ע.פ. 721/78 + 692 - אליהו פרץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.פ. 48/78 - הערעור נדחה).
.
החלטה - השופט שמגר
המערער התגורר בשיכון בטבריה. באחד הלילות, בשעה 1.30, היה המערער בחברת שתי נשים, עזב אותן ואמר להן שהוא הולך לגמור חשבון, נטל סכין מטבח ויצא מן הדירה. לאחר מכן נרצחה בדירתה ע"י דקירות סכין אשה אילמת כבת 55 שגרה בקירבת מקום. המערער נעצר לאחר מספר ימים ובחקירתו הודה בביצוע העבירה ומסר מספר הודאות ואף שיחזר את מעשה הרצח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הודאותיו של המערער כקבילות והרשיע אותו ברצח לפי סעיף 214 (ב) לפח"פ. על כך הערעור.
א. אין חולק על כך כי על התביעה להביא ראיות בדבר הנסיבות שבהן ניתנו ההודאות ולשכנע את ביהמ"ש כי הן נמסרו באופן חופשי ומרצון. המערער טען כי אחד, סמל יגר, היכה אותו בנוכחות אנשי משטרה אחרים לפני שמסר את הודאותיו. התביעה העידה את כל אנשי המשטרה שהוזכרו ע"י המערער פרט לסמל יגר שחלה באופן פתאומי והמדינה ויתרה על עדותו. ביהמ"ש המחוזי ראה את עדות הנאשם עצמו כעדות כוזבת וסותרת את עצמה והאמין לעדי המשטרה. אילו טען המערער שסמל יגר פגע בו בהיותם ביחידות היתה מתעוררת שאלה אם היו בפני ביהמ"ש נתונים מספיקים להסיק את אשר הסיק. אך מאחר שהמערער הוא שטען שכל שנעשה כלפיו נעשה בנוכחות כל אלה שהזכיר את שמותיהם, הרי אין באי הופעתו של הסמל יגר כדי להוסיף או כדי לגרוע.
ב. אשר לצורך ב"דבר מה" נוסף להודאות - ההלכה המצריכה "דבר מה" לחיזוק הודאה כדי שביהמ"ש ישתכנע שניתן לסמוך עליה, נובעת מהנחת יסוד שאין זה בטוח להרשיע אך על יסוד הודאה שנמסרה מחוץ לכותלי ביהמ"ש. אין צורך בסיוע ממשי כמו לעדותו של שותף לעבירה, אלא להשוואת האמור בהודאה עם יתר הראיות שבפני ביהמ"ש כדי להסיק אם הדברים שנאמרו בהודאה הם אמיתיים וסבירים ואם המערער אינו מודה באשמה שבעצם לא ביצע אותה. ביהמ"ש המחוזי בחן את ההודאות עפ"י הקוים המנחים האמורים ומצא "דבר מה" בעדויות הנשים שהיו עם המערער, המצב בו נמצאה הגופה והמקום בו נמצאה כפי שתיאר המערער, וכן ממצאים שנמצאו על הסכין שנתגלתה בדירת הורי המערער ואשר תוארו ע"י המערער, וכן יכולתו של המערער לשחזר בפרוטרוט את מהלכי המעשה.
ג. ההחלטה להרוג נבעה מכמות הדקירות שהונחתו ; לא היתה טענה שהמנוחה שהופתעה קינטרה את המערער לפני ביצוע הרצח ; ההכנה התבטאה בנטילת המכשיר שבו בוצע הפשע כאשר יצא המערער לעבר ביתה של המנוחה
ד. בהודאתו במשטרה טען המערער כי לפני שיצא לביתה של המנוחה בלע סמים. בפני ביהמ"ש המחוזי לא היתה טענה שהמערער לא ידע בשל שכרות או בשל סמים מה הוא עושה, אלא כי יש להתחשב בסמים כשבאים לקבוע אם היתה לנאשם הכוונה תחילה שהיאיסוד מיסודותיו של סעיף 214 (ב). טענת הסניגור היתה כי עקב השפעת הסמים לא היה המערער מסוגל ליצור את הכוונה האמורה. אולם, כאשר ביהמ"ש בא להסיק אם פלוני היה בעל כוונה מסוימת בעת שעשה את המעשה, הוא יכול להתבסס על החזקה שאדם התכוון לתוצאה שצמחה בדרך הטבע ממעשהו ושכרותו של הנאשם אין בה כדי להוסיף או כדי לגרוע כל עוד לא הוכח מטעמו היפוכו של דבר. השכרות כשלעצמה אין בה כדי לשלול את אפשרות היווצרותה של כוונה פלילית. כאן המערער אמנם נטל כנראה סמים, אך
כל התיאורים שבהודאותיו, לרבות השחזור, סתרו את הטענה כי לא יכול היה ליצור כוונה מן הכוונות שסעיף 216 לפח"פ דן בהם.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. עוה"ד מלחי וי. בר זאב למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 7.3.79).
ע.ש.מ. 1/79 - פרקליט המדינה נגד פלוני
*קולת העונש (הוצאת כסף ע"י דיווח כוזב) (ערעור על גז"ד ביה"ד המשמעתי של עובדי המדינה - הערעור נתקבל).
המשיב עבד כממונה על מדור משכורת במחלקת הכספים של משרד ממשלתי. בשתי הזדמנויות, בשנת 1976, ניצל את מעמדו כדי לדווח דווח כוזב כאילו מגיעים לו הפרשי משכורת בסכום של 650 ל"י ושולמו לו פעמיים סכומים כאמור. ביה"ד המשמעתי החליט ברוב דעות שלא לפטר את המערער, אלא להעביר אותו למשרה אחרת כפי שהציע המשרד שבו הוא עבד, וכן להורידו בדרגה אחת לתקופה של 6 חודשים ולפסול אותו לצמיתות למילוי תפקידים שיש בהם מגע עם כספים. הערעור על קולת העונש נתקבל. ביה"ד למשמעת התחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב, שהוא יליד 1924, נשוי ואב לשלושה ילדים, עובד בשירות המדינה מאז 1953 וכן התחשב בעמדת המשרד שביקש לנהוג במשיב במידת הרחמים בשים לב למסירותו והצטיינותו בעבודה במשך שנות שרותו הרבות. על אף כל הנסיבות החליט ביהמ"ש העליון כי יש לפטר את המשיב מעבודתו בשירות המדינה, תוך שמירת זכויותיו לגימלה בהגיעו לגיל 60, כפי שהציעה התביעה. אין ספק כי ביה"ד צריך היה לתת דעתו לעברו של המשיב, אולם עבר נקי כשלעצמו אין בו כדי להוות מחסום בפני הסקת מסקנות משמעתיות ההולמות את המקרה.
(בפני : השופט שמגר. עו"ד גב' ר. רבין למערער, עוה"ד ש. תוסיה כהן, וי. תוסיה כהן למשיב.7.3.79) .
