ע.א. 807/77 - מלכה וולפא ואח' נגד יצחק זאב גולדמן ואח'
*צו ירושה של בי"ד רבני.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1226/73 - הערעור נדחה).
המערערת והמשיב הינם אח ואחות שהתדיינו בקשר לחלוקת עזבון אביהם. בית הדין הרבני נתן צו לחלוקת העזבון והמערערת מבקשת למנוע את בצועו. ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף את תביעת המערערת והערעור על כך נדחה.
א. על פי חוק הירושה, ביהמ"ש המחוזי הוא המוסמך לדון בעניני ירושה, ודיני חוק הירושה חלים על חלוקת העזבון. ברם עפ"י החוק מוסמך בית דין דתי לתת צו ירושה וצו קיום צוואה, אם כל הצדדים הביעו בכתב הסכמתם לכך, וביה"ד הדתי מוסמך "לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו". בעניננו נתנו כל בעלי הדין הסכמתם לשיפוטו של בית הדין. המערערת נתנה יפוי כח לבעלה לחתום בשמה על שטר בוררין בביה"ד והעובדה שלא היא חתמה על שטר הבוררין אינה משנה.
ב. לכאורה נראה שביה"ד פסק מכח פשרה בעת שקבע את זכויות בעלי הדין. חוק הירושה קובע שביה"ד יקבע את זכויות הצדדים "לפי הדין הדתי הנוהג בו" והשאלה היא אם כוונת המלים "לפי הדין הדתי" היא גם לפשרה, אך אין צורך להכריע בשאלה זו. גם אם סטה ביה"ד מהוראות חוק הירושה ולא פסק לפי הדין הדתי, גם אז חשף עצמו לביקורתו של בג"צ ולא לפניה לביהמ"ש המחוזי.
ג. ואשר לפניה לבג"צ - אם מדובר בבי"ד פלוני שנתונה לו סמכות ענינית לדון בנושא, ובעל דין טוען כי במקרה מסויים אין הסמכות קיימת, עליו לטעון זאת מיד, ואם השתהה משתיקים אותו ואין נותנים לו לטעון אחר כך חריגה מסמכות. בעניננו לא טענה המערערת חריגה מסמכות במשך כל הדיון הארוך בביה"ד וגם לא בערעור בפני ביה"ד הגדול.
ד. המערערת סירבה לקיים את חיוביה וביה"ד הודיע שיוציא נגדה כתב סירוב. בין אם רשאי ביה"ד להוציא כתב סירוב ובין אם לא, אין ביהמ"ש יושב בערעור על ביה"ד הרבני וביהמ"ש המחוזי אינו המקום לעורר טענה זו. זהו ענין לבג"צ לדון בו. ה. ביה"ד קבע גם כי כל מה שרשום "על שם הרבנית סובל" יחול עליו פסה"ד בענין חלוקת הנכסים, ובני משפחת סובל הצטרפו לערעור. כיון שלא היו צד לדיון בביהמ"ש דלמטה אין הם יכולים להצטרף לערעור. שונה המצב אילו נודע להם על ההליך בעודו תלוי ועומד ואז יכלו להגיש התנגדות צד ג'. יודגש שתביעה לבטל פס"ד הפוגע בצד שלא היה בעל דין, יש להגיש לאותו בימ"ש שנתן אותו, שכן אין בית דין יכול לבטל פסק דין שיצא מלפני בימ"ש או להיפך.
השופט אלון :
עפ"י חוק הירושה "מוסמך בית הדין הדתי . . . לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו". מכאן שהחוק מסמיך את ביה"ד לנהוג לפי הדין הדתי, אך אינו מחייבו בכך, ואינו שולל מביה"ד האפשרות להחיל את חוק המדינה. לפיכך גם אם נהג ביה"ד על דרך הפשרה יכול היה לעשות זאת. זאת ועוד, דרך הפשרה היא חלק ממערכת הדין הדתי ועל כן יכול בית הדין, גם מסיבה זו, לנהוג בדרך הפשרה במקום שבו עליו לפעול לפי הדין הדתי.
(בפני השופטים: גב. בן פורת, אלון, בכור. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מ. קורינלדי למערערת, עו"ד מ. דרורי למערערים האחרים, עו"ד י. פריבס למשיבים. 19.2.79 ) .
ע.א. 701/77 - רשות הנמלים בישראל נגד כספי עזרא
*אחריות בתאונת עבודה וטענת רשלנות תורמת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 39/76 - הערעור נדחה בעיקרו).
המשיב הועסק כמנופאי ברשות הנמלים. כאשר ירד ממנוף הסתבכה רגלו ונגרמה לו נכות של 13 וחצי אחוז. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התאונה נגרמה בשל רשלנות המעבידה וכי העובד לא תרם ברשלנות לנזקו, ונפסקו למשיב פיצויים שונים. הערעור נסב על עצם חיוב המערערת בגין רשלנות, על אי קביעת רשלנות תורמת של העובד וכן על פרטי הפיצויים.
א. במנוף היתה מעקה של שרשרת לא יציבה ובדין פסק ביהמ"ש כי מחומר הראיות עולה שהאפשרות שהתאונה אירעה בשל חוסר היציבות היא האפשרות הסבירה ביותר, אם כי אין הוכחה ישירה כיצד קיבל העובד את המכה בברכו.
ב. המנוף נרכש מחברה בריטית ידועה העוסקת בייצור מנופים ולפי ההלכה הפסוקה יוצא מעביד ידי חובתו כלפי עובדיו אם הוא רוכש כלי עבודה מיצרן בעל מוניטין, שכן הוא רשאי להניח שהיצרן נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, אולם, ההלכה לא תחול כאשר המעביד יודע, או צריך לדעת, שהיצרן לא נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ואז על המעביד לנקוט באמצעי זהירות מצדו. אין הוא יכול להסתפק בפעולות היצרן אלא צריך לנקוט באמצעי זהירות משלו כדי למנוע את הסכנה. לפיכך השאלה היא אם בנסיבות המקרה דנן ידעה המעבידה או צריכה היתה לדעת שהמנוף מסוכן לעובדים, וביהמ"ש השיב בחיוב על שאלה זו. השרשרת מהווה חלק גלוי ובולט של המנוף וכל מעביד זהיר יכול לגלות את הסכנה ולנקוט באמצעי זהירות. העובדה שבעבר לא נתגלו תקלות אינה משנה, שכן חוסר תאונה בעבר אינו מוכיח עדיין חוסר רשלנות בהווה. מעביד זהיר אינו מחכה לפגיעה ראשונה כדי לנקוט באמצעי זהירות, אלא עליו לנקוט אמצעי זהירות כדי למנוע הווצרות הפגיעה. גם העובדה שהמנוף נבדק מידי פעם ע"י בודק מוסמך אינה משחררת את המעבידה מאחריות, שכן חובת המעביד כלפי העובד היא חובה אישית ונמשכת ואין המעביד משתחרר מחובה זו ע"י העמסתה על שכמי זולתו. כשיש צורך במומחיות מיוחדת יש והמעביד ממלא את המוטל עליו ע"י מינוי בודק מוסמך, אך לא כן כשהסכנה בולטת לעין ואין צורך במומחיות יתירה.
ג. אשר לטענת רשלנות תורמת - טוענת המערערת כי אם הפגם היה ברור וגלוי הרי גם העובד צריך היה להרגיש בו ואם לא נזהר הרי זו רשלנות תורמת. אין לקבל טענה זו. יש הבדל בין מעמדו של המעביד מזה ושל העובד מזה. ההתרשלות היא פונקציה של חובה ולא הרי חובתו של המעביד כלפי עובדו כהרי חובתו של העובד כלפי עצמו. אין דורשים מן העובד כלפי עצמו אותה רמת זהירות הנדרשת מן המעביד כלפי העובד.
