ע.פ. 777+800/77 - מדינת ישראל נגד שמעון אוחיון ומאיר אוחנה נגד מדינת ישראל
*מידת העונש.
(ערעורים על קולת העונש ועל חומרת העונש שהטיל ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בת.פ. 546/77 - הערעור על קולת העונש נתקבל ועל חומרת העונש נדחה).
.
אוחיון ואוחנה הורשעו בעבירה של פריצה לדירה וגניבה ואוחנה הורשע גם בעבירה של איומים לפי סעיף 100 לפח"פ. אוחנה נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ואוחיון נדון לתשלוםקנס של 5 אלפים ל"י וכן הוארכו שתי תקופות מאסר על תנאי שהיו תלויות ועומדות נגד אוחיון, אחת לששה חודשים ואחת ל- 9 חודשים. המדינה ערערה על קולת העונש של אוחיון וערעורה נתקבל ואוחנה ערער על חומרת עונשו וערעורו נדחה. ביהמ"ש העליון אמר בהחלטתו:
א. לעניין ערעורו של אוחנה - עליו לרצות עוד כ- 8 וחצי חודשי מאסר כאשר את העבירות נשוא תיק זה ביצע כשהיה משוחרר ברשיון ורשיונו הופקע וכן הורשע במשפט אחר בעבירת סמים ונדון לששה חודשים מאסר בפועל מצטבר. עם זאת אין מקום להפחית מעונשו. נכון שהוא רק בן 20 אך מאחוריו עבר פלילי רציני, כבר נדון בעבר למאסר ואת העבירות ביצע כשהיה אסיר משוחרר ברשיון, נסיבות העבירות נשוא תיק זה היו חמורות ואין לומר שהשופט החמיר איתו יתר על המידה.
ב. אשר לערעור המדינה - עברו של אוחיון אינו חמור כמו של אוחנה, אעפ"כ שגה ביהמ"ש כשהחליט לפטור את אוחיון מכל עונש מאסר בקשר לעבירה הנדונה. עבירה זו בוצעה תוך תקופה של חצי שנה אחרי שהוטלו על אוחיון שני עונשים של מאסר על תנאי והוא לא עמד במבחן. לא היו קיימות כאן נסיבות מיוחדות המצדיקות שלא להפעיל את המאסר על תנאי. ביהמ"ש דלמטה סבר כי עדיין יש תקוה למנוע מאוחיון להיות עבריין מועד, אך דא עקא שבמהרה התברר כי תקוות השופט לא היתה מבוססת ולאחר מתן גזה"ד נידון אוחיון למאסר שנתיים בפועל בשל השתתפות בפריצה למלטשת יהלומים שם הועסק כשומר. בכל הנסיבות יש לקבל את ערעור המדינה ולגזור על אוחיון עונש של שנה אחת מאסר בפועל בגין העבירה נשוא תיק זה וכן יש להפעיל את עונשי המאסר על תנאי שיהיו חופפים את שנת המאסר החדשה, ומאסר זה יהיה מצטבר לכל עונש אחר שבו נושא אוחיון.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט י. כהן עו"ד גב' סוכר למדינה, עו"ד משגב לאוחיון, עו"ד קפלן לאוחנה. 11.9.78).
ע.פ. 762/77 - מדינת ישראל נגד טנגיז שביטאשוילי ודוד יוסיפיאשוילי
*מידת העונש והפעלת מאסר על תנאי.
(ערעור על גז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 721/77 - הערעור בענין טנגיז נדחה והערעור בענין דוד נתקבל בכל הנוגע לסדרי הדין שהיו בביהמ"ש המחוזי).
טנגיז ודוד נדונו על מעשי פריצה נועזים ומתוכננים היטב. טנגיז הורשע גם בעבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו ודוד בעבירה של החזקת סם מסוכן. כן הורשע טנגיז, בעבירות נוספות שהיו תלויות ועומדות נגדו. ביהמ"ש גזר על טנגיז מאסר שנה אחת בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנה במצטבר. בכל העבירות האחרות והנוספות הטיל ביהמ"ש עונשים חופפים. על קולת העונש בעניין טנגיז ערערה המדינה. אשר למשיב דוד הרי ביהמ"ש נתן רק "גזר דין חלקי" והורה על הפעלת מאסר על תנאי של 9 חודשים שהיה תלוי ועומד נגד המשיב, אך לא הטיל עונש על עבירותיו של דוד בתיק הנדון ודחה את המשך הדיון כדי שדוד יעמוד בינתיים תחת פיקוח שרות מבחן. בהחלטה נפרדת נוספת חייב ביהמ"ש את דוד במתן התחייבות שלא לעבור עבירה. המדינה טוענת
כי נפלו ליקויים מהותיים בסדרי הדין בכל הנוגע לגזירת העונש של דוד. ביהמ"ש העליון קבע:
א. לעניין העונש שנגזר על טנגיז - ביהמ"ש הקל עימו במידה מרובה לנוכח העבירות החמורות נשוא ערעור זה והרשעותיו הקודמות. ביהמ"ש שגה בהערכת העונש ההולם את העבירה ולא הבין לנכון מה מתבקש מול מעשי עבירה כגון אלה. ברם הטיפול בתיק היה לקוי וערעורה של המדינה שהוגש בנובמבר 1977 הגיע רק עתה לדיון ובינתיים עומד כבר המשיב לפני שחרורו מן הכלא. בנסיבות אלה אין מקום להתערבות בעונש.
ב. אשר לדוד - הדרך בה הלך ביהמ"ש המחוזי בגזירת העונש היתה חסרת יסוד בהוראות החוק הנוגעות לעניין, ולא היה בה אלא לשבש את ההליכים. ביהמ"ש שהרשיע נאשם איננו מוסמך להטיל גזרי דין חלקיים. אם מבקש ביהמ"ש שהות לבדיקה נוספת של נתונים, הרי הוא צריך לדחות את גזירת העונש. ברם כיון שהופעל כבר המאסר על תנאי והמשיב כבר מסיים את ריצויו, אין להתערב בעצם הפעלת המאסר על תנאי.
ג. לא היה יסוד להחלטה לדרוש מדוד התחייבות להימנע מעבירה כי התחייבות כזו אפשר לדרוש רק נוסף על העונש ואם לא הוטל עונש לא ניתן לדרוש התחייבות כאמור. ד. בהפעילו את המאסר על תנאי קבע ביהמ"ש המחוזי כי המאסר יימנה ממעצרו של המשיב ואין לקבל את טענת המדינה כי ביהמ"ש לא היה מוסמך לכלול את תקופת המאסר שלפני המשפט במניין התקופה של ריצוי העונש בפועל. סעיף 25 לחוק דיני עונשין קובע כי מי שהופעל נגדו מאסר על תנאי יתחיל לשאתו מיום מתן הצו המפעיל את המאסר, זולת אם ציווה ביהמ"ש שיתחיל ביום אחר. אין מניעה לכך שצו מכח סעיף 25 הנ"ל יתייחס לתקופת מאסר שקדמה ליום בו ניתן הצו המפעיל את המאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - השופט שמגר עו"ד ד. גורני למערערת, המשיבים לעצמם. 7.9.78).
ע.פ. 493/78 - יהודה ארוש נגד מדינת ישראל
*הרשעה באיום על עד.
* ניהול המשפט שלא בפני הנאשם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 480/77 - הערעור נדחה).
