ע.א. 77/77 - טאהר סעיד ראבי נגד עדליה יוסוף ראבי ואח'
*פיצול תביעה.
* שיתוף בנכסים בין בני זוג.
* סמכות שיפוט בתביעת שיתוף בנכסים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 560/73 - הערעור נדחה).
המערער והמשיבה, מוסלמים, היו נשואים במשך 20 שנה ובשנת 1972 גרש המערער את המשיבה בעל כורחה עקב העובדה שלבני הזוג לא היו ילדים. לאחר הגירושין תבעה המשיבה בבית הדין השרעי מזונות לאחר גירושין ומוהר וקיבלה סכומים שונים. בשנת 1973תבעה המשיבה בבימ"ש השלום החזרת מטלטלין וזכתה בתביעתה זו, כמו כן ביקשה בביהמ"ש המחוזי הצהרה כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה בבית שבו התגוררו בני הזוג לפני הגירושין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האשה זכאית למחצית ערך הדירה כשהיא פנוייה, שכן בני הזוג חיו בהרמוניה ובשיתוף שאינם חורגים מן הנהוג סביבם במשך 20 שנה. הכנסת המערער ממשכורתו שימשה לפרנסת המשפחה ואילו המשיבה ניהלה את משק הבית ובנוסף לכך עבדה כתופרת. הדירה שעליה מדובר היא חלק מבית של 3 קומות שהוקם על מגרש שהיה שייך לאביהם של שלושת הנתבעים, ושעליו עמד בית קטן שבו התגוררו בני המשפחה, עבודות הבניה נמשכו עד שנת 1972 ובתקופת ביניים של שנה וחצי היו המערער ושני אחיו ומשפחותיהם בבית אביה של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בכך היתה תרומה ניכרת מצד המשיבה להקמת הבית המשותף. הרשיון להקמת הבית הוצא לאחר שכבר עמד על הפרק ענין הגירושין וניתן על שם אחי המערער. ביהמ"ש המחוזי לא ראה בהוצאת הרשיון על שם האח כל ראיה לטובת גירסת המערער שאין לו חלק בבית, ולעומת זאת ייחס חשיבות לעובדה כי בספרי המועצה רשום הבנין על שם שלושת, האחים וכל אחד מהם היה משלם את המסים עבור חלקו. ביהמ"ש העליון קבע :
א. לטענה כי המשיבה לא היתה רשאית לפצל את תביעותיה כאשר תבעה מזונות, מוהר ומטלטלין וע"כ נחסמה בפניה הדרך לתבוע בתביעה נפרדת זכויות לגבי הדירה - תקנה 46 של תקנות סדר הדין האזרחי מחייבת את מי שזכאי לסעדים אחדים בשל אותה עילה לתבוע את כולם בתביעה אמת, ואילו במקרה דנא התביעה בביהמ"ש המחוזי היתה מבוססת על עילה שונה מהתביעות האחרות של המשיבה. עילת התביעה, במקרה דנא היא שיתוף בנכסים המבוססת על איחוד משאבים, וזוהי עילה שונה לחלוטין מזו ששימשה בסיס לתביעת מזונות או להחזרת מטלטלין.
ב. לטענה כי התביעה היא "בקשר לנישואין וגירושין" ולפיכך היא בסמכות ייחודית של בית הדין השרעי - תביעות בקשר לנישואין וגירושין כוללות תביעות בעלות אופי קנייני או כספי אם אלה מקורם במעמד הנישואין או מבוססות על גירושין וכאן התביעה אינה כזו אלא מבוססת על הלכה בדבר שיתוף בנכסים בין בני זוג המושתת על קיום הסכם מכללא בין שני אנשים החיים בצוותא ,והנובע מאיחוד משאבים ביניהם, העובדה שבין אותם אנשים, היה קיים קשר נישואין אינה אלא חלק ממכלול המרכיבים של ההסכם והראיותעל קיומו.
ג. המשיבה זכאית למחצית שווי הדירה, אחרי שהוכח כי בני הזוג חיו ביניהם בשלום וקיימו יחסי משפחה תקינים במשך תקופה ארוכה, והאשה תרמה לקיום המשפחה ולגידול הנכסים בתקופת הנישואין ע"י ניהול משק הבית, עבודתה כתופרת, והעמדת מקום מגורים לרשות הנתבעים במשך כשנה וחצי. אין לקבל את טענת המערער כי ההלכה בדבר ייחוס כוונה משותפת לבני הזוג כאמור אין להחילה על חברה כפרית ערבית שהרקע החברתי שלה ויחסי הממון השוררים בה שונים מאלה הקיימים בחברה היהודית, שעל פי הנהוג בה התפתחה ההלכה בדבר שיתוף בנכסים. בהיעדר ראיות על קיום מנטליות שונה אצל אותם
בני הזוג שענינם נדון בביהמ"ש, מן הראוי להחיל את הכלל החל על כל זוג רגיל בישראל. הרעיון של שיתוף בני זוג ביחסים אינו נראה כמיוחד לבני זוג יהודים דוקא.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ר. שרון למערער, עו"ד ט.א. טויק למשיבה. 1.3.79).
ע.א. 172/78 - ישראל נז'ני ואח' נגד בת שבע קורץ ואח'
*בקשה לפסול הוראת צוואה לאתר שהצוואה קויימה לפי בקשת המבקש.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בהמ' 405/76 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן ושמגר נגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן).
המנוח אברהם ניז'וני עשה צוואה באפריל 1972 ונפטר ביוני 1975. הוא השאיר אחריו שלושה ילדים, את שתי המשיבות ואת המערער. הוא הניח צוואה שבה ציווה את כל רכושו, וביחס לחנות מסויימת קבע כי היא תינתן "לנכד שיוולד לאחר פטירתי ושיקרא על שמי בשם אברהם". הצוואה הוגשה לקיום ע"י המערער בתוך תקופה של 300 יום לאחר פטירת המנוח, והמערער לא הסתייג מאותה הוראה. לפי סעיף 3 לחוק הירושה יכול לרשת את המוריש רק אדם שהוא בחיים בעת פטירת המוריש אך מי שנולד בתוך 300 יום מיום מותו של המוריש. בעניננו, נולד נין, לאחר תקופה של 300 יום לאחת מאחיותיו של המערער. עתה בא המערער ומבקש לפסול את ההוראה הנ"ל שבצוואה. בביהמ"ש המחוזי ביקשו המשיבות לדחות את הבקשה על הסף, באשר המערער לא טען לפסלות ההוראה הנדונה לפני שביהמ"ש ציווה על קיום הצוואה, כאמור בסעיף 72 (א) לחוק הירושה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו, דן בבקשת המערער לגופה, וקבע כי ההוראה הנדונה תקפה וכשרה ועל כן דחה את בקשת המערער. בערעור נחלקו דעות השופטים.
השופט ח. כהן (דעת מיעוט) :
מבלי לדון בשאלה אם ההוראה תקפה או לא, הרי טעה ביהמ"ש כשדן בבקשה לגופה, וצריך היה לדחותה על הסף. המגיש צוואה לביהמ"ש על מנת לקיימה ואינו מסתייג בלשון מפורשת מתוקפה של הוראה מסויימת הרי זה כמי שטוען כי הצוואה כולה כשרה וראויה לקיום. מלשון הצוואה ברור כי המנוח התכוון להוריש את החנות למי שיוולד גם אחרי שיעברו 300 יום מיום מותו, ולפיכך צריך היה המערער לטעון את פסלות ההוראה בהזדמנותהסבירה הראשונה כאמור בסעיף 72 (א) הנ"ל. המבקש תיקון צו לקיום צוואה, חייב להניח את דעתו של ביהמ"ש שהוא נקי כפיים ואינו אשם בטעות שנפלה, בצו הקיום. אכן, לפי סעיף 72 נתון שיקול דעת בידי ביהמ"ש לתקן צו קיום צוואה, אפילו מדובר בעובדה שצריך היה להביאה לפני שקויימה הצוואה, אך זאת בטיעון הדרוש כדי לתת תוקף לצוואה ולהקל על ביצועה ולא להיפך.
השופט י. כהן (דעת הרוב) :
א. צדק ביהמ"ש המחוזי כשלא דחה את בקשת המערער על הסף. בעת שקויימה הצוואה לא היה כל דבר בלתי חוקי בהוראה הנ"ל, שכן אילו נולד נכד או נין בתוך 300 יום מעת הפטירה ניתן היה לבצע את הסעיף הנ"ל. הבקשה של המערער איננה בקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה, שכן ביהמ"ש לא נתבקש לתקן את צו קיום הצוואה, אלא להורות למשיבות, מנהלות העזבון, שלא לפעול בהתאם להוראה הנ"ל של הצוואה. גם אילו ניתן היה לראות את הבקשה בגדר סעיף 72, לא היתה סיבה למנוע מן המערער לבקש את תיקון הצו, כאשר הצורך לתקן את הצו נתעורר אחרי שהצו ניתן.