ד. אשר לפרטי הנזק - המערער נפגע בברכו ועבר ניתוח. נכותו הפיזית נקבעה ל-13.5 אחוז. הוא ממשיך לעבוד אצל המעבידה במשרה מלאה. בשנת 1973 עבד שעות נוספות אך לאחר הניתוח חדל לעבוד שעות נוספות ועובד במשמרת אחת בלבד. נפסקו לו פיצויים לגבי אובדן שעות נוספות עד ליום פסה"ד וכן בגין הפסד השתכרות בעתיד. ביהמ"ש דלמטה אמר כי אינו יכול לקבוע במדוייק את שיעור ההפסד ועל כן העריך את הנזק הן
לעבר והן לעתיד ב-13.5 אחוז מההשתכרות הכוללת וצדק ביהמ"ש בדרך בה נקט, כאשר אין אפשרות להעריך את הפסד השעות הנוספות כשלעצמן, הרי ההזדקקות לנכות הפיזית היא מבחן מתאים. ביהמ"ש התייחס לחישובים השונים הנוגעים להפסד ההשתכרות ואישר אותם, וכן אישר את אחוז ההיוון של 3 אחוז ולא 5 אחוז כפי שדרשה המערערת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, בכור. ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. זיסמן למערערת, עו"ד י. ענבר למשיב. 13.2.79).
ע.א. 316/77 -איסר וולף ואח' נגד שרה לאביאן
*אחריות בתאונת דרכים ורשלנות תורמת.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 804/73 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
בכביש החוף בין תל אביב לנתניה, לפני צומת אכדיה, ליד מפרץ תחנת אוטובוסים החלה המשיבה לחצות את הכביש במקום שאין בו מעבר חציה, נהג טנדר הבחין בה כשהיא יורדת לכביש והאיט את מהירות נסיעתו ואילו המערער שנהג תלת אופנוע עקף את הטנדר ופגע במשיבה לאחר שהספיקה לחצות את הנתיב הימני וכבר עלתה ברגל אחת על אי התנועה שבכביש, ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער התרשל בנסיעתו וכן התרשלה המשיבה, וקבע את תרומת הרשלנות של המשיבה ב-30 אחוז. כן קבע ביהמ"ש המחוזי סכומי פיצויים שונים בגין הפסד השתכרות וכן פיצויי כאב וסבל. על קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
א. באשר לרשלנות המערער - אמנם מדובר בכביש בינעירוני, אך לפי מהירות הנסיעה במקום, המרחק שהספיקה המשיבה לעבור לאחר שיצאה מאחורי הטנדר, וכן העובדה שהמערער ראה את הטנדר מאיט את נסיעתו, כל אלה מצביעים על כך שהמערער לא שם לב במידה הדרושה לנעשה בדרך ובדין נקבע שהתרשל.
ב. אשר לתרומת הרשלנות של המשיבה - היא התרשלה כשהחלה לחצות את הכביש בלי לוודא שכלי הרכב המתקרבים למקום חצייתה רחוקים במידה המאפשרת לה חצייה בטוחה. חציית כביש במקום שאינו מיועד לחצייה כרוכה בכל מקרה בסיכון, ואדם סביר לא יחצה אלא אחרי בדיקה מעשית של מצב התנועה. במרחק 30 מטר מן המקום נמצא מעבר חצייה ולפי תקנות התעבורה חייבת היתה המשיבה לחצות במעבר חצייה, או להתקדם מצד שני לצומת ולחצות קרוב לצומת. אשר למידת הרשלנות התורמת - לכאורה היה מקום לקבוע את אחריותה של המשיבה באחוז גבוה יותר ואולם בעניין חלוקת הנזק בין שני גורמים תורמים, אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב אלא אם נתגלתה שגיאה בולטת המצדיקה שינוי עקרוני.
ג. אשר לגובה הנזק - נכות המשיבה היא 27 אחוז, וביהמ"ש החליט שכושר השתכרותה ירד עקב התאונה בשיעור של 35 אחוז. הוא קבע גם את גובה השכר שעובדת מסוגה של המשיבה יכולה להשתכר ובכל אלה צדק ביהמ"ש. יש להגדיל את הפיצוי עבור כאב וסבל מ- 15 אלף ל"י לחמישים אלף ל"י, בהתחשב בכך שהפגיעות היו חמורות למדי, הצריכו אישפוז למשך תקופה ארוכה, וכן בהתחשב בנכות הצמיתה שנגרמה למשיבה. סבלותיה לא תמו והם ילוו אותה עד סוף ימיה. אשר להוצאות המשפט ושכ"ט - ביהמ"ש המחוזי קבע סכום של 15 אלף ל"י בהתחשב בנסיבות המקרה ואין לומר שביהמ"ש חרג מהנהוג
במידה המצדיקה התערבות ערכאת ערעור, ביהמ"ש העליון קבע כי על התוספת שנקבעה בערעור תחול הצמדה למדד המחירים מיום מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד רסלר למערערים, עוה"ד קריסמין וסרנגה למשיבה. 19.2.79).
ע.פ. 400/78 - שמעון יפרח נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*חומרת העונש (התפרצויות)(הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בהתפרצות לתוך מסעדה יחד עם אדם אחר. המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל, הופעל נגדו עונש של 18 חודשי מאסר על תנאי במצטבר, וכן הופקע רשיונו בהיותו אסיר ברשיון ועליו לרצות שארית עונש מאסר של 16 חודש, כך יצטרך המערער לרצות כ- 5 שנות מאסר. הערעור נדחה בעיקרו, פרט לכך ששנה אחת מתוך המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף את המאסר החדש, וזאת בהתחשב בתסקיר שירות המבחן כי יש תקוה שהמערער יעלה על דרך המלך ויחזור בו מסורו. אין לומר כי העבירה הבודדת היא שגררה את העונש המצטבר של 5 שנים, אלא זה פועל יוצא של חטאי העבר וההווה גם יחד. העובדה שהפרקליטות לא ביקשה כי המאסר על תנאי יופעל במצטבר אינה משנה, שכן הכלל בדין עצמו הוא שיש להפעיל את המאסר במצטבר ואילו חפיפת העונשים היא בגדר חריג, השותף לדבר עבירה נדון רק למאסר על תנאי, אך אין לומר שבכך נפגע הכלל של אחידות העונשים. ביהמ"ש שקל את הנסיבות האישיות של כל אחד ואחד לחוד. לטענת הסניגור כי לא היה מקום להפעיל את המאסר על תנאי שכן הותנה בכך שהמערער לא יעבור עבירה "למן שחרורו" ואילו העבירה הזו נעברה בעוד המערער אסיר ברשיון - פירוש זה של החוק אינו מתקבל על הדעת.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד אלברנס למערער, עו"ד רזניק למשיב. 5.2.79).
ע. פ. 817/78 - שלמה יפרח נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בנסיון להשפיע על עד(הערעור נדחה).
אחד ציון אבוטבול היה עצור עפ"י תלונתה של אחת סימה שהאשימה אותו בפריצה לחנותה. כאשר הובל אבוטבול לביהמ"ש להוצאת צו מעצר פנה למערער ואמר לו שישיג את סימה ויקח אותה לעו"ד כדי שתעשה תצהיר ובו תשנה את העדות שמסרה נגד אבוטבול במשטרה, המערער הודה שכתוצאה מפניית אבוטבול השפיע על סימה לפנות לעו"ד ולעשות את התצהיר כמבוקש. אין ידוע אם סימה עשתה את התצהיר ואם לאו, שכן התביעה לא הצליחה להביאה לעדות בביהמ"ש, אך עפ"י הראיות שהיו בפני ביהמ"ש, ובעיקר על סמך עדותו של המערער עצמו כאמור הרשיע השופט את המערער בעבירה על סעיף 124 (א) לפח"פ. הערעור נדחה. הסניגור העלה את השאלה שמא באה הפנייה לסימה כדי שתחזור מהודעה כוזבת שמסרה למשטרה והכוונה היתה למנוע עדות כוזבת בביהמ"ש. פרשנות זו, לפי נסיבות העניין, איננה מתקבלת על הדעת. ואולם, העיקר הוא שעפ"י סעיף 124 (א) (ו) על ההגנה היה להוכיח שסימה נתבקשה לשנות את עדותה לשם גילוי האמת, או מניעת שקר, וזאת לא נעשה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אלון. עו"ד יהב למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 8.2.79) .
