בג"צ 319/78 - שמן תעשיות בע"מ נגד בית הדין לעבודה ואח'
*התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה בעניני סמכות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך החלטי).
סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה מעניק לבית הדין סמכות ייחודית לדון "בתובענות בין עובד למעביד שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד". המשיב השלישי (להלן המשיב) הגיש לבית הדין לעבודה תובענה שעילתה ביחסי עובד ומעביד, העותרת טענה שאין יחסי עובד ומעביד בינה לבין המשיב, בית הדין האזורי פסק לטובת העותרת ואילו בית הדין הארצי הפך את הקערה על פיה ופסק שקיימים יחסי עובד ומעביד בין בעלי הדין. מכאן העתירה.
השופט ח. כהן:
א. ההלכה הרווחת בבג"צ היא שיש להתערב בעניני פסיקת ביה"ד לעבודה אם נתגלתה טעות משפטית על פני הפסק ואם יש צורך במתן סעד למען הצדק ובקורתו של בג"צ אינה מוגבלת להבטיח שביה"ד לא יחרוג מסמכותו אלא היא משתרעת גם על טעות שטעה ביה"ד לגופו של ענין. השופט ח. כהן הוסיף כי אף הוא "שמאז חוות דעתי החולקת ... גורס אני שמן הדין היה שלא נשפוט אנחנו לגופם של דברים שהשיפוט בהם יוחד ע"י המחוקק לבי"ד בעל סמכות ייחודית, שונה ענין הסמכות מכל ענין אחר; שאם יתברר שביה"ד טעה בנוטלו לעצמו סמכות שיפוט, לא נשיג אנחנו גבול סמכותו הייחודית לגופו של ענין אם נטול מלאכת השיפוט בו לידינו שלנו".
ב. כשנוטל לעצמו בי"ד סמכות לא לו, אין פסקו יכול לעמוד; ויש דברים בגו, שהטעות בדבר הסמכות גוררת תדיר גם טעות לגופו של ענין. אם טעה ביה"ד בקביעה שקיימים יחסי עובד ומעביד כי אז פגמה הטעות בהחלטתו לא רק בתחום סמכותו כי אם גם לגוף הענין. טענה כזו המוכחת על פני הפסק מצדיקה ומחייבת התערבות בג"צ. לפיכך יש לבדוק אם נתגלתה טעות משפטית על פני פסה"ד של ביה"ד לעבודה.
ג. בהסכם העבודה בין הצדדים נאמר כי "המפיץ מצהיר ומאשר כי אין כל יחסי עובד ומעביד בינו לבין החברה". אין חולקין כי בהצהרת המשיב הנ"ל אין כדי לשמש ראיה על טיב היחסים ביניהם. אולם יש בהצהרה זו כדי להטיל על שכם המשיב את נטל השכנוע. הטוען שהצהרתו החוזית על מצב משפטי מסויים אינה מחייבת אותו עליו הראיה שהצהרתו לא היתה נכונה. נראה, שכלל אין שומעים אף לראיותיו של טוען כזה, אלא אם כן הוכתבה לו הצהרתו ע"י בעל חוזהו שניסח את החוזה כשם שהצהרת המשיב על יחסי עובד ומעביד כנ"ל הוכתבה לו בידי העותרת.
ד. בית הדין הארצי נזקק ל"מבחן ההשתלבות" בקביעת מעמדו של אדם אם הוא עובד או עצמאי, היינו אם האדם נמנה עם המערך הארגוני הרגיל של המפעל, אז הוא עובד, אך גם זאת בתנאי שאינו מבצע את עבודתו במסגרת עסק משלו. העותרת תוקפת את מבחן ההשתלבות, ואולם בנדון זה אין בג"צ בר סמכא לחלוק על ביה"ד המומחה בדבר טיבו ותועלתו של מבחן ההשתלבות. ברם, כאמור עדיין השאלה בעינה עומדת אם לא היה המשיב בעל עסק משלו כי אז השתלבותו אינה מועילה לעשותו עובד.
ה. יש להכריע בשאלה זו לפי הוראות החוזה שבין בעלי הדין. כסימני היכר של עצמאיות המשיב, מנה ביה"ד את העובדות שהמשיב קיים משרד על חשבונו, השתמש במכוניתו הפרטית לצורכי עבודתו, היה אחראי לחובות אבודים, חויב לתת ערבויות לחובות כאלה, וייחוד הסוכנות באזור פלוני למשיב בלבד. לעומת אלה ראה ביה"ד סימני היכר של "עובד" בכך שהמשיב חוייב להקדיש להפצת סחורת העותרת את כל מרצו וזמנו, שהלקוחות הם לקוחות של העותרת העושים את התשלומים לעותרת, ושעל המשיב להתייצב אצל העותרת
בוקר צהריים וערב. סימני ההיכר לענין היותו של המשיב "עובד" אינם שקולים כנגד סימני ההיכר של העצמאיות, והם מתיישבים עם ההצהרה האמורה שהצהיר המשיב בחוזה.
הנשיא זוסמן: מסכים.
השופט אשר:
מסכים לפסה"ד הנ"ל אך אינו מסתייג מן ההלכה שבג"צ מוסמך לפקח על ביה"ד לעבודה ולהתערב בפסיקתו. סמכות הפיקוח של בג"צ מבוססת על הוראות חוק בתי המשפט והענקת סמכות ייחודית מסויימת לביה"ד לעבודה לא באה לצמצם את סמכותו של בג"צ לפקח ולשמור על פסיקת רשויות שיפוטיות למיניהן לרבות ביה"ד לעבודה. כל טעות משפטית מהותית של ביה"ד לעבודה מצדיקה התערבות בג"צ כשזו דרושה למען הצדק, ואין זה משנה אם נפלה הטעות בשאלת הסמכות או בשאלה אחרת. אין צורך כי הטעות תתגלה על פני הפסק דוקא, ולצורך הכרעתו רשאי בג"צ לעיין בכל החומר שהיה בפני הטריבונל שהחלטתו הועמדה לביקורת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אשר. עו"ד נ. ליפשיץ לעותרת, עו"ד מ. ינובסקי למשיבים. 10.4.79).
ע.פ. 476+560/78 - בנימין ביטון ואח' נגד מדינת ישראל
*בטלותו של דיון בפני דן יחיד בעבירה שענשה 10 שנים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.פ. 272/77 - הערעור נתקבל בחלקו).
ארבעת המערערים באו בדברים עם מוכר סמים, שהיה מודיע משטרתי, ונתנו לו כ- 80 אלף ל"י תמורת חשיש שהבטיח לסדר להם. לאחר מכן החלו לחשוד בו, היכוהו והכניסוהו למכונית והסיעוהו למרחקים. שם איימו עליו להורגו אם לא יחזיר להם את כספם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את הארבעה בעבירה של נסיון לסחר בסמים מסוכנים, ובגין עבירה זו הטיל עליהם עונשי מאסר שבין שנה וחצי לשלוש שנים ומאסר על תנאי. כן הואשמו בעבירה של חטיפת אדם כדי לחבול בו חבלה חמורה בניגוד לסעיף 258 ו- 257 לפח"פ. ביהמ"ש המחוזי בשבתו כדן יחיד, הרשיע את המערערים בעבירה לפי סעיף 258 והטיל עליהם עונשי מאסר וקנס. הן בעבירת הסמים והן בעבירה לפי סעיף 258 העונש המירבי עולה על 10 שנים. בעבירות כגון אלה צריך לדון בימ"ש בהרכב של שלושה, ברם, בעבירת סמים קובע החוק שגם דן יחיד יכול לדון בה. הערעור נסב בעיקרו על ההרשעה בעבירה לפי סעיף 258 שכן הדיון התנהל בפני דן יחיד.
