ע.א. 467/77 - יעקב הורוביץ נגד רשות הנמלים בישראל
*אחריות בתאונת עבודה.
* רשלנות תורמת.
* חישובי פיצויים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 778/75 - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדינדחה).
התובע עבד כמזלגן בשירותה של הנתבעת והיה מעביר באמצעות מנוף זכוכית מדופן הספינה למרכזה, הארגזים לא נקשרו אלא נסמכו על בליטה מסויימת, וביום קרות התאונה נתעכב המנוף מסיבה בלתי ידועה, התובע ירד ממקומו והלך לעברו הקדמי של המנוף ובהיותו מול הארגזים נפלו ופגעו ברגלו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה, אחראית ברשלנות, כי המערער אחראי ב-30 אחוז רשלנות תורמת וקבע שיעורי נזקים שונים. שני הצדדים ערערו הן על קביעת הרשלנות ומידתה והן על שיעורי הפיצויים.
א. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע שכן צורת הטענתם של הארגזים יצרה סיכון. התרשלותו של התובע לא ניתקה את הקשר הסיבתי שבין רשלנות הנתבעת לתאונה. הקשר הסיבתי אינו ניתק ע"י התנהגות הניזוק, גם אם יש בה רשלנות מכוונת, וזאת אם התנהגות הניזוק צריכה להיות, בנסיבות המקרה, צפוייה ע"י המזיק.
ב. אשר לרשלנות התורמת - התובע ידע שההליכה מול המזלג היא מסוכנת. אכן, נראה שהרשלנות שיוחסה לתובע גבוהה מדי, אך ענין מידת הרשלנות התורמת תלוי בשיקול הדעת ובהתרשמות ,השופט השומע את המשפט, וביהמ"ש לערעורים יתערב בקביעתו רק כדי לשנות את הקביעה שינוי עקרוני, אך לא כדי להגדיל קימעא את האחוז או להקטינו.
ג. הנזק המיוחד של התובע בין יום קרות התאונה לבין חידוש עבודתו הרגילה היתה של פרמיות ושעות נוספות שכן קיבל את המשכורת הרגילה. מדובר על תקופה של כשנתיים, בה חל שינוי גדול בשכר, ביהמ"ש המחוזי קבע את ההפסד לפי תאריך ביניים של השנתיים. ברם מאז תאריך הביניים ועד מתן פסה"ד עברו כשנתיים ולפיכך יש להצמיד את שיעור הפיצויים למדד מתאריך הביניים ועד לתשלום בפועל, בתוספת ריבית של שלושה אחוז. בהקשר זה דן ביהמ"ש באריכות בשאלה אם בנזיקין יש להצמיד את הנזק למדד וביהמ"ש העליון השיב על כך בחיוב. בעת מתן פסה"ד לוקח ביהמ"ש בחשבון את ירידת ערך הכסף מיום קרות הנזק ועד המועד הנלקח בחשבון לצורך הערכת הנזק, ומאותו תאריך יש להצמיד את הסכום למדד.
ד. לקביעה זו אין קשר לחוק החדש בענין פסיקת ריבית שחוקק לאחר שהצדדים סיימו את טיעוניהם והענין נקבע למתן פסק דין. ביהמ"ש הקובע את הנזק צריך תחילה, להעריך את הנזק עפ"י הצמידות למדד ולאחר שהוא מעריך את הנזק אז חל חוק פסיקת ריבית בענין הצמדה וריבית על החוב הנפסק.
ה. החוק החדש של פסיקת ריבית חל על עניינים התלויים ועומדים בפני כל רשות שיפוטית ויש לראות כענין תלוי ועומד גם את המצב שבו כבר טענו הצדדים והענין נדחה לעיון ולמתן החלטה ע"י ביהמ"ש שלערעור. אמנם צריך שתהיה פניה לביהמ"ש שיפעיל את שיקול דעתו בנדון ובמקרה שלפנינו ביקש התובע שביהמ"ש יפעיל את שיקול דעתו עפ"י החוק החדש.
ו. כשביהמ"ש לערעורים פונה לחוק פסיקת ריבית עליו להבחין בין הנושאים השונים. בענין כאב וסבל לא הוגש ערעור ובנסיבות אלה אין להמיר את שיעור הריבית בהצמדה לפי החוק החדש. זאת הן משום שאין זה ענין התלוי ועומד בפני ביהמ"ש והן משום שבפסיקת פיצויים בגין כאב וסבל על ביהמ"ש להעריך את הנזק כפי ערכו ביום פסה"ד והכסף שולם מיד לאחר מתן פסה"ד.
ז. היו עדויות רפואיות שלפיהן יאלץ התובע לפרוש מעבודתו 10 שנים לפני גיל הגימלאות ובדין נפסקו לו פיצויים עבור תקופה זו. נכון שאין להניח כי מקום עבודה ציבורי יפטר את העובד שנפגע בעבודה אצלו, אך כאן לא מדובר על חשש של פיטורין, אלא על קביעה רפואית שהמערער יאלץ לפרוש כ-10 שנים לפני גיל הפרישה.
ח. ביהמ"ש דלמטה קבע היוון של סכום הפיצויים בשיעור של 50 אחוז, ולטענת התובע ההוון גבוה מדי לאור המציאות הכלכלית הנוכחית כאשר השקעת כסף במלוות ממשלתיים צמודים מביאה לתשואה של אחוז אחד בלבד וכן כאשר לא מנפיקים יותר ניירות ערך צמודים ב-100 אחוז. טענה זו היא נכבדה שכן שיעורי ההיוון שנקבעו ע"י ביהמ"ש העליון מבוססים על מצב כלכלי שונה, ברם, על התובע היה להביא ראיות לביסוס טענותיו, ומכיון שלא הביא ראיות לכך אין לשנות את שיעורי ההיוון.
(בפני השופטים: ויתקון, בכור, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד יוסף לוי למערער, עו"ד בן דוד ועו"ד י. זיסמן למשיבה. 19.2.79).
>בג"צ 699/78
- אפרים שילה נגד ועדת הרכישות של הכנסת ואח'
*העלאת הצעה חילופית במכרז.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ועדת הרכישות של הכנסת (להלן - הועדה) הזמינה ספקים במכרז סגור להגשת הצעות הספקה של 40 מכונות אוטומטיות לשירות לגלילי מגבות, כל גליל באורך מסויים, ובמשקל של כ-2500 גרם, וכן למתן שירותי כביסה למגבות. השתתפו במכרז העותר והמשיבה הרביעית .(להלן המשיבה). הצעת המשיבה היתה זולה בהרבה מזו של העותר. במכתב שצירפה להצעתה (להלן - מכתב הלוואי) היא העירה כי משקל המגבות שהכנסת משתמשת בהן עתה הוא רק כ-2200 גרם לגליל וכאלה היא מוכנה לספק במחיר עוד יותר נמוך. הוחלט לקבל את הצעת המשיבה עפ"י הצעתה החילופית של גלילים קלים יותר. על פגמים בהצעת המשיבה נסבה העתירה.
א. לפי הצעת המכרז צריך היה לציין מחיר לכל גליל מגבת והמשיבה ציינה רק את המחיר הכולל של 300 גלילים. בכך אין פגם. לא היתה שום אי בהירות ולא היה שום חשש לויכוחים והפעולה האריתמטית היחידה היתה חילוק הסכום הכולל במספר יחידות ודבר זה אינו מהווה פגם.
ב. במכתב הלוואי ציינה המשיבה שהיא מתייחסת לכמות של 300 גלילים כביסה לשבוע והועדה ציינה במכתב למשיבה, לאחר שהודיעו לה, כי הצעתה נתקבלה, כי מדובר ב-100 גלילים לשבוע. אין פגם בכך. אין לראות במכתב זה פתיחת משא ומתן עם המציע בשלב אסור. יש להפסיק את המגע בין המזמין למציעים עד לקבלה הסופית של אחת מן ההצעות, וכאן צויין בסעיף הראשון של המכתב כי הצעת המשיבה היא שנתקבלה.