ע.פ. 655+663/78 - אלכסנדר שמידמן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך שרצח בחנק את אשתו, וערעורו נדחה. האשה נמצאה חנוקה והמערער לא היה בבית. המשטרה מצאה פתק בכתב ידו שבו כתב המערער "היא הרסה לנו לכולם את החיים. שלום". למחרת התייצב המערער במשטרה, וסיפר כי חיי המשפחה שלו היו מעורערים, וכי חנק את אשתו לאחר דין ודברים ואחר כך החליט להתאבד אך לא הצליח. באותו יום שיחזר את האירועים וחזר על רצונו להתאבד. למחרת הובא בפני שופט להארכת מעצר ושם אמר "אני החלטתי לשים קץ לחיי ולחיי אשתי מאחר וסבלתי הרבה . . ." רק כשבועיים לאחר מכן שינה המערער את גירסתו וטען שניסה לבוא במגע מיני עם אשתו ואז היא התנגדה ותוך כדי כך נאבקו והיא נפלה לריצפה ונהרגה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסתו של המערער כפי שניתנה לראשונה והגיע למסקנה כי נתמלאו כל היסודות של עבירת רצח ללא קינטור. הערעור נדחה. על קיומה של ההחלטה ניתן ללמוד מדברים מפורשים היוצאים מפי הנאשם, או ממכלול הנסיבות הקודמים לאירוע או משניהם יחד. יש לבחון כל אמירה היוצאת מפיו של החשוד על רקע הנסיבות שבהן הושמעה, עם כלל הנתונים שבמקרה. בעניננו אין כל סיבה לשלול את המשמעות הפשוטה העולה מדברי המערער במשטרה ובפני השופט כי החליט לשים קץ לחיי אשתו ולחייו. אך גם ללא אמירות המערער מוכיחים המעשים והאירועים לפני המקרה כי אכן גמלה בלבו של המערער ההחלטה להרוג את אשתו. אשר להכנה - מעשה ההכנה והמסקנה בדבר החלטה להרוג, הם, לא אחת, שלובים ואחוזים זה בזה. מדובר ביסוד פיזי מובהק שיכול
לבוא לידי ביטוי בעוצמת הלחץ הפיזי על הצואר ומשקלו הראייתי בנסיבות כגון אלה זהה לשליפת הכלי הקטלני בנסיבות אחרות. ההוכחה בדבר היעדר קינטור מונחת על כתפיה של התביעה הכללית, וכאן הצליחה להוכיח היעדר קינטור. הגירסאות כפי שהעלה אותן המערער, הן בגירסה הראשונה והן בגירסה השנייה, אין בהן כדי להצביע על קינטור שהיה משפיע על אדם מן הישוב לבצע את אשר ביצע המערער.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער. 13.3.79).
ע.פ. 495+548/78 - יחיא סורק נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער והמתלונן ריצו עונשי מאסר בכלא דמון ובאחד הלילות שמע סוהר רעש מהחדר שבו היו השנים יחד עם אסירים אחרים. הוא ניגש לדלת, הדליק את החשמל וראה את המערער מפיל את המתלונן ארצה וחובט בהרמת יד קמוצה והורדה בכח על גופו של המתלונן מספר פעמים. הסוהר לא הבחין בחפץ כלשהו בידי הנאשם. בתום המאבק הבחין הסוהר כי המתלונן שותת דם והתברר שהיו לו חתכים בגב וליד בית החזה. המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה לפי סעיף 235 לפח"פ. הוא מרצה עונש של 4 וחצי שנות מאסר, ובגין העבירה החדשה נגזר עונש נוסף של 3 שנים מאסר בפועל מצטבר לעונש הקודם. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. בביהמ"ש היתה עדותו של הסוהר ומאידך העידו המערער והמתלונן שלא היתה כל תגרה ביניהם. רשאי היה ביהמ"ש לקבל את עדותו של הסוהר כנגד עדות השניים המעורבים בפרשה. ידוע שהאסירים היושבים בכלא חוששים להתלונן בפני השלטונות שמא יפלו קורבן לנקמתם של חבריהם. אשר לעונש - השופט אשר, שכתב את פסק הדין, סבר כי לנוכח חומרת המעשה העונש אינו חמור, ברם, מכיון ששני השופטים האחרים שישבו בדין סברו כי בהתחשב בגילו הצעיר של המערער, שנכנס לכלא בהיותו בן 17, והבטחת משפחתו שתעזור לו לצאת מדרך הפשע, יש להקל בעונשו, הסכים גם הוא שעונש המאסר בגין העבירה החדשה תהיה שנתיים בלבד.
(בפני השופטים : אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד ש. רוזנברג למערער, עו"ד וקסלר למשיבה. 8.3.79).
ע.פ. 189/78 - מנדל קנול נגד מדינת ישראל
*עדות שקר (הערעור נדחה).
אחד טיבור זופיאן יליד 1939, עלה ארצה בשנת 1949 ובשנת 1957 היגר עם משפחתו לברזיל. בשנת 1970 חזר ארצה, ובשנת 1971 ביקש להתחתן עם אחת ברכה ג'רסי והיה צריך עדי רווקות ועדים שהוא יהודי. העידו המערער ועוד אחד. המערער העיד כי הוא מכיר את זופיאן עוד מלפני נסיעתו לברזיל וכי חקר את מצבו המשפטי והתברר לו שזופיאן רווק והוריו הם יהודים. מתברר שהעד כלל לא הכיר את זופיאן לפני נסיעתו לברזיל וכי הכיר אותו רק באופן שטחי ורק מפיו של זופיאן שמע שהוא רווק ושהוריו יהודים. המערער הורשע במתן עדות שקר וערעורו נדחה. בעדות שקר, אם העד לא האמין שעדותו אמת וסבר שהוא מעיד עדות שקר, אזי אפילו אם מבחינה אובייקטיבית העדות היא אמת ניתן להרשיע אותו בעדות שקר, אם הוא מבחינתו הסובייקטיבית לא האמין שזו עדות אמת. מצד שני, יזוכה אדם ממתן עדות שקר, (גם אם עדותו לא היתה נכונה, אם חשב בכנות ובתום לב שתוכן עדותו אמת. בענין דנא לא הוכח כי זופיאן לא היה רווק ולא הוכח שאיננו יהודי. ברם באשר ליסוד הסובייקטיבי יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי העד לא האמין בתום לב כי סיפורו אמת. העד העיד עדות שקר בכך שאמר כי הכיר את זופיאן עוד לפני נסיעתו לברזיל. היה זה פרט חשוב ודי באותו פרט כוזב כדי להרשיע את המערער במתן עדות שקר. יתר על כן, נכונותו של המערער לשקר בפרט זה חייבת "לאצול" גם על
הערכת עדותו כולה, שניתנה אחרי היכרות רופפת בלבד עם זופיאן וללא מקורות מידע מחוץ לדברים ששמע המערער מפי זופיאן. אמנם יכול אדם שהאמין בנכונות עדותו לצאת זכאי מעבירה של עדות שקר, אבל היעדר היסוד ההגיוני בפרטי העדות עשוי לשמש ראיה כי בשעה שהעיד ידע על הכזב של דברי עדותו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד כספי, וייזל, וא. ברייסר למערער, עו"ד שפי למשיבה. 8.3.79).