ב. טעה ביהמ"ש המחוזי לגופו של ענין. השופט המחוזי סבר כי סעיף 3 לחוק הירושה חל רק כאשר כוונת המוריש איננה ברורה, אך אינו חל כשזהות היורש ברורה וברור שהמוריש
מתכוון שפלוני יהיה יורשו גם אם יוולד לאחר 300 יום. בכך נתפס השופט לכלל טעות. סעיף 3 הנ"ל קובע באופן מוחלט כי מי שאינו חי במות המוריש אינו יכול לרשת, חוץ מן היוצא מן הכלל של מי שנולד בתוך 300 יום לאחר מות המוריש. מחוץ לאותו יוצא מן הכלל אין אדם יכול לרשת את המוריש לא בדרך ירושה ולא בדרך צוואה.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. עו"ד עילית איסק פרי למערערים, עו"ד א. אבריאל למשיבות, 8.3.79).
ע.א. 809/76 - שלמה עובדיה ואחת נגד מימון לוגאסי ומדינת ישראל
*פיצויי נזיקין והצמדתם. * הקטנת הנזק.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 71/75 - הערעור נתקבל בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).
בהתנגשות בין משאית צבאית לרכב מסחרי נפגעו נהג הרכב המסחרי, אשתו וגיסתו והרכב עצמו ניזוק. ביהמ"ש המחוזי חילק את האחריות, בהסכמת הצדדים, בשיעור של 90 אחוז על הנתבעים, ו- 10 אחוז על בעל הרכב האזרחי. באשר לנזקי התובעים קבע ביהמ"ש המחוזי סכום של 345 אלף ל"י לתובע, 29 אלף ל"י לאשתו ו- 56 אלף ל"י לגיסתו. באשר למכונית - היתה זו מכונית דודג' מסחרית חדשה ושוויה בעת התאונה היה כ- 40 אלף ל"י. לא ניתן היה לתקנה ושרידיה נמכרו אחרי התאונה ב- 6 אלפים ל"י. בתאריך פסה"ד עלתה מכונית חדשה מאותו סוג 122 אלף ל"י. כשבעה חודשים אחרי התאונה רכש המערער לצורך עבודתו מכונית פיג'ו ישנה ושילם תמורתה 32 אלף ל"י. השופט קבע שעל המערער חלה חובה להקטין את הנזק וכי רכישת מכונית הפיג'ו באה למלא חובה זו, ולכן יש לנכות מסכום הנזק בראש נזיקין זה את מחירה הנוכחי של הפיג'ו. את שוויה של מכונית הדודג' ההרוסה קבע ביהמ"ש לפי המחיר המשוערך ביום פסה"ד ועל כן שיערך גם את הסכום שנתקבל עבור שרידי מכונית הדודג, ואת מחירה של מכונית הפיג'ו, ושני סכומים אלה ניכה מהנזק של שווי מכונית הדודג'. אשר להפסדי ההשתכרות של המערער בעתיד - נקבעה למערער נכות של 44 אחוז, אך ביהמ"ש לקח בחשבון נכות של 60 אחוז. אשר להפסדי האשה - קבע לה השופט הפסד השתכרות של 5 אלפים ל"י.והוצאות מוערכות לעוזרת בעתיד 11,500 ל"י. באשר להפסדי הגיסה - פסק השופט הפסד השתכרות של 15 אלף ל"י והוצאות עוזרת של 19 אלף ל"י. על קביעת הפיצויים בגין המכונית ערער המערער וערעורו נתקבל, ובאשר לפיצויים האחרים ערערה המדינה וערעורה נדחה, כן נסב הערעור על הצמדת הסכום הנפסק למדד מתאריך פסה"ד ועד לתשלום וביהמ"ש העליון קבע כי הסכום יוצמד למדד.
השופט אשר :
א. לעניין אובדן המכונית - צדק השופט בשיערוך שווי שרידי הדודג', אך לא צדק כשניכה את שווי מכונית הפיג'ו. לאמיתו של דבר אין אפשרות להקטין נזק שנגרם והושלם כולו בעבר, וכשמדברים על הקטנת הנזק הכוונה היא לנזק שטרם נגמר ואשר אפשר היה למונעו או להקטינו ע"י מאמץ סביר מצד הניזוק. מה שאין כן במקרה שהנזק נגרם, המכונית נהרסה לחלוטין ולא היה עוד מה להציל. כנראה שהשופט לא התכוון להקטנת נזקי המכונית אלא להקטנת נזקי האינפלציה הנובעים מעליית מחיר הטובין שניזוק, ואין לקבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי שחייב בעל מטלטל כזה להציל את המזיק מנזקי האינפלציה. אם המזיק חושש מעליית מחירים עליו לסלק את הנזק בעוד מועד. אין הניזק חייב לפתור בכספו את בעיית עליית המחירים שעלולה להכביד על המזיק.
ב. אשר להפסדי השתכרות בעתיד - אין פגם בכך שביהמ"ש קבע הפסד השתכרות של 60 אחוז למרות שהנכות הקלינית היתה 44 אחוז. נכות קלינית אינה תואמת תמיד הפסד כושר ההשתכרות של הנכה. אשר להפסדי אשתו של המערער - הוכח שהאשה סבלה וממשיכה לסבול מהחבלות שנחבלה ונקבעה לה נכות. הוכח שהיתה עוזרת לבעלה בעבודותיו העיסקיות והסכום שנפסק הוגדר ע"י השופט כסכום סמלי שמא לא תוכל בעתיד להמשיך ולעזור
לבעלה ובדין נפסק מה שנפסק, גם הפיצוי של 100 ל"י לחודש לצורך העסקת עוזרת בית עד שתגיע לגיל 65 הוא סכום מינימלי. הוא הדין ביחס להפסדי ההשתכרות של הנפגעת השניה והוצאות לעוזרת בית. דרך אגב, השופט הגביל את זכות המערערות לעזרה במשק ביתן עד שיגיעו לגיל 65, ולא ברור על שום מה הגבלה זו. אילו ערערו הנשים על אותה הגבלה יתכן והיה מקום להאריך את התקופה בהרבה.
ג. אשר להצמדת סכום הפיצויים - המדינה לא שילמה את הסכום שנפסק בהסתמכה על החיקוקים שלפיהם אין היא צריכה לשלם סכומים כלשהם על חשבון פס"ד שעליו ערערה. נמתחה לא אחת ביקורת על המדינה המעכבת תשלומים באופן בלתי מוצדק. בינתייםפורסם חוק פסיקת ריבית החדש, המסמיך רשות שיפוטית לפסוק הפרשי הצמדה, וחוק זה אינו מפלה לטובה את המדינה. לפיכך יש להצמיד למדד יוקר המחיה את הסכומים שעל המדינה לשלם למערערים, בהתאם למדד מועד פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי.
מ"מ הנשיא לנדוי:
א. אמנם הניזוק אינו חייב לרכוש חפץ אחר תמורת החפץ שאבד עקב מעשה הנזיקין, ואולם השאלה היא מה הדין כאשר בפועל רכש הניזק חפץ אחר תחת החפץ שאבד, כדי להקטין את נזקו. האם יש להעריך את הנזק מבלי להתחשב בעובדה זו - אין צורך להחליט בשאלה זו, שכן למעשה לא רכש המערער מכונית מאותו סוג ומאותו דגם שניזוק. הרכב שנרכש לא היה שווה בתכונותיו לרכב שאבד אלא רכב משומש מטיב ירוד, ואין ביהמ"ש צריך לעסוק בחישובים מסובכים של השוואה בין שני כלי הרכב.
ב. החוק משחרר את המדינה מלשלם תשלום המגיע ממנה עד לאחר בירור הערעור שהמדינההגישה. ערעור כזה אינו מונע מביהמ"ש להצמיד את הסכומים ,אם נדחה הערעור של המדינה. ניתן להגיע לחיוב כזה בכמה דרכים, ברם בינתיים הפכה שאלה זו לבלתי חשובה, שכן עם חקיקת התיקון לחוק פסיקת ריבית, יכול ביהמ"ש לקבוע הצמדה גם על חיובים של המדינה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, אלון. עו"ד א. כספי למערערים, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבים. 15.3.79).
ע.א. 313/77 - עמירם קוטליצקי נגד גדעון גיא
*הפרת הסכם וביטולו. * השבת כספים למי שביטל את ההסכם.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2395/76 - הערעור נדחה בעיקרו פה אחד ובחלקו ברוב דעות והערעור הנגדי נדחה פה אחד).