ג. אשר להוספת ההצעה החילופית במכתב הלוואי - הכנסת אינה חייבת לפרסם מכרז אך כשהחליטה לעשות כן עליה לכבד את עקרונות היסוד החלים על המכרזים וקבלת הצעה חילופית אינה פוגמת בעקרונות היסוד. גם ההצעה שהתייחסה לתנאים שבמכרז היתה זולה בהרבה מזו של העותר, ועל כן בדין נדחתה הצעת העותר. במצב זה, לא היתה מניעה להעדיף את ההצעה החילופית הנוגעת לחלק מן ההזמנה. בעיקר אין בכך כל פסול כאשר
מדובר במי שאינו חייב כלל לערוך מכרז, המצב היה שונה בתכלית, אילו הפכה הצעת המשיבה לזולה ביותר עקב ההצעה החילופית.
(בפני השופטים: מ~מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ד. חשין לעותר, עו"ד יאראק למשיבים. 27.2.79).
ב.ש. 319/78 - שושנה ברוך ואח' נגד יואל חמני והסנה
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
המשיב נהג טיולית בה נסעה המבקשת ובתאונת דרכים נפגעה המבקשת. היא הגישה תביעה נגד המשיב, ונגד חברת הסנה כמבטחת, ובקדם משפט החליט השופט המחוזי כי פוליסת הביטוח של חברת הסנה אינה מכסה את השימוש שעשה המשיב בטיולית שנהג והחברה אינה חבה עפ"י הפוליסה. לפיכך דחה השופט ביום 3.5.78 את התביעה נגד הסנה, והרשה לצרף את "קרנית", קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, כנתבעת נוספת. קרנית הגישה כתב הגנה וטענה שהפוליסה של חברת הסנה תקפה. ביום 6.11.78 החליט השופט לפסול את עצמו והתיק הועבר לשופט אחר, ובהסכמת הצדדים הוחלט שהפרוטוקול יוגש בפני השופט האחר ולא ישמעו את העדים שנית, ב-28.11.78 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד לערער על ההחלטה, בקדם המשפט, שהפוליסה של חברת הסנה אינה מכסה את התאונה. בקשתם נדחתה. לטענת ב"כ המבקשים הרי כל עוד לא פסל השופט הראשון את עצמו היה סמוך ובטוח כי לאחר שפסק כי הפוליסה אינה מכסה את התאונה לא היה הופך את החלטתו ומקבל את טענת קרנית שהפוליסה כן מכסה את התאונה. רק לאחר שהשופט פסל את עצמו עלה החשש שמא השופט החדש יקבע שהפוליסה של חברת הסנה כן מכסה את התאונה ואז ימצאו המבקשים את עצמם קרחים מכאן ומכאן. הטענה נדחתה שכן עם קבלת ההחלטה על החלפת השופטים צריכים היו המבקשים להגיש את בקשתם להארכת המועד, אך הם חיכו שלושה שבועות עד להגשת הבקשה. להשהייה זו לא היה כל צידוק.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מרגליות למבקשים, עו"ד י. צבן למשיב, עו"ד ז. לוריה להסנה, 14.2.79 ) .
ב.ש. 45/79 - יחזקאל ויצמן נגד מדינת ישראל
*מעצר לאחר הרשעה ולפני גזר הדין (הערר נתקבל).
המבקש הואשם בכך שהעליב אדם במקום ציבורי ואיים עליו שיפגע ברכושו ובגופו. התביעה לא ביקשה את מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים. המבקש הורשע והתובע ביקש כי יוגש תסקיר קצין מבחן, שכן המבקש היה בעת ביצוע העבירה מתחת לגיל 21, והתביעה התעתדה לבקש מאסר בפועל. שופט השלום נעתר לבקשה והוסיף "מאחר שלנאשם הרשעות קודמות...בשים לב לחומרת העבירות...אני מחליט לעצרו עד סיום ההליכים". ביהמ"ש המחוזי אישר את הוראת המעצר והערר נתקבל. המקרה הוא חריג באופיו שכן המבקש הורשע כבר ואינה עומדת לו חזקת החפות מפשע. מאידך, עונשו טרם נגזר ואין לשלחו למאסר ללא תסקיר של קצין מבחן, כך שהמעצר אינו יכול לשמש שלב מוקדם למאסר. לפיכך יש לבדוק אם המעצר מוצדק בהתחשב בנימוקים החלים בדרך כלל בעניני מעצר. כמו כן יתכן גם כי המציאות החדשה יצרה סיכונים עובדתיים חדשים
שלא היו קיימים בעבר. בבחינת שיקולים אלה עולה כי אין מקום לצוות על מעצר המבקש עד תום ההליכים. העבירה בוצעה לפני למעלה מ-5 חודשים וכל הזמן היה הנאשם חופשי. לא היתה שום טענה, של איום המבקש על המתלונן או הימנעותו מלהתייצב למשפט. נטען כי לאור ההרשעה גדל הסיכון שהמבקש יבצע זממו ויפגע במתלונן, אך זו טענה המתבססת על חשש תיאורטי. באותה מידה ניתן לומר כי דוקא בשעה שהמבקש מחכה לגזירת עונשו לא יעשה דבר שיחמיר את מצבו.
(בפני: השופט ברק. עו"ד פרץ למבקש, עו"ד ד. שפי למשיבה. 15.2.79).
ב.ש. 42/79 - יוסף לוז'יה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נדחתה).
נגד העורר הוגש כתב אישום, שלפיו גנב יחד עם אדם אחר ארנק מתוך רכב, בארנק היה אקדח ולפי כתב האישום נשא העורר יחד עם אחר את האקדח ללא רשיון. האקדח נמצא אצל השני אך הטענה היא שהעורר ידע על מציאות האקדח. ביהמ"ש ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה, אך אם לא יתחיל מישפטו של העורר תוך חודש ישוחרר בערבות. הנאשם השני הודה בינתיים באשמה. אין לומר כי הראיות בדבר ידיעת העורר כי השני מחזיק אקדח חזקות במידה מספקת, וספק גדול אם במצב הנוכחי של מידת הראיות קיימת הצדקה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ברם, לעורר שורה של הרשעות קודמות, 19 במספר, ובהן עבירות נגד הרכוש, החזקת סמים, הכשלת שוטרים וכיוצא בזה, אי לכך יש להאריך את המעצר בחודש ימים. (בפני: השופט אלון. עו"ד מקרין למבקש, עו"ד שפי למשיבה. 18.2.79).
ב.ש. 44/79 - אמנון וענונו נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המבקש הואשם ביחד עם נאשם אחר, זלמן יפרח, בקשירת קשר לפגוע במתלונן דוד אביטן. השניים נטלו אקדח וירו במתלונן מספר יריות שאחת מהן פגעה בחזהו. העורר נעצר עד תום ההליכים והערר נדחה. כמסתבר חלה טעות בפרקליטות והנאשם השני שוחרר בערבות, אך הפרקליטות עומדת לבקש לעצור מחדש את הנאשם השני. ביהמ"ש הורה על מעצר עד תום ההליכים בהדגישו את חומרת המעשה המיוחס למבקש והחשש של השפעה על עדים והערר נדחה. העבירה המיוחסת למבקש היא חמורה ביותר וברור שזה מקרה ראוי למעצר עד תום ההליכים. היעדר הרשעות קודמות בנסיבות אלה אינו מעלה ואינו מוריד, וגם החשש של השפעה על עדים קיים כאן. אשר לטענת ההפלייה - הוסבר כי הפליה זו מקורה בטעות והפרקליטות מנסה לתקנה בהקדם האפשרי.