ע.פ. 42/79 - יהודה אטיאס נגד מדינת ישראל.
*פסילת שופט(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
שלוש עדות באו בפני השופט הדן באישומו של המערער ואלה הוכרזו כעדות עויינות ונעצרו. לגבי אחת מהן אמר השופט שהתרשם שהיא דוברת עדות שקר בביהמ"ש. הערה זו שימשה לסניגור עילה לבקש מהשופט שיפסול את עצמו הואיל ויש בדברים אלה הבעת דעה שהעדה היא עדת שקר, ובכך גילה בשלב מוקדם זה, לפני סיום המשפט, את עמדתו כלפי אשמת המערער. השופט דחה את בקשת הפסילה והערעור נדחה. נקיטת לשון לא מדוייקת ולא מוצלחת כאמור אינה עילה מספקת להטיל ספק בכושרו של השופט לדון בדינו של המערער ללא משוא פנים, במהלכו של משפט, מרבים לפעמים לדבר, לצורך ושלא לצורך, ואם כי כאן הועלו דברי השופט על הכתב, יודע השופט ויודע המערער שאלה אינם מחייבים את השופט כאשר תבוא שעת ההכרעה במשפט.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ד. מועלם למערער, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה, 6.2.79).
ע.פ. 326/78 - פלוני נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירות בטחון(הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת בטחון בכך שסייע למדינת עיראק במלחמתה נגד ישראל, ונדון ל-5 שנות מאסר. ערעורו נדחה. המערער היה תושב ישראל, יוצא עיראק, באפריל 1976 יצא לפריס יחד עם אשה שילדה לו שתי בנות, שם התקשר עם שגרירות עיראק שסידרה להם כרטיסי טיסה לעיראק. הוא נתן ראיונות לעיתונאים ובהם השמיץ את ישראל. עבד כקריין ברדיו עיראק והכין מאמרים לשידור נגד ישראל, יצר את הרושם שחזר לעיראק באשר לא היו לו תנאי קיום בישראל ומסר לקצין מודיעין עיראקי ידיעות על כל הידוע לו משירותו בצה"ל. חומרת המעשים היא כזו שהעונש המירבי הוא מיתה או מאסר עולם, כך שהעונש של 5 שנים הוא קל באופן יחסי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אלון. המערער לעצמו, עו"ד בן טובים למשיבה. 8.2.79) .
ע.פ. 9/78 - יחזקאל צורף נגד מדינת ישראל.
*זיוף מסמך(הערעור נדחה).
המערער שימש כמנהל סניף עליה ומרשם של משרד הפנים ביפו והואשם באישומים שונים שכללו גביית סכומים העולים על סכומי האגרה בגין הנפקת תעודות זהות, ומשום כך הורשע בקבלת דבר במרמה ובמעילה באימון ובהרשעה זו נדחה הערעור. כמו כן הואשם המערער בכך שהזמין את התיק האישי של אשתו מלשכת רישום אחרת והנפיק לה תעודת זהות שבה שינה את גילה, בגין כך הורשע בעבירה של זיוף בנסיבות מחמירות ומעילה באמון. באשר לעבירת הזיוף נחלקו דעות השופטים בביהמ"ש העליון. השופט בכור בפסק דינו, אליו הצטרף השופט ויתקון, קבע כי הנפקת תעודת זהות חדשה שבה שונה הגיל של האשה מהווה זיוף מסמך, ואילו הנשיא זוסמן סבר כי אין בכך זיוף. הגדרת זיוף הינה "עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו והוא עשוי להטעות", ובהתאם להלכה כדי שמסמך יהיה בו זיוף הוא צריך לומר שקר על עצמו ואין זיוף בעשיית מסמך שתוכנו הינו שקר או אינו אמת ותו לא. שופטי הרוב סברו כי תעודת הזהות מתיימרת לכלול פרטים הרשומים בתיק מרשם התושבים ומכיון שהגיל שונה מן הרשום בתיק מרשם התושבים הרי התעודה מעידה שקר על עצמה.
מאידך סבר הנשיא זוסמן כי תעודת הזהות שהנפיק המערער לאשתו היא תעודת זהות והיא נחזית להיות כזו, ואין נפקא מינה אם היא כוללת בחובה מצג שוא לגבי אחד הנתונים שבה. רישומו של גיל לא נכון אינו בחזקת זיוף של התעודה הואיל והתעודה משקרת לגבי הדבר הרשום בה ולא על עצמה. אשר לעונש - המערער נדון ל-3 חודשים מאסר בפועל,
תשעה חודשים מאסר על תנאי וקנס של 3 אלפים ל"י ועונש זה הינו קל, וכבר מתחשב בעברו הנקי של המערער ושרותו למען המדינה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, בכור. עו"ד קנת למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 7.2.79).
ע.פ. 303+375/78 - יעקב כהן נגד מדינת ישראל.
*זיוף טפסי מכס(הערעור נדחה).
המערער שימש כפקיד מכס בחדרה והוציא תעודות פקטיביות של עולים חדשים שרכשו כביכול סחורות פטורות ממכס, מסר את התעודות לבעל חנות לצורכי חשמל, וכך שיחרר סחורות שונות פטורות ממכס ומס קניה, כשבסכומים שהרויח הסוחר התחלקו השנים. הסוחר הופיע כעד מדינה נגד המערער, שהורשע ונדון ל- 3 שנות מאסר בצירוף קנס. הערעור נדחה. כל מי שנטל חלק ממשי בעיסקה נשוא העבירה יש לראותו כשותף לעבירת הנאשם, לצורך דיני הסיוע, גם אם עבירת השותף אינה זהה ממש לעבירת הנאשם. הסוחר היה שותף לעבירה ואין נפקא מינה שהוא לא זייף את הטפסים. הוא קיבל את הטפסים ביודעו שהם מזוייפים וזאת במטרה לקבל כספים במרמה מקופת המדינה. אי לכך צריכה עדותו סיוע וסיוע כזה היה בפני ביהמ"ש דלמטה. אשר לעונש - מן הצורך להרתיע אנשים מסוגו של המערער, שהם פקידים בכירים הממונים על גביית כספים לקופת המדינה. אנשים אלה זוכים לאמון ולכן האחריות המוטלת עליהם גדולה פי כמה ויש להחמיר בעונשיהם.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד א. טויסטר למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 1.2.79).
ע.א. 549+321/78 - פלונית ואח' נגד פלוני.