ר
אחד ויקטור שושן הגיש תלונה בע"פ למשטרה נגד המערער ועוד אדם שאיימו על אחיו. לא נגבתה הודעה בכתב מויקטור שושן והמשטרה החלה בחקירת התלונה על האיומים. אז איים המערער על אחותו של שושן בדרישה כי שושן יבטל את תלונתו. בגין איום זה לביטול התלונה הועמד המערער לדין והורשע עפ"י סעיף 124 א(ב) לפח"פ ונדון ל- 9 חודשי מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. ההרשעה היתה מבוססת על עדות אחותו של שושן ובערעור טען המערער כי לא היתה כאן חקירה והודעה עפ"י דין לצורך הרשעת האיום להניע עד לבטל תלונה שמסר למשטרה, וכי הודעה במובן הסעיף הנ"ל פירושו הודעה או תלונה בכתב ומכיון שכאן לא הוגשה תלונה בכתב אין העניין נכנס למסגרת הסעיף הנ"ל. כן טען המערער נגד אופן ניהול המשפט ובעיקר כי ביהמ"ש לא הודיע לו כי הוא רשאי להעיד בעצמו ולהביא עדי הגנה. בדחותו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון:
א. אין חשיבות לכך שהודעת התלונה של ויקטור שושן היתה בע"פ והודעה במובן הסעיף הנ"ל יכולה להימסר גם בע"פ. המשטרה החלה לחקור ולאסוף ראיות אחרות ועל כן היתה כאן הודעה במובן החוק וגם חקירה משטרתית עפ"י דין.
ב. למערער היו טענות נגד השופט בתחילת המשפט והוא החל להתפרע והשופט נהג התאפקות מירבית. לבסוף, לפי בקשת המערער, יצא המערער מהאולם והמשפט התנהל בהיעדרו. התביעה השמיעה שני עדים ובתום העדות ביקש השופט מן הסניגור לצאת ולהודיע למערער את תוכן העדות והסניגור עשה כן. לאחר שמיעת העד השני שוב
נתבקש הסניגור להודיע למערער את תוכן העדות וכן להודיעו שהוא רשאי להעיד. הסניגור יצא וחזר והודיע לשופט כי המערער מסרב לשמוע מה שיש לו לומר. בכך יצא השופט ידי חובתו עפ"י חוק סדר הדין הפלילי להביא לידיעת הנאשם את ההליכים שהתנהלו שלא בפניו והודיעו כי הוא יכול להעיד. אם מסרב נאשם לשמוע את מה שמדברים אליו והוא אוטם את אזניו, אין לדרוש מביהמ"ש שיעשה יותר מאשר לנסות להביא לידיעת הנאשם את הדברים. שאם לא תאמר כן יוכל כל נאשם לאטום את אוזניו ולא לשמוע את שמדברים אליו ואז יטען שלא הודיעו לו את זכויותיו.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכו עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 7.9.78).
ע.א. 368/77 - זיקית מפעלי צביעה בע"מ נגד סריגי אלדיט בע"מ
*יחסי מזמין וקבלן.
* תשלום דמי נזק עקב ביצוע עבודה לא טובה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 4/74 - הערעור נדחה ברוב דעות).
המשיבה (להלן: אלדיט) מסרה למערערת (להלן: זיקית) בדים לצביעה ולהדפסת דוגמאות מסויימות כשהבדים מיועדים לתפירת בגדי ים. לאחר מכן נמכרו הבדים לבתי מלאכה לצורך תפירת בגדי ים והוברר כי כאשר נכנסו עם בגד הים לתוך הים גרם שפשוף המים לירידת הצבעים. המשיבה הגישה הביעה נגד המערערת לתשלום הנזק הממשי הנובע מהשחתת הבד לאחר שנגזר ונתפרו ממנו בגדי הים, ולתשלום נזק של היעדר רווחים. ביהמ"ש המחוזי חייבאת המערערת לתשלום הנזק הממשי, אך קבע כי אינו יכול לסמוך על העדויות לצורך הוכחת סכומי הרווחים שנמנעו מן המשיבה. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים אלון ובכור נגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת:
א. השופט אלון (דעת הרוב): על העניין נשוא המשפט לא חל חוק המכר, שהרי עיקר החומרים הדרושים להפקת הנכס או ליצורו סופקו ע"י המזמין, ועל כן יש לראות את היחסים בין הצדדים כיחסי מזמין וקבלן כשהמערערת הינה הקבלן של המשיבה. אם כי על הנושא לא חל עדיין חוק חוזי קבלנות, שכן המקרה אירע לפני תחולת החוק, הרי ניתן להגדיר את מהות החוזה כהגדרת מהות יחסים כאלה בחוק חוזי קבלנות. (לעניין זה סקר השופט אלון דינים שונים, כולל המשפט העברי, הנוגעים לשאלה מתי מדובר בחוזה קבלנות ומתי בחוזה מכר) .
ב. יכול היה ביהמ"ש לדחות את התביעה בגין מניעת רווח מחוסר הוכחה ולא צריך היה ביהמ"ש מאותם נימוקים לדחות גם את התביעה על הנזק הממשי. מסקנות ביהמ"ש לעניין הנזק הממשי וקביעותיו בדין יסודן וזאת עפ"י ניתוח העדויות. לעניין דמי הנזק של קלקול הבד, אם ביקשה זיקית להתפטר מתשלומו, עליה היה להוכיח שעל אף הנזק שגרמה לבד הצליחה אלדיט להציל לעצמה סכום פלוני, ומשהוכיחה זיקית כך רק לגבי חלק קטן של הבד, הופטרה מתשלום אותו חלק, וחייבת היא בפיצוי עבור יתרת הנזק. מה שאין כן בכל הקשור למניעת הרווח שכאן חובה היה על אלדיט להוכיח מה היא מידת הפסד זו ואת זאת היא לא הוכיחה.
ג. בתעודת המשלוח ששלחה זיקית לאלדיט נדרשה אלדיט לבדוק את העבודה ולערער על כך לפני גזירת הבד בתוך 8 ימים, אך מתוך העדויות של מנהלי זיקית עולה שזיקית אינה מקפידה על המועד של 8 ימים, וכן ברור כי אי אפשר היה לבדוק את טיב הצביעה עד לאחר הגזירה כשהשתמשו בבגדי הים שנתפרו מן הבד. אין לקבל את הטענה כי אפשר היה לגזור בגד ים אחד ולנסותו. כיון שכך בטל הסעיף האמור בתעודת המשלוח.
ד. לטענה שמכח סעיפים 13, 14 לחוק המכר מוטל היה על אלדיט לבדוק את הבד לפני גזירתו - גם אילו היו חלות הוראות חוק המכר בעניננו, הרי מכיון שלא ניתן היה
לגלות את הפגם אלא לאחר גזירת הבד והשימוש הממשי בבגד הים, חלה הוראת סעיף 15 לחוק המכר, שלפיו אם אי ההתאמה לא היתה ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה זכאי הקונה להסתמך עליה ולמסור הודעה מיד לאחר גילוי אי ההתאמה, וכך נהגה אלדיט במקרה שלפנינו. בודאי שכך הוא כאשר הוראות חוק המכר אינן חלות, ומתוך הוראות חוק חוזי קבלנות ניתן להקיש על המקרה, שאירע לפני תחולתו, כי אם המלאכה והשרות לא היו בהתאם למוסכם, על המזמין להודיע לקבלן על הפגם זמן סביר לאחר שגילה אותו או שהיה עליו לגלותו.
השופטת בן פורת (דעת מיעוט): כדרך שביהמ"ש לא יכול היה לקבל את ראיות המשיבה לעניין הרווח הנמנע, כך לא היה בחומר הראיות די כדי לקבל את גירסתה ביחס לנזק הממשי. על כן לא מן הדין היה לחייב את המערערת בתשלום הנזק הנטען ע"י המשיבה. השופטת בן פורת ניתחה את העדויות השונות הנוגעות לכך ואת התייחסותו של השופט לראיות אלה, והגיעה למסקנה כי אי האמון שרכש ביהמ"ש המחוזי לעדים לצורך הרווח הנמנע צריך היה להתייחס אליו גם לצורך הנזק הממשי הנטען.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בכור עו"ד פוטשבוצקי למערערת, עו"ד עמרמי למשיבה. 28.9.78).