המערער והמשיב, ישראלים, עשו שותפות ביניהם, בהיותם בארה"ב, בענין מכירת מכשירי אזעקה נגד פריצת מכוניות, מתוצרת של פירמה ישראלית (להלן אדלר). זכות ההפצה היתה בידי המערער ובתמורה להעברת הזכות במסגרת השותפות שילם המשיב למערער סכום של 13 אלף דולר. לאחר מכן הוזמנו מכשירים מישראל והמשיב שוב השקיע סכום של כ- 3 אלפים דולר. החוזה נחתם במאי 1976 והצדדים הגיעו לישראל באוגוסט 1976 וכאן הגיש המשיב תביעה להשבת הכספים וכן תבע פיצויים. לטענת המשיב רימה אותו המערער, מפני שלמעשה לא היה לו חוזה עם אדלר להפצת המכשירים ולמעשה אף לא העביר את זכות ההפצה למשיב. לפיכך ביטל המשיב את החוזה ותבע החזרת הסכום של 13 אלף דולר ועוד סכום של כ- 3 אלפים דולר שהשקיע בשותפות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למעשה ביטל המשיב את החוזה ללא קשר עם העובדה שלא הועברה לו זכות ההפצה, וכן קבע כי למערער לא היתה הרשאה מאדלר להעביר את זכות ההפצה ואם כי אדלר
העיד שהיה נותן הסכמתו להעברת הזכות, הרי ודאי היה דורש עבור זה כסף. מכאן מסקנת השופט כי המערער היטעה את המשיב ועל כן זכאי היה המשיב לבטל את החוזה ועל המערער להחזיר לו את מה שקיבל עפ"י החוזה וכן הסכום של 3,000 דולר. על כך הערעור.
מ"מ הנשיא לנדוי:
א. הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי נכונים אך לא המסקנות המשפטיות. אדלר העיד שהיה מוכן להעביר את זכויות ההפצה למשיב, וגם אם סבר השופט שהיה דורש עבור זה כסף, הרי אין זה הופך את העיסקה לבלתי אפשרית. העברת הזכות היתה תנאי שלא נקבע מועד לקיומו, ולכן או שצריך היה להעביר את הזכות יחד עם התשלום, או תוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה. דרישה שבאה בחודש אוקטובר היתה מעבר לזמן הסביר, ועל כן יש לראות את המשיב כמי שנתן למערער אורכה לקיום התנאי, והמשיב לא היה עוד יכול לבטל את החוזה מבלי לתת למערער זמן לקיום התנאי. אורכה של 5 ימים שנתן אינה מספקת. לזה יש להוסיף כאמור שאדלר לא היה מתנגד להעברת הזכות הבלעדית למישהו אחר. מכאן שאין לומר שהמערער הפר את החוזה.
ב. בכל הנתונים יש לראות את החוזה כבטל אחרי שהמשיב ביטל אותו, והמערער ראה מצידו את החוזה כמסוכל עקב הפרתו ע"י המשיב. ברם, גם אם החוזה בוטל בגין מעשיו של המשיב, עדיין חובה על המערער להשיב למשיב את מה ששילם לו עבור העברת זכות ההפצה. לפי סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), זכאי גם הצד המפר להשבת כסף ששילם ואותה תוצאה נובעת גם מסעיף 21 של חוק החוזים. השאלה היא אם כלל זה חל גם על כספים ששולמו בהתאם לחוזה שותפות, אך בעניננו שולם הסכום לפני שהשותפות התחילה לפעול ועבור זכות שאמור היה המערער להעביר במסגרת השותפות. אי לכך אין לראות את הסכום כסכום ששולם במסגרת השותפות.
ג. אין להתייחס לטענת המערער כי ביהמ"ש המחוזי אינו מוסמך לדון בתביעה מאחר שהשותפות נוסדה לפי חוק ארה"ב ושם היה מקום עסקיה. הסכום של 13 אלף דולר שולם מחוץ למסגרת השותפות, ומכיון שבעת הגשת התביעה היה המערער בארץ וההזמנה למשפט נמסרה לו כאן, היתה סמכות לביהמ"ש לדון בתביעה זו.
ד. (דעת מיעוט). אשר לסכום של כ- 3 אלפים דולר - בכל הנוגע לסכום זה יש לדון במסגרת תביעה לפירוק השותפות ומתן חשבונות, ומסגרת כזו לא היתה בעניננו. לפיכך יש לקבל את הערעור באשר לסכום זה.
השופט י. כהן: (דעת הרוב): ענין הסכום של כ- 3 אלפים דולר ששולם ניתן לפתור במסגרת משפט זה. השותפות נסתיימה מזמן ולא נותרו לה נכסים או חובות. על כן לא היתה מניעה שהחשבון בין השותפים יתברר במסגרת התביעה של המשיב נגד המערער ולאו דוקא במסגרת הליך משפטי ליישוב חשבונות השותפות.
(פה אחד) יש לקבל את הערעור הנגדי של המשיב ולקבוע כי הסכום שהמערער חייב לשלם, ישולם לפי השער בלירות ישראליות ביום התשלום ולא ביום מתן פסק הדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד גנץ למערער, עו"ד א. אופנהיים למשיב. 5.3.79).
ע.א. 755/76 - משמר חברה לשמירה בע"מ נגד עישא אלמנת מוחמד מלחם ואח'
*החובות החלות על מחזיק נשק ברשיון. * ניתוק הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין מעשה הנזק שבוצע ע"י המזיק השני.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 38/75 - הערעור נתקבל).
המערערת היא חברה העוסקת בשירותי שמירה במקומות רבים בארץ ומעסיקה מספר רב של שומרים. היא בעלת רשיון להחזקת כלי יריה בהתאם לחוק היריה והיא רשאית למסור כלי נשק
לשומרים, לאחר שאלה עוברים בדיקה משטרתית והם נקבעים כראויים להחזיק נשק. המשיב מס' 13 (להלן המשיב) עבד כשומר בשירותי המערערת וקיבל נשק לשם כך מהמערערת. הוא לא החזיר מידי יום את הנשק כמתחייב, אלא נטל עימו את נשקו למקום מגוריו, ובמשך חודשים לא היתה ביקורת עליו בגין החזקתו את הנשק. המשיב חשד במנוח שהוא מקיים יחסי מין עם אשתו ורצח את המנוח באקדח של המערערת. אלמנת המנוח וילדיו תבעו פיצויים מן הרוצח ומחברת השמירה והתעוררו שתי שאלות: האם התרשלה המערערת בכל הנוגע להחזקת הנשק ע"י המשיב והתרשלות המערערת גרמה למותו של המנוח; ואם כן, האם אשמו של הרוצח אינו מנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלותה של המערערת לתוצאה הקטלנית.
מ"מ הנשיא לנדוי קבע בפסק דינו כי המערערת התרשלה בכל הנוגע לפיקוח על החזקת הנשק בידי המשיב, ואולם קיבל את טענת המערערת כי מעשהו של המשיב היה הסיבה המכרעת לנזק וניתק את הקשר שבין רשלנות המערערת לבין התוצאה. לפסק דינו הצטרף השופט אשר בפסק דין נוסף. השופט ויתקון בפסק דין נפרד קבע כי אין לראות בהתנהגותה של המערערת התרשלות בכלל.
השופטים סוקרים את החובות המוטלות על בעל רשיון לנשיאת נשק עפ"י החוק, את הנורמות המתחייבות מן העובדה שהחזקת כלי נשק יש בה סכנה, ומאידך מן העובדה שענין השמירה הפרטית נפוצה במדינה. כן נסקרו בהרחבה הכללים החלים על ענין ניתוק הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין מעשה הנזק, כאשר בעל האשם הראשון אינו חייב לצפות את אשמו של בעל האשם השני.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אשר. עו"ד ע. לב למערערת, עו"ד ש. טויסטר למשיבים. 29.3.79).
ע.א. 749/78 - יוסף רונן נגד קצין התגמולים
*התפרצות מחלת סכרת בתקופת שרות צבאי שנמשך עשרות שנים(הערעור נדחה).
