בג"צ 685/78 - עומרי מחמוד נגד שר החינוך ואח'
*פסילת תוצאות מכרז.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות השופטים בכור וברק כנגד דעתו החולקתשל השופט ויתקון).
משרד החינוך פירסם מכרז למשרה של מנהל חטיבת ביניים בנצרת. הציגו את מועמדותם, בין היתר, העותר והמשיב מס' 8 (להלן המשיב). עפ"י החוק נעשה המינוי ע"י מנכ"ל משרד החינוך החייב להיוועץ במזכירות הפדגוגית, ברשות המקומית הנוגעת בדבר, ובארגון היציג של המורים. התקנות אינן קובעות פרטים לגבי ההתייעצות ובהתאם לפרקטיקה הנוהגת מתכנסים נציגי כל הגופים שעימהם חייב המנכ"ל להיוועץ, ומהווים יחדיו ועדת בוחנים (להלן הועדה). העותר והמשיב הופיעו בפני הועדה וזו המליצה לקבל את המשיב. על כך העתירה.
השופט ברק:
א. לטענה של משוא פנים - אילו הוכחה טענה כזו היה בכך כדי לפסול את המלצות הועדה, שכן כל גוף ציבורי חייב לבצע את תפקידו ללא דעה קדומה, ללא פניות וללא משוא פנים. דא עקא, שהעותר לא הצליח להוכיח טענה זו. לשניים מבין חברי הועדה היתה דעה על המועמדים מקשריהם הקודמים עמם, אך אין במצב דברים זה כדי לפסול גוף ממליץ כדוגמת הועדה. זו מורכבת מטבע הדברים מאנשים הקרובים לענין, המכירים אישית את המועמדים ויש להם מידע קרוב על מעלותיהם וחסרונותיהם. נכון שלשני חברי הועדה היתה דעה שלילת על התאמתו של העותר לתפקיד, אך אין יסוד להניח שלא היו פתוחים להתרשם מהופעת העותר ולהשוותו כמיטב מצפונם ליתר המועמדים.
ב. לטענת העותר כי המשיב אינו עומד בתנאי המכרז בתחום דרישות ההשכלה שצויינו - במכרז גופו ניתנה אפשרות כי מי שאינו עומד בתנאים יכול להשלים את החסר בהשכלה במועד סביר ומתוך מכלול הנסיבות ניתן לומר כי הועדה שוכנעה כי יש ביכולתו של המשיב להשלים את החסר תוך זמן סביר.
ג. טענת העותר היא כי המלצתה השלילית של הועדה ביחס אליו נבעה ממידע שנמסר לועדה ע"י אחד מחבריה המתייחס לאירוע שאירע לפני כ- 5 שנים, ולטענתו צריכה היתה הועדה לבקש את הסברו למקרה זה כאשר הופיע בפניה ואת זאת היא לא עשתה. השאלה המתעוררת היא אם מוטל היה על הועדה, לפני קבלת החלטה, לאפשר לעותר להגיב על המידע האמור ובענין זה נחלקו דעות השופטים. השופט ברק קבע כי חובה היה על הועדה לשמוע את תגובת העותר בענין הנדון לאחר שהופיע בפניה וזאת מבלי להיכנס לשאלה אם על הועדה היתה מוטלת בכלל החובה הראשונית לשמוע את העותר. משקיימה הועדה את חובת השמיעה הראשונית של העותר והופיע בפניה, מוטלת היתה עליה חובת השמיעה המשנית דהיינו לאפשר למי שמופיע בפניה להגיב על מידע המובא בפניה ועשוי להשפיע על עמדת הועדה באשר לאותו אדם. השופט ברק הטעים כי אין כל הבדל לענין זה בין גוף הפועל מכח הוראה סטטוטורית ובין גוף מינהלי הפועל מכח הנחיות פנימיות של המינהל.
השופט ויתקון (דעת מיעוט):
הועדה לא היתה חייבת לגלות את נימוקיה לאי מנויו של העותר למשרה וליתן לו הזדמנות להישמע, שכן לא הועלתה נגד העותר כל טענה שהיה בה משום חשש לפלילים או להתנהגות בלתי מוסרית כלשהי. המדובר היה בכישוריו המקצועיים של אדם לתפקיד חינוכי חשוב והאחראים למינויים כאלו בוחנים את המועמדים לפי התרשמותם ממנו בעבר. יש לציין שאין מדובר בעניין המחייב את הרשות לערוך מכרז, ויש להבחין בין ענינים שבהם חייבים לערוך מכרז וענינים שבהם אין חייבים לערוך מכרז. ברם אפילו מקום שמן
הדין לערוך מכרז, אין הרשות חייבת לאפשר למועמד להשמיע בפניה את טענותיו כשאין בדעתה לקבל את הצעתו בשל מומים וליקויים שמצאה בו בעבר.
הצו על תנאי נעשה החלטי במובן זה שעל הועדה לדון מחדש בנושא ולשקול את כל הנתונים גם לאור מה שאירע בינתיים.
(בפני השופטים: ויתקון, בכור, ברק. עוה"ד י. שנלר ור. יפה לעותר, עו"ד גב' מ. שקד למשיבים. 15.3.79).
ע.א. 670/78 - אורנה מורדקוביץ נגד יוסף מורדקוביץ
*תביעה להגדלת שעורי מזונות (הערעור נתקבל).
בין הצדדים מתנהלים הליכי גירושין. המערערת תבעה מזונות בביהמ"ש המחוזי וביום 2.7.78 ניתן פס"ד שבו חוייב המשיב לשלם למערערת 1000 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחייה. ביהמ"ש קבע כי אם ישתפר מצבו הכלכלי של המשיב תהיה האשה רשאית לבקש הגדלת סכום המזונות מאחר והסכום שנפסק נמוך למדי. חודשיים לאחר מכן הגישה האשה תביעה חדשה בטענה כי סכום המזונות כפי שנפסק התבסס על הנחה מוטעית של ביהמ"ש בדבר שיעור השתכרותו של המשיב. בעוד שביהמ"ש המחוזי יצא מתוך הנחה כי המשיב משתכר כאלפיים ל"י בחודש, הרי למעשה השתכר המשיב באותו זמן כ- 7 אלפים ל"י לחודש. המשיב ביקש לדחות את התביעה על הסף בשל היעדר נסיבות חדשות וסמיכות הזמנים בין שני ההליכים, וביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתו. לדעת ביהמ"ש לא חל שום שינוי בהכנסות הנתבע או במעמדו בעבודה, אלא שממצאו של השופט בתביעה הקודמת היה מוטעה. הערעור נתקבל. ברור כי פסה"ד הראשון ניתן על יסוד הנחה מוטעית שהמשיב משתכר סכום של אלפיים ל"י לחודש וכשמתברר שהסכום היה הרבה יותר גדול והמשיב מרויח הרבה יותר הרי זה שינוי נסיבות המצדיק דיון חדש. מצד אחד צריכים בתי המשפט שלא לטפח פניות חוזרות ונשנות בתביעות מזונות, אך מאידך עליהם למנוע מצבים שבהם יתעלם ביהמ"ש ממעשה ההערמה והתרמית שנעשה כלפיו, ואשר בעטיו עוותו המסקנות המתבקשות מן המציאות לאשורה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ב. הוכמן למערערת, עו"ד ד. זעירא למשיב. 15.3.79).
ע.א. 342/77 - יוסף מבורך נגד מולי לוי ואח'
*בקשה לאכיפת התחייבות (הערעור נדחה).