ע.פ. 43/79 - שמואל מנדל נגד מדינת ישראל
*הריגה תוך נהיגה במצב שכרות(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער נהג במכונית, פגע ברוכב אופניים וגרם למותו, הורשע בהריגה ונדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה לצמיתות. ערעורו על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על חצי שנה בלבד. המערער אירח בדירתו כמה מחבריו וביחד שתו משקאות אלכוהוליים. לאחר מכן נסעו למסעדה בהר הכרמל ושם אכלו ושוב שתו משקאות. בגמר בילוי זה נמצא המערער במצב של שיכרות מוחלטת ולמרות זאת יצא עם חבריו בחזרה לקרית ים. נהיגתו היתה בלתי יציבה ומסוכנת, עלה על המדרכה וסטה למרכז הכביש ושוטרים שנסעו אחריו במכונית משטרתית סימנו לו לעצור אך הוא המשיך בדרכו. לבסוף שוב עלה על המדרכה הימנית, פגע ברוכב אופניים שנסע לפניו סמוך למדרכה והרגו. טענת המערער הינה שבהתחשב במצב שכרותו לא היה מקום להרשיעו בעבירה של הריגה וצריך היה להסתפק בהרשעה של גרימת מוות, שכן אפילו הגיעה רשלנותו לדרגה של רשלנות פושעת, אין בנסיבות המקרה כדי לייחס לו גם פזיזות שקיומה הכרחי לצורך הרשעה בהריגה. טענה זו אין לקבל. הלכה פסוקה היא שבמונח "רשלנות פושעת" כלולים שני יסודות : רשלנות רבתי ופזיזות. רשלנות רבתי הוגדרה כסטייה חמורה משורת התנהגות הנדרשת מאדם סביר, ואילו פזיזות משמעה, התעלמות ביודעין מן הסכנה האפשרית של פגיעה באדם. מכאן שקנה המדה לקביעת רשלנות רבתי הוא אובייקטיבי, היינו התנהגותו של אדם רגיל ובר דעת, ואילו קנה המידה, לקביעת פזיזות הוא סובייקטיבי, היינו התנהגות האדם הספציפי בנסיבות המקרה. בעניננו נתקיימו שני האלמנטים האמורים. אדם הנוהג רכב במקום ציבורי חייב לנהוג בזהירות מירבית וככל שהסטייה מרמת הנהיגה הדרושה גדולה יותר כן עולה הרשלנות של הנהג. המערער נהג בצורה מסוכנת ביותר, נסע בזגזגים ועלה על המדרכה ולא שם לב לסימני המכונית המשטרתית. בכך יש משום רשלנות רבתי. אשר לאלמנט של פזיזות - זו מתבטאת בהתנהגותו של המערער שיצא לדרך כשהוא שתוי. הוא ידע שיהיה עליו לחזור לביתו ושנהיגה במצב של שכרות היא מסוכנת ואעפ"כ שתה לשכרה. ההשתכרות המוחלטת לא באה עליו באופן פתאומי אלא במשך של שעה וחצי של שתיה. בכך הוכחו הנסיבות שמהן עולה כי היתה למערער "חזות מראש" של הסכנה. הובאו ראיות כי עוד לפני עלייתו ארצה היה המערער מכור לשתיית כהלים והיה שותה לשכרה. אדם בעל עבר כזה מוכרח לדעת כיצד משפיעה עליו שתית כוהל ומה הכמות שהוא יכול לשתות מבלי להשתכר. אשר לעונש - מדובר בעולה חדש בן 58 המרויח את לחמו בכבוד, אין לו הרשעות קודמות ואינו בעל אופי של עבריין, ניתן לקצר את תקופת המאסר בפועל, אך אין לשנות את שלילת רשיון הנהיגה לצמיתות.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד אורון למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 21.3.79).
ע.פ. 528/78 - מדינת ישראל נגד גריס דיב מריבע
*הטלת קנס פי 3 מטובת ההנאה שבעבירת בנין כשהוצא צו הריסה (הערעור נתקבל).
בערעור זה התעוררו שתי שאלות : האם סעיף 63 לחוק העונשין המאפשר הטלת קנס פי שלושה משוויה של טובת הנאה שהושגה ע"י עבירה, חל גם על
עבירה לפי חוק התכנון והבניה ; ואם כן - האם יש לראות טובת הנאה בהקמת מבנה בלתי חוקי גם אם ביהמ"ש הורה על הריסת המבנה. ביהמ"ש העליון השיב על שתי השאלות בחיוב. לענין תחולת סעיף 63 לחוק העונשין העיר ביהמ"ש העליון, כי אין הוא מביע דעה על המצב לאחר שתוקן סעיף 219 לחוק התכנון והבניה, שכן העבירה נשוא ערעור זה בוצעה לפני התיקון והפסיקה הנ"ל יפה לגבי הנוסח הישן של סעיף 219. באשר לשאלה השניה קבע ביהמ"ש העליון כי לצורך קביעת הקנס המכסימלי לפי סעיף 63 הנ"ל, אין להתחשב בכל אירוע שקרה או עשוי לקרות לאחר מועד ביצוע העבירה, וכאן כשנבנה המבנה היתה לעבריין טובת הנאה. לעומת זאת ניתן להתחשב באירועים שאירעו לאחר קרות המעשה, במסגרת השיקולים האינדיוידואליים לענין הטלת הקנס במסגרת התקרה של פי שלושה. בעניננו הטיל בימ"ש השלום קנס של 50 אלף ל"י ובכך כבר התחשב בעובדה שגזר על הריסת המבנה. בפסק דינו הנ"ל ביטל ביהמ"ש העליון את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי והחזיר על כנו את גזה"ד של בימ"ש השלום.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, ברק. החלטה - השופט ברק, עו"ד י. בר סלע למערערת, עו"ד ר. שטראוס למשיב. 15.3.79).
ע.פ. 107/79 - עלי אברהים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות למתפרה של מכרו ובגניבת 19 שעונים שהיו מוסתרים בארון. הוא נדון ל- 4 שנות מאסר והופעל מאסר על תנאי של 10 חודשים כש- 5 חודשים מצטברים. הערעור נדחה. המערער הוא בעל עבר פלילי ובכללו מעשי מרמה וגניבה. העבירות בוצעו תוך ניצול יחסי היכרות עם המתלונן. אילו היה המערער מודה באשמתו היה אולי מקום להקל ולא להטיל עליו את מלוא העונש הראוי. אבל הוא נקט קו הגנה של שקרים, ועל כן צריך היה למצות עמו את הדין גם מבחינה זו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. המערער לעצמו, עו"ד יאראק למשיבה. 8.3.79).
ע.פ. 596/78 - מרקוס בירנפלד נגד מדינת ישראל
*זיכוי מאשמת אי ביצוע צו סגירה של בית עסק (הערעור נתקבל).
למערער מאפיית כעכים בירושלים ובימ"ש השלום הורה על סגירתה כשצו הסגירה מנוסח כך : "אני מצוה לסגור את בית העסק. צו הסגירה יבוצע ע"י משרד הבריאות או שליחיו, לא מוקדם מ- 1.4.78". המערער לא סגר את העסק והורשע בגין אי קיום צו הסגירה, ערעורו נתקבל. המערער טען כי מנוסח צו הסגירה של בימ"ש השלום לא היה ברור כי הסגירה צריכה להתבצע ע"י המערער דוקא. טענתו היא כי משרד הבריאות הוא שצריך היה לבצע את הסגירה, ועל כן אין להרשיעו בשל אי סגירה. טענתו נתקבלה. הצו אינו ברור וכאשר מדובר באישום פלילי המתייחס לאי קיומה של הוראה שיפוטית זכאי המערער ליהנות מן הספק הנובע מן הליקוי שבנוסח הדברים שבהחלטת שופט השלום.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ברק. החלטה - השופט שמגר, עו"ד ח. הס למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 13.3.79).
ע.פ. 719/78 - הנרי אזן נגד מדינת ישראל
*צו הסגרה (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי בירושלים קבע כי המערער הוא בר הסגרה עפ"י בקשת צרפת בגין עבירות גניבה ומרמה. המערער טען כי רכש אזרחות ישראלית, בעת בואו ארצה, מכח חוק השבות, וביהמ"ש המחוזי בדק את העובדות וקבע שהמערער איננו אזרח ישראלי והערעור נדחה. היה יסוד בראיות למסקנה כי המערער אינו אזרח ישראלי. בהגיעו ארצה לא הביע את רצונו להשתקע בישראל, אלא חתם על בקשה לאשרה לישיבת
ארעי, ואשרה כזו אכן קיבל. לטענה נוספת שהמערער לא הואשם ע"י "רשות שופטת" בצרפת כנדרש לפי האמנה, שהרי הפעולות הנדרשות נעשו ע"י שופט חוקר בפריז - באין ראיה לסתור הרי גם שופט חוקר הוא רשות שופטת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, כהן, החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד דובר למערער, עו"ד ד. גולדמן למשיבה. 14.3.79).