(בפני: השופט ברק. עו"ד מלצר למבקש, עו"ד שפי למשיבה. 15.2.79).
המ' 687/78 - לב-שי קבלני בנין בע~מ נגד חאלד מנסור נאסר
*רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי להחזיר את הדין לביהמ"ש השלום (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בשנת 1975 הגיש המשיב תובענה לבימ"ש השלום נגד המבקשת וזו הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד. המשפט התמשך עד 1978 ואז ניתן פס"ד שעליו ערערה המבקשת לביהמ"ש המחוזי, הערעור נתקבל וביהמ"ש המחוזי החזיר את הדין לבימ"ש השלום לשמיעה מחדש בפני שופט אחר. המבקשת רוצה לערער לביהמ"ש העליון בטענה שניתן היה להכריע סופית בסכסוך בביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. נכון שביהמ"ש המחוזי היה רשאי להכריע לגוף הענין על יסוד החומר שהיה לפניו, אך הוא היה גם רשאי להחזיר את הדין לבימ"ש השלום. הענין היה מסור לשיקול דעתו ואין להניח שביהמ"ש העליון, בערעור שני, יתערב בשיקול דעת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד בית הלחמי למבקש, עו"ד פראל למשיב. 20.2.79).
המ' 973/78 - שלמה אברמנסו ואח' נגד שולמית קטיפה ואח'
*רשות ערעור על סירוב להעניק סעד זמני (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשים ביקשו סעד זמני בתובענה של אכיפת חוזה בעין, בתי המשפט דלמטה דחו את הבקשה בקבעם כי היה שיהוי של למעלה משנה בפניה לביהמ"ש, ושיהוי זה דיו כדי לא להעניק סעד זמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. נטען שאכיפת חוזה בעין היא היום דבר שבשגרה ועל כן לא היה מקום לדחות את הבקשה. טענה זו כשלעצמה נכונה, ומקומה בשעת הדיון בתובענה גופה. אך מי שמבקש סעד זמני חייב להזדרז, כבעבר כן עתה, שכן השהיית הפניה למשך זמן רב יתר על המידה מגלה את דעתו של התובע שהענין לא היה חשוב בעיניו עד כדי פניה לביהמ"ש.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. ציון למבקשים, עו"ד מ. בזק למשיבים. 13.2.79).
המ' 792/78 - גדעון אוברזון בע"מ נגד עדי מהלל
*רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי להחזיר את הדין לבימ"ש השלום (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה) .כבר נפסק פעמים הרבה כי משפט שראשיתו בבימ"ש השלום סופו בביהמ"ש המחוזי, זולת אם יש בידי בעל דין להצביע על שאלת חוק עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה סטיה מן הכלל האמור. השאלה אם ביהמ"ש המחוזי צדק או טעה בהחלטתו לגופו של ענין, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. הסכנה של טעות, ואפילו טעות שבחוק, טמונה בכל מעשה של שופט, תהיה אשר תהיה דרגתו. המדובר בפס"ד של ביהמ"ש המחוזי שהחזיר ענין לבימ"ש השלום לשם השלמה. פירושו של דבר שההתדיינות בין בעלי הדין נמשכת ובידי בעל הדין נתונה תרופה של ערעור לביהמ"ש המחוזי על פסה"ד החדש שינתן בבימ"ש השלום. והיה ויראה בעל הדין את עצמו מקופח גם ע"י פסה"ד השני של ביהמ"ש המחוזי יוכל אז לבקש רשות ערעור ולפתוח מחדש את הפרשה כולה, ולכלול בבקשת רשות ערעור את פסה"ד שהוא נושא הבקשה דנן.
(בפני: הנשיא זוסמן עו"ד מ. אור למבקש, עו"ד א. חלד למשיב. 20.2.79).
בג"צ 409/78 - ד"ר רמי אבליון ואח' נגד שר החקלאות ואח'
*סבירות תקנה המגבילה רופאים וטרינריים בחיסון כלבים נגד כלבת (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם רופאים וטרינריים פרטיים ובין היתר משרתים לקוחות בעלי כלבים במחוז תל אביב והמרכז. הם ביקשו צו נגד המשיבים שירשו לכל אחד .מן העותרים לחסן כלבים נגד כלבת ללא הגבלה של מקום מגורי בעל הכלב וכן לתת אפשרות סבירה לכל אחד מן העותרים לרכוש מנות חיסון נגד כלבת. העתירה נדחתה. קיימים שני חיקוקים הנוגעים לענין כלבת והם פקודת הכלבת ופקודת מחלות בעלי החיים. עפ"י פקודת הכלבת רשאי שר החקלאות להתקין תקנות שמטרתן למנוע התפשטות הכלבת. הותקנו מספר פעמים תקנות בענין זה ולבסוף הותקנו תקנות בשנת 1974, ולפיהן, רופא וטרינרי פרטי צריך לקבל את הסכמת הרופא הוטרינרי הממשלתי והסכמת הרופא הוטרינרי של הרשות המקומית, וגם אז מותר לו לחסן כלבים רק כאשר הם שייכים לבעלים במקום מגורי הרופא. אין להמר כי הדרישה הנ"ל היא בלתי סבירה ומצדיקה ביטול התקנה ע"י בג"צ. ביהמ"ש עמד על מטרות המחוקק למנוע מחלת הכלבת שהיא מחלה מסוכנת ביותר והחובה לבצע בכל רשות מקומית רישום מלא כדי שבמקרה של נשיכת כלב ידעו אם הוא נגוע או קיבל חיסון. אי סבירות כזו המצדיקה ביטול תקנה היא כאשר מתקין התקנות קבע את אשר קבע מתוך שיקולים זרים למטרת החוק ואין לפסול תקנות שיש בהן כדי לגרום קושי, אם יש בתקנות כדי להשיג את המטרה הלגיטימית העיקרית שהמחוקק רוצה בה. לטענה כי יש בתקנות הגבלת חופש העיסוק - אין כל פסול בדבר, כל עוד הוא נעשה במסגרת החוק ולשם השגת המטרה הציבורית הראויה.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד מזור לעותרים, עו"ד שקד למשיבים. 20.2.79).
בג"צ 38/79 - לאה אונגר ואח' נגד שר העבודה והרווחה
*התקנת תקנות לעזרה לילדים נכים לפי חוק הבטוח הלאומי (הבקשה נדחתה).
העותרים הם הורים לילדים פגועי שיתוק מוחין מלידה, והם מלינים על כך ששר העבודה והרווחה טרם עשה שימוש בסמכותו לפי חוק הביטוח הלאומי, ולא התקין תקנות שיש בהן כדי לקבוע מבחנים ותנאים למתן שירותים ועזרה לילדים נכים. עתירתם נדחתה לאחר שב"כ המשיב הודיע כי המשיב מתחייב להגיש את התקנות לאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת לא יאוחר מסוף יוני 1979. העותרים טענו כי אין הדבר מניח את דעתם, ועמדו על כך כי יצא צע"ת נגד המשיב, ואולם אין מקום להוצאת הצו בשלב הנוכחי. מדובר בנושאים מורכבים הכרוכים בהכנות ובהיערכות, ואין לומר כי דחייה עד המועד האמור היא בלתי סבירה.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק, החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. שלוח לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיב. 14.2.79).
בג"צ 7/79 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ואח'
*בקשה לפסילת חבר בי"ד משמעתי של לשכת עורכי הדין (הבקשה נדחתה).