*התיישנות בתביעת מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערערת הראשונה נולדה למערערת השניה מחוץ לנשואין ונקבע כי המשיב הינו אביה. זו נולדה ב-1965 ואמה הגישה תביעת מזונות נגד המשיב בשנת 1976, למפרע למשך 7 שנים, שהיא תקופת ההתיישנות. המערער גרס כי לפי הוראות סעיף 11 לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות) אין לחייבו במזונות הבת לגבי התקופה הקודמת להגשת התביעה ביותר משנה אחת. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בציינו כי הוראות סעיף 11 אינן חלות על מי שתובע מזונות לפי הדין האישי החל עליו ובכך צדק ביהמ"ש המחוזי, אשר לתקופת 7 השנים, סבר ביהמ"ש המחוזי כי ניתן לחייב את האב למפרע רק למשך שנתיים עד שהבת הגיעה לגיל 6, שאז הוא חייב במזונות מכח הדין ואילו בשנים שלאחר מכן אין האב חייב במזונות מכח הדין, ולפיכך אין לחייבו למפרע בתשלום המזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לראות את האם כמי שוויתרה על מזונות למפרע בכך שלא הגישה תביעת מזונות. ביהמ"ש העליון שלל את קביעת ביהמ"ש המחוזי שיש להבדיל בין החיוב עד גיל 6 ובין החיוב מגיל 6 ועד גיל 15. מזונות עד גיל 6 ועד גיל 15 מקורם בחיוב משפטי שבדין ואין מקום לאבחן ביניהם. אך מאחר והאם לא הביאה פירוט מלא ומדוייק של סכומי המזונות יש לראות, בנסיבות המיוחדות של המקרה, את הסכום שחייב ביהמ"ש המחוזי לגבי שנתיים כסכום המכסה את החובה לכל תקופת 7 השנים.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ה. מור למערערות, עו"ד ד. ליבוביץ למשיב. 12.2.79).
ע.א. 356/77 - מרדכי לינפלד נגד משה גרינבוים ואגד בע"מ.
*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נתקבל בחלקו).
המערער נפגע בשנת 1971 בתאונת דרכים שהמשיבים אחראים לה. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער פיצוי בגין כאב וסבל סכום של 12,500 ל"י,
לא פסק כל פיצוי בגין הפסד השתכרות מן התאונה ועד למתן פסק הדין, ואילו באשר לעתיד קבע סכום של 6.500 ל"י, הוא הסכום שהמערער קיבל מהביטוח הלאומי, כששני הסכומים קיזזו זה את זה. ערעורו של המערער נתקבל בחלקו. באשר לכאב וסבל - למערער נגרמה נכות קלה עקב שבר של חוליה והיו חילוקי דעות באשר לאחוז הנכות ולהגבלה שסובל ממנה המערער, כאשר רופא אחד קבע 12.5 אחוז והשני 5 אחוז. המשיבים טענו כי הסכום שנפסק בגין כאב וסבל גבוה מדי. לדעתם יש לקחת כמודד את הפיצויים שנקבעו בתקנות הפיצויים (נפגעי תאונות דרכים) משנת 1976 ואשר קבעו מודד לפיצוי בגין כאב וסבל, שהוא אחוז מסויים מסכום הפיצוי, כפול אחוזי הנכות ומחושב לפי ימי האשפוז, כך שלמעשה הסכום צריך להיות 5000 ל"י בלבד. אין לקבל טענות אלה. תקנות הפיצויים אינן חלות על עניננו ואין להקיש מהן על המקרה שלנו. כאן יש להיזקק למבחנים המקובלים בדיני נזיקין לעניין כאב וסבל, ומבחנים אלה מתחשבים בכאב וסבל האינדיוידואלי שממנו סובל הניזוק, אשר להפסד השתכרות מיום התאונה ועד למתן פסק הדין - נטען כי לפני התאונה לימד המערער, שהיה מורה, 32 שעות שבועיות ואילו לאחר התאונה, ולאחר שהפסיק ללמד במשך שנה שבה השתלם ללא קשר לתאונה, הצטמצמו שעות ההוראה ל-26 שעות שבועיות בלבד. ברם, הפסדו של הניזוק אינו ההפרש בין שכרו לפני התאונה לבין שכרו לאחריה, אלא ההפרש בין שכרו לאחר התאונה לולא התאונה לבין השכר כתוצאה מן התאונה. כך שהשאלה היא כמה היה משתכר המערער לאחר התאונה לולא התאונה ומבחינה עובדתית נקבע כי גם לולא התאונה היה המערער מלמד אותן שעות הוראה שלימד בפועל לאחר התאונה והתאונה לא הביאה לכל הפחתה במספר שעות הלימוד. אשר להפסד ההשתכרות בעתיד - יש להוסיף 15 אלף ל"י, בהתחשב בכך שבגין התאונה עשוי כושר השתכרותו להיפגע.
(בפני השופטים: אשר, אלון, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד יעל ולנט למערער, עו"ד שניידר למשיבים. 14.2.79).
ע.א. 158/78 - ד.פ. חברה להשכרת דירות בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*ביצוע בתום לב של סעיף בחוזה ומחיקה על הסף(הערעור נתקבל).
בשנת 1970 חתמה המערערת הסכם עם משרד השיכון שלפיו התחייבה המערערת לבנות דירות ולהשכירם לעולים מומלצי משרד השיכון, למשך תקופה של 12 שנים, בדמי שכירות שגובהם נקבעו מראש בחוזה. תמורת התחייבות זו קיבלה המערערת הענקות והקלות שונות מהמשרד. הוראת סעיף 11 לחוזה קבעה כי משרד השיכון רשאי לבדוק מפעם לפעם את גובה דמי השכירות וזאת "לאור תנאי המשק בארץ באותה עת". למשרד השיכון ניתן שיקול דעת מלא, מבלי שיהיה חייב לנמק זאת, לקבוע את הגדלת דמי השכירות. לאחר 5 שנים ביקשה המערערת שמשרד השיכון יפעיל את סמכותו לפי סעיף 11 ויאשר הגדלת דמי השכירות "בהתחשב בתנאי המשק בארץ". משרד השיכון העלה את שכר הדירה ב-40 אחוז. המערערת ראתה בהחלטה זו קביעה שרירותית והגישה נגד משרד השיכון תובענה בה ביקשה שביהמ"ש יצהיר ויקבע את דמי השכירות המגיעים למערערת בשיעור שיעלה במאה ועשרים אחוז מרמתם בעת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה על הסף והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש דחה, בין היתר, את הטענה כי משרד השיכון נהג בשרירות בקבעו את התוספת כפי שקבע, הערעור נתקבל על יסוד טענה אחרונה זו בלבד. ביהמ"ש העליון קבע כי לא היה מקום לפסוק בענין טענת השרירות מבלי לשמוע ראיות והחזיר את התיק לביהמ"ש כדי שישמע ראיות. החוזה נחתם לפני חוק החוזים והוראות סעיף 39 לחוק בדבר החובה לבצע חוזה בתום לב אינן חלות עליו. אולם, חובתו של צד לחוזה לפעול בהגינות ובתום לב בביצוע חובותיו החוזיות הוכרה גם לפי החוק הקודם. נכון, שביהמ"ש יכול או לדחות תובענה על הסף, כל עוד אין ספק בכך שגם אם תתברר תביעת התובע עד תומה לא תוכל להביא לו את הסעד המבוקש. אך בבואו
לקבוע אם יש סיכוי כלשהו להצלחת התביעה חייב ביהמ"ש לצאת מן ההנחה שהעובדות בתובענה נכונות הן. במקרה דנן נטען כי משרד השיכון פעל בשרירות, וטענה זו כמוה כטענה של ביצוע התחייבות חוקית בחוסר תום לב והמערערים זכאים להוכיחה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט אשר. עו"ד עציון למערערים, עו"ד י. הורוביץ למשיבים. 19.2.79).
ע.א. 74/78 - "חג" (פיתוח וגנון) בע"מ נגד דוד כהן.
*בוררות(הערעור נדחה).
