ע.א. 713/76 - פדני לימיטד ואח' נגד הפניקס הישראלי לבטוח

*פירוש פוליסת ביטוח.
* הצעה לשינוי בפוליסה, שלא קובלה ע"י המבוטח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 550/75 - הערעור נתקבל).



המערערים הם יצרנים וסוחרי תכשיטים שביטחו את סחורותיהם אצל המשיבה. אחת החנויות היא במלון שרתון וביוני 1974 אירעה פריצה ונגנבו מחנות זו תכשיטים ושעונים בשווי של כ- 58 אלף דולר. הפריצה אירעה בין השעה 2.15 לבין השעה 2.45 בצהריים, אחרי שהמוכרת של המשמרת הראשונה עזבה את החנות ולפני שהמוכרת של המשמרת השניה הגיעה לחנות. הדברים שנגנבו היו מוחזקים בחלקם בחלונות ראווה ובחלקם בתא פנימי של כספת שהיה נעול אך הדלת הראשית של הכספת לא היתה נעולה כלל. המערערים תבעו סכום של 45 אלף דולר, שהוא הגבול העליון של אחריות המשיבה עפ"י הפוליסה, אך ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מן הטעם שהמערערים הפרו את תנאי הפוליסה. בפוליסה נדרשו המערערים להכניס את הטובין המבוטחים לתוך הכספת ולנעול אותם כל אימת שהחנות אינה מוחזקת ע"י אנשים ומחוץ לשעות המסחר. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הגניבה אירעה בשעה שהיתה הפסקת צהריים כך שהיא מחוץ לשעות המסחר וכן כאשר החנות לא היתה מוחזקת ואף אחד לא היה בחנות. על כך הערעור.
א. אין זה מתקבל על הדעת שבחנות הנמצאת בלב לבו של מלון הומה אנשים ובתוך שורת חנויות תצטרך המוכרת, כל אימת שעליה להיעדר לזמן קצר, לאסוף תחילה את כל התכשיטים שבחלונות הראווה ובחנות ולנעול אותם בכספת, פעולה הדורשת כחצי שעה לביצועה. את המונח "מוחזקת" אין לפרש כדרישה לנוכחות פיזית בחנות במשך כל דקה ודקה לאורך כל שעות העבודה. ביהמ"ש המחוזי סבר שלא מדובר ביציאה מקרית ולזמן קצר אלא בשעת הפסקת צהריים, הפסקה המעוגנת בסדרי עבודה קבועים. ברם כל העדים הכחישו קיומה של הפסקת צהריים בחנות המערערים. השופט לא האמין לעדותם וקבע את מסקנתו המנוגדת על סמך הודעות המוכרות שנמסרו לחוקר מטעם המשיבה. ברם, ההודעות שנמסרו לחוקרים ע"י המוכרות אין בהן כדי לבסס ממצאים עובדתיים שאותם חייב ביהמ"ש לקבוע על יסוד עדות שניתנה בפניו. גם אם לא האמין השופט לדברי העדים אין בכך כדי לאפשר קביעת עובדה המבוססת על שלילת מהימנותם, לצורך קביעת עובדות דרושות ראיות פוזיטיביות ונטל הראיה בענין זה חל על המשיבה.
ב. הוא הדין באשר לשאלה שבתנאי הפוליסה אם אירעה הפריצה "מחוץ לשעות העבודה בחנות". כפי שכבר נאמר לעיל לא מדובר בהפסקת צהריים ההופכת את השעה האמורה, ל"מחוץ לשעות עבודה". בהסכם הביטוח הצהירו המערערים שהחנות פתוחה מ- 8 בבוקר עד 11 בלילה, ולפי זה שעות הצהריים כלולות בשעות העבודה של החנות, ולמסקנה השונה של ביהמ"ש לא היה בסיס בראיות.
ג. אשר לשאלה אם על המשיבה לשלם את סכום הנזק בלירות ישראליות כערכן ביום הפריצה או בדולרים - בפוליסה נקבע הביטוח בדולרים, אך כ- 4 חודשים לפני הפריצה שלחה המשיבה למערערים תוספת לפוליסה ובה נאמר שהכיסוי הוא בלירות ישראליות. לטענת המערערים לא הגיעה התוספת לידם אלא אחרי הפריצה, אך ביהמ"ש המחוזי לא האמין וקבע כי התוספת נתקבלה אצל המערערים עוד לפני הפריצה ומכיון שהמערערים לא הגיבו על כך עד לפריצה, לא ע"י ביטול הפוליסה ולא ע"י שינוייה בדרך אחרת, חזקה שהסכימו לנאמר בה. מסקנה זו אין לקבל. אפילו קיבלו המערערים את הפוליסה ולא הגיבו עליה, הרי התוספת אינה אלא הצעה מצד המשיבה לשנות אהד התנאים החשובים של הסכם הביטוח לרעת המערערים, וכדי שהצעתה תיהפך לחוזה יש צורך בקיבולה לפי הוראות חוק החוזים. קיבול הצעה מתבצע באחת הדרכים הקביעות בחוק וקיבול ע"י שתיקה או היעדר
תגובה אינה דרך הקבועה בחוק. החוק חל על כל הסכם לרבות הסכמי ביטוח, אך גם לפי הדין שקדם לחוק לא היה לתוספת האמורה תוקף ללא הסכמת המערערים.


