ע.א. 830+836/76 - משה חמדי נגד אליהו סעדה ואח'
*אחריות בתאונת דרכים וחישובי פיצויים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א, 1076/63 - הערעור נדחה בעיקרו).
מכונית מסחרית נהוגה בידי המשיב פגעה בתובע ופצעה אותו קשה. המקרה אירע בכביש ללא מוצא שרחבו 2.60 מ' בלבד ומשני צדיו מדרכות חול רחבות. כשלושים מטר מתחילת הרחוב נמצאת חנות מכולת ולשם נכנס הנתבע עם רכבו. המערער הלך במורד הרחוב, והנתבע שרצה לצאת מהכביש נסע אחורנית ולאמר שעבר כ- 20 מטר פגע בתובע. בעת אירוע התאונה היה התובע בן 51 ועבד כפועל במחלבות המאוחדות, למערער אשה וחמישה ילדים שהיו קטינים בעת אירוע התאונה, כתוצאה מהפגיעה נחבל קשות בעמוד השדרה וסובל משיתוק בארבעת הגפיים ודרכי עשיית צרכיו, הוא רתוק לכסא גלגלים וקשה לו להניע את הכסא. הוא הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי והלה קבע את התרשלות הנתבע במלוא מאת האחוזים וכן פסק סכומי פיצויים שונים. שני הצרדים הגישו ערעורים וביהמ"ש העליון פסק:
א. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לקבל את גירסת הנתבע כי צעד לאורך הדרך כאשר פגעה בו המכונית שנסעה אחורנית וכי לא ירד לפתע לכביש. יתכן שלא כל טעמיו של ביהמ"ש המחוזי לעניין העדפת עדות התובע עומדים בפני הביקורת, אך העובדה שהפגיעה היתה בגבו של התובע, ולא בצידו הימני כפי שטען הנתבע, דיה כדי להטות את כף המאזניים לטובת גירסתו של התובע ומה עוד שיש הגיון בסיפורו. הנתבע ניסה בביהמ"ש "ליפות" את גירסתו ובדה דברים מלבו. כל הנימוקים האלה יש בהם כדי לספק את דרישות סעיף 54 לפקודת הראיות בדבר הסתמכותו של ביהמ"ש על עדות יחידה של צד מעוניין.
ב. טעה ביהמ"ש המחוזי כשייחס רשלנות לנתבע בכך שנסע אחורנית במקום שיעלה על המדרכה ויפנה את רכבו לכוון ההפוך. עליה על המדרכה נוגדת את הדין ואין לייחס רשלנות לאדם הנוהג לפי תקנות התעבורה. רשלנות הנתבע לא התבטאה בכך שהסיע את רכבו אחורנית אלא שלא נקט באמצעי זהירות דרושים כדי למנוע סיכון הכרוך בנסיעה כזו למרחק של 30 מטר.
ג. (ברוב דעות) גם התובע נהג ברשלנות, שכן ראה את מכונית הלחם כשהיא עומדת ליד חנות המכולת וסותמת כמעט את כל רוחב הכביש, וצריך היה לדעת כי היא לא תשאר במקום ותיסע אחורנית כדי לצאת מאותו רחוב. קשה להאמין שהמערער לא שמע כלל את הרעש הקשור בהתנעת המכונית ונסיעתה בהילוך אחורי והעובדה שלא שמע דבר מכל אלה מאשרת שהתעלם מהסכנה, לא שם לב לנעשה בקרבתו ולא נהג כאדם אחראי תוך זהירות סבירה בהגנה על עצמו. אי לכך יש ליחס לו 15 אחוז של תרומת רשלנות (מקביעה זו הסתייג השופט לוין, בדעת מיעוט, שקבע כי ביהמ"ש דלמטה הגיע לממצא עובדתי שהתובע לא שמע את רעש הנסיעה של המכונית משום שהיה רעש גדול של מכוניות באיזור, והולך רגל הצועד כשגבו למכונית חונה לעבר מקום שאין בו תנועה, אינו נושא באשם כלשהו אם אלנו נותן דעתו לאפשרות רחוקה למדי שבעל המכונית יתניע את מכוניתו ויסע אחורנית).
ד. גיל הפרישה של עובד שכיר הוא 65 שנים, היינו, שנותרו לתובע 14 שנות עבודה לולא נפגע. המשיבים טענו כי בגלל מחלותיו היה המערער פורש מעבודתו לפני גיל 65 אך לא הביאו כל ראיה על מחלות המערער, ויש להניח שהיה שומר כושר השתכרותו עד הגיעו לגיל הפרישה.
ה. הרופאים חיוו דעתם כי במצבו של התובע עומדת סכנה של פטירה מוקדמת בגלל סיבוכים אפשריים הקשורים למצבו, ולא היה מקום להסתמכותו של ביהמ"ש המחוזי על
דעה של אחד הרופאים שלפי התפתחות הרפואה יש להניח שהמערער היה מגיע למלוא תוחלת החיים. תוחלת חיים היא עד גיל 76 ובהתאם לחוות הדעת הרפואיות יש לנכות 15 אחוז, כך שלמערער תוחלת חיים של 73 שנה, היינו עוד 18 שנות חיים מתאריך מתן פסק הדין.
ו. אין לקבל את טענת התובע כי הקיצבאות של הביטוח הלאומי המסתכמות בסכומי עתק ניתנות לו לפנים משורת הדין ושעל כן אין לנכותם מסכום הפיצויים.
ז. אשר לאחוזי ההיוון - בעבר ערכו את חשבון ההיוון לפי 5 אחוז, ולאחר מכן נקבע שיעור היוון של 3 אחוז בעקבות הורדת אחוז ההיוון של גימלאות הביטוח הלאומי ל- 3 אחוז.לנוכח ההתפתחות בשוק הכספים והאפשרויות להשקעות בטוחות תוך שמירת ערך הכסף וקבלת רווחים, יש לקבוע שיעור היוון של 3 אחוז בלבד בכל מקרה, גם כאשר אין לכך קשר עם ניכוי קיצבאות הביטוח הלאומי.
ח. לעניין הפסד שכר עבודה - לא היו בידי ביהמ"ש כל מרכיבי השכר ועל כן לא היה מנוס מקביעה גלובלית וממוצעת. ביחס לגובה השכר המשוער בעתיד יש לקבל את ערעור המשיבים על קביעת ביהמ"ש שלקח בחשבון עליית שכר ריאלית של 25 אחוז במשך הזמן, שכן בגימלאות הביטוח הלאומי כבר כלולה תוספת של 2 וחצי אחוז לשנה בגלל עלייה צפוייה בשכר הריאלי.
ט. אשר להפסד פנסיה - מעבידתו לשעבר של התובע קשורה בהסכם עם מבטחים ובגין התאונה חדלה המעבידה לשלם את חלקה לקרן הפנסיה והמערער הפסיק את חברותו בקרן. לפיכך בדין חוייבו המשיבים בפיצויים על סכומי הפנסיה שהיו מקבלים המערער ושאריו. (בחישובי הפנסיה הכניס ביהמ"ש העליון תיקונים לכאן ולכאן), אין לקבל את טענת המשיבים כי המערער צריך היה להקטין את נזקו ע"י כך שישלם מכיסו לקרן הפנסיה את חלקו ואת תשלומי המעביד כדי שלא יפסיד את זכויותיו. אכן, הניזוק חייב להקטין את נזקו אך אין להרחיב את תחולתו של כלל זה מעבר לגבולו הטבעי. אין לדרוש מהניזוק שישקיע מכספו כדי להקטין את סכום הפיצויים שהמזיק חייב יהיה לשלם.
י. מפאת נכותו צריך המערער להתאים את מקום מגוריו למגבלותיו כנכה וביהמ"ש פסק סכום של 150 אלף ל"י לצורך התאמת הדיור. אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש בעניין זה, פרט לכך שלא היה מקום לנכות אחוזי היוון מסכום זה. כן לא היה מקום לנכות אחוזי היוון מהסכום שנפסק עבור רכישת ציוד נכים למערער.
יא. באשר להוצאות נסיעה דחה ביהמ"ש את בקשת התובע לפיצוי עבור רכישת מכונית פרטית והחזקתה למשך כל ימי חייו. צודק המערער כי צריך להוציא אותו מידי פעם מדירתו ולהסיעו לטיולים כדי לשמור על בריאותו הנפשית, אך את זאת ניתן לעשות ע"י שכירת מכונית מפעם לפעם ולשם כך קבע השופט פיצוי של 75 אלף ל"י.
