ע.א. 77+325/77/326 - בנימין אברהם נגד מדינת ישראל ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בת.א. 6/72 - הערעורים נדחו בעיקרם).
המערער הוא קטין שנפגע בתאונת דרכים, בהיותו בן 3, ע"י מכונית צבאית בכביש בתוך רמלה. הוא היה עם אמא שלו בחצר כשהיא תלתה כביסה, הסיחה דעתה ממנו והוא יצא לכביש, חצה את הכביש ונפגע. תוצאות התאונה היו חמורות מאד. הקטין היה שלושה שבועות מחוסר הכרה, אושפז חודשים מרובים ונתקבל לחינוך בבי"ס המיועד לחינוך ולשיקום ילדים נפגעי מוח, נשארה לו נכות של 85 עד 100 אחוז, ונשללה ממנו לצמיתות כל אפשרות של עיסוק פרט לעבודה במסגרת מוגנת ומוגבלת. הוא מתהלך עם צליעה קלה, אינו משתמש ביד שנפגעה, מסלף מילים ומגמגם. הילד לא יגיע לעולם לעצמאות מלאה בחיי יום יום ויהיה זקוק תמיד לעזרה פיזית ונפשית. הוא תבע את המדינה וזו שלחה הודעת צד ג' נגד האב והאם. הודעת צד ג' נגד האב נדחתה ואילו האם חויבה ב-20 אחוז בתביעת צד ג'. ביהמ"ש קבע סכומי פיצויים שונים, הקטין מערער על מיעוט הפיצויים שנפסקו לו והמדינה על נומך החלק שהוטל על האם ועל דחיית התביעה נגד האב, וכן על גובה סכומי הפיצויים שנפסקו. הערעורים נדחו בעיקרם.
א. לפי נתוני הכביש ומקום אירוע התאונה התבטא מחדלו של הנהג הצבאי בזה שלא הבחין בעוד מועד בילד למרות שהיתה לו הזדמנות לכך ולא האיט ועצר בזמן שניתן היה לעשות זאת.
ב. בעת התאונה היה האב בעבודה והקטין היה עם האם ולכן אין מקום לחייב את האב באחריות. באשר לאם הרי היא הסיחה את דעתה מן הקטין לזמן ארוך מדי לגבי ילד בן 3 שחוש הזהירות אצלו עדיין בתחילת התפתחותו. לעניין חלוקת האשם בין האם לבין המדינה -- אין טעם להשוות בין מקרים שונים הדנים בנסיבות שונות באשר לחלוקת האחריות. העובדות המיוחדות של כל מקרה צריכות לקבוע את החלוקה עפ"י הכללים המקובלים והשכל הישר. כל מקרה ונסיבותיו : הגיל, מקום התאונה, טיב הסביבה מבחינת האוכלוסיה, קירבת בית ספר וכו'.
ג. האב ערער על כך שלא נפסקו לו שכר טירחת עו"ד והוצאות, ואולם הודעת צד ג' נשלחה לשני ההורים והם יוצגו ע"י אותו עו"ד, ולכן אין להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש שלא פסק הוצאות.
ד. נפסק סכום של 150 אלף ל"י עבור כאב וסבל, וכולל פיצוי עבור הפחתת הסיכויים להקים משפחה ואין להתערב בקביעת סכום זה. נפסק סכום של 500 אלף ל"י בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד וזאת כסכום גלובלי שלא עפ"י חישובים אריטמתיים וגם בסכום זה אין להתערב. סכום של 50 אלף ל"י נפסק לקטין עבור עזרה אישית עד שיגיע לגיל 18, ואין לקבל את הטענה כי צריך להעלות את הסכום משום שהתובע יצטרך עזרה של 8 שעות ביום. הקטין נמצא בבי"ס ואין לומר שהוא נזקק לתוספת עבודה של עוזרת בית במשך 8 שעות ביממה. אי לכך אין גם להתערב בסכום זה. בגין הוצאות נסיעה ביקש הילד לחייב את המדינה עבור רכישת מכונית ותפעולה למשך כל ימי חייו, אך צדק ביהמ"ש המחוזי כי מצבו של התובע אינו כזה שלא יאפשר לו להשתמש בתחבורה ציבורית. עם זאת מצא ביהמ"ש המחוזי שהמערער יזדקק לנסיעה במונית לעיתים קרובות יותר, ולפיכך פסק סכום של 10 אלפים ל"י. סכום זה קטן מדי ויש להעמידו על 50 אלף ל"י.
ה. עבור הוצאות וטיפול אישי, ועוזרת בית למערער לאחר שיגיע לגיל 18 לא פסק ביהמ"ש
המחוזי פיצוי כלשהו, וזאת משום שהקטין כנכה יהיה זכאי לקיצבת הביטוח הלאומי לצורך ענינים אלה. בכך אין להתערב.
ו. חוק הבטוח הלאומי מזכה נכים לקבל גמלאות לפי אחוז הנכות כשהקיצבה החודשית היא 25 אחוז מהשכר הממוצע. סכום זה שיקבל התובע לאחר שיגיע לגיל 18 יש לנכות מהפיצויים שנפסקו לו, אך ביהמ"ש המחוזי לא יכול היה לקבוע באופן מדוייק בכמה יתבטא סכום זה, ולכן קבע כי סכום של 175 אלף יופקד בידיים נאמנות ויושקע בהתאם להוראות ביהמ"ש עד שיגיע הקטין לגיל 18. אז יוחלט כמה יש לנכות בגין התשלום של הביטוח הלאומי. בענין זה דחה ביהמ"ש העליון את טענת המערער כי אין בטחון שהחוק לא ישתנה. ביהמ"ש יוצא תמיד מתוך הנחה שהחוק כפי שהוא ישאר גם בעתיד. באשר לטענת המערער כי הוא עשוי לוותר על הזכות לקיצבת הביטוח הלאומי - החוק מחייב את תשלום הגימלאות ואין הזכאי יכול לוותר עליהם. מאידך קיבל ביהמ"ש העליון את ערעורה של המדינה וקבע כי אין לחייב את המדינה לשלם את הסכום הזה שיופקד ויושקע בהשקעות צמודות, אלא הכסף ישאר בידי המדינה ויהיה צמוד למדד בתוספת 3 אחוז ריבית, והחישובים כמה מגיע לקטין וכמה יש להחזיר למדינה יעשו כאשר הקטין יגיע לגיל 18.
ז. באשר לתביעה כי כל הסכומים שלא שולמו עדיין יחול עליהם חוק פסיקת ריבית המאפשר הצמדת החוב למדד יוקר המחייה - החוק חל גם על ענינים התלויים ועומדים בערעור ולא רק על ענינים התלויים ועומדים בביהמ"ש המחוזי. אי לכך יש לחייב את המדינה בתשלום הצמדה וריבית על הסכומים שהיא חוייבה בהם.
ח. המדינה שילמה על חשבון החוב 350 אלף ל"י ופרקליטו של המערער הסכים בשעתו כי הסכום יהיה על חשבון הקרן. עתה הוא מבקש כי הסכום יהיה על חשבון הוצאות וריבית ואילו הקרן תחוייב בריבית והצמדה. בקשה זו של המערער נתקבלה וזאת משום שהסידור שנעשה בין פרקליטו לבין המדינה צריך היה לקבל אישור ביהמ"ש ואישור כזה לא ניתן. על כן יחול חוק החוזים שלפיו מי שחייב קרן וריבית יזקף התשלום תחילה על חשבון הריבית ואחר כך על חשבון הקרן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. וסטשניידר למערער, עו"ד י. בן אור למשיבים. 11.2.79).
ע.א. 148/77 - שאול ומרים רוט נגד ישופה (בניה) בע"מ
*פסילת סעיף בחוזה מכר דירה ע"י קבלן המשחרר את הקבלן מחובות שונות עפ"י החוזה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בת.א. 2583/76 - הערעור נתקבל).
המערערים רכשו דירה מאת המשיבה, בחוזה נקבע פיצוי של 55 אלף ל"י במקרה של הפרת ההסכם, והמערערים טענו כי המשיבה הפרה את ההסכם בכך שהדירה נמסרה למערערים ששה חודשים לאחר המועד שנקבע בהסכם וכן הדירה לא היתה מושלמת בעת מסירתה וחסרו בה מים, חשמל, דלתות וכדו'. סעיף 10 לחוזה קבע כי "קיבל הקונה את החזקה בדירה ישמש הדבר ראיה סופית ומכרעת על מילוי התחייבויות המוכרת עפ"י החוזה". בהסתמכו על סעיף 10, ומכיון שהמערערים קיבלו את החזקה בדירה, קבע ביהמ"ש המחוזי כי קבלת החזקה מהווה ראיה שהמוכרת מילאה את כל התחייבויותיה ועל כן דחה את התביעה על הסף. הערעור נתקבל אך שופטי ביהמ"ש העליון היו חלוקים בדעותיהם באשר לנימוק קבלת הערעור.