המערער שירת בצה"ל מאז הקמתו ועד לשנת 1977, במשך שנות שרותו הגיש תביעות בגין נכות עקב מחלת סכרת שחלה בה, קצין התגמולים הכיר בהחמרת המחלה עקב השירות ולא בגרימתה, והערעור על כך נדחה. באשר למחלת הסכרת שהיא מחלה קונסטיטוציונלית יש להבחין בין תקופת שרות מוגבלת ובין תקופת שרות המשתרעת על פני ימי דור שלם. מחלה - ולו גם קונסטיטוציונלית - הפורצת בשנתיים או בשלוש השנים של השרות הצבאי לראשונה, ויש בין התפרצותה לבין השירות קשר סיבתי, רואים אותה כאילו נגרמה ולא רק הוחמרה עקב השרות. מה שאין כן כאשר השירות נמשך עשרות שנים. אימתי תפרוץ המחלה הקונסטיטוציונלית אם לא בתקופת השרות ? אף אם היו בתלאות השרות הצבאי כדי להחריף ולהחמיר את המחלה בעת התפרצותה, אין זאת אומרת שבתקופת שרות צבאי של 30 שנה ויותר לא היתה פורצת המחלה בין כה וכה.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד נ. גרינברג למערער, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיב. 14.3.79).
ע.א. 20/79 - בנימין וורמן נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות עקב התקף לב(הערעור נדחה).
המערער לקה בתקופת שרותו בהתקף לב והוגשו ראיות רפואיות שיש לראות בהתקף זה משום החמרה רגעית וחולפת של מחלה קונסטיטוציונלית המקננת בגופו של החייל בלאו הכי. מאחר והוכח בראיות רפואיות שאין קשר סיבתי בין עצם המחלה לבין השרות, אין שום רבותא בכך שטרם נתגלו סימני המתלה לפני תחילת השרות. יתכנו מקרים שבהם התקף מחמיר את המחלה, וזאת כל עוד עקבות ההתקף, להבדילו מן המחלה עצמה, לא נעלמו עוד. כאן היו ראיות רפואיות שכל נסיבות ההתקף בתקופת השרות נעלמו ולא השאירו שום רושם על המחלה. לפיכך דין הערעור להידחות.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ז. פרידמן למערער, עו"ד ש. דורנר למשיב. 22.3.79).
ע.א. 750/78 - שכיב עלווה נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות בגין גידול ממאיר שהופיע בעקבות תאונה בשרות הצבאי(הערעור נתקבל).
המערער לקה בגידול ממאיר בעצמותיו וועדה רפואית, שנועצה עם מומחה למחלות ממאירות קבעה כי סיבת המתלה אינה ידועה אם כי רקעה הוא קונסטיטוצ- יונלי. היא פרצה לראשונה בתקופת השרות עקב קפיצה ונפילה מזחל"ם. תביעת המערער נדחתה והערעור על כך נתקבל. מתוך דברי ועדת הערעורים נראה שלמעשה גם היא לא נחה דעתה להסתפק בחומר הרפואי הדל שהיה לפניה. אי לכך הוחזר הדין לועדה על מנת שיוזמנו מומחים רפואיים משני הצדדים להעיד לפניה. להנחיית הועדה נאמר ע"י ביהמ"ש העליון כי מקום שהרופאים שווים שסיבת המחלה אינה ידועה, יוצא הנכה ידי חובת הראיה המוטלת עליו, אם יוכיח בראיה רפואית שקיימת, לפחות, אפשרות סבירה שנכותו אירעה ע"י אירוע מאירועי השרות. אם הרופאים סבורים שסביר להניח שהמחלה טבועה בנכה מלידה, אך האירוע בשרות הביא לידי התפרצות ראשונה, גם אז יש להכיר בשרות כגורם לנכות. מה שאין כן אם נתגלו סימנים כלשהם של המחלה לפני תחילת השרות. אז יש להכיר באירוע כגורם מחמיר בלבד.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. מיכאל למערער, עו"ד י. טפיירו למשיב. 26.3.79).
ע.א. 277/78 - רות סמואל ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חישובי מס שבח של דירת יחיד וחלקת קרקע הצמודה לה(הערעור נדחה).
למערערים היתה דירה הבנויה על חלקה בת 2,7 דונם. הדירה והחלקה נמכרו במחיר של 1,2 מליון ל"י בערך, הדירה הינה דירת יחיד לפי חוק מס שבח מקרקעין והתעוררה השאלה כיצד להעריך את החלק של דירת היחיד לעומת יתרת חלקת המקרקעין, לפי סעיף 49 לחוק מס שבח. לפי סעיף זה, במכירת דירת יחיד שהתמורה המשתלמת בעדה הושפעה מאפשרויות בניה קיימות, יש להעריך באופן נפרד את שווי הדירה ושווי אפשרויות הבניה. המשיב סבר כי יש לעשות את החלוקה כך: כשאחוז הבניה המותר במקרה הנדון הוא 40 אחוז, יש להוסיף לשטח הבנוי עוד 60 אחוז, ובמקרה דנא מגיע השטח לחצי דונם. כך העריך את מחצית הדונם בתוספת הדירה העומדת עליה, לעומת 2,2 דונם שראה אותה כחלקה שאין לה קשר עם דירת היחיד. ביהמ"ש העליון קבע כי צדק המשיב כשפירש כך את סעיפי החוק הנוגעים לכך וערך לפי זה את השומה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. קווט למערערים, עו"ד נ. גורני למשיב. 20.3.79).
ע.א. 75/78 - החברה הישראלית למסחר ולהשקעות בע"מ נגד פקיד השומה
*חישובי מדד וריבית בהחזרת תשלומי יתר של מס הכנסה(הערעור נתקבל).
המערערת שילמה מס הכנסה בגין שנות המס 1970 ו-1972 בסכומים העולים על מה שהיתה חייבת לשלם. השומות שבהן נקבעו סכומי היתר יצאו בשנת 1976 ועפ"י הוראות סעיף 160 לפקודת מס והכנסה היה על המשיב להחזיר למערערת את תשלומי היתר כשהם צמודים למדד ונושאים ריבית. בדצמבר 1976 שולם למערערת סכום שלפי חישוביו של המשיב כיסה את כל המגיע לה. על החלטתו הוגשה השגה ובשלב ההשגה תיקן המשיב באופן חלקי את חישוביו ובאפריל 77 שילם למערערת סכום נוסף. השאלות שהגיעו להכרעה בביהמ"ש העליון הינן באיזו דרך יש לחשב את המדד ההתחלתי והמדד הסוף תקופתי לצורך קביעת הפרשי ההצמדה המתווספים לקרן, ובאיזה סדר יש לזקוף את הסכומים המועברים לנישום - לחשבון הקרן, הריבית והפרשי ההצמדה. בשני נושאים אלה קיבל ביהמ"ש העליון את ערעור המערערת וקבע: לענין חישוב המדד - יש לקבוע את המדד ההתחלתי לפי המדד האחרון שפורסם לפני תחילת התקופה ואת המדד הסופי יש לקבוע לפי המדד האחרון שפורסם לפני גמר התקופה. (בינתיים תוקן החוק וקבע במפורש את דרך חישובי המדד). לענין זקיפת התשלומים - יש להחיל על עניננו את סעיף 49 לחוק
החוזים שלפיו סכום שניתן לסילוקו של חיוב יזקף תחילה על חשבון ההוצאות, לאחר מכן לחשבון הריבית ולבסוף לחשבון החיוב עצמו.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד ב. נהיר למערערת, עו"ד ד. גורני למשיב. 8.3.79).
ע.א. 338/78 - אלקו בע"מ נגד פקיד השומה למפעלים גדולים
*הוצאה שנעשתה לצורך רכישת נכס הון חדש(הערעור נדחה).
המערערת עוסקת בייצור מכשירים חשמליים. קיימת חברה בשם פויכטונגר שעיקר עיסוקה בהנדסת חשמל ומניות חברת פויכטונגר התחלקו לשתי קבוצות: כ-70 אחוז בידי חברה אנגלית ו-30 אחוז בידי קבוצת פויכטונגר, המערערת עשתה הסכם עם החברה האנגלית לרכישת מניותיה, בעלי קבוצת פויכטונגר פתחו בהליכים משפטיים כדי למנוע העברת המניות ובמשך ההליכים המשפטיים רוקנו אנשי קבוצת פויכטונגר את חברת פויכטונגר מכל תוכן כלכלי. בעקבות כך ביטלה המערערת את ההסכם עם החברה האנגלית ולא רכשה את המניות. בהליכים המשפטיים עם קבוצת פויכטונגר הוציאה המערערת סכום של כ-200 אלף ל"י וביקשה לצרף סכום זה להוצאות השוטפות לצורכי מס הכנסה. המשיב סירב להכיר בהוצאה זו כהוצאה שבפירות, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר והערעור על כך נדחה. ההוצאה הנ"ל הוצאה כדי להגן על הזכות לקבל את העברת המניות והלכה פסוקה היא שהוצאות שהוצאו לשם שמירה על נכסי הון קיימים הינן הוצאות הניתנות לניכוי, בניגוד להוצאות שהוצאו לשם רכישה או שיפור של נכסי הון. מדובר כאן בקניית מניות רשומות על שם וקנייה זו מתבצעת ומושלמת עם העברת המניות משם המוכר לשם הקונה בפנקסי החברה. בעת שהחלו ההליכים של קבוצת פויכטונגר, המערערת טרם הפכה לבעלת המניות ואפילו זכות שביושר טרם הוקנתה לה במניות כי טרם שילמה את המחיר המוסכם או אפילו חלק ממנו. ההוצאה שהוצאה באה כדי להשלים את רכישת הזכויות במניות ולא כדי לשמור על ערך המניות שכבר רכשה המערערת וזכתה בהן. לפיכך אין לומר שההוצאה הוצאה כדי לשמור על נכס הון, אלא כדי לרכוש נכס הון ואין לנכותה כהוצאה שוטפת.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד א. רפאל למערערת, עו"ד ד. שפי למשיב. 13.3.79).