נגד העותר מתנהלים הליכים בבי"ד משמעתי וטענתו היא כי אחד מחברי ביה"ד פסול לדון בענינו, מאחר ואותו עורך דין הגיש תלונה נגד המתלונן. העתירה נדחתה. על העותר להגיש את התנגדותו בפני ביה"ד המשמעתי הדן בענין. אמנם, לפי כלל 15 לכללי לשכת עורכי הדין רשאי העותר להתנגד להרכב בית הדין "עם פתיחת הדיון" וכאן כבר עבר שלב זה, והעילה לפסילת חבר ביה"ד נולדה רק לאחר הפתיחה, ואולם הוראת הכלל הנ"ל חלה בשינויים המחוייבים לפי הענין, גם לאחר פתיחת הדיון, אם העילה לפסילה נולדה לאחר מכן.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, ברק. העותר לעצמו. 13.2.79).
בג"צ 629/78 - יהורה סלומון נגד רשות הרשוי ואח'
*שימוש בשקול דעת בענין מתן רשיון לימוד נהיגה לבוחן לשעבר במשרד הרישוי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר ביקש להיות מורה נהיגה ובהתאם לתקנות התעבורה היה עליו לעמוד בבחינות. הוא ניגש מידי פעם לבחינות בשנים 1964- 1968 ותמיד נכשל. מאז מאי 1974 ועד אוגוסט 1977 שימש העותר בוחן נהגים ברשות הרשוי, ולאחר שהתפטר ביקש מאת הרשות לפטור אותו מן הבחינות, שהרי לפי תקנות התעבורה רשאית רשות הרישוי לפטור מן הבחינות מי ששימש בתפקיד של בוחן נהגים ברשות הרשוי. הרשות סירבה ועמדה על כך כי העותר יגש לבחינות ועתירת העותר נדחתה. גם אם נכון שהיתה לרשות דעה קדומה על העותר מתקופת עבודתו שאין הוא ראוי לפטור מן הבחינות, אין בכך פגם. מטבע הדברים שהרשות תשתמש בשיקול דעתה, לתת רשיון ללא בחינה על פי הדעה והידיעות שיש לה על אודות העותר מתקופת כהונתו כבוחן. בדין נשאלת השאלה כיצד כיהן בתפקידו ואם הוכיח בכהונתו כבוחן שראוי הוא לשמש גם כמורה נהיגה.
(בפני השופטים: ח. כהן, בכור, ברק. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. גרא לעותר עו"ד מ. שקד למשיבים. 26.2.79).
בג"צ 717/78 - פלונית נגד שר העבודה והרווחה
*בקשה להחזרת ילד לאמו כאשר קיים צו בימ"ש כי הקטין ימצא במקום שתקבע פקידת סעד (העתירה נדחתה).
העותרת היא אמו של קטין שנולד ביוני 1971, הקטין מוחזק ע"י רשויות הסעד החל משנת 1976 ע"י משפחות אומנות, והוגשה בשעתו לביהמ"ש המחוזי בקשה שהילד ימסר לאימוץ על אף התנגדות האם, ביהמ"ש דחה את בקשת האימוץ והערעור על כך נדחה אז ע"י ביהמ"ש העליון. בינתיים נמצא הילד אצל משפחה, אומנת והעותרת ביקשה את החזרתו אליה. היועץ המשפטי השיג צו של ביהמ"ש, בעקבות צו שניתן ע"י פקיד סעד, כי הקטין ימצא במקום שתקבע פקידת הסעד ,ושאמו לא תהיה עימו במגע. הצו הנ"ל עדיין בתוקפו, עתה פנתה האם לבג"צ, בבקשה מסוג הביאס קורפוס, שרשויות הסעד
יחזירו לה את הילד. בדחותו את העתירה ציין ביהמ"ש העליון כי כאשר בג"צ דן בבקשה מסוג הביאס קורפוס אין הוא מעביר תחת שבט ביקורתו פס"ד של בתי משפט אחרים, אלא בודק אם מוחזק אדם ע"י המשיב שלא כדין. במקרה דנא קיימים צווים שלכאורה ניתנו ע"י בתי משפט מוסמכים ושלפיהם אין למסור את הקטין לאמו, וע"כ אין מקום להוציא צו כמבוקש.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. אלבז לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיב. 28.2.79).
ע.פ. 630/77 - מאיר קונטנטה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנהיגה מסוכנת כשהנאשם ישב ליד הנהג במכונית גנובה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער ישב במכונית גנובה הנהוגה ע"י הנאשם סויסה. שוטרים עצרו את המכונית ותוך כדי נסיון בריחה נהג סויסה בצורה שהיה בה כדי לסכן חיי אדם. המערער הורשע בעבירות הקשורות בגניבת המכונית ופריצות, וכן בנהיגה שהיה בה כדי לסכן חיי אדם והערעור נתקבל לעניין ההרשעה בנהיגה מסוכנת. השאלה היא אם בנסיבות המקרה, נהיגה מסוכנת היתה תוצאה מסתברת של גניבת מכונית לצורך הפריצה וההסתלקות מן המקום. המערער עשה פעולות לבלום את המכונית אך לא ידע כיצד להפסיק בפועל את השתוללותו של סויסה ליד הגה המכונית. המערער לא הזדהה עם צורת הנהיגה של חברו אלא הסתייג ממנה הן בדיבור והן במעשה. בעקבות הזיכוי מעבירה זו, שונה העונש ובמקום 4 שנות מאסר בפועל הועמד העונש על 42 חודשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד בן דרור ולוין למערער, עו"ד ברנזון למשיבה. 27.2.79).
ע.פ. 733/78 - רוחי דרוויש ואח' נגד מדינת ישראל
*עבירות סמים (הערעור נדחה).
שני המערערים נעצרו כשברשותם 200 גרם חשיש ולפי הנאמר בכתב האישום רכשו הנאשמים את הסמים בשכם במטרה למכרם בעפולה. המערערים הודו בעובדות כפי שפורטו בכתב האישום ונדונו לשנתיים מאסר בפועל. הערעור נדחה. בגזר הדין קבע ביהמ"ש כי השנים התכוונו לעשות עושר במהרה, ע"י מכירת הסם ואולם כאשר השופט אמר זאת הוא רק הסתמך על העובדות בכתב האישום שבהן הודו המערערים. נכון שיש מקום להבחין בין מי שהואשם בסחר בסמים ובין מי שהואשם בהחזקתו, אך יש להתחשב בכמות הסם שבחזקת הנאשם, ואם הכמות היא, כזו שמטרתה היתה למכירה ולא רק לצריכה עצמית, הרי זו נסיבה מחמירה. העונש של שנתיים מאסר בפועל איננו מוגזם בחומרתו. לטענת הסניגור, אחד מן המערערים הוא פחות מגיל 21, ועל כן מן הדין היה לדרוש תסקיר של קצין מבחן - בדין נדחתה טענה זו. הצורך בקבלת תסקיר אינו חל "על נאשם שמקום מגוריו הקבוע הוא מחוץ לשטח שמשפט מדינת ישראל חל עליו" והשניים הם תושבי השטחים המוחזקים.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. עו"ד בביוף למערערים, עו"ד הורביץ למשיבה. 28.2.79).
ע.פ. 97/79 - גרשון כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הטרדת עדים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהטרדת עדים ואיומים בקשר לעדות שעמדו למסור נגד אחיו. הוא נדון ל-6 חודשים מאסר בפועל, 6 חודשים מאסר על תנאי וקנס כספי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הטענה העיקרית היא שכתב האישום הוגש שנתיים לאחר המעשים שיוחסו לנאשם ולאחר מכן עבר זמן ניכר עד לתום הדיון. בתקופה הכוללת של כ-4 שנים התחתן המערער ונושא בעול הפרנסה, הוא שירת בצבא והחזרתו לכלא לאחר תקופה כה ארוכה תגרום לו, כך הוא טוען, עוול. אין לקבל טיעון זה. העובדות הנ"ל היו לנגד עיני ביהמ"ש ובשל כך כבר הקל עם המערער. על יסוד עדות המתלונן נקבע שהמערער הופיע באופן סדיר במסעדה שבבעלות המתלונן, הפריע
ללקוחות ע"י שבירת מלחיות וכוסות, חתך צמיג מכונית של המתלונן, איים עליו וכו'. העבירה היא חמורה ועונשה המירבי הוא 9 שנים ואין להקל בעונש. עבירת הזמן כשלעצמה, אינה מהווה סיבה מקלה כאשר הנאשם משוחרר בערבות.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 19.2.79).