א. באשר לעבירה שעונשה 10 שנים שדן בה דן יחיד. כלל גדול הוא כי מקום בו נוטל בימ"ש סמכות שאינה קנויה לו, החלטתו היא כאין וכאפס ובטלה מעיקרה, וכל בימ"ש שבפניו תועלה טענת הבטלות, בשל היעדר סמכות, יצטרך להתעלם מן ההחלטה. זאת גם אם הטענה לא נטענה בביהמ"ש שדן בענין, וניתן להעלות את הטענה גם בערעור.
ב. הפסלות הדבקה בסעיף האישום שביהמ"ש לא היה מוסמך לדון בו, אינה פוסלת את ההרשעה בעבירה השניה שביהמ"ש מוסמך היה לדון בה. יש לאבחן בין מקרה שבו מתיחס כתב האישום אך ורק לעבירה שביהמ"ש נטול סמכות לדון בה, לבין מקרה כגון זה שלפנינו כאשר נמצאים באותו כתב אישום אישומים שבתחום הסמכות ואישומים שמחוץ לגדר הסמכות. צירוף האישומים אין בו כשלעצמו כדי ליצור השלכה פורמלית מאישום לאישום, אלא אם טענת חוסר הסמכות מופנית גם אל המרכיבים העובדתיים והמשפטיים המהווים רק את האישומים האחרים שהם בתחום הסמכות וחודרים לתוכה. בעניננו היו שתי סידרות מעשים נפרדות זו מזו מבחינה עובדתית ומשפטית ועל כן הפגם דבק רק בפרשה אחת שנדונה בחוסר סמכות ולא בפרשה השניה.
ג. לצורך יצירת קו תיחום בין מקרים שבהם הפסלות חלה על כל האישומים ובין המקרים שבהם הפסלות לא תורחב, ניתן ליישם עקרונות דומים לאלה שאותם הפעיל ביהמ"ש העליון לצורך סוגייה משפטית של כפל דיון וסיכון כפול.
ד. כשדן ביהמ"ש בעבירה שאינו מוסמך לדון בה, חלה תוצאת הבטלות על כל הדיון ועל כל מערכת הראיות שהוגשו ויש לראות את הראיות כאילו לא הוגשו כלל. היעדר סמכות לדון בעבירה על סעיף 258 לא נרפא, על כן, ע"י הוספת אישום לפי סעיף 257 שעונשו המירבי 7 שנים מאסר, כי מדובר באותה מערכת עובדות בסיסית תוך שינוי ביסודות לוואי בלבד. לא כן באשר לזיקת הגומלין שבין פרשת הסמים לבין הפרשה הנדונה עפ"י סעיף 258.
ה. אין בית המשפט העליון מוסמך להרשיע בעבירה על סעיף 257, מכח הוראות סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי, שכן הסעיף הנ"ל מאפשר לביהמ"ש להרשיע בעבירה שנתגלתה מן העובדות שהוכחו בפני ביהמ"ש, אך אין בכך כדי להסמיך את ביהמ"ש להחיות את הבטל. אין בענין זה ראיות כלשהן לפרשת החטיפה שכן הדיון בפני דן יחיד היה כולו בטל מעיקרו וכל הראיות שהובאו בפניו כאילו לא הובאו.
ד. מאידך אין ממש בערעור על ההרשעה בפרשת הסמים ולא באשר לעונשים שהוטלו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד מקרין ומרוז למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 22.4.79).
ע.א. 793/76 - מיכאל לוקמן נגד חיים שיף
*חובת נאמנות של מנהל לחברה.
* ביטול התחייבות מחמת תקנת הצבור.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 308/74 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים אלון ולוין כנגד דעתו החולקת של השופט י. כהן).
המערער היה בעל מניות בחברה שבשליטתה היה מלון אריאל בירושלים. החברה, שבעלי מניותיה היו גרים בחו"ל, היתה מעונינת למכור את המלון והמערער טיפל בכך, אם כי לחברה היה מיופה כח מיוחד בישראל. המערער הציע למשיב שירכוש את המלון והמשיב לא נתן תשובה חיובית. לאחר מספר חודשיים נקשר קשר בין המשיב לבין מיופה הכח של החברה בישראל שלא באמצעות המערער, אך לפני חתימת זכרון הדברים נתן המשיב התחייבות למערער כי ישלם לו שכר טירחה סכום של 28 אלף דולר, בלירות ישראליות לפי ערך הדולר בעת חתימת ההסכם. לאחר שהעיסקה בוצעה סירב המשיב לשלם למערער את הסכום הנ"ל והלה פנה לביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מנימוק אחד ויחיד שהועלה ע"י ביהמ"ש, והוא שתוכנה של ההתחייבות שנתן המשיב למערער נוגד את טובת הציבור. הערעור על כך נתקבל בפס"ד מקיף מפי השופט לוין שאליו הצטרף בפס"ד משלו השופט אלון, כנגד דעתו החולקת של השופט י. כהן. הנושאים הנוגעים לענין הינם אם המערער פעל כשלוח של החברה ואם לאו, ואם תמצי לומר שלא פעל כשלוח של החברה אם חלה עליו חובת נאמנות בנסיבות שבהן הציג המערער את הענין בפני החברה, ואם חב חובת נאמנות והפר את חובת הנאמנות האם יכול המשיב להבנות מכך, ואם הפר את חובת הנאמנות האם החברה אימצה בדיעבד את מעשי המערער, ובמיוחד האם תקנת הציבור דורשת שלא לבצע את החיוב של המשיב כלפי המערער, גם בהנחה שהמערער הפר חובת נאמנות. גדר המחלוקת שבין שופטי הרוב ובין שופט המיעוט היתה מה מידת הפרת הנאמנות של המערער ואם אותה מידה מצדיקה שלא לאכוף התחייבות מפורשת של המשיב, וכן מהי מידת תקנת הציבור המצדיקה התערבות בהתחייבות חוזית שבין הצדדים.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. עו"ד ארגוב למערער, עו"ד י. מולכו למשיב. 8,4.79).
המ' 338/79 - רחמים דדה נגד מדינת ישראל.
*דחיית ביצוע גזר דין (בקשה לדחיית ביצוע גזר דין - הבקשה נתקבלה).
המערער הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בפני דן יחיד באשמה של ביצוע עבירת מין והורשע בעבירה של נסיון לביצוע עבירת מין ונדון למאסר. הוא טוען כי מלכתחילה צריך היה להעמידו בפני בימ"ש בהרכב של שלושה ולדן יחיד לא היתה סמכות לדון במשפטו. הוא היה משוחרר בערובה במשך כל בירור המשפט ומבקש כעת עיכוב ביצוע עונש המאסר עד לגמר הערעור. הבקשה נתקבלה. אכן, אחרי מתן גז"ד אין לעכב ביצוע עונש מאסר אלא בנסיבות מיוחדות, אך בעניננו שאלת הסמכות היא בעיה הראויה לדיון בפני ביהמ"ש העליון, ואין להגיד שלמערער אין סיכוי להצליח בטענתו. לכך מצטרפת גם העובדה שעד גמר משפטו היה המערער משוחרר בערובה, כך שאין נשקפת סכנה לציבור אם המערער יהיה משוחרר ממעצרו. אי לכך יש לעכב את ביצוע גזר הדין.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד רובין למבקש, עו"ד רזניק למשיבה. 6.5.79).
המ' 993/78 - אלדד עירית ואח' נגד נחום מיטל ואח'
*הארכת מועד (הערר נדחה).
