תקציר סביר כרך י"ג חוברת 27

ע.א. 413/78 - חלפון עמוס נגד שמשון גלנצמן ואח'

*קבלת טענת פרעתי של תשלום עבור דירה (הערעור נדחה).

המשיבים רכשו דירה מהמערער והתשלום האחרון שנותר היה 32 אלף ל"י. הם הציגו קבלה חתומה ע"י מזכירתו של המערער על סך 32 אלף ל"י שמתוכו 9 אלפים ל"י בשיק ו- 23 אלף ל"י במזומן. המערער מסר את החזקה בדירה למשיבים אך
לא העבירה על שמם. אלה הגישו תביעה להעברת הדירה ולתשלום פיצוי מוסכם בסך 20 אלף ל"י בגין הפרה יסודית של האיחור ברישום. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיביםוהערעור נדחה. המערער טען שקיבל את השיק המוזכר בקבלה הנ"ל אך לא קיבל את הסכום במזומנים. התביעה הוגשה בדרך של המרצת פתיחה, אך ביהמ"ש המחוזי הרשה לצדדים להביא עדים, המערער הסתפק בעדותו בלבד וכן העיד המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמשיבים נשאו בנטל הראיה של טענת פרעתי והסתמך על עדותו של המשיב, הקבלה על סך 32 אלף ל"י, מכתבה של המזכירה למערער שלפיו קיבל הוא את הכספים, העובדה שלפי החוזה היתה אמורה מסירת החזקה להתבצע במועד התשלום האחרון והחזקה נמסרה למשיבים. אשר לטעת המערער נגד השימוש בדרך הדיונית של המרצת פתיחה - אין פסול בדרך זו. יתירה מזו, דרכי הראיה שעמדו לרשות הצדדים לא צומצמו בגין המרצת הפתיחה שכן השופט התיר הבאת עדים. לטענה שאין סיוע לעדות המשיב כמתחייב מסעיף 54 לפקודת הראיות - לא על עדות המשיב לבדה הסתמך השופט בפסק דינו, אלא כאמור על הקבלה, מסירת השיק, מסירת החזקה בדירה וכו'. אשר לטענה נגד גובה שכר טירחת עו"ד בסך 8000 ל"י - הסכום נפסק לא בגין תביעת הפיצוי של 20 אלף ל"י בלבד, אלא גם בגין התביעה העיקרית של רישום הדירה על שם המשיבים ואין מקום לחישוב חשבוני מדוייק במקרה זה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד ז. גרינברג למערער, עו"ד צ. בן ציון למשיבים. 21.3.79).

ע.א. 148/78 - יהושע גרינברג נגד רשות הנמלים בישראל ואח'

*פיצויי נזיקין (הערעור נתקבל).

המערער נפגע בתאונת עבודה כשעבד בשרותה של המשיבה ובעלי הדין הסכימו כי המשיבים חייבים לשאת בנזקי המערער בשיעור של 80 אחוז. המערער הוא יליד 1935 שעלה ארצה מברית המועצות בפברואר 1973. ברוסיה למד המערער בטכניקום למכוניות והתמחה במקצועו. בחודשים הראשונים לבואו ארצה לא היו בידו תעודות ולפיכך עבד כפועל פשוט וכתוצאה מן התאונה נקבעה לו נכות של 60 אחוז. ביהמ"ש המחוזי קבע הפסד השתכרות גלובלי בעתיד בשיעור של 450 אלף ל"י, כשביסס את הפסד ההשתכרות החודשית בסכום של 2500 עד 3000 ל"י לחודש. באשר להפסד פנסיה - קבע השופט כי המערער לא הפסיד פנסיה שכן הוא ממשיך בעבודתו אצל הנתבעת ואם יתמיד בעבודה עד שיגיע לגיל 65 שנים יהיה זכאי לפנסיה בשיעור ניכר. הערעור נתקבל. לענין הפסד ההשתכרות בעתיד - מדובר בתקופה של 22 שנה, עד גיל 65, וגם בחישוב של 2500 ל"י עד 3000 ל"י לחודש כשהוא מהוון מגיעים לסכום של 540 אלף ל"י, ולאור ההגבלות החמורות שמהן סובל המערער קלושים הסיכויים שעליהם דיבר ביהמ"ש המחוזי כי ישיג תפקיד מינהלי התואם את כישוריו המקצועיים, כן יש חשש כי המערער יפוטר מעבודתו אצל המשיבה לפני שיגיע לגיל 65 שנה, כל הגורמים הנ"ל אמנם אינם מאפשרים עשיית חשבון מדוייק ויש ללכת לפי קביעת סכום גלובלי, אך סכום זה צריך להיות גבוה במידה ניכרת מזה שקבע ביהמ"ש המחוזי ויש להעמידו על סכום של 650 אלף ל"י. גם בענין הפסדי הפנסיה התעלם ביהמ"ש המחוזי מכך שהפנסיה אשר לפי המשוער יהיה זכאי לה המערער תחושב עפ"י המשכורת האחרונה של המערער ומשכורת זו תהיה במידה ניכרת קטנה מזו שאליה היה מגיע לולא התאונה. את חשבון הפסדי הפנסיה יש לעשות, כהצעת המערער, עפ"י המקדם שבלוח 9 בתקנות הביטוח הלאומי (היוון) שבו נמצא חישוב הוון קיצבת זיקנה המשתלמת ע"י ביטוח הלאומי בגיל 65 ודרך זו מתאימה. לפיכך מגיע לתובע סכום של 66 אלף ל"י הפסד פנסיה לאחר ניכוי 20 אחוז אשם תורם. (בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. לוי למערער, עו"ד ש. קרינסקי למשיבים, 14.3.79).

ע.א. 291+315/77 - שמואל יגב נגד פקיד השומה

*שומה לפי מיטב השפיטה ופסיקת הוצאות (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

המערער לא ניהל ספרים והמשיב שם אותו לפי מיטב השפיטה ובערעור לביהמ"ש המחוזי קיבל ביהמ"ש חלק מטענות המערער ועשה חישוב משלו שהיה בעיקרו של דבר מבוסס על תחשיבים באותו ענף מסחרי. טענת המערער כי אחרי שביהמ"ש קיבל חלק מטענותיו צריך היה להעביר את הענין לפקיד שומה ולא לסיים את הפרשה בעצמו אין לקבל. אין כל פגם בשיקוליו של ביהמ"ש המחוזי. אשר לערעור הנגדי - המערער זכה רק בחלק מערעורו ולכן מן הראוי שלא לתת צו להוצאות בביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לבטל את צו ההוצאות שנתן ביהמ"ש המחוזי נגד פקיד השומה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ג. שלום למערער, עו"ד א. בן טובים למשיב. 3.4.79).

ע.א. 383/77 - מוצרי אספלט ואבן בנגב בע"מ נגד מדינת ישראל

*פירוש הסכם (הערעור נתקבל).

בין הצדדים נערך חוזה בנובמבר 1974 שלפיו התחייבה המערערת לספק למדינה אספלט ושרותים מסויימים. המחירים הוצמדו להתייקרויות ובהסכם נאמר "המדד על פיו ישולמו ההתייקרויות יהיה כמדד מחירי הביטומן לפי המכון לסטטיסטיקה של המתירים", הביטומן הוא רק חלק מהחומר המסופק והתעורר ויכוח בין הצדדים אם כל החומר שסופק צריך להיות צמוד למדד מחירי הביטומן או רק הביטומן. ביהמ"ש המחוזי קבע כל לפי סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) יש לפרש חוזה זה לפי אומד דעתם של הצדדים ולפי דעה זו הגיע למסקנה שהכוונה היתה להצמיד רק את מחיר הביטומן להתייקרותהביטומן אבל לא את מרכיבי האספלט האחרים. הערעור נתקבל. סעיף 25 לחוק החוזים מדבר בחוזה הטעון פירוש כשהוא משתמע לשתי פנים. מה שאין כן בחוזה שלשונו ברורה ואינה משאירה מקום לא לספיקות ולא לפירושים. בענייננו אין כל ספק כי הנאמר בהסכם הוא שאת כל ההתיקרויות יש להצמיד למדד מחירי הביטומן. ברם, החוזה נחתם, כאמור, בנובמבר 1974 כאשר מחיר הביטומן היה בשיאו וטענת המערערת היא שיש לחשב את ההתייקרות על בסיס המחירים בעת המכרז באוקטובר 1974, לעומת זאת טוענת המדינה כי יש להניח ביסוד חישוב ההתייקרות את תאריך עשיית החוזה וממילא אין כל התייקרות. אי לכך החזיר ביהמ"ש העליון את התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שיובאו ראיות בדבר התאריך הקובע לענין ההתייקרויות.