המערער הוא אחיה של המשיבה הראשונה וגיסה של המשיבה השניה. שלושתם תושבי ארה"ב ושלושתם בעלים משותפים של בית בירושלים. בכתב התביעה נאמר כי כל אחת מן המשיבות חתמה על התחייבות להעביר למערער את כל זכויות הבעלות בנכס האמור ולפיכך תבע המערער לאכוף התחייבות זו. המשיבות לא הכחישו את החתימות אך טענו כי ההתחייבויות ניתנו "אך ורק למטרת פינוי הדייר שהחזיק בנכס ולא לשום מטרה אחרת" וכן טענו כי המערער התחייב מצדו שהבית ישאר כקרן קיימת למשפחה ולא ימכר אלא בהסכמת כל היורשים של אמם המנוחה. ביהמ"ש המחוזי האמין למשיבות שלא חתמו על ההתחייבויות אלא כדי לאפשר למערער להביא לידי פינוי הדייר מן הבית ולפיכך דחה את התובענה. הערעור נדחה. השופט ח. כהן העיר כי אילו
בא המערער לביהמ"ש בגילוי לב וביקש לאכוף את החוזה כולו, היינו כי הבעלות תועבר לשמו ומאידך תהיה ההעברה מוגבלת בכך שאסור לו למכור את הנכס ללא הסכמתן של המשיבות, כי אז אולי היה ביהמ"ש אוכף את החוזה. ברם, אין אוכפים חוזה אם בכל נסיבות העניין לא תהיה האכיפה מוצדקת, וזה מקרה מובהק שבו לא מן הצדק יהא לעשות צו אכיפה שהתוצאה תהיה שיבוצע חיובו של צד אחד בלבד ואילו חיובו של הצד השני לא יבוצע, שכן ביהמ"ש לא נתבקש להשתמש בסמכותו כדי להורות שתבוצע גם ההתחייבות של המערער שההעברה תהיה מוגבלת.
השופט ברק, אליו הצטרף השופט י. כהן, העיר כי ביהמ"ש דלמטה ששמע את המערער והמשיבות קבע שנאמנים דברי המשיבות כי התחייבויותיהן נעשו מתוך הסכם שיעשה בהן שימוש רק כדי לפנות את הדייר ובממצא זה אין להתערב. לפיכך לא הוכיח המערער כלל קיומו של הסכם המעניק לו זכויות בנכס ובדין נדחתה תביעתו.
(בפני השופטים: ח. כהן, י, כהן, ברק. עו"ד י. שוסטר למערער, עו"ד מ. בזק למשיבות. 15.3.79 ) .
ע.א. 761/78 - משה ישראלי נגד קצין תגמולים
*תביעת נכות של חייל עקב מחלה (הערעור נדחה).
המערער התגייס בשנת 1951 ולאחר שירות ארוך בצבא קבע שוחרר בשנת 1976 משרותו הצבאי. לאחר השחרור נתגלו אצלו סימנים ניווניים בעמוד השדרה. רופא צבאי מטעם המערער קבע כי יש לייחס שלושה רבעים מן המחלה לשירות הצבאי ואילו רופא מטעם המשיב קבע כי כל אדם מעבר לגיל הביניים מפתח שינויים ניווניים ומעט ממשרתי צבא קבע מפתחים תסמונות קליניות ואין לראות שהשירות הצבאי גרם לנזק. המשיב קיבל את חוות הדעת של הרופא מטעמו ודחה את תביעת התגמולים של המערער והערעור על כך נדחה. אדם המשרת בשירות קבע תקופה של שנות דור, ומטבעו נוטה לניוונים דגנרטיביים, מטבע הדברים הוא שתופעות הניוון יתגלו בזמן מן הזמנים בתוך תקופת שרותו ואין החייל המשוחרר זכאי לתגמולים.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד נ. גרינברג למערער, עו"ד י. בן אור למשיב. 14.3.79).
ע.א. 478/78 - היבשר יהודה ואח' נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים.
*סמכות ביהמ"ש העליון לדון בערעור על החלטת ועדת ערר שאין לה סמכות (הערעור נדחה).
17 המערערים הם נכי רדיפות הנאצים שזכו בתגמולים עפ"י החוק וזכו בפיצוי מן השלטונות הגרמניים. לפי חוק נכי רדיפות הנאצים זכאים לתגמולים רק כאלה שאינם זכאים לקבל פיצוי ממקור אחר, היינו פיצויים משלטונות גרמניה. המדינה עשתה עם כל אחד מן המערערים הסכם שלפיו התחייב להחזיר למדינה את התגמולים שהוא מקבל ממנה לכשיקבל פיצויים מגרמניה. המערערים נתנו כתב המחאה למדינה שבו הימחו את תביעותיהם מגרמניה לממשלת ישראל. כאשר אושרו למערערים פיצויים מגרמניה והמרקים הגרמניים הגיעו לאוצר הודיע האוצר למערערים כי הם זכאים להחזיר 80 אחוז מן התגמולים שקיבלו ואז יועברו אליהם המרקים ואילו אם לא יעשו כן יומרו המרקים ללירות ישראליות, המדינה תנכה 80 אחוז מן התגמולים והיתרה תועבר למערערים בלירות ישראליות. תוך המועד שנקבע לא פנו המערערים לאוצר ואז הומרו המרקים והאוצר קיזז את הסכומים שהמערערים צריכים היו להחזיר. המערערים פנו לרשות המוסמכת שהיא תחייב את המדינה להחזיר להם את המרקים כאמור. הרשות המוסמכת וכן ועדת העררים החליטו שאין להן סמכות להיזקק לתביעה. המערערים ערערו לביהמ"ש העליון שקבע כי לכאורה יש לו סמכות לדון בענין גם אם לוועדת הערר לא היתה סמכות, אך דחה את התביעה לגופה. השופט אשר העיר כי לדעתו אמנם ניתן לדחות את הערעור לגופו של עניין, אך יש לדחותו באשר גם לביהמ"ש העליון אין סמכות לדון בנושא. ביהמ"ש יכול לדון בערעור על החלטת
רשות שיפוטית או רשות אחרת הדנות בענין כשיש להן סמכות, אך אם לערכאה דלמטה לא היתה סמכות אין לביהמ"ש העליון סמכות לדון בגוף העניין.
(בפני השופטימ: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד זיינפלד למערערים, עו"ד מ. נאור למשיבה, 12.3.79).
ע.א. 398/77 - אהרון פנחסי נגד גדעון מזרחי ומדינת ישראל
*עובד מדינה שיצא לגמלאות עקב פגיעת מכונית צבאית ותובע גם פיצויים (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
המערער עבד כמשפטן בשירות המדינה ונפצע בתאונת דרכים ע"י רכב צבאי. המערער נפגע בראשו וכתוצאה מהתאונה לא היה מסוגל למלא את תפקידו כראוי. הוא פנה במכתב לממונה עליו וציין כי בעקבות התאונה אינו מסוגל למלא את תפקידיו ועל כן ביקש לפרוש לגימלאות. בקשתו נתקבלה והוא פרש כשהוא מקבל פנסיה. הוא תבע גם פיצויי נזיקין בגין התאונה וביהמ"ש החיל על תביעתו את הוראות סעיף 60 לחוק שירות המדינה (גימלאות), שלפיו אם עובד מדינה יוצא לגימלאות בעקבות מקרה שבגינו הוא זכאי גם לתבוע פיצויים מהמדינה, הרי הוא יכול לבחור בין גימלה לבין פיצויים אך אינו יכול לדרוש את שניהם. הערעור נדחה. אין לקבל את טענת המערער כי יציאתו לגימלא מוקדמת לא היה לה קשר עם התאונה, שכן ברור כי הקשיים בעבודתו שהביאו ליציאתו לגימלאות נבעו מן התאונה והמערער עצמו כתב זאת כאשר ביקש לצאת לגימלאות.
למערער נפסקו בשנת 1977 בגין כאב וסבל פיצויים של 60 אלף ל"י ועל סכום זה ריבית חוקית בשיעור מקסימלי מיום התאונה, ובערעור שכנגד טענה המדינה כי סכום הפיצויים כפי שנפסק מתאים למצב בשנת 1977, והפיצוי הוא בגדר חישוב הכאב והסבל עפ"י המציאות הכספית של שנת 1977. כיון שכך אין להצמיד לסכום זה ריבית בשיעור החוקי המקסימלי מיום התאונה. אם פסק ביהמ"ש פיצויים בשיעור שיש לראות בו למעשה משום הצמדה של סכום הפיצויים כפי שהיו פוסקים אותו בשנת 1968 לשינוי המדד, הרי יש לנהוג בהתאם כשבאים לקבוע את שיעור הריבית. טענה זו נתקבלה ושיעור הריבית נקבע ל- 3 אחוז.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ג. ראובינוף למערער, עו"ד גב' פ. אלבק למשיבים. 13.3.79).