ביום 12.6.78 ניתן פס"ד שעליו ביקשו המבקשות לערער. פרקליט המערערות הצהיר כי עד שיצא לחופשה ביום 10.7.78 לא עלה בידו להשיג את פסה"ד מביהמ"ש המחוזי. אך אין חולקין שב- 13.7.78 הומצא פסה"ד למערערות ולפיכך היה עליהן להגיש את הערעור עד ליום 27.8.78. בחודש יולי, בהיעדרו של פרקליט המערערות מן הארץ בפגרת הקיץ, הוגש הערעור. ביום 23.7.78 הוחזר הערעור לפרקליט באשר לא צורף שיק לתשלום האגרה, לא צויינו כתובות בעלי הדין, וצילומי פסה"ד שצורפו לא היו מאושרים. פרקליט המערערות חזר מחופשתו וביום 12.9.78 נודע לו מביהמ"ש העליון כי הערעור לא קובל לרישום. במשך היעדרו של הפרקליט מן הארץ היה משרדו סגור ולא נמצא בו עו"ד אחר או פקידה. משנוכח הפרקליט כי מסמכי הערעור הוחזרו, הגיש בקשה להארכת המועד להגשת הערעור וזו נדחתה ע"י הרשם. הערר נדחה. האיחור בקבלת פסק הדין לא היווה גורם לאיחור, שכן מועד הגשת הערעור התחיל מהמצאת פסה"ד למערערות. הסיבה לאחור נבעה מכך שלא נתקיימו הוראות התקנות עם הגשת הערעור, ומשלא קובל הערעור לא היה הפרקליט בארץ ומשרדו היה סגור. אך המועדים הקבועים בתקנות רצים גם בתקופת הפגרה, ומחובתו של עו"ד לדאוג לכך כי ענינים התלויים ועומדים בביהמ"ש יקבלו טיפול נאות גם בהיעדרו. אם לא דאג לכך אין זה עולה לכדי טעם מיוחד להצדקת האיחור.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. מרקוביץ למבקשות, עו"ד שיפמן למשיבים. 10.4.79).
ב.ש. 85/79 - אהרון מירישוילי ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (גניבת שקי דואר ע"י עובדי רשות התעופה) (הערר נדחה).
שני העוררים נעצרו לאחר שהוגש נגדם כתב אישום המייחס להם, ולחמישה אנשים נוספים, סבלים עובדי שדה התעופה, גניבת שתי חבילות אבני חן שהגיעו ארצה בתוך שק דואר. הטענה העיקרית של המבקשים הינה כי אין ראיות מספיקות לביסוס האישום, שכן בידי התביעה רק ראיות של אנשים שהם בגדר שותפים לעבירה, ואין סיוע לעדותם. הערר נדחה. מבלי להיכנס לשאלה הראויה לעיון ודיון חוזרים, אם אכן עדותו של שותף לעבירה יכולה להוות סיוע לעדותו העצמאית של שותף אחר לעבירה, הרי עולה כי לפחות אחד מן העדים שבהם מדובר, לכאורה איננו שותף לעבירה. העובדה, כי קיימת מחלוקת כנה אם פלוני הוא בגדר מעורב בדבר עבירה ולא שותף לדבר עבירה, אין בה
כשלעצמה כדי להטות את כפות המאזניים כבר בשלב זה לכיוון גירסת העוררים. לגופו של ענין, מדובר בעבירה חמורה שנעברה ע"י עובדי ציבור שביצעו את מעשה הפשע במאורגן ועל יסוד קשר קודם. קבוצה מאורגנת כאמור המואשמת בפשע חמור, גם תעשה כל שביכולתה כדי להשפיע על עדים שהם שותפים או מעורבים בדבר העבירה.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ח. קאזיס למבקשים, עו"ד רזניק למשיבה. 22.4.79). ב.ש. 101/79 - מדינת ישראל נגד אברהם מגריסר
*שחרור בערובה לסידור ענינים אישיים (הערר נדחה).
המשיב נעצר עד גמר ההליכים נגדו, ומיד לאחר מתן צו המעצר נעתר ביהמ"ש לבקשתו של המשיב והורה לשחררו ל- 7 ימים כדי לאפשר לו למכור 15 סוסים שבמשקו. לטענת המדינה חומרת העבירה מחייבת להתעלם מבעיות אישיות של המשיב, וקיים חשש שיטשטש ראיות ויתכן שינסה להימלט. כן חוששת התביעה מתקדים של שחרור עציר לשם סידור עניניו האישיים. הערר נדחה. אכן החלטת השופט היא יוצאת דופן אך אין להתערב בה. למשיב אורוות סוסים שאותה הוא רוצה לחסל ע"י מכירה בימי שוק המתקיימים 3 פעמים בשבוע, וניתן להאמין לו כי למכירה כזו דרושה מומחיות ואין להפקידה בידי אחר. עדי התביעה הם אנשי משטרה ואין חשש להשפעה עליהם, כמו כן מדובר בנסיבות לא רגילות ואין לראות במקרה זה תקדים הנוגד את הכלל כי מי שהואשם בעבירה חמורה חייב להיות עצור עד גמר ההליכים. כמו כן הובטחה ע"י ערבות התייצבותו של המשיב להמשך המעצר. ברם אין לומר כי נחוצים למשיב 7 ימים, וניתן להסתפק בשחרור ל- 3 ימים שיכללו שני ימי שוק.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד לנדשטיין למבקשת. 20.4.79).
ב.ש. 104/79 - מסעוד עשור ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הדחה בחקירה) (הערעור נדחה).
העוררים מואשמים בהדחה בחקירה והם במעצר עד לתום המשפט. ישנה עדות המתלונן על ביצוע העבירה והטענה היא כי אין זה אדם שניתן לסמוך על עדותו היחידה. על כל פנים יש כאן ראיה לכאורה, והעבירה כשלעצמה, אם בוצעה, מעידה על הסכנה שבשחרור העוררים בערובה כל עוד לא נשמעו עדי התביעה. לעוררים יש גם עבר פלילי. עם זאת, לאחר שמיעת עדות המתלונן, יהיה מקום לעיין מחדש בהמשך המעצר. (בפני: השופט ויתקון, עו"ד מרוז לעוררים, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 24.4.79).
ב.ש. 89/79 - מרגלית לוי נגד רחל בסט
*הארכת מועד (בקשה למתן אורכה - הבקשה נדחתה).
החלטת נשיא ביהמ"ש העליון על מתן רשות ערעור נמסרה כדין ללשכה לסיוע משפטי ששמה מופיע כמען רשום להמצאת מסמכי בית דין מטעם המבקשת. ההחלטה לא נמסרה לידי עו"ד להגשת הערעור והמועד הוחמץ. מדובר במועד שנקבע בחיקוק ויש צורך להראות טעם מיוחד להארכתו. האיחור במקרה זה הוא בלתי סביר, והטענה כי האיחור אירע בשל אי הוודאות בלשכה מי מעורכי הדין יטפל בערעור אינה טענה. בחירת עו"ד שיטפל בהליך אינו מצריך זמן ארוך מעבר לזמן שנועד להגשת הערעור.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד א. גבע למבקשת, עו"ד נ. רז למשיבה. 25.4.79).
ב.ש. 111/79 - מדינת ישראל נגד פלוני
*שחרור בערובה (שוד) (הערר נתקבל).
עפ"י כתב האישום התחברו חמישה צעירים ילידי 1963 והלכו לבית ספר תיכון בתל אביב כדי לשדוד מתלמידים כסף או חפצי ערך. המשיב חסם את דלת היציאה של הכתה כששותפיו התפזרו בין התלמידים כדי לבצע את השוד. הרי זה מעשה
בריונות חמור ובידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת הפשע. על כן היה יסוד לבקשת התביעה לעצור את הנאשמים עד תום הדיון. השופט הורה לשחרר בערובה את המשיב באשר לדעתו לא לקח חלק פעיל בפשע. הערר נתקבל. אפילו אם חילקו הצעירים את התפקידים כך שהמשיב, שהכיר את ילדי ביה"ס, רק חסם את היציאה מן הכתה, גם אז המעשה חמור ואין להבחין בינו לבין השותפים. אכן, מדובר באדם צעיר שאין לו עבירות קודמות אך חומרת המעשה אינה מאפשרת להתנהג בסלחנות יתירה וברחמנות מוגזמת שבה נהג ביהמ"ש המחוזי. אי לכך יש לעצור את המשיב עד לתום ההליכים.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ד. שפי לעוררת, עו"ד א. רון למשיב. 1.5.79).