(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. יהל ופ.ג. נשיץ למערערת, עו"ד א. ראב למשיבה. 9.4.79).

ע.א. 725/76 - סלים יוסף סקראת נגד ווקף העדה הבנגלית האפסקופלית ואח'

*קבלת תביעה בהליכי הסדר (הערעור נדחה).

במסגרת הליכי הסדר מקרקעין הגישו המערער והמשיב תזכירי תביעה ביחס לחלקה מסויימת. המערער ביסס את תביעתו על חזקה ועיבוד ללא התנגדות במשך תקופה של למעלה מ- 90 שנה ואילו המשיב טען כי קיבל את החלקה כמתנת ווקף בלתי רשומה מבעל החלקה בשנת 1893 ומחזיק בה מאז ללא התנגדות. ביהמ"ש המחוזי, שאליו הועבר הסכסוך, קבע על יסוד הראיות כי תביעת המערער לא הוכחה ואילו תביעת המשיב הוכחה והורה לרשום את החלקה על שם העדה האבנגלית האפסקופלית בנצרת. הערעור נדחה, הועלתה טענה משפטית מטעם המערער כי תזכיר התביעה נעשה בשם ווקף העדה האבנגלית ואילו כומר מטעם המשיב העיד כי החלקה נמסרה. במתנה לעדה האבנגלית ולא כהקדש לווקף. מכאן כי לווקף אין כל זכות ומן הדין לרשום את החלקה על שם המערער. בטענה זו אין ממש. ראשית, משקבע ביהמ"ש כי המערער לא הוכיח את
זכותו בחלקה דין תביעתו להידחות. אין התובע נבנה מכשלונו של השני אלא עליו להוכיח את זכותו שלו, ואם נכשל במשימתו דין תביעתו להדחות. שנית, ביהמ"ש קבע בפסק דינו שהחלקה ניתנה כמתנה לעדה האבנגלית ולמרות שהעדה לא תיקנה את כתב התביעה ברוח עדותו של הכומר, הרי לפי כל החומר שבפניו, ובמיוחד התנהגות הצדדים ניתן לראות תיקון הודעת התביעה ברוח הדברים שעליהם העיד הכומר.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, ברק. החלטה - השופט ברק. עוה"ד א. טויסטר ומ. מיערי למערער, עו"ד א. אבו חנא למשיב. 10.4.79).

ע.א. 35/77 - יוסף סלים המאס נגד המועצה המקומית טמרה

*ביטול חוזה ותשלומים צמודים למדד (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

המערער שהוא קבלן לעבודות בניה עשה הסכם עם המשיבה לבנית כיתות בי"ס. העבודה צריכה היתה להסתיים ביוני 1973. המשיבה היתה אמורה לשלם לפי שלושה חשבונות חלקיים של המערער כשבכל חשבון ישולם 70 אחוז והיתרה בסוף העבודה. התשלום הראשון אמור היה להשתלם עם גמר יציקת היסודות וזו הושלמה רק בפברואר 1974, היינו זמן ניכר אחרי המועד הקבוע בחוזה. החשבון שהוגש היה כ- 45 אלף ל"י, המשיבה שילמה 10 אלפים ל"י וסירבה לשלם את היתרה אלא אם המערער יתן ערבות בנקאית על סך 100 אלף ל"י כי ישלים את העבודה תוך זמן סביר. המועצה החליטה לשלם למערער הפרשי מדד בתנאי שהממונה על המחוז יאשר זאת, אך מבלי שהממונה על המחוז נתן אישור, כתב ראש המועצה למערער כי ישולמו לו הפרשי מדד. המערער סירב לתת ערבות בנקאית ואז סיימה המשיבה את העבודה באמצעות קבלן אחר ולא שילמה את היתרה למערער, המערער תבע את היתרה עם הפרשי מדד ואילו המשיבה תבעה פיצויים של 100 אלף ל"י בגין הפרת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה לשלם למערער 70 אחוז מן החשבון, דחה את התביעה הנגדית של המשיבה וכן את הדרישה כי הסכום יהיה צמוד למדד, הערעוריםנדחו בעיקרם. אשר לערעור הנגדי בדבר פיצויים בגין הפרת החוזה - בתחילת שנת 1974 לא היה אף אחד מבעלי הדין מוכן להמשיך בביצוע החוזה בהתאם לתנאים הנקובים בו, המערער דרש הפרשי מדד ואילו המשיבה לא הודיעה על ביטול החוזה עקב דרישה זו. אילו היתה המשיבה מבטלת את החוזה עקב הפרתו יתכן שהיתה זכאית לקבל פיצויים, אך היא לא בחרה בדרך זו אלא דרשה מן המערער המשך העבודה מבלי לשלם לו את המגיע לו ובהעמידה תנאי של ערבות בנקאית שאותו לא חייב היה המערער לקיים. על כן אין המשיבה זכאית לקבל פיצויים. מאידך, משבוטל החוזה צריכה היתה המשיבה לשלם למערער את השווי של מה שקיבלה, היינו המחיר הקבוע בחוזה בעד אותו חלק מן העבודות שבוצע. מכיון שהעבודה בוצעה ע"י קבלן אחר והמערער לא המשיך בה, צריך היה להרשות למערער לתקן את כתב התביעה באופן שהתביעה תכלול לא רק 70 אחוז מסכום החשבון אלא את סכום החשבון במלואו ובענין זה יש לקבל את הערעור של המערער. לעומת זאת צודקת המשיבה שאינה חייבת לשלם למערער הפרשי מדד. החלטת המועצה על תשלום הפרשים הותנתה בקבלת אישור מהממונה על המחוז ואישור כזה לא נתקבל. תשלום הפרשי מדד מהווה שינוי בחוזה ומסמך המתיימר לשנות את החוזה צריך להיות חתום בהתאם לצו המועצות המקומיות ע"י ראש המועצה והגזבר וחותמת המועצה. המכתב שכתב ראש המועצה למערער לא יצר התחייבות בעלת תוקף והמשיבה אינה חייבת לשלם למערער הפרשי מדד. מאידך, מכיון שבינתיים חוקק חוק פסיקת ריבית, הרי הסכום כפי שחוייבה המשיבה לשלם, יהיה צמוד למדד מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. (בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד חדאד למערער, עו"ד עמאר למשיבה. 1.3.79).

ע.א. 128/78 - שקד את סלוס בע"מ נגד מנהל המכס והבלו

*בקשה לתיקון פס"ד וחיוב בריבית (הבקשה נדחתה).

המבקשת זכתה בביהמ"ש העליון בערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי והמשיב חוייב להחזיר לה סכומים ששולמו כמס קניה. עתה היא מבקשת לתקן את פסה"ד מכח תקנה 486 לתקנות סדר הדין האזרחי ע"י פסיקת ריבית מירבית על הסכומיםשבהחזרתם חוייב המשיב. הבקשה נדחתה, תקנה 486 מסמיכה בימ"ש לתקן טעות סופר, או שגיאות שחלו בפסיקתו מחמת פליטת קולמוס, או השמטה מקרית. כאן אי חיוב בריבית לא היה תוצאה של השמטה. את התביעה לריבית חייבת היתה המבקשת לכלול בהודעת הערעור ולא עשתה כן, ולכן לא היתה רשאית להעלות תביעה זו בביהמ"ש העליון. (בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט אשר. 4.4.79).

ע.א. 544/78 - בניני גינדי בע"מ נגד יצחק וברוריה אפללו

*אי ביצוע הסכם בטענה של הטעייה (הערעור נתקבל).