ע.פ. 608/78 - ברוריה בן אליהו סימון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הודעה כוזבת) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערערת הורשעה בעבירה של מסירת הודעה כוזבת ונדונה ל- 7 חודשי מאסר בפועל ו- 23 חודשים מאסר על תנאי וערעורה על חומרת העונש נתקבל. המערערת נישאה בעודה קטינה בת 14 למי שהרתה לו מחוץ לנישואין. חיי הנישואין לא עלו יפה, הבעל שהוא עבריין מועד היה מפליא מכותיו במערערת ובשנת 1975 נדון הבעל לתקופת מאסר ממושכת והמערערת הצליחה לקבל ממנו גט. הילד שנולד מנישואיה נמצא בידיה והיא גידלה אותו בעצמה. השנה הוענקה לבעל לשעבר חופשה של מספר שעות מבית הסוהר והוא ניצל חופשה זו בין היתר כדי לאנוס את המערערת. בעקבות שידולם של בני משפחתה התלוננה המערערת במשטרה, אך בביהמ"ש חזרה בה מדבריה ואמרה כי בדתה את הסיפור מלבה. היא הואשמה במסירת הודעה כוזבת והורשעה כאמור, עפ"י התסקירים של שרות המבחן פעלה המערערת בלחץ כבד של פחד מהתנכלות. אין לה הרשעות קודמות ואין לראות את מה שאירע לה אלא כחולייה בשרשרת גורלה ומן הראוי לסייע בידה לשקם את חייה, בנסיבות המיוחדות של מקרה זה יש מקום לתת משקל יתר לנסיבות האישיות של המערערת. מבלי להתעלם מהחומרה של מסירת הודעות כוזבות בשל לחץ או השפעה, מן הראוי בעניין דנא לתת את המשקל המתאים לצורך לשקם את המערערת שעונש מאסר לגביה בשלב זה יכול להיות בו רק כדי להזיק. על כן הועמד עונש המאסר בפועל על חודש וחצי וכל היתר מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ג. גולד למערערת, עו"ד י. רזניק למשיבה. 22.8.78).
ע.פ. 146/78 - מחמד סרסור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (הערעור נדחה).
המערער דקר את המתלונן 3 דקירות בסכין, שמהן דקירה אחת מסוכנת בבית החזה, אשר רק בנס לא נסתיימה באסון. מעשה אלימות זה עשה המערער תוך כדי ריב עם המתלונן שלא נשא עימו כלי נשק. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער
ל- 3 שנות מאסר וכן הפעיל במצטבר שנה אחת מאסר על תנאי. הערעור נדחה. המערער לקה בשיתוק ילדים והוא נכה באחת מרגליו אך ביהמ"ש התחשב כבר בעובדא זו לקולה, ויתכן שנכותו היא אחד הגורמים לאישיותו האלימה של המערער. אישיות אלימה זו מוכחת מתוך הרשעותיו הקודמות של המערער ובהתחשב עם הסכנה הרבה שהיתה צפוייה למתלונן ועם יתר הנסיבות אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, שמגר. עו"ד אורן למערער, עו"ד שפי למשיבה. 6.9.78).
ע.פ. 249+312/78 - נעים קאסם ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פציעה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים נדונו ל- 5 שנות מאסר, שמתוכן 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, בגין עבירה של פריצה לבניין וערעורם נדחה. העילה היחידה לערעור היתה שכאשר השופט הכתיב את גזר הדין למתמחה באולם ביהמ"ש, בנוכחות שני הנאשמים, הוא אמר שמתוך התקופה של 5 השנים, מחצית התקופה תהיה מאסר בפועל, ומיד תיקן את דבריו ואמר שלוש שנים יהיו מאסר בפועל. לטענת הסניגור, דבריו הראשונים של השופט מראים שגיבש דעתו שהמאסר בפועל הראוי הוא שנתיים וחצי בלבד ועל כן לא יכול היה לחזור בו מדעתו, ובנוסף לכך נגרם לנאשמים סבל נפשי או אכזבה כשנוכחו שהעונש חמור יותר מזה שעליו דיבר השופט לראשונה. אין עילה לשנות את גזר הדין. מנסיבות העניין עולה שהיתה כאן פליטת פה מצד השופט שתוקנה מיד, ועל כל פנים כל עוד לא חתם השופט על גזה"ד הוא רשאי לתקן את דבריו ולשנות את דעתו באם שינה את דעתו. אין גם לומר כי נגרם סבל ומפח נפש למערערים כתוצאה ממה שהתרחש שכן התיקון נעשה תוך כדי אמירה.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד צבר למערערים, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 11.9.78).
ע.פ. 95/78 - ג'ורג' אפרים מצלאוי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ביצע תקיפה וחבלה חמורה באשתו וכן ניסה להשפיע על עד שלא יעיד. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער מאסר של 7 שנים שמתוכן 3 שנים בפועל ו- 4 שנים על תנאי וכן הפעיל ביהמ"ש שני מאסרים על תנאי. בעניין המאסרים על תנאי התברר כי העבירות הנוכחיות נעברו לפני שהוטל על המערער מאסר על תנאי ועל כן התנאי לא הופר והפעלת המאסר בוטלה. מאידך אושר העונש שהוטל בגין העבירה החדשה. המערער חבל באשתו בצורה חמורה ובגין עבירה זו בלבד היה ראוי לעונש שהוטל עליו והשופט עשה עימו חסד ובגין העבירה של נסיון השפעה על עד הטיל עליו רק מאסר חופף. אם אמנם טעה השופט בגז"ד הרי טעה לקולה. לטענה כי סטיותיו של המערער מדרך הישר נובעות מהתמכרותו לסמים ועתה נגמל מזיקתו לסמים - בעבר לא הטילו בתי המשפט על המערער עונש שהיה ראוי לו והגיע הזמן שילמד לקח כי ההתנהגות הפלילית והאלימה אינה משתלמת.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, לוין. עו"ד א. בנימין למערער, עו"ד א. רזניק למשיב. 12.9.78).
ע.פ. 804/77 - מרדכי חנן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער ואחד אברהם רוזן, שניהם עובדי משרד התקשורת, הורשעו בלקיחת שוחד בכך שקיבלו מחברה מסויימת 200 ל"י בעד העברת קו טלפון והתקנת שלוחות. השניים נדונו לשני חודשי מאסר בפועל, 4 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי. רוזן לא ערער ואילו המערער ערער הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. ערעורו על ההרשעה נדחה שכן היו בפני השופט ראיות מספיקות
לממצאו. אשר לעונש - כשמדובר בשוחד אפילו כשמדובר בסכום כסף קטן יחסית אין העונש נראה חמור כלל ועיקר, אולם מפסק הדין ברור כי חלקו של רוזן היה רב בהרבה בפרשה כולה מזה של המערער ולפיכך יש לתת ביטוי להבדלים אלה במידת העונש, אי לכך הוחלט כי כל תקופת המאסר תהיה על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד הגלר למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 11.9.78).
ע.פ. 69/78 - עומר עקול ועפאף ביטארה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לרצח) (ערעור על חומרת העונש - ערעורו של המערער הראשון נדחה ושל המערערת השניה נתקבל).