ב.ש. 98/79 - אברהם בראונשטיין נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (התפרצויות) (הערר נדחה).
לבימ"ש השלום הוגש כתב אישום שבו יוחסו לעורר שתי עבירות של התפרצות לבית מגורים. התביעה ביקשה את מעצר העורר עד גמר ההליכים, אך בימ"ש השלום התרשם מדברי העורר שהוא עומד לפתוח דף חדש בחייו, ע"י נשואין, והחליט לשחררו בערובה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערר והורה לעצור את העורר עד לגמר ההליכים. הערר נדחה. הראיות שבידי התביעה הן טביעות אצבעות של העורר שנמצאו בדירות, יש לו הרשעות מרובות בעבירות נגד הרכוש, ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של 18 חודשים. היה מקום לקבל את טענת העורר שהוא עומד לחזור למוטב ולהתחתן אילמלא העובדה שבעת ביצוע העבירות היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שיהיה חובה להפעילו אם יורשע. תופעת הפריצות היא נפוצה, ומן ההכרח למנוע עבירות נוספות מסוג זה ע"י הטלת עונשים משמעותיים, ומעצר נאשמים עד גמר ההליכים, כאשר קיים חשש סביר שאם הנאשם ישוחרר בערובה יבצע עבירות נוספות מסוג זה.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד מ. כהן לעורר, עו"ד גורני למשיבה. 22.4.79).
ע.א. 617/78 - לאה יחזקאל נגד יחזקאל יחזקאל
*סמכות דיון בתובענה לשיתוף בנכסים כשתביעה דומה נכרכה בתביעת גירושין בבי"ד רבני (הערעור נדחה).
בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי ביקשה המערערת הצהרה כי היא בעלים בחלקים שווים עם המשיב בנכסים שונים המפורטים בבקשה. בקשת המערערת הוגשה ביום 10.1.78 והמשיב ביקש למחקה על הסף, כאשר כשבועיים לפני כן הגיש תביעת גירושין ובה ביקש, בין היתר, לפסוק בשאלת הרכוש המשותף. המערערת טענה כי הכריכה של ענין הרכוש המשותף בתביעת הגירושין לא היתה כנה, אך ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור נדחה. מן הראיות עולה כי היחסים בין בני הזוג התערערו עוד בשנת 1973, וכבר אז הוגשה תביעת גירושין של הבעל נגד האשה, נעשה נסיון להחזיר את שלום הבית, ובשנת 1977 שוב פרצו סכסוכים בין הצדדים עקב טענות הבעל כי אשתו בוגדת בו. מבלי להביע דעה על סיכויי ההצלחה של הבעל בתביעת הגירושין, הרי אין להטיל ספק בכנות תביעתו ואין גם לפקפק בכנות כריכת ענין הרכוש בתביעת הגירושין. כאשר ביה"ד פוסק גירושין מן הראוי שהוא גם ידון ויפסוק בענינים אחרים שנכרכו בתביעת הגירושין, כדי שתהיה בידי בית הדין האפשרות להכריע במכלול השאלות שבמחלוקת בין בני הזוג. העובדה שהמשיב מכחיש שהמערערת זכאית לחלק בנכסים אינה שוללת את כנות הכריכה.
לטענה שביה"ד אינו מוסמך לדון בענין רכוש כל עוד לא פסק בדבר החובה להתגרש - עד שלא יקבע ביה"ד שאין הנתבעת חייבת לקבל גט מבעלה, מוסמך הוא לדון בענין רכוש בני הזוג, ורק אם ידחה את תביעת המשיב לגירושין אז תיפול התביעה הכרוכה בתביעת הגירושין. אשר לטענה כי חלק מהרכוש רשום על שם אחיו של המשיב וביה"ד לא יוכל לחייב אותם להעביר את הרכוש על שמה - ביה"ד יכול לפסוק במחלוקת בין
הבעל לאשה בענין השתוף בנכסים, ובמידה שפסיקתו תהיה לטובת האשה היא תוכל לתבוע בביהמ"ש את המגיע לה מאנשים המחזיקים ברכוש.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ז. קובלר למערערת, עו"ד מ. בר שלטון למשיב. 9.4.79).
ע.א. 468/78 - רחמים ביג'ו נגד מזל ביג'ו
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיבה מזונות בסכום של 600 ל"י לחודש, לאחר שבירר את ההכנסות של כל אחד מבני הזוג, וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור והעמיד את הסכום על 420 ל"י. הנקודה שבה התקבל הערעור הינה זו: המערער מכר בית דפוס והתמורה של 90 אלף ל"י חילק לאשתו 35 אלף ל"י ולשתי אחיותיו 55 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי סבר כי ניתן לחייב את המערער במזונות בהתחשב בריבית שהיתה מתקבלת מהסכום של 55 אלף ל"י שנתן לאחיותיו. על בסיס הכנסה זו חייב את המערער לשלם את הסכום הנ"ל. ביהמ"ש העליון קיבל את הטענה שאם מביאים בחשבון את הסכום הנ"ל, יש להביא בחשבון גם את הסכום של 35 אלף ל"י שקיבלה המשיבה, ושגם הוא ישא ריבית, ובעריכת החשבון המתוקן הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה האמורה. ביהמ"ש העליון העיר כי מנוסח דבריו של ביהמ"ש המחוזי נובע כי לפי הנחתו לא נותקה השליטה של המערער במזומנים שאותם העביר לאחיותיו ומכאן המסקנה כי המערער עדיין חולש על ההכנסה העולה מאותו סכום.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. 8.4.79).
ע.א. 731/78 - משה עוזר נגד פנינה עוזר
*חובת ביהמ"ש לקבוע ממצא בדבר תקפות הקידושין כשהוא דן במזונות (הערעור נתקבל).
המשיבה הגישה תביעת מזונות נגד המערער והלה טען כי אינו חייב במזונות האשה מאחר והיתה חולת נפש לפני נישואיה, ואף לוקה בנפשה עתה, והעובדה הוסתרה מפניו. ביהמ"ש המחוזי לא קבע ממצא בשאלה זו, בציינו כי מחלוקת כגון זו אינה עניין לביהמ"ש המחוזי וקבע את סכום המזונות שעל המערער לשלם. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי. לפי סעיף 2 (א) לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות) חייב אדם במזונות בן זוגו לפי הוראותיו של הדין האישי החל עליו. לשם קביעת החובה במזונות יש לקבוע ממצא בדבר תקפות הקידושין, והשאלה היא כאן אם המערער ידע לפני הנישואין על מחלת הנפש של המשיבה או שמא מדובר בקידושי ספק. ביהמ"ש האזרחי מכריע לפי סדרי הדין ודיני הראיות החלים בו, אך ענין החיוב במזונות יש לפסוק לפי הדין האישי החל על הצדדים.
ביהמ"ש לא פסק הוצאות למערער, באשר פרקליטו שרבב לתוך טענותיו ראיה חדשה בענין אישפוז המשיבה, שלא עפ"י סדרי הדין החלים בכגון דא, ויש לשלול את ההוצאות כדי לשרש את התופעה החוזרת ונשנית בתיקי מזונות למרות הערותיו של ביהמ"ש בענין האמור.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. גולן למערער, עו"ד מ. נאמן למשיבה. 8.4.79).