המשיבים רכשו דירה מקבלן בשם מזרחי בבית שנועד להירשם כבית משותף, רישום הבית היה מסור בידי עו"ד גינדי, היו קשיים ברישום הבית באשר הקבלן לא שילם מס רכוש, והמשיבים החליטו למכור את הדירה, עו"ד גינדי ניהל אתם מו"מ לרכישת הדירה עבור לקוח, הם דרשו 300 אלף ל"י ועוה"ד הוריד את המחיר ל- 285 אלף ל"י. נערך זכרון דברים שלפיו אמור היה הקונה לשלם 100 אלף ל"י בעת חתימת החוזה, 100 אלף ל"י בעת מסירת החזקה, ו- 85 אלף ל"י בתוך 6 חודשים מהחוזה. לאחר מכן ערך עו"ד גינדי חוזה ובו שונה מועד התשלום השלישי והותנה בביצוע הרישום בטאבו. מועדי התשלום נכתבו בכתב יד והמשיבים חתמו ליד הכתוב, המשיבים טוענים כי רק בעת מסירת החזקה שמו לב שהתשלום האחרון נדחה על לביצוע הרישום בטאבו. לאחר שפרץ הסכסוך נודע למשיבים כי הקונה היא החברה השייכת לאחיו של עו"ד גינדי. הם ראו את עצמם מרומים, שכן לטענתם עו"ד גינדי ידע שאין באפשרותו להעביר את הבעלות על שם הקונה. משסירבה הקונה לשלם את יתרת המחיר הודיעו המשיבים על ביטול החוזה מחמת הטעייה, טעות ועושק. ביהמ"ש המחוזי שנתבקש להצהיר על בטלות החוזה נעתר לבקשה והערעור על כך נתקבל. המשיבים חתמו על החוזה ומועדי התשלומים והיתה עדותו של עו"ד גינדי כי הסביר למשיבים את תאריכי התשלומים ואין לראות כאן כל הטעיה. קביעת השופט שהמשיבים לא ידעו על השינוי במועד התשלום השלישי נוגדת את העובדה שחתמו בראשי תיבות ליד השינוי ואת דברי עו"ד גינדי כי הסביר למשיבים את הדברים בשעת חתימת החוזה ודבריו לא הוכחשו כלל. אמנם למוכרים לא גילה עו"ד גינדי כי הקונה היא חברה של אחיו, אבל הם ידעו שאת החוזה הם עורכים עם לקוחה של עו"ד גינדי והיו ערים לכך שהוא מייצג את האינטרס של הלקוח. אם סברו המערערים שהם זקוקים לעזרתו של עו"ד הרי יכלו לפעול בהתאם, ואם בחרו לחתום על החוזה כמות שהוא אין בידם לטעון שלא הבינו על מה הם חותמים. נוסף לכך, אם לא הבינו את ההוראות החלות על התשלום השלישי, הרי זו טעות סובייקטיבית שלא באה כתוצאה מהטעייה וטעות כזו אינה משמשת עילה לביטולו של חוזה.

(בפני השופטים: אשר, אלון, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד ע. עדיני למערערת, עו"ד י. סהר למשיבים. 28.3.79).

ע.א. 36/79 - דוד שבתאי נגד קצין התגמולים

*תביעת תגמולים בגין מחלה שפרצה בעת השרות הצבאי (הערעור נדחה).

המערער שירת במלחמת יום הכיפורים באיזור התעלה ובתקרית אש החל לרעוד בכל גופו, חש התכווצויות ופרץ בבכי ממושך ונכנס לדכאון עמוק, מן
החומר הרפואי עולה ברורות שהמערער אינו סובל משום מחלת נפש אלא אובחנה אצלו אישיות ילדותית תלותית וועדת הערעורים קבעה כי היה בשרות כדי להחמיר את המחלה וכי ההחמרה טרם חלפה. המערער טוען כי יש לראות את נכותו כאילו נגרמה ע"י השרות וערעורו נדחה, כשנתיים וחצי לפני מלחמת יום הכיפורים עמד המערער בבדיקה במרפאה צבאית וכבר אז נתקל המערער בבעיות ונטה להתפרצויות, דיכאון ועצבנות, צודק המערער שאלה אינם סימנים של מחלת נפש, ואילו היה מדובר במחלת נפש שפרצה בתקופת השרות היו רואים אותה כמחלה שפרצה עקב השרות ואין בסימנים קודמים של עצבנות או ילדותיותמשום גילוי מוקדם של מחלת נפש. מה שאין כן כאשר הסימנים שנתגלו לפני תחילת השרות ואלה שנתגלו בתקופת השרות הם אותם סימנים ועל אותה נכות גופא הם מעידים. אז ניתן לראות בנכות עקב השרות החמרה ולא התפרצות של המחלה.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד נ. גרינברג למערער, עו"ד י. בן אור למשיב. 4.4.79).

ע.א. 29/79 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד פלונית

*מעשה אלימות לצורך תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).

תביעתה של המשיבה לתגמולים בגין מעשי אלימות נציונל סוציאליסטיכמשמעותם בחוק הגרמני, הוגשה בשנת 1969 ובה נטען ע"י המשיבה כי חיילים גרמניים התפרצו לביתם ואנסו אותה ואת אחותה בהיותן קטינות, ומאז ועד היום אינה יכולה להתגבר על הבושה וסובלת מעצבנות קשה, כאבי ראש ופחדים, הרשות המוסמכת וכן ועדת העררים לא האמינו למשיבה כי היא נאנסה, אלא כי אחותה בת ה- 13 נאנסה. אולם ועדת העררים קבעה כי המשיבה שהיתה בשעת מעשה בת 15, ראתה את אחותה כשהיא נאנסת ולפיכך קיימת "אפשרות סבירה" שהמשיבה לקתה בהלם עקב הזעזוע והלם זה יתכן וגרם לנכותה. כיון שכך החליטו רוב חברי הועדה להחזיר את הדין לרשות המוסמכתשתדון בתביעת המשיבה לגופה, כאילו היא מבוססת על הלם זה כמעשה אלימות שגרם לנכותה, דעת המיעוט היתה כי עילת התביעה היתה מעשה אונס בגופה שלה ואין בסמכות הועדה לשים בפי המשיבה דברים שלא אמרה ולשמש לה מליצים. המערערת מבקשת מביהמ"ש העליון כי יאמץ את דעת המיעוט אך הערעור נדחה, אם מעשה האונס של האחות הוכר כמעשה אלימות, כי אז גם כל התוצאות הישירות של המעשה, וגם הלם נפשי הנובע מכך הוא בגדר מעשה אלימות. עילת תביעתה של המשיבה היא מעשה האונס שנעשה בידי החיילים הגרמניים. בתביעה המקורית טענה המשיבה שגם היא וגם אחותה נאנסו, ועתה מתברר שרק האחות נאנסה והיא היתה בשעת מעשה בבית, אין כל ספק שהמחזה שנתגלה לעיני ילדה זו יכול היה להביאה לידי פחד ובהלה שהיה בהם כדי להעבירה על דעתה, יתירה מזו, אין לומר שרשות שיפוטית שבאה לפניה תביעת נכה המייחסת את הנכות לאירוע פלוני, אינה רשאית לקבל את התביעה, אם עולה מן הראיות שיש לייחס את הנכות לאירוע אחר, שאף הוא כשר לשמש עילה לתביעה. בהליכים אזרחיים רגילים רשאי ביהמ"ש להרשות תיקון התביעה ובהליכים לפי חוקי הנכים אין אף צורך בתיקון התביעה.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. דורנר למערער, עו"ד י. קונפינו למשיבה. 10.4.79).

ע.א. 298/76 - מזל מיבלום ואח' נגד אליהו ברזאני ואח'

*צו לביצוע הסכם מכר של דירה (הערעור נדחה).