ע.פ. 834/77 - יוסף רוסיאנסקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (הערעור נדחה).
המערער היה ממונה על המינהל לבניה כפרית במשרד השיכון והיתה לו אפשרות להעדיף קבלן על משנהו ולהשפיע על שיעור התשלומים ששולמו עבור העבודה וכן להחיש קבלת הכספים, הוא גילה משוא פנים לאחד הקבלנים, אהרון מכלוף, סייע להגדלת הכנסותיו של זה, קיבל ממכלוף סכומי כסף שונים שבעזרתם קנה מגרש באשקלון ועליו בנו לו וילה. הוא הורשע בעבירת שוחד ונדון ל- 4 שנות מאסר ולתשלום קנס של 250 אלף ל"י והערעור נדחה. למעשה הפך המערער את עצמו לשותף סמוי של מכלוף וקיבל ממנו תשלומים של 100 אלף ל"י. בתמורה קיבל מכלוף מן המדינה תשלומים מיותרים של כ-700 אלף ל"י. אין להתחשב בנסיבות האישיות של המערער לעומת חומרת המעשה.מעשי השחיתות של המערער לא נעשו עקב דוחק כספי אלא לשם סיפוק תאוות הבצע שלו. יתירה מזו, הוא לא רק חטא, אלא גם החטיא מהנדסים שהיו נתונים למרותו כדי שהם יאשרו את החשבונות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אלון. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ע. בכר למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. (18.3.79).
ע.פ. 88/79 - ג'מל בן מחמוד ואח' נגד מדינת ישראל
*העמדה לדין של קטינים בעבירה של התגייסות לארגון עויין (הערעור נדחה).
שני המערערים היו קטינים כאשר הסכימו להתגייס לארגון החזית העממית, שהוא התאגדות בלתי מותרת לפי תקנות ההגנה (שעת חרום), והורשעו בעבירה של התגייסות לארגון הנ"ל. הערעור נדחה. טענת הסניגור כד לצורך התגייסות לארגון כזה צריך שהנאשם יהיה מעל גיל 16 נדחתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה הנ"ל והסתמך על ההוראה הכללית של סעיף 13 לחוק העונשין. המטילה אחריות פלילית על מי שמלאו לו 12 שנים. אין לקבל את הטענה כי יש להבחין בין עבירה שבמעשה לבין עבירה שבמחשבה והסכמה שבה לא תחול ההוראה של סעיף 13 לחוק העונשין. טענה כזו אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק. סעיף 13 אינו מבדיל בין העבירות למיניהן. לא זו בלבד אלא בידוע שכל עבירה פלילית מצריכה כוונה ועצם הטלת האחריות הפלילית על קטין כמותה כהוראה מפי המחוקק שהוא מסוגל ליצור את הכוונה הפלילית הדרושה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מימון למערערים, עו"ד ד. גורני למשיבה. 4.3.79).
ע.פ. 713/78 - אברהם חגג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (הערעור נדחה).
המערער הורשע במספר עבירות של התפרצויות וגניבות והצתת חנויות. הוא נדון ל- 6 שנות מאסר וכן הופעלו שתי שנות מאסר במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה, פרט לכך שמתוך שתי שנות המאסר על תנאי שהופעלו תהיה אחת מצטברת ואחת חופפת. המעשים של המערער מעידים עליו שחסרים לו מעצורים ובהתהלכו חופשי עלול הוא לסכן את שלום הציבור.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד כפיר למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 4.3.79).
ע.פ. 432/78 - ששון דרמי נגד מדינת ישראל
*זיכוי מאשמת סחיטה עקב סתירות בעדויות התביעה (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי ברוב דעות, בעבירות של סחיטה ואיומים ונדון למאסר על תנאי. לדברי המתלונן חשד בו המערער כי גנב מביתו סכום כסף ודרש ממנו משך תקופה ארוכה כי יחזיר לו את הכסף ואף איים עליו. באחד הימים, כך טען המתלונן, הגיעו לביתו המערער ועוד אדם וכאשר נפנה המתלונן לטלפון כדי להזעיק משטרה הונחתה עליו מהלומה והוא התעלף ואז הוציאו מארנקו סכום של אלפיים ל"י. בשל אירוע זה הואשם המערער גם בעבירת שוד. ביהמ"ש זיכה את המערער מעבירת השוד עקב סתירות בדברי המתלונן ואשתו, והרשיע אותו ברוב דעות בעבירת הסחיטה והאיומים. הערעור נתקבל. ערכאת הערעור לא תתערב בדרך כלל, פרט לנסיבות יוצאות דופן, בקביעות עובדתיות של הערכאה ששמעה את העדים. אין גם מקום לקבוע כי עדות של עד חייבת להתקבל או להידחות כשלימות אחת ויכול ביהמ"ש להאמין לחלק מן הדברים ולדחות חלקם. אעפ"כ, בנסיבות העניין, לא יהא זה בטוח להשאיר את הרשעתו של המערער על כנה. השילוב שבין קטעי האירועים יצר בעליל השלכה של שלב אירוע אחד על רעהו, ואם אין זה בטוח לקבל את עדותו של המתלונן ככל שהיא מתייחסת לפרשת השוד, הרי לא ניתנו הסברים מספיקים ומשכנעים שיהיה בהם כדי להכשיר את הסתירות ואי הדיוקים כדי שיהיה ניתן לסמוך את ההרשעה בעבירות של סחיטה ואיומים.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד לנדנר למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 13.3.79).
ע.פ. 494/78 - משה חדד נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער גרם למות אשתו והורשע ברצח בעקבות תיאור המעשה במשטרה כשבוע לאחר המעשה. הערעור נדחה. הוא סיפר שישב בביתו שלושה ימים והמתין לאשתו שתחזור. כשחזרה התחילו למשוך אחד את השני עד שנפלו "ואני החלטתי אז לגמור אותה, התחלתי לחנוק אותה בידיים שלי, וגם תפסתי את המטפחת שלה מהראש, שמתי אותה על הצוארון שלה, וסחבתי אותה בכח עד שראיתי שהלשון שלה בחוץ, ועזבתי אותה". לאחר המעשה עזב המערער את הבית הלך למקום עבודתו ועשה סידורים למילוי מקומו ולאחר מכן התייצב במשטרה. בערעור טען הסניגור כי התביעה לא יצאה ידי חובת הראיה להוכיח היעדר קינטור. דברי המערער כפי שנמסרו למשטרה דיים להוכיח היעדר קינטור כמשמעותו בחוק, כדי להוריד מעשה רצח להריגה צריך הקינטור לבוא מיד לפני המעשה, ולהיות כך שאדם ממוצע מן הישוב היה בדרך אינסטינקטיבית מגיב עליו במעשה הריגה, אפילו בהנחה, שלא נתקבלה ע"י ביהמ"ש, שאמנם רצתה המנוחה להכות את המערער, אין בכך קינטור שמסוגל להביא אדם רגיל לידי תגובה של רצח. אשר לטענה כי לא היתה ראיה מספקת על "הכנה" - די היה בתפיסת מטפחת הראש של המנוחה כמכשיר חניקתה כדי לצאת ידי חובת ההכנה האמורה בחוק.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד פיס למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 19.3.79).