המשיב הינו קבלן שביצע בשנת 1975 עבודות עפר עבור המערערת. בשנת 1976 הגיש תובענה על סכום כולל של 50 אלף ל"י נגד המערערת. בהסכמת הצדדים הועבר הענין להכרעת בורר, שהוא מהנדס, ולבסוף נתן הבורר את פסקו וחייב את המערערת לשלם כ-30 אלף ל"י. פסק הבוררות כלל בין היתר חיוב של כ-12 אלף ל"י עבור "עבודת חישוף בשטח הכביש והשוליים". המערערת פנתה לבורר בטענה שענין חישוף דרך, לא היה נתון לסמכותו. הבורר קבע כי ענין זה הועלה בכתבי הטענות ובעדויות בפניו ללא התנגדות המערערת, ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת לבטל את פסק הבוררות לענין תשלום זה, והערעור על כך נדחה. הן הבורר והן ביהמ"ש יכלו להגיע למסקנה כי ענין העבודה של חישוף הדרך הועלה בכתבי הטענות, אם כי המשיב קרא לכך "צורת הדרך". הבורר הוא מהנדס בעל מקצוע ועצם העברת הדיון לבורר מצביעה על הסכמת הצדדים לסמוך על מומחיותו של הבורר, והוא יכול היה, מכח ידיעתו, לקבוע מהן העבודות שנדרשו לצורך סלילת הכביש ולמה התכוון המשיב כשתבע תשלום עבור "צורת דרך". המוסד של בוררות נוצר על מנת להחיש ולפשט את הדיון בתביעות כספיות, וכאן נעשה שימוש לרעה ע"י המערערת, ובעוד תביעת המשיב התעוררה עוד בשנת 1975, הרי עתה בשנת 1979 עדיין לא בא המשיב על מבוקשו האינפלציה הורידה את שוויו הריאלי של הסכום שנפסק לטובתו עד כדי רבע מערכו המקורי ועדיין נמשכים הדיונים. כשמוסרים הצדדים סכסוך להכרעת בורר הרי הם מביעים את אמונם בכושרו של הבורר, ורק במקרים יוצאי דופן תוצדק הגשת ערעור נגד מסקנותיו. כדי להביע הסתייגות מעצם הגשת הערעור חוייבה המערערת בתשלום הוצאות הערעור בסך 15 אלף ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, בכור, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד ד. אלון למערערת, עו"ד ר. שמיע למשיב. 22.2.79).
ע.א. 383/78 - ציון חברה לביטוח בע"מ נגד ניסים דושים.
*הצמדה וריבית בתשלום נזק עפ"י פוליסה(הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת ביטחה את המשיב עפ"י פוליסת ביטוח אש ואחד מתנאי הביטוח היה שקביעת סכום הנזק ע"י בורר יהיה תנאי מוקדם לזכות המבוטח לתבוע נזק בגין שריפה. ביום 19.10.76 פרצה אש במפעלו של המשיב, המשטרה ניהלה חקירה בחשד של הצתה והמערערת חשדה שהיתה הצתה עצמית. המשיב העריך את הנזק שנגרם לו בכחצי מליון ל"י, המערערת חלקה על הערכה זו, ובהתאם לתנאי הפוליסה מונה בורר שפסק, ביום 31.12.77, כי ערכו של הנזק ביום השריפה היה כ-365 אלף ל"י. הבורר אמר שלדעתו זכאי המשיב לשיערוך סכום הנזק ליום התשלום, אך בחלק האופרטיבי של פסקו קבע רק כי לסכום הנזק תתווסף ריבית בשיעורים המקסימליים הקבועים בחוק. המשיב ביקש מן המערערת תשלום סכום הנזק לפי הערכת הבורר בצירוף הצמדה למדד וריבית בשיעור המירבי לפי חוק פסיקת ריבית, המערערת סירבה ובינואר 1978 הגיש המשיב תובענה בסדר דין מקוצר. המערערת הגישה בקשה לרשות להתגונן ובקשתה התבססה אך ורק על שאלת ההצמדה. הרשם דחה את הבקשה למתן רשות להתגונן באשר לדעתו המחלוקת היא משפטית גרידא, הוא דן בשאלה זו לגופה, והכריע בה נגד המערערת. הרשם
חייב את המערערת לשלם את הסכום של 365 אלף ל"י בצירוף הפרשי הצמדה מיום השריפה ועד ליום התשלום בפועל ובתוספת ריבית חוקית מקסימלית. הערעור על ההצמדה נדחה ואילו הריבית הורדה ל- 3 אחוז לשנה בלבד. נושא הדיון אינו בנזיקין כי אם בתביעה חוזית ומה שמגיע למשיב הוא ערך הרכוש ביום השריפה. שאלה היא אם הנושה שלא קיבל את הסכום במועד זכאי לקבל תוספת הצמדה וריבית מיום הפרעון ועד יום התשלום. אך אין צורך להכריע בשאלה זו כאן, מאחר והשאלה מצאה את פתרונה בתיקון לחוק פסיקת ריבית מינואר 1979. הרשם צדק כאשר סירב לתת רשות להתגונן, באשר מדובר בשאלה של חוק והוא יכול היה להכריע בה ללא צורך במשיכת הדיון, מה שהבורר צריך היה להכריע היה רק גובה הנזק ביום אירוע השריפה, וזאת עפ"י תנאי הפוליסה, וכל השאלות האחרות של הצמדה וריבית לא היו ענין לבורר לפסוק בו. לאחר פסה"ד של הרשם הוחק חוק פסיקת ריבית שלפיו רשאית רשות שיפוטית לפסוק תוספת הצמדה וריבית בלתי צמודה של 3 אחוז לשנה, וזאת במקום ריבית בשיעור המקסימלי. לפי התיקון הנ"ל, ביהמ"ש רשאי, אבל אינו חייב, לפסוק תוספת הצמדה, וביהמ"ש יפסוק כך בהיעדר נסיבות מיוחדות. במקרה זה אין נסיבות מיוחדות המצדיקות שלא לפסוק תוספת הצמדה. כמו כן, החוק חל גם על ענינים התלויים ועומדים בפני כל רשות שיפוטית, וכולל ענינים התלויים ועומדים בבימ"ש לערעורים.כאן אמנם אין ערעור על סכום הקרן, אבל ישנו ערעור על תוספת ההצמדה שנפסקה למשיב, ולכן ישנו כאן ענין התלוי ועומד בפני רשות שיפוטית ויש מקום להחיל את החוק כפי שתוקן.
(בפני השופטים: אשר, בכור, ברק, החלטה - השופט בכור. עו"ד א. שטיין למערערת, עו"ד א. מזור למשיב. 28.2.79).
ע.א. 768/78 - טוזר קמזלי אינק נגד סמואל ויגיסר קרפול.
*אכיפת פסק חוץ(הערעור נדחה).
המערערת ביקשה בביהמ"ש המחוזי ,אכיפת פס"ד שניתן בבימ"ש של מכסיקו לתובעת בשם "פנצ'רץ קורפוריישן". בבקשתה, וכן בתצהיר של עורך דין שצורף אליה, נאמר כי שמה של החברה המערערת היה קודם "פנצ'רץ קורפוריישן" והיא נקראת עתה בשם אחר. בכתב התשובה של המשיב נאמר כי המבקשת לא הוכיחה את זהותה, אך גם לאחר הגשת כתב תשובה זה לא עשתה המערערת דבר כדי להוכיח כי היא והחברה שלטובתה ניתן פסה"ד חד הם. הבקשה נדחתה והערעור נדחה, על המערערת היה לקבל מביהמ"ש במכסיקו אישור בדבר זהותה או להוכיח במסמך מאומת כדבעי שאכן שינתה את שמה. תצהיר של עורך דין אינו די לכך. משום כך בלבד דין הבקשה להדחות. ברם, נוסף לכך צדק ביהמ"ש המחוזי שדחה את הבקשה מן הטעם שלא ניתנה אפשרות סבירה למשיב לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן פסה"ד המכסיקני. ההליכים נגד המשיב התנהלו כאשר כבר היה בישראל, והמערערת לא הוכיחה כי הצעדים שננקטו כדי להביא את דבר הגשת ההליכים לידיעתו של המשיב היו סבירים ומספיקים בכל הנסיבות.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד א. שיבולת וע. שלזינגר למערער, עו"ד נ. וייל למשיב. 21.2.79).