למנוח ישראל עטיה היתה דירה וזו רשומה עדיין על שמו, המערערת חתמה בשמה ובשם אמה על הסכם עם המשיב בדבר מכירת הדירה. למנוח יורשים נוספים שהביעו הסכמתם לביצוע המכירה, ההסכם נעשה בדצמבר 1970 והמחיר שנקבע היה 15
אלף ל"י במזומן ועוד 4 אלפים ל"י בתוך מספר חודשים. בעת עשיית ההסכם היתה האם המערערת השניה, גרה בדירה ובינואר 1971 פינתה את הדירה והמשיב קיבל את המפתחות והכניס לדירה את רהיטיו. כשהלכו הצדדים לערוך חוזה פורמלי אצל עו"ד נתגלעו חילוקי דעות ביניהם ובאפריל 1971 חזרו המערערת ואמה לדירה באמצעות מפתחות שנשארו בידם, המשיב הזעיק את המשטרה וזו הפנתה אותו לביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי הורה על אכיפת ההסכם והערעור על כך נדחה. לטענה כי קיום הסכם המכר לא הוכח כדבעי מכיון שהוצג רק צילום ממנו בלי שהוכחה במידה מספקת טענת המשיב שמקור ההסכם אבד - המשיב הגיש תצהיר כי ההסכם אבד אצל עורך דינו והשופט קיבל את דבריו כראיה מספקת על אובדן המסמך ודי בכך. אין גם להתערב בממצא העובדתי כי המערערת פעלה בעיסקת המכר גם בשם אמה. פרקליטו של המשיב דרש בפברואר 1971 מהמערערת לבצע את ההסכם או לבטלו ולפצות את המשיב על נזקיו, ואילו קיבלה המערערת את ההצעה החילופיתלבטל את ההסכם יכלה לעשות כן, אבל היא לא קיבלה את ההצעה, אלא עמדה על גירסתה שההסכם בוטל בעת הפגישה אצל עוה"ד וגירסה זו נדחתה, כאמור, ע"י ביהמ"ש. לטענה כי מתן צו אכיפה יכביד על האם שהיא בת 80 - בחותמה על הסכם המכר קיבלה המערערת על עצמה את האחריות למציאת מקום מגורים לאם ושובה של האם לדירה היה מעשה, מובהק של השגת גבול. מאידך, המשיב הינו רווק שהשקיע את כל כספו בקניית הדירה וממתין מזה שנים לקבלת הדירה שקנה. ההסכם נערך לפני חקיקת חוק החוזים, ולפי ההלכה הקודמת ניתן צו אכיפה במקרקעין כדבר שבשיגרה, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות שלא לאכוף את ההסכם. המערערת החזירה למשיב את הסכום של 15 אלף ל"י אך הוא סירב לקבלו, ובפברואר 1974 הפקידה את הסכום בבנק לזכות המשיב והוא נמנע מלקבלו. אי לכך אין לקבל את הדרישה האלטרנטיבית של המערערת כי הסכום של 15 אלף ל"י ישוערך עתה, עם זאת יש מקום לשערך את הסכום של 4 אלפים ל"י שנשאר בידי המשיב והוא ישולם כשהוא צמוד.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. כהן למערערים, עו"ד נ. ממוני למשיב. 20.3.79).

ב.ש. 82/79 - יעקב מגרילי שווילי נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (גניבת שק דואר ע"י עובד צבור) (הערעור נדחה).

העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי, יחד עם שמונה אחרים, בקשירת קשר לגנוב שק דואר שהכיל חפצי חן בשדה התעופה בן גוריון, ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים והערר נדחה, יש חומר לכאורה נגד העורר המצדיק את מעצרו. לנוכח טענות שונות בדבר חומר שלא הגיע לסניגור, חזר ביהמ"ש העליון וקבע את הכללים דלהלן: כאשר התביעה מבקשת מעצר עד תום ההליכים, לאחר הגשת כתב אישום, עליה לוודא כי הסניגור או הנאשם עצמו יקבלו מבעוד מועד עותק מכתב האישום; זכותה של הסניגוריה לעיין, לפני הדיון בבקשת המעצר, בכל חומר הראיות שמן החובה להעמידו לרשותה לפי סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי; על בקשות להארכת מעצר, לאחר שהתמנה סניגור, יש למסור הודעה מראש, מבעוד מועד, לסניגור.

(בפני: השופט שמגר. עו"ד א. מרינסקי לעורר, עו"ד רג'יניאנו למשיבה. 30.3.79).

ב.ש. 91/79 - חודידטוב שרה נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (תקיפה ונסיון לרצח) (הערר נדחה).

המבקשת הואשמה בתקיפה וגרימת חבלה בנסיבות מחמירות ונסיון לרצח וביהמ"ש הורה על מעצרה עד גמר ההליכים. הערר נדחה, את החבלה גרמה העוררת למתלונן בפברואר 1979 ואת הנסיון לרצח ביצעה כעבור שבועיים כלפי אותו מתלונן על רקע של יחסים שהיו קיימים ביניהם. יש להצדיק את המשך המעצר בגלל חומרת
המעשה ובמיוחד כי הנסיון לרצח היה כבר מקרה שני של תקיפה וקיימת סכנה למתלונן אם העוררת תשוחרר. נכון שמעצר העוררת גורם סבל למשפחתה ולילדיה, אך השיקולים של חומרת העבירה וסכנת הישנות מעשה האלימות, מחייבים את המעצר עד גמר ההליכים. (בפני: השופט י. כהן, עו"ד חנוך לעוררת, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 6.4.79).

ב.ש. 90/79 - מירילשוילי איסק נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (גניבת שק דאר ע"י עובד צבור) (הערר נדחה).

העורר, עובד ברשות שדות התעופה, הואשם, יחד עם אחרים, בגניבת שק דואר וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש ראיות לכאורה נגד העורר ובהתחשב בחומרת העבירה מן הראוי לצוות על מעצרו. אין לקבל את הטענה שהראיות שבידי התביעה אינן מספיקות, לכאורה, לביסוס ההרשעה. העבירה על פקודת הדאר היא עבירה חמורה שהעונש המקסימלי בגינה הוא 15 שנות מאסר. עבירות כגון אלה מרובות וחומרתן המיוחדת, כשהן נעשות ע"י עובדי ציבור, מחייבת מעצר נאשמים עד גמר ההליכים.

(בפני: השופט י. כהן. עו"ד גב' לידסקי למבקש, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 6.4.79).

ב.ש. 83/79 - שאול שוחט נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (ביום התפרצויות לצורך קבלת דמי בטוח) (הערר נדחה).

העורר הינו בעל סוכנות ביטוח בירושלים, והוא מואשם בארבעה אישומים של קשירת קשר לתכנן ולבצע התפרצויות ולביים התפרצויות כדי לאפשר לבעלי הפוליסות לקבל כספים מחברת הביטוח, וכן בשינוי פוליסה של מכונית מבוטחת כדי שהמבוטח יוכל לגבות דמי ביטוח וכדו'. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. בנסיבות האמורות, כשמדובר בעבירות חמורות המבוצעות ע"י בעל סוכנות לביטוח ותוך כדי תכנון משותף עם אחרים, הרי עצם חומרת העבירות מצדיקה את המעצר. נוסף לכך מדובר בעדים ששיתפו פעולה עם העורר בביצוע העבירות, ואחד העדים, שהוא בעל עבר פלילי, היה עובד של העורר, ובתנאים אלה קיים גם חשש שהעורר יוכל להשפיע על חלק מן העדים.

(בפני: השופט בכור. עו"ד תוסיה כהן למבקש, עו"ד שפי למשיבה. 2.4.79).

ב.ש. 84/79 - יוסף וקנין נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (סמים) (הערר נדחה).

העורר מואשם בעבירות, של מכירת 24 גרם חשיש לשוטר שהתחזה כסטודנט, ובהחזקת כמות של 21 גרם חשיש, וביהמ"ש הורה על מעצרו עד לבירור דינו. הערר נדחה. סחר בסמים הפך למכת מדינה ובמשפטים בהם האשמה היא סחר בסמים והחזקת סמים לצורכי מסחר הכלל הוא שיש לעצור נאשמים עד לבירור דינם במידה וקיימות ראיות לכאורה. בעניננו הואשמו יחד עם העורר, בעבירה הראשונה, עוד שנים ואחד מהם שוחרר בערובה. ברם, השופט הסביר את השוני בין העורר ובין הנאשם ששוחרר בערובה, בכך שהעורר מואשם בעבירה נוספת ויש לו הרשעה קודמת.

(בפני: השופט בכור. עו"ד גב' גלבוע לעורר, עו"ד רזניק למשיבה. 5.4.79).

ב.ש. 88/79 - מדינת ישראל נגד דוד אסוף

*שחרור בערובה (סמים) (הערר נדחה).