ע.פ. 877/78 - יצחק מץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע ב-6 עבירות של קבלת נכסים בידיעה שהושגו דרך פשע ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי וקנס של 30 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. היתה זו עבירתו הראשונה של המערער, וביהמ"ש המחוזי העיר כי הוא רואה בחומרה יתירה את טיב העבירות. אכן אין לזלזל בחומרת העבירות, אך ביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל ראוי לעובדה שכל העבירות נעברו בתקופה קצרה, שהיתה זו עבירתו הראשונה של המערער וכן לאחר שנתפס המערער נקשרו קשרים בינו לבין המשטרה והוא נרתם לשירות המשטרה בענינים אחרים והביא לה תועלת, וכן כי עזב באופן סופי ומוחלט את עולם הפשע. על מנת לעודד את המערער להתמיד בדרך החדשה, יש לשנות את גזר הדין באופן שהמאסר בפועל יועמד על שנה אחת והמאסר על תנאי על שנה וחצי.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, ברק, עו"ד א. קדר למערער, עו"ד י. בר סלע למשיבה. 13.2.79 ) .
ע.פ. 236/77 - סאמי אברהים נדר מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער התחבר עם כמה אנשים, גנבו מכונית ובאיומי נשק ביצעו שוד בחנות תכשיטים, והצליחו ליטול תכשיטים בשווי של כ-30 אלף ל"י. כאשר בוצעה העבירה היה מאסר על תנאי של שנה תלוי ועומד נגד המערער. הוא נדון ל-6 וחצי שנים, מאסר בפועל וכן הופעל המאסר על תנאי כשמחצית השנה מצטברת. הערעור נדחה. הפשע שבוצע היה חמור והצדיק את עונש המאסר שנגזר על המערער.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אלון. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 22.2.79).
ע.פ. 830+773/77 - אברהם סערה ודוד תורג'מן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערים הורשעו בפריצה וגניבת קופת ברזל שהכילה סכום של כ-100 ל"י במזומן. ביהמ"ש הטיל על השניים עונש של 9 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירה בוצעה בדצמבר 1974 וגזה"ד ניתן בנובמבר 1977. עצם הזמן הרב איננה כשלעצמה נסיבה מקילה, האולם יש לתת משקל להתפתחויות שחלו אצל המערערים. יש סיכוי טוב שלא יסתבכו עוד במעשי עבירה ויתמידו בקו החיובי של עבודה יצרנית שבה החלו, האחד פתח מפעל והוא מעסיק מספר עובדים והשני גוייס לשרות סדיר, ומאז השניים מתנהגים כהלכה. לפיכך הוחלט שכל עונש המאסר יהיה על תנאי. המערער תורג'מן נפסל גם לנהיגה ועונשו זה לא בוטל, ובמקרה המאסר ישלם קנס של 5000 ל"י, ואילו המערער סעדה נמצא עתה בצבא ולא ישלם קנס כלשהו, שכן אין טעם בשלילת חלק משכרו הזעום של חייל בשירות חובה לצורך תשלום קנס.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שחם למערערים, עו"ד רזניק למשיבה. 12.2.79).
ע.פ. 602+684/78+597 - יהודה מכלוף ומרדכי אסרף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד עפ"י זיהוי וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
המערערים הורשעו בעבירה של נסיון לבצע שוד מזויין ונדונו ל-4 שנות מאסר. יהודה מכלוף ערער על ההרשעה ועל חומרת העונש ואילו אסרף ערער על מידת העונש בלבד והערעורים נדחו. המקרה אירע בירושלים כאשר 3 אנשים נכנסו למשרד והודיעו שבאו לביצוע שוד, החלו צעקות של הנוכחים במקום, אחד השודדים ירה והשלושה נמלטו. אחד מן הבורחים נתפס תוך כדי כך ע"י המשטרה והוא המערער אסרף, ברשותו נמצא האקדח וכן צרור מפתחות של מכונית השייכת לאמו של המערער מכלוף. אחד מן השלושה הוא מכלוף והרשעתו התבססה על עדותה של שוטרת שנזדמנה לקרבת המשרד שבו בוצע השוד. עקב תפקידה עמדה ברחוב והחליפה הערה עם עובר אורח. כעבור חמש דקות שמעה צעקות וראתה שני אנשי יוצאים מפתח המשרד ובורחים ושניות מספר לאחר מכן בא בעקבותיהם אדם שלישי שהסיר מעל פניו גרב והסתכל לעברה ואז זיהתה אותו כמי שהחליפה אתו הערה לפני כן. לפי עדותה בביהמ"ש המערער מכלוף הוא האדם שהעיר לה את ההערה והוא האדם שיצא מפתח הבית ונמלט, אין לומר שנפלה טעות בזיהוי. המערער לא חלק על כך שהוא האדם שהעיר לשוטרת הערה אך הכחיש שהוא היה האדם שנמלט. אולם דברי השוטרת עמדו במבחן החקירה וביהמ"ש היה ער לסכנה של טעות בזיהוי. העדות של השוטרת איננה עומדת בפני עצמה כי הרי גם המערער איננו חולק על כך שהיה בקירבת מקום ביצוע העבירה באותה שעה וגם טענות האליבי של המערער לא היו עקביות. גם העונש אינו חמור מדי. יש להתייחס בחומרה יתירה לעובדה, שברשות השודדים היה נשק שממנו נורו יריות ורק מזל הוא שלא היו פגיעות בנפש.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר, עוה"ד גרין ועזריאל למערערים, עו"ד רזניק למשיבה. 12.2.79).
ע.פ. 697/78 - רפאל תמיר נגד מדינת ישראל
*הרשעה עפ"י הודעות עדים במשטרה כשאישרו את ההודעות בביהמ"ש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בשתי עבירות של קשירת קשר בכך שנתן יעוץ פעם לאורי שניידר ופעם ליעקב פרידמן כיצד לפרוץ למלטשות יהלומים. הערעור על ההרשעה נדחה. המערער נדון לעונש של שנה אחת מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 5000 ל"י והערעור על חומרת העונש נתקבל. ההרשעה מבוססת על הודעותיהם של שניידר ופרידמן במשטרה, שכן כאשר העידו בביהמ"ש אמרו שאינם זוכרים מאומה, אך אישרו שההודעות שמסרו במשטרה הודעות אמת הן. כיון שכך רשאי היה ביהמ"ש לקבל את ההודעות הללו כעדות. לענין קשירת קשר לעבור עבירה אין נפקא מינה מה חלקו של כל אחד מקושרי הקשר לביצוע העבירה. יכול אחד מהם להיות המבצע בפועל, השני מסייע בידו והשלישי רק היועץ והמדריך, ושלושתם יהיו בעיני החוק עוברי עבירה במידה שווה. אשר לצורך בראיית סיוע - השופט ח. כהן העיר כי לדעתו אין כלל צורך בסיוע גם כשמדובר בעדויות של שותפים לדבר עבירה, אך אם יש צורך בסיוע הרי היה סיוע מספיק בשקריו של המערער כאילו אין הוא מכיר את העדים כלל. צדק השופט כי השקר הזה מילא את כל הדרישות לצורך סיוע.
