ע.א. 511/78 - יצחק מנחם דלהרוזה נגד לאה דלהרוזה
*סמכות דיון בעניני מזונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק מ.א. 394/77 - הערעור נדחה).
בשנת 1956 החלו התדיינויות בין בני הזוג. בשנת 1965 הוגשה תביעת גירושין ע"י המשיבה והתביעה בוטלה. בשנת 1974 הוגשה תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי, ע"י המשיבה, וביוני 1975 הגיעו בני הזוג להסכם פשרה שלפיו ישלם הנתבע לתובעת 500 ל"י מזונות צמוד למדד יוקר המחייה. ב"כ הנתבע הצהיר שהסכמתו אינה מצביעה על חבותו לשלם מזונות וב"כ התובעת הצהיר כי אין בהסכם משום הודאה כי הסכום מספיק למחייתה של התובעת. כעבור מספר ימים הגיש המערער לביה"ד הרבני תביעה לשלום בית ולחילופין ביקש כי האשה תוכרז כמורדת. ביה"ד החליט בהחלטת ביניים שעל האשה לחזור לבית המשותף של בני הזוג והבעל לא ימנע מן האשה להשתמש בדירה. המשך הדיון לא התקיים. ביולי 1977 הגישה המשיבה תביעת גירושין וביקשה כי בית הדין יחליט, נוסף על הגט, גם בעניינים הכספיים והרכושיים שבין בני הזוג, לרבות זכויות המשיבה בדירה. ניתנה החלטת ביניים שהאשה זכאית להכנס לדירה אך הדיונים טרם נסתיימו. בינתיים הגישה האשה תביעה לביהמ"ש המחוזי לסכום מזונות של 1700 ל"י לחודש והמערער הגיש בקשה בדרך המרצה כי ביהמ"ש יכריז על בטלותו של פסה"ד שבפשרה וכן כי המשיבה היא מורדת או מעין מורדת ואין המערער חייב במזונותיה. ביהמ"ש המחוזי החליט כי מבחינה עובדתית אין לומר שהאשה היא מורדת או מעין מורדת, קבע כי על המערער לשלם למשיבה מזונות של 1,700 ל"י לחודש צמוד למדד, בציינו כי המשיבה לא נחקרה בחקירה נגדית על סכום המזונות הנ"ל. כן קבע כי הגשת התביעה החדשה אינה מבטלת אוטומטית את פסה"ד הראשון שבפשרה. בדחותו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון:
א. לביהמ"ש המחוזי היתה סמכות לדון בתביעה הנדונה, לשינוי גובה דמי המזונות. אמנם מתבררת תביעת גירושין של האשה בפני בית הדין הרבני, אך היא לא כרכה את עניין המזונות בתביעת הגירושין. האשה ביקשה בתביעתה לדון בענינים כספיים ורכושיים בנוסף לגט, ולא הוזכר כלל ענין המזונות. הסכם הפשרה בדבר גובה המזונות שניתן לו תוקף של פס"ד, היה שריר וקיים עת הוגשה התביעה, וגם מכך ניתן ללמוד כי האשה לא תבעה בביה"ד ולא יכלה לתבוע שם, בעת ההיא, מזונות.
ב. הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פס"ד, לא בטל מן העולם בשל הגשת התביעה החדשה למזונות או בשל הגשת התביעה לביה"ד הרבני. פסק דין המאשר הסכם פשרה בעניני מזונות, תקפו ככל פס"ד ואין לתוקפו אלא עפ"י אותן עילות שבהן אפשר לתקוף פסק דין אחר שניתן בהסכמה. בעניני מזונות קוראים בתוך הסכם תנאי מכללא כי שינוי בנסיבות מתיר פניה חוזרת לערכאות, אך פנייה כלשהי לביהמ"ש אינה מבטלת אוטומטית תוקפו של פסק דין.
ג. הטענה בדבר תחולת הלכת מעין מורדת נוגדת את הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי, ואין להתערב בממצאים כגון אלה, אלא אם הוכח קיומן של נסיבות יוצאות דופן.
ד. באשר לגובה המזונות - סכום המזונות נקבע בהסכם פשרה בשנת 1975, ואם כי המשיבה הצהירה בעת ההיא שאין ההסכם מהווה הודאה מצידה כי הסכום מספיק למחייתה, הרי תוספת הסתייגות כזו אין בה היתר לחזור ולהעלות לדיון את גובה המזונות, אלא אם מוכיחים שינוי מהותי בנסיבות. אלמלא קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי טענות המשיבה בדבר צרכיה לא הועמדו במבחן החקירה הנגדית, היה מקום להשאיר על כנו את הסכום שנקבע בהסכם הפשרה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. דוויק למערער, עו"ד ע. מאק למשיבה. 31.1.79).
ע.א. 59/77 - שרה גדליהו ואח' נגד ארמו עמר
*ביטול עיסקת מקרקעין כאשר אחד מתוך שלושת המוכרים לא היה רשאי לחתום על זכרון דברים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמרצת פתיחה 9179/76 - הערעור נתקבל).
באוגוסט 1973 נעשה זכרון דברים בדבר מכירת חלקת קרקע של המערערים למשיב. המקרקעין רשומים על שם המנוח בני גדליהו ועל שם המערערים יעקב וגבריאל גדליהו. המערערת שרה גדליהו הינה אשתו של המנוח והיא חתמה על זכרון הדברים, כפי שצויין בו, לא רק בשמה כי אם גם כאפוטרופא על ילדיה אליהו וציפורה. בעת שנעשה זכרון הדברים כיהנו שני עורכי דין כמנהלים זמניים של עזבון המנוח. לפי הוראות סעיף 121 (3) לחוק הירושה לא היו היורשים, ובכלל זה המערערת בשמה או כאפוטרופא על ילדיה, רשאים לעשות בעזבון ללא אישור בית המשפט ומיד לאחר חתימת זכרון הדברים הודיעו מנהלי העזבון למשיב כי זכרון הדברים אינו תופס מבחינה חוקית והוא בטל ומבוטל. המשיב פנה לביהמ"ש בבקשה לביצוע בעין של זכרון הדברים ואילו המערערים ביקשו להצהיר שזכרון הדברים מבוטל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה להכריז על החוזה כמבוטל בציינו כי זכרון הדברים הכיל שלושה הסכמים, שכל אחד ואחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו, ושניתן להפרידם זה מזה, ועל כן גם אם בטל ההסכם שבין המערערת הראשונה לבין המשיב, עדיין קיימים ההסכמים של שני המערערים האחרים עם המשיב. על כך הערעור.
השופט ח. כהן:
א. קיים פס"ד של ביהמ"ש העליון, ברוב דעות, שהתחייבות למכור מקרקעין, הטעונה לביצועה אישור ביהמ"ש לפי סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית, היא בגדר הצעה בלבד כל עוד לא ניתן אישור ביהמ"ש, וממילא אינה בגדר התחייבות כמשמעותה בסעיף 8 לחוק המקרקעין. גם מי שסבור שעיסקה הטעונה אישור היא בגדר התחייבות חוזית מחייבת, החוזה אינו בר ביצוע, כמשמעות דיבור זה בסעיף 3 (1) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). נמצא שאחד מבעלי החלקה שהתיימר למכור אותה לא חתם על זכרון דברים ולא עשה אותו כחוק. על פני זכרון הדברים ברור בעליל ששלושת המערערים היו מעוניינים יחדיו למכור את החלקה למשיב. כוונת המוכרים היתה למכור את החלקה כולה, כשם שזו היתה גם כוונת המשיב, ואם יש כאן בכלל התחייבות למכור את החלקה, כי אז הכוונה היא להתחייבות משותפת של כל הבעלים הרשומים. מכאן שאם ההסכם פגום מחמת שהוא נוגד את הוראות חוק הירושה וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כי אז אין לו תקנה אפילו אם הפגם דבק באחד המתקשרים בלבד.