בג"צ 418/78 - אבנר לוי חברה לבנין בע"מ נגד שר הפנים והמשטרה ומשפחת אורפלי
*חובת המשטרה לפנות רוכשי דירה שפלשו לדירה ללא הסכמת המוכר (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת היא חברה קבלנית שהקימה בית דירות ובתוכו דירה בת 3 חדרים שנמכרה למשפחת אורפלי (להלן המשיבים). אלה שילמו את מרבית התמורה אך העותרת סירבה למסור למשיבים את החזקה בדירה בשל סכסוכים בדבר ביצוע החוזה. המשיבים נטלו את החוק לידם וב- 29.6.78 בשעות הלילה פלשו לדירה. מנהלי העותרת ניסו להתנגד לפלישה ומשלא הצליחו ביקשו את התערבות המשטרה. זו סירבה להתערב, הזמינה את הצדדים למחרת היום, אנשי המשטרה ניסו לפשר בין הצדדים, אך משלא הצליחו החליטה המשטרה שאין מקום להתערבותה. העתירה נתקבלה ובג"צ הורה למשטרה להתערב ולפנות את המשיבים מן הדירה. בפלישה למקרקעין מחובתה של המשטרה לנקוט פעולה נגד הפולש. אסור לאדם, גם אם הוא בעלים או בעל זכות חזקה, לעשות דין לעצמו ולתפוס בכח חזקה במקרקעין בניגוד לרצונו של מי שמחזיק בהם בפועל. עיקרון זה, בדבר איסור עשיית דין לעצמו, משתקף בעבירה לפי סעיף 189 לחוק העונשין שנועד להגן על החזקה הממשית שנלקחה ללא רשות ע"י הנאשם. אם המשטרה תסרב להתערב במקרה כזה, יצוה עליו בג"צ לעשות כן. המקרה דנן מהווה דוגמא קלסית של מעשה פלישה הקורא להתערבות המשטרה לשם החזרת מצב ההחזקה לקדמותו. סכסוך בין הצדדים לחוזה חדל להיות סכסוך אזרחי מן הרגע שאחד הצדדים נוקט במעשי אלימות כלפי גופו או רכושו של הצד האחר. אין להביא ראיה לכאן מבג"צ
233/74, שהרי שם פנה הקבלן לבימ"ש השלום בבקשה לצוות על סילוק הפולשים ובימ"ש השלום דחה את הבקשה, ועוד בטרם הגיש הקבלן ערעור פנה לבג"צ, לצוות על המשטרה שתפנה את הקונים. באותן נסיבות ראה בג"צ את הענין כסכסוך התלוי ועומד בפני הערכאות והצדיק את המשטרה על שלא התערבה בענין שבתי משפט דנים בו.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט אשר. עוה"ד רכטמן ושרף לעותר, עוה"ד נאור ופוגל למשיבים. 12.3.79).
בג"צ 563/77 - איילין דורפלינגר נגד שר הפנים
*דחיית בקשה לאזרחות ישראלית לפי חוק השבות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת ביקשה אזרחות לפי חוק השבות, הבקשה נדחתה באשר לדעת השר אין היא יהודיה במשמעות חוק השבות. העתירה נדחתה. יהודי לענין חוק השבות הוא "מי שנולד לאם יהודיה ... והוא אינו בן דת אחרת". העותרת אמנם נולדה לאם יהודיה, אך שר הפנים סבור שהיא בת דת אחרת באשר המירה את דתה לנצרות. השר ביסס את דעתו על כך שהמשיבה הודתה באמונתה בישו כמשיח ועל כך שיהודיםלמען ישו אין מקומם בחיק היהדות. בידי השר מכתב מכומר בכנסייה בארה"ב שלפיו נטבלה המשיבה לנצרות כחברה בכנסיה ואין מאומה בטענת העותרת שהמכתב נתקבל לאחר שהחליט השר שלא להכיר בעותרת כיהודיה. השאלה העומדת לדיון היא שאלה עקרונית ואין להכריע בה עפ"י טענות פורמליות. מאותו טעם אין לייחס חשיבות לעובדה כי בתעודת זהות שהוצאה לעותרת היא תוארה כיהודיה. אם צדק השר בהחלטתו העקרונית שלא להכיר בה כיהודיה לצורך חוק השבות, לא תיבנה העותרת גם משגיאה משרדית כזאת. לגופו של ענין, טענה המשיבה כי לא המירה את דתה, אך השר יכול היה להגיע למסקנה שהעותרת היא בת דת אחרת. גם אם כנה העותרת בטענתה שהיא רואה עצמה כיהודיה, אין בידיה לקבוע עובדה זו, ויש להתבונן בחומר הכללי ולראות אם יש בו או אין בו כדי להצדיק את קביעת השר שהעותרת היא בת דת אחרת. ביהמ"ש סקר את התפתחות הנצרות והגיע למסקנה שאדם המאמין באלוהות של ישו, כחלק מן האלוהות המשולשת, הוא אדם שהנצרות יכולה למנותו עם בניה, ומכיון שכך אדם כזה הוא בן דת אחרת. העותרת סירבה להשיב תשובה שלילית ברורה על השאלה אם היא מאמינה בישו כחלק מן האלוהות, והתחמקותה מתשובה לשאלה זו, יחד עם טבילתה לנצרות והתקבלותה כחברה בכנסיה הקהילתית בארץ מוצאה, כל אלה מצדיקים את מסקנת השר.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד הופרט ואיתן לעותרת, עו"ד יאראק למשיב. 15.3.79).
בג"צ 606+610/78 - סולימן תופיק אויב ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*תפישת מקרקעין בשטחים (התנגדות לצווים על תנאי - הצווים בוטלו).
העותרים בשתי העתירות הם בעלי מקרקעין באזור יהודה ושומרון. בבג"צ 606 עתרו בעלי מקרקעין מאיזור אלבירה שבנפת רמאללה ובבג"צ 610 עתרו בעלי מקרקעין שבאזור תובס שבנפת שכם לא הרחק מבקעת הירדן. בשתי העתירות קובלים העותרים על תפישת מקרקעיהם בידי המשיבים ועל כך שעל המקרקעין מוקמים ישובים יהודים אזרחיים. בג"צ התייחס למכלול השאלות הנובעות מתפישת המקרקעין וההתיישבות, המגמות הבטחוניות המתלוות לתפישת המקרקעין וההתיישבות היהודית במקרקעין אלה, וסקר במהלך ההחלטה את ההיבט של המשפט הישראלי וכן של המשפט הבינלאומי החל על שטחים שנכבשו. הן מבחינת המשפט הישראלי באשר לנימוקים שהועלו ע"י המשיבים, והן באשר למשפט הבינלאומי החל בנושא זה, הגיע בג"צ לאותה מסקנה כי הפעולות של המשיבים כדין נעשו ודין העתירות להידחות. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אשר, גב' בן פורת, בכור. החלטות - השופטים ויתקון ומ"מ הנשיא לנדוי, הוסיפה השופטת בן פורת. עו"ד אליאס חורי לעותרים, פרקליט המדינה ג. בך למשיבים. 15.3.79).
בג"צ 55/79 - רבקה שכטר נגד המועצה להשכלה גבוהה ואח'
*בקשה להתערבות המועצה להשכלה גבוהה בענין הענקת תואר אקדמאי (העתירה נדחתה).
העותרת עבדה למעלה מ- 10 שנים על הכנת עבודת מחקר לקבלת תואר דוקטור בפילוסופיה ולבסוף נפסלה עבודתה ע"י רשויות האוניברסיטה. היא ערערה בפני רקטור האוניברסיטה ופנתה למבקר האוניברסיטה ולבסוף פנתה למועצה להשכלה גבוהה על מנת שזו תתערב. בקשתה נדחתה על הסף בנימוק שהמועצה אינה יכולה להתערב בהחלטות שלטונות האוניברסיטה בדבר עבודה לצורכי קבלת תואר. העותרת פנתה לבג"צ והעתירה נדחתה. בג"צ קבע כי אין זה מסמכותה של המועצה להשכלה גבוהה לחייב מוסד מוכר להעניק תואר לפלוני אם לדעת הרשויות במוסד אינו ראוי לכך. סמכותה של המועצה להתערב בעניני מתן תוארים הינה אם נתגלו אי סדרים חמורים, כגון שיטה של מעשי שחיתות בנוגע להענקת תוארים במוסד פלוני, אז יכולה המועצה להפעיל את סמכות הפיקוח הנתונה לה לפי החוק כדי לחקור בדבר במגמה לבטל את ההכרה במוסד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד הופרט לעותרת. 26.3.79).