ע.א. 421/78 - פקיד השומה נגד חברת מורצקי רוזן בע"מ
*פירוש סעיף בפקודת מס הכנסה (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיבה היא חברת מעטים המנהלת את חשבונותיה לפי שיטת המזומנים. בשנת המס 1975 קיבלו המנהלים סכומי כסף שונים שנרשמו כחובת המנהלים. בתחילת שנת המס 1976 הפכה החברה את הסכומים הנ"ל למענק למנהלים, והחברה שילמה את מס ההכנסה החל על התשלומים הנ"ל. המשיבה ביקשה להכיר בכל ההוצאה הנ"ל כהוצאה בשנת 1975, ואילו פקיד השומה התנגד לכך. גדר הספיקות הינו
פירוש סעיף 18 (ב) לפקודת מס הכנסה. אותו סעיף קובע כי משכורת וכו' המשתלמים ע"י חברת מעטים לאחד מחבריה בשנת מס מסויימת, יותר כניכוי באותה שנת מס רק אם הסכומים שולמו באותה שנה או תוך 3 חודשים לאחר תום אותה שנה. המערער טען כי ההוראה הנ"ל חלה רק בחברה המנהלת את חשבונותיה על בסיס מסחרי ואילו המשיבה טענה כי הסעיף חל גם על חברה המנהלת את ספריה על בסיס מזומנים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבה והערעור נתקבל. אכן, בפירוש חיקוק המטיל מס אין להרחיב את תחולתו מעבר למה שמשתמע באופן ברור מלשון החיקוק, אך מאידך העיקרון בדבר הפירוש הדווקני אין בו כדי להביא לכך שיתעלמו מכוונת המחוקק שעה שהיא בולטת וברורה. בעניננו קבלת גירסת המשיבה מביאה למסקנה בלתי מתקבלת על הדעת כל עיקר. התוצאה היא כי הסכומים שקיבלו המנהלים לפני ה- 31 במרץ יהוו הוצאה בשנת המס 1975, ואילו המס ששולם על הסכומים הנ"ל לאחר ה- 31 במרץ ולפני ה- 30 ביוני יחשבו כהוצאה בשנת המס 1976.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ד. גורני למערער, עו"ד ג. רוזנבלום למשיבים. 9.4.79).
בג"צ 244/79 - מוחמד עבדול רחמן סעדי נגד עירית שפרעם ואח'
*התערבות בג"צ בנושא שניתן להביאו בפני בימ"ש אחר (העתירה נדחתה).
העותר ביקש כי יוצהר שרשיונות והיתרים שהוציאה העיריה למשיב מספר 5 (להלן המשיב) הוצאו שלא כדין, ושהמשיב אינו רשאי לנהל עסק של בית דפוס. העתירה נדחתה. העותר אינו זקוק להתערבות בג"צ כדי לבוא על סיפוקו. טענתו היא לא רק שהרשיונות הוצאו שלא כדין אלא שהפעלת הדפוס גורמת למטרד. לפיכך הגיש כבר תובענה לבימ"ש השלום ובדיון על צו מניעה זמני הוסכם על שעות סגירת הדפוס. העותר אינו זקוק לסעד שהוא מבקש מבג"צ. תובענתו מבוססת על שתי עילות נפרדות זו מזו: עילת המטרד שהסמכות להכריע בה היא בידי שופט שלום, והעילה שהקמת המבנה או הפעלתו היא שלא כדין אשר בתנאים מסויימים יכולה אף היא לשמש בסיס לקבלת סעד. בתוך עילה זו בלבד נודעת חשיבות לשאלה אם הוצאו הרשיונות כדין, אך לצורך כך אין זה מן הראוי לפצל את הדיון ולהרבות דיונים. לפי סעיף 35 לחוק בתי המשפט מוסמך בימ"ש השלום מכח סמכותו הנגררת לדון ולפסוק גם בשאלת תוקפם של הרשיונות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר. עו"ד עזאם לעותר. 25.4.79).
בג"צ 188/79 - הועד הארצי של עובדי המוסד לביטוח לאומי ואח' נגד שר העבודה ואח'
*התערבות בג"צ כאשר העותר יכול לבוא על סיפוקו בהליך משפטי אחר (העתירה נדחתה).
בחודש פברואר השנה נעשה הסכם בין העותר לבין הנהלת המוסד לביטוח לאומי בדבר העלאת משכורת לעובדי המוסד. ההסדר לא הופעל והעובדים הכריזו על שביתה הפוגעת בזכאים לקבלת קצבאות הביטוח הלאומי. בקשת שר העבודה לבצע עבודות מסויימות לתשלום קיצבאות וסעד לקראת החג הושבה ריקם, ואז התקין השר תקנות שעת חרום בדבר ריתוק עובדים מסויימים לביצוע עבודה חיונית. העתירה לפסול תקנות אלה נדחתה.
בפסק דין מפי הנשיא זוסמן צויין כי העותר יכול לבוא על סיפוקו בהליך משפטי אחר ואין צידוק בהבאת הענין בפני בג"צ. בין הצדדים קיימים יחסי עובד ומעביד ולביה"ד לעבודה סמכות שיפוט ייחודית. חוקיות התקנות אינו הסכסוך האמיתי שבין הצדדים. הסכסוך האמיתי הוא ענין תנאי העבודה והשאלה אם ההסכם שנעשה תקף ואם לאו. שאלות אלה לא יבואו על פתרונן גם אם בג"צ יפסול את התקנות. בשאלת תוקפו של ההסכם מוסמך ביה"ד לעבודה לפסוק. אם לצורך ההחלטה בשאלה הנ"ל יצטרך לקבוע גם מה תוקפן של התקנות הוא יהיה מוסמך לעשות כן בתוקף סמכותו הנגררת עפ"י סעיף 35 לחוק בתי המשפט, החל על ביה"ד לעבודה בהתאם לסעיף 39 לחוק בתי הדין לעבודה.
מ"מ הנשיא לנדוי בפסק דין נפרד העיר כי יש לדחות את העתירה משני טעמים: האחד - באשר העותרים הכריזו שביתה ועיצומים מבלי לקיים את החובה החוקית להודיע על השביתה לפחות 15 יום מראש. העותרים עשו דין לעצמם כאשר דילגו על תקופת הצינון, ומשום כך אינם ראויים לסעד מבג"צ. הטעם השני - בתקנות שעת חרום האמורות נאמר כי היחסים בין מי שנקרא לעבודה עפ"י הצו לבין המעביד יהיו יחסי עובד ומעביד לכל דבר וענין. תקנה זו נותנת לעותרים אחיזה איתנה כדי להביא טענותיהם על פסלות התקנות לביה"ד לעבודה שיש לו סמכות ייחודית לדון, בין היתר, גם בעצם השאלה בדבר קיום יחסי עובד ומעביד. השופטת בן פורת הצטרפה לנימוקי מ"מ הנשיא לנדוי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת. עוה"ד מ. בן זאב וי. הכהן לעותרים, עו"ד גב' מ. שקד למשיב. 9.4.79).
ע.פ. 17+60/78 - ברוך עסור, מכלוף בן ישי וסם ועקנין נגד מדינת ישראל
*מעשה מגונה בכח וחומרת העונש (הערעור של עסור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה והערעור של בן ישי ושל ועקנין על חומרת העונש נתקבל).
שלושת המערערים הורשעו במעשה מגונה בכח בצוותא, תוך שימוש בנשק, בשתי מתנדבות מחו"ל לאחר שהסיעו אותן למקום שומם, והמערערים בן ישי וועקנין הורשעו גם בנסיון לאינוס ושימוש ברכב ללא רשות, ובן ישי הורשע גם בבריחה ממשמורת חוקית ובהתפרצות וגניבה. על בן ישי הוטל עונש של 15 שנות מאסר והופעלה שנה אחת מאסר על תנאי במצטבר, על עסור נגזר עונש של 6 שנות מאסר ועל ועקנין עונש של 10 שנים מאסר. עסור ערער על הרשעתו וערעורו נדחה שכן היו ראיות מספיקות כי פעל בעצה אחת עם שני חבריו, והיה ברור לו שהמתלוננות פועלות שלא מרצון. אשר לעונשים - אין להקל בעונשו של עסור שנדון ל- 6 שנות מאסר. ביחס לבן ישי וועקנין - אמנם מדובר בשורה של עבירות אך העונש חמור מדי. המערערים הסתפקו לבסוף במעשה מגונה והרפו מביצוע מזימתם עד תום העבירה ויש הבדל בין מה שעוללו המערערים ובין המקרים החמורים ביותר שהתלוו התעללות מינית שבאו בפני ביהמ"ש העליון. כיון שכך הופחת עונשו של בן ישי ויועמד על 12 שנות מאסר ועונשו של וועקנין יועמד על 8 שנות מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ליפשיץ לעסור, עו"ד שחר לבן ישי, עו"ד חשין לועקנין, עו"ד רזניק למשיבה. 26.3.79). ע.פ. 169/79 - מייקל פלומן ואנה רוזן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעורו של המערער נדחה ושל המערערת נתקבל).
