטית, ושללו החזקה במקומות אלה מידי הקופטים. המשטרה נתבקשה להתערב, למנוע את מעשה "הפלישה הטריה" ולהחזיר את המצב לקדמותו. המשטרה סרבה להתערב ובג"צ עשה בשעתו להחלטי צע"ת נגד שר המשטרה בענין הנדון, אלא אם כן הממשלה תשתמש בסמכותה לדון ולהחליט בכל ענין הנוגע למחלוקת על זכויות במקומות קדושים. הממשלה פתחה בדיון בנושא אך עד כה לא סוכם דבר, ולמעשה החליטה הממשלה שלא להחליט בינתיים. כיון שכך חזרו הקופטים ופנו לבג"צ.
ב- 5 פסקי דין סקרו שופטי ביהמ"ש העליון את כל ההיבטים הנוגעים לסכסוך על בעלות במקומות קדושים, החזקה במקומות אלה, סמכויות הממשלה לפי דבר המלך במועצה ולפי חוק יסוד הממשלה, שפיטותו של הנושא וסמכויותיו של בג"צ להתערב ולהורות לממשלה להשתמש בסמכותה ולדון בנושא, מהו השלב שאליו צריכה להגיע הממשלה בדיון בנושא על מנת שניתן יהיה לומר כי מילאה את חובתה בדבר החלטה בסכסוך וכיוצא בכך.
ברוב דעות השופטים אשר, בכור ולוין, כנגד דעתם החולקת של מ"מ הנשיא לנדוי, והשופט ויתקון, החליט בג"צ כי בדונה בנושא, ובגישתה שלנוכח המצב המדיני העדין יש להשאיר בינתיים את המצב כמות שהוא, יצאה הממשלה ידי חובתה ויש לבטל את הצו על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אשר, בכור, לוין עו"ד א. סוכובולסקי לעותר, עו"ד ד. גולדמן לממשלה, עו"ד י, גלעדי לאתיופים. 9.1.79).
המ' 827/78 - מדינת ישראל נגד אלברט קאירי
*בקשה לרשות ערעור על זיכוי מגרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המשיב הורשע בבימ"ש השלום בגרימת מוות עקב נהיגה רשלנית, הוא ערער וביהמ"ש המחוזי זיכה אותו מהעבירה המיוחסת לו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין לבוא לביהמ"ש העליון בבקשות לרשות ערעור אלא מקום שיש בידי המבקש להראות שהענין מעורר שאלת חוק עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית. אין טוען ששאלה כזו מתעוררת כאן. חומר הראיות נבדק בצורה קפדנית ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין זה מתפקידו של ביהמ"ש העליון למלא את המשימה שרוצה המבקשת ולערוך בדיקה נוספת של חומר הראיות.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ד. שפי למבקשת, עו"ד ש, מזרחי למשיב. 16.1.79).
המ' 613/78 - ד"ר נעים מועלם נגד מדינת ישראל ואח'
*בקשה לרשות ערעור בענין תיקון גיל (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בקשה לבימ"ש השלום לתקן את גילו משנת 1916 ל- 1920. המבקש הוא מעולי עירק אשר בתעודת הבגרות שלו צויין כי סיים את לימודיו בשנת 1937 וכי הוא יליד 1916. בבימ"ש השלום באו ראיות התומכות בטענות המבקש שאיננו יליד 1916, אבל שופט השלום לא היה מוכן לסמוך על ראיות אלה, נוכח פני הכתוב בתעודת הבגרות. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק דינו של בימ"ש השלום והבקשה לרשות ערעור נדחתה. נכון שהדבר מעורר תמיהה, שכן לכאורה לא היה נער לומד בבית ספר תיכון עד הגיעו לגיל 21. ברם, לא ניתן שמץ של הסבר לכך כיצד הסתננה לתוך תעודת הבגרות העירקית השנה 1916 כתאריך הלידה. באין הסבר לעובדה זו, רשאי היה ביהמ"ש לתת משקל מכריע לתעודת הבגרות ואין להתערב בכך.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. שבירו למבקש, עו"ד בן טובים למשיבים. 23.1.79).
המ' 576/78 - מרד יהודה ואח' נגד איתן לוי ואח'
*בקשה לרשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בערעור להחזיר את הדיון לבימ"ש השלום (הבקשה נדחתה).
הכלל הנקוט בידי ביהמ"ש העליון הוא שלא להתיר הגשת ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאת ערעור, אם ביהמ"ש המחוזי הורה להחזיר את הדיון לבימ"ש השלום. הטעם לכך הוא, שאם פסק דינו החדש של שופט השלום לא יניח את דעתו של בעל הדין, יוכל לערער עליו בפני ביהמ"ש המחוזי, ואם ירצה להגיש ערעור נוסף ויקבל רשות לכך אז יוכל לערער לביהמ"ש העליון לא רק על פסה"ד השני של ביהמ"ש המחוזי, אלא גם על פסק הדין הראשון.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ר, הורוביץ למבקשים, עו"ד גב' שפיר לחברת הביטוח פניקס. 16.1,79).
ב.ש. 17/79 - מכלוף שוקרון נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה עד תום ההליכים (הבקשה נתקבלה).
המבקש הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירת הריגה וביהמ"ש החליט לפסול אותו מלהחזיק רשיון נהיגה עד תום ההליכים המשפטיים. הערר נתקבל. המבקש הוא נהג משאית מקצועי ובתאריך 8.9.78 הסיע, לפי כתב האישום, את משאיתו לאחור למרחק של 15 מטר. באותו זמן שיחקו ילדים במגרש החניה וילד שירד מן המדרכה נפגע מהגלגל הימני האחורי של המשאית. אמו של הילד רצה לעברו ואף היא נפגעה ע"י המשאית כאשר המערער התחיל לנסוע קדימה ונהרגה. ביהמ"ש המחוזי העיר בהחלטתו שהעורר נוהג כנהג משאית במשך תקופה ארוכה של 30 שנה ולא הוכח שהיו לו עבירות או תאונות קודמות. למרות שמצב זה מראה לכאורה שהמבקש הוא נהג זהיר, הרי מעשהו החמור האחד שבו נהרגו שני אנשים, מספיק, לדעת ביהמ"ש המחוזי, כדי לראות בנהיגת המבקש סכנה לציבור. אין לקבל קביעה זו. בשלב זה, כשהמבקש לא הורשע עדיין, אין לומר שהמבקש מהווה סכנה לציבור בנהיגתו. העובדות שנטענו בכתב האישום טרם הוכחו והעבירה שהמבקש מואשם בה, אם כי היא עבירה חמורה, הרי היא עבירה של רשלנות ופזיזות ולא עבירה עם כוונה פושעת. העובדה שהמבקש נוהג 30 שנה ללא תאונה מצביעה על כך שהוא נהג זהיר ומקרה הרשלנות הפושעת היחידי טרם הוכח. בנסיבות אלה יש לבטל את החלטת הפסילה של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט אשר. עו"ד צ. ארגוב למבקש, עו"ד ד. שפי למשיבה. 28.1,79).
ב.ש. 35/79 - מדינת ישראל נגד יוסף איפרח ומאיר אבוטבול
*שחרור בערובה (העורר נתקבל).