השופט שמגר, בדעת מיעוט, סבר כי סעיף 10 בטל בשל היותו נוגד את תקנת הציבור, וזאת לפי סעיף 30 לחוק החוזים, הקובע כי חוזה שתוכנו ומטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל. לדעת השופט שמגר, סעיף 10 הנ"ל נוגד את תקנת הציבור ועל כן הוא בטל.
מאידך סבר השופט אלון בפסק דינו כי בחוזה שבין הצדדים אין לומר כי סעיף כזה נוגד את תקנת הציבור. אעפ"כ סבר השופט אלון כי אין לדחות את התביעה על הסף אלא יש להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי שיקבע אם קיימה המשיבה את חיוביה על פי החוזה בדרך מקובלת ובתום לב, לפי סעיף 39 לחוק החוזים תשל"ג. הן השופט שמגר והן השופט אלון עמדו על ההיבטים השונים של סעיפי ההסכם, הפרתם והתרופות להפרתם, וזאת על יסוד חוקי המכר והחוזים. השופט אלון עמד על ההבדלים שבין פסילת סעיף מטעמים של תקנת הציבור לבין בדיקת סעיף אם בוצע בתום לב. השופט אשר הצטרף לעמדתו של השופט אלון, שאין לפסול סעיף בחוזה שבין צדדים מטעמים של תקנת הציבור, ואין לראות בהוראותיו של סעיף 10 פגיעה באינטרסים של הציבור.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, אלון. עו"ד א. אלבינצר למערערים, עו"ד א. ברשלום למשיבה. 7.2.79).
בקצור
ע.א. 259/78 - מנהל המכס והבלו נגד אוניטרול מוצרים לחסכון במים בע"מ.
*שעור מס קניה על פריט מסויים (הערעור נתקבל).
המשיבה מייצרת ידית מחומר פלסטי קשיח ומשווקת מוצר זה לחברה פרמה שרפ. זו האחרונה מייצרת מחסניות שכל אחת מהן מכילה שני סכיני גילוח ומשווקת את המחסניות יחד עם הידיות כמכשיר גילוח שלם. השאלה שהתעוררה היא אם הידית היא כלי לגילוח לצורך תשלום מס קניה. ביהמ"ש דלמטה סבר שאין לכנות את הידית כלי גילוח ואילו ביהמ"ש העליון קבע כי אין הבדל ממש בין מכונת הגילוח מהסוג הישן ובין המכשיר החדש.
(בפני השופטים : ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד גולדווסר למערער, עו"ד א. שבלת למשיבה. 18.1.79).
ע.א. 375/78 - חברת החשמל לישראל בע"מ נגד עירית תל אביב.
*החלת מס עסקים על תחנות טרנספורמציה של חברת החשמל (הערעור נדחה).
בערעור זה חולקת המערערת על חיובה בתשלום מס עסקים לעיריה בשל 3 תחנות טרנספורמציה שבאיזור תל-אביב. חיוב זה אושר בבית הדין למס עסקים ובביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה. חוק העזר קובע חיוב מס עסקים בגין "חשמל - ייצור או הספקה - בעד כל תחנה או משרד". המערערת סבורה כי תחנות הטרנספורמציה אינן נכנסות לגדר של ייצור חשמל ולא לגדר של הספקה ובכך אין היא צודקת. תפקידה של תחנת הטרנספורמציה היא חלק מתהליך הייצור של החשמל, שכן תפקידה לשוות למצרך זה ממדים המכשירים אותו לצריכה בידי הצרכן. ברם יהא פירושו של ייצור אשר יהא, שלב של הספקה יש כאן מכל מקום.
(בפני השופטים : ויתקון, י. כהן, ברק. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד צ. קליר וש. הורוביץ למערערת, עו"ד א. רמרז למשיבה. 21.1.79).
ע.א. 197/78 - סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ נגד עירית חיפה.
*זכותה של העיריה לזקוף תשלום מסים על חשבון מסויים כשהמשלם לא פירט לאיזה חשבון הוא משלם (הערעור נדחה).
המערערת נדרשה לשם מס עסקים בגין שנות המס 1975, 1976, היא חלקה על גובה המס, ערערה לביהמ"ש המחוזי ובפתח הדיון העלתה המשיבה טענה מקדמית שאין לדון בערעור מפני שהמערערת לא שילמה לפני הגשת הערעור את הסכום המינימלי
כנדרש בפקודה הנ"ל. ביהמ"ש עשה את החישוב של הכספים ששילמה המערערת לעיריה והגיע למסקנה כי התשלומים מכסים תשלום מינימלי עבור שנה אחת, ועל כן לגבי אותה שנה השאיר את הערעור, ואילו לגבי השנה השניה דחה את הערעור על הסף. הערעור נדחה. אין לקבל את טענת המערערת כי מכיון שערערה על שתי שנות מס ביחד די בכך ששילמה סכום מינימלי לגבי שנה אחת. העובדה ששני הערעורים הוגשו ביחד אינה פוטרת מן החובה לשלם לגבי כל שנת מס את הסכום המינימלי האמור. טענה אחרת העלתה המערערת, כי שילמה לעיריה סכומי כסף שונים והעיריה לא זקפה את התשלומים כולם על חשבון מס עסקים. כמסתבר, חשבון המערערת בעיריה משותף למס עסקים ולארנונה כללית וכל תשלום ששולם נזקף מחציתו על חשבון ארנונה ומחציתו על חשבון מס עסקים. צודקת המשיבה כי מכיון שהמערערת לא ייחסה את התשלום לחוב זה או אחר, היתה המשיבה רשאית לזקוף את התשלומים לשני החובות גם יחד. זכות זו של הנושה לזקוף את התשלומים על חשבון החוב כפי שהיא מוצאת לנכון, אינה דוקא בתשלומים לפי חוזה אלא גם בתשלומי מיסים,אם המשלם אינו קובע על חשבון איזה חוב הוא משלם את תשלומו.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד ה. גולדשמיד למערערת, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 24.1.79).
ע.א. 221/78 - ז'ול עובדיה נגד סולומון כהן.
*הגשת תביעה על יסוד פסק חוץ (הערעור נתקבל).
לפי חוק אכיפת פסקי חוץ פתוחות לתובע שתי דרכים : לבקש להכריז על פסק החוץ כפסק אכיף ; להגיש תביעה על יסוד פסק חוץ ולבקש מביהמ"ש להכיר בו. בעניננו הגיש המערער תביעה על יסוד פסק חוץ בדרך המותווית בסעיף 11 לחוק אכיפת פסקי חוץ ותביעתו נדחתה. הערעור נתקבל. בעלי הדין מוצאם ממרוקו ובשנת 1965, כאשר שניהם היו תושבים שם, התקשרו בהסכם לשותפות בעסק. זמן קצר לאחר מכן עזב התובע את מרוקו והתגורר בצרפת ולבסוף הודיע לו המשיב על פירוק השותפות, בשנת 1969 הגיש המערער תביעה בבימ"ש במרוקו נגד המשיב לפירוק השותפות ולמתן חשבונות ולבקשתו הוטל עיקול זמני על נכסי הנתבע. המשיב מינה עו"ד ולאחר מספר חודשים עזב את מרוקו ועלה לישראל. גם לאחר מכן הוסיף פרקליטו לייצגו. ביהמ"ש מינה חוקר, הלה הגיש דו"ח וביהמ"ש במרוקו נתן פס"ד על יסוד הדו"ח, וחייב את המשיב לשלם למערער סכום השווה לכ-300 אלף פרנקים צרפתיים. פס"ד זה הוא נשוא התביעה, ובביהמ"ש המחוזי הועלו כמה טענות של המשיב אך כולן נדחו פרט לאחת, לפי סעיף 11(א) הנ"ל הכרה בפסק חוץ, להבדיל מאכיפת פסק חוץ, תלוייה בקיום הסכם בין ישראל והמדינה שבה ניתן הפסק, אך לפי סעיף 11(ב) רשאי בימ"ש להכיר בפסק חוץ גם אם אין הסכם בין ישראל ואותה מדינה, וזאת אם ביהמ"ש ראה "שמן הדין והצדק לעשות כן", בין ישראל למרוקו אין הסכם וביהמ"ש המחוזי סבר שאם כי מן הדין להכיר בפסק שהוא כשיר על פניו, הרי הפסק ניתן להוצאה לפועל במרוקו ושם הוטל עיקול זמני על נכסי הנתבע, ולא מן הצדק הוא ליתן בידי התובע סעד כפול נגד הנתבע ולהיפרע ממנו אותו חוב כאן ושם. בכך טעה ביהמ"ש המחוזי. אין לפסול פסק חוץ בשל כך בלבד שניתן להוצאה לפועל גם בארץ שבה ניתן. אם הפסק יבוצע כאן יוכל הנתבע להתגונן במרוקו נגד הוצאתו לפועל ואילו אם יוצא לפועל שם יוכל הנתבע להתגונן כאן. אין גם לקבל את טענת המשיב כי לא ניתנה לו אפשרות סבירה לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו בכך שברח ממרוקו. היה לו שם עו"ד והוא יכול היה לעמוד בקשר עם עוה"ד ולהעביר לו את כל האינפורמציה ואת כל העובדות הקשורות למקרה.