(בפני השופטים: ויתקין, שמגר, אשר. החלטה - השופט אשר עו"ד פ.ג. נשיץ למערערים, עו"ד י. אלקס למשיבה. 8.4.79).


ע.א. 218/78 - מלכה ליננברג נגד מנהל מס שבח

*קביעת שווי קרקע שנמכרה, לצורך מס שבח.
* הסתמכות ועדת הערר על ידיעה אישית של אחד מחבריה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בערעור מס שבח 198/77 - הערעור נדחה ברוב דעות).


למערערת היה שטח של כ- 1300 מ"ר כחלק מחלקה גדולה, ומכרה את השטח במחיר של כ- 22 ל"י למ"ר. היא הצהירה על מחיר זה לצורך מס שבח ומנהל מס שבח לא קיבל את ההצהרה וקבע את שווי המכירה בסך 50 ל"י. המערערת ערערה בפני ועדה הערר וזו שמעה ראיות וקבעה את שווי המכירה בסך 40 ל"י. על כך הערעור.
השופט ויתקין (דעת הרוב):
א. שווי של זכות לענין מס שבח הוא הסכום שניתן לצפות לו במכירה ע"י מוכר מרצון לקונה מרצון "ובלבד שמכירות שנעשו בכתב ושבהן שוכנע המנהל כי התמורה ... נקבעה בתום לב ובלי שהושפעה מקיום יחסים מיוחדים ... התמורה כאמור". כאן לא פירש המנהל לא בשומתו ולא בהחלטתו על ההשגה שלא שוכנע שהתמורה שנקבעה בהסכם נקבעה בתום לב אך אין צורך לפרט זאת, בהתחשב בהפרש הגדול שבין ההצהרה לבין קביעת המנהל ברור שהמנהל לא שוכנע בדבר היוצאים מן הכלל המצדיקים קביעת מחיר נמוך ממחיר השוק. עם זאת מן הראוי היה לציין, אפילו במלים קצרות, את הנימוק לאי קבלת הסכום שבהסכם.


ב. בפני ועדת הערר נשמעו ראיות בדבר קיום יחסים מיוחדים בין המוכרת והקונה והשאלה היא אם היה גם חוסר תום לב או השפעה של יחסים אלה על קביעת המחיר. נראה שרק אם נתגלה פער ניכר בין מחיר ההסכם לבין שווי השוק אפשר לומר שהיה חוסר תום לב או השפעה על המחיר ובעניננו היה פער גדול בין המחיר הנקוב בהסכם לבין המתיר שקבע המנהל ואף בין המחיר שנקבע ע"י ועדת הערר.