השופט ויתקון: מסכים.
השופטת בן פורת:
א. לעניין פירוש יש להבדיל בין הסכם, היינו שהכוונה לקשר מחייב אינה במחלוקת, לבין זכרון דברים. הסכם מפרשים במידת האפשר בדרך שתשמור על תוקפו, תוך מילוי החסר בעזרת כללי פירוש שקבעו ההלכה הפסוקה והוראות שבדין. לעומת זאת הגישה בפירוש זכרון דברים היא הפוכה. אם הכתוב במסמך מעין זה ניתן לשני פירושים במידה שווה, האחד שמקנה לו תוקף מיידי והשני שזו רק הכנה לקראת הסכם בעתיד, מעדיפים את הפירוש האחרון. הטוען לקשר מיידי עליו הראיה.
ב. בעניננו, חסרים פרטים רבים במסמך, כולל המועדים לביצועו. אילו היתה ברורה הכוונה ליצור קשר מיידי, יתכן שניתן היה למלא את החסר בעזרת סעיף 41 לחוק החוזים הקובע כי חיוב שלא, הוסכם על מועד קיומו יש לקיימו תוך זמן סביר וסעיף 9 לחוק המכר. אולם תנאי מוקדם להפעלת כללים אלה הוא קיומו של חוזה, היינו ראיה על קשר מחייב בין בעלי הדין. היעדרם של הפרטים עשוי להצביע על היעדר כוונה להתקשרות מיידית, להבדיל מהכשרת קרקע לקראת הסכם בעתיד. מכאן שמתוך הכתוב במסמך אינה עולה בבהירות מספקת גמירת דעת להתקשר מיד בקשר מחייב.
ג. ניתן להשתמש גם בכלל שלפיו יש להניח שאדם לא התכוון לעבור על החוק, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. אם זכרון הדברים לא יצר קשר מחייב יוצא שאין פגם בחתימת האשה בשמה ובשם ילדיה, ולעומת זו אם לוותה החתימה בכוונה ליצור מיד קשר כזה, היתה זו עבירה על מצוות סעיף 121 לחוק הירושה וכל הצדדים האחרים, הבעלים והקונה, נתנו ידם לכך.
ד. לאור המסקנה שלא נוצר קשר מחייב, ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם די בחתימת האלמנה ללא הסכמת מנהלי העזבון כדי לגרום לבטלותו של ההסכם כולו, או שיש בו כדי לבטל רק אותו חלק שמייצג את האלמנה ואילו החלקים האחרים שבהסכם ניתנים לביצוע, היינו אם יש לראות את ההסכם כמיקשה אחת או יש לראותו כשלושה הסכמים נפרדים.
(בפני השופטים: ויתקין, ח. כהן, גב' בו פורת. עו"ד א. אדר למערערים, עו"ד א. קלינג למשיב. 31.1.79).
ע.א. 129/78 - סופר סרויס בע"מ ואח' נגד מסעוד ביטון ואח'
*פירוש ערבות סוכן לחיובי לקוחותיו (הערעור נדחה).
המערערים, שהיו התובעים בביהמ"ש דלמטה עוסקים בשיווק מוצרי חשמל. המשיב עבד עבור המערערים כסוכן מפיץ, היה מקבל הזמנות מלקוחות ומעביר אותם לביצוע אל המערערים תמורת עמלה. עפ"י המוסכם היה המשיב מזמין סחורות עבורו או ישר ללקוחות, וכבטחון לפרעון חיוביו או חיובי לקוחותיו נתן בידי המערערים התחייבות וערבות החתומה גם ע"י המשיב השני. המשיב הביא למערערים הזמנות של שותפות בשם זינגר שוורץ, ואין חולקין שבתחילה היו אלה לקוחותיו של המשיב. במשך הזמן קיבלו סחורות בסכומים של מאות אלפי ל"י ולבסוף פשטו את הרגל. המערערים ביקשו ממוש הערבות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדה כי הסחורות שסופקו לשותפות זינגר שוורץ לא סופקו להם כלקוח של המשיב אלא באופן ישיר. הוברר כי המערער הודיע מפורשות למערערים שאין לסמוך על זינגר אך המערערים התעלמו מאזהרותיו של המשיב והחלו לנהל באופן ישיר את העסקים עם זינגר. בהסתמך על העובדות כפי שנקבעו אין יסוד לטענות המערערים כי שותפות זינגר נשארה לקוחה של המשיב.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. וינר למערערים,עו"ד מ. גרינהויז למשיבים. 4.1.79).
ע.א. 111/77 - פסח ישראל נגד צביה כהן ואח'
*מינוי אפוטרופוס לפסולת דין (הערעור נדחה).
למערער בת בשם חנה שנולדה בשנת 1950 והיא יתומה מאם. המערער ביקש להכריז על בתו כפסולת דין ומינויו כאפוטרופוס והמשיבה, אחותה של חנה, התנגדה לכך וביקשה להתמנות כאפוטרופוס. לבסוף מינה ביהמ"ש כאפוטרופוס את דודתה של חנה, אחות אמה המנוחה. הערעור נדחה. בין היתר טען כי לא נתמלאו הוראות סעיף 36 לחוק הכשרות המשפטית, שלפיו לפני מינוי אפוטרופוס ישמע ביהמ"ש את דעת החסוי, אם הוא מסוגל להבין בדבר, וכאן לא נשאלה החסויה לדעתה. מבחינה פורמלית טענה זו מבוססת, שכן החסויה לא נשמעה ולביהמ"ש לא הוגשה כל תעודה רפואית או ראיה אחרת שאיננה מסוגלת להבין בדבר. אולם אין כל טעם לבטל את ההחלטה בגלל פגם זה, שכן ב"כ המערער לא הכחיש שלפי מצב החסויה אין היא מסוגלת להביע דעתה, ולהחזרת הענין לביהמ"ש המחוזי לא תהיה כל משמעות.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, ברק. עו"ד אייכנוולד למערער, עו"ד י, סולומון למשיבים. 15.1.79 ).
ע.א. 135/78 - ניסן אריזדה ואח' נגד יצחק טננבוים ואח'
*חזרה מהסכם פשרה שטרם ניתן לו תוקף של פס"ד (הערעור נדחה).
המערערים הגישו לבימ"ש השלום תביעה לפירוק שותפות בחלקת קרקע בירושלים. המגרש משותף למערערים ולמשיבים ובגלל שטחו הקטן, 673 מטר, אינו ניתן לחלוקה בעין. באחת מישיבות ביהמ"ש הודיעו ב"כ הצדדים לביהמ"ש על הסכם פשרה וציינו "אנו מוכנים שתתקיים ישיבה קצרה שבה מי שיציע יותר עבור המגרש יזכה בו מיד וינתן פסק דין בהתאם". נקבעה ישיבה נוספת ובישיבה זאת הציעו המשיבים מליון ומאה אלף ל"י וערבות בנקאית שהסכום ייפרע מיד עם העברה בטאבו. המערערים הגישו הצעה משלהם הגבוהה ב- 25 אלף ל"י והציעו גם הם ערבות בנקאית כנ"ל. אז הודיע אחד משלושת המשיבים לביהמ"ש כי "ההצעות אינן רציניות ואני מעדיף לקיים את המשפט". אחרי הודעה זו החליט השופט כי "אין בכוונת הצדדים לגמור ברצינות את הענין ולכן אין מנוס אלא בהכרעה ע"י שמיעת המשפט". המערערים ביקשו רשות ערעור על ההחלטה הנ"ל בביהמ"ש המחוזי, ובקשתם נדחתה בנימוק שהסכם הפשרה לא היה סופי, מפני שלא הוסכמו בו תנאי התשלום ומועדי התשלום. הערעור נדחה, אך בנימוקים השונים מנימוקי ביהמ"ש המחוזי. בהסכם שנעשה בין הצדדים מצויים שלושה תנאים: א. הצדדים מתחייבים לקיים בנוכחות ביהמ"ש מכירה פנימית ; ב. עם קיום המכירה יזכה המרבה במחיר ; ג. ביהמ"ש יתן פסק דין בהתאם. ביהמ"ש לא נתבקש לתת תוקף של פס"ד להסכם זה, ובקשת הצדדים היתה רק לקיים את המכירה בנוכחות ביהמ"ש. בישיבה שנקבעה לקיום המכירה חזר בו אחד המשיבים מההסכם. אם סבורים המערערים כי הסתלקות המשיבים מן ההסכם איננה מוצדקת, וכי יש בכך הפרת הסכם מצד המשיבים. יכולים הם לפנות לביהמ"ש ולבקש תרופות עפ"י חוק החוזים (תרופות על הפרת חוזה), עם זאת יש לציין כי הסכם פשרה שנערך בין צדדים למשפט, בעניין הקשור עם נשוא אותו משפט, אינו סופי כל עוד לא ניתן לו תוקף של פסק דין, וכל בעל דין רשאי לחזור מההסכם. כמו כן רשאי ביהמ"ש המתבקש לתת תוקף של פס"ד לפשרה, שלא להיענות לבקשת הצדדים,
(בפני השופטים: אשר, אלון, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. ברזילי למערערים, עו"ד י. בביוף למשיבים. 4.1.79).