המערערת היא אזרחית ישראלית ששהתה מספר שנים באנגליה והכירה שם את המערער, אזרח אנגלי. בתחילת שנת 1977 באו השנים לישראל והביאו עימם כ- 700 גלולות ל.ס.ד. כשהם מתגוררים בבית הורי המערערת. חלק מן הכדורים צרכו בעצמם וחלקם ביקשו למכור. קצין משטרה התקשר עם המערערת ובעקבות אותה שיחה נפגשו המערערים עם שוטר שהתחזה כאזרח ואשר רכש מהם 200 גלולות. השניים הואשמו ביבוא סמים, החזקתם וסחר בסמים מסוכנים, הם הודו באשמה וביהמ"ש הטיל על המערערת 3 שנות מאסר שמהן שנה אחת מאסר בפועל וכן קנס כספי, ועל המערער 6 חודשים מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי וקנס כספי. ערעורו של המערער נדחה, שכן הוא ייבא סם מסוכן ומכר אותו לזולתו והעונש אינו חמור. גם העונש שהוטל על המערערת איננו חמור כשלעצמו ואולם אין להבין על שום מה הפער בין שני העונשים. אם כי את המו"מ למכירת הסם ניהלה המערערת, הרי ההסבר לכך הוא כי היא כילידת הארץ דוברת עברית. הפער בין העונשים הוא כה גדול שאדם סביר ירגיש אי צדק לנוכח פער זה. מטעם זה בלבד נתקבל ערעורה של המערערת ועונשה הועמד על 6 חדשים מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. צנג למערער, עו"ד ר. גזית למערערת, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 3.4.79).
ע.פ. 26/79 - מאיר מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת שוטרים בתא מעצר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נעצר כחשוד בעבירה של נפקדות מצה"ל, הובא למשטרה והוכנס לחדר המעצרים. כיון שהובא לאחר ארוחת הערב, לא ניתנה לו ארוחה, הוא השתולל, תקף שוטרים והבעיר שמיכות ומזרונים בתאו ובכך יצר סכנה לעצורים אחרים. הוא הורשע בעבירה של תקיפת שוטרים שעליה נדון ל- 3 חודשי מאסר בפועל ו- 9 חודשים על תנאי, וכן הורשע בהצתה ובגין כך נגזר עליו מאסר לשנתיים וחצי מצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירות הן חמורות והעונש אינו חמור, אילמלא הנסיבות המיוחדות של מקרה זה. מדובר באדם צעיר שאין לו עבר פלילי משמעותי אם כי אין זו עבירתו הראשונה. המעשים בוצעו בעקבות המעצר כאשר למערער היו טענות בשאלת צידקת מעצרו והיחס אליו במשטרה. מדובר במאסרו הראשון של המערער שהוא יליד 1960 ועל נאשם אחר שהשתתף איתו הוטל בגין ההצתה עונש של מאסר שנה וחצי בלבד. בכל נסיבות המקרה ניתן להקל בעונשו ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על שנה וחצי.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד משגב למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 25.4.79).
ע.פ. 115/79 - סלים מסארווה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה באיומים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער ועוד שלושה צעירים ניגשו באחד הערבים בחורשה, למכונית חונה שבתוכה היו גבר ואשה. הם דרשו מהגבר, תוך איומים, שיאפשר להם קיום יחסי מין עם האשה ומשהתנגד לכך נכנסו למכונית כדי להמחיש את האיום. אחר כך דרשו תשלום כסף כתמורה שלא יגעו באשה ולבסוף הסתלקו מן המקום ללא כלום. המערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. מדובר בצעיר שהיה בן 18 וחצי כאשר נתפס לעבירה, זו עבירתו הראשונה, הוא סיים את בית הספר בהצלחה ללא כל בעיות התנהגות, הוא איש עבודה מטבעו ולרוע מזלו הסתבך בקשרים עם חברים שבילה איתם בצוותא. בהתחשב בנסיבות האמורות המאסר בפועל יהיה 8 חודשים בלבד.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד מסלחה למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 1.5.79).
ע.פ. 393+474/78 - פתים אמארה ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח תוך כדי ביצוע שוד (הערעור נדחה).
המערערים תכננו שוד, המערער השני היה חמוש בתת מקלע והמערער הראשון עם סכין. השלושה ניסו לשדוד בעל תחנת דלק בכפר טירה, השניים הראשונים החלו להיאבק אתו, ותוך כדי כך ירה המערער השני ופגע בעמוד השדרה של בעל התחנה. הוא נפצע והמערערים הואשמו תחילה בנסיון לשוד ולרצח, אך כעבור חמישה חודשים נפטר הפצוע, ואז הוחלף האישום לרצח לפי סעיף 214 (ג). ההרשעה התבססה בעיקר על ההודאות שמסרו המערערים במשטרה ובמשפט זוטא החליט ביהמ"ש כי ההודאות קבילות. לאחר קבלת ההודאות הודו המערערים בעובדות ונשארה לדיון רק שאלת הקשר הסיבתי שבין היריה ובין מות המנוח. ביהמ"ש המחוזי שמע עדויות של רופאים וקבע כי הוכח שהטיפול במנוח היה מקצועי ומסור ופטירתו באה ללא כל התרשלות מצד הרופאים אלא כתוצאה מן היריה. הערעורים של המערער השני והשלישי התייחסו לשאלת הקשר הסיבתי וערעורם נדחה. המערער הראשון ביקש לפתוח מחדש בגביית הראיות כדי להוכיח שהודיע מראש למשטרה על ההכנות לשוד ולאחר מכן לא יכול היה להינתק מביצוע המזימה. בקשתו להביא ראיות חדשות נדחתה מן הטעם שהבקשה מהווה
שינוי גמור מקו ההגנה שנקט המערער בביהמ"ש המחוזי ושינוי כזה יורשה רק כאשר קיימות נסיבות מכריעות המצדיקות זאת. אף אין יסוד לכאורה לטענתו שלא היתה לו אפשרות להסתלק מחברת שותפיו לפני ביצוע המזימה אילו רצה בכך. על כן אין בטענותיו כדי לפתוח מחדש את פרשת הראיות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד טויסטר למערער הראשון, עו"ד לידסקי למערער השני, עו"ד וינשטיין למשיבה. 2.4.79). ע.פ. 788/78 - יעקב גרייב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער, פקיד מס הכנסה, הורשע בשלוש עבירות של שוחד ונדון למאסר שנתיים ולקנס של 15 אלף ל"י. ערעורו נדחה. לענין ההרשעות - כל אחת מהן מבוססת על העדות היחידה של המתלונן בלבד. בעדויות לא נמצאו כל סתירות היורדות לשורשו של ענין וביהמ"ש המחוזי היה ער לסתירות ולאי הדיוקים שבעדויות המתלוננים ואעפ"כ נתן בהן את אמונו. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי. מדובר בשלושה מקרים שונים ונפרדים ולענין העונשים יש להתחשב ברגישות המיוחדת של מקום עבודתו של המערער ובריבוי המקרים בהם נתפס בקלקלתו. אם לא הוטל עונש חמור יותר - הרי זה בהתחשב במצב בריאותו הלקוי ויתר נסיבותיו האישיות של המערער.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד רוסו למערער, עו"ד רובינשטיין למשיבה.2.4.79) .