(בפני השופטים : ויתקון, גב' בן פורת, אלון: החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. אלכהא למערער, עו"ד בן שאול למשיב. 24.1.79).
ע.א. 684/77 - היועץ המשפטי לממשלה נגד נג'י קחסן.
*הכרזה כנספים של שני אחים שנחטפו ע"י הבולשת העירקית (הערעור נדחה).
שני אחיו של המשיב נעצרו ע"י הבולשת העירקית במרץ 1975 ומאז נעלמו עקבותיהם. ביהמ"ש המחוזי הכריז, לפי בקשת המשיב, על יסוד סעיף 1 לחוק הגדרות מוות, תשי"ג-1952, כי שני האחים הינם "נספים", דהיינו אנשים שעקבותיהם נעלמו יותר משנתיים ויש יסוד לשער שמתו עקב מאורעות מלחמה. הערעור נדחה. השאלה המשפטית היחידה שעורר המערער הינה אם שני האחים מתו עקב מאורעות מלחמה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי פעולות החטיפה של היהודים ע"י הבולשת היו תוצאה של מלחמות ישראל ערב, וכי הקשר הסיבתי שבין החטיפות והרדיפות מזה ומלחמת ישראל מזה הוא הדוק די הצורך כדי לראות אותן כנגרמות עקב מאורעות מלחמה. נכון, הפירוש שפירש שופט בית המשפט המחוזי את המונח "מאורעות מלחמה" הוא פירוש מרחיב, אבל הנושא מצדיק פירוש כזה, כי הדבר מיטיב עם יורשיהם של קורבנות הרדיפות, בלי לפגוע באינטרס ציבורי כלשהו הראוי להגנה. חוק הצהרות מוות החדש משנת 1978 קובע כי יש לראות אדם כנעדר רק כעבור 7 שנים מהיעלמו של האדם, וסעיף 10 לחוק קובע כי הוא יחול אף על אדם שעקבותיו נעלמו לפני תחילתו, אך אין לומר שהוא חל על המקרה דנא. הוראת המעבר אין בכוחה לפגוע בתוקפה של הצהרה שניתנה כדין לפני חקיקתו של חוק, וכאן ניתן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי לפני חקיקת חוק זה.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד רובינשטיין למערער, עו"ד שוחט למשיב. 20.1.79).
ע.א. 216/77 - אמנה מוחמד גונדיה נגד יוסף מנצור ואח'.
*תקפותו של יפוי כח בלתי חוזר להעברת קרקע מאב לבנו (הערעור נדחה).
במאי 1964 חתם המנוח מוחמד מנצור על יפוי כח בו הודה שנתן לבנו יוסף (המשיב הראשון) חלקת קרקע במתנה. בגוף יפוי הכח הצהיר שהוא בלתי חוזר כי תלויות בו זכויות בנו יוסף, ושמסר לבנו את החזקה בחלקה. שנתיים לאחר מכן נפטר המנוח ובשנת 1974 הוצא צו ירושה שבו הוצהר כי היורשים הם המשיב, המערערת, שהיא בתו של המנוח ועוד שבעה יורשים. באותה שנה נרשמה החלקה על שם היורשים בהתאם לצו הירושה. לאחר מכן סירבה המערערת להרשות למשיב לבנות על החלקה ובשנת 1976 הגיש המשיב בקשה לביהמ"ש המחוזי לבטל את הרישום על שם היורשים ולרשום את החלקה בשמו בתוקף המתנה שנתן לו אביו וחזקתו בחלקה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור נדחה. על עניננו חל עדיין הדין שלפני 1968 (חוק המתנה). מיד עם חתימת יפוי הכח קיבל המשיב את החזקה בחלקה ובנה בית ושם הוא גר עם בני משפחתו. עובדות אלה שקולות כנגד חוסר התמורה המונע בדרך כלל את ביצוע המתנה, אין לקבל את הטענה כי העיסקה חייבת רישום בפנקסי המקרקעין ומכיון שלא נרשמה היא בטלה לפי הדין שחל אז. נוסח יפוי הכח מראה שהמנוח התכוון כי המתנה תירשם בספרי האחוזה וכאשר זאת היתה כוונתו של בעל הנכס, מפרשים את הפעולה לא כמתנה בהווה אלא כהסכמה לתת מתנה.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, בכור, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד מ. קריצמן ומ. לוגסי למערער, עוה"ד גולדברג וגב' גורני למשיבים. 29.1.79).
ע.א. 603/75 - רוזה קאופרפלד נגד ד"ר ע. וקס.
*קביעה מי מבין שני בני זוג נפטר קודם בשואה (הערעור נדחה).
המנוח אמיל ביאמס ואשתו המנוחה וילדיו נפלו בתקופת השואה כאשר נלקחו למחנה השמדה ושם נעלמו עקבותיהם. המערערת הינה אחותו של המנוח והמשיב הוא אחיה של אשת המנוח. המנוח השאיר מקרקעין בישראל והמערערת טוענת כי אשת המנוח נפטרה לפניו ולפיכך לא היה לאשה כל רכוש ועל כן אין למשיב חלק בירושה. המשיב טען מאידך כי המנוח נפטר תחילה ומכיון שכך ירשה אשתו חלק מנכסיו והוא
הינו יורש של האשה. על המשיב היתה מוטלת חובת הראיה שכן הוא היה שביקש את צו הירושה. ביהמ"ש קיבל את גירסת המשיב והערעור נדחה. בביהמ"ש בצ'כיה, שם התגוררו המנוחים, ניתנו שתי הצהרות מוות, בהן קבע ביהמ"ש שיש לראות את המנוח כאילו נפטר במרץ 1945 ואילו אשתו וילדיו נפטרו באפריל 1945. על סמך תעודות אלה קבע ביהמ"ש המחוזי כי הבעל נפטר תחילה. מן הדין ומן הצדק להכיר בהצהרות המוות שניתנו ע"י ביהמ"ש הצ'כי, שהיה בימ"ש מוסמך לפי דיני צ'כיה, ואיש אינו טוען שההצהרות הושגו במרמה ובדרכים פסולות.
(בפני השופטים : ח. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט ח. כהן. 30.1.79).
ע.א. 7/78 - נסים קמחי נגד קלרה איצקוביץ.
*צירוף טופס סטנדרטי לא חתום לתביעה בסדר דין מקוצר (הערעור נדחה).
המערער הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה על סכום של כ-200 ל"י. בכתב התביעה נאמר שהתביעה היא על יסוד התחייבות שנתנה המשיבה עבור סידרת ספרים שהמערער מכר לה. לכתב התביעה צורף טופס בנוסח מודפס המכיל תנאים של התחייבות, אבל אין הטופס חתום ולא מוזכר בו שמה של המשיבה, רשם בימ"ש השלום דן בכתב התביעה, לאחר שהמשיבה לא ביקשה רשות להתגונן, ומחק את הכותרת "סדר דין מקוצר", הוא קבע שיש לשמוע עדות, והעביר את התביעה לבימ"ש השלום לדיון רגיל. המערער ערער על החלטת הרשם והשופט קבע כי למרות שלא הוגשה בקשה לרשות להתגונן אין הרשם חייב לתת פסק דין כמבוקש שהרי לא צורפה בכתב התביעה שום התחיבות או ראיה להתחיבות. על החלטה זו ערער המערער לביהמ"ש המחוזי, לאחר בקשת רשות, וביהמ"ש החליט שעל הרשם להזמין את התובע שימציא את מקור המסמך הנזכר בתביעה ורק לאחר הצגת המקור יחליט הרשם אם התביעה מבוססת על מסמך בכתב לצורך סדר דין מקוצר. הערעור נדחה. הרשם חייב לבדוק אם התביעה ממלאת על פניה אחרי דרישות התקנות, גם אם הנתבע לא ביקש רשות להתגונן, לפיכך יכול היה ביהמ"ש המחוזי לדחות את הערעור וחסד עשה עם המערער כשנתן לו הזדמנות נוספת למלא את אשר החסיר בערכאה ראשונה ע"י הבאת המסמך החתום בפני הרשם.