יב. התובע ואשתו עשו הסכם שלפיו תתן האשה שרותים לבעל, אך הסכם זה אין לו נפקות. מאידך אין לומר שהאשה חייבת לטפל בבעלה ללא תשלום ובדין חייב ביהמ"ש את המשיבים בסכום של 300,000 ל"י עבור הטיפול של האשה בבעלה במשך 18 שנה. ביהמ"ש קבע שבנוסף לכך יזדקק התובע לטיפול של מטפלת שכירה וקבע סכום גלובלי של 100 אלף ל"י. סכום זה נמוך מדי ויש להעלותו לסך 180 אלף ל"י.
יג. אשר לטיפול רפואי ופיזיותרפיה בתובע - בדין נפסק פיצוי בראש נזיקין זה. הביטוח הלאומי מעניק טיפול כזה, אך על פי הראיות יזדקק התובע לטיפול נרחב יותר.
יד. בגין כאב וסבל קבע ביהמ"ש סכום של 125 אלף ל"י. בדרך כלל אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בפיצוי בגין כאב וסבל, אך כאן הסכום נמוך מן המקובל ובנוסף על כך יש להתחשב בקיצור תוחלת החיים, דבר שהשופט לא התחשב בו. אי לכך יש להעמיד את הפיצוי על 250 אלף ל"י.
טו. עם פרישתו מהעבודה זכאי התובע לקבל פיצויי פיטורין ממעבידתו, וצדק ביהמ"ש כי אין לנכות סכום זה. הפיצויים שולמו מקרן שבה הצטברו על שמו של התובע ואין קשר בין סכום זה לבין תביעת המערער נגד המשיבים, אין זה מקרה שבו לא משתלמים פיצויי פיטורין לעובד שהגיע לגיל הפנסיה. אצל המעבידה של התובע זוכה העובד עם הגיעו לגיל 65 הן לפנסיה והן לפיצויי הפיטורין שהצטברו בחשבונו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, לוין. החלטה - השופט אשר. עו"ד סגל למערער, עו"ד וינברג למשיבים. 24.1.79).
ע.א. 235/78 - חנה הורנשטיין נגד יצחק אוהבי ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 17/77 - הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת נפגעה ביום 13.11.76 ע"י מכונית נהוגה בידי המשיב. על תאונה זו חלות הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ועל כן נסב הדיון בשאלת הפיצויים בלבד. ביהמ"ש המחוזי פסק למערערת סכומים שונים בראשי הנזיקין שנתבעו ועל סכומים אלה נסב הערעור.
א. בגין כאב וסבל פסק ביהמ"ש המחוזי סכום של 57 אלף ל"י המורכב משני חלקים: 28 אלף ל"י לפי מכפלה של 140 ימים שבהם היתה המערערת מאושפזת בבתי חולים בסכום של 200 ל"י שהוא שני פרומיל מן הסכום המקסימלי הקבוע בחוק וסכום של 29 אלף ל"י שהוא מכפלה של אחוזי הנכות באחוז אחד מן הסכום המקסימלי. ביהמ"ש המחוזי טעה בכך שלצורך ימי האישפוז לא לקח בחשבון אותם ימים שבהם המערערת היתה מאושפזת בבית חולים לחולים כרוניים. את הביטוי "מאושפז" יש לפרש כמשמעותו בלשון בני אדם. איש המוחזק בבית חולים ונתון להשגחה רפואית הרי הוא מאושפז באותו בית חולים.
ב. המערערת אינה מסוגלת לשרת את עצמה והיא זקוקה לטיפול סעודי ממושך ומתמיד. מצבה הרפואי אינו מאפשר טיפול בביתה של המערערת, בעלה בגיל מופלג ואינו מסוגל לטפל בה. לכן נקבע כי יש לאשפז את המערערת במוסד לחולים כרוניים ולא נפסקו הוצאות בגין סיעוד וטיפול בבית. צדק ביהמ"ש כי הנזק הראוי לפיצוי הן הוצאות האשפוז בבית חולים שכן אין המערערת מסוגלת לדאוג לעניניה והיא זקוקה לטיפול מתמיד שאותו היא יכולה לקבל רק בבית חולים. ברם ביהמ"ש לא חייב את המשיבים בתשלום הוצאות האשפוז, אלא קבע שהוא רושם לפניו, כחלק מפסק דינו, את הצהרות המשיבים שהם ישאו בהוצאות הכרוכות באשפוז. בכך טעה ביהמ"ש. אין המערערת צריכה לסמוך על הצהרות המשיבים ויש לחייבם בתשלום הוצאות האישפוז.
ג. ביהמ"ש קבע סכום של 25 אלף ל"י הוצאות של החזרת המערערת לביתה מידי פעם בפעם לחגים או לשבתות וסכום זה נמוך מדי. הוא יכסה כ- 110 ימים של ביקור, דהיינו, כל שבת במשך שנתיים ומן הראוי להכפיל סכום זה. כמו כן יש לפסוק הוצאות נסיעה לבעל לצורכי ביקורים אצל האשה בבית החולים ואת הסכום הזה יש להעמיד על 5 אלפים ל"י. אשר לשכר טירחת עו"ד - ביהמ"ש דלמטה קבע סכום של 12 אלף ל"י ובהתאם לסעיף 16 לחוק הנ"ל שלפיו התעריף המקסימלי הוא 13 אחוז מן הסכום שנפסק אין הסכום נמוך מדי.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. ברקאי למערערת, עו"ד א. זוהר למשיבים, 31.1.79).
ע.א. 56+60/77 - לה נסיונל חב' לביטוח בע"מ ואח' נגד סוהיל ווילי ואח'
*אחריות בתאונת עבודה.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 542/75 - הערעורים נדחו).
סוהיל ווילי (להלן העובד) הועסק בשרותה של סטרפלאסט תעשיות בע"מ (להלן המעבידה). ביום התאונה נהג העובד במלגזה השייכת למעבידה, הוא נסע במהירות מופרזת, עשה סבוב מהיר וכתוצאה מכך התהפכה המלגזה והתובע נפגע. לתובע לא היה רשיון נהיגה ולא קיבל הדרכה לנהיגה במלגזה והסיע על ידו עובד נוסף, דבר שהיה בו כדי להגביל את כושר התמרון שלו. העובד הגיש תביעת פיצויים נגד המעבידה וזו שלחה הודעת צד ג' לחברת הביטוח (להלן חברת הביטוח). חברת הביטוח טענה, בין השאר, כי אין היא חבה עפ"י הפוליסה שכן לפי הפוליסה על המעבידה לנקוט אמצעי זהירות מתקבלים על הדעת כדי למנוע תאונות, והיא לא נקטה אמצעי זהירות כאלה. כן טענו חברת הביטוח והמעבידה רשלנות תורמת מצד העובד, ביהמ"ש פסק כי המעבידה הפרה את חובתה כלפי העובד וכי העובד אינו אשם ברשלנות תורמת, וכן כי הפוליסה חלה ועל חברת הביטוח לשפות את המעבידה. הערעורים נסבו על אי קביעת רשלנות תורמת מצד העובד, וכן על חיוב חברת הביטוח לשפות את המעבידה.
א. המעבידה התרשלה בכך שלא העמידה את העובד על העובדה שנהיגה ללא רשיון אסורה ומסוכנת, היא ידעה כי העובד נוהג במלגזה והיא אישרה את זה, ולמעשה מנהלי המעבידה נהגו גם הם במלגזה ללא רשיון והעובד עשה מה שגם הם עשו. מהירות נסיעתו של התובע היתה גדולה מדי, אך לא הוברר כי מהירות זו היא מסוכנת. תגובותיו של העובד עובר לתאונה היו סבירות, ואם לא ידע כיצד ליישר את המלגזה, הרי האשם הוא של המעבידה שלא הדריכה אותו. גם העובדה שהנתבע הושיב לצידו עובד אחר אין בה תרומת רשלנות, שכן ביהמ"ש קבע שמציאותו של נוסע נוסף לא הפריעה לעובד בנהיגה.