המשיב הואשם בעבירות של סחר בסמים וביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורו בערובה. הערר נדחה פרט לתוספת תנאים שעל המשיב למלא. באישומים של סחר בסמים אין לקבוע כלל נוקשה בל יעבור כי בכל מקרה חייב ביהמ"ש לצוות על מעצר עד גמר ההליכים. כל מקרה יש לדון לפי נסיבותיו, מתוך התחשבות מיוחדת בכך שבתקופה זו העבירות של סחר בסמים הן נפוצות ויש בהן סכנה מרובה לציבור. השיקול אם לעצור נאשם או לשחררו הוא בראש ובראשונה בידי השופט הדן בענין, וכדי להצליח בערר יש
להראות ששיקולי ביהמ"ש קמא היו מופרכים ושיש נימוקים כבדי משקל שביהמ"ש שלערעור יתערב בשיקולים אלה, במקרה דנא מואשם המשיב במכירת כשני גרם חשיש לשוטר סמוי. העבירה בוצעה ביום 12.10.78 והמעצר בוצע ביום 21.3.79 באשר המשטרה היתה מעונינת בהמשך פעילותו של השוטר, כשנעצר המשיב נתפס ברשותו חשיש במשקל 0.3 גרם. למשיב יש הרשעות קודמות ובכללן אחת של החזקת סמים מסוכנים. נימוקו העיקרי של ביהמ"ש היה כי העבירה נעברה למעלה מ- 5 חודשים לפני המעצר ואין סכנה שהשחרור יסכל את הליכי המשפט. אין זה מקרה מתאים להתערב בשיקול דעתו של השופט קמא. במשך התקופה של 5 חודשים שאותו שוטר המשיך בפעילותו לא נתגלתה כל פעילות נוספת של המשיב בסחר בסמים, ברם, כדי לאפשר פיקוח יתר על מעשיו של המשיב עליו להתייצבכל יום במשטרה ולהימצא בדירתו משעה 9 בערב עד 5 בבוקר.

(בפני: השופט י. כהן. 1.4.79).

ב.ש. 87/79 - מדינת ישראל נגד דוד בן אברהם כהן

*שחרור בערובה (סמים) (הערר נדחה).

בענין דנא מואשם המשיב במכירת כ- 3 גרם חשיש לשוטר סמוי וכל הנסיבות היו כמו בב.ש. 88/79 הנ"ל. מאותם טעמים נדחה גם בענין דנא הערר של המדינה על שחרור המשיב וכמו בערר הקודם גם כאן חוייב המשיב להתייצב פעם ביום במשטרה ולהימצא בדירת מגוריו כאמור.

(בפני: השופט י. כהן, עו"ד בן טובים לעוררת, עו"ד ברדוגו למשיב. 1.4.79).

ב.ש. 67/79 - אליהו חברה לבטוח בע"מ נגד יצחק פרלמוטר

*העברת מקום הדיון (הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש תובענה נגד המבקשת בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בספטמבר 1978, כתב ההגנה הוגש בדצמבר 1978, כאשר המשיב הסכים להארכת המועד, ואילו במרץ 1979 הוגשה בקשה לשינוי מקום הדיון. הבקשה נדחתה. אכן, לנוכח הפרטים שבבקשה ובתצהיר אין ספק שלא מן הראוי היה להגיש את התובענה בבאר שבע, ואולם מאחר שהמבקשת השהתה את בקשתה לשינוי מקום הדיון, אין להיעתר לבקשתה. (בפני: הנשיא זוסמן, עו"ד נ. ריבון למבקשת, עו"ד י. צבן למשיב. 3.4.79).

המ' 900/78 - אריון בע"מ נגד קרן קיימת לישראל בע"מ

*בקשה לרשות ערעור בטענה כי הערכאות דלמטה טעו (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

הכלל הוא שתובענה שראשיתה בבימ"ש השלום סופה בביהמ"ש המחוזי. בעל דין החפץ להביא ענינו בפני ערכאת ערעור שניה, חייב להראות שקיימת שאלה של חוק בעלת חשיבות ציבורית ועקרונית הראויה להיות נדונה בביהמ"ש העליון. השאלה אם צדקו הערכאות הקודמות או טעו, איננה משמשת בדרך כלל קנה מידה לקבוע על פיו אם ראוי הענין לבוא בפני ביהמ"ש העליון.

(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ע. וקס למבקשת. עו"ד גב' רבין למשיבה. 3.4.79).

בר"ע 39/79 - הלדה נסר נגד עירית נצרת ואח'

*בקשה לרשות לערער על החלטה לדחות ערעור עקב אי הופעת עורך הדין (הבקשה נדחתה).

ביום שנקבע לבירור ערעור של המבקשת נגד המשיבים, בביהמ"ש המחוזי לא התייצב ב"כ המבקשת. משביקש לבטל את ההחלטה שניתנה בהיעדרו הסתמך על תעודה רפואית שיום קודם לכן חלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היתה לעו"ד שהות להודיע בעוד מועד על מחלתו ולא עשה כן, ואעפ"כ היה ביהמ"ש מוכן לבטל את ההחלטה שנתן, אלא שביום שנקבע לבירור בקשת הביטול, ביום 22.1.79 שוב לא התייצב הפרקליט ובקשת הביטול נדחתה. בבקשתו לרשות ערעור על ההחלטה האחרונה מתרץ הפרקליט את אי התייצבותו בכך שביקש את דחיית המועד וכי שלא בדין השופט לא נעתר לו. תירוץ
זה אינו יכול להתקבל. הפרקליט הגיש ביום 12.1.79 בקשת דחייה, בטענה שהוא עסוק ביום הדיון בבימ"ש אחר. השופט הורה ביום 14.1.79 כי הפרקליט יתקשר בעצמו עם המשיביםויתאם אתם את הזמן לשמיעת הבקשה, הוראה זו נמסרה לפקידה במשרדו של הפרקליט ובתיק ביהמ"ש אין כל זכר לכך שהפרקליט מילא אחר הוראת השופט, זאת ועוד, העובדה שיש לעו"ד משפטים אחרים באותו יום אינה עילה לדחייה ובמקרה כזה על עוה"ד להעביר את הטיפול באחד הענינים לעו"ד אחר.

(בפני: הנשיא זוסמן. 8.4.79).

בג"צ 198/79 - יעקב אלעזר נגד בית הדין הרבני האיזורי ואח'

*טענה נגד בי"ד רבני שאינו מוציא פס"ד במועד (העתירה נדחתה).

בין העותר לבין אשתו מתנהלים דיונים בביה"ד הרבני האיזורי ולטענתו נסתיימו הדיונים בדצמבר 1978 ועד כה לא ניתן פסק הדין. הוא ביקש כי בג"צ יתערב בענין ובקשתו נדחתה. בידי העותר לפנות בדרך הדיונית הנכונה אל בית הדין, או אל אב ביה"ד המופקד על בית הדין האזורי, או אף לערכאת ערעור ולשטוח בפניהם את בקשתו בענין זה. אין נסיבות הענין וטיבו מצדיקים התערבות בג"צ.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בנאדו לעותר. 3.4.79).

בג"צ 154/79 - ד"ר אנרי בן בסת נגד נשיא ביה"ד לעבודה

*טענה נגד בי"ד לעבודה בגין אי קביעת מועד לשמיעת תובענה (העתירה נדחתה).

ענינה של העתירה איחור הקיים, לדעת העותר, בקביעת מועד שמיעה של משפט שהוא מנהל בביה"ד לעבודה בירושלים. לטענת העותר נדחה מועד המשפט לאוקטובר 1979 ופניותיו להקדמתו לא נענו. עתירתו של העותר כי בג"צ יתערב בכך נדחתה. על העותר להפנות בקשותיו לבית הדין הנוגע בדבר, אין בג"צ מקיים פיקוח על סדרי קביעת המשפטים בבית הדין לעבודה.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. העותר לעצמו. 3.4.79).

בג"צ 167/79 - שייח' אחמד מחמסיין אבו ג'ויעד ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*תשלום הוצאות לעותר (העתירה נדחתה).

העותרים הגישו עתירה נגד המשיבים בגין הפקעת מקרקעין שבוצעה שלא כדין. אחרי הגשת העתירה ניתן ע"י שר האוצר צו בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) ולאחר הוצאת הצו אין עוד מקום לעתירה כיון שכך בוטלה העתירה, אך המדינה חוייבה לשלם לעותרים הוצאות בסכום של 5 אלפים ל"י.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, בכור, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ח. רוזנצוייג לעותרים, עו"ד גב' ד. ביניש למשיבים. 4.4.79).