ע.א. 768/77 - מרק אלבז נגד מנצ'סטר ליינס לימיטד
*תקפותו של סעיף שיפוט בשטר מטען (הערעור נדחה).
המערער רכש בקנדה חולצות ומסרן למשיבה למשלוח לישראל. ביום 1.5.77 הוציאה המשיבה שטר מטען, ולטענת המערער הודיע למשיבה כי המשלוח חייב להגיע לישראל עד ליום 19.5.77. המטען לא הגיע בזמן ולבסוף הסחורה הגיעה לישראל בדרך האוויר. ביום 7.7.77 שחרר אותה המערער מן המכס, אך זה היה מאוחר מדי שכן קונה הסחורה לא הסכים להמתין מעבר לתאריך הקבוע, המערער הגיש תובענה על נזקיו והמשיבה ביקשה להעמיד את ההליכים בהסתמך על הסכם של סמכות שיפוט באנגליה שנעשה בין הצדדים בשטר המטען. ביהמ"ש המחוזי העמיד את ההליכים והערעור על כך נדחה. כמסתבר פרצה שביתה כאשר האניה הגיעה למנצ'סטר וכדי לצמצם את הפסד הלקוח, שלחה המשיבה את הטובין ממנצ'סטר לישראל בדרך האויר, כשהיא נושאת בהוצאות ההובלה האוירית. המערער העלה שני נימוקים נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי: היתה סטיה מדרך ההובלה המוסכמת שכמוה כהפרה יסודית של חוזה ההובלה ולפיכך בטל סעיף השיפוט הזר שנקבע בחוזה ; תביעת הפיצויים מתבססת על חוזה נספח בע"פ שהסחורה צריכה להגיע בזמן, ונספח זה אינו כפוף לסעיף השיפוט בשטר המטען, שני נימוקים אלה יש לדחות. בענין הסטיה של האניה מדרכה - גם אם היתה סטיה המהווה הפרה יסודית של החוזה עדיין סעיף השיפוט שריר וקיים. כמו בסעיף בוררות שבהסכם, שאין הפרת ההסכם מבטלת את סעיף הבוררות, כך גם בסעיף שיפוט זר. אשר לטענת חוזה נספח - גם אם נעשה
חוזה כזה אין הוא בא במקום החוזה העיקרי ואין הוא יכול לבדו להעמיד עילת תביעה, אלא מהווה חלק מן העיסקה שנעשתה בין הצדדים, ואין בכוחו לשנות את סעיף השיפוט.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, ברק. החלטה - הנשיא זוסמן, עו"ד פ.ג. נשיץ למערער, עו"ד ע. גודארד למשיבה, 11.1.79).
ע.א. 20/78 - יהונתן דולי נגד קרולין ואח'
*התרת נשואין ומזונות (הערעור נדחה).
נשיא ביהמ"ש העליון הסמיך את ביהמ"ש המחוזי בת"א לדון בתביעה להתרת נישואין שבין המערער למשיבה. כן התבררה בפני ביהמ"ש תביעת שני ילדים קטינים של בני הזוג למזונות מאת המערער. ביהמ"ש המחוזי החליט להתיר את הנישואין וחייב את המערער לשלם 3,000 ל"י לחודש מזונות לילדים צמוד למדד. ביהמ"ש המחוזי סירב לפסוק שהמערער זכאי להתרת נישואין עקב העילה של נטישה קונסטרוקטיבית ע"י המשיבה, אלא הורה על התרת הנישואין עפ"י עילות של אי התאמה בין בני הזוג. הערעור נדחה. בהתאם לחומר הראיות יכול היה ביהמ"ש לקבוע שלא הוכח שצד זה או אחר הוא האשם פירוד. אשר לסכום המזונות - יש לקבוע את שיעור המזונות לאו דווקא עפ"י הכנסת החייב בעת פסק הדין, אלא ניתן לקחת כבסיס את הסכומים שהנתבע עשוי להשתכר אם יעבוד בעבודה אחרת מתאימה ומכניסה יותר.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. עו"ד מר למערער, עו"ד א, מקליס למשיבים. 11.1.79).
ע.א. 225/77 - עומר דניאל נגד עומר הדסה
*הסכם גרושין וחלוקת רכוש שהיה הסכם פיקטיבי (הערעור נדחה).
בני הזוג נישאו בשנת 1949, רכשו בית בתל אביב ב- 1957 ורשמו אותו על שם שניהם, החליטו להתגרש, ולפני הגירושין חתמה האשה על מסמכים שלפיהם אין לה חלק או זכות תביעה בבית הנדון וכפיצוי היא קיבלה מונית הרשומה בשם שני בעלי הדין. מסמכים אלה נחתמו לצורך חלוקת הרכוש בזמן מתן הגט. כ- 16 שנים לאחר מכן הגיש המערער תביעה נגד אשתו לחתום על מסמכים הדרושים לרישום הבית על שמו בלבד. במהלך המשפט טענה האשה כי לא היו גירושין אלא למראית עין בלבד, והמסמכים שנחתמו בענין הדירה והמונית, כל מטרתם היתה לאחז עת עיני הרבנים שיסכימו לפסוק גירושין. את הגט הם היו צריכים כיון שהתכוננו להגיע לארה"ב כמהגרים. הם החליטו להגיע לשם כתיירים, כשכל אחד מהם פנוי, שם ימצא כל אחד בן או בת זוג בעל נתינות אמריקאית ועל סמך זה יהיו תושבים, ואז יתגרשו וישובו וינשאו זה לזו, האשה הציגה מכתבים שכתב לה בעלה, לאחר שהיא עזבה את הארץ שנתיים לפניו, במכתבים הוא כותב שהמשיבה היא אשתו האמיתית ושהתגרשו רק לצורך קבלת אזרחות אמריקאית ואח"כ הכל יהיה כמקודם. אי לכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי הגירושין והמסמכים לא היו אלא מן השפה ולחוץ ואין להשתית עליהם תביעה. הערעור נדחה, פסק הדין ניתן מפי השופט ויתקון שהעיר שיש במכתבים הנ"ל די והותר כדי לבסס את קביעת השופט שהגירושין והמסמכים היו פיקטיביים ואין להשתית עליהם תביעה, וזאת מלבד השאלה אם אין כאן תביעה המבוססת על עיסקה בלתי מוסרית.
השופט אשר הוסיף כי משנתברר שמטרתו של ההסכם הפיקטיבי היתה לרמות את בית הדין הרבני, הרי הוא נגוע באי חוקיות וגם מסיבה זו הוא בטל ולא יכול לשמש בסיס לתביעת המערער.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, אלון. עו"ד זינר למערער, עו"ד זרסקי למשיבה. 4.1.79).