ב. ב"כ חברת הביטוח העמלה שאלה היפוטטית, אם ביהמ"ש לא היה מייחס רשלנות לעובד אילו הוגשה נגדו תביעה ע"י העובד הנוסף שנסע עימו ואשר אף הוא נפגע. לכך שתי תשובות: ראשית, שאלה היפוטטית היא מה היה פוסק ביהמ"ש ביחסים שבין שני העובדים ויתכן שגם אז היה ביהמ"ש פוסק כי התובע לא התרשל; שנית - וזה עיקר - לא הרי רשלנות התובע הגורמת נזק לאחר, כהרי רשלנות הגורמת נזק לעצמו. אותן נסיבות עצמן עשויות להתחשב כהתנהגות רשלנית של אדם כלפי זולתו ולא יחשבו כהתנהגות רשלנית של אדם כלפי עצמו. על כן אין זה כלל תרתי דסתרי לקבוע כי התנהגות פלונית אין בה רשלנות תורמת ואילו אותה התנהגות עצמה יכולה להיות רשלנות היוצרת אחריות, כלפי ניזוק אחר.
ג. לעניין חלותה של הפוליסה - סעיף 3 לפוליסה מחייב את המבוטח לנקוט באמצעי זהירות מתקבלים על הדעת כדי למנוע תאונות ומחלות ואין לקבל את טענת החברה כי
המעבידה לא עמדה בחובתה עפ"י סעיף 3 הנ"ל. התניה האמורה משחררת את חברת הביטוח רק אם התנהגות המעבידה מגיעה לכדי פזיזות או אי איכפתיות ורשלנות בלבד לא די בה. לשם הפרת התניה הנזכרת בפוליסה חייבים להתקיים שני יסודות מצטברים אובייקטיבי וסובייקטיבי. היסוד הראשון דורש נקיטת אמצעי זהירות העולים בקנה אחד עם סטנדרט הזהירות של האדם הסביר ולשם קיומו של היסוד האובייקטיבי הנזכר אין די בסטייה קלה מרמת הזהירות של האדם הסביר. אשר ליסוד השני, היינו היסוד הנפשי, להבדיל מהיסוד הפיזי, צריך להראות כי המעביד לא נקט אמצעי זהירות נדרשים ופעל מתוך פזיזות או אי איכפתיות, כי הוא היה ער לכך שנשקפת סכנה לעובדים ולא נקט אמצעים נגד אפשרות של קרות התאונה. בעניין דנא המעבידה התרשלה התרשלות רצינית, ולמעשה גילתה היעדר עירנות לגבי הסיכונים האפשריים במלגזה, ולכן בדין חוייבה בכל הנוגע לתביעת העובד, ואולם היסוד השני, הנפשי הסובייקטיבי, לא נתקיים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד וייס לחברת הביטוח, עו"ד ה. גולדשמידט למעבידה, עו"ד אלטר לעובד. 31.1.79).
עש"מ 9/78 - שולמית סייר נגד נציבות שירות המדינה
*מניעת קיצבת פרישה ע"י בי"ד משמעתי (הערעור נדחה).
המערערת עבדה ככתבנית בשירות המדינה, היתה לה הרגשה שמקפחים אותה ואין מעבירים אותה לתפקיד פקידותי, ולפיכך החלה להתרשל בעבודה. במהלך 1976 ירדה התפוקה שלה בעבודה וההספק שלה היה מגוחך, היינו כארבעה חמישה מכתבים ליום. משך שאר שעות העבודה היתה יושבת באפס מעשה ומאזינה לרדיו. הממונים עליה ניסו בדרכי נועם, ובאיומים של נקיטת אמצעים, להביא אותה לידי כך שתחזור לעבודה תקינה, אך היא סירבה. המערערת הובאה לדין משמעתי, הורשעה ונדונה לפיטורין תוך תשלום פיצויי פיטורין ושלילת הזכות לגימלאות. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערערת טענה, בין היתר, כל אמצעי המשמעת של שלילת הגימלאות אינו מופיע בסעיף 34 לחוק שרות המדינה (משמעת) ולטענתה אמצעי המשמעת באותו סעיף מהווים רשימה סגורה. דא עקא שחוק שרות המדינה (גימלאות) קובע במפורש שאם פוטר אדם רשאי בית הדין להחליט שאינו זכאי לקיצבת פרישה ואין צורך שהוראה זו תהיה דוקא בחוק שרות המדינה (משמעת). המערערת מתייחסת בערעור בעיקר לעניין הגימלאות ומבקשת שלא לשלול אותם גם אם היה בסמכות בית הדין למנוע ממנה את הגימלאות. אולם, מתוך החומר עולה שהמערערת ניסתה לכפות על הממונים עליה את רצונה, ולא בדרך הרגילה, אלא ע"י הימנעות מעבודה. שרות המדינה פותח בפני העובד דרכים לגיטמיות להעלאת השגותיו וטרוניותיו, ויש למנוע נקיטת דרכים פסולות כגון אלה ע"י העובדים. אי לכך אין להתערב בעניין העונש.
(בפני: השופט שמגר, 16.1.79).
ע.א. 131/78 - מנהל מס עזבון נגד עזבון המנוח ויליאם מילר ז"ל
*ניכוי חובות חוץ של עזבון מנכסים בארץ לצורך מס עזבון (הערעור נדחה ברוב דעות השופטים: ח. כהן ובכור נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן).
המנוח ויליאם מילר הניח אחריו רכוש בישראל ובמדינות אחרות. הוא היה תושב חוץ
והתגורר בספרד. מנהל מס עזבון קבע בשומה סופית את יתרת העזבון לאחר שניכה ניכויים שונים. השומה היתה מבוססת על שווי הנכסים בישראל ובחשבון הניכויים לא נכללו חובות המנוח מחוץ לישראל. המשיב ביקש לנכות מיתרת העזבון את החובות וההתחייבויות של המנוח מחוץ לישראל, שאין אפשרות לגבותן מנכסי המנוח שמחוץ לישראל. מנהל מס עזבון דחה את בקשת המשיב וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור. סעיף 4 (ב) לחוק מס עזבון קובע כי "חובות והתחייבויות... שהיו על נפטר שאינו תושב כלפי בני אדם שאינם תושבים - אין לנכותם מנכסי העזבון, אלא אם היו הנכסים משועבדים להם; ואם הוכח שנכסי הנפטר מחוץ לישראל אינם מספיקים לכיסוי החובות וההתחייבויות יותר הניכוי מנכסי העזבון ...". המערער סבר כי כדי להתיר ניכוי חובות חוץ מנכסי העזבונות בארץ, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים, היינו, שהנכסים בארץ יהיו משועבדים לחוב בחו"ל ושנכסי הנפטר בחו"ל אינם מספיקים לכיסוי החובות וההתחייבויות. מאידך, טען העזבון כי סעיף 4 הנ"ל כולל שני מקרים נפרדים שבכל אחד מהם יותר הניכוי, היינו, כשמדובר בחוב בחו"ל שנכסים בישראל משועבדים לו, או כשיש למנוח חובות בחו"ל ואין שם נכסים מספיקים כדי לכסות את החובות, וזאת גם אם הנכסים בארץ אינם משועבדים לחובות אלה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את פירושו של המשיב לסעיף הנ"ל, וביהמ"ש העליון דחה את הערעור ברוב דעות כאמור.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, בכור. עו"ד בן טובים למערער, עו"ד מ, כהן למשיב. 23.1.79).
ע.א. 92/78 - דוד שטרית נגד קאר תורס בע"מ ואח'
*תום לב של רוכש מכונית המסתמך על סעיף 34 לחוק המכר (הערעור נתקבל).