נגד 2 המשיבים הוגש כתב אישום שלפיו ניסו להשפיע על אחד אמזלג שידיח עד תביעה במשפט פלילי המתנהל נגד הנאשם במכירת סמים. המשיבים הבטיחו,
לפי כתב האישום, תמורה כספית לאמזלג ולעד שאותו אמור היה להדיח. ביהמ"ש התחשב שהמשיבים לא השתמשו באיומים וכן בנסיבותיהם האישיות והורה על שחרורם בערבות. הערר נתקבל. המשיבים טוענים כי אמזלג הוא עד מפוקפק, נרקומן ובעל הרשעות קודמות ; כי לא השתמשו באיומים ; וכן מצביעים המשיבים על עברם ונסיבותיהם האישיות, אעפ"כ לא היה מקום לשחרר את המשיבים בערובה. בבקשת מעצר אין ביהמ"ש צריך להכנס לברור טיב הראיות של התביעה, אלא אם יש בהן הוכחה לכאורה כדי להרשיע, ובמקרה דנא נמצאות ראיות לכאורה כאלה. עבירה של הדחה בעדות היא מסוג העבירות החותרות תחת עצם קיומו של ניהול משפטי תקין, ואין זו עבירה נדירה בעת האחרונה, מי שהואשם בעבירה של הדחה לעדות שקר וקיימות ראיות לכאורה נגדו, יהיה ביהמ"ש נוטה, בדרך כלל, להורות על מעצרו עד אשר יוכרע דינו אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות לאי עצירת הנאשם.
(בפני: השופט אלון. עו"ד א. בן טובים למבקשת, עו"ד מונדי למשיבים. 1.2.79).
ב.ש. 18/79 - זאן יצחק נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירה על פקודת הסמים בכך שהחזיק בגן החמישה תקפו את השוטרים, ובעת התקיפה הצליח החשוד לברוח, ואקדחו של אחד השוטרים נגנב. עשרה אנשים נעצרו והואשמו בתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, בסיוע לעבריין להימלט ובגניבת אקדח, ובעוד תשעה מן הנאשמים שוחררו בערבות ביקשה התביעה לעצור את המבקש עד תום ההליכים וביהמ"ש הורה על מעצרו, באשר קיימות ראיות המקשרות את העורר לגניבת האקדח וכן מדובר בעבירה המורה של התקפה מאורגנת על שוטרים. הערר נתקבל. החומרה של העבירה מתייחסת באותה מידה לעורר ולתשעת האחרים, ואפילו אם העורר, יותר מן האחרים, חשוד בהוצאת האקדח מנרתיקו של השוטר, גם אז אין הבדל רב בינו לבין האחרים שעזרו לו בביצוע העבירה. העורר חי ומתפרנס מעבודתו, אין לו הרשעות קודמות, ובודאי אינו מסוכן יותר מאשר האחרים ששוחררו. בדין נהגו נציגי המדינה כשהסכימו לשחרורם של האחרים למרות חומרת העבירה וכך צריך לנהוג גם עם העורר. די בחומרתה של עבירה כדי לעצור עד תום ההליכים, אך אין להרחיב את ההלכה הזו מעבר לגבולה הטבעי. אין גם לקבל את הנימוק של חשש שהעורר ינסה להשפיע על עדים. נימוק זה לא הושמע בביהמ"ש המחוזי, וכן העדים העיקריים הם אנשי משטרה ועליהם בודאי אין לעורר השפעה.
(בפני: השופט אשר. עו"ד דן שפר למבקש, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 28.1,79).
ב.ש. 36/79 - מדינת ישראל נגד מרדכי לוסקי
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירה על פקודת הסמים שהחזיק בגן החמישה שבשדרות 600 גרם חשיש. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב ממעצרו והערר על כך נתקבל. המשיב נעצר לאחר שהגיע מידע למשטרה כי הוא עומד לבוא לגן החמישה עם חבילת סמים כדי להסתיר שם את הסם, השוטרים ארבו לו בגן, אך לאחר שניסו לתפוס אותו ברח לעבר השיחים ואח"כ נעצר. אחד השוטרים העיד כי ראה כיצד המשלב מסתיר את החבילה בין השיחים ואילו המשיב מכחיש כל קשר לחבילה שנמצאה. מסתבר שהמשטרה מחפשת את המשיב מזה זמן בגין עבירות אחרות, ולטענת הסניגור עמד להסגיר את עצמו, והמשטרה ביימה את עניין הסמים. ביהמ"ש לא התעלם מן העובדה כי מדובר בעבירת סמים המסכנת את שלום הציבור, וכן שמדובר בכמות גדולה של סם המעידה על סחר בסם, אך סבר כי בכך לא די וכי ההלכה שבסחר בסמים יש לעצור את הנאשם הינה רק כשלנאשם יש הרשעות קודמות בעניני סמים. מסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי איננה נכונה. בחומר
שבידי המשטרה יש לכאורה די ראיות כדי להרשיע את הנאשם, ויש בנסיבות כדי להצביע על הסכנה הרבה לציבור, ובעיקר לציבור של עיירת פיתוח כשדרות שבתחומה פעל המשיב בעבר בביצוע עבירות שונות, אם משיב זה יתהלך חופשי. אין זה תנאי הכרחי כי תהיינה למשיב הרשעות קודמות בהחזקת סמים או סחר בהם, כשם שגם אין זה תנאי מספיק למעצר. גם העובדה שהמשיב מבוקש מזה זמן ע"י המשטרה בקשר לביצוע עבירות אחרות ועד עתה לא הסגיר את עצמו מצביעה על כך שהוא בוחר בדרך הבריחה כמוצא אפשרי מפעולו- תיו ויש חשש שהוא יחזור על כך גם עתה.
(בפני: השופט ברק. עו"ד גב' א. ראב למבקשת, עו"ד צ.סער למשיב. 2.2.79).
ב.ש. 30/79 - אפריאט אליהו נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
באחד הערבים הבחינו שוטרים בשלושה צעירים היוצאים מחורשה הסמוכה לשיכון צהלון שביפו וביקשו מהצעירים להזדהות. 2 מן הצעירים נענו לתביעה ואילו העורר היכה את אחד השוטרים וברח מן המקום. שוטרים רדפו אחריו ולאחר שהעורר נתפס התקהלו אנשי השכונה והתערבו לטובת העורר ואף הוא השתולל ובעט באיש משטרה והצליח להימלט. בעקבות המאורעות נעצרו עשרה אנשים והעורר, ובעוד שהאחרים שוחררו בערובה נעצר העורר עד לגמר ההליכים. הערר נתקבל, אין לראות הבדל בין חומרת מעשיו של העורר ובין חומרת מעשיהם של הנאשמים האחרים, והנסיבות אינן מצביעות על קשר בין העורר והאחרים שבאו לעזרתו. הוא ברח ממעצר חוקי ונקט בדרך אלימה, אך נסיבות המעצר יש בהן כדי להסביר את התנהגותו ואפילו אם זה הסבר חלקי בלבד. עברו של העורר נקי, הוא משרת בצה"ל והשוטרים לא היו מנסים לעצרו לולא חשדו בשלושת הצעירים שהם מחבלים. לולא התערבות הקהל היה הענין מסתיים במעצר של יום וקשה לראות בעורר את מי שגרם להחרפה הבלתי צפוייה של המצב.
(בפני: השופט אשר. עו"ד זיו אב למבקש, עו"ד שפי למשיבה. 2.2.79).
ב.ש. 24/79 - מאיר אטיאס נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המערער הואשם בתקיפת חברתו כשהיא נמצאה בדירתו בירושלים, היכה אותה בחלקי גופה השונים וגרם לה לכוויות בגופה ולחתכים ברגלה. הוא כלא את המתלוננת בדירתו במשך שבוע ימים ואיים עליה באקדח שלא תגיש תלונה נגדו. המקרה אירע בספטמבר אשתקד והמתלוננת, מתוך פחד, לא התלוננה אך המערער חזר ותקף את המתלוננת שנית בנובמבר, היכה אותה בכל חלקי גופה עד שהתעלפה. העבירות הן חמורות מאד, ועצם החומרה שבעבירות מספיקה כדי להצדיק את המעצר עד סיום ההליכים. לכך מצטרפת העובדה שהמערער כבר איים על המתלוננת שלא תגיש תלונה נגדו, וקיים חשש שהוא עלול לחזור על כך אם ישוחרר בערבות. כמו כן למערער הרשעות קודמות .רבות שאופיין מצביע על תכונותיו האלימות.
