ע.א. 425/78 - המועצה המקומית מגדל העמק נגד ב.ש.ן. חרושת ברזל בע"מ
*אחיזה כשורה ובעד ערך בשטר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 45/76 - הערעור נדחה).
המערערת נתנה שיק על סכום של כ- 75 אלף ל"י לפקודת אחד סמיח נופי ושנה לאחר תאריך השיק הוסב השיק ע"י נופי למשיבה על חשבון חוב שהלה היה חייב למשיבה. לאחר שהשיק לא נפרע חזרה המשיבה וחייבה את חשבונו של נופי אצלה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת לשלם את סכום השיק למשיבה ועל כך הערעור:
א. המשיבה לא נטלה את השיק תוך זמן סביר לאחר הוצאתו, כמשמעותו בסעיף 74 (2) לפקודת השטרות, ועל כן מופטרת המערערת מתשלום כדי שיעור נזקה בגין האיחור, כאמור בסעיף 74(1). ברם, פרטי הנזק הם בגדר ידיעת המערערת ועליה היתה חובת הראיה להוכיח את נזקה. היא לא הביאה שום ראיה, ולפיכך לא תעמוד לה טענת ההגנה לפי סעיף 74(1).
ב. בגוף השיק נאמר כי יש להציגו תוך חודשיים מיום הוצאתו, אך אין לומר כי בתום חודשיים בטל השיק. ההוראה הנ"ל איננה שוללת או מגבילה את חבות המושך כלפי האוחז, אלא יש לראות בה בקשה של המושך המופנית אל הנפרע או אל הבנק, ואי מילוי בקשה זו אינו פוגע בתוקף השיק.
ג. כיון שהמשיבה קיבלה את השיק לאחר שעבר זמנו אין היא אוחזת כשורה בשיק. אעפ"כ אין לומר שעליה הראיה כי נתנה בתום לב ערך בעד השיק. כדי שחובת הראיה תוחלף, ותוטל על האוחז החובה להוכיח שנתן תמורה בעד השיק, צריך שתהיה קיימת הוכחה שזכות הקנין של האוחז פגומה בגלל רמאות, כפייה, אלימות ופחד וכדו' ובמקרה דנן לא הוכח שהיה פגם בזכות הקניין.
ד. כיון שהמשיבה אינה אוחזת כשורה, יכלה המערערת להצליח בהגנתה אילו היתה לה טענת הגנה טובה נגד הנפרע וטענת הגנה כזו לא היתה למערערת. היא לא הצליחה להוכיח שביחסים בינה ובין הנפרע לא ניתנה תמורה עבור השיק, ולפי סעיף 29(א) לפקודת השטרות חזקה היא שתמורה ניתנה. כיון שלא נסתרה החזקה רואים את המשיבה כאוחזת בעד ערך כלפי המערערת והיא זכאית להיפרע מהמושך אפילו אם היא בעצמה לא נתנה תמורה.
ה. אין לקבל את הטענה כי המשיבה לא היתה אוחזת בעד ערך. היא קיבלה את השיק על חשבון חוב שהגיע לה מהנפרע, והעובדה שחזרה וחייבה את חשבון הנפרע כאשר השיק לא כובד אינה פוגמת בערך שנתנה. חזקה היא שנטילת מסמך סחיר ע"י בעל חוב איננה מהווה סילוק מוחלט של החוב, ומכיון שהשיק לא נפרע צריכה היתה המשיבה לבטל את הזיכוי ע"י חיוב חשבונו של נופי בסכום השיק. ביטול הזיכוי לא שלל את אחיזתה של המשיבה בשיק בעד ערך.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. עו"ד ש. כהן למערערת, עו"ד כאמל דאהר למשיבה. 31.1.79).
ע.פ. 73/78 - מדינת ישראל נגד מקסים פדידה
*אי הטלת מאסר כשיש סיכוי שהעבריין יחזור למוטב (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע בעבירות על סעיפים 100, 250, 251 לפח"פ והועמד בפיקוחו של קצין מבחן וכן הוארכה לו תקופת מאסר על
תנאי. מאידך זוכה הנאשם מעבירה של שוד וביהמ"ש העליון קיבל בשעתו את הערעור על הזיכוי מעבירת השוד וקבע שאכן קיבל הנאשם מקורבן העבירה סכום של 30 ל"י תוך כדי איום ומכות. ביהמ"ש העליון דחה ל- 6 חודשים את ההכרעה בענין העונש כדי לאפשר לשרות המבחן להגיש דו"ח על התקדמותו של המשיב. הדו"ח הוא חיובי ביותר ולפיו אפשר כי המשיב לא יחזור עוד לסורו על אף עברו הפלילי. בנסיבות אלה אין זה מן הראוי להפסיק את תהליך השיקום של הנאשם. לפיכך יהיה עונש המאסר בפועל שיוטל על המשיב כאורך התקופה שבה היה עצור לפני הרשעתו. בנוסף לכך יוטל עליו עונש של שנתיים מאסר על תנאי והמאסר על תנאי הקודם יוארך.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, אלון, עו"ד י. רזניק למערערת, המשיב לעצמו. 7.1.79).
ע.פ. 263/78 - אלברטו אוברמסקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה באמון וגניבה ע"י פקיד בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער היה פקיד בנק, זייף חתימותיהםשל לקוחות על שיקים, גבה את תמורתם ואחר כך השמיד את השיקים. המעשים בוצעו במשך השנים 1974-1977. הוא נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על תנאי, וקנס של 75 אלף ל"י מזה 50 אלף ל"י חוב אזרחי ו- 25 אלף ל"י כנגד מאסר נוסף של 10 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל, המערער העלה את מצב בריאותו הלקוי, מחלת הנפש של אשתו שהחמירה והיא זקוקה לאישפוז, היותו מטופל בילדה ועברו הנקי. ב"כ המדינה הוסיפה טעמים נוספים לקולא, והם חרטתו של המערער, שיתוף הפעולה עם המשטרה ועדות שמסר נגד שותפו. לפיכך, על אף חומרת המעשים הפוגעים ביוקרתו של הבנק, ניתן להקל בעונש באופן ששנה אחת מתוך שלוש שנות המאסר בפועל תהיה על תנאי והסך 25 אלף ל"י יסולק ב- 10 תשלומים חודשיים לאחר שחרורו של המערער מן הכלא.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בכור. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 15.1.79).
ע.פ. 581/78 - מאיר בוסקילה נגד מדינת ישראל
*הרשעת בעבירת סמים ושאלת זיהוי (הערעור נדחה).
שני שוטרים שהתחפשו כחיילים באו למקום מגורי המערער וקנו ממנו חשיש. המערער הורשע בעבירת הסמים וערעורו נדחה. שני השוטרים לא זיהו את המערער במסדר זיהוי חי. השניים הובאו מחוץ לאיזור ותודרכו עפ"י תצלומים שהיו בידי המשטרה למצוא את המערער ולנסות לקנות אצלו את הסם, לאתר שביצעו את הקניה שוב הוצגו בפני השוטרים עשרות תמונות ועפ"י התצלומים זיהו את המערער, היה לעדים זמן מספיק כדי להתבונן במערער ועל כן ניתן היה לסמוך על הזיהוי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אלון. עו"ד רובין למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 18.1.79).
ע.פ. 568/78 - אחמד מקלד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וגניבה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של פריצה למחסן וגניבת סחורה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 5 אלפים ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בישיבה הראשונה של המשפט היה המערער מיוצג ע"י עו"ד ועתה טוען הסניגור המייצג את המערער בערעור, כי השופט לא קיים את מצוות סעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי, בכך שלא קרא את כתב האישום בפני הנאשם. ברם, אין הכרח לבטל את ההרשעה בשל הפגם האמור, אם אמנם פגם הוא, שכן המערער היה מיוצג ע"י עו"ד ובהתחלת הראיות לא באה כל תגובה לא מפי הסניגור ולא מפי המערער,
מכאן ניתן להסיק שפרטי העבירה המיוחסת למערער היו ידועים לו, וגם אם היה מחדל הוא לא גרם למערער כל עיוות דין.