ג. חלקים מהשטח כולו מעובדים עיבוד חקלאי ע"י אנשים שאינם מורשים לכך, העדים מטעם הצדדים העידו על מחירי קרקעות בחלקות סמוכות והועדה קיבלה את עדויות העדים מטעם המשיב והסתמכה על ידיעתה האישית שגם החלקות הסמוכות מעובדות ע"י זרים. בעניננו יכלה הועדה להסתמך על הידיעה האישית. כאשר על הפוסק להכריע בין שתי אומדנות סותרות, מן הדין, ובעצם מן ההכרח, שישתמט בידיעתו הוא. נכון שבעניננו אין צורך כי בועדה ישב בעל נסיון, כמו בחוק מס רכוש, אך עובדה היא שאחד חברים בועדה שצריך להיות נציג ציבור, הינו במקרה דנא מתווך מקרקעין ומומחה, וזה מצדיק את ההסתמכות על הידיעה האישית.
השופט אלון: מסכים.
השופטת בן פורת:
א. צדקה הועדה כי קנה המידה הרגיל לחישוב המס הוא שווי הזכות במקרקעין, והטוען לחריג עליו הראיה. על כן על המערערת היה להוכיח כי התמורה שנקבעה בהסכם נקבעה בתום לב וללא השפעה של יחסים מיוחדים. לא היה צורך שהמנהל יקבע מדוע אינו מקבל
את המחיר שנקבע בהסכם. נוסף לכך, עמדתו של המנהל היתה ברורה לנוכח הפער העצום בין הערכתו הוא לבין התמורה בהסכם וגם מטעם זה לא היה צורך בהנמקה כאמור. אם כי המנהל היה מטיב לעשות אילו נימק בכתב את סירובו לבסס את חישוב המס על התמורה שנקבעה בהסכם.
ב. לא צדקה הועדה כשהיא סמכה על הידיעה האישית שלה. המערערת טענה כי החלקה שלה היתה מעובדת ע"י זרים ולא היו ראיות שגם החלקות האחרות, שעליהן הסתמך המומחה מטעם המשיב, היו מעובדות ע"י אנשים שלא כדין. בענין כזה אין הועדה יכולה להסתמך על הידע האישי. בין שהגוף שוחרר מדיני ראיות ובין אם לא, הוא חייב להשתית את ממצאיו על ראיות, אם כי בהערכת אותן ראיות יכולה ועדת הערר להסתמך על ידע אישי כאשר לגבי אותה עובדה היו ראיות לכאן ולכאן, זאת גם כאשר מדובר בועדה שאחד מחבריה חייב להיות בעל נסיון בשטח המסור לסמכותו, אך גם אליבא דאלה הגורסים שמותר לאותו אדם להסתמך על ידיעותיו האישיות, אין להרשות זאת כשמדובר בועדה שהחוק אינו מחייב לגביה צירוף חבר בעל ידע מיוחד.


(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, אלון. עו"ד א. מורל למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 19.4.79).


ע.פ. 99+137/78 - שלמה אלחי ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה

*עדויות שותפים לדבר עבירה וסיוע.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 185+155/77 - הערעורים נדחו).


.
החלטה - השופט אשר
המערערים הורשעו בפריצה וגניבה של כ- 33 אלף ל"י במזומנים ושיקים ושטרות של 15 מיליון ל"י מחברת איזכור שירותי פלדה בע"מ. בנוסף לכך הורשע המערער אלחי בחטיפת ארנק והחזקת נשק ללא רשיון והמערער גאווי הורשע בהחזקת נשק ללא רשיון ובמתן שוחד. בגין הפריצה הוטלו על שלושת המערערים 4 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, בגין חטיפת הארנק הוטלה על אלחי עוד שנה אחת מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי חופף ועל גאווי הוטל עונש של שנת מאסר בפועל בגין החזקת הנשק ומאסר שנתיים שמהן שנה אחת מצטברת בגין עבירת השוחד וכן מאסר על תנאי. אלחי וגאווי מערערים הן על ההרשעות והן על חומרת העונש ואילו המערער השלישי נחום מערער על חומרת העונש בלבד.
א. לשלושת המערערים הנ"ל היו שותפים בני הזוג שושני והם העידו נגד המערערים. הטענה היא כי הם שותפים לדבר העבירה ועדותם לא נסתייעה. אין לקבל טענה זו. משפטם של בני הזוג הוקדם והוטל עליהם עונש לפני שהעידו. העובדה כי בעת שמסרו את עדותם בביהמ"ש לא היה להם עוד ענין להציל את עורם, יש בה כדי לשלול את ההצדקה של דרישת סיוע לעדותם, ברם, נמצא סיוע מספיק לעדותם של בני הזוג בראיות שונות אחרות, כולל עדות ילדם בן ה- 15 של בני הזוג. אין צורך כי כל פרט בעדות יסתייע בהוכחה של ממש ממקור אחר, ודי אם ראיית הסיוע תומכת בפרט חשוב בעדותו של שותף לעבירה. ב. בנם של בני הזוג שושני העיד תחילה נגד המערערים אך לאחר מכן הודח לעדות שקר ע"י אמו ואמר שכל עדותו הקודמת היתה עדות שקר. ביהמ"ש המחוזי העדיף את עדותו הראשונה והתעלם מהעדות האחרת והלה רשאי לנהוג כך.
ג. לעניין השוחד - הוכח כי המערער גאווי הציע שוחד לקצין משטרה והלה נעתר כביכול לקבלת השוחד, ובהמשך הצעתו אף מסר המערער לקצין המשטרה סכומים שונים של כ- 22 אלף ל"י. אילו דחה הקצין את ההצעה על הסף אפשר היה להרשיע את המערער רק בנסיון לעבור עבירה של שוחד, אך אין בכך להפוך את הקצין לסוכן מדיח. היוזמה בענין
כולו היתה של גאורי והסכמתו המדומה של הקצין לא הדיחה אותו לדבר שלא רצה בו ולא שאף לבצעו. אך גם אם היתה כאן הדחה לעבירה, לא היה די בכך כדי שעבירתו של גאווי תיסלח לו. אין לראות בפעולתו של סוכן מדיח עילה למחיקת העבירה שנגרמה בעקבותיה כלא היתה.
ד. אשר לעונשים - הם רחוקים מלהיות חמורים יתר על המידה בהתחשב בחומרת העבירות ובעבר הפלילי העשיר של המערערים.