בג"צ 874/78 - עו"ד פלוני נגד ביה"ד הארצי של לשכת עוה"ד
*מינוי סניגור לעו"ד בדיון משמעתי (העתירה נדחתה).
העותר הועמד לדין משמעתי והורשע, ובערעור לביה"ד הארצי ביקש כי ביה"ד יפעיל את סמכותו לפי כלל 13 של כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים) וימנה לו סניגור לדיון בפני ביה"ד הארצי. ביה"ד לא מינה את הסניגור ובנסיבות המיוחדות שהיו נתקיים הדיון והעותר שהוזמן לא הופיע ובינתיים ניתן פסק הדין. העתירה נדחתה. ההחלטה אם למנות סניגור או לא, נתונה לשיקול דעתו של ביה"ד ואין פסול בהחלטתו שלא למנות סניגור למערער, שהינו עו"ד וחזקה עליו שידע לטעון לעצמו. על כל פנים, ההליכים הסתיימו בינתיים ובזה נשמט ממילא היסוד לעתירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. העותר לעצמו, עו"ד א. פכטר למשיב. 15.3.79).
בג"צ 122/79 - פלוני ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*שיקול דעת היועץ המשפטי להעמיד לדין קטינים לאחר שעברה שנה מביצוע העבירה (העתירה נדחתה).
העותרים שהם קטינים הועמדו לדין בפני בית משפט השלום לנוער בתל אביב בגין עבירות שונות. כתב האישום הוגש אחרי שחלפה יותר משנה מאז בוצעו העבירות שיוחסו לעותרים. לפי סעיף 14 של חוק הנוער אין להעמיד קטין לדין בשל עבירה אם עברה שנה מיום ביצועה אלא בהסכמת היועהמ"ש לממשלה, ואכן היועץ המשפטי נתן את הסכמתו להעמדה לדין ביום 1.2.78. העבירה האחרונה לפי כתב האישום בוצעה ע"י העותרים באפריל 1976. בפני בימ"ש השלום טענו הסניגורים כי אין תוקף להסכמת היועץ המשפטי, באשר זו ניתנה אחרי שעבר זמן רב ממועדי ביצוע העבירות ובנסיבות הענין לא היה היועץ המשפטי מוסמך לתת את הסכמתו הנ"ל, שופט הנוער קיבל את הטענה וקבע שהיועץ המשפטי רשאי לתת את הסכמתו בתנאי שההסכמה ניתנת בשקידה סבירה ובהקדם האפשרי אחרי שהענין הובא לתשומת לבו, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה וקבע כי אין זה בסמכות שופט הנוער לפסול את החלטת היועץ המשפטי, אלא ענין לבג"צ. עתה פנו העותרים ליועץ המשפטי שיעכב את ההליכים ומשסירב פנו העותרים לבג"צ שיורה ליועץ המשפטי לבטל את הסכמתו להעמיד את העותרים לדין. העתירה נדחתה. בג"צ מוכן שלא להקפיד עם העותרים בענין השיהוי בהגשת עתירתם, שהרי זו הוגשה למעלה משנה אחרי שניתנה ההחלטה שכלפיה היא מכוונת. העובדה שבאי כח העותרים בחרו בדרך בלתי מתאימה לתקוף את החלטת היועץ המשפטי אינה יכולה לשמש הצדקה לשיהוי הרב. ברם יש לדחות את העתירה לגופה. סעיף 14 הנ"ל איננו מגביל את המשיב בשיקוליו כשהוא משתמש בסמכותו ורק אם פעל בחוסר תום לב, או בשרירות, או אם החלטתו היתה בלתי
סבירה יתערב בג"צ. הסמכות שניתנה ליועץ המשפטי נועדה לאפשר העמדת קטינים לדין גם אם עברה תקופה של למעלה משנה ואין להגיד שהזמן שחלף הוא כל כך ארוך שהיה זה בלתי סביר בעליל מצד המשיב לתת את הסכמתו להעמדה לדין.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט י, כהן. עוה"ד פכטר, גלני וגדרון לעותרים. 6.3.79).
בג"צ 897/78 - אליהו יגאל נגד בית הדין הארצי לעבודה
*סמכות בי"ד לעבודה ל"הבהיר" פס"ד שנתן (העתירה נדחתה).
בהתדיינות בין העותר ונציבות שרות המדינה היתה השאלה במחלוקת מהו השכר של העותר שלפיו יש לקבוע לו את הגימלאות. הענין הגיע לביה"ד הארצי לעבודה והוא קבע את המסגרת שלפיה יש לקבוע את הגימלאות. משהגיע הענין לתשלום בפועל שוב התעוררו חילוקי דעות והעותר פנה לבית הדין הארצי וביקש שיבהיר את הסעיף האופרטיבי של פסק הדין בדבר סכום הגימלא. ביה"ד קבע שאיננו מוסמך לפרש את פסה"ד שנתן ועתירת העותר נדחתה. בית משפט מוסמך לתקן פס"ד כאשר יש צורך לתקן טעות סופר או פליטת קולמוס, אך כאן לא מדובר בטעות סופר או פליטת קולמוס, אלא בהבהרה. לפי חוק ההוצל"פ רשאי יו"ר ההוצל"פ, אם הוא סבור שפסק דין טעון הבהרה, לפנות לביהמ"ש כדי לקבל הבהרה, אך פרט לאפשרות זו אין בדין כל הוראה המאפשרת לבימ"ש או לבית דין לתת הבהרה או פירושים לפסק דינו.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. העותר לעצמו, עו"ד מ. שקד למשיב. 1.3.79).
בג"צ 760/78 - שמעון אורצל נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*פסילת הצעה במכרז עקב פגם בערבות הבנקאית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיב פירסם מכרז להסכם פיתוח לגבי שני מגרשים ובאחד מהם זכה העותר. במכרז נדרשה ערבות בנקאית שתהיה בתוקף למשך 90 יום, מן המועד האחרון להגשת ההצעות למכרז. העותר הגיש ערבות בנקאית, אך היתה בה הגבלה שדרישה על פיה צריכה להתקבל ע"י הבנק לא לפני עשרה ימים לפני תום 90 הימים. ועדת המכרזים לא שמה לב לפגם הנ"ל והחליטה לקבל את הצעת העותר. רק לאחר מכן התבררה הטעות והעותר הביא ערבות חדשה שענתה על דרישות המכרז, אך ועדת המכרזים החליטה לפסול את הצעת העותר, באשר אינה עומדת בתנאי המכרז, ולקבל את הצעת המשיב השני. העתירה נדחתה. בג"צ כבר החליט מספר פעמים בעבר כי ערבות כנ"ל פגומה. אין הבדל בכך אם ועדת המכרזים החליטה לפסול הצעת המציע מיד באשר הערבות פגומה, או אם טעתה ועדת המכרזים מלכתחילה ולא שמה לב לפגם שבערבות והחליטה לפסול את הצעת העותר כאשר נתגלה הפגם לאחר שכבר הוחלט לקבל את הצעת העותר. נכון שהעותר פעל בתום לב ומחמת תקלה ביחסים שבין העותר לבין בנק הפועלים ניתנה ערבות שאינה עומדת בתנאי המכרז, אך תום לבו של העותר אינו יכול לתקן את הפגם. (בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ז. טפרברג לעותר, עוה"ד מ. שקד וי. קרמר למשיבים. 1.3.79).
בג"צ 865/78 - התאחדות בעלי הבתים בישראל ואח' נגד מדינת ישראל
*הפעלת תקנות הגנת הדייר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
הממשלה התקינה תקנות חדשות בדבר העלאת שכר דירה מיום 1.1.79 ובעקבות התעוררות ציבורית פורסמו תקנות חדשות הדוחות עד 31.3.79 את מועד התחלת התקנות בדבר ביטול חלק מן ההגבלות המוטלות על בעלי הבתים בדבר גובה שכר הדירה. עתירת העותרים נגד התקנות החדשות נדחתה. הממשלה רשאית להתקין תקנות והיא רשאית לבטל את התקנות שהתקינה או לדחותן או לשנותן. אין כל ראיה לטענת העותרים כי הממשלה החליטה על דחיית מועד התחלת התקנות משיקולים זרים לענין. ידוע הדבר כי נטושה מחלוקת חריפה בכל הנוגע לחוקי הגנת הדייר והגבלת
זכויות בעלי הבתים, ואין כל פסול בזה שבעקבות תנועת מחאה החליטה הממשלה לדחות את הפעלת התקנות ולהרהר שנית בהחלטות הקודמות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד רוזנבלוט לעותרים, עו"ד יאראק למשיבה. 18.3.79).