המערערים אם ובנה, ניסו לרצוח את אחת מבנות המשפחה, אחותו של המערער הראשון ובתה של המערערת השניה, על רקע שמירה על כבוד המשפחה. השניים אמרו לנערה בת ה- 18 שהם לוקחים אותה למגיד עתידות בחברון ובמקום זאת לקחו אותה לבית קברות בירושלים ושם המערער התנפל על הנערה, חנק אותה, דקר אותה באולר מספר פעמים, ולאחר שזו איבדה את הכרתה הכניס אותה לחבית וכיסה אותה בערימת פחים וכל זאת בנוכחות המערערת השניה. הנערה לא נפטרה ולאחר טיפול רפואי חזרה לאיתנה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 10 שנות מאסר בפועל ועל המערערת 5 שנים מאסר בפועל. ערעורו של המערער נדחה ושל המערערת נתקבל. באשר למערער - נסיבות המקרה הן מזעזעות. היה כאן נסיון לבצע רצח בצורה אכזרית ומתוכננת. אכן מדובר במעשה שבוצע על רקע שמירת כבוד המשפחה והסניגור עמד על המצב העגום בחוגים המוסלמיים כאשר על כל המשפחה מוטבע אות קלון, ואולם אין בשום אופן להשלים עם המנהג הפסול של רצח על מנת לשמור על כבוד המשפחה. יתכן שהמערער ביצע את המעשה לפי החלטת המשפחה אבל גם אם כך הדבר אין להקטין את העונש.
אשר למערערת, יתכן שהשתתפות האם במעשה כה אכזרי ונפשע מצביע על מידה מסויימת של כניעה להחלטה שנתקבלה במשפחה כשבדרך כלל בחוגים אלה אין לאשה דעה בעלת משמעות. המערערת מטופלת במשפחה גדולה וגם בתינוקת הנמצאת איתה בכלא, ועונש המאסר שהוטל עליה מטיל גם עונש חמור על ילדיה, אם כי אין להפריז בחשיבות נימוק זה בנסיבות המקרה, אין ראיה שהמערערת יזמה את ההחלטה לבצע את המעשים. לנוכח כל הנ"ל יש להעמיד את תקופת המאסר על 3 שנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד א. אבו גוש למערערים, עו"ד ד. גורני למשיבה. 7.9.78).
ע.פ. 228+290/78 - ציון דיין ואברהם ועקנין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בעבירות סחר בסמים מסוכנים. ציון נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וועקנין נדון ל- 15 חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה התבססה בעיקרה על עדותו של שוטר שנשלח באופן מיוחד להתחקות אחרי סוחרי סמים ולאחר שהראו לו את התמונות של שני המערערים קשר איתם קשר ורכש מידיהם סמים. כדי לא להתגלות לא נעצרו השניים מיד אלא לאחר זמן. הטענה העיקרית של דיין היתה שלא היה מקום להתבסס על עדותו של השוטר מבלי שנערך מסדר זיהוי שבו יזהה השוטר מי מהשניים מכר לו את הסם. טענה זו אין לקבל. השוטר נשלח למשימתו לאחר שהוצגו בפניו תמונות המערערים, הוא דווח על כל מגע שהיה לו עם השניים לממונה עליו, ובדוחו"ת התייחס במפורש לזהות כל אחד מן השניים כמי שממנו רכש את הסמים. אין ספק כי השוטר רשאי היה להסתייע בדוחות שכתב לממונים עליו כדי לרענן את זכרונו. לעניין קיום מסדר זיהוי כנטען על ידי המערערים - רשאי היה
ביהמ"ש שלא לקיים מסדר זיהוי ולהחליט על זהות המערערים כמי שמכרו את הסמים רק על סמך עדותו של השוטר שהיתה מהימנה בעיני ביהמ"ש. מסדר הזיהוי בנסיבות כגון אלה לא היה בו כדי להוסיף. יש ספק רב מה המשקל ההוכחתי למסדר זיהוי הנערך לאחר שהוצגה בפני השוטר התמונה של מי שיהיה עליו לזהותו לאחר מכן בעת מסדר הזיהוי.
אשר לטענה שדוחו"ת הפעולה של השוטר שהוגשו לביהמ"ש היו מבוססים על רשומי טיוטות שנערכו קודם לכן - אין פסול בכך ששוטר יערוך את הדוחו"ת תוך הסתייעות ברישומים שנערכו בידי השוטר זמן קצר לפני כן כאשר בוצע מעשה העבירה או כאשר השוטר שב ממקום האירוע ומדווח על מעשיו לממונים עליו. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד דיין למערערים, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 10.9.78).
ב.ש. 241/78 - מדינת ישראל נגד אסעד סאבק
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב, יחד עם שניים אחרים, הואשם בעבירות של סחר בסמים ובעוד שביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של השניים האחרים עד לגמר בירור דינם, הורה על שחרור המשיב בערובה. הערר נתקבל, המשיב הוא שוטר במשמר הגבול, וגם אם בניגוד לשני הנאשמים האחרים אין למשיב הרשעות קודמות, הרי בהתחשב בחומרת העבירה מן הדין שלא לשחרר את המשיב בערובה. מה גם שמדובר בשוטר שמתפקידו להבטיח את שמירת החוק ואז חומרת המעידה היא כפולה ומכופלת.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. בלטמן לעוררת, עו"ד ב. שגיא למשיב. 5.9.78).
ב.ש. 240/78 - מדינת ישראל נגד מהדי אטאסמי דורון
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב, יחד עם אחד עמרמי, הועמדו לדין בעבירות זיוף ושימוש בשיקים מזוייפים שמכרו לתושבי יהודה ושומרון. ברשות המשיב נמצאו שיקים על סכום כולל של 10 אלפים דולר ושיקים מזוייפים נוספים מהסוג הנדון נמצאו בידי אנשים ביהודה ושומרון שקנו אותם מידי הנאשמים. המדינה הסכימה לשחרורו של עמרמי בערובה אך ביקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים ואולם ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר גם את המשיב בערובה והערר על כך נתקבל. הנשיא זוסמן הביע הסתייגותו מעמדת המדינה שהסכימה לשחרורו של נאשם אחד והתנגדה לשחרורו של אחר וציין כי מן הראוי בהליכי מעצר שלא לנהוג מנהגי איפה ואיפה כלפי שני אנשים. המדינה הסבירה את עמדתה בכך שחלקו של עמרמי בפרשת הזיופים היה קטן מזה של המשיב וגם אם נכון הדבר הרי עמרמי הצטרף לאחר מכן לאשת המשיב וביחד הוציאו מכספת של המשיב מסמכים מרשיעים והשמידו אותם. מכאן חלקו של עמרמי בעבירה של השמדת מסמכים שהיא עבירה העולה פי כמה על חומרת העבירות הקודמות. על מעשה זה לא הגיבה המדינה. למרות הסתייגות זו החליט הנשיא להיעתר לערר המדינה כדי למלא את החובה הציבורית שלא לתת למשיב להתהלך חופשי. הנשיא ציין כי הגיע למסקנה זו לא רק בשל חומרת המעשים שבהם הואשם המשיב, אלא בשל כך שמתברר כי במשך שנה הוציא המשיב מספר דרכונים, שבחלקם תאריך הלידה שלו מזוייף. כשמצרפים את פרשת הדרכונים למעשים האחרים הרי המסקנה היא שאסור לתת למשיב להתהלך חופשי עד לברור דינו.
(בפני : הנשיא זוסמן. עו"ד י. רזניק לעוררת, עו"ד א. פרוסט למשיב. 5.9.78).
ב.ש. 229/78 - גבריאל זיגזג נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הוא בן 20, יש לו הרשעה קודמת אחת שבגינה הוטל עליו מאסר על תנאי, ועתה הוא מואשם בהתפרצות למקום מגורים ובגניבה של טובין בשווי
של כ- 20 אלף ל"י. הראיה העיקרית נגדו היא עדותו של אחד שהיה שותפו לדבר עבירה ולעדותו יש סיוע של אחת שקנתה מאת העורר חפצים גנובים. העורר נעצר עד לגמר ההליכים ועררו נדחה. העורר הוא אדם צעיר והוא חולה לב ויתכן שיצטרך לעבור ניתוח לב פתוח, ואולם בשעת בדיקתו היה מצבו משביע רצון ושלטונות הכלא יתנו דעתם על מצב הבריאות של העורר ויושיטו לו את כל העזרה הדרושה. מפאת חומרת העבירה וכשמדובר בנאשם שעונש של מאסר על תנאי היה תלוי נגדו, אין להתערב בצו המעצר.