אשר לחומרת העונש - העבירות בוצעו בינואר 1974, כתב האישום הוגש חודש לאחר מכן והישיבה הראשונה של ביהמ"ש נתקיימה באפריל 1974 ובה כפר המערער באשמה. מאז ועד לישיבה הבאה של ביהמ"ש עברו 3 שנים ואין כל הסבר לאיחור. גזה"ד ניתן רק בספטמבר 1978. מאז הגשת כתב האישום ועד היום מתהלך המערער חופשי ובחמשת השנים הללו לא נתפס המערער בשום עבירה אחרת. בנסיבות אלה, וכשמדובר באדם בן 60, הרי העונש של שנה מאסר בפועל חמור מדי. לפיכך דין יעשה אם עונש המאסר בפועל יועמד על 3 חודשים, מאסר על תנאי של 21 חודשים והקנס יועלה ל-10 אלפים ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופטת כהן. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 25.2.79).
ע.פ. 586/78 - עמוס סולמי נגד מדינת ישראל
*שעורי פיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין (הערעור נתקבל).
המערער הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 80 (א) לחוק העונשין, לצוות על אוצר המדינה שישלם לו הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו. בהתאם לתקנות זכאי המערער להוצאותיו הממשיות וסכום מקסימלי של 5000 ל"י שכ"ט וכן פיצוי מקסימלי עבור ימי המעצר, ענינו של הערעור הוא בעיקרו לשכ"ט עו"ד. ביהמ"ש המחוזי לא פסק למערער את הסכום המלא בסברו כי סכום זה מופרז בהתחשב עם העובדה שהסניגור התייצב בביהמ"ש רק בישיבה אחת. הערעור נתקבל. השופט נתפס לכלל שיקולים בלתי רלוונטיים. למעשה תובע המערער רק את ההוצאות הממשיות שלו, הכוללות בתוכן גם שכ"ט עו"ד, ולפי התקנות הנ"ל יש להחזיר למבקש את ההוצאות הממשיות במלואן ובלבד שיוכחו ע"י קבלות. אי לכך יש לפסוק לו את ההוצאות כמבוקשו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, ברק. עו"ד י. וינוגרד למערער, עו"ד י. בר סלע למשיבה. 13.2.79 ) .
ע.פ. 640/78 - דוד דהן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (גניבה ע"י נהג שנמסרו לו סחורות להובלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שימש כנהג הובלות במסגרת "הגשר היבשתי" מחיפה ואשדוד לנמל אילת ,וחזרה. במשך חודש מאי 1978 השתתף המערער ארבע פעמים בגניבות מתוך מכולות כאשר שווי הגניבות הסתכם בכמליון וחצי ל"י. הוא נדון ל-30 חודשי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 30 אלף ל"י. הערעור נדחה. הנאשמים ששיתפו אתו פעולה נדונו לעונשים קלים יותר, אך הם לא השתתפו בכל הגניבות בעוד המערער השתתף בכולן והוא היה היוזם של הגניבות, המעשים הם חמורים ביותר. יש בהם ביטוי לתאוות בצע שמעבירה אדם על דעתו, ופוגעת לא רק בבעל הרכוש אלא בעיקר במדינה ובשמה הטוב.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד דיין למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיב. 18.2.79).
ע.פ. 763/78 - מדינת ישראל נגד ברוך גרין
*קולת העונש (גניבת רימון יד מצה"ל) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב, חייל בשירות סדיר, מצא רימון של צה"ל והעבירו למקום מגוריו שבאלון מורה ולאחר מכן מסר אותו לאדם בשם מישכן. הוא הורשע בהחזקת נשק וגניבה ונדון לשנה אחת מאסר על תנאי ולמבחן. הערעור על קולת העונש נדחה. המדינה ביססה את ערעורה על שני נימוקים : חומרת העבירות שבהן הורשע המשיב; השוואת העונש שהוטל על המשיב עם העונש שהוטל על מישכן. אכן, לולא נסיבותיו המיוחדות של המקרה היה מקום לקבל את נימוקי התביעה, ואולם בהתחשב בנסיבות המקרה אין להתערב בעונש. אין ללמוד ממקרה אחד למשנהו כאשר מדובר בגזירת העונש ובכל מקרה חייבים לשקול את הנסיבות המיוחדות, באשר להשוואה בין מקרהו של המשיב לבין מקרהו של מישכן - המשיב הינו אדם צעיר ומישכן אדם מבוגר בעל נסיון, המשיב הודה באשמה, והשני לא הודה באשמה, המשיב לא ידע על המטרות של מישכן ואילו מישכן נטל את הרימון על מנת להשתמש בו לצורך מעשי נקם ותגמול. המשיב הביע חרטה כנה על מעשיו, הוא עלה מארה"ב, הצטרף לגרעין אלון מורה ועבד במסירות לקדם את הישוב, התגייס לצה"ל לפני שהגיע זמנו ושם שירת בסיירת צנחנים ולאחר מכן בחיל השריון. הוא היה עצור 50 יום ובעקבות המעצר חלו שינויים במצבו הנפשי ולא הצליח להשתחרר מן ההשפעה הקשה של תקופת מעצרו. בכל הנסיבות האמורות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. עו"ד בן טובים למערערת, המשיב לעצמו. 19.2.79 ) .
ע.פ. 626/78 - מדינת ישראל נגד רחמים נגר
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעבירות של סחר בסמים לאחר שנתפסו אצלו כ-680 גרם חשיש, 38 גרם מריחואנה ו-35 גרם הרואין. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של 3 שנים מאסר בפועל ,ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. הסנגוריה טענה כי המשיב מכור לשימוש בסמים ונגרר למסחר כדי שיוכל לכסות את ההוצאות הכרוכות ברכישת הסם. אולם, מול הנסיבות המקילות עומדת החומרה הרבה שיש לייחס למסחר בסמים מסוכנים, הגורם נזק ישיר ומידי לכל אלה המשתמשים בו. מדובר בסיכון חברתי ובריאותי אשר קורבנותיו מתדרדרים ושוקעים בצורה אומללה, אי לכך הוחמר העונש והועמד על 6 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. ליבנה למערערת, עו"ד א. צוק למשיב. 27.2.79).
ע.פ. 783/78 - ערפאת, מוחמד ונזיס עוואדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה וחבלה) (ערעור על חומרת העונשים - הערעורים של ערפאת ונזים נדחו ושל מוחמד נתקבל).
ערפאת הינו דודה של המתלוננת ונזים הוא בנו. מוחמד הוא אחיה של המתלוננת. בשנת 1977 באה המתלוננת בקשר נישואין ראשונים עם בנו של ערפאת אם כי טכס הנישואין טרם נערך. אותה עת הרתה לאחר ואזי לקחוה שלושת המערערים במירמה, בתוך מכונית, יצאו לדרך הוציאו אותה מתוך המכונית היכו אותה וקשרו אותה בחבל סביב לצואר ולאחר מכן גררו אותה המערערים ערפאת ונזים אל ואדי עד שאיבדה הכרתה. המערער מוחמד היה נוכח במקום. לאחר מכן עזבו שלושת המערערים את המקום והמתלוננת התעוררה מעילפונה, זחלה לכביש וניצלה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על ערפאת 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, על מוחמד 6 חודשים מאסר בפועל ושנה על תנאי, ועל נזים 30 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור של ערפאת ונזים נדחה ושל מוחמד נתקבל. נעשתה עיסקת טעון בין התביעה לסניגוריה בעקבות הודאת המערערים השני והשלישי בעובדות, והתביעה לא דרשה מאסר בפועל על שני המערערים האלה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אינו רואה עצמו קשור בעיסקת הטיעון ובדין קבע זאת. אשר לעונשים - הרי זה מקרה חמור בנסיבותיו. נס הוא שהמקרה לא הסתיים בצורה חמורה יותר. העובדה כי בחוגים של המערערים יש הגורסים שמותר לנהוג בדרך זו כאשר מתגלה שבת המשפחה שרכה דרכיה אין בה כדי להקל עם המערערים. מתבקשת דוקא מסקנה כי יש לנקוט בכל דרך ראויה כדי לשרש תופעות כאלה. אשר למערער השני, אחיה של המתלוננת, הוא הצעיר בחבורה והיה נתון למרות בני משפחתו הבגירים. הוא ריצה 72 ימי מעצר ולמעשה לא נטל חלק פעיל במעשה העבירה. אי לכך די בכך שהמאסר בפועל יועמד על 72 הימים שאותם ריצה וכל היתר יהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אלון. החלטה - השופט שמגר, עו"ד סולימאן למערערים, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 27.2.79).