(בפני: השופט אשר. 30.1.79).
ב.ש. 314/78 - עו"ד קרינסקי שלמה נגד בנימין גליצמן ואח'
*העברת דיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
ב-1977 הגישו המשיבים תובענה לביהמ"ש המחוזי בת"א נגד מספר נתבעים, עורכי דין, ובכללם המבקש. כתב התביעה הומצא לנתבעים והמבקש הגיש כתב הגנה ביום 15.1.78. ביהמ"ש המחוזי קבע דיון בספטמבר 1978, ואז נדחה הבירור למועד אחר ובינתיים הגיש המבקש את הבקשה להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. נימוקי המבקש מבססים את הטענה שהמקום הראוי לדיון הוא באר שבע ולא תל אביב, ולמעשה התובעים עצמם גרים בבאר שבע. שופט ביהמ"ש המחוזי שכבר החל בדיון הודיע שאין לו התנגדות להעברת הדיון מתל אביב לבאר שבע.
ברם, למרות כל הנ"ל אין להיעתר לבקשה מחמת הגשתה באיחור שאין לו הצדקה. עברו 10 חודשים מאז הגשת כתב ההגנה, בינתיים השיגו המשיבים צו להקדמת הדיון. בעל דין החפץ בהעברת הדיון למקום אחר חייב להזדרז ולא להשהות את בקשתו. (בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ש. לוי למבקש, המשיב לעצמו. 9.1.79).
ב.ש. 16/79 - מנחם מעודד נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר מואשם בעבירות של נשיאת אקדח טעון ודברי איום נגד שוטר אם לא יפסיק את החקירה, ולא הוכחש שבידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת 2 האישומים הללו. עברו של העורר אינו נקי לחלוטין מהרשעות קודמות. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר ואין להתערב בשיקול דעתו. יש גם להביא בחשבון את הסכנה שאיש כוח שאיים על השוטר עלול לחזור ולנסות להשפיע על עדים.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד יונה לעורר, עו"ד בן טובים למשיבה. 19.1.79).
ב.ש. 19/79 - אהרון אומיד ואברהם רומנו נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
שני העוררים נאשמים בעבירות שונות, הראשון בתקיפה ואיום, השני בתקיפת שוטר ושניהם ביחד בהדחה בחקירה, וביהמ"ש המחוזי הורה בשעתו שלא לשחררם. בהחלטה הראשונה של השופט לפני תחילת המשפט נאמר כי העוררים יוכלו לפנות לשופט השומע את המשפט ולבקש את שחרורם אחרי שישמעו עדי התביעה שאינם שוטרים. משסיימו עדי התביעה שאינם שוטרים, פרט לאחד, את עדותם ביקשו העוררים דיון מחדש וגם עתה החליט ביהמ"ש שלא לשחררם בערובה. הערר נדחה. באישום נגד העורר השני עדיין ללא העיד עד שאינו שוטר ודי בכך כדי להצדיק את המשך מעצרו, ובאשר לעורר הראשון יש לו רשימה ארוכה מאד של הרשעות קודמות.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. 21.1.79).
ב.ש. 22/79 - מדינת ישראל נגד מוחמד גושה
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
נגד המשיב מתנהל משפט פלילי ונסתיימו ראיותיה של התביעה. בשלב זה ביקש המשיב להשתחרר בערובה וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. בעבר נדחו בקשותיו של המשיב להשתחרר ואף עררו בפני ביהמ"ש העליון נדחה. בהחלטה הקודמת הדוחה את הערר ציין מ"מ הנשיא לנדוי כי מדובר בעבירה חמורה מאוד וכן שיש הצדקה להחזקת העורר במעצר מתוך חשש שינסה להשפיע על המתלונן. ביהמ"ש המחוזי החליט עתה לשחרר את המשיב וציין בהחלטתו שני דברים: שראיות התביעה כבר נסתיימו ואין חשש של נסיון להשפיע על המתלונן; שלפי הראיות שהובאו עד כה, אכן מתקבלת תמונה מחרידה, אך לפי גירסת המתלונן היתה כל ההתכתשות בלתי מתוכננת מראש. הערר נתקבל. החלטתו הקודמת של מ"מ הנשיא התבססה על נימוק עיקרי שהוא חומרתו הגדולה של המעשה בו מואשם הנאשם. האפשרות של השפעה על המתלונן היתה משנית בלבד. בשאלה אם די בחומרת העבירה כשלעצמה, כדי שהנאשם ישאר במעצר, השיב ביהמ"ש העליון לא פעם בחיוב. קיימות בענין זה שתי אסכולות, וידה של האסכולה הרואה בחומרת ועבירה עילה מספקת שלא לשחרר נאשם ממעצרו היא על העליונה.
(בפני: השופט אשר. עו"ד גב' וכסלר למבקשת, עו"ד אבו גוש למשיב. 23.1.79).
ב.ש. 9/79 - אברהם גולדמן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר מואשם בפריצה שביצע יחד עם אחר במחסן חברת מוטורולה ובמפעל אלקטרוניקה בע"מ. בשתי ההתפרצויות נגנבו דברי אלקטרוניקה בסכום של 4 מליון ל"י. הוא נעצר בחודש נובמבר 1978 וביהמ"ש המחוזי החליט על מעצרו עד תום
ההליכים נגדו. זאת בהתחשב בכך שמדובר בעבירה חמורה, שערך הרכוש הגנוב הוא גבוה מאד ושהעבירה בוצעה בשיתוף פעולה עם מספר אנשים אחרים. נוסף לכך נתברר כי בהזדמנות אחרת איים המבקש על אחד השותפים לעבירה הנ"ל. הערר על כך נדחה. נטען כי הראיות נגד העורר קלושות ביותר ואין סיכוי כי יורשע, כי עברו הוא ללא קשר עם עולם הפשע, כי הוא נשוי ואב לשלושה ילדים. אעפ"כ אין להתערב בהחלטת המעצר. כבר נכתב ונאמר רבות בשאלת מאסר אדם המחכה לקיום משפט - אם יוחזק במעצר יתכן שבסופו של דבר יתברר שנעשה לו עוול, ומאידך אם ישוחרר עלול הוא לסכן את שלום הציבור ולהתנכל לעדי התביעה או להתחמק מן המשפט ע"י בריחה. בעניננו קיים חשש שהמבקש עשוי להתערב במהלך המשפט ע"י השפעה על עדים, ואולי הוא עשוי ללכת בעקבות שותפו ולברוח מן הארץ. בנסיבות אלה, וכשחומרת המעשה אינה מוטלת בספק, במיוחד בגלל הערך של הסחורות שנגנבו, מוצדק המשך המעצר.
(בפני: השופט אשר. עו"ד אורנשטין לעורר, עו"ד גב' רבין למשיבה. 19.1.79).