(בפני : הנשיא זוסמן. עו"ד י. ביטון לעורר, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 5.9.78).
ב.ש. 239/78 - שלמה קריספין נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בסחיטה של 10 אלפים ל"י באיומים, ובהחזקת אקדח ללא היתר חוקי ושימוש בו לצורכי איום על אחד העדים, ונעצר עד לגמר ההליכים נגדו. עררו נדחה. בידי המדינה ראיות לכאורה לעניין האישומים. אין צורך לדון בטענת הסניגור שאין יסוד לטענה שגרתית שנטענה בבקשת המעצר כי העורר עלול להשפיע על עדים, שכן חומרת המעשים המיוחסים לעורר היא בודאי מחייבת את החזקתו במעצר עד לתום הדיון.
(בפני : הנשיא זוסמן. עו"ד ת. גוטמן לעורר, עו"ד גב' רבין למשיבה. 12.9.78).
ב.ש. 220/78 - עמיקם לוי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
העורר עצור מיום 24.7.78 בגין עבירה של התפרצות למקום מגורים וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים. הערר נתקבל. העורר עצור כבר כחודש וחצי, עד עתה טרם נקבע מועד לשמיעת משפטו של העורר ובנסיבות העניין, בהתחשב במהות העבירה ובנסיבות אחרות שהובאו לידיעת ביהמ"ש, אין הכרח מבחינת האינטרס הציבורי להחזיק את העורר במעצר עד גמר ההליכים.
(בפני : השופט י. כהן. עו"ד י. עשבי לעורר, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 29.8.78).
ב.ש. 249/78 - יהודית קקון נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
העוררת נעצרה לתקופה של 15 יום, כאשר לפני כן כבר נעצרה פעמיים לתקופה כזו, וזאת לצורכי חקירה בעקבות מעצר בעלה כחשוד במעשי מרמה רבים. המשטרה מייחסת לעוררת שיתוף עם בעלה בעבירות והחשש הוא שאם תשוחרר תעלים ראיות. הערר נתקבל. העוררת היא בחודש התשיעי להריונה ובמצבה הנוכחי ניתן להשיג את המטרה של מניעת חבלה בחקירה, גם מבלי שהיא תהיה נתונה במעצר. בהסכמת ב"כ העוררת הורה ביהמ"ש לשחרר את העוררת ובתנאי שהיא תעבור לגור בערד, עיר המרוחקת ממקום מגוריה, ותתיצב פעמיים ביום במשטרה.
(בפני: השופט אשר. עו"ד חגג לעוררת, עו"ד ברנזון למשיבה. 15.9.78).
המ' 376/78 - מוחמד אבו שגאג' נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור על עונש בעבירת בניה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש התחיל בבניה ללא היתר על קרקע חקלאית ומשניתן צו ע"י ביהמ"ש להפסיק את הבניה הפר את הצו והמשיך בבניה. בגין אלה נדון המערער לתשלום קנס ול- 4 חודשי מאסר בפועל. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. כשמדובר בהפרת צו של ביהמ"ש, הרי גם אם מדובר באדם שהוא בן 65 אין מקום לתת רשות ערעור על העונש האמור.
(בפני : הנשיא זוסמן. עו"ד ר. שרון למבקש, עו"ד גב' רבין למשיבה. 12.9.78).
בג"צ 259/78 - שרלוט וסי ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א
*הפקעת מקרקעין (העתירה נדחתה).
לעותרים מקרקעין בת"א ובהתאם לתוכנית שקיבלה תוקף ב- 1974 נמצאים המקרקעין בשטח שנועד להפקעה "תוך 3 שנים מיום אישור התוכנית". עבר המועד של 3 שנים, המקרקעין לא הופקעו, והעותרים פנו לבג"צ בעתירה נגד המשיבות שינמקו מדוע לא יבטלו את תוכנית ההפקעה המתייחסת למקרקעין. העתירה נדחתה. לכאורה נראה שמשעבר הזמן של 3 שנים בטלה הסמכות להפקיע, וממילא אין תוכנית ההפקעה יכולה עוד לשמש מניעה לניצול המקרקעין ע"י בעליהם. יהיה הדבר אשר יהיה, הרי לעניין ההפקעה אין העותרים זקוקים להתערבותו של בג"צ, שכן עפ"י סעיף 28 לחוק התכנון והבניה רשאית הועדה המחוזית להורות לועדה המקומית לבצע את התפקידים המוטלים עליה, ואם סבורים העותרים שלא ניתן עוד להפקיע את המקרקעין הרי הם יכולים להגיש בקשה לועדה המחוזית שזו תורה לועדה המקומית לנהוג במקרקעין בהתאם לחוק.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, ח. כהן, אלון. עוה"ד סוכובולסקי ורובין לעותרים. 14.9.78).
ע.א. 196/77 -חנוך ברנר נגד פקיד השומה
*שומת מס הכנסה (הערעור נתקבל בחלקו).
ענינו של ערעור זה שומת מס לשנים 1971 ו- 1972 ובעוד הערעור התקבל לעניין שנת המס 1971 הוא נדחה לשנת המס 1972. באשר לשנת המס 1972 הערעור נסב על עניינים עובדתיים ואין לקבלו. אשר לשנת המס 1971, הנושא היה קרקעות שרכש המערער בשנים 1964 ואילך ומכר אותן, הפסיק ברכישה ומכירה בשנת 1967 ובשנת 1971 העביר לבנותיו במתנה מגרשים. פקיד השומה ראה את המערער כסוחר מקרקעין ואת העברת המגרשים בשנת 1971 כמכירה ע"י העברה ממלאי עסקי לבנותיו.ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן היה המערער סוחר במקרקעין גם בשנת 1971, וביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי המערער חדל מלהיות סוחר במקרקעין בשנת 1967, ועל כן יש לראות את כל המלאי העסקי שהיה לו בשנת 1967 כאילו העביר אותו במכר רעיוני בזמן הפסקת העיסוק ויש להעריך את המגרשים לשנת 1967 ולראותם מאז כהשקעה הונית. אין בהחלטה זו משום הבעת רעה בקשר לאפשרות פתיחת השומה של המערער לשנת המס 1967.
במשפט הוגשה רשימת המגרשים שנמכרו ע"י המערער. הרשימה נערכה ע"י אחד המפקחים והוגשה ע"י פקיד אחר ממס הכנסה, וביהמ"ש העליון קבע שניתן היה להגישה כך ואין לראות אותה כעדות שמיעה. הלכה פסוקה היא כי דיני הראיות הכלליים, לרבות דיני עדות שמיעה, אינם חלים על ערעורי מס הכנסה.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט אשר. 20.9.78).
ע.א. 385/77 - שאול זילברמן ואח' נגד טוני בריגה ואח'
*פיצויים בתאונת עבודה (הערעור נתקבל בהסכמה והערעור הנגדי נדחה).