ע.א. 464/78 - מיכה בניסטי נגד צפורה בניסטי ואח'
*פירוש הסכם גירושין ע"י יו"ר ההוצל"פ ודרכי הערעור (הערעור נתקבל).
ב- 1973 הגיעו הצדדים להסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק
דין ובו הוסדרו עניני המזונות של בנם הקטין, נוסחו של הסעיף הנוגע למזונות הינו כי הבעל ישלם 350 ל"י לחודש למזונות הילד, כי האשה והבן לא יהיו זכאים לתבוע תוספת וכן הסכום הנ"ל "יוצמד למדד יוקר המחיה וזאת החל מהחודש ה- 44 לאחר מתן הגט". משחלפו 43 חודשים נתגלעה מחלוקת בדבר פירוש הסעיף הנ"ל. המשיבה גורסת כי הסך 350 ל"י מוצמד למדד כשיעורו ביום הגירושין ואילו המערער גורס כי ההצמדה היא לפי הבסיס שהוא בתוקף בראשיתו של החודש ה- 44. המחלוקת הובאה בפני יו"ר לפועל והלה הכריע כדעת המערער. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי (סעיף 80 לחוק ההוצאה לפועל) וגם הלה קיבל את גירסת המערער. ביהמ"ש המחוזי אמר בהחלטתו כי אדם הטוען לגבי פרשנותו של הסכם הפשרה יכול לפנות לביהמ"ש בהמרצת פתיחה ולבקש הצהרה על פירושו הנכון. אולם, כאשר יו"ר ההוצל"פ מבצע את פסה"ד אין לו אלא ההסכם שבפניו והסעיף, כפי שהוא מנוסח, מצדיק את פירושו של המערער. אז פנתה המשיבה בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי שיפרש את הסעיף האמור. המערער טען כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת יו"ר ההוצל"פ מהווה מעשה בית דין ואין לפנות לביהמ"ש כדי לעורר מחדש את ענין פירושו של סעיף ההצמדה הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בציינו כי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בדיון הקודם הוא בגדר החלטה מינהלית ולא החלטה שיפוטית ועל כן אינו מעשה בית דין. הערעור על כך נתקבל. המשיבה ביקשה בשעתו וקיבלה רשות ערעור על החלטת יו"ר ההוצל"פ לפי הוראות סעיף 80 לחוק וביהמ"ש המחוזי הכריע בפרשו את ההסכם לפי הפירוש שנתן לו המערער. העובדה שביהמ"ש המחוזי הפנה בין היתר לאפשרות החילופית של פתיחת הליכים בדרך המרצת פתיחה אין ללמוד ממנה כי דרך זו נשארה פתוחה גם לאחר שפנו לביהמ"ש המחוזי ואותו נושא ממש הגיע לדיון, לבירור ולהכרעה. החלטת ביהמ"ש המחוזי תוך כדי הבהרת הנוסח של פסה"ד הראשון מהווה חלק מאותו פס"ד ויש לראות בה החלטה שיפוטית ולא החלטה מינהלית, גם לגופו של עניין אין לקבל את פירוש המשיבה ונוסחו של הסעיף מצדיק את הפירוש שנותן לו המערער.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אבנרי למערער, עו"ד א. שטרן למשיבים. 3.1.79).
ע.א. 365/78 - עמיקם בנארי נגד יורם בנארי ואח'
*סמכות ביהמ"ש המחוזי בתביעת מזונות כשקיימת תביעת גרושין וכריכת מזונות בבי"ד רבני (הערעור נתקבל).
המערער עזב את בית המשפחה ואשתו ושני ילדיו הקטינים הגישותביעת מזונות. ארבעה ימים לפני הגשת התביעה, הגיש המערער לביה"ד הרבני תביעת גירושין ובה כרך גם את עניין המזונות. ביהמ"ש המחוזי פסק מזונות לאשה ולילדים. בינתיים הגיעו הילדים לגיל 18 והערעור נסב על שאלת המזונות לאשה. בביהמ"ש המחוזי טען הבעל כי מאחר שהגיש לביה"ד תביעה בה כרך את עניין המזונות, לפני שהאשה הגישה את תביעתה, אין סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בנושא. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת חוסר הסמכות וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור והחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיבהיר את נימוקיו לדחיית הטענה של חוסר סמכות. על ביהמ"ש לבחון את הענין עפ"י הקווים המנחים כדלהלן: כשנכרכה תביעת מזונות בתביעת גירושין קנויה לביה"ד סמכות ייחודית גם בתביעת המזונות. אם בוטלה התביעה בביה"ד אין מניעה לדון בתובענה למזונות בביהמ"ש המחוזי. הוגשה ע"י הבעל תביעה לביה"ד מן הנכון שביהמ"ש יבחן אם ענין המזונות נכרך בה בכנות, בתום לב וכדין. מקום שהאשה החלה מיוזמתה בהתדיינות בביה"ד לא תוכל בדרך כלל להישמע בטענה שתביעת הגירושין של הבעל נגדה אינה כנה, מכל מקום הטוען שהתביעה לוקה בחוסר כנות עליו הראיה. מאידך, השאלה אם ענין המזונות נכרך בכנות בתביעת גירושין, אינה יכולה להיות תלויה במה שהבעל כתב
בכתב התביעה או בכתב ההגנה לבית הדין הרבני. במקרה דנן לא ניתן להסיק מהחלטת ביהמ"ש מה היו נימוקיו להחלטתו, ועל כן יש להחזיר את הדין אליו.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א, מאיר למערער, עו"ד א. אחיעזר למשיבים. 8.1.79).
ע.א. 438/78 - פטריץ יוסף נגד פטריץ עליזה ואח'
*סמכות בימ"ש מחוזי בתביעת מזונות כאשר נפתח תיק בבי"ד רבני והתיק נסגר (הערעור נדחה).
בעלי הדין נשואים מאז 1958 ולהם ילדים. האשה הגישה תביעת גירושין, אך לפני שהתחיל הדיון הגישה בקשה לביטול תביעתה. יומיים לאחר הגשת הבקשה החליט ביה"ד כי "הצדדים לא הופיעו. משאירים התיק פתוח עד 30 יום...". משלא הופיעו גם אז הצדדים, החליט בית הדין "לסגור את התיק". לאחר מכן הגישה האשה בשמה ובשם ילדיה הקטינים תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי. המערער טען כי התביעה בבית הדין לא נמחקה, אלא התיק נסגר, ואין לביהמ"ש סמכות דיון. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה וקבע את פרטי ההכנסה השונים של שני הצדדים וסכומי המזונות שעל המערער לשלם. הערעור נדחה. אם קיים דיון במזונות בביה"ד לא ידון בכך ביהמ"ש המחוזי, כדי למנוע דיוני כפל מיותרים. במקרה שלפנינו אין לומר כי התביעה הקודמת עדיין תלויה ועומדת. לא הוחל בדיון בצורה כלשהי, ועוד לפני המועד שנקבע לדיון הראשון הוגשה בקשה לביטול המשפט, ולא ניתן כו צו ביניים, ואף אחד מן הצדדים לא התייצב בפני בית הדין שפעל בקציבת המועדים על פי הוראות התקנה המורה לו למחוק את התביעה אם הצדדים לא מתייצבים. מכאן כי אין בנקיטת הלשון "סגירת תיק" במקום "מחיקת התביעה" כדי לשמש מחסום יעיל נגד הדיון בפני ביהמ"ש המחוזי כחצי שנה לאחר מכן. באשר לחישוב הנתונים השונים של הכנסות הבעל והאשה אין להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי. בין היתר, אין לגלות פגם בכך שביהמ"ש הביא בחשבון שיקוליו גם את הפיצויים האישיים החודשיים המשולמים למערער ע"י שלטונות השילומים בגרמניה. ביהמ"ש המחוזי חייב להביא בחשבון את ההכנסה הממשית של מי שעליו לשאת בעול המזונות ואין נפקא מינה מה מקור ההכנסה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. נבות למערער, עו"ד מ. טאוסיג למשיבים. 3.1.79).