המערער רכש מכונית, אשר לאחר מכן התברר שהיא שייכת למשיבים, והשאלה השנוייה במחלוקת היא אם המערער נהג בתום לב, כמשמעות מונח זה בסעיף 34 לחוק המכר, ואין מחלוקת שכל יתר התנאים האמורים בסעיף 34 התקיימו. בימ"ש השלום פסק שהמערער נהג בתום לב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים ופסק שהמערער נהג שלא בתום לב והערעור על כך נתקבל. שאלת תום הלב, הלך רוחו ורחשי ליבו של אדם שאלה שבעובדה היא. נכון שקיומו או היעדרו של תום לב הם בגדר מסקנה עובדתית ממעשיו ומחדליו של אדם כפי שהוכחו, אבל אם מסקנתה של הערכאה הראשונה בדבר תום לבו של המשיב בכל אורחותיו מעוגנות היטב בראיות, לא יתערב בה בימ"ש שבערעור. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער התרשל התרשלות רבתי כששילם למוכרים את כל תמורת המכונית ואולם לא רשלנות רגילה ואף לא רשלנות רבתי מפקיעה את תום הלב הנדרש. רשלנות רבתי יכולה להוות ראיה בדבר חוסר תום לב כשיש במחדליו של הקונה כדי להצביע על ידיעה או חשש בדבר פגם שדבק בממכר, אך התרשלות כשלעצמה אינה מהווה פגיעה בתום הלב. גם לגופו של עניין אין לומר שהמערער התרשל כאשר שילם את מלוא התמורה. עובדה שניה שהתייחס לה ביהמ"ש המחוזי הינה שהמערער "נתפס" בשקר בעת עדותו בנקודה מרכזית, ואולם בבדיקת דברי המערער בעדותו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית אין לומר כי אכן שיקר המערער בעדותו. על כן נופל הכלל כי מי שלא נהג ביושר לב מן הסתם גם לא נהג בתום לב. כמו כן אין לומר, כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי, שהמערער שקט על שמריו ולא עשה פעולות כדי להשיג מהמוכר את הרשיונות של המכונית.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, ברק. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. דובר למערער, עו"ד י. בן מלך למשיבים. 1.2.79).
ע.א. 406/77 - דניאל עמרני נגד משה קאשי ואח'
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער עקף שורה של מכוניות צבאיות ובכללן מכונית שגררה תותח. תוך כדי עקיפה פגע התותח במכוניתו של המערער. בביהמ"ש הועלו שתי גירסאות: האחת
כי נהג המכונית הצבאית סטה פתאום שמאלה ואז פגע התותח במכוניתו של המערער; והשניה שהמערער התקרב קירבה יתירה למכונית הצבאית ובשל תנועותיו של התותח הנגרר ימינה ושמאלה נפגעה המכונית, אם נכונה, גירסה זו אין לחייב את המשיבים בנזיקין שכן המערער צריך היה לצפות את תנועות התותח ולשמור מרחק ראוי ממנו. בימ"ש השלום קבע כי אין הוא משוכנע בנכונות גירסתו של המערער ועל כן דחה את התביעה. ביהמ"ש המחוזי אישר ברוב דעות את מסקנות בימ"ש השלום והערעור נדחה. שתי האפשרויות האמורות מתקבלות על הדעת וכל אחת מהן יכול להיות שהיא שאירעה, ובמצב דברים זה, כאשר חומר הראיות אינו מאפשר הכרעה, נחתך הדין עפ"י נטל השכנוע ונטל זה היה מוטל על המערער והוא לא עמד בו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ברק, החלטה - השופט ברק. עו"ד ר. לב למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבים. 25.1.79).
ע.א. 680/78 - אברהם יונה נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*הארכת מועד לתביעת פיצויים ע"י נכה רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).
המערער מניצולי השואה, הגיש בשנת 1958 תביעת פיצויים לשלטונות הגרמניים על שלילת חרותו ובשנת 1963 שולמו לו פיצויים בגרמניה. בארץ לא הגיש תביעה במועד. הוא אמר לחוקר מטעם המשיבה כי ידע כבר בשנת 1957 על האפשרות להגיש תביעה לאוצר על נזק לבריאות, אבל לא רצה לשמוע מגרמניה ומגרמנים. הוא הגיש תביעה לגרמנים בגלל שלילת חופש שכן זה היה בשבילו עניין פורמלי, בה בשעה שתביעה נגד ממשלת ישראל על נזק לבריאות לא יכול היה להגיש מבחינה מצפונית. הוא סיפר כי אשתו שיכנעה אותו בשנת 1973 להגיש תביעה לאוצר, בשנת 1975 הלך לעו"ד, וביוני 1976 הוגשה בקשתו להארכת מועד. הטעם המיוחד שנטען היה כי "בשל מצב נפשי של התובע מזכרונות השואה, השאיפה לשכוח את העבר ... לא הגיש התובע את תביעתו", הרשות המוסמכת לא ראתה טעם מיוחד בעובדה שהשפעה ולחץ של האשה הניעו את המערער להגיש את התובענה מתי שהגיש. ועדת העררים אישרה את החלטת הרשות המוסמכת, אך מטעם אחר, והוא שאין לקבל את טענת המערער כי מבחינה מצפונית לא תבע את הפיצויים בישראל, שכן אותו מצפון לא מנע ממנו לתבוע פיצויים מגרמניה. הערעור נדחה. יתכן שלמערער היתה נכונות נפשית לתבוע מהשלטונות הגרמניים ולא לתבוע מממשלת ישראל, כך שהצהרתו בדבר מניעיו הצהרת אמת היא. אולם העיכובים הנוספים שחלו בהגשת התביעה מאז הסכים עם דרישת אשתו בשנת 1973, ועד להגשת המשפט בשנת 1976, נשארו ללא כל הסבר. לגופו של עניין, אם אדם מחליט עפ"י שיקול דעתו המיושבת, לא להגיש תביעה, כי אז אין בחרטתו שלאחר עבור המועד משום "טעם מיוחד" להאריך לו את המועד. לעניין זה אין נפקא מינה אם הוא משנה את דעתו הקודמת מיוזמתו שלו או עפ"י השפעה מבחוץ.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. זיינפלד למערער, עו"ד ש. דורנר למשיבה).
ע.א. 46/77 - היינץ בוכוולד נגד בנק ברקליס בע"מ
*הוכחת טענה של חתימה מזוייפת בכתב ערבות (הערעור נתקבל ברוב דעות).
הבנק הגיש נגד המערער תביעה על יסוד כתב ערבות עבור חובה של חברה בע"מ שהמערער היה אחד ממנהליה. ניתנה למערער רשות להתגונן בשאלה אם חתימתו על כתב הערבות מזוייפת. השופט קבע כי קיימים ספקות כלשהם באשר לאמיתות חתימתו של הנתבע, אך מדובר במשפט אזרחי ודי לו לתובע להוכיח תביעתו על פי ההסתברות ובנטל זה עמד התובע. הערעור על כך נתקבל ברוב דעות מ"מ הנשיא לנדוי והשופט ברק כנגד דעתו החולקת של השופט אשר. בביהמ"ש המחוזי הוגשה
חוות דעת של גרפולוג ובעוד ביהמ"ש המחוזי, וכן השופט אשר, סברו כי עדות הגרפולוג היא חד משמעית ולפיה יש לקבוע כי המערער אכן חתום על כתב הערבות, סבר מ"מ הנשיא לנדוי, ואליו הצטרף השופט ברק, כי העדות איננה חד משמעית, וכי בחקירה הנגדית סייג העד את קביעתו הפסקנית בדבר זהות החתימה על כתב הערבות עם חתימתו של המערער. מ"מ הנשיא לנדוי העיר כי מותר לביהמ"ש לקבוע אמיתותה של חתימה על סמך חוות דעת של מומחה, אך המסקנה הסופית ממשיכה להיות בידי ביהמ"ש, והוא צריך להשתכנע בדבר אמיתותה. התהליך שבו הגיע המומחה למסקנתו צריך להיות גלוי בפני השופט, וכאן נשאר חוסר בהירות בנוגע לדרך שבה קבע המומחה את מסקנתו הסופית, בגלל הסתייגויותיו בחקירה הנגדית, ועל הבנק היה להבהיר את הדברים עד הסוף בחקירה חוזרת. השופט אשר בדעת מיעוט סבר שעדותו של הגרפולוג היא חד משמעית, ודי בעדות מומחה כזה כדי לשמש בסיס להכרעה במשפט אזרחי. קביעה בענין זה היא קביעה עובדתית, ואין להתערב בהערכתו של ביהמ"ש דלמטה שראה ושמע את העד על דוכן העדים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, ברק, עו"ד י. לוי למערער, עו"ד ראנד למשיב. 31.1.79).
ע.א. 143/78 - בנק הפועלים בע"מ סניף כפר שמריהו נגד חיים רם
*אחיזה כשורה בשיק ע"י סניף בנק כשהשיק נמשך על סניף אחר של אותו בנק (הערעור נתקבל).