פסק הדין ניתן מפי מ"מ הנשיא לנדוי, והשופטת בן פורת הוסיפה כי צדק הרשם בהחלטתו על כל חלקיה. אם מלכתחילה לא הוגש העתק המסמך כראשית ראיה אין התביעה בת בירור בסדר דין מקוצר. אם נתבקש תיקון ונעתרים לבקשה יש להמציא לצד שכנגד את המסמך המתוקן שהרי יתכן שאז ירצה להגיש בקשה להתגונן. השופט ברק הצטרף לחוות דעתה של השופטת בן פורת באשר לאפשרות לתיקון המעוות.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ברק. 31.1.79).
ע.א. 655/77 - חנוך פינקל ואח' נגד הדר חברה לביטוח בע"מ.
*החזרת תיק לביהמ"ש המחוזי עקב טעויות בסיכום ממצאים עובדתיים (הערעור נתקבל).
המערערים ביטחו תכשיטים בשווי של כרבע מליון ל"י אצל המשיבה ולאחר מכן נסעו לחו"ל. הם התגוררו בגווטמאלה, ארזו את כל התכשיטים במזוודה על מנת לטוס לפנמה ובדרך נגנבה המזוודה. המערערים הגישו תביעה נגד חברת הביטוח ותביעתם נדחתה. הערעור נתקבל. מסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי, שאינו מאמין לסיפור המעשה שהועלה מפי המערערים, מבוססות על עובדות שונות והמערערים הצביעו על טעויות שנפלו כאשר ביהמ"ש המחוזי סיכם את ממצאיו. אי לכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שישמע את הטענות המתייחסות למערכת העובדות שנפרסה בפניו.
(בפני השופטים : שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ע. כהן למערערים, עו"ד ב. זויגר למשיבה. 31.1.79).
ע.א. 552/78 - אילנה רבי ואח' נגד דניאל רבי.
*סמכות דיון בעניני מזונות לילדים כשמתקיים דיון על כך בבי"ד רבני (הערעור נדחה).
המערערים, ילדיו של המשיב, תבעו בביהמ"ש המחוזי מזונות. מתקיימים בין ההורים הליכים בפני ביה"ד הרבני ושם נפסקו מזונות למערערת ולילדים.
כיון שכך טען המשיב כי אין לביהמ"ש סמכות להיזדקק לתביעת המערערים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיב והערעור על כך נדחה. המערערת פנתה לביה"ד הרבני בתביעת מזונות ונתקיימו ישיבות לא מעטות, נפסקו סכומי מזונות והללו אף הוגדלו והכל על יסוד בקשות המערערת. מבחינה פורמלית לא הופיעו שמותיהם של הילדים כצדדים בבית הדין הרבני, אך ביהמ"ש המחוזי ציין שאין להסתפק במבחן הפורמלי, ואין להכריע בענין על פי צורתם של דברים אלא על פי תוכנם. המגמה שלא לחסום דרכם של קטינים לביהמ"ש המחוזי נובעת מחשש שמא קופחו הילדים בהליכים כלשהם בפני בית דין שעיקרם הסכסוך בין ההורים. כאן לא היתה תביעה מצד האשה לגירושין אלא למזונות בלבד ובמסגרת תביעה זו נדונו עניני המזונות, ובית הדין מיקד את הדיונים לעניין המזונות. כך שעניין זה שונה ממרבית הענינים שנדונו בפסיקה, שבהם המזונות היו חלק מהתדיינות בענין גירושין. ביהמ"ש המחוזי נתבקש גם לדון בענין החזקת הילדים. בענין זה הגיש בשעתו המשיב תביעת גירושין וכרך בה מפורשות את החזקת הילדים ומזונותיהם. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענת המערערים שהמשיב חזר בו מתביעת הגירושין או זנח אותה, וציין כי עצם העובדה שתוך כדי דיון בבקשת גירושין מעלה המבקש תנאים להחזרת שלום הבית לא די בה כדי להצביע על חוסר כנות בתביעת הגירושין.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פרי למערערים, עו"ד א. כרמל למשיב. 31.1.79).
ע.א. 327/76 - רחל ז'ורק ואח' נגד קורפקו אולה.
*המסקנה מממצאים עובדתיים של רכישת דירה ע"י אם ובתה לצורך מגורי האם, בדיון על הבעלות (הערעור נתקבל).
המנוחה, אמה של המערערת, עלתה לישראל מרוסיה בשנת 1972 ואילו המערערים נמצאים בארץ משנת 1957. האם נתקבלה ע"י המערערים בסבר פנים יפות והתגוררה בדירתם. לאחר מספר חודשים נישאה ועברה לגור בבית בעלה, אך הבעל נפטר והאם חזרה לגור עם המערערים. המערערים חיפשו דירה לאם בקרבת מקום, והתקשרו בהסכם עם בעלי דירה ורכשוה תמורת תשלום של 30 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדה כי האם שילמה על חשבון הדירה 16 אלף ל"י ואילו היתר, כולל אגרות העברה והוצאות אחרות, שולם ע"י המערערים. האם המשיכה להתגורר בדירה ואז התערבו ילדים אחרים וגרמו לכך שהאם הגישה נגד המערערת תביעה לקבלת הדירה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הרכישה נעשתה בשם המערערים וכן קיבל את גירסת המערערים שלפי ההסכם שבינם לבין האם הובטחה זכותה הבלעדית של האם לגור בדירה עד סוף ימיה כשלאחר מכן יעבור השימוש בדירה לידי המערערים. השופט סבר כי התנאי שהדירה תעבור לידי המערערים אחרי מותה של האם הינה התחייבות לתת מתנה לעתיד לבוא והתחייבות כזו צריכה להיעשות בכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין או לפי סעיף 5 לחוק המתנה, ומכיון שלא הועלתה על הכתב אין היא תופסת ועל הדירה להירשם לפי סכומי ההשקעות. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקבע כי הדירה שייכת למערערים בלבד. לא היתה כאן מתנה לאחר המוות, אלא את המצב המשפטי שנוצר יש להגדיר עפ"י אחת משתי חלופות : זה הסכם מסוג מיוחד שלפיו הוענקה לאם, תמורת תשלום של 16 אלף ל"י, הזכות הבלעדית לגור בדירה חינם עד פטירתה ; או הסכם שלפיו נתנה האם למערערים 16 אלף ל"י במתנה על תנאי והתנאי היה שהמערערים יעמידו לרשותה הבלעדית את הדירה על מנת שתגור בה חינם עד סוף ימיה. כלל הוא שאם ישנה אפשרות לפרש הסכם באופן שינתן לו תוקף או באופן שיתבטל, יש להעדיף את הפירוש המקיים את ההסכם על פני הפירוש הפוסל אותו. (בפני השופטים : ויתקון, אשר, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד ברק למערערים, עו"ד פמנזילבר למשיב. 23.1.79).
ע.א. 634/76 - עזבון המנוח משה גרליץ ז"ל ואח' נגד שבתאי אהרון.
*שכר ראוי עבור שימוש במקרקעין (הערעור נתקבל).