בג"צ 716/78 - מישל נחמיאס נגד ראש מטכ"ל אכ"א
*שיקולי ראש אכ"א לתת פיצוי לחייל שהיה במאסר וזוכה לבסוף (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר שירת כחייל בצה"ל והובא לדין בפני בי"ד צבאי מחוזי. הוא היה עצור כשנה עד למתן פסק הדין ולאחר מכן היה במאסר שנה נוספת עד שזוכה ע"י ביה"ד הצבאי לערעורים. תוך כדי מעצרו שוחרר העותר מן השירות הסדיר לפני תום המועד הקבוע בחוק, לאחר שזוכה פנה העותר למשיב וביקש ממנו כי יפעיל סמכותו לפי פקודת המטכ"ל ויורה כי יוענק לו פיצוי כספי עקב מאסר שנסתיים בזיכוי. באשר לתקופה שבה היה העותר חייל בשירות סדיר קיבל תשלום בהתאם לחוק המחייב לשלם את מלוא השכר לחייל שהיה במאסר וזוכה. אשר לתקופה שלאחר שחרורו מהצבא הרי הדבר אינו מעוגן בחוק אלא בהוראה מינהלית של המטכ"ל ולגבי תקופה זו יש למשיב שיקול דעת אם לשלם את הפיצוי בגובה השכר ואם לאו. על הענין לא חל סעיף 80 בחוק העונשין הקובע שביהמ"ש רשאי לתת פיצוי למי שנשא עונש מאסר וזוכה, אך המשיב קבע לעצמו כללים לפיהם יפעל עפ"י הקוים שהותוו בסעיף 80 לחוק הנ"ל, היינו השיקולים המנחים את ביהמ"ש האזרחי בדבר מתן פיצוי לאסיר שזוכה, בסופו של ענין הגיע המשיב למסקנה כי אין לומר שבנסיבות המקרה לא היה יסוד לאשמה של העותר בכלל ולפיכך אין להעניק לו פיצוי כספי. העתירה נדחתה. אין כל מניעה שראש אכ"א יקבע לעצמו כי יפעיל סמכויותיו עפ"י פקודות מטכ"ל בדרך דומה לזו שהותוותה ע"י המחוקק בבתי המשפט האזרחיים. לגופו של ענין אין עילה להתערבות במסקנת המשיב שאין לאמר כי לא היה מקום לאשמת העותר. זאת ועוד, משהגיע בג"צ למסקנה כי המשיב פעל בגדר סמכויותיו לא יטה בג"צ להתערב בשיקול דעתו.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ג. מאור לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 2.3.79).
בג"צ 655/77 - נתיבי נפט בע"מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*התערבות בפסיקת ביה"ד לעבודה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת היתה מפעילה של שדות הנפט באבו רודס, ובעקבות מלחמת יום הכיפורים התעורר סכסוך בינה לבין העובדים. בית הדין לעבודה קבע כי עפ"י ההסכם בין הצדדים אין העותרת חייבת לשלם להם פיצויים, וביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעור העובדים ופסק שהעותרת הפרה התחייבות כלפי העובדים הזכאים לפיצוי. העתירה נדחתה. התערבות ביה"ד הארצי באה ע"י קביעת נתונים עובדתיים שונים מאלה שקבע ביה"ד האזורי ואין בג"צ מתערב בכגון דא. אין בג"צ מעביר תחת שבט בקורתו את שיקול הדעת של ביה"ד לעבודה ולא יסתור אותו אלא אם הוא נגוע בחוסר סמכות, או אי חוקיות, או תלוי על בלימה. לשופטי ביהמ"ש העליון ישנן גישות שונות ביחס למידת התערבותו של בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה. השופט בכור שכתב את פסה"ד העיר כי לגבי דידו התערבות בג"צ מוצדקת רק כאשר הטעות המשפטית בולטת על פני הפסק והצדק דורש את התערבות בג"צ כדי למנוע עוול לעותר. בענייננו ביה"ד הארצי לעבודה הפליג בהתערבותו בקביעת העובדות יתר על המידה, אך אין בג"צ יושב כדרגת ערעור נוספת.
(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. 22.3.79).
בג"צ 677/78 - נוריאל נוריאלי נגד שר המשפטים ואח'
*ביצוע מאסר בישראל של "בר הסגרה" שהוא אזרח ישראלי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הורשע בארה"ב בעבירות סמים ונדון ל- 5 שנות מאסר. לאחר מכן נמלט לישראל וכאן הוכרז כבר הסגרה אך מכיון שהוא אזרח
ישראלי הורה שר המשפטים כי ירצה בישראל את העונש שהוטל בארה"ב. בישראל דנה ועדת השחרורים בשאלת שחרור נאשם לאחר תום שני שליש מתקופת המאסר ואילו בארה"ב יש לאסיר זכות לבקש כי הועדה תתכנס ותשקול את שחרורו בכל עת, גם לפני שנשא שני שלישים מתקופת עונשו. העותר טרם ריצה שני שליש מתקופת המאסר והוא כבר דורש כי הועדה כאן תתכנס לדון אם לשחררו. טענתו היא כי יש להעניק לו בישראל אותה זכות כמו בארה"ב, ומאידך, אם אין להעניק לו אותה זכות כי אז פירושו של דבר כי העונש ששר המשפטים הורה לרצות כאן אינו העונש שהוטל עליו בארה"ב אלא עונש יותר חמור. העתירה נדחתה. ראשית, יש להבחין בין תקופת העונש כשלעצמו שהיא אינה יכולה להיות חמורה מאשר בארה"ב לבין המנגנון הנקבע המאפשר קיצור תקופת מאסר. שנית, גם אם סמכות ועדת השחרורים בארה"ב היא חלק מן העונש עצמו הרי כאשר מפעילים בישראל את גזה"ד אין צורך להפעיל אותו על כל משמעויותיו ודקדוקיו כפי שהוא בארה"ב, אלא תוך התאמה לדין ולנוהג הקיים בארץ. שלישית, יתכן שועדת השחרורים הפועלת בארה"ב מתכנסת לפחות אחת לשלושה חודשים אך אין כל סעיף המחייב את הועדה להתכנס כל שלושה חודשים ולדון בענינו של אסיר. רביעית, לפי החוק האמריקאי על הועדה לשקול את הסכנה הצפוייה שהאסיר יבצע עבירות נוספות והתנהגותו של העותר שהוא עבריין נמלט בעל עבר פלילי ודאי היתה משפיעה על הועדה שלא להמליץ על שחרורו. לבסוף, גם מבחינת שיקולי הצדק אין העותר ראוי לסעד. הוא נמלט מכלאו ובא לישראל והתנגד בתוקף להחזרתו לארה"ב אשר שם לפי טענתו היה מצבו המשפטי שפיר.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד צאנג לעותר, עו"ד גולדמן למשיבים. 19.3.79).
ב.ש. 76/79 - אליהו מזלתרים נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (גניבת שק דאר עם יהלומים) (הערר נדחה).
העורר מואשם בגניבת שק דואר שהכיל אבנים יקרות ממטען שהובא באוירון לשדה התעופה בן גוריון. זו גניבה שבוצעה ע"י עובדי ציבור בשדה התעופה הבינלאומי של המדינה וחומרתה רבה. מעשים אלה מטילים כתם חמור על המדינה וטובת המדינה מחייבת להחמיר בעבירות כאלה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי חומרת העבירה כשלעצמה יש בה כדי להצדיק את מעצר העורר עד לבירור דינו.
(בפני: השופט בכור. 23.3.79).
ב.ש. 71/79 - מכלוף בוכניק נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (שוד) (הבקשה נדחתה).