ענינו של ערעור זה פיצויים שנפסקו למשיבים, אלמנתו וילדיו של המנוח שנפטר כתוצאה מתאונת עבודה. ביהמ"ש המחוזי עשה את סיכום הנזק בגין תמיכה בעבר עד לפסה"ד ובגין תמיכה בעתיד, והמערערים טענו שנפלה טעות בחישובים ובהסכמת המשיבים נתקבל הערעור לעניין טעות זו. מאידך טענו המשיבים כי ביהמ"ש טעה כאשר קבע כי המנוח היה מגיע להשתכרות של 5 אלפים ל"י לחודש ביום מתן פסק הדין, לעומת הכנסתו לפני שנחבל ונפטר, ובעניין זה דחה ביהמ"ש העליון את הערעור. בפני ביהמ"ש המחוזי היו ראיות לגבי מעמדו של המנוח והסיכויים שלו בעתיד, ואין יסוד לומר שהשופט לא שקל את מכלול הראיות ושהסיק מסקנות מוטעות, או שקימץ את ידו יתר על המידה. ביהמ"ש
שלערעור לא יתערב בקביעות עובדתיות של ביהמ"ש דלמטה או במסקנותיו, כל עוד אין סתירה או חוסר תאום בין חומר הראיות לבין המסקנות שהסיק השופט.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד א. ליכטמן למערערים, עו"ד ג. צפרירי למשיבים. 25.9.78).
ע.א. 292/78 - מרדכי חיים נגד קצין התגמולים
*נכות בגין מחלה שאובחנה בעת שירות בצה"ל (הערעור נדחה).
המערער סובל מנכות בפרקי ירכיו, נכות זו מקורה במחלה שהיתה רדומה במערער בילדותו והמערער חש בכאבים בירכו בתקופת השרות. כאבים אלה באו עקב השרות, אלא שהמערער שוחרר משרותו הצבאי בשנת 1970 ועד שאושפז כשנתיים לאחר מכן לא חזרו הכאבים האמורים. משאושפז הוברר כי הוא זקוק לניתוח קשה ובעקבות הניתוח נשארה לו נכות. קצין התגמולים קבע שאין קשר בין הנכות לבין השרות והערעור על כך נדחה. באו לפני ועדת הערעורים עדויותיהם של שני רופאים האחד שהעיד למערער והאחד למשיב וגם הרופא שהעיד למשיב לא קבע קשר בין השרות לבין הנכות אלא כי יתכן שהשרות הצבאי החיש את התפתחות המחלה. יתכנו מקרים שבהם יוצא נכה ידי חובת הראיה המוטלת עליו ע"י הוכחת אפשרות תאורטית רפואית, אך סבירה וקרובה, לקשר סיבתי, שכן לא תמיד ניתן להוכיח קשר סיבתי כעובדה הניתנת למדידה ולראיה ולאבחון ודאי. במקרה דנא כשעברו שנתיים מסיום השרות הצבאי ועד להחמרת המחלה, רחוקה האפשרות של קשר סיבתי גם מבחינת הזמן וגם מבחינת הסבירות ואם כי איש לא יחלוק על קיום של אותה אפשרות רחוקה - אין בה לבד כדי להסיק מסקנות עובדתיות.
(בפני השופטים : ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד עדיה סקולבסקי למשיב. 21.9.78).
ע.א. 154/78 - יוסף פולק נגד קצין התגמולים
*נכות בגין מחלה שאובחנה בעת שירות בצה"ל (הערעור נדחה).
המערער גוייס באוגוסט 1970 בפרופיל 89 ללא שגילו בגבו כל סימני מחלה, כשנבדק באוקטובר 1970 נתגלו אצלו סימני מחלה בגב, הוא הועסק לאחר מכן, משנת 1971, בעבודה קשה של מכונאות רכב ותוך כדי הרמת גלגל חש בכאבים חזקים בגבו ואושפז. רופאי המשיב חוו דעתם שנכות המערער מקורה במחלה קונסטיטוטוציונלית שאין כל קשר סיבתי בינה לבין השרות הצבאי לא של גרימה ולא של החמרה, רופא מטעם המערער העיד בפני ועדת הערעורים כי עבודת הצבא תרמה להתפתחות המחלה שהיתה שקטה עד כה והועדה קבעה שהמחלה לא נגרמה אך הוחמרה עקב השרות. הערעור נדחה. ההלכה הידועה שאם פרצה מחלה קונסטיטוציונלית לראשונה בתקופת השרות, והוכח קשר סיבתי כלשהו בין התפרצות המחלה לבין השרות, רואים אותה כאילו נגרמה ולא רק הוחמרה עקב השרות, כוחה יפה כל עוד לא הוכח אחרת במקרה המיוחד הנדון. בעניננו טען המערער כי להתפרצות המחלה גרמה העבודה הקשה שהוא עסק בה החל משנת 1971, ואילו היתה זאת ההתפרצות הראשונה והמחלה לא אובחנה קודם לכן, כי אז דייו לקשר הסיבתי בין ההתפרצות לבין השרות להוכיח גרימה. אבל המחלה אובחנה כבר קודם לכן, באוקטובר 1970, ואין נפקא מינה, שהיא אובחנה בתקופת השרות, כל עוד אובחנה לפני האירועים או המאורע אשר לטענתו של המערער יוצרים את הקשר הסיבתי.
(בפני השופטים : ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. כהנא למערער, עו"ד ע. סקולסקי למשיב. 20.9.78).
ע.א. 205/78 - אשר בן חיים נגד קצין התגמולים
*שלילת תגמולים מנכה צה"ל שנכותו נגרמה עקב התנהגותו הרעה (הערעור נדחה).
המערער היה בשרות צבאי, ותוך כדי ויכוח עם מפקדו ניפץ המערער שמשה ונפצע. אין חולקין כי נפצע בתקופת השירות ועקב השירות, והשאלה היא אם חלה על התביעה הוראת סעיף 9 לחוק הנכים כי לא ישולמו תגמולים לנכה שהתנהגות רעה חמורה מצידו גרמה לנכותו. קצין התגמולים וועדת הערעורים קבעו כי התנהגות רעה חמורה מצד המערער גרמה לנכות והערעור על כך נדחה. במחלוקת העובדתית כיצד נגרמה הפציעה נקבע שהמערער הוא שהיכה בחלון ברצותו לפגוע במפקד ואין להתערב במסקנת ועדת הערעורים שקיבלה את גירסת המפקד. אשר לשאלה המשפטית אם היתה בהתנהגותו של המערער "התנהגות רעה חמורה" או התנהגות רעה בלבד כטענת המערער - אין קנה מידה לחומרתה של התנהגות רעה וניתן לפנות להוראות חוק השיפוט הצבאי ולמדוד מידת החומרה לענין קבלת תגמולים לפי חומרת העבירה והעונשים שנקבעו בחוק השיפוט הצבאי להתנהגות הנדונה, ומאלה עולה כי המחוקק רואה התנהגות מעין זו כחמורה מאד, ואמנם נודעת להתנהגות מעין זו במסגרת הצבאית חומרה יתירה.
(בפני השופטים : ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ד. קדרון למערער, עו"ד ע. סקולסקי למשיב. 21.9.78).
ע.א. 241/78 - מלכה עץ נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*בקשה להארכת מועד להגשת תביעה עקב נכות רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).
המערערת היתה בתקופת השואה הנאצית ילדה קטנה וסבלה ממחלות ותלאות. בשנת 1959 התפשרה עם שלטונות השילומים בגרמניה וקיבלה סכום פיצויים חד פעמי. 17 שנים לאחר מכן הגישה תביעה לרשות המוסמכת בישראל לקבלת פיצויים וביקשה הארכת המועד להגשת התביעה. בקשתה נדחתה והערעור על כך נדחה. בתביעה הגרמנית טיפל עבור המערערת ארגון יוצאי ברגן בלזן ולטענתה סברה כי ארגון זה יטפל גם בתביעותיה הישראליות ועל כן ישבה בחיבוק ידיים ולא עשתה דבר. לשם הארכת מועד חייבת המערערת להראות טעם מיוחד וככל שתקופת הזמן שעברה מאז המועד האחרון להגשת התביעה היא ארוכה וממושכת יותר, בה במידה צריך הטעם המיוחד להארכת הזמן להיות ממשי וחזק יותר. תקופה של 17 שנים שעברה היא תקופה ממושכת ואילו התענינה המערערת לעיתים מזומנות בגורל עניניה אצל ארגון יוצאי ברגן בלזן היתה יכולה לעמוד מבעוד מועד על מחדליו. על כן אין טעם מיוחד לאיחור בהגשת התביעה.