ע.פ. 265/78 - חננאל קערור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון פריצה והצתה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בנסיון לפרוץ לחנות מתוך כוונה להציתה ונדון ל- 7 וחצי שנות מאסר שמתוכן 5 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. המערער נתפס בחצות לילה כשהוא נמצא על גג בנין בתל אביב, חלון של אחת החנויות נפרץ ונמצאו ליד החלון הפרוץ חומר דליק ומיכלי בנזין וסמרטוט. בבגדי המערער נמצאו שרידים המצביעים על מגע עם חומר מתלקח כמו בנזין או נפט. המערער נתן נמוקים להימצאותו במקום שלא נתקבלו על דעת ביהמ"ש המחוזי שקבע כי המערער
משקר. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי המערער הוא שביצע את הפריצה של החלון והתכונן להצית את האש והיה בחומר הראיות כדי להגיע למסקנה זו.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 7.3.79).
ע.פ. 664/78 - יעקב אילוז נגד מדינת ישראל
*החזרת דיון לביהמ"ש המחוזי בעקבות העלאת טענה עובדתית חדשה (הערעור נתקבל והענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
המערער הורשע בעבירת סמים וביהמ"ש העליון עמד לדחות את הערעור ואז עלתה לפתע טענה חדשה שלא הועלתה בהודעת הערעור ושלפרקליטות המדינה לא ניתנה הודעה מוקדמת עליה בכל דרך אחרת. ביהמ"ש העליון הרשה להעלות את הטענה החדשה ובעקבותיה החזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי לבדוק את נכונותה. המערער הורשע בהחזקת חתיכת אופיום. עד התביעה, איש משטרה, סיפר כי ראה את המערער זורק דבר מה אל תוך מיניבוס משטרתי לאחר שפתח מבחוץ את החלון ואח"כ מצא העד בפנים את חתיכת האופיום. הטענה החדשה של הסניגור היא שחלון המיניבוס אינו נפתח מבחוץ כלל, וגם אם הוא נפתח אין אפשרות לזרוק דבר דרכו שהרי החלון מרושת. המיניבוס הנדון מיועד היה להובלת אסירים והדעת נותנת שחלונותיו אמנם סגורים ברשתות. אי לכך הוחזר הדין לביהמ"ש המחוזי לשמוע ראיות נוספות באשר לחלון של המיניבוס.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד בראונר למערער, עו"ד שפי למשיבה. 18.3.79).
ע.פ. 827/78 - עמרם אבישיד נגד מדינת ישראל
*שוחד (הערעור נדחה).
המערער היה פקיד מכס וקיבל מאת אדם שהיה לו אתו קשר רשמי בלבד, 5 קרטונים של גלילי טפטים וכן קיבל שוחד מאת עמיל מכס. הוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 20 אלף ל"י וערעורו נדחה. היתה עדות כי הטפטים ניתנו למערער על מנת שיטה חסד לנותנם בדרך כלל והמערער ידע שעל מנת כן ניתנו לו הטובין. עמיל המכס העיד כי הכיר דרך המערער לקוחות ולפי דרישת המערער שילם לו דמי קומיסיון המקובלים בין עמילי המכס בגין העברת לקוח. הוא העיד כי נראה לו כי אם יסרב למערער יפגע בו. מכאן שהתשלומים אכן נדרשו כדי להטות למשוא פנים. המערער הורשע גם בעבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין, וזאת באשר קיבל חלק מדמי מכס שהוחזרו לאנשים כתשלומי יתר. אילולא היה המערער פקיד מכס שמומחיותו בהליכי החזר מס, לא היה איש מעלה על דעתו לשתף אותו בהליכים להחזר המס ובטובת ההנאה ממנו. את הכוונה הפלילית של המערער לענין זה ניתן היה להסיק מן הצורה הקונספרטיבית והמוסווית שבה נערכו הפגישות לשם ביצוע העבירות. אשר לעונש - העבירות הן מכוערות ובשל חומרתן וריבויין מחייבות תגובה עונשית חמורה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד בכר למערער, עו"ד ר. רבין למשיבה. 15.3.79).
ע.פ. 125/79 - יעקב וולפסון נגד מדינת ישראל
*בקשה לפסילת שופט - הבקשה נדחתה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בהחזקת סם מסוכן וביקש כי השופט יפסול את עצמו. עילת פסול אחת היתה ששופט זה הוא אשר הוציא בשעתו צו חיפוש בביתו של הנאשם לבקשת המשטרה. בטענה זו אין ממש באשר הועלתה לפני השופט לאחר מעשה ולא נטענה עם תחילת המשפט כדרוש לפי סעיף 132 (א) לחוק סדר הדין הפלילי. עילת פסול אחרת היתה שהשופט סירב לדחות את המשפט למועד אחר כאשר סניגורו היה עסוק באותו יום בשני משפטים אחרים. בקשה זו כלל לא היה מקום להעלותה. במשרדו של הסניגור עובדים מספר עורכי דין והם צריכים לחלק את העבודה כך שיוכלו להופיע בכל המשפטים. עם זאת היה פגם במהלך הדיון כאשר המערער עלה
להעיד והשופט לא איפשר לסניגור לחקור את העד עפ"י דרכו הוא, והדבר לא נרשם בפרוטוקול. זה תומך לכאורה בטענה שהשופט לקח בשלב מוקדם זה את חקירת העד לידיו ואין זו הדרך לגבות ראיות הגנה. ברם אם אמנם היתה סטייה מסדרי הדין וזכות ההגנה קופחה, הרי זו עילה לערעור בפני ביהמ"ש המחוזי, אך לא להעברת הדיון שכן אין בכך ראיה כי השופט היה עויין את המערער וסטה מסדרי הדין מנמוקים פסולים.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד זיו למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 6.3.79).
ע.פ. 737/78 - משה לביא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות התפרצות וגניבה, שימוש ברכב ללא רשיון, הכשלת שוטר במילוי תפקידו, גניבה והחזקת נשק ותחמושת שלא כדין, נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח רכב, ובגין כל אלה נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות הן חמורות. בין היתר גנב המערער מחייל צה"ל רכב צבאי ונשק ונעצר כשהיה לבוש מדי צה"ל שלא כחוק ונשק בידו. נטען כי העבירות נעברו בשנת 1975 ואילו כתב האישום הוגש רק באוגוסט 1978. נכון כי איחור כזה בהגשת כתב אישום, שלא באשמת העבריין, הוא כשלעצמו סיבה להקל עימו, אך כאן היה המערער משוחרר בערבות והוגש נגדו כתב אישום קודם עם כתובת שמסר המערער כשנעצר במשטרה, אך משביקשו להזמינו לדין התברר שעזב את המקום ואי אפשר היה לאתר אותו. רק לאחר שהמערער אותר הוגש כתב האישום החדש נגדו.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אלון. המערער לעצמו, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 12.3.79).ע.פ. 337/78 - שלמה פרץ נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בהתפרצות וגניבת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לבית מרקחת ובגניבת סם מסוכן ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה היתה מבוססת על כך שעל אחד הבקבוקים בארון התרופות נמצאה טביעת האצבע של המערער. הוא טען שנכנס לבית המרקחת פעמים רבות כדי לקנות תרופות, וכך הגיעה טביעת אצבעו לבקבוק, ואולם ביהמ"ש דחה הסבר זה כבלתי מהימן. אשר לעונש - נטען ע"י הסניגור כי לפני בירור המשפט הואשם המערער בעבירה אחרת והוחזק במעצר 6 חודשים ובסופו של דבר יצא זכאי, ויש להתחשב באותה תקופת מאסר בענין דנא. אין לקבל טענה זו. נסיבת החזקתו במאסר וזיכויו של המערער לא הובררו, ועל כל פנים נוכח הרשעותיו הקודמות המרובות של המערער בעבירות מסוגים שונים, וביניהן עבירות סמים ועבירות נגד הרכוש, אין להתערב בעונש. המערער מכור לסמים מזה שנים רבות ובמצבו הנוכחי עלול המערער, אם ישוחרר, לחזור לביצוע עבירות מאותו סוג, והשיקול של הגנה על הציבור מחייב שלא להפחית מעונשו.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. עו"ד זילברמן למערער, עו"ד רזניק למשיב, 13.3.79).