המשיב ומורישם של המערערים היו שותפים בנגריה. ביום 25.7.70
נפטר השותף. הנגריה התנהלה על מקרקעין שהועמדו לרשות השותפות מכח חוזה שנעשה ב-1962 בין אגודה בשם המרכז החדש לתעשיה מצד אחד לבין המנוח באופן הדדי מצד שני. ב-1971 הצהיר ביהמ"ש על פירוק השותפות מיום מות המנוח והורה על חלוקת רכוש השותפות בין הצדדים. בענין המקרקעין לא קבע ביהמ"ש דבר בסוברו כי מדובר בבעלות משותפת והסמכות היא לבימ"ש השלום. המערערים הגישו תביעה נגד המשיב לשכר ראוי על המשך השימוש במקרקעין משנת 1970 ועד הגשת התביעה וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. הערעור נתקבל והמשיב חוייב בתשלום שכר ראוי בתוספת הצמדה וריבית. אין נפקא מינה מה טיבה של הזכות של המנוח במקרקעין, בין אם זו זכות שבדין או זכות שביושר, או זכות במקרקעין או זכות במטלטלין (באשר אינה זכות במקרקעין), בין אם היא זכות חזקה מכח המג'לה ובין אם היא זכות שימוש גרידא מכח רשות בלבד, אין המשיב רשאי ליהנות ולהיבנות ממנה וחייב הוא בתשלום שכר ראוי על שימושו בה והנאתו ממנה. מסקנה זו תקפה בין אם נאמר שהמקרקעין היו רכוש השותפות ואז יש לחייב את המשיב בתשלום השכר בהתאם לפקודת השותפויות, ובין אם המקרקעין היו נכסים אישיים של שני השותפים ואז חייב המשיב עפ"י הדין לתת תמורה לעזבון עבור השימוש אחרי פטירת המנוח. ביהמ"ש סקר בהקשר זה את הסעיפים השונים בפקודת השותפויות הנוגעים לזכויות וטובות הנאה בנכסי השותפות, חובות השותף הממשיך להחזיק בנכסי השותפות כנאמן לטובת יורשי השותף שנפטר וכן החובה החילופית לשלם שכר ראוי בהתאם להוראות חוק המקרקעין.
(בפני השופטים : ח. כהן, י. כהן, ברק. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. סוכובולסקי ואלטבאואר למערערים, עו"ד ד. שילנסקי למשיב. 29.1.79).
ע.א. 844/76 - פרידה שוברסקי נגד עדה וילנר.
*ביטול ערעור עקב זניחתו (הערעור התבטל).
הערעור הוגש בשעתו ע"י המערערת וכשבא לבירור ביוני 1978 נתקבלה הידיעה כי המערערת נפטרה ואין אפשרות לברר את הערעור. השמיעה נדחתה למועד אחר כדי לצרף את העזבון. כאשר התחדש הדיון הודיע הפרקליט שהגיש את הערעור בשם המנוחה כי ציפה לכך שהפרקליט המייצג את העזבון ימשיך במקומו לטפל בערעור. ברור שסמכותו של פרקליט המנוחה להתייצב בפני ביהמ"ש פגה ברגע ששולחתו נפטרה והעזבון בחר עו"ד אחר כדי לייצגו. מיוני 1978 ועד עתה לא עשה העזבון דבר כדי להצטרף לדיון ולהמשיך בו ומטעם זה אין לדחות את הבירור שנית. ההשהייה הארוכה מעידה על כך שהעזבון זנח את הערעור ויש לבטלו.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, אשר, ברק. עו"ד הלוי למערערת, עו"ד גורבן למשיבה. 1.2.79).
ע.א. 291/78 - פאר עד חברה לבנין וגלעד אושרובסקי נגד נילי אושרובסקי.
*בקשה לפירוק חברה שהוגשה ע"י אחד משני בעלי המניות (הערעור נדחה).
המערער השני והמשיבה הינם בני זוג שרכשו בשעתו חלקת קרקע על שם חברה כשמטרת החברה היא "לבנות בית על החלקה". מאז יסוד החברה עברו שנים רבות ודבר לא נעשה כדי להתחיל בהגשמת המטרה הנ"ל של החברה. בינתיים הסתכסכו הבעל והאשה וזו הגישה תביעה לפירוק החברה, תביעתה נתקבלה והערעור נדחה. טענת הבעל שהליכים אלה אינם אלא קינטור והטרדות מצד אשתו, אינה מעלה ואינה מורידה כאשר יש בידה עילה חוקית לפירוק החברה, שלא ניהלה את העסק שלשמה היא נוסדה, כמו כן יש להשוות את בעלי המניות לשותפים במקרקעין. יש לנהוג בפירוק חברה פרטית שאינה אלא בעלת מקרקעין בלבד, לפי הכללים החלים על פירוק שיתוף במקרקעין, ולפי סעיף 37 לחוק המקרקעין זכאי כל אחד מהשותפים בכל עת לדרוש פירוק השיתוף.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. הררי למערערים, עו"ד א. מיטל למשיבה. 8.2.79).
ע.א. 118/78 - גוב ארי חברה לבנין בע"מ ואח' נגד יצחק כהן ואח'.
*החובה לרשום מחסנים כרכוש משותף אם לא הותנה אחרת במפרט (הערעור נדחה).
המערערים בנו בנין בנהריה, היו בו מחסנים שהוצמדו לדירות ומחסנים שהמערערים לא הצמידו לדירות והתכוונו להשאירם לעצמם ע"י רישומם כיחידות נפרדות ברישום הבית המשותף. בחוזה המכר של הדירות צויין כי החוזה כולל את הדירות בלבד וכי המוכרים רשאים להוציא מכלל הרכוש המשותף כל מה שימצאו לנכון, אך לא קיימו את מצוות חוק המכר (דירות) לציין במפרט את החלקים שיהוו רכוש משותף ומהם החלקים המוצאים מהרכוש המשותף. לפי חוק המכר המוכר דירה בבית המיועד להרשם כבית משותף והתקנון שבדעתו לרשום מבטל הוראת התקנון המצוי בענין הרכוש המשותף חייב לכלול במפרט ולצרף לחוזה המכר פרטים על כך. מוכר שלא מסר פרטים על החלקים שהוא רוצה להוציא מהרכוש המשותף יראו אותו כמי שהתחייב שהוראות התקנון המצוי יחולו על הבית המשותף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לראות במחסנים נשוא המחלוקת רכושם המשותף של כלל הדיירים. המערערים טענו כי המחסנים אינם מלכתחילה חלק מן הרכוש המשותף, אלא דירה נפרדת, ועל כן לא היה צורך לכתוב במפורש כי מוציאים אותם מהרכוש המשותף. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון. הגדרתה של "דירה" הינה חדר או תא או מערכת חדרים או תאים שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים או לצורך אחר, ובעניננו לא הובאה כל ראיה כי המחסנים נועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת. כיון שהמחסנים לא היו יחידה שלמה ונפרדת, יש לראותם כחלק מן הרכוש המשותף.
(בפני השופטים : ויתקון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. לאור למערערים, עו"ד ש. ברלינר למשיבים. 14.2.79).
ע.א. 267/78 - לידיה בלפור נגד איסר בלפור.
*פירוש הסכם מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיב היו נשואים, התגוררו בארה"ב ושם נפרדו וביהמ"ש נתן תוקף של פס"ד להסכם ביניהם בענין מזונות. ביהמ"ש בירושלים נתן תוקף לפסק הדין מכח חוק אכיפת פסקי חוץ. האשה וילדיה עלו לישראל וכאן התעוררה בהוצל"פ השאלה אם חל סעיף 4 בהסכם שהוא סעיף המזונות הכללי, או סעיף 6 הדן בחלוקת הרכוש בין בני הזוג ויצירת קרנות למזונות במקרה שהאשה וילדיה יעזבו את ארה"ב. ראש ההוצל"פ שמע את טענות הצדדים בדבר פירוש ההסכם וקיבל את טענת המערערת כי סעיף 6 אינו מחליף את סעיף 4. ביהמ"ש המחוזי סבר כי חל סעיף 6 על היחסים הכספיים בין בני הזוג וביהמ"ש העליון אימץ את פירושו של המשיב כי חל סעיף 6 על ההסכם. ביהמ"ש הטעים כי סמכויות ראש ההוצל"פ הן כאלה שעליו לפעול עפ"י האמור בפסק הדין כפשוטו, ואין עליו לחקור בשאלה מה כוונת הצדדים. ראש ההוצאה לפועל רשאי לדון בשאלה אם נכונה טענת פרעתי, אך אם נותר דבר בלתי ברור של פירוש הסכם או פס"ד צריך הוא לפנות לביהמ"ש בבקשת הבהרה. זימון הצדדים ע"י ראש ההוצל"פ כאמור בסעיף 19 לתקנות ההוצאה לפועל נועד רק לצורך בירור טענת פרעתי.
(בפני השופטים : י. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. פרוידנברגר למערערת, עו"ד ר. לויט למשיב. 7.2.79).
ע.א. 276/78 - חיים לוי נגד ימימה לוי.
*תביעה להצהרה על שיתוף בנכסים בין בני זוג (הערעור נדחה).