ע.א. 380/78 - יעקב סרגוסי נגד מיכאלה שחם ואח'
*מזונות לילד וחובת השתתפות האם במזונות (הערעור נדחה בעיקרו ברוב דעות).
המערער והמשיבה היו נשואים משנת 1965 ועד שנת 1975 ולפני גירושיהם באו לכלל הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין. בהתאם להסכם שבין ההורים היה אמור הילד, יליד 1968, לעבור לחזקת האב והוא התחייב לספק את כל צרכי הילד. האב שלח את הילד למוסד, הוא לא השתלב שם והאם הוציאה אותו והיא מחזיקה בו. הבן הגיש תביעה למזונות נגד האב והאב שלח הודעת צד ג' לאם. לטענתו היא מרויחה יותר ממנו, הוא התחתן ויצטרך לזון עתה שני ילדיו מאשתו השניה ועוד שלושה ילדים של אשתו השניה מנישואיה הקודמים. בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי הסכימו הצדדים שביהמ"ש יפסוק מזונות על יסוד הנתונים הבאים: השתכרות האב, אשתו הנוכחית ומזונות עבור שלושה ילדיה מבעלה הראשון, מסתכמים בסך כולל של 11 אלף ל"י ; השתכרות האם 7 אלפים ל"י ; הילד חייב להיות בחזקת האם בנסיבות של היום ; עפ"י הסכם הגירושין התחייב האב לזון את הבן ; מהסך 11 אלף ל"י חייב האב לזון אשה וחמישה ילדים. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על הנתונים הנ"ל, חילק את הכנסתו של האב לידות באופן שלחלקו של הילד מגיע סכום של 1,100 ל"י ואת הסכום הזה פסק ביהמ"ש המחוזי ביהמ"ש ציין כי הוצאות הקטין גבוהות יותר ברם בכל ההוצאות האחרות, כגון החזקת הבית, טיפולה של האם והוצאות עבור שכר לימוד בכל אלה תישא האם. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ויתקון ושמגר נגד דעתו החולקת של השופט אשר. השופט שמגר (דעת הרוב), ציין כי בפני ביהמ"ש הובאו הנתונים כאמור בהסכמה ואין לערער על נתונים אלה. אין זה
משנה אם חלק מההכנסות אינו נובע מהכנסתו של האב שכן בהסכם על הנתונים נתבקש ביהמ"ש לקבוע את סכום המזונות עפ"י השיעור של ההכנסה הכוללת של 11 אלף ל"י. עם זאת, לאור המשקל המצטבר של הנתונים ששימשו בסיס להכרעת ביהמ"ש המחוזי, ובעיקר מספר הילדים הרב שהמערער צריך לפרנס, יועמד סכום המזונות על 1,000 ל"י. השופט אשר (דעת מיעוט) ציין כי עפ"י הסכם הגירושין רשאי היה האב להכניס את הילד למוסד ומשהוציאה האם את הילד הפרה את ההסכם. כמו כן אין הילד קשור להסכם הגירושין שנחתם ע"י ההורים והוא זכאי למזונות גם מן האם. ביהמ"ש המחוזי לא צריך היה להביא בחשבון לצורך פסיקת מזונות את הסכומים שהאשה הנוכחית של המערער מרויחה והמזונות שהיא מקבלת עבור ילדיה. ההסכמה הדיונית לא באה כדי שביהמ"ש ישתמש בסכומים אלה כדי לזון את התובע, אלא להביא למצב שבו ישמשו המשאבים של כל הצדדים להבטחת דמי מזונות הוגנים.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. עו"ד רוז'אנסקי למערער, עו"ד י. פרץ למשיבים. 10.1.79).
ע.א. 581/78 - בכסי שושנה נגד בכסי משה
*חיוב במזונות כאשר האשה ביטלה הסכם גירושין (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב נשואים והם הגיעו להסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק דין. לפי ההסכם התחייב הבעל לשלם לאשה מזונות עד לביצוע הגט, ונקבע שתוקף פסה"ד בדבר המזונות יפוג גם אם האשה תחזור בה מהסכמתה לקבל גט. האשה חזרה בה וסירבה לקבל גט, ואז פנה הבעל לביהמ"ש וביקש לבטל את חיובו במזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האשה אינה יכולה עוד לתבוע מזונות "בתביעה הנוכחית", אולם פתוחה בפניה הדרך, אם רצונה לעשות כן, "להגיש תביעת מזונות חדשה". לאחר מכן פנתה המערערת לביהמ"ש בתביעת מזונות, וביהמ"ש, שבו ישב השופט שישב במשפט הקודם, פירש את פסק דינו הקודם כך שהערתו היתה דיונית, היינו, שהאשה יכולה להגיש תביעה אחרת למזונות, אך לא היתה בה כל הבעת דעה מה יהיה בתביעה האחרת. לגופו של ענין קבע ביהמ"ש שאין הבעל חייב במזונות אשתו. הערעור נדחה. ביטולו של פסק הדין הקודם אין בו כשלעצמו כדי להשפיע על זכותה של האשה לתבוע מזונות מבעלה. תביעת מזונות קשורה עם הנסיבות הקיימות בעת הדיון בבקשה, ואם שאלת המזונות הוכרעה בעבר, אך חל שינוי מהותי בנסיבות, לא תעמוד ההחלטה הקודמת כמחסום בדיון החדש. במקרה שלפנינו, זכות הפניה החוזרת לביהמ"ש אין משמעותה שביהמ"ש יתעלם מן הנסיבות שנוצרו. האשה הסכימה לקבל גט והיא מסרבת לקבל אותו. כך שהשינוי היחידי בנסיבות שאירע מאז מתן פסק הדין הקודם שבוטל לאחר מכן, הוא כי האשה שהסכימה לקבל את הגט, מסרבת לעשות זאת עתה. שינוי כאמור אין בו כדי להקנות לאשה זכות למזונות, אלא היפוכו של דבר, יש בו ,כדי לשלול זכותה של האשה למזונות.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. רוס למערערת, עו"ד מ. נאמן למשיב. 18.1.79).
ע.א. 445/78 - בת שבע פנחס נגד ויטל פנחס
*מזונות לילדה ותביעת שיפוי של האב נגד האם (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב היו נשואים ולהם בת קטינה. הם התגרשו בינואר 1976 ובי"ד רבני נתן תוקף להסכם גירושין שקבע, בין היתר, כי הבעל ישלם עבור מזונות הילדה סכום של 450 ל"י לחודש צמודים לתוספת היוקר המשתלמת לעובדים שכירים. נקבע בהסכם כי "האשה מתחייבת לשאת בהוצאות... מעל לסכום של...". בספטמבר 1977 הגישה הקטינה תביעה למזונות בטענה כי הסכום שנקבע לעיל אינו מספיק לפרנסה. היא תבעה סכום של 1,790 ל"י לחודש, וביהמ"ש קבע את צרכיה בסכום של 1,340 ל"י וחייב את האב בתשלום 1,000 ל"י, כשהיתר יכוסה, ע"י כספי הביטוח הלאומי. האב. הגיש הודעת צד ג' לאם לשיפוי, וביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן חלה חובת השיפוי, אך מכיון
שבמצבה אין האם יכולה לשפות את האב מבלי שהדבר יפגע בקטינה הרי "זכות השיפוי לא תבוצע אלא ברשות ביהמ"ש כשהתובעת תגיע לגיל 18 או לכשהאם תעשיר ומצבה הכלכלי ישתפר". הערעור נדחה. ההסכם קובע מפורשות שהאשה מתחייבת לשאת בהוצאות מזונותיה של הבת מעל לסכום שבתשלומו התחייב האב (450 ל"י צמוד) ומכאן כי הגבילה את דרישתה מן האב לסכום קצוב והתחייבה לשאת בכל הפרש שייווצר. לטענה שההתחייבות בטלה בשל היותה נוגדת את טובת הציבור - אין מקרה זה דומה לאמור בע.א. 614/76 (פד"י ל"א (3) 85). העניין ההוא נפסק על יסוד עובדותיו המיוחדות שהן קביעת שיעור מזונות נמוך כשלעצמו, שהיה למעשה לא יותר מסכום סמלי חסר משמעות, מבלי להשתנות עפ"י שינויי מדד כלשהו, וביהמ"ש ראה בכך התחמקות מן החובה לשלם מזונות. במקרה שלפנינו נקבע סכום בסיסי שאין לראותו כבלתי סביר וסכום זה עולה וגדל עם שינויי תוספת היוקר. דחיית הביצוע של חובת השיפוי עד שירווח לאם יש בו כדי להקל על המערערת, ואין יסוד להניח, כטענתה, שתשלומו של כל הסכום שיצטבר בעת ובעונה אחת יכביד כבר עתה על יכולתה לזון את בתה ולקיים את עצמה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. מנחם למערערת, עו"ד ר. שיוביץ למשיב. 25.1.79).