המשיב רכש מכונית מאחד ברנר, הוא החזיר את המכונית לאתר מספר ימים וברנר הבטיח למשיב מכונית אחרת. בינתיים השאיל ברנר למשיב מכונית לתקופה של שבועיים ולבסוף הוחזרה המכונית לברנר, המשיב נתן לברנר ערבון שיק על סך 64 אלף ל"י משוך על בנק הפועלים ברפיח, ביום משיכתו ולאחר מכן לא היה לשיק כיסוי. ברנר לא השאיר את השיק בחזקתו כמוסכם, אלא היסב אותו לבנק הפועלים בסניף כפר שמריהו שבו הוא מנהל את עסקיו. כאשר הופקד השיק היה חשבונו של ברנר במשיכת יתר של למעלה מ- 280 אלף ל"י, והבנק זיכה בו ביום את חשבונו ואף אישר לו משיכה נוספת של 40 אלף ל"י. השיק הועבר לפרעון לסניף רפיח וחולל ובינתיים פשט ברנר את הרגל. סניף הבנק בכפר שמריהו הגיש תביעה נגד המשיב, ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נתקבל. הבנק קיבל את השיק בתום לב ובעד ערך. אילו היה זה שיק המשוך על בנק אחר, היה התובע זוכה במעמד של אוחז כשורה וזוכה עפ"י השיק, אך כיון שהוא משוך על סניף אחר של אותו בנק, סבר ביהמ"ש דלמטה כי אין לראות במערער אוחז כשורה. ביהמ"ש סבר: כי אין זה מתקבל על הדעת שבנק הפועלים על שני סניפיו יהיה הן הזכאי עפ"י השיק והן החייב לפיו בעת ובעונה אחת; כי בנק שעליו נמשך שיק אינו יכול לדרוש פרעונו; כי השיק סוחר לנמשך ומכיון שהנמשך הוא בנק הרי הוא זהה לקבל של שטר חליפין וקבל ההופך לרוכש, השטר פוקע והמושך אינו אחראי על פיו; כי סניף רפיח של בנק הפועלים ידע שלשיק אין כיסוי ואילו שאל סניף כפר שמריהו בסניף רפיח היה יודע שלשיק אין כיסוי, ומשלא שאל הרי הוא התרשל ואין הוא זכאי לפרעון. בכל הנימוקים הנ"ל טעה ביהמ"ש המחוזי. לעניין פקיעת השיק - אפילו נרכש השיק ע"י סניף רפיח לא היה בכך כדי להפקיעו. הבנק הנמשך איננו חייב עפ"י השטר שכן לא חתם עליו חתימת קיבול, ועל כן כשנעשה הבנק אוחז בשיק לא אירע כל מיזוג בין זכות עפ"י השטר לבין חבות על פיו. אין לקבל את הקביעה שבנק אינו זכאי לאכוף פרעונו של שיק המשוך עליו. בנק האוחז בשיק זכאי על פיו כלפי המושך ואילו החובה המוטלת על הבנק לשלם את השיק היא מכח הסכם שמחוץ לשיק. העובדה שסניף רפיח ידע שלשיק אין כיסוי, וסניף כפר שמריהו לא בירר את המצב, יכולה להצביע על כך שהמערער התרשל, אך רשלנותו של אוחז איננה שוללת את תום לבו. גם אם נניח כי כל סניפי הבנק הם אישיות משפטית אחת, הרי לצורך מספר ענינים מן הראוי לראות בכל סניף יחידה בפני עצמה, וידיעתו של הסניף שעליו משוך השיק כי אין לו כיסוי, אין בה כשלעצמה כדי להוות
ידיעה של סניף אחר על היעדר כיסוי. את התמורה שנתן סניף כפר שמריהו ניתן לראות הן בעובדת זיכוי החשבון הדביטורי של ברנר שהיתה לו משיכת יתר, והן משום זכות העכבון שהיתה לבנק.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ינקולוביץ למערער, עו"ד צ. גוטצייט למשיב. 18.1.79).
ע.א. 572/77 - גבזו ירון נגד בי"ס תיכון מקצועי עירוני ועירית בני ברק
*תביעת פיצויי תאונה של תלמיד נגד ביה"ס (הערעור נדחה).
המערער למד בבית ספר תיכון בבני ברק. הוא היה כבן 14 וחצי שנים, ובאחד השיעורים הורה עליו המורה לצאת את הכיתה, הוא יצא, ונטל אופניים שאינם שלו, נסע על הכביש, נתקל בערימת חול ונחבל. הוא הגיש תביעת פיצויים בגין נזקיו נגד ביה"ס ונגד העיריה המחזיקה את ביה"ס. ביה"ס לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב למשפט. טען המערער שלפי תקנה 102 לתקנות סדר הדין צריך היה ביהמ"ש לתת פס"ד נגד ביה"ס על יסוד כתב התביעה בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה נגד ביה"ס באשר העובדות שבכתב התביעה אינן מראות עילת תביעה נגד ביה"ס גם אם נכונות ומוכחות הן. ביהמ"ש העליון שדחה את הערעור קבע, מפי השופט ח. כהן, כי יש לבסס את דחיית התביעה נגד ביה"ס מן הטעם שבי"ס אינו תאגיד הכשיר להיתבע, אין הוא מסוגל להתייצב ולהתגונן במשפט וממילא אין לתת נגדו פסק דין. אשר לעצם התאונה, אין לומר כי האחראים על ביה"ס התרשלו בענין הנדון. האחראים אינם חבים חובה לתלמידים שהגיעו לגיל בינה, כגילו של המערער, לנעול את האופניים של התלמידים ולהחזיק את חצר בית הספר סגורה שאיש לא יוכל לצאת.
המשיבה מערערת מצידה על שלא נפסקו לה הוצאות בביהמ"ש המחוזי, ביהמ"ש נמנע מלפסוק הוצאות בהתחשב "במצבו" של המערער, והמשיבה טוענת כי מצבו של המערער לא נתגלה לשופט בשום ראיות. לעניין זה ניתן היה להסתפק בעובדה שהמערער שוחרר מתשלום אגרות ביהמ"ש ולא היה מקום להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש אילולא מחדלו של ב"כ המערער מלהשיב על הערעור שכנגד. בדרך כלל אם ביהמ"ש לא דורש תשובה על ערעור שכנגד, הרי הערעור יידחה ללא תשובה, אבל במקרה זה הקציב הנשיא למערער 30 יום להשיב על הערעור שכנגד והמערער לא השיב ועל כן עשוי ביהמ"ש לראות את שתיקתו כהודייה. אי לכך התקבל הערעור הנגדי והמערער חוייב בתשלום הוצאות המשיבה בשתי הערכאות.
השופטת בן פורת העירה כי אין כתב התביעה מגלה עילה, יהיה יריבו הנכון של המערער אשר יהיה, לפיכך דין הערעור להידחות.
(בפני השופטים: ח, כהן, גב' בן פורת, ברק. 7.2.79).
ע.א. 407/77 - מרדכי לזימי ואח' נגד אברהם מזרחי ומדינת ישראל
*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער השני (להלן המערער) נפגע ע"י רכב שנהג בו המשיב הראשון, חייל צה"ל, והמדינה נושאת באחריות שילוחית עבורו. בתביעת נזיקין שהגיש אבי המערער נפסקו 15 אלף ל"י לכיסוי הוצאות רפואיות בעתיד, 20 אלף ל"י עבור כאב וסבל ו- 65 אלף ל"י הפסד השתכרות בעתיד, וכן 10 אלפים ל"י שכ"ט עו"ד. הערעור נסב על הפיצויים עבור כאב וסבל, הפסד השתכרות בעתיד וסכום ההוצאות וביהמ"ש קיבל את הערעור בחלקו. בפיצוי על כאב וסבל אין להתערב אם כי הסכום הוא על הצד הנמוך. שונה המצב לגבי פיצויים על הפסד השתכרות בעתיד. מדובר בנכות של 18 אחוז. כרגיל אין אחוזי הנכות מהווים בסיס לחישוב כושר ההשתכרות אלא אם כן אין נתונים אחרים
להתבסס עליהם, ובעניננו כשהמערער הוא צעיר כבן 15 וכושר השתכרותו טרם ניתן לקביעה, יש לבסס את הפסד ההשתכרות לפי אחוזי הנכות. הבסיס לחישוב כזה הוא השכר הממוצע במשק וביהמ"ש קבע סכום כאילו השכר הממוצע בזמן פסה"ד היה 3,000 ל"י. אולם לפי הירחון הסטטיסטי היה השכר הממוצע 4,100 ל"י ומן הדין לקבוע הפיצוי לפי שכר זה ובהיוון על בסיס של 3 אחוז. כך עולה סכום הפיצויים בגין הפסד ההשתכרות לסכום של 180 אלף ל"י. לאור הגדלת סכום הפיצויים הועלה גם שכר הטירחה ל- 30 אלף ל"י בשתי הערכאות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. אסולין למערערים, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבים. 25.1.79).