המשיבה והמערער נישאו בשנת 1954, בשנת 1955 נולד להם בן ובשנת 1958 נולדה להם בת. לפני נישואיו גר המערער בדירה בת חדר אחד, ובה גרו בני הזוג עד 1960 ואז עברו לדירתם הנוכחית, לאחר הנישואין חדלה המשיבה לעבוד ופרנסת המשפחה היתה על המערער. מאחר שהמשפחה התקיימה בצמצום החלה המשיבה לעבוד בשנת 1960 ואת כל אשר השתכרה נתנה לצורך הוצאות המחייה שהמערער לא סיפק. בני הזוג לא חיו בשלום וכבר בשנת 1958 הגישה האשה תביעת מזונות נגד הבעל. במשך
כל השנים נמשכו חיכוכים בין בני הזוג על רקע פרנסת הבית, ותלויים עתה הליכי גירושין בביה"ד הרבני. בביהמ"ש המחוזי הגישה האשה בקשה כי יוצהר שמחציתה של הדירה שבה היא מתגוררת עם בעלה, ומחציתם כל הנכסים האחרים, כולל חשבונות בבנק וכו', שייכים לה במחציתם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מחצית הדירה נרכשה מתמורת הדירה הקודמת שהיתה שייכת לבעל ורק המחצית השניה מומנה מהמאמצים המשותפים של שני בני הזוג, ולפיכך קבע כי רבע מן הדירה שייכת למשיבה ובאשר לנכסים האחרים קבע ביהמ"ש המחוזי כי מחציתם שייכת למשיבה. הערעור נדחה. בין בני הזוג לא נעשה הסכם שיתוף בנכסים, אך שיתוף יכול להיווצר גם ע"י נסיבות החיים המשותפים. ביהמ"ש יכול להסיק מסקנותיו עפ"י כוונת הצדדים. הכוונה היא ענין שבעובדה הנלמדת מתוך כלל הנסיבות מהן ניתן להסיק על קיומו של הסכם מכללא. יש לתת את הדעת על השאלה אם חיו בני הזוג בשלום, אך אין צורך כי היחסים התנהלו כל הזמן על מי מנוחות, וגם אם היו משברים או עליות וירידות ביחסים עדיין ניתן ללמוד מתוך הנסיבות על שיתוף בנכסים. על ביהמ"ש לבדוק אם בני הזוג יצרו מערכת אחידה ומשותפת של חיים בצוותא, בה נערך מאמץ משותף אשר בו נוצרת חלוקת משימות. עיקרם של חיים בשלום הוא בכך שנוצר תא משפחתי המתפקד בתור שכזה ואשר בו מוזרמים המשאבים למען הקיום בצוותא. העובדה שבשנת 1958 הגישה המשיבה תביעת מזונות אין בה כדי להצביע על חוסר חיים בצוותא של בני הזוג. לא רק שהמחלוקת הסתיימה בהסדר מוסכם אלא שלבני הזוג נולד ילד נוסף אחרי אותו הסדר.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. קלר למערער, עו"ד ד. ויטגלט למשיבה. 5.2.79).
ע.א. 97/78 - דוד גל נגד אני גל ואח'
*מזונות וצו האוסר על הבעל להכנס לדירת בני הזוג (הערעור נדחה).
שלוש המשיבות, אשתו ושתי בנותיו הקטינות של המערער, הגישו לביהמ"ש תובענה למזונות בסכום של 4 אלפים ל"י לחודש, למתן צו שיאסור על המערער להיכנס לדירת בני הזוג, ולהצהיר כי על הבנות להישאר אצל האם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האשה היא בעלת נכסים ויכולה לפרנס את עצמה וכי המערער חייב במזונות שתי בנותיו, וחייב אותו לשלם 3 אלפים ל"י מזונות. כן נתן ביהמ"ש צו האוסר על הבעל להיכנס לדירה שבה גרו בני הזוג וזאת לנוכח מקרה שבו דחף הבעל את האשה, נתן לה בעיטה ולאחר שהזעיקה את המשטרה היו צעקות בין בני הזוג והבעל נתן לה סטירת לחי. הערעור נדחה. הטענה נגד צו המניעה היא שהצו היה מבוסס על תקרית חד פעמית שבה התלהטו הרוחות ואין תקרית זו מצדיקה את מתן צו המניעה. ברם ביהמ"ש המחוזי קבע כי השימוש באלימות לא היה בעידנא דריתחה אלא חלק מהתוכנית של הבעל להביא את האשה לידי כך שתעמוד בדרישותיו בקשר לענין הגירושין. היחסים בין הבעל והאשה הגיעו לכלל משבר ומגורים משותפים יביאו רק לידי תקריות נוספות. מדור נחשב כחלק ממזונות האשה והילדים וביהמ"ש רשאי לתת פסק דין שיבטיח להם מגורים בתנאי שלווה ללא הפרעות מצד הבעל. צוי מניעה האוסרים על בעל להיכנס לדירה ניתנו ע"י ביהמ"ש גם כשהדירה היתה בבעלות הבעל, ובודאי אין לסרב לתת צו כזה כשהדירה נרכשה ע"י האשה לפני הנישואין ורשומה על שמה.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, י. כהן, החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ג. גרמן למערער, עו"ד מ. בר שלטון למשיבות. 5.2.79).
ע.א. 263/78 - חברת חשמל לישראל בע"מ נגד המועצה המקומית נשר.
*היטל ביוב (הערעור נתקבל).
בערעור זה התעוררו שאלות מספר הנוגעות להיטל ביוב. עפ"י החוק רשאית הרשות המקומיות להטיל היטל ביוב על בעלי נכסים, אפשר להגיש ערר לועדת עררים ולאחר מכן ניתן לערער לביהמ"ש המחוזי בדרך של בקשה בדרך המרצה.
המערערת חוייבה בתשלום של מליון ל"י היטל ביוב, הערר לועדת העררים נדחה וכן ערעורה לביהמ"ש המחוזי והערעור לביהמ"ש העליון נתקבל בשאלה משפטית אחת. בפסק דינו קבע ביהמ"ש העליון : בביהמ"ש רשאי המערער להעלות בתצהירו עובדות שלא נטענו בועדת העררים, רק אם הדבר דרוש לשם מיצוי הצדק ; בעל מקרקעין חייב באגרת ביוב רק אם הביוב ישמש אותו ובעניננו מבחינה עובדתית הוכח כי הביוב משמש את המערערת ; טענה חדשה העלתה המערערת בביהמ"ש המחוזי כי כבר שילמה דמי השתתפות בהתקנת ביוב ובדין לא נדונה ע"י ביהמ"ש המחוזי משום שלא נטענה בועדת ערר ; טענת המערערת שיש לה בור ספיגה משלה ועל כן היא לא תזקק לביוב לאו טענה היא שהרי אין סימוכין בחוק כי בעל ביוב פרטי פטור מן ההיטל עבור התקנת ביוב ציבורי.
הערעור נתקבל מן הטעם שהמשיבה לא ציינה בדרישת התשלום כל השערה ביחס לשיעורי ההוצאות הממשיות להתקנת הביוב. ההיטל צריך לכסות את הוצאות הביוב ואם חוק העזר קובע סכומים הגדולים מן ההוצאות הנדרשות, חוק העזר בטל מחמת חריגה מסמכות או חוסר סבירות. צריכה להיות זיקה בין סכום ההוצאות לבין שיעורי ההיטל. על הרשות המקומית הראיה בדבר שיעור ההוצאות המשוער, משום שרק היא יודעת ויכולה להוכיח מה סכום ההוצאות הנדרש להתקנת הביוב, הרשות המקומית תצא ידי חובתה אם תניח דעתה של ועדת הערר או של ביהמ"ש ששיעורי ההיטל שנקבעו חושבו עפ"י אומדנות ונתונים שיכלה באורח סביר לסמוך עליהם. ועדת הערר וביהמ"ש רשאים שלא להיזקק לטענה ששיעור ההוצאות קטן מן ההיטל או שאין יחס בין שיעור ההוצאות לבין ההיטל, אם טענה כזו נראית טרדנית על פניה, ולמשל כששיעורי ההיטלים נראים לכאורה נמוכים וסבירים. בענין שלפנינו אין לומר על טענת המערערת שלכאורה אין בה ממש, כאשר מדובר בהיטל של מליון ל"י. אי לכך הוחזר התיק לביהמ"ש כדי שהמועצה תוכל להראות את הבסיס לחישוב ההיטל שקבעה.
בפני השופטים : ח. כהן, י. כהן, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב. גרוס למערער, עו"ד א. זר למשיבה. 13.2.79).
ע.א. 306/78 - פרומה קרוליק נגד עזבון המנוח מנטס ומנהל מס עזבון.