ע.פ. 752/78 - מאיר מזרחי נגד מדינת ישראל
*נסיון לאונס והדחת עדים (הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירה של נסיון לאונס ונסיון להדיח את עדי התביעה. המדינה לא הצליחה לאתר את המתלוננת ועל כן ויתרה המדינה על העדת העדה וביהמ"ש זיכה את המערער מאישום של נסיון לאונס, אך הרשיעו במעשה מגונה באיומים וכן בעבירה של הדחת עד. בגין כל אלה נדון ל- 3 שנים מאסר והופעל מאסר על תנאי של 14 חודשים שיהיה חופף את המאסר החדש. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - נדחתה טענת המערער כי מפאת העדרה של המתלוננת לא ניתן היה להרשיעו בעבירה שביצע בגופה. הוסבר למערער כי מקום שיש בידי המדינה להוכיח אשמתו של נאשם בראיות מהימנות, היעדר המתלוננת עצמה אינו מונע את הרשעתו.
אשר לעונש - מדובר באדם כבן 30 שלחובתו נרשמו לא פחות מ- 27 עבירות וביניהן עבירות של מעשה מגונה ואלימות. בעבר לא הוטלו על המערער עונשים חמורים וצדק השופט שיש להחמיר הפעם אולי ילמד המערער לקח.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, אשר. המערער לעצמו, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 22.3.79).
ע.פ. 141/78 - מתתיהו קאיקוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יחד עם אחר, ביצע שתי עבירות של שוד מזויין. הראשון במנסרת יהלומים בדצמבר 1976, שם שדדו יהלומים בסכומים של כ- 200 אלף ל"י, והשני במלטשת יהלומים אך הפעם לא הצליחו וכדי להימלט ירה שותפו של המערער שתי יריות. המערער הורשע בשוד ובהחזקת נשק שלא כדין וקבלת רכוש גנוב. הוטל עליו עונש של 10 שנות מאסר בפועל ועשר שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה, פרט לכך שהמאסר על תנאי הועמד על 3 שנים. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מעברו הנקי של המערער, ואולם העבירה היא חמורה, על המערער לא העיק מצב חומרי קשה, ופרנסתו היתה מצויה כאשר הוא עצמו עסק במקצוע היהלומים, יש לשנות את גזר הדין בענין המאסר על תנאי של 10 שנים המהווה איום חמור מדי כשהוא נגזר על כל אחת מן העבירות הנזכרות במסכת ה' לפח"פ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד הגלר למערער, פרקליט המדינה ג. בך למשיבה. 21.3.79).
ע.פ. 672/78 - איברהים כראם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אונס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של אינוס אשה בת 23 הלקוייה בשכלה ונדון ל- 5 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי.הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר הועמד על 7 שנים שמחציתו בפועל ומחציתו על תנאי. המערער פגש במתלוננת, שהיא קרובת משפחתו, הוא אילץ אותה לנסוע אתו במכונית למקום בודד ושם אנסה. לפני מתן גזר הדין הודיע המערער כי מתנהלים הליכי גירושין לרגל המעשה הנ"ל וכן מתנהלים הליכי נשואין בינו לבין המתלוננת לרגל המעשה. לפיכך נדחה מתן גזה"ד, בינתיים נערך הסכם גירושין בין המערער לבין אשתו ולפיו יצא המערער שהוא בן 46, נקי מכל אשר בנה בביתו, הוא ויתר על כל רכושו והתחייב לזון את אשתו לאחר גירושיה לכל ימי חייה. עניין הנישואין לא הסתיים באשר דורשים ממנו סכום מוהר גבוה מדי. כן נערכה בינתיים סולחה בין המערער לבין משפחת המתלוננת והוא שילם 37 אלף ל"י פיצויים. בכל הנסיבות יש להקל בעונשו כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד בראונר למערער, עו"ד שפי למשיבה. 18.3.79).
ע.פ. 501/78 - שלמה לוי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות לדירה וגניבה מתוכה ונדון ל- 10 חודשים מאסר בפועל ולמאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי ל- 18 חודשים כשהעונש שהופעל יהיה מצטבר לעונש החדש. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לפי תסקיר שרות המבחן עולה כי מאז נמצא המערער במאסר הורע מצב משפחתו, האב מרותק למיטה ואינו מתפקד, האם נמצאת בטיפול בתחנה לבריאות הנפש והמערער עצמו מבטיח ללמוד את הלקח ולהימנע מהתחברות עם חבריו שהשפיעו עליו בדרך הפשע. בנסיבות המיוחדות של מקרה זה ניתן להקל. עם המערער באופן שהעונש החדש והעונש שהופעל יהיו חופפים.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בכור. המערער לעצמו, עו"ד ר. סוכר למשיב. 5.3.79).
ע.פ. 324/78 - עובדיה כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע ב- 39 עבירות שעבר בחודשים יולי נובמבר 1977 וביניהן 36 פריצות וגניבה של רכוש בשווי 100 אלף ל"י שנתפס רק בחלקו. הוא נדון ל- 4 שנות מאסר בפועל והופעל מאסר על תנאי של שנתיים כששני העונשים יהיו מצטברים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בעת גזירת הדין לא היה שיתוף פעולה בין שירות המבחן והמערער והעונש לא היה חמור מדי. ברם, בינתיים נוצר קשר בין המערער לבין שירות המבחן המוכן לעזור לו אחרי שישוחרר, וכן חל שיפור משמעותי במצבו הנפשי של המערער המתבטא הן בהופעתו החיצונית והן בהתייחסותו לרופאים המטפלים בו. לפני הטיפול הנ"ל היה המערער במצב של עזובה חמורה עקב ילדותו האומללה. לנוכח התפתחויות אלה ניתן להקל בעונש באופן שהעונש החדש יהיה מאסר שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי והמאסר על תנאי שהופעל יצטבר למאסר החדש.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. המערער לעצמו, עו"ד ד. וקסלר למשיבה. 14.3.79).
ע.פ. 676/78 - זאב שולר נגד מדינת ישראל
*שוחד (הערעור נדחה).
המערער היה הממונה על מחלקת הרכב בעירית באר שבע וכסגנו שימש אחד זיזו. המערער הורשע בלקיחת שוחד משלושה בעלי מוסכים בבאר שבע שאליהם שלח רכב של העיריה לטיפולים, עפ"י העדויות של בעלי המוסכים ועפ"י העדות של סגנו זיזו, שקיבל מעמד של עד מדינה. המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ו- 30 אלף ל"י קנס. הערעור על ההרשעה נדחה. לצורך ההרשעה סמך ביהמ"ש על העדויות שבאו לפניו, ואין לקבל את גירסת המערער כי כל העדים עשו קנוניה עם המשטרה כדי להפילו בפח, ומה גם שבעלי המוסכים הורשעו גם הם בעבירות שוחד בגין מעשיהם. אשר לשאלה המשפטית אם בתשלומים שקיבל המערער יש לראות שוחד - בעלי המוסכים שילמו את השוחד בעקבות האיום של המערער שאם לא יעשו כן תופסק עבודתם עבור העיריה, ולא הוכח כי איום זה היה נטול ממשות וכי המערער היה נטול שיקול דעת בכגון דא. מכאן שההרשעה בדין יסודה.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. אליעז למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 23.6.79).