העורר עצור בחשד של שוד ויש לו עבר פלילי. חומרת העבירה ועברו של העורר מצדיקים מעצרו עד לבירור דינו כפי שהוחלט מלכתחילה. לאחר מכן נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשת העותר וציווה, בהתחשב במצב של דכאון שנכנס לתוכו, כי ישוחרר בערובה בתנאי שימצא במקום מסויים כל הזמן, מעין מעצר בית. הוא הפר את התנאי ובנסיבות אלה ציווה השופט לעוצרו עד לבירור דינו. הערר נדחה.
(בפני: השופט בכור. 27.3.79).
ב.ש. 79/79 - מיכאל בנט ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (השגת גבול ואיומים) (הערר נדחה).
העוררים נעצרו באשמה של השגת גבול, תקיפה חבלנית, איומים והיזק בזדון ועלבון דת הקשורים באירוע במשרדי הווקף המוסלמי ליד הר הבית. לאחר שהוגש נגדם כתב אישום נעצרו עד ליום 30.3.79 ועררם נדחה. מדובר בעבירה חמורה וקיימת גם אפשרות שהעוררים יחזרו על מעשים בלתי חוקיים.
(בפני: השופט ויתקון. 26.3.79).
ב.ש. 78/79 - מדינת ישראל נגד יעקב חסון
*שחרור בערובה (פריצה וגניבה) (הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהתפרצות וגניבה של מכשירי טלביזיה ומערכות סטריאופוניות בסכום של כ- 720 אלף ל"י. הוא נעצר בעקבות עדותו של אדם שברשותו נמצאו שניים מן המכשירים שנגנבו שערכם 60 אלף ל"י. למשיב יש שתי הרשעות קודמות בעבירות רכוש וכן הוגש נגדו כתב אישום בקשר לעבירת רכוש אחרת שנעברה על ידו ומשפט זה טרם החל. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורו של המשיב בערובה של 100 אלף ל"י והערר נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ציין כי העבירה שמדובר בה חמורה במידה מספקת לצורך המעצר, אך במקרה דנן נתמכת גירסת התביעה בעדותו של עד אחד בלבד ואילו המשיב מכחיש את המעשה המיוחס לו. אולם, השאלה הניצבת בפני ביהמ"ש במקרה כגון זה היא אם יש בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האישום. אם התשובה לכך חיובית יש להמשיך ולבחון אם קיימות נסיבות המצדיקות את מעצרו של אדם עוד לפני שהורשע בדינו כגון חומרת העבירה ונסיבותיה. מדובר באדם שהורשע רק חודשים מעטים לפני כן ויש גם משקל יתר לצורך להגן על הציבור בפני הישנות העבירות ומה גם שמדובר בעבירה נפוצה ביותר. לאור האמור יש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ליבנה לעוררת, עו"ד בן שחר למשיב. 25.3.79).
ב.ש. 81/79 - מדינת ישראל נגד יהודה לביא
*שחרור בערובה (גרימת מוות במכונית שנלקחה ללא רשות וללא רשיון נהיגה) (הערר נתקבל).
המשיב הואשם בכך כי נטל את המכונית של אחיו ללא רשות וללא שהיה בידו רשיון נהיגה, הסיע את המכונית במהירות מופרזת, איבד את השליטה על ההגה ועלה על המדרכה שם טיילו זוג ושתי בנותיו, וגרם למותן של שתי הבנות הילדות ולפציעת בני הזוג. התביעה ביקשה כי המשיב יעצר עד תום ההליכים המשפטיים אך ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב בערבות. ביהמ"ש המחוזי ציין כי מדובר בצעיר ללא הרשעות קודמות ואין חשש כי יסכל את הליכי המשפט או לא יתייצב למשפטו. כן סבר ביהמ"ש המחוזי כי מאחר שהמשיב הוא בן 19, הרי ביהמ"ש יונחה ע"י המגמה של המחוקק שאין מטילים עונש מאסר על צעיר פחות מגיל 21, אלא אם נתקבל לגביו תסקיר של שרות המבחן. הערר נתקבל. בנוסף לשאלות אם יש סכנה שהנאשם יימלט או יסכל את הליכי המשפט ע"י הדחת עדים, מן הראוי שביהמ"ש יבחן גם את המשמעות של מעשה העבירה מבחינת השפעתה על בטחון הציבור ושלומו. כאשר מעשה העבירה מצטיין בחומרה יתירה, נדרש מעצרו של העבריין עד תום ההליכים, לא מחשש של השפעה על עדים, אלא בשל כך שתופעה פלילית מסוכנת ונפוצה יוצרת סיכון לציבור הרחב, ואין לציבור דרך התגוננות, אלא ע"י מעצרם המיידי של אלו שלגביהם קיים חומר לכאורה המבסס אישום מן הסוג שמהותו כנ"ל. לפנינו מקרה שיש בו, לכאורה, חומרה מפליגה, בין היתר יש בעבירה משום ביטוי להפקרות ולאי האיכפתיות השורה בין הנוהגים בדרכים והסיכון לשלום הציבור העולה מעבירה כגון זו איננו בגדר תאוריה מופשטת אלא מציאות טרגית מוחשית. בתחום העבירות בדרכים קשה לתאר מקרה חמור יותר מאשר נטילת רכב ע"י מי שאיננו מורשה לכך כדי לנהוג בו ברשות הרבים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד גב' ר. רבין לעוררת, עו"ד נ. אמיתי למשיב. 27.3.79)
ב.ש. 65/79 - עבד אלרחמן סלאמה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (סמים) (הערר נדחה).
העורר נאשם בסחר בסמים מסוכנים. מדובר בכמות של כ- 3 ק"ג חשיש, אשר ממנה נמכרה בפועל כמות של כ- 900 גרם לאיש משטרה שהתחזה כסוחר סמים. העורר הוא קצב ובעל משפחה ואין לו עבר פלילי משמעותי. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד לסיום ההליכים והערר נדחה. בעבירות סמים יש להחמיר ולא להקל ראש, אפילו
אם עלולים להיות מקרים שבהם העצור ישוחרר לאחר הדיון, כל עוד ישנן ראיות לכאורה בידי התביעה.
(בפני: השופט בכור. עו"ד זיו לעורר, עו"ד גורני למשיבה. 9.3.79).
ב.ש. 58/79 - מרדכי בן סעדיה כהן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (סמים) (הערר נדחה).
המבקש מואשם בהחזקת 450 גרם חשיש במחבוא מתחת למדרגות העליונות שליד חדרו בבית הוריו. העדים העיקריים מטעם התביעה הם אחיו ואחותו של הנאשם, המעידים כי הנאשם משתמש בסמים והם מעריכים כי החשיש שייך לו. בחדרו של הנאשם נמצאו בדלי סיגריות ונרגילות בהן שרידי חשיש. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המבקש עד לגמר ההליכים והערר נדחה. יש ראיות לכאורה לביסוס הרשעתו של המבקש, העבירה בה הוא מואשם היא חמורה, הכמות של הסם עשויה להעיד על החזקתו לצורכי מסחר, ונסיבות המקרה מצביעות על חשש רציני של השפעה על עדים. בכל הנסיבות דין הוא שהמבקש יעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ברק. 2.3.79).
ב.ש. 49/79 - מדינת ישראל נגד יעקב וולפסון ונתן עוקשי
*שחרור בערובה (פריצה וגניבת יהלומים) (הערר נדחה).
המשיב הראשון מואשם כי בסוף חודש נובמבר 1977 פרץ למלטשת יהלומים וגנב מתוכה יהלומים בשווי של כ- 68 אלף דולר וכן כי הניח לבנות חבלה בכספת על מנת לפוצצה, ואילו המשיב השני מואשם כי בתור עובד במלטשה סייע למשיב הראשון. המשיב הראשון נעצר רק בינואר 1979 וכתב האישום הוגש בפברואר 1979 ואז ציווה ביהמ"ש המחוזי לשחרר את שני המשיבים בערבות. הערר נדחה. אין ספק שהעבירות שבהן הואשמו הינן חמורות ביותר, אך לא די בכך כדי לשלול חרותו של אדם בטרם הורשע בדין. התנאי הראשון למאסר החשוד הוא שקיימות ראיות לכאורה המצביעות על הקשר שבינו לבין העבירות שבוצעו, וכאן סבר ביהמ"ש המחוזי כי אין ראיות לכאורה. אכן, אין לקבל את טענת ב"כ המשיבים שביהמ"ש שלערעור אינו מתערב בקביעה העובדתית של ביהמ"ש דלמטה שאין ראיות לכאורה, שהרי לא מדובר כאן בקביעה על יסוד ראיות שבאו לפני ביהמ"ש שהאזין לדברי העדים והתבונן בהתנהגותם, אלא מדובר בחומר שהוגש ע"י התביעה, וכשם שהערכאה הראשונה יכולה לבדוק את החומר ולהסיק אם יש בו הוכחה לכאורה, יכול גם ביהמ"ש שלערעור לעשות כן ולהגיע למסקנה שונה. ברם גם לאחר שקילת חומר הראיות מחדש אין מקום לבטל את החלטת ביהמ"ש דלמטה. הנימוק המכריע הוא שאם יכלו להתהלך חופשי כל הזמן הם יכולים להמשיך ולהתהלך חופשי עד לסיום ההליכים.