ב.ש. 20/79 - נסים בוחבוט ואליהו אסרף נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
שני העוררים הואשמו בקשירת קשר עם שניים אחרים לפרוץ לביתו של קבלן. לפי כתב האישום נפגשו בשעת חצות בדירה בכפר סבא, ובאותה הזדמנות חילקו נשק ביניהם כשבנשק מחזיקים שני האנשים האחרים. אלו שהחזיקו באקדחים פרצו לדירת הקבלן אך הופתעו במלאכתם וברחו. בעת הבריחה היו חילופי יריות בין השניים האחרים ובין השוטרים ובסופו של דבר נהרג אחד מהם והשני נעצר. העוררים המתינו בקרבת מקום בתצפית כדי למנוע הפרעה לביצוע ההתפרצות והואשמו גם הם בקשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות, החזקת נשק שלא כדין וגרימת חבלה המורה ביריות שירו השניים האחרים, ביהמ"ש דחה את בקשת העוררים להשתחרר בערבות והעורר נתקבל. צדק ביהמ"ש המחוזי בענין אחריות העוררים להחזקת הנשק ולחבלה שנגרמה ע"י השימוש בנשק. בענין המעצר די בחומרתה של העבירה כדי להצדיק את המעצר. בכל זאת יש מקום לשחרר את העוררים בערבות. השניים הם אנשי עבודה, בעלי עסקים המפרנסים אותם ואת משפחותיהם. לשניהם אין עבר פלילי, שני העוררים כפרו במעורבות באירועים וטוענים כי אחד משני הפורצים בחר להציל את עצמו ע"י מתן עדות נגדם, תפקידו של ביהמ"ש בענינים של הארכת מעצר הוא מן הקשים. הכללים הידועים, אך ההכרעה לגבי כל מקרה היא קשה. מצד אחד העוררים אינם קשורים לעולם הפשע ומקיימים את עצמם ואת משפחותיהם מעבודתם והאשמות נגדם מבוססות על הודאתו של אחד הפורצים שתחילה מסר עדות אחרת, ומאידך מדובר בעבירות חמורות כשאין להעריך בשלב זה מה הסיכויים להרשעה או לשחרור. במצב זה יש להכריע בענין עפ"י שיקול נוסף, והוא - אם קיים סיכוי ממשי כי העוררים יברחו או ישפיעו על עדים. עפ"י העובדות שהובהרו אין סכנה ממשית כזו ועל כן יש לשחרר את שני העוררים. (בפני: השופט אשר.עו"ד מלחי ומשגב למבקשים, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 30.1.79).
המ' 294/78 - נחמה ספיריטום נגד יהודית ניסנבוים ואח'
*רשות ערעור על קבלת ערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי שהחזיר את התיק לבימ"ש השלום (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי, בשבתו בערעור, ביטל פס"ד של שופט שלום והחזיר את הדין אליו למטרה מוגבלת. פירושו של דבר שהדין לא הוכרע סופית בביהמ"ש המחוזי, ואם המבקש יראה את עצמו נפגע ע"י פסק הדין החדש, הוא יוכל לערער לביהמ"ש המחוזי, ואם לא יבוא על סיפוקו יוכל לבקש רשות ערעור, לא רק על פסה"ד השני אלא גם על פסה"ד הראשון שהוא נושא הדיון דנא. לכאורה יכול היה ביהמ"ש המחוזי לפסוק בעצמו לגוף הענין, אך הוא יכול היה גם להחזיר את הענין לשם השלמה בערכאה הקודמת. ביהמ"ש המחוזי השתמש בשיקול דעתו, וענין זה אינו יכול להיות נושא לערעור בערכאת ערעור שניה.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד גב' רז למבקשת, עו"ד י. דובר למשיבים. 30.1.79),
המ' 444/78 - עמנואל פינקל ואח' נגד לבנונה נוימן
*רשות ערעור בענין שאין לו חשיבות ציבורית או כללית (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
השאלה השנויה במחלוקת היא אם בדין קבעו בימ"ש השלום ואחריו ביהמ"ש המחוזי, כי קיימים יחסי שכירות לגבי הדירה נושא הסכסוך, להבדילה מיחסי נותן רשות ומקבלה. בבדיקת המסמכים עולה כי בתי המשפט דלמטה יכלו להגיע למסקנה כי אכן נקשר קשר של שכירות לגבי הדירה הנדונה. ברם, אין צורך לעמוד על השאלה אם צדקו בתי המשפט דלמטה, שכן ענין זה אינו מראה כל בעיה הראויה לערכאת ערעור שניה. בסכסוך שבין הצדדים אין כל חשיבות ענין ציבורית או כללית, ואין זה אחד הענינים המצדיק סטיה מן הכלל שענין שראשיתו בבימ"ש השלום סופו בביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. מזובר למבקשים, עו"ד גב' ברוש למשיבה. 30.1.79).
המ' 740/78 - גר חברה לבניו בע"מ נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור בהרשעה של בניה ללא רשיון וטענת כבר הורשעתי (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
החברה קיבלה בשנת 1968 היתר בניה מעירית רמת גן שהיה מותנה כדלקמן: "חובה לדאוג עד למתן תעודת גמר מאת הועדה המקומית . . . כי בכל תקופת הבניה לא יגור ולא ישתמש בבנין או בחלק ממנו לכל צורך שהוא". התנאי שנקבע לא קויים והמבקשת מכרה או השכירה 6 הדירות של הבית הנ"ל, והן מוחזקות בידי הקונים. לא הוגשה לעיריה בקשה לקבלת תעודת גמר כדרוש לפי התנאי האמור. במשך השנים 1975 ו- 1976 הועמדה המבקשת לדין שלוש פעמים בגין אי מילוי התנאי האמור. בדיון הראשון הורשעה ובשני הדיונים הנוספים התגוננה בטענה כבר הורשעתי והצליחה בטענתה זו. בשנת 1978 הוגש כתב אישום חדש ושוב טענה החברה כבר הורשעתי, אך שופט השלום דחה את הטענה והרשיע את המבקשת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין למבקשת כל סיכוי לזכות בערעור ולפיכך דין הבקשה להידחות. נראה כי נכונה טענת הסניגור כי העבירה לפי סעיף 204 (ג) לחוק התכנון והבניה, שלפיו הואשמה החברה, אינה בבחינת עבירה נמשכת, ואולם הבנין כולל 6 דירות וכל אימת שהחברה "השתמשה" באחת מן הדירות עברה על סעיף 204. לא הובאה כל ראיה כי האישום מתייחס לאחת הדירות שהיו נושא האישומים הקודמים. הנטל להוכיח עובדה זו היה מוטל על המבקשת והיא לא הרימה אותו. לטענת הסניגור כי לא המבקשת היא המשתמשת בדירה אלא רוכש הדירה, ועל כן אין לייחס לחברה עבירה על סעיף 204 - מהוראת סעיף 208 עולה שגם בעל ההיתר הוא בחזקת משתמש במקרקעין לענין סעיף 204 הנ"ל, ועל כן היה יסוד להאשים את המבקשת בעבירה המיוחסת לה גם אם הדירה היא בשמושו של מישהו אחר. (בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. רובין למבקשת, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 6.2.79)
בג"צ 121/78 - אלזן ואח' נגד רשם סימני המסחר ירושלים ואח' *פניה לבג"צ בענין החלטת ביניים של רשם סימני מסחר (העתירה נדחתה). העתירה היא לבטל החלטת ביניים של רשם הפטנטים בהליכים המתנהלים בפניו לפי סעיף 299 של פקודת סימני מסחר. החלטת הביניים נוגעת לסדר הדין בפני הרשם בענין חקירה על תצהירים. ב"כ המשיב החמישי עורר טענה מקדמית שעל החלטה בדבר סדר החקירה על תצהיר אין ערעור לבג"צ. סעיפים שונים בפקודת סימני המסחר קובעים זכות ערעור וכאן לא נקבעה זכות כזו. העותרים משיבים כי הדיון בפני הרשם לפי סעיף 29 הוא מעין יציר הפסיקה ועל כן יכול בג"צ לנהוג גמישות יתר בהגשת ערעור אליו. לטענה זו אין להסכים. על החלטה סופית בהליכים לפי סעיף 29 יכול בעל דין לערער על יסוד זכות הערעור לפי סעיף 19 של הפקודה, אבל אין בכך להקנות זכות ערעור על כל החלטת ביניים. דבר זה אין לו יסוד לא בחוק ולא בדרישות הדיון היעיל. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד שכטר לעותרים, עוה"ד ש. יאראק, ג. גינת וגבריאלי למשיבים. 1.1.79).