ע.פ. 170/79 - ניסים אלאל נגד מדינת ישראל
*בקשה לפסילת שופט - הבקשה נתקבלה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
המערער נעצר ע"י המשטרה כחשוד בעבירות לפי סעיפים 447, 379 ו- 380 לחוק העונשין והוצאה נגדו פקודת מעצר שתוקפה עמד לפוג. ביום 6.2.79 הוגש נגד המערער כתב אישום לבימ"ש השלום בנתניה ועוד באותו יום הובא לפני השופט. כתב האישום נקרא באוזני המערער והוא נדרש להשיב עליו. תשובתו היתה שמאחר שכתב האישום נמסר לו רק באותו בוקר דרושה לו ארכה של 48 שעות והתובעת הסכימה לדחייה. במעמד זה העלתה התובעת בע"פ בקשה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים, מכח סעיף 20 לחוק סדר הדין הפלילי, והשופט הורה על מעצר הנאשם עד תום ההליכים. צו מעצר זה בוטל עקב ערר הנאשם שהוגש לביהמ"ש המחוזי. ענין המעצר אינו עומד לדיון בערר זה, אך הנשיא זוסמן העיר כי על המדינה, בדרך כלל, להגיש בקשה בכתב לעצור עד תום ההליכים ולהמציא לנאשם בעוד מועד את הבקשה כדי לתת לו אפשרות להתגונן. הבקשה לפסילה נוגעת לנימוקי השופט שנתן את צו המעצר: לגבי הגנת הנאשם שהועלתה בפניו בענין המעצר אמר השופט שהגנה זו איננה מתקבלת על הדעת, וכן ציין כי יש לנאשם הרשעות קודמות. כאשר התחדש הדיון ביקש הנאשם שהשופט יפסול את עצמו הן מפני שנתן את צו המעצר והן בשל הנימוקים שנתן. הנימוק שהשופט הוציא צו מעצר אין בו כדי לפסול אותו. ברם, באשר לנימוקים שנתן השופט,
צודק המערער. כשמתבוננים בענין מבחינתו של הנאשם, הרי קביעתו הבלתי מסוייגת של השופט כי הגנתו של הנאשם אינה מתקבלת על הדעת, עלולה לגרום בלבו של הנאשם חששות. למרות שאין ספק כי לשופט אין דעה קדומה, וכי יוכל להתעלם מכל מה שראה ושמע, מן הדין שהתיק יועבר לשופט אחר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. עשבי למערער, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 23.3.79).
ע.פ. 431/78 - שמעון בן יעקב לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ירה באדם, התכוון לגרום למותו, והיריות פגעו בילדה וגרמו למותה. הוא הואשם ברצח והתביעה הסכימה להמיר את האישום להריגה לאחר שהמערער הסכים להודות בעבירה זו. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של 7 שנים מאסר בפועל ו- 2 שנים מאסר על תנאי והערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי המערער אינו מטבעו טיפוס מושחת ועשה מעשה פשעו בשגגה. אין הסניגור חולק על כך שהעונש אינו חמור, אך לדעתו יש להקל בעונש לאחר שנמצא קיבוץ שמוכן לקבל אותו לתחומו, לפקח עליו, להדריכו ולהשפיע עליו לטובה, במסגרת פעולה רחבה של סיוע לאסירים. אין צורך לומר שיש לקבל בברכה את היוזמה האמורה וביהמ"ש יושיט כל עזרה שהיא בגדר סמכותו במקרים ראויים. השאלה היא מהו מקרה ראוי לענין זה וביהמ"ש צריך להחליט על כך מפעם לפעם. מרובים ומגוונים השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול, ולא כל השיקולים נובעים מאישיותו של האדם העומד לדין. אפשר שמבחינה אישית ראוי הנאשם לשחרור ובכל זאת לא ישוחרר מתוך שיקולים שבטובת הכלל, ובכללם צורכי ההרתעה, והצורך להגנת שלום הציבור. המערער קיפח נפש אחת, ואפילו לא הרג בכוונה תחילה אלא מתוך פחזות פלילית בלבד, עדיין אסור לו לביהמ"ש להעלים עינו מן העובדה שהיה במעשה פחזותו כדי לקפח חיי אדם.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ברגר למערער, עו"ד ר. רבין למשיבה. 8.3.79).
ע.פ. 705/77 - ועקנין דוד נגד מדינת ישראל
*הרשעת פקיד מכס בעבירות מכס ומעילה באמון (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער היה איש מכס בנמל אילת. באחד הימים עלה לשתי אניות לבדיקות מכס ובכל אחת מהן נתכבד ע"י אנשי הצוות בבקבוק של משקה מתוצרת חוץ. אותו זמן הביא ימאי קרטון של אבקת כביסה וניסה להוציאו מן הנמל ללא תשלום מכס והמערער הואשם בכך שסייע לאותו איש מכס בהברחת הקרטון של אבקת הכביסה. נגד המערער הועלתה שורה של אישומים וביהמ"ש המחוזי הרשיעו רק באלה: מעילה באמון לפי סעיף 140 לפח"פ בגין הסיוע להבריח את אבקת הכביסה, בעבירות לפי סעיף 211 ו- 212 של פקודת המכס בגין הסיוע להברחת אבקת הכביסה, ובעבירות לפי סעיף 211 בשל הברחת שני הבקבוקים של משקאות והחזקת 4 בקבוקי משקאות ועוד דברים קלי ערך מוברחים בביתו, בגין העבירות הוטל עליו קנס של 300 ל"י ושנה מאסר על תנאי. הערעור נתקבל בגין ההרשעה בעבירה של מעילה באמון ולפיכך בוטל המאסר על תנאי ואילו הקנס בגין עבירות המכס נשאר. באשר להרשעה לפי סעיף 211 הקל יותר ולפי סעיף 212 החמור יותר קבע ביהמ"ש העליון כי אין להרשיע בשני הסעיפים כאחד. מבלי לחטט בראיות אם הוכחה גם העבירה החמורה יש לתת למערער להנות מן ההרשעה הנוחה לו ולבטל את הרשעתו לפי סעיף 212. נשארת ההרשעה לפי סעיף 140 לפח"פ שענינו עובד ציבור "העושה במסגרת מילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור". המערער הורשע בהפרת אמונים בגין הסיוע להבריח את אבקת הכביסה שכל שוויה היה כמה עשרות ל"י בלבד. אפילו טעה המערער בהרשותו העברת האבקה ללא תשלום מכס, ואפילו חרג בכך מסמכותו, לא התכוון להפר אמונים ולפגוע בציבור, ועל כל פנים כוונה כזו לא הוכחה.
ביהמ"ש המחוזי הסיק את הכוונה להפר אמונים ולפגוע בציבור בכך שתפקידו של המערער הוא למנוע הברחה וכשהוא מסייע להברחה יש בכך הפרת אמון. אמנם מבחינת המעשה הפלילי צדק ביהמ"ש המחוזי, אבל לעניין הכוונה הפלילית והסקתה מן הנסיבות, במעשה פלילי בלבד לא די. העבירה מצריכה לא רק מעשה של הפרת אמונים אלא גם מעשה הפוגע בציבור והכוונה הפלילית צריכה להיות גם לפגיעה בציבור. יש פגיעה שהיא חמורה ועצם המעשה מעיד על הכוונה לגרום את הפגיעה ויש פגיעה שהיא כה פעוטה ונטולת ערך שעצם אפסותה עשוייה להעיד על היעדר כוונה לפגוע בציבור. אין לומר על מי שגרם למדינה הפסד של 40 ל"י שהתכוון לפגוע בציבור. מעשים בכל יום שאנשי המכס, תוך שהם מתכוונים לעשות מלאכתם מהירה וזריזה ויעילה, מעלימים למעשה עין מהעברת דברים פעוטי ערך, שאינם מצדיקים עיכוב האיש וחישובי מכס. אדם כזה שחורג מסמכותו אין לומר עליו שהוא מתכוון לפגוע בציבור, אלא להיפך הוא התכוון לעשות עבודה מהירה וזריזה.