ע.א. 271/78 - עירית גל נגד לסלו פיק ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
תאונת דרכים קרתה למערערת בהיותה כבת 6 ובעלי הדין הסכימו כי האחריות לתאונה חלה 90 אחוז על המשיבים ו- 10 אחוז על המערערת. ביהמ"ש המחוזי פסק 10 אלפים ל"י פיצוי על כאב וסבל וריבית מיום הגשת התביעה. הערעור נסב הן על סכום הפיצוי והן על אי פסיקת ריבית מיום קרות התאונה. הערעור נתקבל בחלקו. אשר לריבית על כאב וסבל הרי זו נפסקת מיום הגשת התביעה ולא מאז קרות התאונה. אשר לסכום הפיצויים הרי הוא אכן נמוך מדי. המערערת נפגעה בחלקים רבים של גופה, אושפזה ונותחה פעמים אחדות, היתה תקופה ממושכת בתחבושת של גבס. אי לכך הועמד שיעור הפיצויים בגין כאב וסבל על סך 30 אלף ל"י.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, ברק. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מאירסון למערערת, עו"ד ר. וייס למשיבים. 21.1.79).
ע.א. 819/77 - מלכה יובינר ואח' נגד אשטרום חברה להנדסה ואח'
*אחריות בתאונת עבודה וגובה הפיצויים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המנות זרח יובינר היה חשמלאי מוסמך ועבד כאחראי לנושא החשמל במפעלה של המשיבה בירושלים. בראשית 1972 נרכשה מקדחה חשמלית ניידת, לפי בקשת המנוח. במאי אותה שנה השתמש במקדחה, התחשמל ונפטר. המערערים, אשתו וילדיו של המנוח הגישו תביעה נגד המעבידה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיבה 60 אחוז מן האחריות לתאונה ועל המנוח 40 אחוז של רשלנות תורמת, וכן קבע את חישוב שכרו של המנוח לצורך הפיצויים. הערעורים על הקביעה הנ"ל נדחו. מפקח העבודה מטעם משרד העבודה כתב עוד בדצמבר 1970 למשיבה, לאחר ביקורת במפעל, כי יש לרכוש טרנספורמטור מבדיל עבור כלי חשמל ניידים כגון מקדחות ומכונות השחזה. הוברר כי המקדחה הנדונה לא היתה בעלת בידוד כפול והתאונה נגרמה עקב חיבורים רופפים של החוטים במכונה. העובדה שהמפקח מטעם ,משרד העבודה לא היה מוסמך לתת הוראות לפי סעיף 6 לחוק ארגון הפיקוח על העבודה, אין בה כדי לשנות מקביעת הרשלנות של המשיבה, שהרי מדובר על אזהרה מפני תקלה אפשרית ולעניין זה אין משמעות לשאלה אם מדובר על הוראה מחייבת או על אזהרה של מומחה. לטענת המשיבה הנוהג אצלה הוא כי כל דרישה של מפקחי עבודה מועברת לאנשים הממונים על הנושא הנדון, ברם גם אם הוראת המפקח הועברה למנוח, כמי שהיה אחראי לעניני חשמל, גם אז המפעל אינו יכול לפטור את עצמו מאחריות. המעביד הוא הנושא באחריות לסדרי הבטיחות במקום העבודה גם אם נעזר באלה העובדים אצלו. על המעבידה לוודא ביצוע עפ"י סדרים ונהלים אותם היא קובעת במפעלה ובמקרה דנן לא הוכח שנעשה צעד נוסף כלשהו אחרי קבלת הערתו של המפקח פרט להעברת הדו"ח אל הממונה. גם המנוח גילה רשלנות בהתנהגותו שכן עבד עם מכשיר שלא היה במצב תקין. רשלנות המשיבה משתלבת
עם מעשיו ומחדליו של המנוח. ובאשר לחלוקת האחריות בין השניים, ביהמ"ש מפעיל את המבחן של מידת האשמה, לפי מיטב הערכתו ושיקולו לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ערכאת הערעור לא תמיר שיקול דעתה של הערכאה הראשונה בשיקול דעתה היא כאשר מדובר על הערכה שהיא סבירה בכללותה. גם בקביעות לעניין השכר של המנוח אין להתערב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. כספי למערערים, עו"ד ש. נאור למשיבים. 23.1.79).
ע.א. 409/77 - יוסף סעיד נחום נגד ח.ז.ק. מפעלי מתכת בע"מ ואח'
*אחריות בתאונת עבודה וגובה הפיצויים (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הועסק ע"י המשיבה כחניך בעבודות נקיון ושימון מחרטות. ביום התאונה, כחודשיים לאחר תחילת העבודה, עסק עפ"י הוראות מנהל המפעל בשימון מחרטה שאותה טרם הכיר. את השימון ביצעו במפעל מבלי להפסיק תחילה את פעולת המחרטה, זו היתה מצויידת במחיצה אך הגנתה לא היתה בטוחה. בעת השימון החליקה ידו הימנית של המערער לתוך המכונה ושתי אצבעותיו נפגעו מן הסכינים. בעת התאונה היה המערער בן 14 וחצי בקירוב ושכרו כ- 500 ל"י. חודש ימים היה מאושפז בבית חולים, עבר ניתוחים מספר והתאונה גרמה למוגבלות בתנועות שתיים מאצבעות ידו. המוסד לביטוח לאומי קבע נכות צמיתה של 24 אחוז ואילו לצורך המשפט דנא נקבעה הנכות בשיעור של 18 אחוז. ביהמ"ש המחוזי קבע למערער פיצויים על אובדן שכר מיום התאונה ועד הגשת התביעה, מאז ועד הגיוס לצה"ל ומהשחרור מצה"ל ואילך, סה"כ הפיצויים שקבע ביהמ"ש היה 30 אלף ל"י בגין הפסד השתכרות גלובלי ו- 20 אלף ל"י פיצוי עבור כאב וסבל. הערעור נתקבל.
א. אין מקום לטענת המשיבים בדבר אשם תורם של המערער. המחיצה במחרטה לא היתה מגודרת לבטח וצריך היה להורות לעובדים בכלל, ולנער בגילו של המערער בפרט, שיש לעצור את המכונה לפני השימון. ביהמ"ש דלמטה אמר כי כל אדם סביר היה צופה סכנה לתאונה כזו שקרתה לתובע, אך מכאן אין ללמוד שהמערער צריך היה לראות את התקלה כאדם סביר. הנער המתלמד הצועד את צעדיו הראשוניים בחיי העבודה שלו אין לראותו כאדם סביר לצורך הרשלנות התורמת.
ב. אשר לפיצוי מהגשת התביעה עד הגיוס לשרות סדיר - ביהמ"ש המחוזי קבע את הסכומים שהמערער היה מרויח אילולא התאונה, אך יחד עם זאת קבע כי המערער סירב לעבוד כלל ואילו היה עובד היה מקטין את נזקו ב- 60 אחוז. על סמך שיקולים אלה חוייבו המשיבים בתשלום 40 אחוז מההכנסה המשוערת ובדין קבע כן ביהמ"ש המחוזי.
ג. אשר לפיצוי לתקופה מהשחרור מצה"ל ועד לגיל 65, תקופה של 44 שנים, קבע ביהמ"ש סכום של 30 אלף ל"י לפי אומדן גלובלי, וסכום זה הוא פיצוי סמלי גרידא. בפיצוי סמלי יש מקום כאשר לא צפוי הפסד בהשתכרותו של הנפגע ובעניננו אין כל ממצא, ולו גם במרומז, שהמערער יהיה מסוגל להרויח במומו כמו בלי מומו. כרגיל אין אחוזי הנכות מהווים בסיס לחישוב הפסד כושר השתכרות אלא אם כן אין נתונים אחרים להתבסס עליהם ובעניננו אין נתונים אחרים להתבסס עליהם אלא אחוזי הנכות. הסכום שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי מתקבל אם ההכנסה המשוערת ללא המום היא 570 ל"י לחודש, ואולם בעת מתן פסה"ד השכר הממוצע במשק הגיע לכדי 4,200 ל"י לחודש בערך. אי לכך יש לקבוע את הפסד השכר בעתיד לפי שכר ממוצע זה כשההיוון יהיה 3 אחוזים. לאור זאת נקבע הפסד ההשתכרות של המערער בעתיד על סכום של כ- 220 אלף ל"י. אשר לכאב וסבל - הסכום שנקבע הוא נמוך, אך לא עד כדי כך שביהמ"ש יתערב בקביעתו.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד א. ירון למערער, עו"ד מ. זליגמן למשיבים).