ע.א. 248/78 - בלהה שוורץ ואח' נגד מנהל מס עזבון
*הכללת דירה בנכסי עזבון לצורך מס כאשר הדירה ניתנה במתנה למנוחה ע"י היורשים(הערעור נדחה).
אמם של המערערים השאירה עזבון ובכללו דירה שהיתה רשומה על שמה, המערערים טענו כי הם שרכשו את הדירה עבור האם וביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתם. ברם לפי גירסת המערערים ביצעו את הרישום ע"ש האם כדי להעניק לה תחושת בטחון שעל שמה רשומה הדירה, אך לטענתם לא התכוונו לתת את הדירה כמתנה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האם ראתה את הנכס כמתנה שניתנה לה וגם המערערים רצו שתראה את עצמה כבעלת הנכס, ואילו רצו המערערים לעשות משהו בנכס לא יכלו לעשות זאת ללא הסכמת האם, ועל כן יש לראות את הנכס כנכסה של האם. הערעור נדחה. המערערים עשו הכל כדי למצוא הסדר משפטי שיניח את דעתה של המנוחה שהיא הבעלים של הדירה וכי אינה תלוייה באיש. בניסוח חוזה המכר והרישום, הושגה התוצאה שהיתה רצוייה למנוחה ולילדיה, והכוונה של הילדים לשמור לעצמם זכויות בנכס לא מומשה בצורה כלשהי. לפיכך, מבחינת המצב המשפטי, היה הנכס שייך לאם והוא חלק מהעזבון.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. אבני למערערים, עו"ד ר. וכסלר למשיב. 20.3.79).
ע.א. 269/78 - מנהל מס עזבון נגד מלון ריץ נתניה בע"מ ואח'
*תביעת פטור ממס עזבון לפי חוק השקעות הון ודין מניות שהפכו למניות נדחות לפני פטירת המוריש(הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי פטר מתשלום מס עזבון נכס מניות. טעמו היה כי המוריש הביא לישראל מטבע חוץ ורכש בו מקרקעין, לאתר מכן מכר את המקרקעין ורכש את המניות, ולכן יש לראות במניות אלה נכס שנרכש תמורת מטבע חוץ הפטור ממס עזבון לפי חוק עידוד השקעות הון, הערעור נתקבל וביהמ"ש העליון קבע כי חוק עידוד השקעות הון פוטר ממס את הנכס שהוא עצמו נרכש תמורת מטבע חוץ, ולא נכס אחר שנרכש מכספים שנתקבלו בתמורה עבור הנכס הראשון. טענה אחרת נטענה ע"י המשיבים והיא שמספר ימים לפני פטירת המוריש הפכו את מניותיו לנדחות ובכך הופחת ערכן עד אפס ואין צורך לשלם עבורן מס עזבון. ביהמ"ש המחוזי דחה, בצדק, את הטענה הזו. אין ספק כי הזכויות שמהן התרוקנו מניות המוריש היו זכויות שהויתור עליהן נתפס ברשת ההוראה של סעיף 3 (ב) ואם הויתור הוא ללא תמורה רואים את הנכס כאילו הוא נכס מנכסי העזבון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ד. שפי למערער, עו"ד י. וינרוט למשיבים. 8.3.79).
ע.א. 150/78 - פלסים בע"מ ואח' נגד הממונה על המכס והבלו
*מכירה לקבלני בנין כמכירה לסיטונאי לצורך קניה(הערעור נדחה).
שתי המערערות מוכרות צינורות פלסטיק לקבלני בנין לצורכי אינסטלציה סניטרית ואינסטלציה חשמלית והקבלנים משתמשים בהם לבנית בתים. השאלה המתעוררת היא אם מכירה כזו לקבלני בנין נחשבת כמכירה בסיטונות כפי שטען המשיב או שמא היא מכירה בקמעונות כפי שטענו המערערות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה. מכירה בסיטונות מוגדרת כמכירת טובין לאדם שעיסוקו מכירה בקמעונות או שעיסוקו ייצור. צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע שקבלן הבונה בתים עוסק בייצור ועל כן מכירה לקבלן מהווה מכירה בסיטונות.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה השופט י. כהן. עו"ד י. פוטשבוצקי למערערים, עו"ד גב' ד. גורני למשיב. 27.3.79).
ע.א. 610/78 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד מרדכי מלמוד
*חישוב ערך מגרש לצורך תוספת מ0 כאשר הקונה שילם הוצאות פיתוח(הערעור נדחה).
עירית באר שבע ומינהל מקרקעי ישראל העמידו לרשות הציבור מגרשים במסגרת "בנה ביתך בבאר שבע", המקרקעין היו בבעלות המינהל והעיריה נטלה על עצמה לבצע עבודות תכנון ופיתוח במקום. את הוצאות הפיתוח היה עליה לגבות מהמועמדים שיזכו במגרשים. המינהל התחייב שלא לטפל בזוכים עד שאלה ימלאו התחייבויותיהםלעיריה בקשר עם הוצאות הפיתוח. המשיב זכה בהגרלה, שילם עבור המגרש 38 אלף ל"י, והופנה לעיריה, שם שילם 42 אלף ל"י דמי פיתוח. המשיב נדרש לשלם תוספת מס מסכום שכלל הן את מחיר המגרש והן את דמי הפיתוח ששילם. ועדת הערר קיבלה את עררו של המשיב וקבעה שצריך לשלם תוספת מס רק מן הסכום של 38 אלף ל"י והערעור על כך נדחה, סעיף 9 לחוק מס שבח קובע כי מכירת זכות במקרקעין חייבת בתוספת מס, והביטוי "זכות במקרקעין" מוגדר כבעלות או חכירה לתקופה ארוכה. הבעלות היתה בידי המינהל וזה קיבל עבור הזכות שהוא התחייב להעביר למשיב את המחיר של 38 אלף ל"י. העובדה שתנאי מוקדם לעשיית הסכם זה היה שהמשיב ישלם לעיריה את דמי הפיתוח, אין בה כדי לעשות את דמי הפיתוח לחלק מן המחיר עבור הזכות במקרקעין. בנסיבות הענין אף אילו היה המינהל בעצמו משלם את הוצאות הפיתוח לעיריה והוא היה גובה אותן מן המשיב, גם אז לא היה מקום לכלול הוצאות אלה בשווי המכירה של הזכות במקרקעין לצורך חישוב תוספת מס. מה שקנה המשיב הוא מגרש בלתי מפותח, וזה היה המצב בעת גיבוש העיסקה.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט י. כהן. 9.4.79).
ע.א. 73/78 - בנק ישראלי לתעשיה בע"מ נגד מאיר טמקין
*רשות להתגונן (הערעור נתקבל).
המשיב הפקיד בבנק המערער פקדון בסך 25 אלף דולר. לאחר כמחצית השנה כתב המשיב לבנק מכתב שבו הוא משעבד את הסכום הנ"ל לצורך "קרדיט" שיתן הבנק לקרובו של המשיב אחד בשם גופר. לאחר מכן קיבלה חברה, שגופר הנ"ל שלט בה, הלוואה מאת המערער וגופר ערב אישית לתשלום ההלוואה, והסכים כי הכספים שבחשבון המשיב ימושכנו למערער כבטוחה, לערבות. החוב לא שולם והבנק חילט את הפקדון לכיסוי החוב של החברה. המשיב תבע את הכסף מהבנק וביהמ"ש המחוזי סירב לתת לבנק רשות להתגונן. הערעור נתקבל וניתנה למערער רשות להתגונן, לצורך מתן רשות להתגונן די בכך אם הראה המבקש בתצהירו הגנה אפשרית בפני התביעה, ולצורך כך מעמידים את המצהיר בחזקת דובר אמת, לאמור, שאם הראה על פני התצהיר הגנה כלשהי מרשים לו להתגונן כדי שהעובדות תתבררנה במשפט. בעניננו, מישכן המשיב את הפקדון לאו דוקא להלוואה שיתן הבנק לגופר, אלא לאשראי שיתן הבנק לגופר, ואשראי אפשר לפרש גם כחבות אישית בתור ערב.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, ברק. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד מ. כספי למערער, עו"ד א. פרסקי למשיב. 29.3.79).