ע.פ. 540/78 - מאיר ממן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער ניהל בית קפה בשכונת עמישב בפתח תקוה ובמחסן בית הקפה נתגלו 28 אצבעות חשיש. כאשר נעצר המערער לא מסר הסבר כלשהו, כזכותו עפ"י דין, באומרו כי ימסור בביהמ"ש כל מה שיש לו לומר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהחזקת הסמים ודן אותו לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור נדחה. לאחר שנעצר המערער בא אחד סויסה וטען כי הסם הונח במקום על ידו, אך ביהמ"ש לא האמין לו ואמר שהוא משקר במצח נחושה. אכן, שקר זה אין בו כדי להוסיף לחומר שאותו הביאה התביעה, ואולם הראיות שעליהן מבוססת ההרשאה של המערער הן
הימצאות הסם במקום שבהחזקת המערער ועובדה זו שלגביה לא ניתן הסבר כלשהו היא שעומדת למערער לרועץ.
אין לקבל את טענת המערער כי השופט צריך היה לפסול את עצמו אחרי שנתגלה תוך כדי הדיון כי יש למערער הרשעה קודמת. אין לומר כי האיזכור החטוף של עבר פלילי קודם, שנעשה ביוזמת הסניגור, השפיע או יכול היה להשפיע על הדיון בביהמ"ש המחוזי אשר לעונש - העבירה היא חמורה לפי מהותה ונסיבותיה, גורמת נזק לאלה המשתמשים בסם ועל כן לא היתה ברירה אלא להטיל על המערער עונש ממשי כדי להגן על הציבור מפני הפעולה המזיקה של הפצת סמים. זאת גם בהתחשב בעובדה שהמערער עצמו הוא צורכן של סם.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אורן למערער, גב' א. ראב למשיבה. 18.2.79).
ע.פ. 688/77 - אמבר מכון לתערובת...בע"מ נגד מדינת ישראל
*אחריות לביצוע חיובים עפ"י תקנות הבטיחות (הערעור נדחה).
בערעור זה התעוררה שאלה מי היה אחראי, על פי תקנות הבטיחות בעבודה, לדאוג לביצוע החיובים על פי תקנות הבטיחות. המערערת היתה הקבלן הראשי של עבודת בניה וסולל בונה היתה קבלן משנה, והיו במקום עוד קבלני משנה. על יסוד עובדות אלה קבע בית הדין לעבודה שהמערערת היא שהיתה אחראית לנקיטת אמצעי הבטיחות הנדרשים עפ"י תקנות הבטיחות, ומשלא הפעילה את האמצעים הדרושים ואירעה תאונה הרי היא עברה את העבירה. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון ביאר את התקנות הנוגעות לענין ואישר את מסקנותיו של בית הדין לעבודה. באשר לעובדה כי לא הוכח כי ביום התאונה היו עוד קבלני משנה ולפיכך אם עבדה שם סולל בונה בלבד הרי האחריות מוטלת עליה - אמנם חובת ההוכחה מוטלת על התביעה עד הסוף אך, די בכך שהוכח כי במשך כל תקופת העבודה עבדו במקום קבלני משנה שונים, ולא היה צורך להוכיח כי ביום המסויים הזה עבדו קבלני משנה. יש לראות את מכלול הפעולות של הקמת הבניה כמקשה אחת, וברור שההשפעות וההשלכות ההדדיות של הפעולות השונות של הקבלנים השונים משתרעות מעבר לאותם ימים בהם עובד כל אחד מהם. יתכן שההשפעה היתה שונה אילו היתה המערערת מוכיחה כי למעשה נסתיימו באתר הבניה כל העבודות האחרות של קבלנים אחרים ושבאותו שלב היתה סולל בונה קבלן יחיד.
(בפני השופטים: ויתקון, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. השכל למערערת, עו"ד גב' ראב למשיבה. 20.2.79).
ע.א. 304/77 - ניסים איסטיכאנג'י ואח' נגד משה סיטון ואח'
*חובת הראיה בטענה כי נכות נגרמה עקב תאונת דרכים (הערעור נדחה).
כאשר המערער היה ילד כבן 3 וחצי שנים, במאי 1967, נפגע בתאונת דרכים. נגרם לו זעזוע מוח ולאחר מספר ימים שוחרר מבית החולים והרופא שטיפל בו העיד כי בעת השחרור לא היתה בו שום תופעה פתולוגית. לאחר מספר שנים נתגלה אצל המערער פגם מוחי והוא סבל מהפרעות נפשיות ומפיגור שכלי. הובאו חוות דעת רפואיות שונות, כאשר התובעים טוענים כי הפיגור השכלי נובע מאותה תאונת דרכים והמשיבים טוענים כי אין קשר בין השניים וביהמ"ש המחוזי קיבל את חוות הדעת הרפואיות מטעם המשיבים. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי יכול היה להגיע, על יסוד חוות הדעת הרפואיות, למסקנה כי אין קשר בין המכה לבין הפגם השכלי. אשר לטענה כי די בכך שהיתה עדות כלשהי מטעם מומחה כי התאונה יכלה לגרום לפגם כדי לפסוק שאכן התאונה גרמה לפגם - פיגורים שכליים והפרעות התנהגותיות הן תופעות בכל יום וסיבותיהן רבות ומגוונות,
ובנסיבות אלה אין בעצם האפשרות שגם חבלה יכול ותביא לידי הפרעות כאלה, כדי להוכיח שהחבלה היא שגרמה להן.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. מרגליותלמערערים, עו"ד א. ראב למשיבים. 20.2.79).
ע.א.345/78 - בנק הפועלים נגד סרדס מאיר
*אחיזה בתמורה של שיקים ע"י בנק שהשיקים נמסרו לו לנכיון (הערעור נתקבל).
אחד מזרחי עסק בעסקי מסחר והיה לו חשבון בבנק הפועלים. היתה למזרחי זכות משיכת יתן עד לסך 10 אלפים ל"י, אבל משיכות היתר שלו הגיעו לסכומים של מליונים. מזרחי ניהל עסקים עם המשיב וקיבל ממנו שני שיקים על סכום של כ-15 אלף ל"י. השיקים היו מאוחרים, מזרחי לא עמד בהתחייבותו לספק את הסחורה למשיב, והמשיב ביטל את השיקים, שיקים אלה נמסרו ע"י מזרחי לבנק המערער על דרך של נכיון שטרות. באותה עת עמד החיוב של מזרחי לבנק בסכום של כ-300 אלף ל"י והבנק זיכה את חשבונושל מזרחי בסכום השיקים. משלא נפרעו השיקים חייב הבנק את חשבונו של מזרחי לבסוף מונה כונס נכסים על נכסי מזרחי, והבנק הגיש תובענה נגד המשיב על יסוד השיקים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקובעו כי היה כשלון תמורה, וכי הבנק קיבל את השיקים לגוביינה או לנכיון ללא מתן תמורה עבורם, משלא היתה הסבה על השיקים למערער ואין המערער אוחז כשורה. הערעור נתקבל. עם חתימת מזרחי על גב השיקים הסבה על החלק ומסירתם לבנק, הפך הבנק לאוחז של השיקים והיה לנסב. שני השיקים נמסרו לבנק "לנכיון" המערער זיכה את החשבון הדביטורי של מזרחי בסכום השיקים. מכאן שהיתה מכירה של השיקים לבנק. העובדה שלאחר שהשיקים לא נפרעו חזר הבנק וחייב את חשבונו של מזרחי אין בה סילוק חבות עפ"י השטר, ואין לראות באותו חיוב פרעון השיקים ופקיעת תוקפם. אילו חייב הבנק את חשבונו של מזרחי בסכומי השיקים כשהחשבון שלו היה קרדיטורי ולא דביטורי, ניתן היה לראות בכך פרעון השיקים ע"י הנפרע לנסב. אי לכך חייב ביהמ"ש העליון את המשיב לשלם למערער את הסכום של 150 אלף ל"י בצירוף ריבית חוקית וקבע כי לפי נסיבות המקרה אין לחייב את המשיב בתשלום הפרשי הצמדה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, בכור, ברק. החלטות - השופט בכור, והשופט ברק. עו"ד ח. ינקולוביץ למערער, עו"ד ר. מימון למשיב. 19.2.79).