(בפני: השופט אלון. עו"ד לנדשטיין למבקשת, עוה"ד ש. זיו וא. שקד למשיבים. 6.3.79).
ב.ש. 56/79 - סייד אטרש נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (סמים) (הערר נדחה).
העורר מואשם בשלוש עבירות של סחר והחזקת סם מסוכן, כולל 10 מנות אופיום וכדורים של סמים. קונה הסמים היה איש משטרה שהתחזה כצורכן. העבירה האחרונה בוצעה ב- 16.11.78 וכתב האישום הוגש רק ב- 13.2.79 משום שרק אז הוחלט לחשוף את זהותו של השוטר שפעל בגילוי מוכרי סמים נוספים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. בא כוחו טען כי העורר הוא נרקומן והסמים שימשו לו לצרכיו וכן ביקש להתחשב בנסיבותיו האישיות כשפרנסת נפשות רבות תלויה בו. ברם בנסיבות המקרה אין לקבל את הערר. הקשר של הנאשם עם העבירות הוכח לכאורה ואם כי עובדה זו בלבד אין בה כדי להצדיק מעצר חשוד שטרם הורשע, הרי
העובדה שמדובר במכירת סם מסוכן מסוג אופיום, וכן ששלוש העבירות המיוחסות לנאשם בוצעו במשך תקופה של כחודש וחצי מצדיקים את מעצרו.
(בפני: השופט אלון. עו"ד מ. זיו למבקש, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 6.3.79).
ב.ש. 73/79 - מדינת ישראל נגד יגאל וייסברג
*שחרור בערובה (סחיטה ואיומים על עדים) (הערר נתקבל).
כתב אישום שהוגש נגד המשיב מתייחס בששת פרטי האישום למספר מעשי אלימות, סחיטה ואיומים שביצע המשיב בשנים 1977 ו- 1978. הסחיטות והאיומים היו נגד אנשים שהיו להם סכסוכים עם המשיב על רקע כספי וכן נגד העדים. כאשר באה הבקשה למעצר בפני ביהמ"ש המחוזי, דחה הלה את הבקשה בנימוק שמדובר בסכסוך אזרחי ישן וכי הפרשיות אינן חדשות. הערר נתקבל. כתב האישום מתייחס לשורה של מעשי איומים וסחיטה מראשית 1977 ועד ספטמבר 1978, האיומים נשאו פרי ובעקבותיהם הועברה סחורה ללא תמורה למשיב וכן ניתנו לו שיקים ופעולות אחרות נעשו כדרישת המשיב. בשבתו בערר על בקשת מעצר המתלווה לכתב אישום שהוגש לביהמ"ש, אין ביהמ"ש העליון מחווה דעתו אם יש ראיות, כדי הרשעת הנאשם ואם ראיות אלה עומדות במבחני המהימנות. ביהמ"ש רואה את כתב האישום כהצהרה על מכלול הראיות לכאורה אשר מצוי בידי התביעה, ואינו נכנס לפרטי הראיות כל עוד אינה עולה הטענה כי כתב האישום מופרך ואין קשר בינו לבין הראיות שנאספו ע"י התביעה. גם אם נכונה הטענה כי האנשים שאליהם הופנו מעשי הסחיטה והאיומים הם אנשים שסטו מדרך הישר, אין בכך כשלעצמו כדי להפוך את האיומים והאלימות לאמצעי כשר. אין גם לקבל את ההשקפה כאילו מאבדים אמצעי איום, סחיטה והדחה מחומרתם אם משייכים אותם לתחום הסכסוכים המסחריים. מעצרו של אדם לפני שהורשע בדינו יש בו חומרה יתירה ולפיכך קבע ביהמ"ש העליון בעבר מהן הנסיבות יוצאות הדופן, אשר בהתקיימן יש לחייב את מעצרו של פלוני על יסוד הטענות של כתב האישום בלבד. בין אלה יש לבחון את חומרת העבירה והסיכון הנובע ממנה לשלום הציבור, וכן השאלה אם לאור מהות המעשים המיוחסים לנאשם קיים סיכון כי ינסה לסכל את ההליכים המשפטיים או להפריע להם. תנאים אלה נתקיימו כאן.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד גב' ר. רבין למבקשת, עו"ד י. הגלר למשיב. 18.3.79).
ב.ש. 74/79 - מאיר כהנא ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הסגת גבול ותקיפה) (הערר נדחה).
העוררים משתייכים לתנועת כך, הליגה להגנה יהודית. לפי כתב האישום הפגינו ברחבת הכותל כתגובה על מברק ברכה ששלח יו"ר הווקף המוסלמי בירושלים לאיטולה חומייני, פרצו אל תוך משרדי הווקף, התפרעו וגרמו נזקים לרכוש הנאמדים ב- 15 אלף ל"י וכן היכו את השומר. התביעה ביקשה לעצור את העוררים ל- 15 יום כדי לתת אפשרות למשטרה להשלים את החקירה, צויינה חומרת העבירות והאפשרות שהעוררים ימשיכו בביצוע מעשים בלתי חוקיים. הוצא צו מעצר ל- 15 יום והערר על כך נדחה. שתי הערכאות הראשונות מצאו שהחומר שנמצא בידי המשטרה מצדיק את מעצר העוררים והדגש הושם במיוחד על חומרת המעשים. לעותר הראשון יש גם הרשעות קודמות בעבירות של השגת גבול, התנהגות פרועה ונשיאת כלי ירייה וגם לעורר השני יש הרשעה קודמת. בנסיבות האמורות היתה הצדקה לצו המעצר שהוצא, אשר לטענה המשפטית כי משרדי הווקף המוסלמי הם מקום קדוש ואין לבתי המשפט סמכות לדון בכל הענין הנוגע למקום קדוש - אפילו אם משרדי הווקף הם מקום קדוש אין ממש בטענת העוררים. דבר המלך במועצה לענין מקומות קדושים לא שלל את הסמכות להפעיל את החוק הפלילי ולדון עבריינים על עבירות פליליות שמבצעים בתחום המקומות הקדושים. על השלטונות לקיים את הסדר הציבורי בכל מקום לרבות מקום קדוש.
(בפני: השופט בכור. עו"ד דניאל לעוררים, עו"ד רזניק למשיבה. 19.3.79).
ב.ש. 347/78 - גדעון משולם נגד עובדיה עמרם
*החלפת מקום הדיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).
המבקש החזיק מושכר השייך למשיב ולפי פס"ד של בימ"ש השלום ברחובות פונה המבקש. לאחר מכן הגיש המשיב תביעה לביהמ"ש ברמלה לתשלום שכר ראוי. המבקש ביקש להעביר את התיק לביהמ"ש ברחובות ובקשתו נתקבלה. מרכז הכובד של התובענה הוא ברחובות ובעלי הדין הם תושבי רחובות, הפרקליטים מחזיקים משרדיהם אחד ברחובות ואחד בנס ציונה, המושכר שפונה נמצא ברחובות. המשיב תובע עתה כי דמי שכירות ראויים ופיצויים על החזקת המושכר והנתבע ביקש תוך ימים אחדים אחרי בקשת התובענה להעביר את העניין לרחובות ומן הראוי להיעתר לו.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ב. צאירי למבקש, עו"ד מ. בלוזר למשיב. 13.3.79).