ע.א. 44+42/78 - מדינת ישראל נגד איתן רחמים
*גובה הפיצויים בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המשיב, יליד 1972, נסע בטנדר צבאי שהיה נהוג בידי אביו החייל, ישב במושב הקדמי בין אביו ואמו, הטנדר התנגש בעגלה והתובע נזרק אל השמשה הקדמית שהתנפצה, התעוור ונגרמו לו נזקים אתרים שכערו את קלסתר פניו. המשיב הגיש תביעה באמצעות אמו נגד אביו ונגד המדינה כאחראית באחריות שילוחית. המדינה הודתה באחריות לתאונה והדיון הצטמצם בקביעת שיעור הפיצויים המגיעים לתובע. הוסכם בין הצדדים כי ביהמ"ש יקבע פיצוי שהתובע יהיה זכאי לו עד גיל 18 ופיצוי עבור כאב וסבל ושני סכומים אלה יגולמו וישולמו באורח חד פעמי. אשר לפיצוי מגיל 18 ואילך, הוסכם כי ביהמ"ש יקבע את הצרכים החודשיים של התובע כפי שהיו עשויים להשתלם ביום פסק הדין אילו אז היה התובע בן 18, וצרכים אלה יוצמדו לאינדקס, וכאשר התובע יגיע לגיל 18 ישלם משרד הבטחון תשלומים לפי המדד הבסיסי. ביהמ"ש פסק לתובע תשלום חודשי של 8,000 ל"י עד גיל 18 תוך היוון על בסיס של 3 אחוז ו- 7,500 ל"י לחודש צמוד למדד כנ"ל מגיל 18 ועד לסוף חייו של התובע, וכן סכום של 300 אלף ל"י עבור כאב וסבל, 125 אלף ל"י התאמת מדור ו- 250 אלף ל"י שכר טירחת עו"ד. הערעורים נדחו. ביהמ"ש המחוזי קבע את הסכומים החודשיים על בסיס גלובלי מבלי להתייחס לחישוב מפורט של כל פריט ופריט אם כי הבהיר את הנתונים שהדריכו אותו בקביעתו הגלובלית. מ"מ הנשיא לנדוי העיר בפסק דינו כי הוא שולל עקרונית קביעת פיצויים בשיטה הגלובלית ומעדיף את השיטה הקונבנציונלית המאפשרת לבימ"ש שלערעור לבדוק את הנתונים של ביהמ"ש דלמטה. ברם כאשר הערכאה הראשונה בחרה בשיטה הגלובלית, הנטייה בערעור היא תמיד שלא להתערב בפרטים התלויים באומדנו של השופט. לטענת המערערת כי ביהמ"ש צריך היה להתחשב בעזרה שמושיט משרד הסעד לעוורים - עזרה זו איננה מעוגנת בחוק ואין גם הנחיות מחייבות המבטיחות לתובע קבלת עזרה מסוג כלשהו ממשרד הסעד. גם הערעור על הסכום שקבע ביהמ"ש המחוזי נדחה שכן אינו מופרז עד כדי שיצדיק התערבות בפסיקתו. בענין שיעור אחוז ההיוון חזר ביהמ"ש העליון על פסקי הדין שניתנו לאחרונה ושקבעו שמעתה ואילך שיעור ההיוון בנזיקין יחושב על בסיס של 3 אחוז בכל מקרה. ביהמ"ש הכניס שינוי סמלי בלבד בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי וביטל פיצוי של 6 אלפים ל"י על חשבון עזרתו של האב לילד. האב עצמו הינו נתבע והעזרה שהוא הושיט לילד אינה ראוייה לפיצוי.
השופט אשר הסכים לפסק הדין אך הסתייג מהביקורת על קביעת סכומי פיצויים גלובליים במשפטי נזיקין. מדובר בקביעת נזקים כלליים, להבדיל מנזק מיוחד, ופסיקת פיצוי גלובלי עדיפה על הפסיקה לפי השיטה הקונבנציונלית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד בן טובים למערערת, עו"ד ברקאי למשיב. 25.1.79).
ע.א. 616+679/78+560 - רחל שטראוס ואח' נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*סמכות הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים לשנות החלטה קודמת (הערעורים נדחו).
שתי שאלות משפטיות מתעוררות בשלושת הערעורים דנא, באשר לפירוש סעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים, שלפיו יש סמכות בידי הרשות המוסמכת "לחזור ולהחליט בכל ענין החלטה שונה מן הקודמת, אם ההחלטה הקודמת הושגה ע"י מעשה או מחדל המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות שיסודה בטעות". השאלות הן: האם הסמכות לחזור ולהחליט נתונה לרשות המוסמכת גם אם החלטתה הקודמת אושרה, שונתה או בוטלה בידי ועדת עררים או ביהמ"ש העליון; האם הטעות המשמשת עילה לדיון חוזר, גם טעות המתגלית לאור הלכה שנפסקה לאחר מכן בענין אחר במשמע ? ביהמ"ש העליון השיב על שתי השאלות בשלילה. כאשר הובאה החלטה של הרשות
המוסמכת לפני ועדת העררים או ביהמ"ש, וניתנה שם החלטה בנדון, כי אז נטמעה ונבלעה החלטת הרשות המוסמכת בהחלטת הערכאה הגבוהה יותר, העניין יצא מרשותה של הרשות המוסמכת, ואין היא יכולה לחזור ולדון בה. אם טעו ביהמ"ש או הועדה נעשתה טעותם מעשה בית דין שאין אחריו ולא כלום; ואם הושגה החלטתם במרמה, פתוחים שערי ביהמ"ש לפני הרשות המוסמכת לביטול ההחלטה מחמת המרמה. באשר לשאלה השניה - אין טעות משמשת עילה לדיון חוזר אם לא נתגלתה "על סמך ראיות" והלכה חדשה לאו בכלל זה. הטעות המדוברת בסעיף 18 היא טעות עובדתית שניתן להוכיחה ולאמתה בראיות, להבדילה מטעות משפטית.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. זיינפלד למערערים, עוה"ד י. טייהו, א. ראב, ושי. דורנר למשיבה. 31.1.79).
ע.א. 583+584/78 - עזבון המנוחה דבורה גוטסמן ז"ל ואח' נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*בקשה להארכת מועד ע"י עזבון נכה רדיפות הנאצים (הערעורים נדחו).
בשני ערעורים נדונה השאלה אם הרשות הנתונה לנכה, לפי סעיף 19 לחוק נכי רדיפות הנאצים, לבקש מאת הרשות המוסמכת שתאריך לו את המועד להגשת תביעתו, עוברת בירושה ליורשיו. המערערים הם עזבונותיהם של נכים שנפטרו. בחייהם הוכרו כנכים ואף זכו בתגמולים לפי החוק, משנת 1969, אך לא הספיקו לבקש רשות להארכת המועד להגשת תביעות לתגמולים לתקופה שמאז 1954 ועד 1969. הרשות המוסמכת קבעה שהעזבונות אינם זכאים לבקש הארכת המועד, ועדת העררים דחתה את ערעור המערערים והערעור על כך נדחה. סעיף 23 לחוק קובע כי זכות לתגמולים אינה עוברת בירושה, ובהתאם לפסיקה הזכות המדוברת אינה זכות שכבר נתגבשה לאחר הכרה במנוח כנכה וקביעת דרגת נכותו, שכן זו אינה עוד בגדר זכות כי אם בגדר חוב שהמדינה חבה למנוח. ברם זכות שטרם נתגבשה, וטרם הביאה לידי יצירת חוב שהמדינה חבה למנוח, היינו זכות היולית, אינה עוברת בירושה וזו הזכות שסעיף 23 מדבר בה. בא כח המערערים טענה כי זכותם של המנוחים נתגבשה שכן נכותם הוכרה, דרגת נכותם נקבעה והזכות לבקש הארכת מועד איננה בגדר זכות לתביעת תגמולים אלא דרך דיונית לשחרר תגמולים קיימים מכבלי התיישנות ודי בעצם הארכת המועד כדי לזכות את הנכה בתגמולים לכל התקופה מאז 1954. אין לקבל טיעון זה. אין לומר שעם הארכת המועד הוכרה אוטומטית הזכות לתגמולים מאז 1954, אפילו לאלה שזכותם לתגמולים הוכרה משנת 1969. משהוארך המועד עדיין יש צורך לברר אם בכל התקופות, מאז 1954 ועד 1969, היתה קיימת הנכות ובאיזו מידה היתה קיימת בתקופות השונות. כיון שכך הרי הזכות לתגמולים לתקופה שלפני 1969 עדיין זכות היולית היא שסעיף 23 לחוק חל עליה.