ע.א. 477/78 - ג'סי רבינא ואח' נגד יאיר רבינא
*מזונות
(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערערת והמשיב נישאו במאי 1972 בקיבוץ מנרה, אחרי היכרות של מספר חודשים. המערערת לא השתלבה בחיי הקיבוץ ולאחר מספר חדשים עזבה את הקיבוץ וחזרה לבית הוריה בירושלים ושם גם נולד בנה, המערער השני. במשך השנים נעשו מספר נסיונות לשנות את המצב, המערערת ניסתה לשהות בקיבוץ, אך לבסוף חזרה לירושלים והגישה תביעת מזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות הענין אין האשה מורדת והבעל חייב במזונותיה. אשר לסכום המזונות, התייחס ביהמ"ש לאפשרויות הבעל בהיותו חבר קיבוץ והעיר כי לעת עתה אינו מחייב את הבעל לעזוב את הקיבוץ כדי להרויח יותר, ובנתונים הקיימים חייב את המשיב לשלם 750 ל"י לאשה ו- 750 ל"י לילד, כשהסכום צמוד למדד יוקר המחייה. הערעורים נדחו. ביהמ"ש ששמע את הראיות החליט שאין לראות את המערערת בגדר מורדת למרות שאינה מוכנה לגור עם בעלה, ואם כי לא פירש את הנתונים העובדתיים שהביאו אותו למסקנה זו, אין להתערב בכך. עם זאת, לשם הסרת ספק היכול להתעורר לאור מספר הערות של ביהמ"ש, יש לציין שאין מקום לחייב את המערער לעזוב את משקו כדי לגור בירושלים או כדי שיעשה מאמץ להשתכר יותר מן הסכום שבו ניתן לחייבו כל עוד הוא חבר הקיבוץ. בכל השאלות האחרות הנוגעות לגובה סכום המזונות אין להתערב.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. אסולין למערערים, עו"ד קרינסקי למשיב. 25.1.79).
ע.פ. 674/78 - יוסף סווילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער פיתח שיטה של העסקת נער מפגר, היה מסיע אותו למקומות פריצה, והלה פרץ לחנויות וגנב מתוכן ובסה"כ גנב סחורה בשווי של כ- 700 אלף ל"י. המערער שילם לנער תשלומים שבועיים של 2,000 עד 3,000 ל"י. על המערער נגזר עונש של שנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וערעורו נדחה. נכון שאין למערער הרשעות קודמות ויש נסיבות אחרות לקולא, אך גם כך אין לומר שהעונש חמור יתר על המידה. מתוך הרכוש שנגנב הוחזרה סחורה ששוויה כ- 50 אלף ל"י, בעוד שכל הסחורה הנותרת לא הוחזרה. לא היה זה כשלון חד פעמי, אלא פיתוח שיטה לביצוע עשרות פריצות וגניבות שנמשכו במשך תקופה של למעלה משנה. (בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, ברק. המערער לעצמו, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 4.1.79).
ע.פ. 318/78 - שמעון לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעדות שקר ועדויות סותרות (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בעבירות של מתן עדות שקר ושל מתן עדויות סותרות, ונדון לשנה אחת מאסר בפועל, ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור בגין העבירה של מתן עדות שקר נתקבל והעונש הופחת לשלושה חודשים מאסר בפועל, שנה אחת מאסר על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י. המערער מסר במשטרה עדות נגד שניים כי ניסו לסחוט ממנו כספים, ואילו במשפטם חזר בו המערער מהודעתו הקודמת וכתוצאה מכך זוכו השניים. בכך היה כדי להרשיע את המערער במתן הודעות סותרות. באשר להרשעתו של המערער במתן עדות שקר - כדי להרשיע בכך יש להוכיח כי העדות בביהמ"ש היתה עדות שקר, ובמקרה דנן לא ברור איזו משתי ההודעות של המערער לא היתה אמיתית אם זו שמסר במשטרה או זו שמסר בביהמ"ש. על התביעה היה להביא ראיה כי הגירסה במשטרה היתה נכונה והעדות בביהמ"ש לא היתה נכונה וראיה כזו לא הובאה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד אלתרץ למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 31.1.79).
ע.פ. 489/78 - ידאל ברזני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשני מעשי תקיפה של המתלונן ונדון ל- 30 חודשי מאסר בפועל ו- 30 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער נעצר מספר חודשים לאחר אירוע התקיפות ותחילה אמר כי אינו מכיר כלל את המתלונן. לאחר מכן מסר הודעות ובהן הודה בביצוע המעשים שיוחסו לו. בביהמ"ש טען כי המשטרה אילצה אותו להודות וכי בעת אירוע התקיפה השניה היה יחד עם אדם אחר במזנון שהיה בבעלותם. להוכחת טענת האליבי העיד שותפו במזנון והלה אמר כי את המזנון פתחו בשבוע שבו אירעה התקיפה השניה וזכור לו בבירור כי שותפו שהה כל הערבים של אותו שבוע במזנון ולא יצא. ביהמ"ש דלמטה העדיף לקבל את ההודאות שמסר המערער במשטרה והערעור נדחה. ביהמ"ש רשאי היה להסיק כי המשקל של הודאות המערער במשטרה עדיף על פני העדות של שותפו, גם אם ביהמ"ש לא שלל את כוונתו הטובה של השותף. העדות נמסרה חודשים רבים לאחר האירוע ולא ניתן לבטוח ביכולתו של העד לזכור אם המערער היה במזנון כל אותו ערב. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר, עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד קותי למשיבה. 31.1.79).
ע.פ. 342/78 - שלמה ניר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק, נסיון שוד ותקיפת שוטרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בעבירות של קבלת אקדח ביודעין שנגנב בפריצה, שימוש ברכב ללא רשות, נסיון לשוד, מעשה המכוון לגרום חבלה חמורה, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות ונשיאת נשק שלא כחוק. על המערער נגזר עונש של 10 שנות מאסר ומאחר ועבירותיו היו בגדר הפרת רשיון להתהלך חופשי הורה ביהמ"ש כי תחילתה של תקופת המאסר תהיה עם תום תקופת 3 השנים אותה על המערער לרצות לשם השלמת עונשו הקודם. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שריצוי תקופת המאסר הקודמת תהיה חופפת למאסר החדש. זאת בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, קשיי שיקומו ואישיותו הגורמת להסתבכויותיו.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. ארנון למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 18.1.79).