לטענה כי לא היה חומר ראיות מספיק להרשעת המערער - יחד עם המערער נעצר עוד אדם והלה הודה והורשע ולאחר מכן העיד נגד המערער. היו גם עדויות של סוחרים שקנו את הסחורה, עפ"י סעיף 145 לחוק סדר הדין לא היה צורך בסיוע, הואיל והמערער לא העיד ובכך פטר את המדינה מחובת הבאת סיוע, נוסף לכך היה סיוע מספיק בדברי עדים אחרים שלא היו מעורבים בדבר העבירה.
במהלך המשפט התפטר הסניגור דאז וביהמ"ש דחה את בקשת המערער לדחות את המשפט כדי שיוכל להזמין עדים. ביהמ"ש קבע שהיה זמן מספיק למערער להביא את עדיו ואין למצוא פסול בכך. לחומרת העונש - על שותפו של המערער הוטל עונש קל יותר, של שנה אחת מאסר וקנס של 2500 ל"י, אולם אותו שותף הודה בעבירה ובתי המשפט מקלים בענשו של נאשם המודה באשמה, זאת ועוד, למערער מספר רב של הרשעות קודמות.
(בפני השופטים: הנשיא י. זוסמן, י. כהן, אלון, עו"ד שטרית למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 18.1.79).
ע.פ. 237/78 - משה שטרנשוס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצעת שוחד (הערעור נדחה).
המערער היה תלמיד בבי"ס להנדסאים. המזכירה התלוננה כי המערער ביקש ממנה שתזייף את גליון הציונים שלו וכי "הדבר ישתלם לה". למחרת דיווחה לממונה עליה על השיחה, כטענתה. כשבועיים לאחר מכן נתקבל במשרד ביה"ס מכתב שנשלח מעיר מגוריו של המערער למתלוננת ובתוכו שיק על סך 500 ל"י. התברר שהשיק הוא מפנקס השיקים של המערער ונמשך על חשבונו. אם כי החתימה לא היתה החתימה של המערער, בביהמ"ש הכחיש המערער מעורבות כלשהי באירועים וטען כי פנקס השיקים נגנב ע"י אלמוני שעשה יד אחת עם המתלוננת כדי להעליל על המערער, טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שהאמין למתלוננת על אף סתירות בעדותה. ביהמ"ש היה ער לעובדה שמדובר בעדות יחידה שיש לבחון אותה בקפדנות. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי. התאוריה שמעלה המערער בדבר עלילה היא אפשרית מבחינה תאורטית, אך אפשרות תאורטית אין בה כדי לעורר ספק ממשי בעדותה של המתלוננת שהשופט האמין לה. המערער טען שמבחינה משפטית אין לראות במעשיו הצעה של שוחד, משום שעבירת שוחד צריכה להינתן לעובד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, ותפקידה של המתלוננת לא כלל טיפול בגליונות הציונים, טענה זו אין לקבל, המילה "בתפקידו" איננה מוגבלת לתפקידו המוגדר של אותו עובד שמציעים לו את השוחד, ודי אם בתוקף תפקידו הוא נמצא במקום ויש באפשרותו לבצע את הפעולה שבעדה מציעים לו את השוחד.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד בן דור למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 18.1.79).
ע.פ. 759/78 - שלמה אופיר נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער התאכסן יתד עם אשתו במשך כ- 20 יום במלון, הזמין וקיבל שם שירותים ומצרכים בסכום של 78 אלף ל"י, סכום שלא היה מסוגל לפורעו. קבלת השירותים והמצרכים נעשתה בנסיבות מחמירות והמערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה, יש יסוד להניח שהמערער נגרר למעשה כתוצאה מן היחסים שבינו לבין אשתו והשפעות מזיקות שנתלוו להם. אך נתונים אלה כבר הובאו בחשבון שיקוליו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. גורני למשיב. 31.1.79).
ע.פ. 457/78 - עלי סטל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הבריח סמים מסוכנים לתוך בית המעצר באבו כביר בשלוש הזדמנויות, כאשר היה בולע את הסמים וגורם לכך שיעצר למשך 48 שעות, ובבית המעצר היה פולט אותם ומוכרם לעצורים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. אין למערער עבירות קודמות מאותו סוג, ואולם סחר סמים היא עבירה חמורה הגורמת נזק בל ישוער למתמכרים לסם. החדרת הסם אל תוך בית המעצר חמורה עוד יותר, באשר הקונים אמורים להשתקם שם ולחזור למסלול חיים תקין.
(בפני השופטים: גב' בן-פורת, אלון, בכור. עו"ד גלס למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 15.1.79).
ע.פ. 703/78 - דוד עזרא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סרסרות לזנות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סרסרות למעשי זנות ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור נדחה. ההרשעה התבססה על עדות אשתו של המערער, כי היא חיה אתו חמש שנים וכל התקופה עסקה בזנות ומסרה את האתנן למערער. ביהמ"ש דחה את הכחשת המערער שטען שהוא מתפרנס ממסחר ולא חי על רווחי זונה, וכן דחה את גרסתו כי לא ידע שהאשה עסקה בזנות. השאלה אם יש למערער פרנסה נוספת או לא, אין בה, כדי להכריע בנושא דנא, לאחר שביהמ"ש המחוזי קבע כי האתנן של האשה עבר לידי המערער. מספיק אם מקצתה של המחיה באה מרווחיה של הזונה, ועסוקו של המערער במקצוע נוסף אין בו כדי לשלול את המסקנה הנובעת מקבלת הכסף והחזקה אשר עלתה מן המגורים בצוותא במשך תקופה כה ממושכת. גם העונש אינו חמור מדי ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד לויט למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 23.1.79).
ע.פ. 465/78 - יוסף בן שמעון שוקרון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כשומר בסיני והתפתחו יחסי אלימות בינו לבין המנוח שלמה כהן, כאשר המערער סבר כי המנוח פוגע בו בכל הנוגע לסדורים במקום העבודה. למערער היה אקדח ברשיון ובאחד הימים בא לחדרו של המנוח וירה בו חמישה כדורים, ולאחר כחודש וחצי נפטר המנוח. המערער הורשע בעבירת הריגה ונדון לשמונה שנות מאסר. הערעור נדחה. הסניגור הצביע על אישיותו הפרימיטיבית של המערער, בדידותו בחייו, וחוסר הצלחותיו בנוגע לעבודתו, וכן עברו הנקי. ברם, בכל אלה אין כדי להפחית מן החומרה של שימוש בכלי יריה בנסיבות כאלה. אין מדובר כאן בקטטה אשר בה ניתן היה לתלות אשם כלשהו גם בקרבן העבירה, אלא במעשה יזום אשר מהותו של המכשיר שבו השתמש המערער חרץ למעשה את גורלו של הקרבן מראש.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן-פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר, עו"ד ז. שבתי למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 30.1.79).
ע.פ. 309/78 - פרנסואה כרמי נגד מדינת ישראל
*מירוץ ההתישנות בעבירה פלילית ובעבירות כפושט רגל (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער עבר עבירות מרמה ועבירות לפי פקודת פשיטת הרגל, במשך תקופה של מספר שנים. הוא הורשע בשורה של עבירות ובערעור טען התיישנות, הטענה נתקבלה ביחס לעבירות מרמה שנעברו בשנת 1969, ונדחתה ביחס לעבירות לפי פקודת פשיטת הרגל שנעברו בשנת 1971. ביהמ"ש העליון קבע:
א. תהליך ההתיישנות נפסק עם התחלת החקירה, אך הגשת תלונה בלבד אינה מהווה התחלת חקירה ואינה מפסיקה את ההתיישנות, אלא לאחר שהמשטרה מתחילה בחקירתה, ובענין דנא כאשר המשטרה הזמינה את המערער לחקירה כבר עברה תקופת ההתיישנות לגבי עבירות המרמה משנת 1969.