=בג"צ 828/78 - אברהם לבינסון נגד שר הפנים
*עתירה בענין הנוגע לביצוע יעיל של תקציב המדינה (העתירה נדחתה).
העותר, תושב ישראל ומשלם מיסים, פנה לשר הפנים והפנה את תשומת לבו כי על פי פקודת העתונות זכאי השר לדרוש מן העתונים שיפרסמו מודעות רשמיות חינם. משהתברר לו שהמדינה משלמת עבור הודעות רשמיות, פנה העותר לבג"צ כדי להורות לשר הפנים לפעול עפ"י סמכותו כאמור. העתירה נדחתה. טענתו של משלם המיסים מן הנכון להעלותה בפני הרשות המופקדת על הביקורת היינו מבקר המדינה. אין מקום שבג"צ יהפוך לגורם המפקח על חלוקת התקציב וצדקתה הענינית של הקצבה כספית זו או אחרת.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד דונר לעותר. 22.1.79)
בג"צ 536/78 - ג'ורג' חכים נגד המועצה המקומית מג'אר
*קבלת הצעה במכרז תוך התחשבות בהבטחה להנחה במחיר אם יהיו מציעים זולים יותר (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
המשיבה פרסמה מכרז לבנית תחנה לאם ולילד. הוגשו הצעות ע"י שלושה מציעים: קדמני את אבו שקארה שדרשו סכום של 914 אלף ל"י, אך ציינו כי אם יהיו הצעות זולות יותר הם מוכנים לתת הנחה של 15 אחוז; סעיד חאיק שהצעתו היתה בסכום של 887 אלף ל"י הודיע כי הוא מוכן לתת הנחה של 37 אלף ל"י ולפיכך הצעתו היתה 850 אלף ל"י: והעותר שהצעתו היתה בסכום של 917 אלף ל"י והודיע שהוא מוכן לנכות 13 אחוז כך שהצעתו הסתכמה ב- 768 אלף ל"י. המשיבה קבעה כי קדמני ואבו שקארה זכו במכרז, וזה אחרי שניכתה מן המחיר שהוצע על ידם 15 אחוז וכך היתה הצעתם הזולה ביותר. העותר טען כי היה זה בלתי חוקי לנכות את ההנחה הנ"ל שהיתה מותנית בכך שתהיה קיימת הצעה יותר נמוכה מהצעתם של קדמני ואבו שקארה וכן טען כי הצעת קדמני פסולה באשר לא צורפה ערבות בנקאית. בעקבות פנית העותר למשיבה החליטה המשיבה לבטל את המכרז ולפרסם מכרז אחר. עתירת העותר נתקבלה. אין להצדיק את הדרך שבה הלכה המשיבה. גם אם התעלמה, מן הפגם שהיה בהצעת קדמני שלא צירף ערבות בנקאית כנדרש לפי תנאי המכרז, לא היתה רשאית המשיבה להביא בחשבון את ההנחה של 15 אחוז שהוצעה ע"י קדמני. בה בשעה שהנחות במחיר שניתנו ע"י העותר וע"י חאיק היו בלתי מותנות ועל כן הוו חלק מן המחיר שהוצע במכרז, הרי ההנחה של קדמאני היתה תלויה בתנאי שיהיו מציעים במחיר זול יותר, והתנאה כזאת איננה שונה במהותה מניהול מו"מ להורדת המחיר אחרי הגשת הצעה במכרז. אם לא לוקחים בחשבון את ההנחה, היתה הצעת העותר נמוכה ביותר, ומכיון שלא הועלו נימוקים משכנעים מדוע לא למסור את העבודה לעותר, הרי הוא זכאי לקבל את העבודה בהתאם למכרז. נפסק לא פעם שרק נימוקים כבדי משקל מצדיקים פרסום מכרז חדש, שהרי. במכרז השני כבר יודעים המציעים את המחירים שהוצעו במכרז הראשון.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. עו"ד חורי לעותר, עו"ד אטאקלה למשיבים. 8.1.79).
בג~צ 550/78 - אברהם שוימר נגד שרות בתי הסוהר וועדת השחרורים
*ביטול רשיון להתהלך חופשי (העתירה נדחתה).
העותר נדון בשעתו לעונש מאסר של 10 שנים ולאחר שריצה שני שליש מעונשו שוחרר ברשיון להתהלך חופשי. השחרור היה מותנה בכך שהמערער ישמור על קשר עם מתנדב מטעם האגודה לשיקום האסיר ועם שרות המבחן. חודשיים לאחר ששוחרר ביטלה הועדה את הרשיון, בין השאר, מן הטעם שתלויים ועומדים נגד העותר תיקים בגין עבירות שביצע בתקופה שהיה משוחרר. בדיון הראשון לא היה העותר מיוצג ועל כן קיימה הועדה דיון מחודש והחליטה לקיים את החלטתה הקודמת. אמנם הוברר כי הפרקליטות טעתה באמרה כי יש תיקים חדשים הנוגעים לעותר, אך הועדה קיימה את החלטתה מן הטעם שהעותר הפר את התנאים שהיו צמודים לרשיון להתהלך חופשי,
העתירה נדחתה. מכיון שהעותר הפר את התנאים שבהם היה מותנה השחרור הרי בדיןביטלה הועדה את הרשיון להתהלך חופשי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת. העותר לעצמו, עו"ד מ. שקד למשיבים. 21.1.79).
בג"צ 881/78 - יוסף מוצלה ואח' נגד מפקד כלא דאמון ואח'
*בקשת נערים שנאסרו שיאפשרו להם לבקר בבית ספר (העתירה נדחתה).
שלושת העותרים, החייבים עדיין בלימוד חובה הורשעו בבימ"ש לנוער במעשה חבלה, ונדונו לשנתיים מאסר. עתירתם היא שיאפשרו להם למלא את חובת לימוד חובה ע"י שיסיעו אותם יום יום לבית הספר. העתירה נדחתה. בפני הגשמת זכות הלימוד עומדת העובדה שהעותרים כלואים בכלא על פי פסק דין של בימ"ש מוסמך, ובנסיבות אלה אין מקום להגשים את זכותם ללמוד. ישנן זכויות שהחוק מבטיח לפלוני, אך בתנאי מאסר אי אפשר להגשימן מסיבות אחרות שמקורן גם הוא בחוק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מימון לעותרים, עו"ד יאראק למשיבים. 10.1.79).
בג"צ 707/78 - סידני בוז'ו נגד שרות בתי הסוהר
*פירוש פס"ד לענין עונש חופף או מצטבר (העתירה נתקבלה).