(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 14.3.79).
ע.פ. 178/78 - בנימין חיחינאשווילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בחטיפה ואינוס לצורך נישואין וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המתלוננת היתה קטינה מגרוזיה שנולדה בשנת 1962. היא גרה בשכנות למערער שהיה בן 21 שנה. מנהג הוא לבני גרוזיה שכאשר הגבר רוצה להינשא לאשה והיא או משפחתה מתנגדים הרי הוא חוטף אותה ובא איתה במגע מיני ואז העדה מנדה את הנערה אלא אם כן היא נשאת לאיש שבעל אותה. המערער ביקש כי המתלוננת תינשא לו אך היא והוריה סירבו. באוגוסט 1976 חטף המערער את המתלוננת אך מתוך המכונית שבה נחטפה קראה לעזרת משטרה וזו שחררה אותה מידי חוטפה, כעבור כשנה חברו יחדיו מספר אנשים ונשים לעזור למערער, חטפו את המתלוננת, הובילו אותה ליער מסויים ושם התרחקו ממנה ואילו המערער, לדברי המתלוננת, אנס אותה. משם לקחו אותה לדירה לרמלה ושוב אנס אותה המערער, ומשם העבירוה לדירה ללוד וכך החזיקו אותה מספר ימים. בעדות הראשונה שנתנה המתלוננת סיפרה על מעשי הבעילה, אך לאחר מספר חודשים מסרה עדות שניה שם טענה, כי הכל היה מסוכם בינה לבין המערער כדי להכריח את הוריה להסכים לנישואיה. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדותה הראשונה של המתלוננת והרשיע את המערער במעשה האינוס והחטיפה ודן אותו ל- 6 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לתת אמון מלא בעדות הראשונה של המתלוננת למרות שבעדות השניה שינתה את גירסתה. כאשר עד משנה את עדותו, נשאלת השאלה מה היו הנסיבות שהביאו לשינוי העדות, ובעניננו ברור כי המתלוננת והוריה ראו שאין לה ברירה אלא להינשא למערער, וניסו להציל את המערער מעונש ממושך. אשר לראיות סיוע - היו ראיות כאלו באירועים ובעדויות השונות שניתנו ע"י שותפי המערער. לטענה כי ביהמ"ש המחוזי התערב במהלך הדיון והשופטים חקרו עדים והסבירו למתלוננת בעדות השניה את התוצאות האפשריות של שינוי עדותה . אכן לפי שיטת המשפט שלנו אין על השופטים להתערב במהלך המשפט, אך מצד שני התערבות השופט דרושה, ולפעמים אף חיונית, לשם עשיית משפט צדק, כגון כאשר השופט רואה לפניו עד נותן עדות שקר ושופט זה לא ימלא את תפקידו אם לא ימחיש לעד את החובה המוטלת עליו להעיד עדות אמת. אשר לעונש - העבירה היא חמורה ומחריד לראות כמה אנשים שיתפו פעולה עם המערער ועזרו לו לבצע את זממו השפל, ולא הותירו לנערה ברירה אלא להיכנע ולהתחתן עם המערער לפי מנהג בני העדה הגרוזינית. מאידך, יש לומר לזכותו של המערער שאין לו עבר פלילי והוא אישעבודה וכן עשה את אשר עשה לא מתוך תאוות בשר ותשוקה מינית אלא בעקבות אהבתו למתלוננת שרצה בה לאשה.
בכל הנסיבות האמורות החליט ביהמ"ש העליון כי מחציתו של עונש המאסר שהוטל על המערער יהיה על תנאי.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 15.3.79).
ע.א. 687/78 - שחר סטלה נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*סמכות הרשות המוסמכת לשלוח תובע פיצויים לבדיקה רפואית (הערעור נדחה).
בערעור זה הוגדרה כטענת סרק טענת המערערת כי אין סמכות בידי הרשות המוסמכת לשלוח תובעי פיצויים לבדיקות רפואיות, וכי כל סמכותה, הוא לשלוח את התובע לועדה רפואית כדי לקבוע את דרגת הנכות ולא את עצם הנכות. ברור הדבר כי אין הרשות המוסמכת חייבת, ואולי אף אינה רשאית לסמוך על הצהרת התובע או על אישור רופאו שלו בלבד בדבר הנכות, אלא חייבת הרשות המוסמכת לדון בענין ותוך כדי דיון גם להזדקק למומחים רפואיים משלה.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב. מרכוס למערערים, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 7.3.79).
ע.א. 17/79 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד גבריאל אשר
*גרימת מחלה או החמרתה עקב רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).
ועדת העררים קיבלה בחלקו את הערר של המשיב שטען, בין היתר, כי מחלת שגרון נגרמה לו עקב רדיפות הנאצים וקבעה כי המחלה הוחמרה עקב הרדיפות. המערערת טענה כי מכיון שהמשיב ביקש להכיר במחלה ככזו שנגרמה לו עקב הרדיפות לא היתה מוסמכת ועדת הערר לקבוע כי היא הוחמרה. טענת המערערת נדחתה. רשאית היתה הועדה לדחות תביעה של גרימה ולקבוע החמרה. בכך לא פסקה למשיב מה שהלה לא תבע כלל אלא פסקה לו מקצת תביעתו בלבד ולא כולה. השיקולים שהניעו את הועדה להכיר בהחמרת המחלה גם ללא ראיה רפואית נוספת סבירים ופשוטים. אדם שנטה לשיגרון ונכלא במחנות הסגר ועונה קשות בתקופה של ארבע שנים תמימות, הרי עצם חוסר כל טיפול רפואי במחלה הקיימת דייו להחמירה.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' פ. אלבק למערערת, עו"ד י. וולר למשיב. 22.3.79).
ע.א. 753/78 - רחל גטריידמן נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*החמרת מחלה עקב רדיפות הנאצים
(הערעור נתקבל).
המערערת עבדה עבודת כפייה במחנות ריכוז. לטענתה היא סובלת ממחלות שונות עקב הרדיפות. ועדת עררים דנה במחלות שהוזכרו ע"י המערערת ואילו בשתי מחלות, של שיגרון ונשירת שיניים, לא דנה הועדה באשר לא הוזכרו בכתב התביעה. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור והחזיר את התיק לרשות המוסמכת על מנת לאפשר למערערת להביא ראיות חדשות. זאת לאחר שב"כ הרשות המוסמכת הסכים כי המערערת תיבדק אצל רופא שיניים בענין נשירת השיניים. באשר לשיגרון - אמנם המערערת התלוננה לראשונה על כאבים רק בשנת 1957, אולם העובדה שסימני מחלה הופיעו רק כעבור שנים רבות, אין בה כשלעצמה כדי לשלול בהכרח קשר סיבתי שבין המחלה לרדיפות. יכול והרדיפות גרמו לכך שגופה של המערערת נחלש ונעשה רגיש למחושים ולתקלות שאחרת יכול היה לעמוד כנגדם.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. באלינט למערערת, עו"ד י. רזניק למשיבה. 7.3.79).