ע.א. 167/77 - חיים כהן נגד אברהם הבדלה
*מגורים עם דייר שנפטר לצורך המשך הגנת החוק (הערעור נדחה).
המערער הוא בעלים של דירה שהיתה מושכרת למעלה מ-20 שנה לאביו של המשיב. המשיב למד בבית ספר תיכון במסגרת פנימיה, שירת בצה"ל ולאחר מכן טייל בעולם במשך 8 חודשים. בתום הטיול חזר ארצה וגר עם אביו כחצי שנה, ואז נסע לארה"ב והחל ללמוד בקולג'. לאחר כשנתיים וחצי נפטר אביו והמשיב חזר ארצה וגר בפועל בדירה. הורי המשיב התגרשו כשהוא היה בארה"ב ואמו עברה לגור בדירה אמרת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מבחינה עובדתית יש לראות את המשיב כמי שגר בדירה יחד עם אביו וכי כוונת המשיב היתה לשהות בארה"ב באורח זמני ולאחר מכן לחזור ארצה. כיון שכך ראה ביהמ"ש את המשיב כמי שגר עם הדייר המוגן בששת החודשים האחרונים לפני שהלה נפטר, ודחה תביעת פינוי שהגיש המערער. הערעור נדחה. ענין כוונתו של המשיב לחזור ארצה הוא עניין עובדתי ואין להתערב בממצאו של ביהמ"ש המחוזי. הלכה פסוקה היא שגם ממצא לענין כוונת בני אדם הוא ממצא עובדתי הנאמר בסעיף 20 לחוק הדייר, כי קרובם של הדייר יהפוך לדייר במות הדייר אם התגורר איתו יחד לפחות 6 חודשים סמוך לפטירתו, אין לפרשו כאילו אותו קרוב צריך לגור ממש בדירה באופן פיזי, ודי שקיימת זיקה לדירה והכוונה לחזור אליה גם באופן פיזי. כמו כן, לפי הנתונים העובדתיים, אין לומר שלמשיב היתה דירה אחרת למגוריו בזמן פטירת אביו.
(בפני השופטים: ח. כהן, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד שטבהולץ למערער, עו"ד כספי למשיב. 28.2.79).
ע.א. 655/78 - שלמה הסס נגד ליאור הסס
*איסור על הבעל להכנס לדירת בני הזוג (הערעור נדחה).
המשיב הינו בנו הקטין של המערער הגר עם אמו בדירת המשפחה על המערער נאסר להכנס לדירת בני הזוג. הערעור נדחה. היו ראיות כי המערער נוהג באלימות כלפי אמו של המשיב ולאחר שביהמ"ש הסיק כי צרכיו וטובתו של הקטין דורשים שימשיך וישהה בחברת אמו, רשאי היה ביהמ"ש לתת את הצו האוסר על האב להיכנס לדירה, מן הטעם שטובת הקטין דורשת כי ימנעו איומים ואלימות כלפי האם שעמה הוא גדל.
(בפני השופטים: ויתקון,שמגר,אשר.החלטה - השופט שמגר.עו"ד מ.גוטליב למערער, עו"ד א. שגיא למשיב 15.3.79).
ע.א. 735/78 - גנזלר מרים נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים *נכות עקב רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל). המערערת נולדה יתומה מאב שנרצח בידי הנאצים סמוך לפני לידתה, בשבועות הראשונים של חייה נכלאה אמה מכח "אמצעי אלימות נציונל סוציאליסטי" כשמשמעותם בחוק הגרמני, כך שאילו נגרמה נכותה באותה תקופה היתה זכאית לתגמולים. משך שלוש שנים לאחר מכן נרדפו ועונו המערערת ואמה לא בידי הנאצים הגרמניים אלא בידי הרומנים. נכותה מתבטאת בהפרעות נפשיות ואין חולקין שהנכות נגרמה לה עקב הרדיפות, אך הרשות המוסמכת דחתה את תביעתה באשר לדעתה אין לזקוף את המחלה על גורם הרדיפות של התקופה הקצרה של האלימות הנציונל סוציאליסטי. הערעור נתקבל. השאלה היא אם יש לקבוע שהנכות נגרמה בתקופה הקצרה הראשונה של חייה, או באורך הזמן שלאחר מכן, והמומחים אומרים שכל הרדיפות יחדיו הן מקשה אחת, והצרות שהחלו עם לידת המערערת נמשכו כל שלוש השנים ויותר. המערערת יצאה ידי חובת הראיה ע"י שהוכיחה כי בששת השבועות הראשונים נרדפה באמצעי אלימות נציונל סוציאליסטיים ושנכותה באה לה מרדיפות. אדם שנרדף רדיפות שונות והמומחים הרפואיים אינם מסוגלים להצביע על רדיפה פלונית כסיבה עיקרית לנכות, אלא מייחסים אותה למכלול הרדיפות כולן, אין לדרוש ממנו את הבלתי אפשרי ואין עליו חובת ראיה אלא בגדר האפשרות הסבירה.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. רבינוביץ למערערת,עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 14.3.79).
ע.א. 224/78 - חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נגד פיירמנס אינשורנס
*הוכחת גניבה בתביעה עפ"י פוליסת בטוח
+ (הערעור נדחה).
המערערת עוסקת בייצור תכשיטים ומכירתם וביטחה עצמה אצל המשיבה. הפוליסה כללה גניבה או אבדן גם מחוץ לעסק המערערת. מנהל המערערת הוביל אתו בתיק צרור תכשיטים, הניח את התיק במכוניתו תחת המושב, עצר בדרך למספר דקות ונכנס לבית. לטענתו נפרצה המכונית והתיק נגנב. החברה הגישה תובענה נגד המשיבה, ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור נדחה. הפוליסה כיסתה מקרה של גניבה ועל המערערת היה להוכיח כי אירעה גניבה. על המקרה באה עדות יחידה של מנהל המערערת ללא כל סיוע. לפי סעיף 54 לפקודת הראיות ביהמ"ש יכול לבסס החלטתו על עדות יחידה אך עליו לפרט את הנימוקים להסתפקותו בעדות יחידה. בעניננו לא האמין ביהמ"ש לעדותו של מנהל המערערת וממילא לא הוכח שאירעה גניבה. ביהמ"ש המחוזי פירט מדוע אינו מאמין לעדות זו ,והעיר כי אין דרכו של עולם להשאיר תכשיטים בשווי כה רב במכונית. נכון שאין ביהמ"ש יכול לקבוע מתוך ידיעה אישית איך נוהגים סוחרי תכשיטים, אך ביהמ"ש רשאי להפעיל הגיונו ונסיונו הכלליים, אף שאינם בגדר ידיעה שיפוטית, כאשר הוא בא להסיק מתוך טענות עובדתיות מה אמין בעיניו ומה לא.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. מלצר למערערת, עו"ד א. שטיין למשיבה. 20.3.79).