(בפני השופטים : ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. גדעוני למערערת, עו"ד ד. שפי למשיבה. 20.9.78).
ע.א. 281/78 - סין ברקו פסח נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*הניכויים המותרים מתגמולים המשתלמים ל"נכה נצרך" (הערעור נתקבל).
המערער הוא "נכה נצרך" כמשמעותו בחוק נכי רדיפות הנאצים, באשר אינו מסוגל להשתכר למחייתו, הוא נשוי ואב ל- 5 ילדים, ומקבל הקצבה מהרשות המוסמכת בתור נכה נצרך. בהתאם לחוק הנכים יש לנכות מן התגמולים המגיעים לנכה נצרך "כל הכנסה נוספת" שיש לו ממקור אחר כלשהו. בעניננו קיבל המערער גם קיצבת נכות מן המוסד לביטוח לאומי והרשות המוסמכת ניכתה סכום זה מן התגמולים לפי חוק הנכים ובכך צדקה. אולם המוסד לביטוח לאומי הפחית למערער את קיצבתו כשנודע למוסד כי הוא מקבל תגמולים לפי חוק הנכים ומשום כך על הרשות המוסמכת להחזיר לו אותם סכומים שניכו לו מתוך הנחה שהוא מקבל קיצבת נכות מלאה מן המוסד לביטוח לאומי. כל הכנסה נוספת כזו שמקבל הנצרך, על הרשות המוסמכת להוכיחה ולא על הנצרך.
אשת המערער מקבלת קיצבת ילדים מן המוסד לביטוח לאומי ומכיון שבהתאם לחוק רואים מחצית הכנסת בן זוג כהכנסת הנכה, ראתה הרשות המוסמכת גם את מחצית קיצבת הילדים כהכנסת המערער. על קביעה זו נתקבל הערעור וביהמ"ש העליון קבע כי קיצבת
הילדים משתלמת למעשה לילדים ולא להורים, אלא שהיא מועברת לאם עבור הילדים. אי לכך אין להתחשב בקיצבת הילדים כהכנסה נוספת לצורך ניכוי תגמולי המערער.
(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. ויינפלד למערער, עו"ד ע. סקולסקי למשיבה. 21.9.78).
ע.א. 73/77 - יעקב סיקולסקי נגד לאה מרדכי ואח' ועירית חולון
*אחריות לגרימת תאונת דרכים ע"י השארת ערימת חול בכביש (הערעור נדחה).
המערער ביצע עבודות כביש עבור עירית חולון והשאיר ערימה של חמרה על הכביש. המנוח, מורישם של המשיבים הראשונים, נסע על קטנוע, נתקל בערמת החמרה ונהרג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא שהשאיר את החמרה במקום, ומכיון שהמערער עבד באותו קטע כביש ותוך כדי עבודתו השתמש בחמרה, היתה מסקנתו העובדתית של ביהמ"ש המחוזי סבירה ואין להתערב בממצא זה.
גם עירית חולון נמצאה רשלנית באשר הערימה נשארה על הכביש ללא תאורה וללא אזהרה, ואולם העיריה שלחה הודעת צד ג' למערער וביהמ"ש המחוזי פסק שהמערער חייב לשפות את העיריה, וזאת מכח התחייבות שהמערער קיבל על עצמו בחוזה שנעשה בינו לבין העיריה, כחודש ימים לאחר קרות התאונה ולאחר סיום העבודה. המערער טוען כי חוזה שנעשה לאחר האירועים האמורים אינו יכול לחייב אותו למפרע ולמעשה כל החוזה היה מיותר ואין לו ערך. טענה זו אין לקבל. אין בעל חוזה נשמע בטענה שהחוזה שחתם עליו אינו חוזה ואינו מחייב אותו. עצם העובדה שהסכים לחתום מעידה שהתכוון להתחייב בחוזה ככתבו וכלשונו. זאת ועוד, המערער ידע כשחתם על החוזה כי הוא מתחייב בחוזה לשפות את העיריה וידע על קרות התאונה הנדונה ואם רצה להוציא תאונה זו מכלל אחריות השיפוי צריך היה להוסיף את הסתייגותו על הסף. לא זו בלבד שלא עשה כך אלא אף לא העיד אם אי פעם התכוון לכך שהתחייבותו לא תחול על התאונה.
(בפני השופטים : ח. כהן, אלון, בכור. עו"ד ש. ילינק למערער, עוה"ד ד. אשל וט. זליגמן למשיב. 26.9.78).
ע.א. 636/76 - יוסף זיידברג נגד מנשה זית ומדינת ישראל
*גובה הפיצויים בתאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער נפגע בתאונת דרכים שהמשיבים אחראים לה והערעור נסב על גובה הפיצויים שנפסקו לו. המערער נתקבל לעבודה בתעשיה האוירית והכנסתו שם עלתה על הכנסה שהיתה לו ערב התאונה, אך המערער טען כי אילולא נכותו היה מקבל מידי אביו את המסגריה שלו והיה מרויח הרבה יותר כעצמאי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מתאריך הפגיעה ועד למתן פסק הדין ב- 1976 לא היה המערער מקבל את המסגריה מאביו ואין להתערב בממצא זה לעניין הפיצויים לגבי אותה תקופה. מאידך קיבל ביהמ"ש המחוזי את טענת המערער כי בשלב כלשהו לאחר מתן פסק הדין אמנם היה המערער מקבל את המסגריה של אביו כמסגר עצמאי ובגלל הנכות אינו יכול לעשות כן. ביהמ"ש המחוזי העריך את הפסד ההשתכרות ב-500 ל"י לחודש והערעור על כך נתקבל. עפ"י עדות מומחית לתחשיבים מנציבות מס הכנסה הגיעה בשנת 1975 הכנסתו של מסגר עצמאי לכ- 90 אלף ל"י בזמן שהכנסת המערער באותה שנה היתה כ- 40 אלף ל"י. אי לכך ההפרש של 500 ל"י לחודש נמוך מדי גם אם יובאו בחשבון ההטבות הסוציאליות שמהן נהנה המערער ושעצמאי אינו נהנה מהן. בהתחשב בכל האמור, יש להעמיד את נזקו של המערער בראש נזיקין זה על סכום של 200 אלף ל"י.
(בפני השופטים : ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. מלצר למערער, עו"ד י. רזניק למשיבים. 14.9.78).
ע.פ. 169/78 - מדינת ישראל נגד מרקו ביטון
*קולת העונש (שוחד) (ערעור על קולת העונש הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בהצעת שוחד לשוטר כאשר הלה חקר אותו בפרשת סמים וביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב 9 חודשים מאסר
על תנאי וקנס של 3 אלפים ל"י. הנימוקים לקולת העונש היו כי הסמל שהשוחד הוצע לו לא עצר את המשיב על עבירה זו אלא בגין פרשת הסמים והמשיב נחקר בפרשת השוחד כשלושה חודשים לאחר המקרה. אין בנימוקים אלה כדי להצדיק את העונש כפי שהוטל. הצעת שוחד לשוטר היא עבירה חמורה המחייבת כרגיל הטלת עונש של מאסר בפועל. כמו כן המשיב הוא בעל עבר פלילי ודבר זה לא בא לביטוי בגזר הדין. בהתחשב בחומרת העבירה מחד ובזמן הרב שחלף מהמקרה מאידך וכן לאור נטייתו של ביהמ"ש לא למצות את הדין עם הנאשם בשלב הערעור, נגזרו על המשיב 3 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשים מאסר על תנאי והקנס כאמור.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד גב' ר. רבין למערערת, עו"ד מ. מוסק למשיב. 24.9.78).