ע.פ. 741/78 - עבדול מחאמיד ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (רישום כתובות הסתה על הקירות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בעבירה של רישום כתובות על הקירות בכפר אום אל פחם, שיש בהן משום תמיכה בפעולות של ארגונים
עויינים והסתה נגד השלטון. נגזר עליהם עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. למערערים אין הרשעות קודמות והם הודו באשמה, ואעפ"כ אין יסוד להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אבו חוסין למערערים, עו"ד רזניק למשיבה. 22.1.79).
ע.פ. 362/78 - פייסל אל חטיב נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת שוד ונדון ל- 6 שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. טענותיו של המערער הן כי שותפו לעבירה נדון ל- 3 שנים מאסר בלבד, וכן כי אמנם מדובר בעבירת שוד, אך לא נתלוו למעשה שימוש בנשק או מעשי אכזריות. טענות אלה נדחו. המערער ושותפו עקבו בשעות הערב אחרי אדם שהלך לביתו, ובהיותו ליד דלת דירתו תקפוהו מאחור, הכניסוהו בכח לדירה, כפתו אותו ואף חנקו אותו, כדי שלא ירים את קולו. לאחר מכן שלפו מכיסו מזומנים, הורידו את שעונו מידו וברחו. ביהמ"ש המחוזי הסביר מדוע הוא מטיל על המערער עונש יותר חמור מאשר על שותפו, וזאת משום ששקל לחומרה את העובדה שהמערער היה היוזם של המעשה, וכן יש לו הרשעות קודמות רבות נגד הרכוש, בעוד שלשותפו הרשעה קודמת אחת.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גרנס למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 9.1.79).
ע.פ. 634+666/78 - מוחמד שביטה ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער מוחמד שביטה עבד כשומר בחניון מחלקת התברואה בעירית ת"א. באחד הערבים הוצב מעקב על מעשי המערער והוברר כי בנו, המערער השני, עוסק בסחר בסמים. בעת המעקב באה למקום המערערת השלישית (להלן המערערת), שילמה למערער השני כעשרת אלפים ל"י וקיבלה ממנו צנצנת, שלאחר מכן הוברר כי היא מכילה 32 מנות סם מסוכן של מורפין, קופאין ואף הרואין. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ואת המערערת בעבירות של החזקת סמים ודן את המערער לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואת המערערת לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער השני הורשע בסחר בסמים ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת נגדו. ערעורו של המערער הראשון על הרשעתו ושל כל המערערים על חומרת העונש נדחה. באשר למערער הראשון - אחרי שהמשטרה נכנסה למקום באו לשם 19 איש וחלק מהם שאלו על המערער כדי לרכוש סמים. כמו כן נתגלו שם במחבוא סמים ואלמלא שיתף המערער פעולה עם בנו, המערער השני, לא יכול היה הלה להחזיק שם את הסם. אשר לעונש - בהתחשב בחומרה הרבה שיש להתייחס לעבירות הסמים אין לומר כי ביהמ"ש הפריז בחומרת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, ברק, החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. מקרין למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 23.1.79).
ע.פ. 651/78 - יוסף שוסהיים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מרמה (הערעור נדחה).
המערער שהוא בעל מחלבה רכש מהמועצה לענף החלב אבקת חלב במחירים מסובסדים לצורך ייצור גבינות עבור המועצה. המערער הגיש דוחו"ת כוזבים שלפיהם צרך לייצור הגבינות 5 טון אבקה יותר ממה שצרך באמת. כן קיבל המערער מהסוכנות היהודית אבקת חלב כדי לייצר עבור עליית הנוער גבינות. אלה לא התעניינו לדעת מה הכמות הנצרכת אלא נתנו כמות של 600 גרם אבקת חלב ו- 100 גרם חמאה כנגד כל ק"ג גבינה, מכמויות אלה הצטברו בידי המערער 8 טון אבקת חלב. המערער הואשם בעבירת מרמה בגין רכישת כמות עודפת של אבקת חלב במחירים מסובסדים מידי המועצה
ובעבירת גניבה בגין קבלת כמויות העולות על הכמות הנצרכת מידי הסוכנות, ומכירת 8 טון אבקה לשוק במחירי השוק. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מעבירת הגניבה באשר הסוכנות לא התעניינה אם הייצור של ק"ג גבינה אכן מצריך כמות של 600 גרם אבקה והמערער יכול היה לחסוך את הכמות שהצטברה אצלו. על כך אין ערעור. מאידך הרשיע את המערער בעבירת המרמה והערעור על כך נדחה, כמסתבר הצטברה בידי המערער מהסוכנות כמות של כ- 8 טון אבקה והכמות שמכר לא עלתה על 8 טון. אולם המערער מסר הודעה במשטרה כי בדוחו"ת שמסר למועצה רשם כמויות העולות על אלה שבהם השתמש ובס"ה רשם 5 טונות מיותרים שעליהם קיבל סובסידיה, כיון שכך בדין הורשע.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת, עו"ד מזן למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 30.1.79).
ע.פ. 321/78 - אוסוואלד אקסן ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער וחברה שבשליטתו הורשעו בעבירה על סעיף 220 (5) לפקודת מס הכנסה. המערער נדון לשלושה חודשים מאסר בפועל, 9 חודשים מאסר על תנאי וקנס של מליון ל"י, והחברה לקנס כספי. הערעור נדחה. החברה המערערת היתה חברה קבלנית ובתקופה הנדונה עסקה בהקמת מלון עבור חברה אחרת בשליטת המערער. אותה שעה דיווחו המערערים לפקיד שומה כי חברתם נמצאת בפירוק ואין לה מה להצהיר למס הכנסה. הוכח כי בהקמת המלון האמור היו לחברה המערערת הכנסות של מליון ו- 250 אלף ל"י. לטענת המערער כי בעת ההודעה לפקיד השומה עדיין לא צמחו הכנסות לחברה ומותר היה לה לערוך חשבונותיה באופן שההכנסה תיווצר במועד מסירת העבודה למזמין - מבלי להתייחס למועד שבו נוצר הרווח, די היה בהודעה שהחברה נמצאת בפירוק, כדי להרשיע לפי הסעיף הנ"ל, שכן ההודעה נועדה לגרום לסגירת התיק של החברה אצל פקיד השומה, ואין נפקא מינה אם ההכנסות כבר צמחו או שהכוונה היתה להתחמק ממס על הכנסות בעתיד. באשר לגובה סכומי הקנס - ניתן להטיל קנס בשיעור שהוא פי אחד וחצי מסכום ההכנסה שהועלם או שמתכוונים להעלימו, ואין צורך שההכנסה כבר צמחה, אלא די בכוונה להעלים הכנסה בעתיד שעדיין לא התגבשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד י. אדרת, ג. אדרת ובן חיים למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 17.1.79).
ע.פ. 662/78 - יעקב סניור נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
באחד הימים יצא המערער בבוקר מביתו ונסע לבאר שבע כשהוא נתון כל הזמן למעקב משטרתי. ברדתו מהאוטובוס נפגש עם הנאשמת מרים בלליטי, היה עמה במשך שעות הבוקר, ולאחר מכן יצאו באוטובוס וירדו בצומת בילו. שם נעצרו השניים ע"י המשטרה ובכליה של בלליטי נתגלתה כמות של 640 גרם חשיש. מתוך תאור התנהגותם של השניים ע"י אנשי המשטרה, הסיק ביהמ"ש המחוזי, כי היתה הסכמה בין השניים שבעטיה נועדו יחדיו וכי הסם שנתגלה בידי בלליטי הוחזק על ידה בידיעתו ובהסכמתו של המערער. לפיכך הורשע המערער בהחזקת סמים ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל, ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. המערער העיד כי לא הכיר את הנאשמת אלא פגש אותה במקרה וכיון שלא היה לה כסף לאוטובוס לקח אותה על חשבונו, ביהמ"ש המחוזי הגדיר את הגירסה כסיפור שקר. דחיית הגירסה לא היה בה כמובן כדי לבסס הרשעה, אך הראיות נגד המערער נבעו מעדויות אנשי המשטרה והמערער יכול היה להפריך את המסקנה המתקבלת בדרך ההגיון מן הנסיבות ובכך לא הצליח, משנקבע כי סיפורו בשקר יסודו. היה פגם בכתב האישום שבו הוגדר המערער כסוחר סמים, אך ביהמ"ש
המחוזי התייחס לכך ונזף בתביעה על ניסוח כתב התביעה, וציין כי לא הושפע מן הקטע האמור. כיון שכך לא נגרם עיוות דין למערער. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שרעבי למערער, עו"ד רזניק למשיב. 22.1.79).