ע.א. 562/77 - מדינת ישראל נגד נאות התמרים בע"מ ואח'
*הצמדה למדד של פיצויים שמשלמת המדינה עבור שימוש במקרקעין (הערעור נדחה ברוב דעות).
ענינו של ערעור זה סכום הפיצויים המגיע מן המדינה עבור השימוש בשטח אדמה הנכלל בשדה התעופה שדה דב בתל אביב. הבעלות שייכת למאות בעלים בבעלות משותפת והמדינה תפשה את החזקה מכוח הודעות שפורסמו מעת לעת וביהמ"ש חייב את המדינה בצו ביניים לשלם לבעלים תשלומים עתיים עבור השימוש בקרקע. המחלוקת שעליה נסב הערעור הינה אם יש לשלם את התשלומים כשהם צמודים. בשעתו נעשה תיקון לחוק רכישה לצורכי ציבור שלפיו אין הצמדה בגין תשלומי דמי שימוש עתיים, אפילו עוכב התשלום למשך שנים. לאחר מכן נתקבל התיקון לחוק פסיקת ריבית הקובע כי רשות שיפוטית רשאית לפי שיקול דעתה לפסוק הפרשי הצמדה. המדינה טוענת כי התיקון לחוק פסיקת ריבית אינו חל על תשלומים לפי חוק רכישה לצורכי ציבור, שהוא חוק מיוחד, לעומת החוק הכללי של פסיקת ריבית. בענין זה נחלקו הדעות בביהמ"ש העליון, שופטי הרוב, מפי מ"מ הנשיא לנדוי, סברו כי התיקון בחוק פסיקת ריבית חל גם על תשלומים כאמור, ואילו השופט אשר, בדעת מיעוט, סבר כי הקביעה המפורשת בחוק רכישה לצורכי ציבור עדיפה על התיקון בחוק פסיקת ריבית, השאלה שבמחלוקת היתה אם החוק הכללי של פסיקת ריבית, שהוא מאוחר יותר לחוק המיוחד של רכישה לצורכי ציבור, מבטל מכללא את החוק המיוחד הקודם לו. שופטי הרוב סברו כי בנתונים המיוחדים, ובנוסח של החוק המאוחר, הוא מבטל מכללא את החוק הקודם ושופט המיעוט סבר שלא כן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אשר. עו"ד גב' פ. אלבק למערערת, עו"ד מ. שוב למשיבים. 29.3.79).
ע.א. 128/78 - שקד את סלום בע"מ נגד מנהל המכס והבלו
*מס קניה (הערעור נתקבל).
עפ"י צו מס קניה חל מס על שואב אבק שמשקלו עד 20 ק"ג ולא חל על שואבי אבק שמשקלם מעל 20 ק"ג. המערערת ייבאה סוג של שואב אבק תעשיתי המורכב משני מנועים על גבי פלטה אך ניתן להפעילו גם במנוע אחד. היא טענה שיש לראות את המוצר כפי שהובא ושמשקלו מעל 20 ק"ג. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת מנהל המכס והבלו כי מכיון שניתן להשתמש במכשיר במנוע אחד יש לראותו כמכשיר
נפרד שמשקלו פחות מ-20 ק"ג. הערעור נתקבל. בבואו לשקול הטלת מס קניה חייב המשיב לראות את המכשיר שיובא למעשה ע"י היבואן, ולא מכשיר אחר שניתן, אם רוצים בכך, להרכיבו מחלקים שיובאו. המנועים הובאו ביחד עם הלוחות כששני מנועים ביחד עם הלוח מיועדים להוות יחידה אחת שדוגמתה מצוייה בפרוספקט של החברה המייצרת ועל כן יש לראותו כמכשיר אחד.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת, החלטה - השופט אשר. עו"ד א. א. פס למערערת, עו"ד ח. גולדווטר למשיב. 8.3.79).
ע.א. 422/78 - אמנון סלמון נגד תאגיד לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
*תביעה נגד התאגיד לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ע"י נהג שלא היה מבוטח ונפגע בתאונה עצמית (הערעור נדחה).
המערער נהג רכב מבלי שהיה לו ביטוח כדרוש, נפגע בתאונה עצמית, ודרש פיצויים מן המשיב בטענה כי פיצוי כזה מגיע לו בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. כדי שהקרן תהיה חייבת לשלם לנפגע, צריך הנפגע להיות זכאי לפיצויים אך אינו יכול לתבוע את הפיצויים. המערער אינו זכאי לפיצויים מאף אחד, שכן לא היה כל נוהג אחר שגרם לו את הנזק, ואם אין מישהו אחר שגרם את הנזק, הרי שאין חייב ואין חבות, אין הקרן חייבת לשלם את הנזק שנגרם למערער כתוצאה מתאונה עצמית, כאשר לא היה בידיו ביטוח כדין.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. גדות למערער, עו"ד ל. ליאור למשיב. 4.3.79).
ע.א. 292/77 - הניואה מוסה עודא מרג'ייה נגד מארי עבדאללה ג'ובראן
*חלוקת נכסי עזבון בין אלמנה לבין אם המנוח (הערעור נתקבל).
המנוח נפטר ביולי 1976 והותיר אחריו שתי יורשות, אם האם שהיא המערערת ואלמנה. אביו של המנוח נפטר לפניו מבלי שהשאיר צאצאים אחרים. ביהמ"ש המחוזי בנצרת הוציא צו ירושה שלפיו יחולקו נכסי העזבון 3 רבעים לאלמנה ורבע אחד לאם והערעור על כך נתקבל. סעיף 11(א) (2) לחוק הירושה קובע כי בן הזוג מקבל חצי מהעזבון "כשיורשים אתו ילדי המוריש... או הורי המוריש", אילו היו שני ההורים של המנוח בחיים ברור שהעזבון היה מגיע חציו להורים וחציו לאלמנה, וההורים מצדם היו חולקים ביניהם את חלקם בשווה. בענייננו, כאשר האב נפטר לפני המוריש ולא השאיר צאצאים, השאלה היא אם במקרה כזה נוטלת האלמנה שלושה רבעים והאם רק רבע, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, או שמא צודקת האם שכל אחת מהן נוטלת חצי העזבון. התשובה היא כי צודקת האם. סעיף 11 (א) (2) מעניק לאלמנה חצי כשיורשים אתה "הורי המוריש" ואין בסעיף זה, או בכל סעיף אחר בחוק, הוראה שעל יסודה יכולה האלמנה לנגוס מחלקו של הורה אחד, כמתחרה יחיד, למעלה ממחצית. על כן כל אחת מן היורשות תירש מחצית מן העזבון.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד כהן למערערת, עו"ד אבוחנא למשיבה. 26.2.79).
ע.א. 271/77 - שרה מבורך נגד אביבה יהודיוף ואח'
*פיצויי נזיקין (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת נחבלה בתאונת דרכים, המשיבים הודו באחריותם והדיון התנהל בשאלת גובה הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי קבע למערערת פיצויים בסכום כולל של 56 אלף ל"י והערעור נתקבל בחלקו בפריט של כאב וסבל והועלה מ- 35 אלף ל"י ל-70 אלף ל"י. המערערת היא ילידת 1949, נשואה ואם לילד, ועובדת כפקידה במחלקת כספים של בית החולים הדסה. כתוצאה מן התאונה נחבלה, אושפזה במשך שבועיים ולאחר מכן היתה נתונה בגבס כשבועיים, נפגעה בבלוטת התריס ועברה ניתוח. נקבעה
למערערת נכות של 10 אחוז בגין נוירוזה ובאשר לבלוטת התריס הרי לאחר הניתוח התאזנההבלוטה אלא שלדעת הרופאים קיימת אפשרות שהמחלה תחזור אליה בעתיד, וקבעו לה 10 אחוז נכות בגין כך. בינתיים החלה המערערת לעבוד 3/4 של משרה במקום עבודתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנכות שממנה סובלת המערערת אינה פוגמת באפשרויות העבודה שלה והיא יכולה להמשיך בעבודה ללא כל הגבלה, הוא פסק לה סכומים שונים של כ- 6 אלפים ל"י כנזק מיוחד, 35 אלף ל"י בגין כאב וסבל וכן 25 אלף ל"י הפסד השתכרות בעתיד למקרה שמחלת בלוטת התריס תתפתח בחזרה. הערעור נדחה בעיקרו, כאמור, פרט לסעיף כאב וסבל.