בג"צ 196/79 - ארנולד ריצ'רד מרטין נגד שולמית מרטין

*דיון בהחזקת קטין כשהענין נדון בבימ"ש מחוזי (העתירה נדחתה).

בני הזוג נשואים ולהם ילד שנולד בדצמבר 1976. בני הזוג התגוררו באנגליה, העותר הוא תושב אנגליה והמשיבה היא ילידת הארץ בעלת אזרחות ישראלית. בדצמבר 1978 עזבה המשיבה, יחד עם בנה, את אנגליה וחזרה אל הוריה החיים בישראל. כאן הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה כי יורה שהבן יהיה במשמורתה ויאסר על הוצאתו מהארץ, וביהמ"ש אסר בצו ביניים על הוצאת הקטין מן הארץ וכן אסר על העותר ליטול את הקטין מרשותה או ממשמורתה של המשיבה, לאחר מכן הגיש העותר תביעה לבימ"ש באנגליה ושם קיבל צו ביניים האוסר על הוצאת הקטין מאנגליה, אך כאמור היה כבר הקטין בישראל. עתירת העותר להורות למשיבה למסור לו את הקטין נדחתה, שכן הענין מצוי בפני רשות שיפוטית מוסמכת. יש יסוד להניח שכל השאלות העולות בהקשר זה בפני בג"צ, יתבררו כדבעי בפני ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אוסטר לעותר. 2.4.79).

בג"צ 24/79 - קרול רוזנבלט נגד שר הבנוי והשיכון ואח'

*עתירה לבג"צ בגין הפסקת מים וחשמל לדייר משרד השכון לאחר תום מועד החוזה (העתירה נדחתה).

העותרת עלתה ארצה בשנת 1974 ולפי הפניית משרד הקליטה נמסר לעותרת ע"י משרד הבינוי והשיכון מזנון בימית להפעלה, ונחתם הסכם שלפיו שילמה העותרת דמי שימוש חודשיים. ההסכם היה לשנה אחת עד יום 31.10.78. לפני שנסתיימה תקופת ההסכם פירסם משרד הבינוי מכרז פומבי ובו זכו אחרים. נשלחה לעותרת דרישה לפנות את המושכר בתום תקופת ההסכם, אך היא סירבה והמדינה חתמה על הסכם עם הזוכה במכרז שלפיו התחייב משרד הבינוי להעמיד לרשות הזוכה את המזנון. נגד העותרת הוגשה תביעה לסילוק יד ובינתיים הפסיק משרד הבינוי והשיכון את הספקת המים והחשמל למזנון. העתירה לצוות על המשיבים לחדש את הספקת המים והחשמל נדחתה. כדי להצדיק מתן צו ע"י בג"צ היתה העותרת צריכה להראות שהמשיבים חייבים עפ"י דין להמשיך ולספק לה מים וחשמל אחרי תום תקופת ההסכם, והיא לא הצליחה להראות אפילו לכאורה שחובה כזו מוטלת על המשיבים. בהסכם עצמו לא נאמר דבר על הספקת המים והחשמל. אכן, קיימת הנחה שבחוזה שכירות המשכיר מתחייב, מכללא גם אם הדבר לא פורש בחוזה, לאפשר לשוכר להפיק את ההנאה מהמושכר בהתאם למטרות השכירות, אך זאת כל עוד ההסכם היה בתוקף, וחובה זו פסקה עם סיום תקופת ההסכם. הביסוס לקיומה של חובה כזו, שהוא הסכם מכללא, אינו יכול להתקיים אחרי תום תקופת ההסכם. בהתחשב במסקנה האמורה, אין צורך לדון בשאלה אם התערבות בג"צ בענין זה מוצדקת לפי הפירושים שניתנו בפסיקה לגבי סמכות בג"צ, המבוססת על סעיף 7 לחוק בתי המשפט.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ל. לוי לעותרת, עו"ד יאראק למשיבים. 8.4.79).

בג"צ 663/78 - מנהלת קרית ארבע ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*סמכות בי"ד לעבודה לדון בסכסוך עבודה בין עובד לבין מינהלת קרית ארבע (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

לשני המשיבים, רחל ויגאל קליין, היתה מחלוקת עם מנהלת קרית ארבע בתחום יחסי העבודה. ביה"ד האזורי לעבודה בירושלים קבע כי אין לו סמכות לדון בסכסוך זה. ביה"ד הארצי קיבל ברוב דעות את הערעור וקבע שיש לו סמכות דיון, ונימוקו כי מנהלת קרית ארבע היא רשות הפועלת מטעם מפקד האזור, שנתמנה ע"י הרשויות של צה"ל, וכי על עובדים ישראליים המועסקים ע"י מפקד האזור, המפעיל סמכויותיו בשטח הנתון לשליטתו, חל משפט העבודה של ישראל לרבות האפשרות להתדיין בפני בית הדין לעבודה. העתירה נדחתה. לפני שבג"צ ידון לגופו של ענין עליו לקבוע אם בהתאם למדיניות של בג"צ יש מקום להתערב בנושא בכלל. נקודת המוצא של בג"צ הינה כי סמכותו משתרעת על כל מקרה בו גוף הפועל עפ"י דין חורג מסמכותו או נמנע מלהשתמש בסמכותו או עושה טעות משפטית העולה מתוך החומר שהיה בפניו או פועל בניגוד לעיקרי הצדק הטבעי, השאלה היא אם כאן נתגלה פגם כזה, מפקד האזור שואב את סמכויותיו מן הכללים של המשפט הבינלאומי, אולם נטילת סמכויות המוקנות לרשות פלונית מכח המשפט הבינלאומי אינה מנתקת את הרשות האמורה מן הרבון שכונן אותה.
פסק הדין ניתן מפי השופט שמגר, והשופט י. כהן הוסיף כי אין מקום להתערבות בג"צ גם מבחינה נוספת. כיון שהמנהלה היא הרשות הפועלת מטעם מפקד אזור יהודה ושומרון, הרי שבימ"ש מקומי בשטחים מנוע מלדון בכל תביעה נגד המנהלה, ואם תחסם בפני המשיבים הדרך לפנות לבית דין בישראל, לא תהיה כל ערכאה שתוכל לדון בתביעתם נגד המינהל. בנסיבות אלה על בג"צ להימנע מלהתערב מן הטעם שהסעד הנדרש מבג"צ אינו דרוש לעשיית הצדק. בנדון זה סוקר השופט י. כהן את הפסיקה השונה ואת ההתייחסותאליה בכל הנוגע לפעולות בג"צ במסגרת ההוראה שבסעיף 7(א) לחוק בתי המשפט.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. עו"ד שטרן לעותרים, עו"ד לוין למשיבים. 9.4.79).

בג"צ 843/78 - אליעזר ברנר נגד שר הקליטה וועדת המוניות ואח'

*רשיון למונית לתושב חוזר שיש לו מעמד של עולה חדש (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר עלה ארצה בשנת 1947, לאחר מכן ירד והשתקע בגרמניה, שם קיבל בשנת 1964 רשיון מונית ועבד כנהג מונית עד 1976 כשחזר ארצה. בשנת 1971 ויתר על אזרחותו הישראלית, ולפיכך, כשחזר ארצה עלה עפ"י אשרת עולה ולא כתושב חוזר, לפי הגדרה בתקנות הדנות בהענקת רשיון מונית לעולה חדש. ניתנות הקלות מסויימות לעולה חדש, ובין היתר נקבע כי עולה יקבל רשיון מונית אם נתקיימו בו מספר תנאים, ובכללם כי ביום הקובע היה בעל רשיון לנהיגה במונית בישראל, וכן ששר הקליטה המליץ לתת לו רשיון מונית. ביום הקובע עוד לא היה לעותר רשיון לנהיגה במונית בארץ. הרשות המוסמכת דחתה את בקשתו לקבלת מונית, אך לא רק באשר לא היה בעל רשיון לנהיגת מונית, אלא גם מפני שלא נתקבלה המלצת השר, ההמלצה לא ניתנה באשר לא ראו בעותר עולה חדש אלא תושב חוזר. ביהמ"ש העליון ביטל את הצע"ת מן הטעם שביום הקובע לא היה לעותר רשיון נהיגה. ברם, הרשויות המוסמכות עומדות לתת אפשרות חדשה להגשת בקשות, כך שביום הקובע הבא כבר יהיה לעותר רשיון נהיגה, ושוב תתעורר השאלה אם השר יתן לו המלצה. בג"צ החליט לדון בנושא ולתת פסק הצהרתי כי שגתה הועדה בסוברה כי העותר אינו עולה חדש אלא תושב חוזר, שכן עפ"י המשמעות הפשוטה של התקנות הנוגעות לענין, העותר הוא עולה חדש.