העותר הורשע בביהמ"ש בשתי עבירות, האחת החזקת נשק והשניה בריחה ממאסר חוקי וביהמ"ש המחוזי הטיל על העותר שנה אחת מאסר בגין החזקת הנשק ו- 5 חודשים בגין הבריחה ממעצר. גזר הדין קבע כי בסך הכל יהיה על הנאשם לרצות עונש של 17 חודשים שמתוכם שנה אחת ירצה הנאשם באופן מצטבר לכל עונש אחר ואילו 5 חודשי מאסר יהיו חופפים. אותה עת היה המערער מרצה עונש מאסר אחר של 3 שנים. המערער ערער לביהמ"ש העליון וזוכה מהעבירה של החזקת הנשק וכך בוטל העונש של שנה אחת מאסר. השאלה עתה היא האם חמשת חודשי המאסר שנותרו בגין בריחה מעצר יצטברו לעונש של 3 שנים או יהיו חופפים לעונש זה. בג"צ קיבל את גירסת העותר כי עונש זה יהיה חופף ולא מצטבר. מאחר שעקב פסק דינו של ביהמ"ש העליון באירוע הפלילי, אין המערער חייב לשאת אלא בעונש של 5 חודשים בלבד, אשר לפי הוראת ביהמ"ש המחוזי יהיה חופף "לכל עונש אחר" נמצא שיש לחשב את עונש המאסר של 5 חודשים כחופף את עונש המאסר של 3 שנים.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, ברק. העותר לעצמו, עו"ד גב' מ. שקד למשיב. 28.1.79).
בג"צ 834/78 - מוסא עבד אלסאל ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*סגירת מקרקעין ע"י צה"ל (העתירה נדחתה).
העותרים, בעלי מקרקעין בכפר ענתה טענו נגד סגירת מקרקעין ע"י הצבא. בתצהירים טענו כי המקרקעין משמשים לפרנסתם ולפרנסת משפחותיהם וכי יש במקרקעין אלה כ-20 בתים המוחזקים ע"י משפחות העותרים. כן טענו כי השטח מיועד למטרות התישבות יהודית או להקמת איזור תעשיה, העתירה נדחתה. כמסתבר מדובר במחצית השטח ממה שנטען ע"י העותרים, בשטח זה אין כלל בתים, כשליש מהשטח שייך למדינה, ברובו השטח הוא אדמת טרשים ורק בחלקו הקטן היה עיבוד דליל של פלחה. כמו כן הוצהר ע"י המשיבים כי השטח נועד לצורכי צה"ל ולא למטרות אזרחיות. בתחילה ניתן צו ביניים, אך לאחר שהובהרו הפרטים הנ"ל הסכים ב"כ העותרים לביטול צו הביניים, ואילו את ההחלטה בעניין הצו על תנאי השאיר לשיקול דעתו של בג"צ. הודעה כזאת מפי פרקליט, שלפיה הוא משאיר עניין לשיקול דעת ביהמ"ש, הנתון ממילא בידו מכח החוק, כמוה, בדרך כלל, כהסכמה. ואכן, משהתבררו כל הפרטים דלעיל אין לעתירה על מה שתסתמך. השיקול היכן חייב מחנה צה"ל לשכון הוא שיקול צבאי אשר בג"צ לא יתערב בו. (בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד א. חורי לעותרים, עו"ד גב' ביניש למשיבים. 15.1.79).
בג"צ 696/78 4 ארגון הגנת הדייר ואח' נגד שר הבינוי והשכון ואח'
*בקשה לבטל תקנות הגנת הדייר (העתירה נדחתה).
העותרים ביקשו מבג"צ כי יבוטלו התקנות שפורסמו בדבר העלאת דמי השכירות לפי חוק הגנת הדייר ב- 71 אחוז. העותרים טוענים כי שר הבינוי הודיע בפומבי על התנגדותו לעצם קיום חוק הגנת הדייר ועל כן אין לאשר תקנות שהותקנו על ידו, טענה נוספת בפיהם כי עליית מדד יוקר המחייה לא הצדיקה העלאת דמי השכירות בשיעור כזה. העתירה נדחתה, גם אם סבור שר הבינוי כי אין הצדקה לקיומו של חוק הגנת הדייר, אין בכך עילה לפסול את התקנות שהותקנו ע"י הממשלה עפ"י הסמכות שניתנה לה בחוק. אשר לשיעור ההעלאה הרי הסמכות בענין זה לא הוגבלה ע"י המחוקק. השימוש בסמכות שניתנה לממשלה נתון כולו לשיקול דעתה החופשי של הממשלה, אלא אם כן היה בהתקנת התקנות כוונת זדון או חוסר תום לב או סתם שרירות מ,"ושעת, ואין טענה של ממש שבמקרה דנן קיימת אחת מהסיבות הנ"ל לפסילת התקנות. גם העובדה שהכנסת השאירה לעצמה פיקוח ישיר על השימוש בסמכות ע"י הממשלה, ע"י אפשרות לבטל את התקנות תוך 3 חודשים מיום פרסומן, יש בה כדי להגביל את התערבות בג"צ בשיקול הדעת של הממשלה.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, ברק. עו"ד ר. בטט לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 14.1,79),
בג"צ 410/78 - מילס ישראל בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*שיהוי בפניה לבג"צ (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת ביקשה להכריז על ביטולו של צו עידוד השקעות הון (מענק למכונות ציוד מתוצרת הארץ) שבא לתקן צו קודם. הצו המתקן קובע מענק פחות לעומת הצו המקורי והעותרת נפגעה מהצו המתקן. העתירה נדחתה מחמת השיהוי בהגשת העתירה. הצו המתקן פורסם ב- 30.4.75 ואילו העתירה הוגשה רק בספטמבר 1978 היינו כשלוש וחצי שנים לאחר פרסום הצו. ההסבר שניתן ע"י העותרת הוא כי במשך כל הזמן התנהלו חילופי מכתבים עם מרכז ההשקעות ומשרד התעשיה, מתוך עיון בהשתל- שלות הענינים במשך שלושת השנים מתברר כי עוד ביום 15.12.75 נכתב לעותרת שבקשתה לקבל מענק לפי הצו המקורי אינה מתקבלת. בא כח העותרת כתב מכתבים נוספים ולבסוף קיבל תשובה בספטמבר 1976 במכתב מפורט שבו נדחתה פעם נוספת הבקשה, ובקשתה האחרונה נדחתה בפברואר 1978. אמת הדבר, כי בטרם יפנה אדם לבג"צ עליו לפנות לשל- טונות כדי לשכנעם בצדקתו, אך אל לו להשהות את פנייתו לבג"צ יתר על המידה. לעותרת היה ברור כבר בספטמבר 1976 כי נסיונותיה לשנות את עמדת המשיבים לא עלו יפה ועליה היה לפנות, אם רצתה בכך, לבג"צ מיד. הזמן הרב שעבר פוגע במשיבים שפעלו על רקע של מדיניות כלכלית חדשה, והוא עשוי לחייב אותם לפתוח מחדש חשבונות ולהעניק מחדש מענקים למספר ניכר של קונים, כאשר בינתיים שונתה המציאות הכלכלית. כדי למנוע מצב דברים זה באה הדוקטרינה של שיהוי.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, ברק, החלטה - השופט ברק. עוה"ד ליפשיץ ובן שחר לעותרת, עו"ד יאראק למשיבים. 18.1.79).
בג"צ 809/78 - כינורי . . . בע"מ נגד שר התעשיה
*טענת הפליה של יבואן לעומת העוסקים ביבוא אישי (העתירה נדחתה).
העותרת עוסקת ביבוא של מוצרי טלויזיה והלא מבקשת להורות למשיב כי יתיר לבוא מסחרי של מקלטי טלויזיה מבלי להתנות זאת בקבלת רשיון יבוא, ולחילופין שיחייב ברשיון יבוא גם את אלה המיבאים מקלטי טלויזיה ביבוא אישי. העתירה נדחתה. לטענת העותרת היא מופלית בתור יבואנית בכך שדורשים ממנה דרישות שונות וכולל התחייבויות להספקת חלקי חילוף, בעוד שמתפרסמות מודעות שלפיהן מוזמנים אנשים ע"י גורמים מסחריים לעשות שימוש בזכות של יבוא אישי ללא צורך ברשיון. ענינה
של העתירה הוא ביקורת על ההסדרים הקיימים בתחום היבוא, ואין מקום שבג"צ ידון בשאלה אם מדיניות כלכלית מסויימת מבוצעת באופן יעיל או לאו. (בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד קוסטין לעותרת. 5.2.79).