ע.א. 830+386/76 - אליהו סעדה ואח' נגד משה חמדי.
*תיקון טעות סופר(שתי בקשות לתיקון טעות סופר - בקשה אחת נתקבלה ואחת נדחתה).
בערעורים הנ"ל חל שיבוש ביחס לאורך התקופה שאשת המשיב היתה אמורה להנות מפנסיה של בעלה ותקופה זו תוקנה עתה ע"י ביהמ"ש העליון. בקשה שניה התיחסה לתיקון דרך חישוב ניכוי רשלנות תורמת אך בקשה זו נדחתה. בפסק הדין ניכו את התגמולים של הביטוח הלאומי מכלל דמי הנזק ומהיתרה נוכתה תרומת רשלנות של 15 אחוז. לדעת
המבקשים צריך היה לעשות את ההיפך, היינו לנכות את תרומת הרשלנות של 15 אחוז מסך כל הנזק ואת התגמולים של המוסד לביטוח הלאומי לנכות מן היתרה. הבקשה לתיקון זה נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון. הטעות, אם אכן היתה כאן טעות, היתה מהותית ואין לתקנה בדרך המוצעת ע"י המבקשים ע"י תיקון טעות סופר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, לוין. החלטה - השופט אשר. 20.2.79).
ע.א. 201/78 - עמנואל לוי נגד צפורה לוי.
*איסור על הבעל להכנס לדירת בני הזוג(הערעור נדחה).
הצדדים נשואים ולהם שלושה ילדים. לבני הזוג דירה וביהמ"ש נעתר לבקשת המשיבה והורה על המערער שלא להיכנס לדירת בני הזוג, וזאת בקבלו את טענת המשיבה כי המערער מבצע מעשי אלימות בבית נגדה ונגד הילדים. הערעור נדחה. בפני ביהמ"ש היו עדויות של האשה ושל אחת הבנות כי המערער ביצע מספר מעשי אלימות נגד האשה ונגד הילדים וביהמ"ש יכול היה לסמוך על ראיות אלה, מחובת הבעל לספק מדור בטוח לאשתו ולילדיו, וכאשר קיים חשש שהבעל עלול לבצע מעשה אלימות כלפי אשתו צריך ביהמ"ש להגן על האשה אף ע"י איסור כניסת הבעל לדירה. משקל רב עוד יותר יש לענין זה כאשר מדובר לא רק בשלומה ושלוותה של האשה אלא גם גורלם של הילדים. ביהמ"ש העליון אישר כי הבעל יוכל לפנות כעבור שנה לביהמ"ש ולבקש ביטול הצו, אם יראה סיבה טובה לכך, וזאת באשר במקרים כגון אלה אין מקום להוציא צו לזמן שאינו קצוב.
ביהמ"ש העליון התייחס בפסק דינו לפסקי הדין ע.א. 423/76, ע.א. 456/77, ע.א. 112/78, ע.א. 160/77, ע.א. 250/77, ע.א. 305/77 וע.א. 739/77. פסקי הדין הנ"ל פורסמו בתקציר סביר בלבד.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פוגל למערער, עו"ד זילברצאן למשיבה. 25.2.79).
ע.א. 658/78 - מאיר ביננבאום נגד חנה ביננבאום.
*התנאים לדיון מחודש בגובה סכום מזונות(הערעור נתקבל בחלקו).
הצדדים נשואים מאז 1961, יש להם בן הנמצא עם אביו בדירת בני הזוג, בעוד האשה גרה בנפרד. בשנת 1975 ניתן פס"ד שחייב את המערער לשלם למשיבה סכום של 1000 ל"י לחודש, כש-60 אחוז מסכום זה צמודים למדד יוקר המחייה, בינואר 1978 הגישה המשיבה תביעה לקביעה מחדש סכום המזונות, בטענה כי אין המצב כיום דומה למה שהיה בעת פסה"ד, ואין התובעת מסוגלת לחיות מן הסכום שהיא מקבלת, וכן כי רווחי הנתבע עלו לעומת מה שהיו בזמנו. ביהמ"ש המחוזי ערך את חישובי ההכנסות של המערער ואת צרכי שני הצדדים, ולפי זה קבע כי על המערער לשלם סכום של 3250 ל"י לחודש צמוד למדד. הערעור נתקבל. כאשר קיים פס"ד הקובע את שיעור המזונות חייב ביהמ"ש המתבקש לדון מחדש בענין, לתת דעתו לא רק להכנסתו של הבעל ולצרכי הצדדים, אלא מן הראוי לבדוק אם חל שינוי בנסיבות שיש בו כדי להצדיק דיון בענין. במקרה דנא אין בפסק הדין התייחסות כלשהי לשאלה המרכזית האמורה. לפיכך החליט ביהמ"ש העליון לבטל את פסה"ד, אך קבע כי הסכום של אלף ל"י שנפסק בשעתו, יהיה צמוד במלואו למדד יוקר המחייה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. קיבקוביץ למערער, עו"ד י. מרחבי למשיבה, 27.2.79).
ע.א. 622/78 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלונית.
*אימוץ(הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה לא הפקירה את ילדה הקטין ולא נמנעה דרך קבע מלמלא את חובותיה כלפיו, ועל כן אין מקום למסור את ילדה של המשיבה
לאימוץ בניגוד לרצון המשיבה. הערעור נדחה, ללא שביהמ"ש העליון נכנס לשאלה אם נמנעה או לא נמנעה המשיבה מלמלא חובותיה כלפי הקטין. מסתבר שהמשיבה אינה יהודיה, וע"כ גם הילד אינו יהודי. מאידך ההורים האומנים שרוצים לאמץ את הילד הם יהודים, ולפי סעיף 5 לחוק אימוץ ילדים אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ. טוען המערער כי המשיבה הסכימה בשעתו לגיורו של הילד וגם האב הסכים ועל כן ניתן לגיירו עתה, ולעומת זאת מצהירה המשיבה כי גם אם הסכימה אי פעם לגיור הרי היא חוזרת בה מהסכמתה.בין אם הסכמת המשיבה בעינה עומדת ובין אם לאו, על כל פנים המצב הנוכחי הוא שהילד הוא בן דת שונה מדתם של המאמצים בכח, ובנסיבות אלה אין מקום לדון בשאלה אם הפקירה או לא הפקירה המשיבה את הילד.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, אלון. עו"ד גב' פ. אלבק למערער, עו"ד ש. אלבז למשיבה. 12.2.79 ) .
ע.א. 557/78 - אברהם פילוסוף נגד קצין התגמולים.
*החמרת מחלת סכרת עקב שרות צבאי(הערעור נתקבל בחלקו).
המערער חלה בתקופת שרותו במחלת הסכרת וממנה הוא סובל עד היום. לפני גיוסו לא נתגלו אצלו סימני המחלה ולטענתו מכיון המחלה פרצה לראשונה בתקופת השירות יש לראותה כאילו נגרמה עקב השירות אם לא הוכח חוסר קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות. לענין הקשר הסיבתי היו דעות הרופאים חלוקות, המומחים מטעם המשיב אמרו כי מדובר במחלה קונסטיטוטציונלית שהיא תורשתית, ונכון שגורם נפשי קשה יכול להקדים את הופעת המחלה ולהחמירה, אך אין למצוא כל גורם בתנאי שירותו של המערער שיש בו כדי לגרום להופעת המחלה. מאידך חוו דעתם הרופאים מטעם המערער, כי בנתוני השירות הקשה של המערער, ובהתחשב באישיותו מבחינה פסיכולוגית, הרי השירות יכול היה לגרום להתפרצות המחלה. קצין התגמולים וועדת העררים דחו את תביעת המערער והערעור על כך נתקבל בחלקו. על פני הדברים נראה שאין חילוקי דעות בין המומחים שהסכרת היא מחלה קונסטיטוציונלית, וכן מסכימים גם המומחים מצד המערער כי אין כאן מצב של גרימת מחלה עקב השירות, אלא על מעבר ממחלה רדומה וסמוייה למחלה גלויה ופרוצה. נמצא שהשאלה היחידה העומדת להכרעה היא אם היו האירועים שבשרותו הצבאי של המערער עשויים להביא לידי מעבר זה, כלומר לידי החמרת המחלה, נראה כי לענין זה אמנם יצא המערער ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו, והצליח להוכיח כי תנאי השירות גרמו למעבר בין המחלה הרדומה לבין המחלה הגלויה, אי לכך נקבע כי מחלת הסכרת של המערער הוחמרה עקב שירותו הצבאי במחצית.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד ש. שרון למערער, עו"ד ד. שפי למשיב. 22.2.79).