(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ח. סתיו לעותר, עו"ד גב' מ. נאור למשיבים. 8.4.79).

בג"צ 789/78 - דוד אופק ואח' נגד שר הפנים והמשטרה ואח'

*פקודת המפכ"ל האוסרת התאגדות שוטרים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העותרים הם שוטרים המבקשים להתאגדבאיגוד מקצועי משלהם, הדבר נאסר עליהם מכח פקודת קבע של המפכ"ל ועתירת העותרים נתקבלה. בג"צ דן בשאלה אם מוסמך המפכ"ל להוציא פקודת קבע האוסרת את התארגנות השוטרים והגיע למסקנה כי פקודות הקבע אינן מעוגנות בחוק. אם כי פקודת המפכ"ל, שהוא בעל הדרגה הגבוהה ביותר במשטרה, צריכים הנתונים לפיקודו למלא, הרי פקודת הקבע הבאה לפגוע בזכות יסוד של האזרח להתאגד, איננה בגדר סמכות המפכ"ל, כל עוד לא הוסמך לכך במפורש ע"י המחוקק.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד גולדנברג ולוינסון לעותרים, עוה"ד ביניש ושקד למשיבים. 29.4.79).

בג"צ 139/79 - יהודה אריש נגד שר הפנים והמשטרה ואח'

*הפקעת רשיון להתהלך חפשי (העתירה נדחתה).

העותר היה כלוא ותקופת מאסרו עמדה להסתיים ביום 31.12.77. ביום 22.5.77 נתנה לו ועדת השחרורים רשיון להתהלך חופשי. ביום 28.12.77 פנה היועהמ"ש לועדה בבקשה להפקיע את רשיונו של העותר, באשר בתקופת שחרורו ביצע שתי עבירות שבעטיין הוגשו נגדו כתבי אישום. נציבות בתי הסוהר שלחה כבר ביום 5.12.77 מברק לעותר בו נדרש להתייצב ביום 30.12 בשעה 10 לפני הועדה לדיון בבקשה להפקעת הרשיון. העותר לא התייצב והועדה דנה בהיעדרו והחליטה להפקיע את הרשיון. העתירה נדחתה. העותר היה זכאי להשתחרר מכלאו ביום 31.12.77 ויום זה היה יום שבת, ולכן, לפי סעיף 64 לפקודת בתי הסוהר, צריך היה לשחררו ב-30.12.77 בשעה 12 בצהריים. באותו יום התכנסה הועדה והחליטה על ביטול הרשיון ואין יודעים אם קיבלה את ההחלטה לפני שעה 12 או לאחר שעה 12. טוען העותר כי אם נתקבלה ההחלטה לאחר שעה 12 אין היא תופסת שכן אז הופקע הרשיון לאחר תום תוקפו, טענה זו אין לקבל. ראשית, מכח סעיף 29 לפקודת בתי הסוהר עמד בתוקפו עד תום תקופת המאסר, היינו עד יום 31.12.77, ותאריך זה גם נקוב ברשיון. שנית, ישיבת הועדה זומנה לשעה 10 ואין יודעים אם קיבלה
את ההחלטה לפני 12 או אחרי 12 ובאין ראיה שאיחרה ופעלה אמר פקיעת סמכותה, מן הראוי להעמיד את החלטת הועדה בחזקת כשרות. לטענה שהועדה פגעה בכללי הצדק הטבעי בכך שדנה בענינו של העותר מבלי לשומעו - העותר הוזמן להופיע בפני הועדה ולא הופיע ועל כן החלטת הועדה אינה פסולה, לעותר נשלח מברק והדבר אושר ע"י חותמת משרד התקשורת. חזקה על מברק בעיר שנמסר לתעודתו, אם לא ביום משלוחו כי אז למחרת היום. יתכן שהמברק נמסר למישהו אחר מבני המשפחה ולא לעותר אך העותר לא טען בעתירתו כי המברק לא נמסר.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, ברק. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ד. יפתח לעותר, עו"ד גב' נאור למשיבים. 26.4.79).

ע.פ. 527/78 - רחמים כהן נגד מדינת ישראל

*גניבה ע"י עובד ציבור וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער עבד כגובה מכס באחד המעברים מירדן לישראל והורשע בגניבת 40 דינר ששולמו כדמי מכס. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, והערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. באשר להרשעה - הערעור נסב על הממצאיםהעובדתיים של ביהמ"ש המחוזי ואין להתערב בממצאים אלה. לעומת זאת יש ממש בערעור על גזה"ד. העבירה נעברה בשנת 1975 וכל הזמן היה המערער משוחרר בערובה. אין זה מן הדין לשלחו עתה לכלא ולא תושג בכך כל מטרה עונשית סבירה. אי לכך יועמד עונש המאסר בפועל על 3 חודשים בלבד וביצוע המאסר ידחה ל- 3 חודשים כדי לאפשר למערער לבקש היתר לרצות עונשו בעבודת עונשין.

(בפני השופטים: ח. כהן, בכור, ברק. עו"ד לוסטיגמן למערער, עו"ד וכסלר למשיבה. 22.3.79).

ע.פ. 842/78 - אבנר שמי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוחד וסחיטה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירת שוחד וסחיטה באיומים ונדון למאסר בפועל של 4 שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לפי חומרת העבירה, והעובדה שלמערער הרשעות קודמות אין העונש חמור מדי. מאידך המערער הוא צעיר לימים, התנהגותו בכלא משביעה רצון, הוא משתתף בקורס למקצוע, וכדי לעודדו יש מקום להקל במקצת בעונש, באופן שאחת מתוך 4 השנים תהיה מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, ברק. עו"ד ח. משגב למערער. 8.4.79).

ע.פ. 857/78 - לאון שרביט נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (ביצוע עבירות במסגרת כנופייה אלימה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הוא בן 18 שנה, אך בעת ביצוע העבירות שהורשע בהן היה רק בן 17 שנה, וביהמ"ש המחוזי ישב כבימ"ש לנוער. מדובר בסידרה של עבירות המיוחסות לכנופיה שהטילה חיתתה על תושבי אשקלון במשך תקופה ארוכה, ובגין העבירות המרובות נדון המערער ל- 7 שנים מאסר בפועל. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי כתב בגזר דינו כי המערער היה מנהיג הכנופיה ודבר זה לא הוכח. אך בלעדי זאת העונש אינו חמור מדי. המערער הורשע ב- 15 מעשי עבירה, בהם מעשים של נסיון לרצח, נסיון לשוד, גרימת חבלות חמורות, החזקת נשק, התפרצויות, גניבות, שימוש ברכב ללא רשות, הצתת רכב משטרתי וכדו'. הכנופייה היתה גונבת כלי רכב רבים, משתוללת ברחובות העיר תוך סיכון חיי אדם, ולאחר מכן גורמת נזק לאותם כלי רכב. משטרת אשקלון נאלצה במשך מספר חודשים לגייס את כל שוטריה ומשאביה כדי לתפוס את הנאשם וחבריו. בנוסף לכך יש למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות ועל אף גילו הצעיר הרי הוא פושע מקצועי ובכל נסיבות הענין אין להקל בעונשו.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. עו"ד ר. יואל למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיב. 27.3.79).