(בפני השופטים: אשר, אלון, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. מרגליות למערער, עו"ד ג. ראובינוף למשיבים. 21.3.79).
ע.א. 442/78 - חברת פיתוח ובנין רוממה נגד כץ עדנה ואח'
*צו מניעה זמני (הערעור נדחה).
בביהמ"ש המחוזי מתבררת תובענה של המשיבים, רוכשי דירות, נגד החברה הקבלנית, והמשיבים, השיגו צו מניעה זמני האוסר על החברה למכור שטחים מסויימים של הבית אשר לפי היתר הבניה נועדו להיות רכוש משותף. הערעור על הצו הזמני נדחה. בהיתר הבניה צויין כי שטחי העמודים, המחסנים, חדרי המדרגות, המעליות וכו' יש לרשמם כחלק מן הרכוש המשותף והמערערת חתמה על התחייבות לעיריה כי תבצע את כל התנאים שהותנו בהיתר הבניה. עתה טוענת המערערת לגבי המחסנים כי הכללתם ברכוש המשותף אינה מוצדקת, וכי היא נקטה בצעדים להביא לידי שינוי ההיתר בענין זה. אם תצליח המערערת וההיתר יתוקן פתוחה הדרך לפניה לבקש מביהמ"ש תיקון צו המניעה בהתאם, אך כל עוד ההיתר לא ישונה חייבת המערערת לבנות בהתאם להוראות ההיתר וצו המניעה הזמני אינו גורם לה, מבחינת הדין, שום נזק. לכאורה, ולצורך סעד זמני, יכולים המשיבים לתמוך יתידותיהם על התניות שבהיתר ועל התחייבות המערערת לקיים את תנאי ההיתר.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת, החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. תירוש למערערת, עו"ד מ. מאירסון למשיבים. 14.3.79).
ע.א. 333/77 - עאישה מוחמד קאסם קסום נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור עקב השהייה בהגשתו (הערעור נדחה).
בביהמ"ש המחוזי בחיפה התנהל משפט בין הצדדים בענין בעלות על קרקע מסויימת, המערערת ביקשה כי הקרקע תירשם על שמה מכח עיבוד וחזקה והמדינה התנגדה לכך. ביום 15.3.61 הופיע בעלה של המערערת בביהמ"ש והודיע כי אשתו אינה יכולה להופיע, ועל כן הוא מבקש לייצגה, וביהמ"ש איפשר לו זאת. לאחר מכן נשמעו עדי המשיבה ועדות הבעל ובגמר העדויות סיכמו שני הצדדים את הטיעונים. ביהמ"ש הודיע כי פסה"ד ינתן 4 ימים לאחר מכן, ואכן כעבור 4 ימים ניתן פסה"ד בנוכחות ב"כ המשיבה בלבד והוחלט כי הקרקע תירשם על שם המדינה. פסה"ד לא נמסר למערערת ובסוף יולי 1961 נרשמה החלקה על שם מדינת ישראל, לאחר מכן הועברו הזכויות בחלקה לאחרים אשר הוציאו הוצאות בגין אותה חלקה. עתה, 16 שנה לאחר מתן פסה"ד, הגישה המערערת ערעור וביהמ"ש החליט לדחותו. המערערת השתהתה יתר על המדה בהגשת הערעור. בעלה של המערערת ידע כי פסה"ד אמור להינתן במרץ 1961, ומכאן שהמערערת ידעה על מתן פסה"ד ולא עשתה כל נסיון להיוודע על תוצאותיו. בינתיים הועברו הזכויות לצד שלישי שהוציא הוצאות בגין החלקה. צירוף נסיבות אלה מביא לכך כי שוב אין המערערתיכולה להשמיע טענותיה כיום.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד נ. כהן למערערת, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 15.3.79).
ע.א. 323/78 - מקסל בע"מ בפירוק נגד בלק אנד דקר
*הערה בחשבונית מס כי הסחורה תעבור לבעלות הקונה רק לאחר התשלום. * קבלת שיק כפרעון מותנה (הערעור נדחה).
המערערת, בעלת חנות, הזמינה אצל המשיבה סחורות למכירה בקמעונות.המשיבה אישרה את קבלת ההזמנה על טופס ובו צויין כי תנאי התשלום הם באשראי. הסחורות נמסרו למערערת ביוני 1967 עם תעודות משלוח וחשבוניות. על תעודות המשלוח אישר אחד מפקידי המערערת קבלת הסחורה ואילו החשבוניות לא נחתמו, בתחתית החשבוניותמודפסות המילים "הסחורה הרשומה בחשבון מהווה רכוש החברה (המשיבה) עד לתשלום המלא עבורה". המערערת שילמה למשיבה את מחיר הסחורה בשיק, השיק חולל ובינתיים נכנסה המערערת לפירוק. המשיבה הגישה בקשה לביהמ"ש כי יורה למפרק של המערערת להחזיר למשיבה את הסחורה שנמצאה בעין. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור נדחה. השאלה המרכזית השנוייה במחלוקת היא אם האמור בחשבוניות כי הבעלות עוברת למערערת רק עם התשלום המלא מהווה חלק של חוזה המכר או שחל הכלל שבסעיף 33 לחוק המכר שלפיו עוברת הבעלות בממכר לקונה במסירתו. שאלה נוספת היא אם "התשלום המלא" עבור הסחורות נעשה ע"י מסירת השיק, באופן שלא נשארה למשיבה זכות תביעה אלא עפ"י השיק בלבד. התשובה לשאלה הראשונה היא כי הכתוב על החשבוניותמחייב את הצדדים והתשובה לשאלה השניה היא כי מסירת השיק הינו תשלום על תנאי. משקיבלה המערערת את הסחורה עם החשבוניות ושתקה אין היא יכולה לטעון שלא על מנת כן קיבלה את הסחורה. אמנם על החשבוניות לא היתה חתימה של המערערת, אך כדי שהתניה תחייב את המערערת יכולה המערערת להסכים גם בע"פ, גם בהתנהגותה ואפילו בשתיקה. בגירסת המשיבה תומכת העובדה כי המכר היה בתנאי אשראי ובמקום שנמסרת סחורה באשראי הדעת נותנת שהמוכר יתנה על עיכוב העברת הבעלות עד שיסולק מחיר הסחורה. אשר לתשלום בשיק - הכלל הוא שמעמידים נושה בחזקתו שנטל שיק לפירעון מותנה בלבד ולא לפרעון מוחלט והתנאי הוא שהשיק יכובד. לא כובד השיק כי אז לא נפרע החוב. הטוען שבעל חוב קיבל שיק לפרעון מוחלט עליו הראיה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. קליבץ למערערת, עו"ד לרר למשיבה. 7.3.79).
ע.א. 516/78 - דורית גליל ואח' נגד אמנון גליל ואח'
*מזונות (ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).
המערערת היתה נשואה למשיב. הם התגוררו בקיבוץ מאז נישואיהם בשנת 1951. בשנת 1973 עזבה המערערת את הקיבוץ יחד עם בנה הקטין, המערער השני, לאחר שהמשיב עבר לגור עם אשה אחרת ונולדו לה ממנו ילדים. המערערת תבעה מזונות מהמשיב ומהקיבוץ, וביהמ"ש המחוזי קבע כי במסגרתהיחסים המשפטיים שבין חברי הקיבוץ לקיבוץ, אין הקיבוץ חייב לשלם למערערת מזונות כלשהם לאחר שעזבה את הקיבוץ. מאידך חייב ביהמ"ש המחוזי את המשיב לשלם למערערת סכום מזונות למשך כשנה עד שהתחילה לעבוד והשתכרה כדי מחייתה, מזונות עבור הבן, סכום של 26 אלף ל"י שהוציאה מכספי הלוואה עבור רכישת מקרר, מכונת כביסה, תנור בישול, ועוד ריהוט יסודי כאשר עזבה את הקיבוץ ועברה לירושלים, וכן לשלם עבור טיפול רפואי של הבן כ- 18 אלף ל"י. אשר לתביעת האשה לתשלום עבור החזקת מכונית, קבע ביהמ"ש כי אין המשיב חייב לתת לה מעבר למה שהיתה רגילה כאשר חיה אתו בקיבוץ ומעבר למה שמקבלות נשות הקיבוץ. הערעורים של האשה ושל הבעל נדחו וביהמ"ש העליון אישר את מסקנות ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. חובב למערערים, עו"ד י. שאנן למשיבים. 20.3.79).