בג"צ 523/78 - חיים לנגר ואח' נגד שופט חוקר נסיבות מוות
*החלטת שופט חוקר מקרי מוות שלא לקיים חקירה בנסיבות מוות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בתאונת דרכים שאירעה ליד באר שבע נהרגה בתו של העותר כשהיא נסעה במכונית משטרה נהוגה בידי המשיב השני שהוא שוטר, השוטר הוזמן- לדין בגין גרימת מוות תוך התרשלות, הודה באשמה ונגזר דינו. בינתיים פורסמה כתבה בעיתון מקומי בבאר שבע, בה מואשם השוטר כי ניסה להתעסק עם המנוחה ואף לאונסה וכך אירעה התאונה בעקבות כתבה זו ביקשה משפחת המנוחה כי ימונה שופט חוקר נסיבות מוות שיחקור את נסיבות המקרה. השופט סירב מן הטעם שלאחר שניתן פס"ד הקובע כי המשיב השני גרם ברשלנות למותה של הבחורה, הרי שסיבת המוות הובררה ואין לו עוד מה לחקור, עתירת העותרים נדחתה. מתוך החקירה עולה שאין יסוד לחששות המשפחה, וגם חוקר פרטי שמונה ע"י המשפחה לא הגיע למסקנות שיש יסוד לשמועות אלה. צדק השופט החוקר כי העובדה שהבחורה קיפחה את חייה בגין רשלנות המשיב השני ידועה, וכבר נקבעה ע"י ביהמ"ש, והשאלה אם התעסק המשיב השני עם הבחורה אינה יכולה להוסיף דבר על כך שלפי ממצא ביהמ"ש, המשיב השני גרם למות המנוחה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, אשר. עו"ד ד. מועלם לעותרים, עוה"ד מ. נאור וי. קמין למשיבים. 15.1.79).
בג"צ 787/78 - מיכאל גילמור נגד נגיד בנק ישראל ואח'
*בקשה לביטול העלאת שער הריבית של אשראי ליהלומנים (העתירה נדחתה).
העותר הוא יהלומן המשווק יהלומים לחו"ל. על מנת לעודד את הענף הקימה הממשלה קרן שבאמצעותה מזרים בנק ישראל כספים לבנקים מסחריים ואלה נותנים אשראי ליהלומנים לצורכי יצוא, וכן אשראי על המלאי ועל יבוא. בהסכם שבין בנק ישראל לבין הבנקים המסחריים נאמר במפורש כי בנק ישראל רשאי לשנות את תנאי האשראי ולהעלות את הריבית וזאת גם לגבי עיסקות קיימות. עפ"י ההסכם צריך להיות סעיף כזה גם בהסכם האשראי בין הבנקים לבין לקוחותיהם. בשנת 1978 החליט בנק ישראל להגדיל את שיעורי הריבית עד 3 אחוז לשנה, היינו מ- 6 ל- 9 אחוז, באופן שיגיע ל- 70 אחוז משער הריבית הבנקאית הבינלאומית המינימלית. העותר טען כי השינוי גם לגבי עיסקאות קיימות יגרום לו נזק כספי, וכן טען טענת הפליה לעומת יצואנים שאצלם נשארה הריבית %4 בלבד. העתירה נדחתה. בג"צ קבע בהחלטתו כי: בהחלטת שינוי שער הריבית אין בנק ישראל זקוק לאישור הממשלה ; האשראי ליהלומנים ניתן במסגרת הקרן שלפי תנאיה רשאי בנק ישראל לשנות את שער הריבית גם לגבי עיסקות קיימות והבנקים המס- חריים צריכים להביא ידע זה ללקוחותיהם ואם לא ידע העותר על קיום תנאי זה אין לו אלא לבוא בטרונייה על הבנק המסחרי שלו ; בנק ישראל חייב להודיע שבוע מראש על שינוי שער הריבית והוא נתן את ההודעה יותר משבוע מראש ; אין להשוות מקרה זה למקרים אחרים שבהם נפסק שהמדינה אינה יכולה לחזור בה מהתחייבויות לאזרחים לאחר שאלה פעלו על יסוד הזכויות שהוקנו להם, שכן בעניננו היה תנאי מפורש כי בנק ישראל רשאי לשנות את תנאי האשראי ; אין לדבר על הפליית היהלומנים לעומת יצואנים אחרים כי הממשלה והמוסדות הממונים על כך זכאים להחליט לפי שיקול דעתם ובמסגרת החוק, באלו תנאים לתת אשראי למימון עסקים והתנאים יכולים להיות שונים מענף אחד למשנהו. יתירה מזו, לעומת ההפרש בשער הריבית עומדת העובדה כי יצואנים בענפים אחרים מקבלים אשראי רק על עסקי יצוא והיהלומנים מקבלים אשראי גם על יבוא ועל כל ערך המלאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד גנס לעותר, עו"ד שקד למשיבים, 30.1.79).
בג"צ 754/78 - מתתיהו יחזקאל נגד ביה"ד הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי
*דחיית עתירה מחמת שיהוי (העתירה נדחתה).
ענינה של העתירה פסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה מיום 21.2.78 שבו נדחה ערעורו של העותר נגד הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי בענין פגיעות שנפגע העותר בתאונת עבודה. עתירתו נדחתה. פסק דינו של ביה"ד ניתן ב-21.2.78 והעתירה הוגשה רק בנובמבר 1978, כך שדי בשיהוי זה כשלעצמו כדי לדחות את העתירה. גם לגופו של ענין אין לגלות בפסק הדין פגם או פסול מאלה היכולים לשמש עילה להתערבות בג"צ, אשר איננו יושב בערעור על הכרעות בית הדין הארצי לעבודה. (בפני השופטים: י. כהן, שמגר, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. יהב למערער. 15.1.79).
בג"צ 687/78 - משה לוי נגד שופט בימ"ש השלום בתל אביב ואח'
*חתימת תובע משטרתי על כתב אישום בעבירה שהיא פשע (העתירה נדחתה).
העותר הואשם בבימ"ש השלום בהחזקת סם מסוכן ללא היתר. כתב האישום הוגש בתאריך 17.11.77 ע"י רס"ל משטרתי שהוא תובע מכח מינוי ע"י המפכ"ל. בתאריך 11.1.78 נתקיימה ישיבה ראשונה של ביהמ"ש והעותר כפר בעובדות. המשך הדיון נדחה ולקראת הישיבה הבאה, ביום 8.5.78, החליף העותר את סניגורו, והלה טען טענה מקדמית כי העבירה שבה הואשם העותר היא מסוג פשע וכתב אישום בגין עבירה כזו חייב להיות מוגש ע"י פרקליט המחוז ולא ע"י תובע מכח מינוי המפכ"ל. השופט דחה את הטענה ובאוקטובר 1978 נשמעו ראיות והמשך המשפט נדחה. מספר ימים לאחר מכן הגיש העותר את העתירה דנא להורות לשופט השלום להכריז על הדיונים כבטלים. העתירה נדחתה על הסף. העותר השהה את פנייתו לבג"צ ללא הסבר ומעבר לכל מידה סבירה, וכן, את החלטת בימ"ש השלום ניתן לתקוף רק במסגרת ערעור על ההרשעה או על הזיכוי, ואין אפשרות לערער על החלטת ביניים בדיון פלילי לפני סיומו של הדיון. בנוסף לדחייה על הסף בגין הנימוקים הנ"ל יש לדחות את הטענה גם לגופה. עפ"י סעיפים 61, 56, 54 לחוק סדר הדין הפלילי שעליהם סמך העותר, צריך פרקליט המחוז להחליט על העמדה לדין במקרה שמדובר בעבירה שהיא פשע, ובעניננו חתם פרקליט המחוז באופן אישי על ההחלטה להעמיד את העותר לדין. ברם, משהוא חתם על ההחלטה להעמיד לדין, יכול תובע לחתום על כתב האישום וכולל שוטר שנתמנה להיות תובע ע"י המפכ"ל של המשטרה. (בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד נ. קנת לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 17.1.79).