ע.א. 346/78 - מנדל בניו חב' לביטוח בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'.
*פרוש מסמכים(הערעור נתקבל).
המשיב, עו"ד לב, הוא מפרק של חברה בפירוק וביקש מביהמ"ש הוראות כיצד לנהוג בתשלום של 40 אלף ל"י שנעשה ע"י המערערת לידי המדינה עפ"י כתבי ערבות שבהם ערבה לחובות החברה עבור מס קניה, השאלה היתה אם נעשה תשלום זה על חשבון חוב בעל זכות בכורה כמשמעותו בסעיף 220 לפקודת החברות, ואז זכאית המערערת לדין קדימה לגבי חוב זה, או שמא נעשה התשלום עבור חוב שלא היה בעל זכות בכורה. ביהמ"ש המחוזי העביר את הענין למפרק לקבוע עפ"י מסמכים שבידיו מה מהות התשלום והוא קבע שהתשלום נעשה על חשבון חוב שלא היה בעל זכות בכורה. ביהמ"ש המחוזי דחה ערעור על החלטת המפרק והערעור נתקבל. לפי המסמכים שהוגשו
על המפרק היה להגיע לידי מסקנה שתשלום המערערת נעשה על חשבון חוב שמועד פרעונו היה נובמבר 1972 ואין חולקין שחוב זה הוא בעל זכות בכורה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ס. שטרן למערערת, עו"ד בן טובים למשיבים. 14.2.79).
ע.א. 464/77 - יהודה דהן נגד יפה אזולאי ואח'.
*קיום צוואה(הערעור נדחה).
אמם של המערער והמשיבים נפטרה והשאירה צוואה, המערער ביקש צו קיום הצוואה, המשיבים התנגדו, וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לקיום הצוואה. הערעור נדחה. על נסיבות עריכת הצוואה באה עדות שלפיה מסרה המנוחה לעו"ד פרטים והלה ערך טיוטה לצוואה. העד קרא בפני המנוחה את הטיוטה בשפה העברית ומה שלא הבינה הסביר לה. לדברי העד החזיר את הטיוטה לעוה"ד להדפסה סופית ולאחר ההדפסה נטל את המסמך, הביא את המנוחה בפני הנוטריון, והעד ביחד עם עוד אדם חתמו כעדים על הצוואה. הנוטריון לא קרא בפני המנוחה את תוכן הצוואה, אלא שאל אותה אם היא יודעת על מה היא עומדת לחתום והיא השיבה בחיוב. עפ"י העדויות לא הצהירה המנוחה כי זו צוואתה. הטיוטה של הצוואה לא הוצגה בביהמ"ש ועוה"ד שערך את הצוואה נפטר. כמו כן ברור שהמנוחה לא היתה מסוגלת לקרוא את המסמך שנכתב בעברית, ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי לא הוכח שתוכן הטיוטה שהוקראה בפני המנוחה ותוכן המסמך שעליו חתמה זהים ולכן קבע כי המנוחה חתמה על "הצוואה" בלי לדעת את תוכנה ודחה את הבקשה לקיום. אין לקבל את טענת המערער שיש לקיים את הצוואה על אף העובדה שלא נתקיימה ההוראה שעל המצווה להצהיר בפני העדים שזוהי צוואתו, אכן, לפי סעיף 25 לחוק הירושה יכול ביהמ"ש לאשר צוואה גם אם לא נתקיימו תנאים פורמליים מסויימים הנדרשים בחוק, אך זאת אם ביהמ"ש משוכנע באמיתותה של הצוואה, כשיש פגם בצוואה על מבקש הקיום להוכיח את אמיתותה. בעניננו לא היה ביהמ"ש משוכנע באמיתותה של הצוואה ולכן לא יכול היה להיזקק לסמכויותיו לפי סעיף 25 לחוק הירושה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, ברק. החלטה - השופט שמגר, הוסיף השופט ברק. עו"ד ג. גרינבוים למערער, עו"ד י. גרין למשיבים, 13.2.79).
ע.א. 431/78 - יעקב גליקס נגד פנינה גליקס.
*מזונות(המערער נדחה).
הצדדים נשואים והמערער עזב את דירת בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיבה מזונות בסך 3500 ל"י לחודש והערעור נדחה. ביום 16.7.76 הגיש המערער תביעת גירושין שבה טען שלמשיבה לא מגיעים שום מזונות משום שקיבלה ממנו סכומים שונים שעליה להחזיר לו, ועל כן ביקש לחייב את המשיבה בקבלת גט ללא כל כספים שהם וללא מזונות. ביום 20.10.76 הגישה המשיבה תובענת מזונות לביהמ"ש המחוזי. המערער טען כי ענין המזונות נכרך בתביעתו לגט ובדין דחה ביהמ"ש המחוזי טענה זו, "הכריכה" לא נעשתה בכנות כדי שביה"ד יקבע למשיבה מזונות, אלא, להיפך, התבקשה הצהרה שהמערער אינו חייב לה כלום ואין בפרשת התביעה עילה סבירה מדוע יהיה פטור כליל מתשלום מזונות. אשר לטענה כי המשיבה קיבלה סכום של 70 אלף ל"י ונתנה לו אישור שבכך יצא ידי חובת המזונות . האישור אינו חד משמעי ונראה שאין בו ויתור מוחלט על מזונות שאינו משתמע לשתי פנים, בעוד שויתור על מזונות תופס רק אם הוא מפורש וברור. אשר לאפשרויותיו של המערער לשלם את הסכום שנפסק - ביהמ"ש יכול היה להגיע לפסיקתו על יסוד ההכנסות של המערער כפי שהוכחו. כמו כן יכול היה ביהמ"ש לקבוע את ההצמדה של סכום המזונות לא מיום מתן פסק הדין אלא על בסיס מדד יום הגשת התובענה למזונות. נכון שבדרך כלל נוהגים בתי המשפט לקבוע
את ההצמדה למדד יום מתן פסה"ד, אך אין מניעה שביהמ"ש יקבע מדד אחר. השאלה הקובעת היא אם הסכום של 3500 ל"י היה סכום ראוי בזמן הגשת התביעה, והמערער לא הצליח להראות שהסכום היה מוגזם באותו זמן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור, החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד בוכהלטר למערער, עו"ד אשכנזי למשיבה. 27.2.79).
על"ע 5/78 - עו"ד פלוני נגד לשכת עורכי הדין.
*רשלנות והטעיית לקוח(הערעור נדחה).