ב. פקודת פשיטת הרגל קובעת תקופה של שלוש שנים בעבירות על הפקודה, זה חוק מיוחד ועל כן תקופת ההתיישנות בעבירות אלה היא שלוש שנים, ברם חוק זה אינו קובע אם ההתיישנות נפסקת ע"י התחלת חקירה, וע"כ יחול על נושא זה סעיף ד(ב) של חוק ההתיישנות, וגם בעבירות לפי פקודת פשיטת הרגל יופסק מירוץ ההתיישנות ע"י פתיחת חקירה. מכיון שבעבירה זו נפתחה חקירה בתוך שלוש השנים מיום ביצוע העבירה לא תחול על עבירה זו התיישנות.
ג. תחילה סירב ביהמ"ש לשחרר את המערער עד לשמיעת הערעור, ולאחר מכן החליט ביהמ"ש במעמד פרקליטו של המערער בלבד, ללא הזמנת התביעה, לשחרר את המערער בערבות. בכך טעה ביהמ"ש. צריך היה להזמין את ב"כ התביעה ולא להסתפק בכך שב"כ התביעה השמיע את עמדתו כאשר נדונה לראשונה בקשת המערער להשתחרר בערבות עד לאחר שמיעת הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, בכור. החלטה - הנשיא זוסמן, עו"ד י. כלוף למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 28.1.79).
ע.פ. 277/78 - מדינת ישראל נגד יצחק טוביהו ופנחם כץ
*זיכוי מעבירת שוחד (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המשיב טוביהו עבד במועצה לענף החלב והמשיב כץ היה מנהל סניף בנק המזרחי, בשנת 1973 העבירה המועצה חלק מעסקותיה הכספיות לסניף הבנק הנ"ל מפאת התנאים הטובים שהוצעו למועצה. אותו זמן הוסכם בין שני המשיבים שהבנק יקים קרן של 100 אלף ל"י למתן הלוואות בתנאים נוחים לעובדי המועצה. כשנה לאחר מכן נטל טוביהו הלוואה של 50 אלף ל"י מכספי הקרן בריבית של 4 אחוז, בלתי צמודה ולתשלום במשך למעלה מ- 4 שנים. השנים הואשמו בעבירות שוחד בגין הלוואה זו, אך התביעה הצהירה בביהמ"ש דלמטה כי עצם הקמת הקרן אין בה שוחד. ביהמ"ש המחוזי זיכה את השנים מאשמת שוחד והערעור על כך נדחה. בביהמ"ש העליון שינתה התביעה את החזית וטענה שעצם הקמת הקרן מהווה שוחד. שינוי זה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון. הצדק דורש שלא להפתיע את המשיבים שמא היה להם מה לומר ולהוכיח בערכאה הראשונה אילו ידעו שכך תטען התביעה. אשר להלוואה שקיבל טוביהו - ביהמ"ש המחוזי פסל הודעה שנתן כץ במשטרה מחמת שלא הזהירו אותו באזהרה המקובלת לפני גביית ההודעה. גובה ההודעה טען כי בשעה שגבה את ההודעה עדיין לא חשד בכץ שהוא עבר עבירה של שוחד, אך ביהמ"ש סבר כי מספיקה העובדה שהבנק נחשד בשוחד ואז יש לראות את מנהל הסניף כ"אלטר אגו" של הבנק עצמו. נימוק זה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שכן ניתן ליחס זהות כזו בין תאגיד מסועף ובין עובדו רק לעובדים בדרג הבכיר אך לא למנהלי סניפים. ברם, ההודעה פסולה מן הטעם שלפי הראיות כבר היה כץ אישית בבחינת חשוד כאשר נגבתה. אמנם, אי מתן אזהרה אינה חייבת להביא לפסילת הודעה, אך בנסיבות הענין, אין להתערב במסקנת ביהמ"ש דלמטה שפסל את ההודעה. נותרת העובדה של אישור ההלואה לטוביהו, אך מחומר הראיות עולה שכץ לא אישר את ההלואה אלא בכך ההחלטה היתה בידי טוביהו בעצמו כיצד לחלק את כספי הקרן, אשר לטוביהו - לא הוכח מה היתה המסגרת של התשלומים של אחרים ועל כן לא הוכח שהיתה חריגה מן המסגרת.
בערעור נגדי ביקש טוביהו לחייב את אוצר המדינה בתשלום הוצאות הגנתו, וזאת
עקב כתב האישום והאשים אותו במעשי מרמה חמורים וניהול עסקים פרטיים של יצוא גבינה שעמד בסתירה למילוי תפקידו, וכן עקב פרסומים בכלי התקשורת נגדו וכדומה. פרסומים אלה היה בהם כדי להביא להקלה בעונש אילו הורשע בעבירות שיוחסו לו, אך הוצאות ניתן להטיל רק בתור פיצוי על הוצאות ההגנה או על מאסר שהיה בו משום עוול לנאשם.
(בפני השופטימ: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. בלטמן למערערת, עו"ד י. אדרת למשיב. 29.1.79).
ע.פ. 636/78 - חנא סאלח דאוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים לשימוש עצמי) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהחזקת סם לשימוש עצמי ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ומאסר על תנאי של חמשה חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לא מדובר כאן בסחר בסמים אלא בצריכה עצמית, ומתברר שהמערער הצליח בכוחותיו להגמל מן הנגע ובבדיקות האחרונות שנעשו לו בבית הכלא לא נתגלו בגופו סימני סמים. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על חצי שנה ואילו חצי שנה אחרת תהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, אשר. המערער לעצמו, עו"ד גב' מ. נאור למשיבה. 15.1.79).
ע.פ. 308/78 - ליאו וינברגר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (העלמת הכנסה) (הערעור נתקבל).
המערער, מרפא שיניים, הורשע בהשמטת סכום של 15 אלף ל"י מהדו"ח על הכנסותיו לשנת 1975 ונדון לארבעה חודשים מאסר בפועל, שמונה חודשים מאסר על תנאי ו- 20 אלף ל"י קנס. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות. המערער ביצע את העבירה בשיטתיות, וזאת אחרי הרפורמה שמצד אחד הפחיתה את שעורי המס ומצד שני החמירה את העונשים. ברם, מדובר בהשמטה המתייחסת לשנה אחת בלבד, בסכום יחסית לא גדול, שהיווה כ- 20 אחוז מן ההכנסה הכוללת. לפיכך, די בכך שעונש המאסר בפועל יהיה שלושה חודשים בלבד, המאסר על תנאי יהיה 9 חודשים, והקנס יוגדל ל- 30 אלף ל"י.
מ"מ הנשיא לנדוי, בדעת מיעוט, סבר שיש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, גב' בן-פורת, החלטה - השופטת בן פורת. עוה"ד י. אדרת וג. אדרת למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 17.1.79).