ע.א. 651/78 - יוסף עטיה נגד שמחה עטיה ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער והמשיבה נישאו לפני כ- 10 שנים ולהם שלושה ילדים קטינים, בשל מריבות ומעשי אלימות של המערער כלפי המשיבה נאלצה זו לעזוב את הבית ולעבור עם ילדיה לדירה שכורה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש למשיבה הצדקה לעזיבת דירת המגורים המשותפת וחייב את המערער בתשלום מזונות לאשה ולילדיה, ביהמ"ש קבע את סכום השתכרותו של המערער, הוסיף לכך את הקצבת לשכת הסעד וקיצבת הביטוח הלאומי, ואת כל הסכומים חילק ל- 7 ידות ומתוכן הקצה שתי ידות לבעל ו- 5 ידות לאשה בתוספת סכום עבור שכר דירה. ביחס לכל הנתונים האמורים נדחה הערעור פרט לכך שביהמ"ש המחוזי לא התייחס להכנסתה של האשה והיו ראיות שהיא משתכרת כ- 1000 ל"י לחודש. לפי סעיף 2 א' לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות) צריך ביהמ"ש לשקול את הכנסת האשה בדיון במזונות, והעובדה שהכנסת האשה לא הוזכרה בפסה"ד מצביעה על כך שביהמ"ש התעלם מנתון המחייב התייחסות כלשהי. לפיכך ניכה ביהמ"ש העליון מן הסכום שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי סכום של 200 ל"י. הסכומים שנקבעו צמודים למדד.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ע. חורי למערער, עו"ד א. סבן למשיבים. 26.3.79).
ע.א. 436/78 - יעקב דובדבני נגד הדסה דובדבני
*מדור לאשה ומזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
בני הזוג נשואים, לשניהם אלה נשואין שניים, והם מסוכסכיםביניהם. לפני נישואיה למערער גרה האשה בשכירות מוגנת ועברה לגור במשק של המערער ליד חדרה. בינתיים הועבר המשק על שם בנותיו של המערער. האשה עזבה את הבית וביוני 1977 חוייב המערער לשלם 700 ל"י לחודש מזונות לאשה. המשיבה ביקשה מביהמ"ש המחוזי להעלות את סכום המזונות, ולאפשר לה מדור בדירה בה גר המערער ואשר בה התגוררו קודם שניהם יחדיו, ביהמ"ש המחוזי העלה את סכום המזונות ל- 1000 ל"י וכן קבע כי על המערער לאפשר לאשתו לגור בדירה, הערעור בעניין המדור נדחה ובאשר לסכום המזונות נתקבל. לעניין המדור - האשה זכאית לחזור ולגור בדירת בני הזוג כל עוד הנישואין קיימים ואין כל טעם עובדתי למנוע מהאשה את הכניסה לדירה המשותפת, אשר למזונות - אין לראות כל הצדקה לכך שביהמ"ש חזר ודן בענין המזונות שנפסק ביוני 1977. אין לראות כל שינוי מהותי בהכנסות הבעל, שינויים במציאות הכלכלית,כדברי ביהמ"ש המחוזי, חייבים למצוא ביטויים בדרך כלל רק ע"י הצמדת המזונות הנפסקים, לפיכך יש להחזיר על כנו את סכום המזונות כפי שנפסק ביוני 1977, אך סכום זה יהיה צמוד למדד יוקר המחיה החל מאותו תאריך.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. קניאל למערער, עו"ד ש. כהן למשיבה. 26.3.79).
ע.א. 597/78 - אורן סופר נגד אורן לריסה ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נישאו בשנת 1974 ובשנת 1975 נולד בנם, המשיב השני. בני הזוג התגוררו בדירת הורי האשה, נתגלעו ביניהם סכסוכים שנתלוו במעשי אלימות של הבעל כלפי אשתו, ולבסוף נאלץ הבעל לעזוב את דירת הורי אשתו לפי דרישת האשה, וזו הגישה תביעה למזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבעל משתכר 3000 ל"י לחודש והאשה כ- 1500 ל"י לחודש, וחייב את הבעל לשלם לאשה 800 ל"י מזונות לחודש ולבן 1400 ל"י לחודש. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע את הממצאים העובדתייםובכך אין להתערב. אשר לעניין הפרדת המגורים - בהתחשב במעשי האלימות של הבעל רשאית היתה האשה לדרוש כי תחיה בנפרד מבעלה ולא היה בכך כדי לגרוע מזכותה
למזונות, המערער טען כי נקט באמצעים כדי להחזיר את שלום הבית, אולם המשיבה זכאית למדור שלוו ובטוח, ואין היא מאבדת זכותה למזונות בשל מגוריה הנפרדים מבעלה בעקבות מעשי אלימות שהופעלו כלפיה, רק בשל כך שהבעל משמיע הצהרה חד פעמית כי שינה טעמו ויתנהג בצורה יותר טובה. על ביהמ"ש להשתכנע כי אכן חל שינוי מהותי בנסיבות לפני שיגיע לכלל מסקנה כי המשיבה חייבת ללכת אחרי בעלה למרות אירועי העבר.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר, החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. שירן למערער, עו"ד ש. איל למשיבים. 26.3.79).
ע.א. 380/77 - יהושע שלמה נגד ישר יעקב ואח'
*ביטול חוזה עקב אי ביצועו בדרך מקובלת ובתום לב (הערעור נדחה).
ביוני 1974 התקשרו המערער ושני המשיבים לניהול עסק של סוכנות ביטוח באמצעות חברת מניות, היא המשיבה השלישית, כשכל אחד משלושת השותפיםהחזיק בידו שליש המניות בחברה. בשנת 1976 הסתכסכו וביום 15.8.76 חתמו על זכרון דברים שלפיו יפרוש המערער ויעביר את מניותיו למשיבים תמורת 80 אלף ל"י. יומיים לאחר חתימת זכרון הדברים שלח המערער לכל סוכני המשנה של החברה מכתב בו הודיע כי פרש מן החברה וכי הוא ממשיך לעסוק בענף הביטוח כסוכן מורשה כחוק. כן ציין את נסיונו במשך למעלה מ- 11 שנה כסוכן ביטוח, וכי היה המנהל היחידי בחברה המשיבה בעל רשיון כסוכן ביטוח, הודיע לסוכנים כי יחדש את קשריו איתם, והוסיף לתשומת לבם של הסוכנים "מבחינת החוק אתה יכול לעסוק בביטוח אך ורק באמצעות סוכן מורשה ובהדרכתו וזאת במידה שאינך סוכן מורשה בעצמך". בעקבות מכתב זה סירבו המשיבים לשלם למערער את הסכום האמור והודיעו לו על ביטול זכרון הדברים מחמת הפרה יסודית ע"י המערער. המערער תבע מן המשיבים את תשלום הסכום הנ"ל וביהמ"ש המחוזי לא בדק אם צדקו המשיבים בביטול זכרון הדברים באשר לדעתו אין המערער זכאי לאכיפתו משום שהאכיפה תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין. הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון קבע כי זכרון הדברים בוטל כדין ע"י המשיביםועל כן אין עוד מה לאכוף. בעקבות המכתב האמור ששלח המערער היו המשיבים רשאים לבטל את זכרון הדברים, המכתב אינו עולה בקנה אחד עם ביצוע זכרון הדברים "בדרך מקובלת ובתום לב" כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים. יתירה מזו, עצם ההנחיה שבחברה לא נשאר סוכן מורשה יכול להשתנות ע"י צירוף סוכן מורשה אחר. כאשר בעל חוזה אינו מקיים את חיובו "בדרך מקובלת ובתום לב" רואים אותו כאילו לא קיים את חיובו כלל וממילא כאילו הפר את החוזה, ההפרה היתה יסודית שכן אילו ידעו המשיבים מראש שיומיים לאחר כריתת החוזה יעשה המערער מעשה כדי לרכוש לעצמו ולעיסקו המתחרה את כל סוכני המשנה ולהשאיר את החברה ריקה ממוניטין ומלקוחות לא היו מתקשריםבחוזה, ברם, אפילו אם ההפרה לא היתה יסודית הרי ביטול החוזה נעשה כדין. בדרך כלל חייב המבטל ליתן לבעל חוזהו אורכה סבירה לקיום החוזה בטרם יבטלו, אך במה דברים אמורים, בהפרה שבמחדל, כשהאורכה מועילה עוד כהזדמנות לעשות מעשה, מה שאין כן בהפרה שבמעשה שמה שעשוי עשוי ואין להשיבו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, י. כהן, עו"ד ברקאי למערער, עו"ד מ. בילסקי למשיבים. 22.3.79).