*דחיית בקשה בדרך המרצת פתיחה כשיש דרך משפטית אחרת (הערעור נדחה).
בביהמ"ש המחוזי ביקשה המערערת, בדרך המרצה, פסק דין המצהיר כי מחציתם של מקרקעין מסויימים הרשומים על שם בעלה המנוח שייכים לה מכח הלכת שיתוף הנכסים בין בעל לאשה. כמשיבים צורפו עזבונו של המנוח, ילדיו ומנהל מס עזבון. עפ"י צוואת המנוח יורשת המערערת את כל נכסיו כך שלמעשה אין ענין בתובענה לעזבון ולילדים אלא למנהל מס עזבון. המגמה הינה שמחצית מן הנכסים הרשומים על שם המנוח לא יחושבו כעזבון לצורך מס. ביהמ"ש המחוזי מחק את התובענה על הסף באשר למבקש דרך משפטית אחרת בה יוכל להשיג את מבוקשו. בעניננו ההצהרה נועדה להפחית את שיעור מס העזבון ולשם כך יכלה המערערת לנהוג עפ"י הוראות חוק מס עזבון ותקנות סדר הדין האזרחי בדבר השגה וערעור על החלטות מנהל מס עזבון בשומת המס. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון העיר כי למעשה צריך לדחות את התובענה ולא למחקה, ברם גם אם היא נדחית עדיין תוכל המערערת בהליכים לפי חוק מס עזבון להעלות את הטענה כי מחצית העזבון שייכת לה מכח חוק השיתוף בנכסים. לטענת המערערת כי העובדה בלבד שקיימת דרך משפטית אחרת אין בה כדי למנוע מביהמ"ש היענות לתביעתה למתן פסק דין הצהרתי - אין חולקין על דברים אלה, אך במקרה דנן לא מדובר בדרך חילופית אחרת, אלא בדרך שנקבעה ע"י המחוקק במיוחד לבירור ענינים הקשורים בקביעתו של מס עזבון, וכוונת המחוקק היא שעניני המס הזה ידונו בדרך שנקבעה בחוק ולא אחרת.
(בפני השופטים : אשר, בכור, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. צבן למערערת, עו"ד ד. גורני למשיב. 19.2.79).
ע.א. 310/78 - פקיד שומה כפר סבא נגד גירספר חברה קבלנית בע"מ
*תחשיבי מס הכנסה (הערעור נתקבל).
המשיבה עוסקת בעסקי בניה ולשנות המס 1972, 1973 הגישה דוחו"ת על הכנסתה, ספרי החברה נפסלו לאותה שנה, ולבסוף, במאי 1975, הגיעו הצדדים לידי הסכם בדבר ההכנסות לאותן שתי שנים, ובמקום הכנסה של 10 אלפים ל"י הוסכם על הכנסה של כרבע מליון ל"י. בשנת המס 1974 ניהלה החברה ספרים כחוק ובהם נרשמו הוצאות בסכום כולל של 20 אלף ל"י שהוצאו על השלמה ותיקונים של בנינים שנסתיימו בשנים 1972, 1973. פקיד שומה לא הכיר בהוצאות אלה בסוברו כי בהסכם שנעשה לשנות המס הקודמות לקח בחשבון את כל ההכנסות וההוצאות על בניה לגבי אותן שנים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור החברה באופן חלקי וקבע כי הוצאות בלתי צפויות ניתן לזקוף לחשבון ההוצאות בשנת 1974. הערעור נתקבל. החשבונות של חברות בניה מתנהלים על בסיס מסחרי ולא בסיס מזומנים. בשיטת חישוב זו הכלל הוא שההכנסה החייבת היא מה שהחברה קיבלה וזכאית לקבל עבור העסקים שעשתה בשנת המס, וכל מה שהוציאה ושהיא חייבת להוציא עבור אותם עסקים. כיון שכך יש להניח שבעת עשיית ההסכם לא התכוונו הצדדים לחזור ולברר תקבולים והוצאות נוספים הנובעים מעיסקות שהושלמו בשנות השומה 1972, 1973. כיון שכך יש לדחות את הערעור הנגדי של החברה. מאידך יש לקבל את ערעור המערער שכן בנימוקי הערעור לא היתה כלל טענה בדבר הוצאות בלתי צפויות ולא היה מקום להעלאת אפשרות תאורטית שההוצאות האלה לא נלקחו בחשבון ומסיבה זו בלבד לא היה מקום להיזקק לה. יתירה מזו, ביהמ"ש פסק בעבר שיש להתיר לפתוח מחדש שומה שנעשתה עפ"י תחשיב כאשר הוברר שבאותה שנה היה חוב אבוד שהיה גדול פי כמה מכל ההכנסה, אך היה זה מקרה יוצא דופן במיוחד שלא היה לו פתרון במסגרת התחשיב, וברור שאין כל השוואה בין אותו ענין לבין נושא הדיון הזה מבחינה עובדתית. גם אילו ניתן להחיל את הדברים שבפסק הדין הנ"ל גם על שומה שעפ"י הסכם לא היה מקום להתיר ניכוי כלשהו במקרה דנן. עם זאת אין צורך להכריע אם הדברים שנאמרו בדבר פתיחת שומה שנעשתה עפ"י תחשיב יחולו גם על שומה עפ"י הסכם.
השופטת בן פורת ציינה כי די בשיקול שבנימוקי הערעור כלל לא נטען שהיו הוצאות בלתי צפויות כדי לקבל את הערעור, אך אף בהנחה שהיו הוצאות בלתי צפויות הרי לפחות כאשר הפשרה אינה עפ"י תחשיב והיא מתבצעת במאי 1975, חזקה לכאורה שהובאו בחשבון בהסכם לא רק ההוצאות הצפויות אלא גם ההוצאות הבלתי צפויות בשנת 1974, שהרי במאי 1975 הכל כבר היה גלוי וידוע.
(בפני השופטים : גב' בן פורת, בכור. ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד ד. שפי למערער, עו"ד ג. עמיר למשיבה. 14.2.79).
ע.א. 755/77 - פקיד שומה נגד אסורנס ג'נרל דה פרנס.
*הגדרת הכנסת עבודה בחוק מס שרותים (הערעור נדחה).
בערעור דנא התעוררה השאלה אם "דמי רישום" שמשלמים בפוליסת ביטוח מהווה אצל חברת הביטוח "הכנסת עבודה" לפי סעיף 1 לחוק מס שירותים. הכנסת עבודה מוגדרת בין היתר ככוללת "עמלת ביטוח" ו"עמלת ביטוח" מוגדרת כסכומים ששילם מבטח לסוכן ביטוח. המערער ביקש לראות בשאלה הנ"ל מחלוקת עקרונית וחשובה, ואולם ביהמ"ש המחוזי קבע כי מבחינה עובדתית גבה הסוכן הכללי את דמי הביטוח עבור טיפולו בלקוח באופן ישיר, והחברה כלל לא קיבלה את התשלומים ולא שילמה אותם לסוכני הביטוח. כיון שמבחינה עובדתית לא הגיעו הכספים לחברת הביטוח אין מתעוררת השאלה אם דמי רישום נכנסים לגדר עמלת ביטוח ואם לאו.
(בפני השופטים : ויתקון, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ד. שפי למערער, עו"ד ב. נהיר למשיבה. 8.2.79).
ע.א. 344/78 - שלמה מערבי נגד יוהנה בנשרי ואח'
*אכיפת חוזה שנעשה ע"י איש בשם אשתו (הערעור נדחה).
המערער תבע אכיפת חוזה למכירת מקרקעין נגד המשיבה וטענתו המקורית היתה כי בעלה של המשיבה מכר לו את החלקה וכי מכירה זו מחייבת את המשיבה מדין שליחות. בכתב תביעה מתוקן טען כי המשיבה עצמה חתמה על קבלה שלפיה קיבלה את מחיר החלקה שמכרה למערער. המערער הגיש קבלה על תשלום עבור החלקה ובכתב הגנה כפרה המשיבה בכך שהיא חתומה על הקבלה. בהתחלת המשפט איחרו לבוא המשיבה ובא כוחה והמערער העיד ונשבע כי הקבלה חתומה ע"י המשיבה. לאחר שנסתיימה חקירת העד הופיעו המשיבה ובא כוחה ובחקירה נגדית התברר כי מה שהעיד לא היתה אלא השערה בלבד. כיון שכך דחה ביהמ"ש המחוזי את התביעה והערעור על כך נדחה. בשלב הערעור ביקש המערער להביא גרפולוג מומחה שיעיד כי המשיבה חתומה על הקבלה אך בקשתו נדחתה.