ע.פ. 689/78 - מדינת ישראל נגד סעדיה שרון
*זיכוי מעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
המשיב הואשם בבית משפט השלום בגרימת מות ברשלנות תוך כדי הסעת אוטובוס אחורנית. ביהמ"ש קבע כי הוכח שהתאונה אירעה עקב רשלנותו של המשיב, אך זיכה את המשיב הואיל והתעורר ספק בלבו אם היה קשר סיבתי בין הפגיעה המתוארת לבין המוות. הספק מקורו בעובדה שהתאונה אירעה בשעה 5 ותעודת הפטירה נרשמה בשעה 7 ואין יודעים מה קרה במשך שעתיים אלה, ושמא נגרם המוות מסיבה אחרת. ביהמ"ש המחוזי אישר את הזיכוי ברוב דעות והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי חלפו שעתיים מהתאונה ועד שהמנוח הגיע לבית חולים, אבל למעשה אין לפרש את חומר הראיות כי עברו שעתיים. ביהמ"ש המחוזי העלה אפשרות שהמנוח נפגע בתאונה נוספת, אם כי זו אפשרות רחוקה, ובכך לא צדק. לא הועלתה טענה בבימ"ש השלום כי אדם אחר נפגע ע"י האוטובוס, והוכח שבאותו יום נרשמה רק תאונת דרכים אחת. יהא זה
מרחיק לכת לצאת מתוך הנחה שלאחר התאונה היה המנוח קרבן לתאונה או חבלה נוספת. (בפני השופטים: הנשיא זוסמן, גב' בן-פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ד. וכסלר למערערת, עו"ד ליכטמן למשיב. 4.2.79).
ע.פ. 480+593/78 - מדינת ישראל נגד מאן אטיאס וחנניה סויסה
*קולת העונש (הריגה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
באחד הערבים התנפלו שני המערערים על אשה כבת 55 וניסו להוציא מידה סל שבתוכו היה כספה. היא התנגדה והשניים התחילו למשוך את הסל ולבסוף נפלה האשה. השניים ברחו והאשה הצליחה להגיע לביתה, ויותר מאוחר הורע מצבה ונפטרה. סיבת מותה נבע משינויים תפקודיים של הלב כתוצאה מההתרגשותשלוותה את ההתגוששות עם הצעירים. השניים הועמדו לדין, הורשעו בהריגה, ונדונו האחד לשלוש שנים מאסר והשני לארבע שנים מאסר כשלראשון מצטרפת שנה אחת מאסר על תנאי שהופעל. הערעור על קולת העונש נדחה. אכן, הריגת אדם נמנית עם העבירות החמורות ביותר והעונש קל לכל הדעות. אך השאלה היא אם בנסיבות המקרה ובהתחשב עם הנתונים האישיים של המשיבים, העונש הקל מחייב התערבות ערכאת הערעור. התשובה לכך היא שלילית. קיימות נסיבות מיוחדות והן, גילם הצעיר 17 ו- 18 שנים, המצב שבו היו נתונים בעת המעשה בתקופות של משבר בחיים, ויחד עם זאת העובדה שלמעשה לא פעלו בצורה אכזרית וברוטלית על הקרבן, והמות נגרם למעשה בעטיה של סיבה שלא היתה ידועה להם.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד גב' מ. רובינשטיין למערער, עוה"ד מועלם ונגשי למשיבים. 16.1.79).
ע.פ. 631/78 - האח ג'וזף סליזם נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות ע"י הבאת ילדים לרחצה בחוף לא מוסדר (הערעור נדחה).
המערער מילא תפקיד ניהול במוסד לילדים בנצרת, במוסד עבד גם מדריך, ובאחד הימים יצאו השניים בלויית מלווה נוספת, עם קבוצה בת 23 ילדים, בני 8 עד 12, לרחצה ליד חוף הכרמל. הילדים הוסעו במיניבוס וחלק מהילדים כבר לבשו בגדי ים. קטע החוף שאליו הגיעו אינו מוסדר ואין בו שירותי הצלה, הרחיצה במקום היתה אסורה אך למערער לא היה ידוע דבר האיסור, וטעותו זו היתה סבירה שכן גם אחרים רחצו שם. הילדים הוזהרו פעמים אחדות, הן בביה"ס והן תוך כדי נסיעה, שלא להכנס למים ללא אישור המערער, אך ברגע שהמכונית הגיעה לחוף הים פרצו מתוכה כ- 15 ילדים והחלו רצים לעבר הים. הים היה גלי וסוחף וכאשר המערער, שהיה השחיין היחידי, הגיע לים, כבר היו כמה ילדים בפנים. הוא הצליח למשות שניים ואילו ילד אחד מת. בימ"ש השלום היה ער למידה הרבה של הפיקוח שהמערער היה חב לקטינים, אך לדעתו עדיין לא הגיע השלב של הפקוח הצמוד הנדרש שכן הילדים פרצו לים ללא רשותו והסכמתו של המערער לפיכך זיכה את המערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והערעור על כך נדחה. הבאת ילדים בגיל רך בקבוצה גדולה לחוף לא מוסדר היה בה משום העמדת הילדים בסיכון גדול. לים כח משיכה על ילדים, חרף אזהרות מורים ומחנכים, ועל כן העדר מספר מבוגרים יותר גדול יודעי שחיה היתה רשלנות. אין לאמר שניתק הקשר הסיבתי שבין העובדה שלא באו מספיק מבוגרים לבין התאונה, שכן אילו לידו של המערער היה עוד שחיין, יכלו השניים לטפל בכל הילדים שהיו בים וכך להציל את הילד שטבע.
(בפני השופטים: גב' בן-פורת, אלון, בכור. עו"ד א. גרון למערער, עו"ד ג. גורני למשיבה. 15.1.79).
ב.ש. 50/79 - אליהו עזורי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המבקש הורשע בהחזקה וסחר של סמים מסוכנים וביהמ"ש הורה לעוצרו עד לגמר ההליכים נגדו. הערר נדחה. העבירה חמורה ביותר וחומרה זו כשלעצמה יש בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. יש לשמור על הציבור מפני סוחרי סמים המשחיתים את המידות של מבוגרים ונוער כאחד. אין נפקא מינה אם יש למבקש הרשעות קודמות בעבירות סמים או בעבירות אחרות, וקיומו של חומר ראיות לכאורה נגד המבקש די בו כדי לבסס את המעצר. הועלתה טענה כי המבקש הוכה נמרצות ע"י השוטרים, וניתן היה לשקול בכובד ראש אם אין בעובדה זו כדי להביא לשחרורו של המבקש. דא עקא שהשוטרים מכחישים זאת וטוענים כי לא בוצעה כל אלימות במבקש.
(בפני: השופט ברק. עו"ד מועלם למבקש, עו"ד רזניק למשיבה. 18.2.79).
ב.ש. 41/79 - יואל לוי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המערער הואשם בעבירה של פריצה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. קיים עד זיהוי, בעל החנות שנפרצה, הגר בשכונתו של המבקש ומכיר אותו ולטענתו המבקש הוא שפרץ לחנות. כנגד טענה זו העלה המבקש טענת אליבי, וכן טען כי הראיות נגדו קלושות, ואין "דבר מה" התומך בזיהוי, ולדעת הסניגור דרוש "דבר מה" נוסף על זיהוי המבקש. טענה זו אין לקבל. אין כל צורך בסיוע או ב"דבר מה" נוסף כשמדובר בזיהוי ע"י עד אחד. קיימות ראיות לכאורה כדי לבסס את אשמת המבקש והזיהוי הוא זיהוי מהימן, ודי בכך בשלב לכאורי זה. כנגד טענת הזיהוי עומדת טענת אליבי, אך בין שתי אלה יכריע ביהמ"ש שידון בדבר.
(בפני: השופט ברק. עו"ד ריכטמן למבקש, עו"ד גב' רבין למשיבה. 9.2.79).