ע.פ. 665/78 - מנחם שמעון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפה חבלנית והדחה לעדות שקר וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של תקיפה חבלנית ושל הדחה בחקירה ע"י איומים כששתי העבירות מבוססות על עדות של עד יחיד ונדון לשנתיים מאסר וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים במצטבר. הערעור נדחה. לענין ההרשעה - על אף סתירות שנתגלו בין העדות במשטרה לבין העדות של המתלונן בביהמ"ש הרי העדות היתה מהימנה על ביהמ"ש והשופט הזהיר עצמו כדבעי בטרם החליט להשתית את ההרשעה על עדות יחידה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב בחומרת העבירות ובעברו של המערער.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. עו"ד כצמן למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 27.3.79).
ע.פ. 699/78 - יצחק וענונו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות וגניבה) .(הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלוש עבירות . פריצה לחנות בגדים בירושלים וגניבת סחורות, פריצה לדירה בכוונה לגנוב, ונסיון לפרוץ כעבור שלושה חודשים. הוא נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל וקנס כספי וכן ל- 3 שנים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי קודם במצטבר. הערעור נדחה. מדובר באדם צעיר יליד 1952 ולכאורה יש לאפשר לו לחזור לדרך הישר. דא עקא שעל אף גילו הצעיר יש עבר פלילי עשיר למערער. כבר בשנת 1975 הועמד תחת פיקוח קצין מבחן, במשך השנים 1976 ו-1977 ביצע עבירות נוספות ששוב הביאוהו להעמדה במבחן, בשנת 1977 הורשע בעבירה של פריצה וגניבה ונדון למאסר על תנאי וכל אלה לא הועילו לו. יתירה מזו, הוא שוחרר לאחר העבירה הראשונה בערבות וניצל את שחרורו כדי לעבור עבירות נוספות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, אשר, עו"ד ברדוא למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה.25.3.79).
ע.פ. 755/78 - מדינת ישראל נגד צבי זיו
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו).
המשיב הורשע בקבלת תמריצי יצוא במרמה, נסיון לקבל תמריצי יצוא במרמה ואי הצעת מניות במטבע חוץ למכירה לאוצר. הוא נדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל וחמישים אלף ל"י קנס, שני הצדדים ערערו על גזה"ד והערעורים נתקבלו. אשר לקנס - טענת המדינה היא כי הסכום של 50 אלף ל"י אינו עומד ביחס סביר לערך המניות שהיה 58 אלף פרנק שוויצרי. ביהמ"ש המחוזי התחשב בעובדה שהמניות אבד ערכן סמוך לאחר מכן ושבינתיים תוקנו התקנות והעבירה אינה עומדת עוד באותה חומרה שבה עמדה בעת הביצוע. אשר למאסר - מדובר באדם שהוא בן 70 שנה ומעלה וידוע חולי ואלה עבירותיו הראשונות שהורשע בהן. נכון שבדרך כלל אין אדם חולה וזקן יכול להשמע בטענת מחלה או גיל כדי להתחמק מעונש מאסר, אך במקרה המיוחד דנא חוסר ההרשעות הקודמות והסכומים הקטנים יחסית של תמריצים שבהם מדובר מצטרפים אל מצב הבריאות והגיל כדי להקל בעונש ולבטל את עונש המאסר. לפיכך בוטל עונש המאסר והקנס הכספי הועמד על 170 אלף ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אשר. עו"ד ד. וכסלר למערערת, עו"ד א. הברמן למשיב. 26.4.79).
ע.פ. 190/79 - יחזקאל חרדון וקונטינו עטייה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים ניהלו בשותפות בית קפה בנתניה והורשעו בעבירות מס הכנסה ביחס ל- 3 שנים: בשנה הראשונה השמיט כל אחד מהם 21 אלף ל"י הכנסה מדו"ח מס הכנסה כנגד הכנסה של 33 אלף ל"י שהצהירו; בשנה השניה העלימו 30 אלף ל"י כנגד 42 אלף ל"י; ובשנה השלישית השמיטו תקבולים של 70 אלף ל"י. הם נדונו ל-5 חודשי מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 60 אלף ל"י כל אחד. הערעור נדחה. נכון הדבר שהמערערים אינם מן הלוויתנים אך גם פשיעתם של דגי הרקק בשטח מס הכנסה נפוצה ויש צורך בעונשים של ממש כדי להוכיח כי הפרת חוקי מס הכנסה יכולה להביא לתוצאות חמורות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. שבולת למערערים, עו"ד גב' מ. נאור למשיבה. 20.3.79).
ע.פ. 499/78 - סבג חילו נגד מדינת ישראל
*חובתה של התביעה להוכיח כי משחק "פוקר פתוח" הוא משחק אסור. * אימתי ניתן לראות בפס"ד קודם "מפורסמות שאינן צריכות ראיה" (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירות של החזקת מקום למשחקים אסורים וארגון משחקים אסורים ולאחר סיום ראיות התביעה קבע ביהמ"ש שאין הנאשם צריך להשיב על האשמה, מכיון שהתביעה לא הוכיחה שהמשחק שמדובר בו - פוקר פתוח (צ'יקט) - הינו "משחק אסור" לפי ההגדרות בחוק. המדינה ערערה וביהמ"ש המחוזי קבע כי היו ראיות לכאורה לקיום היסוד של העבירות כמוגדר בחוק. ביהמ"ש המחוזי מצא ראיות אלה בהגדרת משחק פוקר במילון אבן שושן וכן בשני פסקי דין שניתנו בעבר בקשר למשחק צ'יקט. הערעור נתקבל. לא הובאו לבימ"ש השלום ראיות על טיבו או מהותו של משחק זה, ואין להגיד שהדרך שבה משחקים פוקר פתוח והשאלה אם תוצאות המשחק תלויות במזל או ביכולת והבנה הן בבחינת מפורסמות שאינן צריכות ראיה, היינו עובדות אשר ידועות "לכל אדם בעל השכלה רגילה בכל אתר ואתר". כשמדובר בידיעה הכרוכה בבקיאות מקצועית מסויימת, הרי אף אם כל בעל מקצוע יודע אותה, אין לומר כי הצבור יודע אותה ולכן אין הידיעה מן המפורסמות. ספק אם ניתן במקרה כגון זה להסתמך על הגדרה שבמילון, ועל כל פנים מההגדרה שבמילון ניתן ללמוד מעט מאוד על טיב משחק הפוקר ובודאי לא ניתן ללמוד ממנה על פוקר פתוח. גם ההסתמכות על שני פסקי הדין שעליהם הסתמך ביהמ"ש המחוזי אינה יכולה לעזור לתביעה. בדרך כלל עובדות
שנקבעו בפס"ד מסויים על פי ראיות שהובאו במשפט אינן יכולות לשמש כראיה במשפטים אחרים. לכלל זה יש כמה יוצאים מן הכלל כגון בענין קיומו של מנהג או קביעת טיב מחלה, לאחר שורה ארוכה של פסקי דין. אין צורך להחליט כאן אם ניתן היה לקבוע טיבו של המשחק ללא ראיות נוספות אילו היתה קיימת שורה ארוכה של פסקי דין.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, אלון. החלטה - השופט י, כהן. עו"ד סירקיס למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 10.4.79).
ע.פ. 255/78 - מאיר בלאיש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצות) (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל ברוב דעות).