המ' 806/78 - שחר רוזן נגד פורתי אתי ואח'
*תביעת פיצויים מגננת עקב תאונה במשחק (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
כיתה של ילדי גן חובה הלכה עפ"י הזמנת האם של אחד הילדים לבית הפרטי, כדי לחזות בטלויזיה, הילדים שיחקו בגן הבית בהשגחת הגננת, ובמהלך המשחקים עלה המבקש על נדנדה, זו נקרעה ונפלה, והמבקש נפצע. הוא תבע פיצוי על נזקו מן הגננת, מהעיריה ומדינת ישראל. בתי המשפט דלמטה דחו את התביעה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין כאן ענין של העברת חובת הזהירות מן הגננת לאחרים. השאלה היא אם התרשלה הגננת והתשובה לכך היא שלילית. לאחר מעשה אמרה בעלת הבית שהנדנדה היתה מיועדת לתינוקות בלבד, אך כאשר הגיעו הילדים לחצר והתחילו לשחק שם לא אמרה בעלת הבית דבר. הגננת ראתה איפוא לפניה מתקן של נדנדה, ותהיה זו דרישה מוגזמת לחייב אותה לבדוק את מידת הבטיחות של מתקן כזה. אם רצה המבקש להגיש תביעה, עליו לתבוע פיצויי נזק מבעל הנכס.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. כרמל למבקש, עו"ד מ. ורבה למשיבים. 20.3.79).
המ' 156/79 - אליעזר קובו נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה עד לשמיעת הערעור (בקשה לשחרור בערובה עד לשמיעת הערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירת אינוס ונדון למאסר בפועל של שנתיים וחצי. הוא הגיש ערעור לביהמ"ש העליון ובמקביל ביקש מביהמ"ש המחוזי לשחררו בערבות עד להחלטה בערעור. הבקשה נדחתה והערר על כך נדחה. המבקש טען כי יש לו סיכוי טוב לזכות בערעור, בעיקר לאור הטענה כי לא היה סיוע לגירסת המתלוננת, וכן ציין כי היה משוחרר בערובה עד לגמר משפטו ואין חשש שלא יתייצב בהמשך ההליכים, וכן כי הוא נשוי ואב לילדים קטנים. כידוע, קיים שוני מהותי בין דיני השחרור בערובה לפני ההרשעה לבין דיני השחרור לאחר ההרשעה. לפני ההרשעה הנאשם הוא בחזקת זכאי ויש לשחררו, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות שלא לשחררו אשר נטל הוכחתן מוטל על התביעה. לעומת זאת, לאחר ההרשעה, ההנחה היא שהאיש אשם ואין משחררים אותו אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל. סיכוי טוב בלבד לזכות בערעור אינו מהווה עילת שחרור. אילו היתה עילת שחרור כזו, היה על השופט הדן בבקשה לבחון באופן יסודי את פרטי המקרה ואת הראיות שהובאו, ודבר זה אין לדרוש בשלב הבחינה של בקשת השחרור. בדונו בסיכויים של קבלת הערעור יתחשב ביהמ"ש בעיוות בולט בפסק הדין, או בסיכוי בולט של המערער לזכות בערעור, ועל אלה ניתן ללמוד מעיון בפסק הדין עצמו, מבלי שיהיה צורך לנתח באופן מדוקדק את העובדות. המקרה שלפנינו אינו מקיים מבחן זה.
(בפני: השופט ברק. 2.3.79).
בר"ע 8/79 - רפאלי טביב קבלנים בע"מ נגד צבי שאול ושיכון ופיתוח בע"מ
*צירוף נתבע נוסף (הבקשה נדחתה).
המשיב רכש דירה מאת שיכון ופיתוח והגיש נגדה תובענה שעילתה הפרת חוזה ע"י בניה רשלנית וגרועה. שיכון ופיתוח התגוננה וטענה כי המבקשת ביצעה
את הבניה עבור שיכון ופיתוח, בתור קבלן משנה, והודיעה כי תדרוש מן המבקשת שיפוי על כל סכום שתחוייב לשלם לתובע. עקב הודעה זו ביקשה המבקשת רשות להצטרף לתובענה בתור נתבעת נוספת. שופט השלום נעתר לבקשה, ביהמ"ש המחוזי ביטל את צירופה של המבקשת והבקשה לרשות ערעור נדחתה. עפ"י תקנה 24 לתקנות סדר הדין יתיר ביהמ"ש צירופו של בעל דין נוסף כשהדבר דרוש לאפשר לו לפסוק בשלמות בשאלות העולות מן התובענה. הכוונה היא לשאלות העולות מן התובענה כמו שהוגשה, וכאן השאלה היא אם הפרה הנתבעת את החוזה ואם לאו. העובדה שהמבקשת היא שביצעה בפועל את עבודות הבניה לא תוכל לשמש לנתבעת הגנה. המבקשת לא היתה צד לחוזה ואין יריבות בינה לבין התובע. העובדה שהשתתפות המבקשת במשפט תוכל אולי לחסוך התדיינות נוספת בינה לבין הנתבעת אינה מביאה את העניין בגדר תקנה 24.
(בפני: הנשיא זוסמן. 9.3.79).
ע.פ. 300/78 - מזל וענונו נגד מדינת ישראל
*אישום בשוחד עקב קבלת הלוואה
(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים אשר ואלון נגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת).
המערערת עבדה כמזכירה במשרד השיכון ובין היתר היה עליה להעביר לידי קבלנים וספקים שונים שיקים שהוצאו לפקודתם. אחד הקבלנים נחשד בעבירות שוחד לעובדים במשרד השיכון. כמסתבר התפתחו בין המערערת לקבלן יחסי ידידות אישיים שנתמשכו תקופה של מספר חודשים, כאשר היחסים שבין המערערת לבין בעלה מעורערים. מכוחם של יחסי הידידות נהגו השניים לצאת מפעם לפעם לבתי קפה שונים ופעם אחת נסעה אליו לביתו באשקלון ובהזדמנות זו קיבלה ממנו הלוואה של 1,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירת שוחד ונימק את ההרשעה בכך שההיכרות בין הקבלן לנאשמת היתה במסגרת עבודתה בלבד, וכי מתן הכסף ע"י הקבלן היתה בבחינת "שלח לחמך על פני המים". הערעור נתקבל. כדי להרשיע בעבירת שוחד, על התביעה להוכיח שעובד ציבור קיבל דבר שיש בו משום שוחד וזאת בפעולה הקשורה בתפקידו של המקבל כעובד ציבור. צריך שבשעת הלקיחה אכן ראה הנאשם במתת תמורה בעד עשיית הפעולה הקשורה בתפקידו. בעבירה כגון זו מוכח קיומו של הקשר הסיבתי כאמור מתוך כלל נסיבות העניין, שהרי לעיתים רחוקות מצוייה הראיה המיוחדת לכך. בעניננו לא היתה בידי המערערת כל תמורה שיכלה לתת במסגרת עבודתה לקבלן. המערערת קיבלה את השיק כהלוואה ואם כי קשרי הידידות שבין השניים נוצרו מתוך ההיכרות במסגרת עבודת המערערת, הרי משנוצרו היחסים קיימים היו "בזכות" עצמם. גם אילו נכונה קביעת השופט שמתן הכסף ע"י הקבלן היה בבחינת "שלח לחמך על פני המים" - הרי יש בכך רק כדי להוכיח על כוונתו של הקבלן לתת שוחד, אך אין בכך משום מסקנה הכרחית כי המערערת ידעה שההלוואה ניתנת בכוונה כזו, וידיעה זו היא אשר דרושה כדי להרשיע את המערערת.
פסה"ד ניתן מפי השופט אלון, והשופטת בן פורת הסתייגה וקבעה כי יש לקיים את הרשעת המערערת. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת הנאשמת שאין קשר בין מתן ההלוואה לבין עבודתה. כנגד העובדה שהיה קשר עבודה בין המערערת לבין הקבלן וקבלת הכסף כהלוואה ללא ריבית מבלי להציע החזרתה, עובדות המהוות קבלת שוחד, עומדת גירסת המערערת בדבר קשרי ידידות עם הקבלן. גירסה זו נסתרת מפי הקבלן, שהיה עד מדינה, ונמצאה בלתי מהימנה.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. עו"ד ש. סירקיס למערערת, עו"ד וקסלר למשיבה. 4.3.79) .