ב.ש. 32/79 - ניסים אוחיון נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
נגד המבקש הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירות רבות נגד הרכוש, חבלה ופציעה בכך שהרביץ לאמו ותקיפת אחיו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. העורר העלה נסיבות אישיות, כולל הצורך בגמר שירותו הצבאי והנזק שייגרם לו אם לא יסיים את שירותו הצבאי. אולם למבקש רשימה ארוכה של הרשעות קודמות, לרבות מאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו, וכל אלה מלמדים על הסכנה לציבור שבשחרורו של המבקש. צרמה במיוחד את האוזן טענתו של המבקש שראוי לשחררו בערבות, שכן אמו "עברה הרבה מאד ניתוחים", וזאת כאשר את הניתוחים עברה מפאת החבלה והפציעה שבגינן מואשם העורר.
(בפני: השופט ברק. עו"ד זכריה למבקש, עו"ד גב' רבין למשיבה. 9.2.79).
המ' 34/79 - עמנואל לוי נגד צפורה לוי
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שאישר הסכם ממון שנחתם בין שני הצדדים. ב"כ המשיבה נתבקש להגיב בכתב על הבקשה, וטען כי ההחלטה הינה פס"ד שניתן לערער עליו בזכות ואין צורך ברשות ערעור. נשיא ביהמ"ש העליון העניק את הרשות להגשת הערעור וקבע כי ביהמ"ש שידון בערעור הוא שיחליט אם מדובר בהחלטה או בפס"ד סופי. המבקש השתמש ברשות שניתנה לו והגיש ערעור לביהמ"ש העליון. לאחר חודשים מספר הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, שהרי אם ייקבע לבסוף שמדובר בפס"ד סופי, צריך היה להגיש את הערעור במועד, והערעור לא הוגש במועד, הבקשה להארכת המועד נדחתה. המבקש לא הזדרז במידה מספקת להגיש את הבקשה להארכת מועד, לאחר שכבר היה
ברור כי הצד השני יטען שאין צורך ברשות ערעור, המבקש טען "טעם מיוחד" בכך שהבעיה העומדת לדיון היא חשובה והראיה שהנשיא העניק רשות לערער, ואולם עצם חשיבות הבעיה אינה מספיקה כטעם מיוחד. נכון שעובדה זו יכול ותסייע ביצירת הטעם המיוחד ע"י צירופה לנימוקים אחרים, אבל לא כנימוק עצמאי.
(בפני: הרשם ברטוב. 7.2.79).
המ' 648/78 - חיים אלקניר ואח' נגד מקס פוזניאק
*רשות ערעור כשלא מתעוררת שאלה עקרונית (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בבימ"ש השלום התעוררה שאלה אם חדר נושא הסכסוך הושכר למשיב או שהיה בר רשות וביהמ"ש המחוזי קבע, בערעור, שהחדר הושכר למשיב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. למרות העובדה שדיעותיהן של שתי הערכאות הקודמות נחלקו, אין זה ענין הראוי לבוא בפני ערכאה נוספת. הויכוח נסב כולו על שאלות עובדתיות ולא עלתה כל שאלה עקרונית או בעלת חשיבות כללית שתצדיק מתן רשות ערעור. בדיון בבקשה למתן רשות ערעור, המבחן היחיד הוא אם קיימת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה הכרעה בבית המשפט העליון. אין נפקא מינה אם צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו ואם לאו, שהרי כבר היו דברים מעולם שאף ביהמ"ש העליון טעה. לאמר, ריבוי הערכאות איננו מבטיח בעצמו עשיית הצדק.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. גרין למבקשים, עו"ד מזובר למשיב. 6.2.79).
המ' 791/78 - וודאג אלסחורי ואח' נגד עזרא פ. מזרחי.
*רשות ערעור בענין פסיקת הוצאות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי התערב בשיעור ההוצאות שנקבעו ע"י בימ"ש השלום, והבקשה לרשות ערעור נדחתה, פסיקת הוצאות מסורה לשיקול דעת השופט הדן בענין, ואין לקבל את המגמה ההולכת וגוברת שביהמ"ש המחוזי בירושלים מתערב בשעור ההוצאות שנקבעו בבימ"ש השלום. ככל שערכאת הערעור, היא ביהמ"ש המחוזי, תמעט להתערב בדבר, הרי זה משובח. בענין דנא חייב היה ביהמ"ש המחוזי לכבד את שקול דעתו של בימ"ש השלום, ויש לקוות שיעשה זאת בעתיד. אעפ"כ אין לתת רשות ערעור הואיל ומשגהו של ביהמ"ש המחוזי אינו משמש עילה מספקת לבוא לביהמ"ש העליון.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ע. רוזובסקי למבקשים, עו"ד י. ליאון למשיב. 13.2.79).
בג"צ 11/79 - דן מירקין נגד שר הפנים ואח'
*זכות עמידה בעתירה בענין איסור הצגות בשבת (העתירה נדחתה).
העותר התרעם על כך שראש עירית ת"א אינו מתיר הצגות תיאטרון הקאמרי בלילי שבת בת"א, להצגה הראשונה שנועדה להיות בליל שבת, רכש העותר כרטיס, אך אותה הצגה בוטלה, ועתירת העותר עתה היא לגבי הצגות אחרות. עתירתו נדחתה מן הטעם שאין לעותר מעמד בנדון. בדוחק אפשר היה לראות בעותר בעל "זכות עמידה" בבג"צ לגבי ההצגה אליה רכש כרטיס כניסה ושהיא בוטלה בהתערבות רשות ציבורית. אך הצגה זו שוב אינה עומדת על הפרק. למעשה יש חוק עזר הדורש שמירת שבת, אלא שלטענת העותר מקפיד ראש העיר על קיום חוק העזר בכל הנוגע לתיאטרון הקאמרי ואינו עומד על קיום חוק העזר במופעים אחרים. אם בכלל אפשר לבוא בתרעומת על הפעלתו של החוק, הרי לא העותר הוא הנפגע, אלא התיאטרון הקאמרי.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן-פורת. העותר לעצמו. 15.2.79).
בג"צ 841/78 - נסים עמיאל נגד שר הפנים ואח'
*סרוב לחדש רשיון לדיסקוטק כשמתנהלות בו עיסקות סמים (העתירה נדחתה).
העותר מנהל דיסקוטק מאז שוחרר מהכלא, לפני מספר שנים. לקראת שנת 1978 סירבה המשטרה לאשר מתן רשיון להמשך הפעלת הדיסקוטק ועתירת העותר נדחתה, עפ"י התצהירים שהוגשו מתנהלות עיסקות סמים בדיסקוטק הנדון והעותר
עצמו עומד בקשרים עם העבריינים. אין בג"צ יושב כערכאה לדין פלילי כדי לבחון כל פרט בחומר הראיות על מנת להכריע בדבר משקלו ואמינותו. כאשר רשות מינהלית מפעילה סמכויותיה לפי החוק, בוחן בג"צ רק אם נתגלה פגם יסודי בשיקוליה ואם לא נתגלה פגם כאמור לא יתערב בג"צ בשיקול דעת רשות מינהלית, בענייננו, הצטברות המידע על ביצוע עסקות סמים במועדון וקשריו של העותר עם עבריינים, יש בהם, במשקלם הכולל, כדי להצדיק את עמדת המשטרה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שטנדל לעותר, עו"ד מ. שקד למשיבים. 8.2.79).
בג"צ 21/79 - עזר כהן נגד ועדת השחרורים שליד בית הסוהר ואח'
*בקשה לשחרור לאחר תום שני שליש מתקופת המאסר (העתירה נדחתה).