בג"צ 807/78 - אהוד עין גל נגד המועצה לבקורת סרטים ומחזות
*פסילת הקרנתו של סרט שיש בו הסתה נגד המדינה (העתירה נדחתה).
העותר יצר סרט קולנועי בשם "המאבק על הקרקע - או פלסטין בישראל" והמועצה לבקורת סרטים ומחזות פסלה את הסרט להקרנה בישראל, מן הטעם כי יש בו הסתה של המיעוטים נגד המדינה ואזרחיה, והוא עלול להביא להתלקחות יצרים ולמעשי אלימות. עתירת העותר נגד החלטת המשיבה נדחתה. הסרט לא רק מסלף במזיד עובדות היסטוריות ומכוון בעליל להשחיר את דמותה של ישראל, אלא יש בו גם משום הסתה נגד המדינה, ומשום הצדקה של פעולות אשף הכוללות רצח וטרור. אילו היה מדובר בסילוף עובדות היסטוריות בלבד, לא היה די בזה כדי להצדיק את פסילת הסרט, כי מחבריו היו יכולים לטעון שאין אמת היסטורית אחת אלא כל היסטוריון והאמת שלו. אך כאן מתווספת מהותו המסיתה של הסרט שעליה שמה המועצה בצדק את הדגש. תעמולת הכזב שבסרט באה לבזות את מדינת ישראל ומהווה מכשיר לתת לגיטימציה למעשי הרצח של ארגוני החבלה בתוך המדינה והקרנתו של הסרט במדינה יש בה משום סכנה כי כח השכנוע שבו, ישמש מכשיר יעיל להסתה ולהכשרת לבבות של ערבים לסייע בביצוען של פעולות פליליות בישראל. אי לכך יש בסרט משום ודאות קרובה של פגיעה בשלום הציבור. למשיבה שיקול דעת רחב בהיותה גוף ציבורי המביע את השקפותיו של הציבור, ובהחלטתה על
נימוקיה אין שום סתירה לעקרונות של חופש הביטוי וחופש למסור מידע ולקבל מידע שבהם דוגלת מדינתנו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד שוהם לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 1.2.79).
המ' 953/78 - אברהם כהן נגד שמשון זליג ושות' בע"מ ואח'
*הצורך ברשות ערעור על החלטת בימ"ש שלא לבטל פס"ד (בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו לבימ"ש השלום תובענה בסדר דין מקוצר נגד המבקש. הלה נמנע מלבקש רשות להתגונן וניתן פס"ד נגדו לפי תקנה 273. אח"כ ביקש המבקש מבימ"ש השלום לבטל את פסה"ד ולהתיר לו להתגונן. הבקשה לפי תקנה 281 נדחתה, באשר לא פירטה את נימוקי הבקשה, אפילו בלשון כללית. על ההחלטה ערער המבקש בביהמ"ש המחוזי, ללא בקשת רשות, וביהמ"ש מחק את הערעור, בקבעו שההחלטה שלא לבטל את פסה"ד היתה "החלטה אחרת" שאין לערער עליה אלא ברשות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש טוען כי בקשתו לביטול פסק הדין נדחתה על הסף ודחייה על הסף היא בחזקת פסק דין ולא החלטה אחרת. טענה זו אין לקבל. דחיית תובענה על הסף לעניין הערעור, היא ככל דחייה אחרת, ואפשר לערער עליה ללא נתינת רשות, אבל המבקש לא הגיש תובענה שנדחתה, אלא ביקש להתגונן בתובענה שהוגשה נגדו, ולצורך כך ביקש לבטל פסק דין. הדיון בבימ"ש השלום נסתיים עם מתן פסה"ד ומה שבא אח"כ אינו יכול להימדד לפי המבחן הידוע של "סגירת התיק". החלטה בבקשה שלאחר פסה"ד היא החלטה אחרת וצדק ביהמ"ש המחוזי כשסירב להיזקק לערעור שהוגש ללא נטילת רשות, ומזכירות ביהמ"ש המחוזי כלל לא צריכה היתה לקבל לרישום את הערעור. לפיכך, אין גם יסוד לטענה שביהמ"ש המחוזי לא היה מורכב כדין. לא היה לפניו ערעור על פס"ד אלא על החלטה אחרת ובערעור כזה רשאי ביהמ"ש המחוזי לדון באחד.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. עזריאלי למבקש, עו"ד ז. זלצמן למשיבות. 30.1.79).
ב.ש. 34/79 - יחיא חזן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה
(הערר נדחה).
המבקש הואשם בעבירת סמים וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. עררו נדחה. לפי כתב האישום נסע המבקש עם שניים אחרים במשאית ובתא הנהג נמצא חשיש בכמות של 204 גרם, שהיא כמות מסחרית. לטענת המבקש כי אין כלל חומר ראיות נגדו - שאלת מיקומו של החשיש ומידת שליטתו של המבקש בחומר תוכרע בביהמ"ש המחוזי בדיון גופו ולצורך המעצר קיים לכאורה חומר ראיות שיש בו כדי לבסס אישום נגד המבקש. אשר לנימוק המעצר שהוא חומרת העבירה - אין פגם בכך. בסחר בסמים יש סכנה רבה לציבור ובהכרעה בין האינטרס של העצור שהוא עדיין בחזקת זכאי ובין האינטרס של הציבור יד האינטרס הציבורי על העליונה. למבקש אין עבר פלילי בעניני סמים, אך עובדה זו אין בה כדי לשנות את הגישה הנ"ל כשמדובר בעבירה של סחר בסמים, שני נאשמים אחרים שוחררו בערובה, ואילו אכן היתה הפליה בין המבקש לבין הנאשמים האחרים, היה בכך שיקול חשוב כדי להיעתר לבקשת המבקש, ואולם מתברר כי התביעה ביקשה את מעצר כל שלושת הנאשמים, וביהמ"ש המחוזי סבר כי המבקש הוא ראש וראשון באירוע נשוא האישום ואילו חלקם של השניים האחרים קטן ולפיכך יש מקום לשחררם בערבות. יתכן שבסופו של דבר יתברר כי התמונה היא שונה, אך לצורך ההחלטה די בחומר זה כדי לקבוע שאין כאן הפליה. אשר לטענה כי בוצע מעשה אלימות במבקש ע"י אנשי משטרה ועל כן יש לשחררו - הבעיה היא קשה ויש לה פנים לכאן ולכאן. מצד אחד יש הצדקה לשחרור עקב ההתנהגות האלימה של המשטרה ומצד שני עומדת העובדה כי שחרור נאשם כזה יש בו כדי להעניש את הציבור בשל מעשה אלימות של שוטרים. על כל פנים במקרה דנא יש גירסאות שונות בדבר עצם ההתנהגות האלימה והעניין עדיין נחקר. (בפני: השופט ברק. עו"ד א. רון למבקש, עו"ד ר. רבין למשיבה. 6.2.79).