ע.פ. 165/78 שמשון חיים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מטבע וחומרת העונש (הערעור נדחה).
למערער היה מזנון בתל אביב שנוהל על ידו ועל ידי בני משפחתו. בעבר ביצע עסקות מטבע חוץ במקום ועתה הועמד לדין בשני כתבי אישום בגין עסקות מטבע במזנון. בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום אחד הורשע ולא ערער. בכתב האישום השני יוחסו לו עיסקות מטבע עקב גילוי מסתור בתוך מאוורר במזנון ובו מטבע בשווי של כ- 140 אלף ל"י. בנו של המערער הואשם באותן עבירות מטבע וטען שהמסתור שייך לו ואביו לא ידע על כך. ברם ביהמ"ש המחוזי הסיק מן הראיות שהיו בפניו, ובכללן עדות של אחד שמכר שיק של מטבע חוץ למערער ואותו שיק נמצא במקום, כי גם המערער אחראי למטבע במסתור והרשיעו. על המערער הוטל קנס של 50 אלף ל"י וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה. הערעור נדחה. לענין ההרשעה - המערער ניהל את המקום וחלש עליו, וניהל שם לא אחת עיסקות מטבע חוץ וכן נמצא במקום שטר שנמכר בשעתו למערער. מדובר על מציאת מטבע חוץ במקום שבשליטתו של המערער ולענין זה אין משמעות לכך על שם מי רשום המקום, אלא הקובע הוא מי הוא בעל הבית הלכה למעשה. הבן שותף להחזקה, אך דבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חבורה בידיעתם ובהסכמתם של השאר, יראוהו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד מהם ושל כולם כאחד. אשר לעונש - אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי להפעיל את המאסר על תנאי. המערער הוא בעל שורה של הרשעות קודמות בתחומי המטבע, ולמרות הליברליזציה לא איבדו העבירות הנ"ל ממשמעותן המזיקה, כי גם כיום יש תחומים אסורים בשטח המטבע.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. מועלם למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 18.1.79).
ע.פ. 614/78 - מחמד אבו נאר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע במכירת כמות של כק"ג חשיש לשוטר שהוטל עליו לגלות סוחרי סמים, ונגזר עליו עונש של 4 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וקנס של 10 אלפים ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין לו למערער הרשעות קודמות, ואולם כשמדובר בסוחרי סמים חייבים בתי המשפט להחמיר בעונשים מפאת הסכנה לבריאות הציבור הנשקפת ממעשיהם.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, אלון. עו"ד ע. שיאון למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 7.1.79).
ע.פ. 180/78 - מאיר מכורש נגד מדינת ישראל
*מחיקת ערעור עקב אי הופעת המערער (הערעור נמחק).
על המערער הוטל עונש של 10 שנות מאסר בגין עבירות שונות ובערעור שהוגש ע"י המערער צויין שהוא נמצא בכלא רמלה. בינתיים נמלט המערער מהכלא ולא התייצב לברור הערעור. סניגורו הופיע והודיע כי אין לו קשר עם המערער וביקש דחייה בהתאם לסעיף 189 לחוק סדר הדין הפלילי. הבקשה נדחתה והערעור נמחק. הענין דנן אינו בא בגדר סעיף 189 הנ"ל. המערער הוזמן כדין והודע לו מועד הערעור. משהעדיף לברוח ולא התייצב לבירור הערעור, גילה דעתו שלא להמשיך בהליכים ובזה זנח את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, בכור. עו"ד גונן למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 11.1.79).
ע.פ. 387/78 - עמיקם לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוטטות כשהאישום התייחס לנסיון פריצה (הערעור נדחה).
במוצאי שבת בשעה 7 בערב נמצאו סימני פריצה בדירה ביפו. באותו זמן נראו המערער ועוד אדם משוטטים בסביבה במשך כשעה, הם הסתובבו הלוך ושוב ותרו את המקום והשנים נכנסו לתוך הבית. במקום נמצא גם מברג. המערער הואשם בנסיון פריצה, אך ביהמ"ש קבע כי אין ראיות מספיקות להרשעה בעבירה זו, והשתמש בסמכותו לפי סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי והרשיע את המערער בעבירה של שוטטות. הערעור נדחה. המערער טען כי ביהמ"ש השתמש שלא כדין בסמכותו הנ"ל בכך שלא נתן לו הזדמנות סבירה להתגונן בפני העבירה האחרת. מתעוררת השאלה במה היה הנאשם מתגונן אילו ידע מראש שהוא עלול להיות מורשע בעבירה האחרת, ואם נמצא שהנאשם מיצה את זכות ההגנה שלו, ואף בעבירה שבה הורשע לא היה מביא כל ראיה או טענה אחרת, אז אין לומר שקופח. כאן נשאל הסניגור במה היה מתגונן המערער אילו הואשם בעבירת שוטטות ולא היתה בפיו תשובה מתקבלת על הדעת. לפיכך יש לדחות טענה זו. לגופו של ענין היה בחומר הראיות כדי הרשעה בעבירת שוטטות. הוכח שהמערער וחברו שוטטו במקום, במשך כשעה תרו השנים את סביבת הבית בהלכם הלוך ושוב לאורך חזית הבית וגם מאחוריו. השעה היתה בין 7 ל- 7.30 במוצאי שבת בחודש אוגוסט, ומן המפורסמות שבשעה כזאת בקיץ מרבים אנשים לצאת מבתיהם.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, אלון. עו"ד א. שרעבי למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 7.1.79).
ע.פ. 370/78 - חמרי עומדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה, הצתה ותקיפת שוטרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער גנב מחפצי חברו 2,000 ל"י. כדי לטשטש מעשה זה הצית את המחסן של מעבידו בו היו חפצי חברו. כאשר נעצר הוליך את השוטרים לפרדס, שבו לטענתו הסתיר את הכסף, ובדרך השפיע במעשי מרמה על השוטרים לשחרר אותו מאזיקיו. אז תקף את השוטרים וברח וכשנתפס הכה את השוטרים. בגין כל אלה נדון המערער לארבע שנות מאסר וערעורו נדחה. העונש אינו חמור כלל ועיקר. המערער הציג תעודה רפואית שגם הוא נחבל בגופו, ואולם המערער הוא שתקף את השוטרים ואם היה צורך להשתמש בכח כדי להתגבר עליו ונפצע אין לו להלין אלא על עצמו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אלון. המערערים לעצמם, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 18.1.79).
ע.פ. 587/78 - סלמה סגיראת ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת נשק)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערערים גנבו במושב מספריים לחיתוך ברזל, ולאחר מכן השתמשו בו כדי לפרוץ למחסן הנשק של המושב ומשם גנבו 8 מקלעים, 6 רובי סער, רובים, מחסניות, כדורים ותחמושת אחרת. הם נתפסו כשניסו להחביא את הנשק וביהמ"ש הטיל עליהם עונש של 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המעשה הוא כה חמור שאין המערערים יכולים לצפות לרחמי ביהמ"ש. ע"י גניבת הנשק סיכנו מצד אחד את בטחון המושב, ומצד אחר קמה הסכנה שמכירת הנשק כמתוכנן ע"י המערערים תביא לידי כך שהנשק יגיע לידי אנשים שישתמשו בו למטרות עוינות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, בכור. עו"ד א. יצחקי למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 11.1.79).