העותר ביקש שחרורו ממאסר לאחר תום שני שלישים מתקופת המאסר. ועדת השחרורים דחתה את בקשתו והעתירה נדחתה, עיקר טענת העותר, שלפני ועדת השחרורים היה חומר סודי שלא נתגלה לעותר או לבא כוחו, והועדה הסתמכה על שמועות בלתי מוכחות שהובאו לפניה מטעם המשטרה. ברם, הועדה איננה בימ"ש ואין היא קשורה בדיני הראיות. מטבע הדברים שהיא נזקקת למידע מודיעיני, אשר יכול ואינו בגדר ראיה קבילה ואינו ניתן לגילוי לפני האסיר. המחוקק הושיב שופט בראש הועדה כדי להבטיח שאסירים לא יפגעו שלא לצורך, רצון המחוקק הוא שהשחרור המוקדם יהיה נתון לשיקול דעת רשות מינהלית, ולא בכדי לא העניק המחוקק על החלטות הועדה רשות ערעור לביהמ"ש. נכון שבג"צ מפקח על ועדה זו כמו על רשות מינהלית אחרת, ואולם אין בג"צ יושב כערכאת ערעור על החלטות ועדת השחרורים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, גב' בן-פורת. החלטה - השופט ח. כהן, עוה"ד ש. תוסיה כהן וי. גולן לעותר, עו"ד גב' מ. נאור למשיבים. 5.2.79).
ע.א. 378/78 - מרדכי קלינגר נגד מנהל מס עזבון
*פסיקת הוצאות (ערעור על סכום הוצאות שנפסק - הערעור נדחה).
המערער ערער לביהמ"ש על שומתו של מנהל מס עזבון כשהסכום השנוי במחלוקת היה כ- 820 אלף ל"י. לאחר מספר ישיבות לתזכורת, שבהן הופיע על פי רוב ב"כ המשיב בלבד, התקיימה ישיבה אחת של ביהמ"ש ונשמעו שני עדים. לפני קיום הישיבה הבאה הודיע המשיב לביהמ"ש בכתב, שהוא מסכים לקבלת הערעור, ומשאיר את ענין ההוצאות לביהמ"ש, בהתתשב בשלב שבו מצוי התיק. ב"כ המערער הגיב שהוא מבקש הוצאות ושכ"ט "בהתאם למגיע". ביהמ"ש פסק סכום של 1000 ל"י והמערער טוען שמגיע לו סכום של 45 אלף ל"י עפ"י התעריף המינימלי. הערעור נדחה. אין להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש בענין פסיקת הוצאות, אלא אם כן נפלה טעות משפטית או אם נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת של ביהמ"ש דלמטה. ההחלטה נשוא ערעור זה היתה לפני תיקון תקנה 476(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, ואין צורך להתנבא מה תהיה עמדת ביהמ"ש לאור התיקון שנעשה בתקנה האמורה. תקנה 475 נשארה בעינה גם לאחר התיקון של תקנה 476, ובה נשמר לביהמ"ש שיקול דעתו בפסיקת ההוצאות כפי שנסיבות המקרה מחייבות. בעניננו היו נסיבות מיוחדות לסטות מהתעריף. מנהל מס עזבון הסתמך על הדוחו"ת שהגיש המערער לפקיד שומה לענין מס הכנסה ולכאורה הצדיקו הדוחו"ת את השומה כפי שנעשתה. אם המשיב הסכים לקבלת הערעור, הרי זה משום שכתוצאה מן העדויות שנשמעו, יפתחו מחדש את השומות במס הכנסה, ועל כן מן הדין לזנוח אותן כבסיס לשומת מס עזבון.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן-פורת, ברק. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. שאנן למערער, עו"ד ע. ונגר למשיב. 13.2.79).
ע.א. 286/78 - פיוניר קונקריט בע"מ נגד אנקרליקן קונטרקטינג ואח'
*פסיקת הוצאות (ערעור וערעור נגדי על סכום הוצאות שנפסק - הערעורים נדחו).
המשיבה הגישה תביעה נגד המערערת ולפני שהתחיל ביהמ"ש בגביית הראיות חזרה בה המשיבה וביקשה לדחות את התביעה, ביהמ"ש שמע טיעון מפי הצדדים בענין ההוצאות בלבד, וקבע סכום של 70 אלף ל"י שעל המשיבה לשלם למערערת. סכום זה תואם בערך את התעריף המינימלי. הערעורים נדחו. המערערת טוענת שהיא זכאית לפסיקת סכום של 600 אלף ל"י, שעליה לשלם לעורך דינה, ואילו המשיבה טוענת שבנסיבות המיוחדות של ההליכים מן הדין היה שלא להזקק לתעריף המינימלי אלא לפסוק סכום נמוך יותר. אולם, הלכה פסוקה היא כי גם כשביהמ"ש אינו מפרט את השיקולים לפסיקתו בענין ההוצאות לא יהרהר ביהמ"ש שלערעור אחרי מידותיו, וקל וחומר כאשר ביהמ"ש מסביר את שיקוליו והם נמצאו סבירים. לאחרונה מוצף ביהמ"ש העליון בערעורים על הוצאות בלבד, ואם תמשך מגמה זו יהיה צורך לשקול אם אין להחזיר על כנה את ההלכה המנדטורית שבפסיקת הוצאות בלבד אין עילה לערעור.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. שרף למערערת, עו"ד י. פרידמן למשיבה. 12.2.79).
ע.א. 214/78 - יעקב כנעני ואח' נגד מנהל מס שבח חיפה
*חישוב שבח ריאלי בדירות שנבנו למוכר ע"י קבלן לפי הסכם קרקע תמורת דירות (הערעור נדחה).
למערערים היה מגרש. בשנת 1974 מכרו שני שליש מן המגרש תמורת דירות. בנית הדירות נסתיימה ביוני 1976 ואז רשם הקבלן את הבית כבית משותף והמערערים קיבלו את הדירות בהתאם להסכם. כאשר ערכו המערערים את ההסכם עם הקבלן העריך המשיב את שווי המכירה לפי מחיר העלות המשוער של בניית הדירות של המערערים, וכך קבע את מחירה של כל דירה בסך כ- 82 אלף ל"י. בשנת 1977 מכרו המערערים את הדירות שקיבלו והמשיב חישב את שווי הרכישה של שליש המגרש כפי שעלה למערערים ואת מחיר העלות של בניית כל דירה כפי שהוערך בעת מכירת חלק המגרש לקבלן כאמור. לענין השבח הריאלי והאינפלציוני לפי חוק מס שבח, ביסס המשיב את החישוב של עלות הבניה לפי מדד חודש יוני 1976. המערערים טוענים כי צריך היה לקבוע את השבח האינפלציוני בהתחשב עם המדד של חודש מרץ 1974, תאריך ההסכם עם הקבלן. סעיף 39 לחוק מתיר, במכירת מקרקעין, כניכויים את "כל ההוצאות שהוציא הרוכש מיום הרכישה ועד ליום המכירה, לשם השבחתם של המקרקעין שהזכות בהם נמכרת...". סעיף 47 מגדיר את "שווי הרכישה המתואם" שהוא "שיווי הרכישה ביום הרכישה בתוספת... הסכומים המותריםבניכוי לפי סעיף ..39. כפול במדד ביום המכירה ומחולק במדד ביום גמר ההשבחה או ההוצאה, לפי הענין...". ועדת הערר קבעה כי לפי סעיף 39 גורמת פעולת בניה להשבחתהשל הקרקע ואת בעל הקרקע דנא יש לראות כבעל מגרש שהזמין אצל קבלן הקמת בנין על המגרש ושילם לו את מחיר הבניה במלואו בזמן ההזמנה. תשלום זה יש לראות בו הוצאות השבחה לפי סעיף 39, והוצאות אלה יש לקחת בחשבון לצורך שווי הרכישה המתואם לפי סעיף 47 הקובע כי את המדד במקרה של השבחה יש לקחת כפי שהיה ביום גמר ההשבחה ולא ביום עשיית ההסכם. הערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן-פורת, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד מ. לבנת למערערים, עו"ד בן טובים למשיב. 14.2.79).