ע.פ. 230/78 - יצחק נפתלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת דבר במרמה (הערעור על ההרשעה נתקבל).
המערער, עובד פז-גז, הורשע בקבלת דבר במירמה, בכך שקיבל מחברת פז-גז, תשלומים עבור בדיקת מוני גז אחרי שעות העבודה, כתעסוקה נוספת בתשלום מיוחד, ולמעשה לא ערך ספירת מונים ורשם בכרטיסי הלקוחות מצבי המונה שהתבססו על הערכתו בלבד. הערעור נתקבל. מחומר הראיות אמנם עולה כי רישום של קריאת מונים לא תאם את המצב במונה לאשורו, אך בכך כשלעצמו לא סגי. צריך היה להוכיח כי רישומים אלה היו באותם מקרים שלגביהם טען המערער כי ערך ביקורת מונה וקיבל תמורת זאת תשלום. יתירה מזו, היו מקרים שבהם הורתה הנהלת פז-גז לרשום את המונים לפי הערכה בלבד ואין לדעת אם כרטיסי הצרכנים שהוגשו לביהמ"ש אינם משתייכים על אלה. אי לכך לא היה יסוד להרשעה. בביהמ"ש דלמטה הואשם המערער גם בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, היינו כרטיסי הצורכן של החברה, וממנה זוכה המערער באשר ביהמ"ש סבר כי אלה אינם מסמכים שסעיף 9 א לחוק תיקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק) חל עליהם. התביעה ביקשה כי ביהמ"ש העליון שזיכה את המערער ירשיע אותו בעבירה השנייה האמורה. ביהמ"ש העליון לא התייחס לשאלה לגופה אם אלה מסמכים כאמור, באומרו כי בנסיבות המקרה אין הצדקה להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום ושהתביעה לא ערערה על הזיכוי הימנה. אכן, אין לשלול את קיומה של סמכות בימ"ש שלערעור לדון בכל האשומים שהובאו בכתב האישום המקורי, כאשר התיק בא בפני ערכאת ערעור, אולם במקרה דנא אין הצדקה לכך בהתחשב במערכת ההוכחות החסרה והלקוייה שהוגשה ע"י התביעה בלא הכנה כדבעי. יתירה מזאת, הרישום עפ"י הערכה כשלעצמו נעשה כנראה ביוזמת הנהלת החברה בדרך כלל, ולא יהא זה הוגן לברור דוקא את המערער מבין כל אלה שעסקו בנושא המתואר בחברה הנ"ל ולהרשיעו ללא ערעור מטעם התביעה.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 24.9.78).
ע.פ. 294/78 - אריה ליפינסקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בפציעתו של המתלונן בעזרת שבר בקבוק, ואם כי אין עוררין על כך שהמערער אמנם ביצע את המעשה, הרי לטענת המערער עשה זאת מתוך הגנה עצמית תוך תיגרה עם המתלונן, כאשר בידי הלה היה סכין. גירסתו של המערער נתמכה בעדותו של עד שהובא מטעם התביעה, אך מאידך העיד המתלונן כי לא היתה כלל סכין בידו ועדותו נתמכה ע"י עד אחר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא מאמין לגירסת המתלונן ועדו ואינו מקבל את גירסתו של המערער שנתמכה בעדות עד התביעה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש מוסמך לקבל חלק מדברי עד ולדחות חלק אחר, ואין ביהמ"ש כבול לגירסתה של התביעה או הסנגוריה ויכול לקבל גירסה המוצגת ע"י צד
מן הצדדים אף אם עד שהובא מטעם אותו צד העלה גירסאות שונות או סותרות. עם זאת טוב יעשה ביהמ"ש, בדרך כלל, אם יסביר מדוע מקבל הוא גירסה אחת ודוחה גירסה אחרת ואם מידת האמון שהוא נותן עולה מתוך התנהגות העדים. כשביהמ"ש מאמין לעד פלוני ואיננו מאמין לעד פלמוני, יכול אמנם ביהמ"ש שלערעור להתערב בכך ולבדוק את הנימוקים המונחים ביסודה של בחירה זו, אך יעשה כן רק עפ"י אמות מידה מסייגות המקובלות מאז ומתמיד בבימ"ש שלערעור והנובעות מכך שלא הוא ששמע את העדים ויכול היה להתרשם מאמינות דבריהם. בעניננו אין מקום להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. לנצ'גר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 24.9.78).
ע.פ. 297/78 - יעקב אפלשטיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפגיעה בהולכת רגל בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
המערער נהג במכונית בשעות הלילה בכביש הטייסים ופגע בהולכת רגל שחצתה את הכביש כשהיא יוצאת מתוך אי תנועה המכוסה צמחייה כדי לחצות את הכביש במקום שאיננו מעבר חצייה. המערער טען כי האשה ירדה בריצה מאי התנועה ועל כן לא הספיק לבלום את רכבו. האשה העידה בבימ"ש השלום כי ברדתה מאי התנועה הלכה עוד קצת ואחר כך התחילה לרוץ, ובאותה עדות אמרה גם כי מה שקרה מאז שירדה מאי התנועה אינה זוכרת. בימ"ש השלום קבע בפסק דינו מצד אחד כי הנפגעת השאירה על ביהמ"ש רושם שאין היא זוכרת דבר מאז שהגיעה לאי התנועה ועם זאת הרשיע את המערער בקבעו כי אם ירדה האשה בהליכה רגילה היה למערער זמן מספיק כדי לבלום את רכבו. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק דינו של בימ"ש השלום והערעור על כך נתקבל. כיון שבימ"ש השלום קבע כי האשה אינה זוכרת דבר מרגע שהגיעה לאי התנועה לא יכול היה לקבל את דבריה שירדה מאי התנועה בהליכה והלכה קצת עד שהתחילה לרוץ. כיון שכך אין ראיה לסתור את גירסת המערער שהאשה ירדה בריצה מאי התנועה ומכיון שההרשעה התבססה על חישובים של מהירות ההליכה ומרחק הבלימה צריך המערער ליהנות מן הספק אם אכן אירעה התאונה בגלל רשלנותו.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד ל. ליאור למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 27.9.78).
ע.פ. 545/77 - יצחק כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בזיוף שטר
(הערעור נתקבל).
המערער הורשע בזיוף שטר חוב החתום ע"י המתלונן. המתלונן טען כי השטר היה על סך 1000 ל"י ואילו בשטר כשהוצג ע"י המערער היה נקוב סכום של 11 אלף ל"י. המומחית לכתב יד מטעם התביעה העידה כי על הספרות המרכיבות 11000 ל"י עברו פעמיים בעט וזה דבר שאמנם מעורר חשד אך לא מצביע על משהו מיוחד, וכן היה מיקום הספרה 1 מעורר בלבה חשד, אך באופן כללי אין הוכחות ברורות לזיוף. מאידך העיד מומחה מטעם הסנגוריה כי כל הספרות וכן המילים אחד עשר אלף נכתבו בבת אחת ובאותו מכשיר כתיבה וכי השטר לא זוייף. בימ"ש השלום קיבל את גירסת התביעה ודחה את גירסת המערער וכן ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נתקבל. מבחינת עדויות המומחים אין לומר שהוכח הזיוף. נותרו רק העדויות של הצדדים, אך בהתחשב בסתירות שהיו בדברי המתלונן ואשתו וכן בעובדה כי אם ביקש המערער להוסיף את המילים אחד עשר במקום המיועד לכתיבת הסכום במילים, צריך היה מלכתחילה להשאיר מקום ריק והשארת מקום כה ניכר ללא העברת קו סוגר היתה צריכה לעורר את תשומת לבו של מי שחתם על השטר. לנוכח כל אלה אין זה ודאי להרשיע את המערער ויש לזכותו.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, שמגר, החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. בן דור למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 25.9.78).