(בפני השופטים ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד א. קרשי למערערים, עו"ד ד. שפי למשיבה. 7.2.79).
ע.א. 490/78 - קצין התגמולים נגד אילן רונאל
*התנהגות רעה חמורה של חייל שגרמה לפציעתו והשוללת ממנו את הזכות לתגמולים (הערעור נתקבל).
המשיב נדרש במסגרת מילוי תפקיד צבאי, לנסוע ברכב צבאי באיזור רמת הגולן כשהרכב נהוג בידי נהג צבאי. המשיב היה קצין ותוך כדי נסיעה דרש מאת הנהג למסור את ההגה לידיו. הנהג ציית והמשיב החל לנהוג אם כי לא היה לו רשיון נהיגה. תוך נהיגה לא זהירה התהפך הרכב והמשיב נחבל. לפי סעיף 9 לחוק הנכים אין נכה זכאי לתגמול אם "התנהגות רעה חמורה גרמה לנכותו". התעוררה שאלה אם התנהגותו של המשיב היתה "רעה חמורה" עד כדי לשלול ממנו את זכותו לתגמולים. ועדת העררים סברה שהתנהגות המשיב לא הגיעה עד כדי דרגה "רעה חמורה" ולכן זיכתה אותו בתגמולים והערעור על כך נתקבל. נכון הדבר כי מעשה או מחדל של התרשלות, ואפילו מעשה של
חריגה מסמכות בדרך השיגרה, אינם עולים לכדי התנהגות רעה חמורה, ואילו היה המשיב אף תוך חריגה מסמכות, לוקח את הרכב כשהוא מורשה לנהוג, והתאונה היתה נגרמת רק ע"י נהיגה בלתי זהירה, יתכן וניתן היה לקבוע שהתרשלות ופזיזות היתה כאן, אך התנהגות רעה חמורה לא היתה כאן. אולם חומרה מיוחדת בהתנהגותו הרעה של המשיב נובעת מצירוף הנסיבות הפליליות יחדיו, כשהאחרונה בהן, הנהיגה ללא רשיון, איננה מעשה או מחדל של התרשלות, ולא מעשה של חריגה מסמכות, כי אם מעשה עבירה ביודעין ובזדון. המשיב סיכן ביודעין את חייו שלו ואת חיי החייל הנהג, ואולי גם חיי עוברי אורח, בנוטלו את ההגה לידיו.
פסק הדין ניתן מפי השופט ח. כהן והשופט אשר הוסיף כי הוא רואה את עיקר החומרה בכך שהמשיב ניצל לרעה את השלטון שהופקד בידיו בהיותו קצין והורה לנהג למסור לו את ההגה. ועדת הערר סבורה כי בקביעת תגמולים יש לנהוג "ברוחב לב" כלפי התובע, ואולם שום רוחב לב אין בכוחו להביא לידי פירוש חוק חרות ע"י עיוות כוונתו של המחוקק.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן עו"ד י. בן אור למערערים, עו"ד שרון למשיב. 29.1.79).
ע.א. 223/78 - גרשון פלכטר נגד אהרון פשפיורקה
*בקשה לביטול בוררות
(הערעור נדחה).
המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה וביקש פס"ד הצהרתי כי קיים טעם שהסכסוך שבין בעלי הדין לא ידון בבוררות אלא בבימ"ש, ולחילופין כי הסכם הבוררות בין בעלי הדין בטל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. בין שני בעלי הדין היה הסכם שותפות, נתגלעו ביניהם חילוקי דיעות והעניין נמסר להכרעת בורר. באחד ההליכים בבוררות נעשה הסכם חלוקת רכוש בין הצדדים ולאחר מכן טען המערער כי המשיב הציג בפניו מצג שוא ובתרמית השיג את הסכם החלוקה. הבורר דחה את טענת המערער, העניין הגיע לביהמ"ש שהחזיר את הנושא לבורר, ודחה את בקשת המערער כי העניין יוחזר לבורר אחר. שוב ניתנה החלטה ע"י הבורר ושוב הגיע העניין לידי ביהמ"ש שהחזיר את הנושא לבורר, ושוב דחה את הבקשה להעביר את הבוררות לבורר אחר. אז הגיש המערער את התביעה הנדונה לביהמ"ש למתן פסק דין הצהרתי. ביהמ"ש דן בבקשה במסגרת סעיף 5 (ג) לחוק הבוררות, וקבע כי סעיף זה אינו חל כאן, שכן אין כאן תביעה בבימ"ש ובקשה שביהמ"ש לא יעכב את ההליכים בפניו, אלא פניה על דרך ההצהרה לביהמ"ש. ביהמ"ש העליון העיר כי יכול להיות מקרה היפוטתי שבו אין ברירה למי שפונה לביהמ"ש אלא לבקש פסק הצהרתי כי הסכם הבוררות אינו קיים, וזאת כאשר הצד הפונה לביהמ"ש אין לו במה לפתוח את הנושא בתובענה. מה שאין כן בעניננו שלמערער דרך לפתוח בתובענה לפירוק השותפות וחיסול חשבונות, ואז אם המשיב יבקש עיכוב ההליכים יוכל המערער לבקש מביהמ"ש שלא להפסיק את ההליכים וזאת במסגרת סעיף 5 (ג) לחוק הבוררות. גם לגופו של ענין אין לומר שהתנהגות הבורר לא היתה כשורה, וגם האיחורים והעיכובים במהלך הבוררות אין לתלות אותם בבורר, אלא בעיקר במערער עצמו. בנסיבות העניין אין גם לומר כי הסכם הבוררות סוכל או בוטל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד א. פלדמן למערער, עו"ד ד. בציא למשיב. 31.1.79).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 830+836/76 - ...........................274 ─ * אחריות בתאונת דרכים וחישובי פיצויים.
─* ע.א. 235/78 - ..........................276 ─ * פיצויים בתאונת דרכים.
─*ע.א. 56+60/77 - .......277 ─ * אחריות בתאונת עבודה.
─
─* עש"מ 9/78 - מניעת קיצבת פרישה ע"י בי"ד משמעתי............................278 ─* ע.א. 131/78 - ניכוי חובות חוץ של עזבון מנכסים בארץ לצורך מס עזבון........278 ─* ע.א. 92/78 - תום לב של רוכש מכונית המסתמך על סעיף 34 לחוק המכר...........279 ─* ע.א. 406/77 - אחריות בתאונת דרכים........................................279 ─* ע.א. 680/78 - הארכת מועד לתביעת פיצויים ע"י נכה רדיפות הנאצים............280 ─* ע.א. 46/77 - הוכחת טענה של חתימה מזוייפת בכתב ערבות......................280 ─* ע.א. 143/78 - אחיזה כשורה בשיק ע"י סניף בנק כשהשיק נמשך על סניף ─ אחר של אותו בנק............................................281 ─* ע.א. 572/77 - תביעת פיצויי תאונה של תלמיד נגד ביה"ס......................282 ─* ע.א. 407/77 - פיצויים בתאונת דרכים.......................................282─* ע.א. 271/78 - פיצויים בתאונת דרכים.......................................283 ─* ע.א. 819/77 - אחריות בתאונת עבודה וגובה הפיצויים.........................283─* ע.א. 409/77 - אחריות בתאונת עבודה וגובה הפיצויים.........................284 ─* ע.א. 44+42/78 - גובה הפיצויים בתאונת דרכים...............................285 ─* ע.א. 616+679/78+560 - סמכות הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ─ לשנות החלטה קודמת..................................285─* ע.א. 583+584/78 - בקשה להארכת מועד ע"י עזבון נכה רדיפות הנאצים...........286 ─* ע.א. 490/78 - התנהגות רעה חמורה של חייל שגרמה לפציעתו והשוללת ממנו ─ את הזכות לתגמולים..........................................286─* ע.א. 223/78 -בקשה לביטול בוררות..........................................287 ─
─
─
─
─
─