ע.א. 211/77 - ציון יצחק ואח' נגד אפרים שוורץ ואח'
*זכויות רוכשי דירות בחצר של בית שנועד לרישום כבית משותף (הערעור נדחה).
בבנין בת"א בן שתי קומות, יש בקומת הקרקע שלוש חנויות, דירה וחצר ובקומה השניה שתי דירות, הנכס היה שייך לרשות הפיתוח ומושכר לדיירים. בשעתו
החליטה רשות הפיתוח להפוך את הנכס לבית משותף ולמכור את היחידות לשוכרים. היחידות נמכרו כאמור ורישום הבית המשותף טרם בוצע. בשנת 1968 נעשתה מפת חלוקה של הנכס ובו שש יחידות הכוללות את החנויות והדירות וכן יחידת הרכוש המשותף הכוללת את החצר. חנות בקומת הקרקע היתה מושכרת לאחר בכר שמכר אותה למשיבים ולאחר מכן התיימר בכר להעביר את החצר שבבית למערערים, שגם היו בעלי יחידה בבית. משהחלו המערערים לבנות על החצר הגישו המשיבים בקשה לצו מניעה וביהמ"ש קבע כי למערערים אין זכות בחצר המהווה רכוש משותף. הערעור נדחה בביהמ"ש המחוזי וכן בביהמ"ש העליון. באשר לשאלות העובדתיות אם לבכר היתה זכות של שכירות בחצר, ואם יכול היה להעביר את השכירות, ואם העביר אותה, בכל אלה פסקו בתי המשפט דלמטה נגד המערערים ואין להתערב במימצאים העובדתיים. נותרה השאלה המשפטית, והיא טענת המערערים שאין יריבות בינם לבין המשיבים, וכי אין אלה האחרונים זכאים לתבוע אותם, מאחר שטרם נרשמה בספרי מרשם המקרקעין הזכות שהמשיבים רכשו, התשובה לכך היא שעפ"י סעיף 16 לחוק המקרקעין לא רק הבעל הרשום של זכות המקרקעין רשאי לממש את זכות החזקה שלו, אלא כל מי שרשאי להחזיק במקרקעין עפ"י הסכם עם הבעל הרשום. אין נפקא מינה אם למשיבים יש הסכם ישיר עם רשות הפיתוח שהיא הבעל הרשום, או שהם רכשו את הזכות ממי שרכש את הזכות מרשות הפיתוח, כמו כן, הזכות למימוש זכות להחזיק במקרקעין אינה דוקא למי שזכאי להחזיק במקרקעין באופן בלעדי, אלא גם מי שזכאי לזכות בחזקה משותפת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד חריש למערערים, עו"ד כסיף למשיבים. 23.1.79).
ע.א. 3/77 - ווליס ברדר בע"מ נגד בנק א"י בריטניה ואח'
*ערך חלוקת דיוידנד של חברה בפירוק לנושים במטבע חוץ ולנושים במטבע ישראלי (הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בכור לוין ואלון נגד דעתם החולקת של השופטת בן פורת ואשר).
הבעיה שהתעוררה בערעור זה הינה מה דין חלוקת דיבדנד של חברה בפירוק, כאשר יש חובות במטבע קשה וחובות במטבע רכה, האם צריך המפרק לתרגם את כל החובות ללירות ישראליות ביום מתן צו הפירוק וכך לחלק את הדיבידנד לנושים השונים באופן יחסי, או שמא צריך לתרגם את החובות ללירות ישראליות ביום התשלום בפועל, ולחלק את הדיבידנד לפי היחס של החובות בלירות ישראליות ביום התשלום בפועל, ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים שיש לקבוע את ערך החובות בלירות ישראליות ביום התשלום והערעור על כך נדחה ברוב דעות. השופטים בכור ולוין, בשני פסקי דין, קבעו את דעת הרוב, והצטרף אליהם בפס"ד קצר השופט אלון, לדעתם יש לשלם את הדיבידנד לפי ערך החובות בלירות ישראליות ביום התשלום בפועל. השופטים גב' בן פורת ואשר, בשני פסקי דין, סברו כי יש לראות את החובות כמי שהתגבשו ביום מתן צו הפירוק ולהופכם באותו תאריך ללירות ישראליות ולפי אותו יחס לחלק את הדיבידנד. בפסקי הדין נדונו השאלות השונות של זכויות בעל חוב במטבע זר לקבל תשלום במטבע זר או תמורתו בלירות ישראליות ביום התשלום, ואם לפשיטת רגל של חייב או לפירוק חברה יש השפעה על זכות הנושה וכן מהי השפעה זו. כן הועלתה השאלה אם יש לראות את האישור של הוכחת חוב כחוזה או כפעולה שיפוטית ובענין זה קבע ביהמ"ש שיש לראות זאת כפעולה שיפוטית ולא חוזית או מעין חוזית.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן-פורת, אלון, בכור, לוין. עו"ד מ. פוקס למערערת, עוה"ד א. גולדנברג, א. לזוביק, מ. קליבץ, א.ד. קלמובסקי למשיבים. 16.1.79).
ע.א. 470/76 - לוטוף יוסף נג'ם ואח' נגד דאוד בשארה יעקוב ואח'
*הסכם עם המינהל שהותנה בהסכמת הנהלת המינהל וההסכמה לא ניתנה עד שנפטרה המוכרת (הערעור נדחה).
למנוחה מיזה יעקוב היו אדמות בכפר עקרית. ביום 3.6.70 נתנה המנוחה יפוי כח כללי, שלא היה בלתי חוזר, למערער שהוא חתנה והלה ניהל מו"מ עם
רשות הפיתוח בשם המנוחה לתשלום פיצויים עקב רכישת אדמותיה. ביום 7.2.71 חתם בשם המנוחה על הסכם לתשלום פיצויים בסכום של כ- 20,000 אלף ל"י, וכן התחייבה רשות הפיתוח לתת למנוחה אדמה אחרת בתמורה לקרקע המופקעת. בהסכם נאמר כי הוא לא יכנס לתוקפו אלא לאחר אישורו ע"י הנהלת מינהל מקרקעי ישראל. מספר ימים אחרי חתימת ההסכם נמסרה החזקה במקרקעין האחרים למנוחה. המנוחה נפטרה ביום 17.1.72 וביום 10.3.72 כתב אחד היורשים למינהל ובו הודיע כי המנוחה נפטרה וכי יפוי כח הכללי בוטל אוטומטית. ביום 24.12.72 נתן המינהל את אישורו להסכם. עתה הגישו התובעים תובענה וטענו כי ההסכם בטל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה והערעור על כך נדחה. ההסכם אושר ע"י המינהל לאחר פטירת המנוחה כשעובדת פטירתה היתה ידועה למינהל, בטופס ההסכם נאמר במפורש שההסכם לא יכנס לתוקפו אלא אם המינהל יאשר אותו. ומכאן שחתימת המערער בשם המנוחה היתה בגדר הצעה בלבד לכרות את ההסכם, וההצעה לא הושלמה ע"י קיבול בחיי המנוחה. בנסיבות אלה לא יכול היה המינהל להשלים את ההצעה ע"י קיבול אחרי מות המנוחה. גם אם צודקים המערערים שיש לראות את ההצעה כהצעה בלתי חדירה, בבחינת אופציה שאפשר לקבלה גם אחרי מות המציע, הרי בודאי צריך לקבל את ההצעה תוך זמן סביר, וקבלת ההצעה ע"י מתן אישור המינהל כעבור 22 חודש, היא הרבה מעבר לזמן סביר ותהיינה סיבות האחור אשר תהיינה, אין לראות את מסירת החזקה במקרקעין האחרים למנוחה כמעין תחילת ביצוע של תנאי ההסכם, המונעת אולי מיורשיה להתכחש להצעה שנעשתה בעודה בחיים, שכן מסירה זו לא היתה בהתאם לתנאי ההסכם אלא היתה בניגוד להסכם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. ארשיד למערערים, עו"ד א. שוקרי למשיבים, עו"ד י. רזניק לרשות הפיתוח. 22.1.79).