המערער הורשע ב- 3 תיקים נפרדים בביהמ"ש המחוזי: בעבירת פריצה וגניבה שביצע ב- 1972 ונדון ל- 9 חודשי מאסר; בפני שופט אחר הורשע בעבירה של נסיון פריצה מ- 1976 ונדון ל- 6 חודשי מאסר מצטברים; בתיק אחר הורשע בשתי עבירות סמים ונדון ל- 4 וחצי שנים מאסר מצטבר. הערעור על ההרשעות נדחה שכן בכל שלושת התיקים היו ראיות מספיקות. אשר לעונש - הוחלט ברוב דעות השופטים ח. כהן וי. כהן, בפס"ד מפי השופט ח. כהן, לקבל את הערעור ולהעמיד את העונש על 5 שנים מאסר בפועל. אין לומר כי השופטים החמירו עם המערער, ואולם שלושת גזרי הדין לא נקבעו בפעם אחת, ותקופות המאסר מצטברות יחדיו לתקופה שהיא לאדם בגילו של המערער תקופה ארוכה מאד. אין המערער צריך לסבול מן העובדה ששלושת המשפטים נתפצלו בין שלושה שופטים, ובערעור יש להסתכל על כל האישומים כאילו נדון עליהם המערער בתיק אחר ומן הראוי לגזור בשל כולם עונש אחד. השופט שמגר סבר כי לאור אופיין של העבירות ונסיבותיהן, ועברו של המערער אין לומר כי העונשים מופרזים לחומרה, ומה גם שבתי המשפט שדנו בתיקים השני והשלישי היו ערים לעונשים האחרים שאותם ריצה המערער אותה עת.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד וארשה למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 8.3.79).
ע.פ. 681+687/78 - מאיר שרעבי ועמוס מסיקה נגד מדינת ישראל
*סחר בסמים וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
המערערים הורשעו בשתי עבירות של סחר בסם ונדונו ל- 3 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו. שתי העבירות נעברו כשאיש משטרה מוסווה קנה מן המערערים סם הרואין. בפעם הראשונה קנה כ- 14 גרם תמורת כ- 30 אלף ל"י ובהזדמנות השניה קנה 1.5 גרם תמורת 3,500 ל"י. יש להבחין בין סוכן מדיח, שאילולא ההדחה לא היתה נעברת כל עבירה, לבין סוכן ששימש מכשיר והזדמנות לביצוע העבירה, אשר גם אילולא הופעתו היתה העבירה נעברת וכאן היה הסם נמכר לאיש אחר. טוענים הסניגורים כי אין לראות את המערערים כ"סוחרי סמים" לצורך מידת העונש וכי כל סוחר סמים עומד בחזקה שהעיסקה שנתפס בה היא עסקתו הראשונה ועל כן יש להענישו אך בשל סטיה אחת מדרך הישר. אין לקבל טענה זו. רשאי ביהמ"ש להסיק מן הנסיבות שמדובר בסוחרי סמים מנוסים, ואין נפקא מינה שנתפסו זו הפעם הראשונה. היו בפני ביהמ"ש המחוזי נתונים די הצורך לבסס את מסקנתו שמדובר בעיסקת סחר שבשיגרה. ביהמ"ש העליון הבהיר את פסק דינו בע.פ. 348/77 (פד"י ל"ב (1) 517) העשוי לעורר אי הבנה, והטעים כי אם הודה הנאשם בעבירה של סחר בסמים, אין על התביעה חובת הראיה שהנאשם היה סוחר רגיל אפילו אם ברצונה לטעון זאת לענין החמרת העונש, ודי להסיק מסקנה מן הנסיבות ומן הנתונים העולים מכתב האישום. אם רוצה נאשם לטעון שהיתה זו פעם ראשונה שעסק בסחר, פתוחה לפניו הדרך לנסות לשכנע את ביהמ"ש אם ע"י הבאת ראיות ואם ע"י השמעת טענות. מה שנאמר בע.פ. 348/77 הנ"ל הוא שאין התביעה רשאית לטעון דברים, אף לענין העונש בלבד, כשהדברים פועלים לרעת הנאשם
ולא הוכחו בראיות, ואין הם עולים כמסקנה הגיונית וסבירה מן הנתונים והנסיבות שהועלו בפני ביהמ"ש. אשר לעונש - הרי הוא נוטה לקולה לנוכח סוג הסם שמדובר והכמות הגדולה שסחרו בה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אלון. עוה"ד מרוז ומ. רום למערערים, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 1.4.79).
ע.פ. 516+439/78 - מוחמד אבו טילאק ומוסא אבו טילאק נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח תוך כדי קטטה (הערעור נדחה).
בין משפחת אבו טילאק לבין משפחת אבו רג'אל, שהיו קשורים בקשרי משפחה, התעורר סכסוך. הוא גרם לכך כי באחד הימים באו בני משפחת אבו טילאק למקום שבו נמצאו אחדים מבני משפחת אבו רג'אל, גרמו לקטטה, ותוך כדי כך נדקר למוות אחד מבני משפחת אבו רג'ואל. המערערים הורשעו ברצח וערעורם נדחה. ביהמ"ש המחוזי התרשם מן העדים והאמין לגירסת העדים מבני משפחת אבו רג'אל ולא האמין לגירסת הנאשמים, ויכול היה להגיע למסקנתו זו. ביהמ"ש התרשם לשלילה מן העובדה כי ההגנה לא עשתה כל נסיון לסתור את דברי עדי התביעה ע"י הבאת עדים נייטרלים ועד אחד כזה, לפחות, היה נוכח במקום באשר חיכה יחד עם בני משפחת אבו רג'אל במקום שאליו הגיעו בני משפחת המערערים. ביהמ"ש יכול היה להתחשב בעובדה שבני משפחת אבו רג'אל נשארו במקום ונעצרו, ואילו המערערים נעלמו מן המקום. אשר לטענה שהתביעה לא הוכיחה היעדר קינטור - התביעה הוכיחה את נסיבות המקרה ואת העובדות השוללות טענת קינטור. אשר לנאשם השני שהחזיק את המנוח כשהנאשם הראשון דקר אותו - אין לקבל את הטענה כי כוונתו היתה שרק ידקרו את המנוח ולא יהרגו אותו. נאשם זה מנע מהמנוח כל אפשרות של היחלצות ביודעו כי הנאשם הראשון ידקור אותו במכשיר קטלני בחזהו. קיימת הנחה שאדם התכוון לתוצאה שצמחה בדרך הטבע ממעשהו, אלא אם קיימת ראיה לסתור או לעורר ספק סביר ובעניננו לא היתה כל ראיה לסתור או לעורר ספק. זאת ועוד, גם אם לא הוכחה כוונת הנאשם השני להביא למותו של המנוח, הרי בנסיבות המקרה היה עליו, כאדם סביר, לצפות לכך כאפשרות שהדקירה תביא למותו של המנוח. אצל השניים נוצרה מזימה משותפת לדקור את המנוח, אם לא לפני אירוע הקטטה, הרי בודאי ספונטנית, סמוך לדקירת המנוח, ואז ידע הנאשם השני כי בידי הנאשם הראשון מצוי סכין ולנגד עיניו דקר בו את המנוח כך שהדקירה בוצעה תוך כדי ביצוע המטרה המשותפת לשני הנאשמים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד שביט למערערים, גב' ר. רבין למשיבה. 29.3.79).
ע.פ. 698/78 - עלי אלפקיה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה)
(הערעור נדחה). המערער מכר אדמה שהיתה לו, ולאחר מכן מכר שנית את האדמה למתלונן וקיבל ממנו 45 אלף ל"י במזומן, בגלל גילו המופלג עשה ביהמ"ש המחוזי חסד עם המערער ולא דן אותו למאסר בפועל אלא למאסר על תנאי, וכן הטיל עליו קנס של 90 אלף ל"י, שהוא כפל הסכום שהושג בתרמית, או שנה אחת מאסר תמורת הקנס. עד כה לא שילם המערער את הקנס כי אם בחר ללכת למאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער לא החזיר למתלונן דבר מהסכום שהוציא ממנו במרמה, ואין לומר שביהמ"ש הפריז כשקבע קנס של 90 אלף ל"י או שנה אחת מאסר תמורתו. הקנס בודאי שלא היה מוגזם, ומאחר שביהמ"ש הקל עם המערער ולא הטיל עליו מאסר בפועל, לפחות יכול היה לתת ביטוי לחומרת העבירה בקביעת תקופת המאסר תמורת הקנס. אין כל ראיה שהמערער אינו מסוגל לשלם את יתרת הקנס ולהשתחרר מבית הסוהר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד עליאן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה, 23.4.79) .