ביהמ"ש העליון העיר כי מקרה זה מצביע על תקלה היכולה לנבוע מכך ששומעים צד אחד בלי שהצד השני נוכח בשעת מעשה, אם כי עצם העובדה שהצד השני אינו מופיע יש בה כדי להרשות לביהמ"ש להתחיל במשפט ללא נוכחותו.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. סלטון למערער, עו"ד י. דובר למשיבים. 8.2.79).
ע.א. 212/78 - פלד ראובן נגד מדינת ישראל
*סמכות בימ"ש בנצרת לתת הצהרת מוות אגב דיון בצו ירושה (הערעור נדחה).
בביהמ"ש המחוזי בנצרת הגיש המערער בקשה לצו ירושה על עזבון אדם שנעדר מאז השואה באירופה. הוא לא הגיש תעודת מוות ולא הצהרת מוות, אלא ביקש להוכיח את המוות אגב הדיון בבקשה למתן צו ירושה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת האפוטרופוס הכללי כי תחילה על המבקש לפנות לבימ"ש בירושלים שיש לו סמכות ייחודית להוציא הצהרות מוות לגבי נעדרים, ורק לאחר מכן הוא יכול לפנות לביהמ"ש בבקשת צו ירושה. הערעור נדחה. לפי סעיף 68(א) לחוק הירושה עובדת מותו של אדם וזמן מותו ניתנים להוכחה בתעודת מוות או בהצהרת מוות "זולת אם התיר ביהמ"ש, מנימוקים שירשמו, להוכיחם באופן אחר". כאן אין כל נימוקים פרט לכך שהמערער אינו רוצה לפנות גם לביהמ"ש המחוזי בירושלים. קבלת הצהרת מוות מוסדרת בחוק הצהרות מוות ובהתאם לחוק זה מוסמך ביהמ"ש המחוזי בירושלים בלבד לתת הצהרות מוות. ביהמ"ש העיר כי מאז חקיקת חוק הירושה בשנת 1965 שונה המצב לעומת מה שהיה לפני כן, כאשר ביהמ"ש העליון פסק כי ניתן לקבוע עובדת מותו של אדם אגב דיון בצו הירושה.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי י. כהן, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד צ. גור למערער,עו"ד ע. בלום למשיבה. 12.2.79).
ע.פ. 339/78 - מדינת ישראל נגד אג"ד בע"מ
*הפקעת מחיר נסיעה באוטובוס (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בכור והנשיא זוסמן, נגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת).
המשיבה מפעילה שירות אוטובוסים ממרכז הכרמל לאחוזה וביום הקובע היו דמי נסיעה 90 אג'. כן היא מפעילה שירות ממרכז הכרמל לאחוזה הממשיך לרחוב איינשטיין ודמי הנסיעה הם 130 אג', כשדמי הנסיעה מאחוזה לרחוב איינשטיין היו גם הם 90 אג'. נוסעת עלתה לאוטובוס במרכז הכרמל וביקשה כרטיס לאחוזה ושילמה 90 אג', במהלך הנסיעה נודע לה שאוטובוס זה נוסע לרחוב איינשטיין וביקשה להוסיף לנהג את ההפרש שבין 90 ל-130 אג', אך הנהג דרש תשלום נוסף של 90 אג'. חברת אגד הועמדה לדין בגין הפקעת מחירים, בימ"ש השלום הרשיע את החברה, ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע כי מדובר בשתי עיסקות נפרדות של הסעות בגין שני הסכמים נפרדים, ואג"ד קיבלה עבור כל עיסקה את המחיר שנקבע לפי צו הפיקוח לאותה נסיעה ולכן לא
עברה עבירה. הערעור נתקבל ברוב דעות כאמור. השופט בכור בפסק דינו, אליו הצטרף הנשיא, ציין כי אמנם מדובר בשני הסכמים נפרדים אך זאת לפי חוק החוזים. ברם, בעניננו יש הוראות מיוחדות בחוק הפקוח, המסדיר את מחירי הנסיעות, ולפי חוק זה מחיר הנסיעה מהכרמל לרחוב איינשטיין הוא 130 אג' ומכיון שלא היו כאן שתי הסעות אלא הסעה אחת, אין נפקא מינה אם נעשו שני הסכמים או הסכם אחד ואסור היה לקחת מחיר העולה על המחיר המכסימלי הקבוע בצו.
מאידך סברה השופטת בן פורת כי מכיון שנעשו שתי עיסקות נפרדות לפי חוק החוזים, הרי שבכל עיסקה לא הפרה חברת אגד את הצו בדבר המחיר המכסימלי, ואין לומר כי חוק החוזים עומד כאן בניגוד לצווי הפיקוח. מחיר הכרטיס צריך להיות תואם את השירות שהנוסע מזמין ותנאי זה התקיים בעניננו.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד גב' ד. וכסלר למערערת, עו"ד ויטגרונד למשיבה. 14.2.79).
ע.פ. 222/78 - דן אגודה שיתופית לתחבורה צבורית בע"מ נגד מדינת ישראל
*יציאת אוטובוסים שלא לפי לוח הזמנים (הערעור נדחה).
עפ"י צווי הפיקוח הנוגעים להסעה באוטובוסים, חובה על חברות האוטובוסים לקיים את לוח הזמנים הסדיר של נסיעות האוטובוסים בקווים השונים. לפי לוח זמנים סדיר של דן, צריך היה לצאת אוטובוס מתחנת המוצא של קו 55 בשעה 8.30 בבוקר והבא אחריו בשעה 9.00. כאשר עמד הנהג להסיע את האוטובוס בשעה 8.30 נתגלתה תקלה בהפעלת הדלתות ועל כן הסיע את האוטובוס לחניון והבא אחריו יצא בשעה 9.00. חברת דן הורשעה בעבירה על סעיף 399 לחוק צו הפיקוח, האומר כי "בעל רשיון קו יפעיל את השירות שעליו ניתן לו הרשיון באורח סדיר, תקין ורצוף". ביהמ"ש קבע כי הוראה זו קובעת אחריות מוחלטת וגם אם קרתה תקלה אין בכך כדי למנוע את הרשעת מפר הצו. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון קבע כי אכן מדובר כאן בהטלת אחריות מוחלטת, ובאשר לטענה כי זוהי אחריות שאי אפשר לעמוד בה, הרי חזקה על המחוקק שאינו מטיל אחריות מוחלטת כאשר השמירה על נורמה התנהגותית היא גזירה שאין אפשרות לעמוד בה. אשר להגנה העומדת לנאשם בתחום האיסור המוחלט, והיא ההגנה של "היעדר רציה" - הגנה זו חייבת להתייחס למעשה גופו, היינו לאי יציאתו של אוטובוס, אך לאו דוקא האוטובוס המסויים, ובאשר לכך אין לומר שהיה כאן היעדר רציה. אין גם לומר כי המעשה או המחדל נבעו מפעולה מכוונת של אדם זר כשלנאשם לא היתה שליטה על מעשיו כך שגם הגנה זו אינה עומדת למערערת. ביהמ"ש העליון העיר כי אפילו היה מדובר בעבירה של רשלנות ולא בעבירה מוחלטת, לא היתה התוצאה משתנה שכן החברה יכולה לנקוט בצעדים כדי למנוע תקלה כזו.
(בפני השופטים : י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד צ. רפפורט למערערת, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 12.2.79).
ע.פ. 582/78 - בורהן יוסף נגד היועץ המשפטי לממשלה
*זיכוי עקב סתירות בעדות עד התביעה
(הערעור נתקבל).
המערער עבד כשוטר ובין היתר ביצע מעצרים על פי פקודות מעצר של ההוצאה לפועל. המתלוננת טענה כי נתנה לו סכום של 300 ל"י על חשבון תשלום לפי פקודת מעצר שהיתה בידו וכי הוא נטל את הכסף לעצמו. המערער הכחיש זאת וביהמ"ש המחוזי הרשיעו עפ"י עדות המתלוננת. הערעור נתקבל. ביהמ"ש העליון ניתח את ההודעות השונות שמסרה המתלוננת במשטרה ועדותה בביהמ"ש והסתירות שבהן לעומת עדותו של המערער, ומצא כי לא היה מקום להרשיע את המערער ולפיכך זיכה אותו. בהיות המתלוננת עד יחיד, היה על ביהמ"ש לנתח את עדותה בזהירות רבה יותר משעשה.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. נקדימון למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיב. 5.2.79).