בשנת 1969 פנה המתלונן אל המערער וביקש ממנו לטפל בתביעת פיצויים שלו בגין נזק שסבל עקב תאונת עבודה. התאונה אירעה בשנת 1968 והיה למערער זמן מספיק כדי להכין את התביעה ולהגישה. המערער אמר למתלונן פעמים רבות שכבר הגיש את כתב התביעה לביהמ"ש, ואף סיפר לו על התפתחות הדיון, וכל אלה היו דברי שוא. למעשה לא הגיש המערער את התביעה עד למחרת היום שבו תמה תקופת ההתישנות. אין ספק שבכך היתה רשלנות רבתי ולא עוד אלא שהמערער הוליך שולל את המתלונן במוסרו לו הצהרות שוא. ביה"ד המשמעתי ראה בחומרה את מעשיו של המערער, אך בהתחשב עם עברו הנקי, ותק של 40 שנה במקצועו, וחרטתו על מעשיו, ובעובדה שהודה בכל העובדות, הסתפק בהטלת עונש של השעיה לתקופה של 18 חודשים ותשלום הוצאות ופיצוי למתלונן. הערעור על גזר הדין נדחה. בתי דין משמעתיים של הלשכה מופקדים על הגנת מקצועם בפני פורצי גדר ולא בנקל יתערב ביהמ"ש בהחלטותיהם.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד מרקוביץ למערער, עו"ד פכטר למשיבה. 14.2.79).
עש"מ 3/79 - אליהו חיים נגד נציבות שירות המדינה.
*קיום דיון בבי"ד משמעתי כשהנאשם לא הוזמן כדין(הערעור נתקבל בגין קיום הדיון שלא בפני המערער).
המערער הורשע בעבירות שוחד בביהמ"ש ונדון למאסר ולאחר מכן הועמד לדין משמעתי. המערער הצליח לדחות את הדיון מספר פעמים על ידי הבאת תעודות רפואיות, ולבסוף התקיים הדיון בהיעדרו לאחר שהוזמן ולא הופיע. בעקבות ברור בדאר התברר שהמכתב לא נמסר לתעודתו כך שהמערער לא הוזמן לדיון האחרון. אי לכך התקבל הערעור והעניין הוחזר לביה"ד המשמעתי בפני הרכב אחר.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ע. קמא למערער, עו"ד ח. סוכר למשיבה, 25.2.79).
עש"מ 2/79 - פלוני נגד נציב שירות המדינה.
*ניצול כספי קופה קטנה ועבודה פרטית בשעות המשרד(הערעור נדחה).
המערער שימש כממונה במשרד מס רכוש והורשע בכך כי השתמש בכספי קופה קטנה שנועדה למימון קניות לכיבוד, כדי לממן רכישת כריכים, שתיה וסיגריות לעצמו וזאת במשך תקופה של מספר שנים. הסכומים היו פעוטים. כן הורשע המערער כי במשך תקופה של חודשיים עסק בשעות העבודה הרגילות בעבודה פרטית במשרד, שעה שהיה לו היתר לעסוק בעבודה פרטית לאחר שעות המשרד. ביה"ד הגיע למסקנה שאין מקום להמשך העסקת המערער במסגרת אגף מס רכוש, ולנוכח חוסר האפשרות להעברתו לתפקיד אחר, החליט על פיטורי המערער תוך תשלום פיצויים מלאים. הערעור נדחה, אשר לפרטי העבירה היו ראיות מספיקות להרשעתו. אשר לחומרת העונש - המערער שימש בתפקיד בכיר בשירות המדינה והתנהגותו יכלה לשמש דוגמא רעה לאלה שסרו למרותו.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ע. קפלן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיב. 27.2.79).
ב.ש. 51/79 - פהמי ג'ריס ואח' נגד מדינת ישראל.
*שחרור בערובה(הערר נדחה).
בינואר 1978 חדרו שלושה מחבלים לישראל בכוונה לבצע פעולות הרג וחבלה. הם פגשו במבקש הראשון שרעה את צאן אביו, הציגו עצמם כמחבלים וביקשו פרטים על הישוב מעלות. הפרטים נמסרו לו. לאחר מכן ניגש המשיב לביתו ונתן למחבלים דברי אוכל ואביו של המשיב, הוא המשיב השני, שוחח עם המחבלים. לאחר מכן הלכו המחבלים לדרכם, חדרו לבית ההבראה וכתוצאה מפעולותיהם נהרגה שם אשה ונפצעו אחדים. ביהמ"ש הורה על מעצר המבקשים עד גמר בירור דינם והערר נדחה. יש חומר ראיות לכאורה כדי לבסס את האישום. חומרתו של המעשה ברורה ומובנת. זהו בודאי אחד מאותם מקרים שבהם מעצר עד תום ההליכים מוצדק למרות חזקת החפות. (בפני: השופט ברק. עו"ד א.טויסטר למבקשים, עו"ד א. ראב למשיבה. 26.2.79).
ב.ש. 57/79 - אילן לניאדו נגד מדינת ישראל.
*שחרור בערובה(הערר נדחה).
המבקש הואשם במעשה סדום בכח ובמעשה מגונה בכח שביצע במתלוננתבתוך מספר ימים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה, העבירה בה מואשם המבקש ונסיבות ביצועה הן חמורות. מעורבים בה פגיעה בכבוד אשה ומעשה אלימות גם יחד. על פני הדברים קיימות ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס את אשמת המבקש. החשש מפני השפעה על עדים שהועלה ע"י התביעה אינו תאורטי, לנוכח הנסיונות שנעשו ע"י מקורביו של הנאשם להשפיע על המתלוננת. בהתחשב בכל אלה מן הדין לעצור את המבקש עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ברק. 2.3.79).
המ' 118/79 - שמואל רכטמן נגד מדינת ישראל.
*דחיית מאסר עד לאחר שמיעת הערעור(בקשה לדחיית ביצוע מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה של לקיחת שוחד ונדון למאסר 3 וחצי שנים ולתשלום קנס של 70 אלף ל"י. הוא הגיש ערעור על הרשעתו וביקש לדחות את ביצוע עונש המאסר עד לאחר שמיעת הערעור. בקשתו נדחתה. קיים שוני מהותי בין הנסיבות שלפיהן יצווה ביהמ"ש על מעצרו של חשוד בביצוע עבירה, לבין אלה שלפיהן ידחה ביהמ"ש ביצוע עונש מאסר. חשוד הוא בחזקת זכאי ועל המדינה חובת הראיה שיש בידה הוכחות לכאורה המצדיקות את המשך המעצר. מאידך, משהורשע אדם ונגזר עליו מאסר, נשללה ממנו החרות כדין, וכשהוא מבקש דחיית המאסר עליו הראיה שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הדחייה. כאן טוען המערער כי הסיכוי שהערעור יתקבל בולט לעין ומכאן שיש להיענות לבקשת השחרור בערבות. ברם, מידת הוכחה כזו, שהסיכוי שהערעור יתקבל בולט לעין, לא הובא ע"י המבקש. ברור כי הכרעה בערעור אם יתקבל ואם לאו תיפול כאשר ישמע הערעור לגופו, אך ניתן לקבוע בשלב זה שאותה מידה מיוחדת של סיכוי בולט לעין לזכות בערעור, המצדיקה דחיית ביצוע מאסר, לא הוכחה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד מ. נחשון למבקש, עו"ד ש. סירוטה למשיבה. 15.2.79).
ע.פ. 866/78 - דניאל חרבי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עדות שקר)
(הערעור נדחה). המערער הורשע בעבירה של מתן עדות שקר ונדון ל- 10 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. העדות שנתן המערער בניגוד להודעה שמסר במשטרה בקשר לתלונה שהגישה אשה על מעשה אינוס ובעקבות עדות השקר יצא הנאשם זכאי. המערער טען שלא פעל מרצונו כשנשבע לשקר בעדותו אלא שהופעל עליו לחץ, ואולם היה זה מחובתו לעמוד בלחץ זה ולא להביא לזכויו של אדם המואשם באינוס. העבירה היא חמורה ואין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. עו"ד חגג למערער, עו"ד הורוביץ למשיבים. 28.2.79).