ע.א. 331/78 - סוריה חנה ואח' נגד סוריה משאלה
*פניה לבימ"ש לשינוי שעור מזונות (הערעור נדחה).
בין בני הזוג מתנהלים הליכים משפטיים והערעור דנא נסב על סכום המזונות שחוייב המשיב לשלם למערערות, אשתו ובתו. בהליכים קודמים הגיע ענינם של הצדדים לביהמ"ש העליון והושגה פשרה של 1000 ל"י לחודש צמוד למדד. לאחר מכן הגישו המערערות תביעה לביהמ"ש המחוזי והלה קבע שאין לשנות הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ע"י ביהמ"ש העליון, הערעור נדחה. טענת המערערות כי בעת הסכם הפשרה הקודם נשתכחו מהן שיקולים שונים, אין בה עילה לדיון חוזר בנסיבות עניין זה. לא הובאו נתונים ונימוקים בעלי משקל שיהיה בהם כדי להצביע על שינוי מהותי לצורך דיון חוזר.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. כסיף למערערות, עו"ד נ. וייס למשיב. 25.1.79).
ע.א. 424/78 - אסנת ירושלמי ואח' נגד דוד מיכאל
*תביעת מזונות לילדים למפרע כשהבעל הפר הסכם המזונות (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב היו נשואים ובהסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד נקבע כי האם תחזיק את הילדים והיא פוטרת את הבעל מכל חובה בנדון. מאידך ויתר הבעל על כל זכויותיו בדירה שבה גרו בני הזוג והתחייב לעזוב את הדירה. דירה זו היתה רשומה על שם האשה ועל שם אבי הבעל, שנפטר לפני הסכם הגירושין והשאיר שני ילדים, את הבעל ואת אחותו. לאחר ההסכם ויתר הבעל לטובת אחותו על זכותו בדירה. אי לכך הגישה האשה תביעה נגד הבעל למזונות הילדים וכן תבעה החזרת מזונות שהוציאה לילדים במשך מספר שנים עד לויתור הבעל על חלקו בדירה לטובת אחותו. ביהמ"ש המחוזי קבע סכום מזונות לילדים ובאשר לעבר קבע כי האשה התחייבה לשאת בהוצאות הילדים, ויתכן שהיא יכולה לתבוע פיצויים על הפרת הסכם הגירושין והמזונות ששילמה לילדים, אך התביעה שהוגשה היא למזונות ולא לפיצויים ולכך אין היא זכאית, הערעור נדחה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ע. פלדמן למערערים, עו"ד מ. גירון למשיב. 18.1.79).
ע.א. 317/77 - שירה נעים ואח' נגד עמום נעים
*תקפותו של הסכם מזונות שבו צויינו הורי האשה כמתחייבים לשפות את הבעל, אך האם לא חתמה על ההסכם (הערעור נדחה).
המערערת, אשתו של המשיב, הגישה תביעת מזונות נגד המשיב. בהליכים קודמים נעשה הסכם בביהמ"ש המחוזי כי אבי האשה ישא במזונות הילדים מ1.10.76עד 30.9.79, וכי כחייבים ראשיים וערבים לתשלום מזונות הילדים יהיו אמה של האשה והאשה עצמה. האשה התחייבה שלא להגיש תביעת מזונות עד 30.9.79 ואם תוגש תביעה תעמוד לבעל זכות שיפוי נגד האשה ונגד אביה ואמה. בהסכם נאמר כי האם של האשה תחתום על ההסכם. לאחר מכן הגישו האשה וילדיה תביעת מזונות והמשיב ביקש להצהיר שלא רק האשה חייבת על פי ההסכם הקודם אלא גם אביה, למרות שהוא לא חתם על ההסכם. האשה בקשה לבטל את ההסכם. הועלתה על ידה טענה מקדמית שההסכם בטל מפני שאמה שהיתה צריכה לחתום על ההסכם לא חתמה ואינה מסכימה להתחייב על פיו, ועל כן כל המתחייבים אינם חייבים על פי ההסכם, טענה מקדמית זו נדחתה והערעור על כך נדחה. המערערת סומכת טענותיה על הפסיקה שכאשר כמה אנשים צריכים לקבל על עצמם התחייבות משותפת ולא כולם התחייבו בפועל, פטורים אלה שהתחייבו. אבל זו רק הנחה הקיימת לכאורה, ועדיין יכול הצד שכנגד להוכיח כי הצד שחתם על התחייבות חייב גם בלי שהאחרים יצטרפו. במקרה דנן אכן משתמע שהאשה התחייבה גם אם אמה לא חתמה, כמו כן, אפילו היתה השגת הסכמת האם בבחינת תנאי מתלה שבקיומו היה מותנה ההסכם כולו, היתה חלה כאן הוראת סעיף 28(א) לחוק החוזים (חלק כללי), כך שהאשה, שלא מלאה את קיום התנאי, אינה זכאית להסתמך על אי קיומו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד צ. סמוכה למערערים, עו"ד ר. רוז'אנסקי למשיב, 31.1.79).
ע.א. 283/78 - חיה רבקה רוזנבאום נגד מאיר פניינגר
*החלת הגנת הדייר על מחסן שהשתמש בו הדייר ושלא הושכר לו בחוזה השכירות
(הערעור נתקבל).
למערערת בעלות בדירה ומחסן. המשיב הוא דייר מוגן בדירה, מאז שכירת הדירה החזיק גם במחסן, ואולם בחוזה השכירות אין מוזכרת השכרת המחסן. בנוסף לתשלום שכר הדירה לפי החוזה, שילם דמי שימוש נפרדים עבור המחסן. המחלוקת בבימ"ש השלום היתה אם הושכר המחסן למשיב או קיבל בו רק זכות שימוש, לא בלעדית, משותפת עם הבעלים. בימ"ש השלום הורה על סילוק ידו של המשיב מן המחסן, ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי למשיב זכות שימוש במחסן, שאינה בלעדית לו, אך היא צמודה לזכותו כדייר מוגן לגבי הדירה. הערעור נתקבל. בחוזה השכירות אין זכר למחסן ולא הוצג כל חוזה שכירות לגבי המחסן. בקבלות שקיבל הנתבע נאמר כי נתקבל תשלום עבור שימוש במרתף. בימ"ש השלום אמר כי אינו מאמין למשיב שמפתח למחסן היה רק בידו וכי הוא שכר את המחסן, ואם כי ביהמ"ש לא נימק מדוע אינו מאמין למשיב, אין בכך כדי לפסול את מסקנתו ומה גם אם היא מתיישבת עם ראיות אחרות לרבות המסמכים בכתב. התשלומים ששילם המשיב הינם ראיה שהיה בר רשות להשתמש במחסן ורשות זו בוטלה. לא היתה ראיה כי הרשות היתה מסוג כזה שאין הנותן זכאי לבטלה. מכיון שהמחסן לא הושכר צדק שופט השלום כי אין להחיל את הוראות סעיף 35 לחוק הגנת הדייר על המחסן. סעיף זה מדבר על שכירות הכוללת את זכות השימוש במחסנים, שאז דין הזכות במחסן כדין הזכות במושכר עצמו, ואולם אם לא הושכר המחסן ואם השכירות אינה כוללת את זכות השימוש במחסן, כי אז אין סעיף 35 חל. העובדה שהמערערת לא טענה כי רשות השימוש בוטלה אין בה כדי לשנות את התוצאה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד א. לוי למערערת, עו"ד מ. מזובר למשיב. 23.1.79).