ע.פ. 723/78 - משה בוטנרי ומשה מזרחי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת נשק מצה"ל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערים גנבו 6 רמוני יד ומכרו אותם לאחד דוד אוחנה ולאחר שלושה ימים שוב עברו עבירה של גניבת נשק וזאת לאחר שאותו אוחנה הסית אותם. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערים עונש של 6 שנים מאסר שמתוכם 3 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל, מבחינת חומרת העבירות אין העונש חמור יתר על המדה ואולם ביהמ"ש המחוזי לא נתן דעתו לעובדה שהשניים ביצעו את העבירות כתוצאה מכך שאותו אוחנה הסית והדיח אותם. יש להקל בעונשים ולהעמיד את המאסר על 4 שנים שמתוכם שנתיים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אלון, עו"ד מפקין למערערים, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 29.3.79).

ע.פ. 748/78 - אברהים אלסטור נגד מדינת ישראל

*ביצוע שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של שוד ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה מבוססת על הקלטת שיחה שהתנהלה במכונית משטרה בין המערער לבין נאשם אחר באותו שוד. אין ספק שאם הדברים הכתובים בתמליל המקורי שהוכן מהדו שיח המוקלט נאמרו על ידי המערער, הרי הוא השתתף יחד עם חברו בביצוע השוד. אלא שהסניגור טוען כי סליל ההקלטה והתמליל לא היו קבילים כראיה, מכיון שאף אחד מן העדים לא שמע את השיחה בעת שהוקלטה והתביעה לא הוכיחה, לטענתו, כי לא הוכנסו שינויים בסליל. טענות אלה אין לקבל. הובאה ראיה שהמערער היה ביחידות עם הנאשם השני במכונית בה היה מכשיר הקלטה, היתה עדות של עד שהסתכל מרחוק וראה את השניים משוחחים, הובאה ראיה כי מכשיר ההקלטה היה תקין ונבדק לפני הפעלתו, וכי סליל ההקלטה היה חדש ונשמר בקפדנות לאחר ההקלטה בארון מתכת סגור, וכן באה הראיה שלא נעשו בו שינויים כלשהם. היה גם עד ששמע את הסליל וזיהה את קולות הנאשמים, ובאה ראיה כי איש לא כפה על שני הנאשמים לשוחח ביניהם. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, אלון. עו"ד ד. דילני למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 10.4.79).

ע.פ. 556/78 - יהודה חיחינאשווילי ואח' נגד מדינת ישראל

*קשר לגניבת רכוש המעביד וחומרת העונש (הערעור נדחה).

שני המערערים שעבדו במפעל סולתם שביקנעם, הורשעו בעבירה של קשירת קשר לגנוב רכוש של המעבידים והוטל עליהם עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ערעורם על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. שומרי המקום הבחינו קרוב לחצות בחבילות גדולות של סחורה הנמצאים במשטח ליד גדר המפעל, היינו במקום שבדרך כלל לא היתה שם סחורה. הם הזעיקו את המשטרה ולאחר עיקוב ראה השומר את שני המערערים המתקרבים לסחורה. לאחר שתפס אותם ביקשו ממנו שיוותר להם כיון שהם בעלי משפחה. ביהמ"ש רשאי היה לקבל את הראיות הנ"ל והמסקנה החד משמעית היא כי אכן המערערים פעלו בעצה אחת כשהגיעו למקום ומטרתם היתה לגנוב את הסחורה. המערערים הואשמו בגניבה על ידי עובד והורשעו כאמור רק בקשירת קשר. ביהמ"ש רשאי היה, עפ"י סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי, להרשיעם בעבירה שנתגלתה מן העובדות שהוכחו, אף אם אלה לא נטענו בכתב האישום. למערערים ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן בפני עבירת הקשר.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ח. קאזיס למערערים, עו"ד ז. וקסלר למשיבה. 14.3.79).

ע.פ. 652/78 - רפאל בר נגד מדינת ישראל

*הרשעת שוטר במעשי התעללות בעת חקירת עציר וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער היה רב שוטר בתחנת משטרת זבולון והוא חקר עציר (להלן: המתלונן) שהיה חשוד בביצוע התפרצות.בחקירה זו, בשלביה השונים, השתתפו עוד שני אנשי משטרה בדרגת סמל, בוצעו מעשי אלימות חמורים נגד המתלונן כדי להכריחו להודות בעבירה. המתלונן הופשט ע"י המערער, הושב על כסא וידיו כבולות והמערער היכה במתלונן בסרגל. ההתעללות נסתיימה עקב התערבותו של רב סמל שהיה בחדר סמוך ושמע את הצעקות. ההרשעה היתה מבוססת על עדות המתלונן והרב סמל וביהמ"ש שנתן אמון בעדויות אלה יכול היה להגיע למסקנת ההרשעה, המערער הורשע גם בעבירה על סעיף 124 א (ב) לפח"פ, וזאת באשר לאחר שהמלה החקירה נסע במכונית עם אחד משני הסמלים שהיו שותפים לו, ואמר לסמל כי אם ידבר בפני ועדת החקירה יהיה לו לא טוב. לא היה זה בטוח להרשיע את המערער בסעיף הנ"ל שכן אין לראות בדבריו לסמל איום, אלא קביעת עובדה שהסמל עלול להפליל גם את עצמו, על כן יש להמיר את ההרשעה בעבירה על סעיף 124 א (א).
אשר לעונש - על המערער הוטל מאסר בפועל של שנתיים בגין העבירה הראשונה ושל 6 חודשים בגין נסיון להניע את הסמל שלא יעיד כששני העונשים חופפים. ביהמ"ש המחוזי הבהיר את חומרת המעשה ואת הצורך להרתיע שוטרים אחרים, ולכן על אף עברו הנקי של המערער וזכויותיו בביעור עבריינות, הטיל עליו את העונש החמור הנ"ל. לא היה מקום להתערב בעונש אילמלא העובדה ששני אנשי המשטרה האחרים נדונו למאסר על תנאי בלבד. שניים אלה הועמדו לדין בבימ"ש השלום והתביעה הסכימה לתיקון כתב האישום ויחסו להם רק מתן סטירות לעציר ואיומים, ואלה הודו בעובדות ונדונו ל- 4 חודשים מאסר על תנאי. פער כה גדול בין עונשים שהוטלו על שלושה אנשים עבור השתתפות באותה פרשה, משאיר תחושה של אי צדק. אכן, שופט השלום הקל עם הנאשמים כי לא נגולה בפניו כל הפרשה לאחר שהודו, ברם קשה להבין מדוע הסכימה התביעה להציג את הענין בפני שופט השלום בדרך שהביאה להטלת עונש כה קל. בהתתשב בכל הנ"ל הוחלט כי עונש המאסר בפועל יהיה 9 חודשים בלבד.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד סער למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 25.4.79).

ע.פ. 360/78 - פנחס שושן ונחמיה בנימין נגד מדינת ישראל

*גניבות מנמל אשדוד וחומרת העונש
(הערעור נדחה).

בערעור זה נגולה פרשה של גניבות מנמל אשדוד כאשר בשנת 1974 הוצאו מתוך הנמל ע"י זיופי תעודות סחורות בשווי של 600 אלף ל"י. המערער פנחס שושן היה עובד רשות הנמלים והוא נתן ידו לגניבות והמערער נחמיה בנימין קיבל את הרכוש הגנוב. שושן ערער על הרשעתו ושניהם ערערו על חומרת העונש של שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעורים נדחו. אשר לפנחס שושן, היתה נגדו עדות של עד מדינה שהיה שותף למעשה העבירה והיו ראיות נוספות. פרקליטו של המערער טען כי גם הם היו של שותפים לעבירה ואין עדותו של שותף יכולה להיות סיוע לעדותו של שותף אחר. ביהמ"ש העליון העיר שבעבר הועלו ספיקות אם לא הגיע הזמן לעיין מחדש בהלכה ששותף אינו יכול לסייע לשותף אחר, אך אין צורך להכריע בשאלה זו בעניננו שכן היה סיוע מספיק בנוסף לסיוע בעדויות של שותפים לדבר עבירה. אשר לחומרת העונש - נטען כי לנוכח עינוי הדין שנגרם, כאשר עברו שנתיים תמימות מגמר טענות הסיכום במשפט ועד מתן פסק הדין, יש להקל בעונשם של המערערים. ביהמ"ש העליון העיר כי אכן לא היתה הצדקה לעינוי דין כה מפליג, ואולם ביהמ"ש המחוזי התחשב כבר די והותר בעינוי
הדין בהטילו מאסר בפועל הנופל בהרבה מן העונש שהיה מן הראוי לגזור.