(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור עו"ד חנוך למערערים, עו"ד גב' ברנשטיין למשיב. 10.4.79).


ע.פ.770/78 - אבשלום חדד נגד מדינת ישראל

*הרשעה באונס וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער והמתלוננת, שהכירו כבר קודם לכן, נפגשו במסיבת אירוסין והמערער הציע לה לקחתה לביתה. הוא לקח אותה אל בין פרדסים ושם אנס אותה ולאחר מכן השאיר אותה בקור הלילה והיא תפסה טרמפ לאחר חצות והגיעה למשטרה ושם התלוננה על המעשה. ביהמ"ש הרשיע את המערער באונס ודן אותו ל- 5 שנות מאסר וערעורו נדחה. לטענה כי לא די במגע מיני עם אשה נגד רצונה כדי לבסס הרשעת אינוס, אלא שיש להוכיח כי הנאשם השתמש בכח או באיום של המתה או חבלה קשה - כל ענין אין לך אלא מקומו ושעתו. בענין דנן נקבע כי המערער השתמש בכח כדי להתגבר על התנגדות המתלוננת, בזה שבמקום רחוק מכל ישוב סטר לה ודחף אותה עד שלא היתה לה ברירה אלא להיכנע לו, ובממצא זה אין להתערב. אשר לטענה כי עדות המתלוננת לא נסתייעה בעדות מסייעת - היה סיוע מספיק לעדות זו, בין היתר בבגדיה הקרועים של המתלוננת, בהתנהגותה כאשר הסיעו אותה למשטרה ומשהגיעה למשטרה מסרה מיד את תלונתה. אשר למידת הסיוע - כשעדותו של אדם צריכה סיוע, די בכך שיהיו ראיות התומכות בעיקרן בגירסת המדינה, ואין דורשים סיוע לכל אחד ואחד מפרטי העבירה. אשר לעונש - אמנם זו עבירתו הראשונה של המערער, אך גם כך אין העונש חמור מדי בנסיבות המקרה.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, אשר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' רבין למשיבה. 25.3.79).


ע.פ. 59/79 - מיכאל דוידי ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (הערעור נדחה).

שלושת המערערים שהם תושבי אשדוד ביצעו שוד בביתו של תושב נתניה הסוחר בתכשיטים לאחר שחדרו לביתו בתואנה מסויימת. בעל הבית לא היה בביתו והם תקפו את בתו בת ה- 24 של בעל הבית, קשרו את ידיה ואת רגליה ולאחר מכן שדדו תכשיטים בשווי של 150 ל"י. דוידי, שהוא יליד 1916, נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ועל שני המערערים האחרים הוטל עונש של 5 שנים מאסר בפועל. הערעור נדחה. זו עבירתם הראשונה של המערערים ולדעת שירות המבחן יש להם סיכויים טובים לשיקום. ברם, על ביהמ"ש לבדוק את מכלול הנתונים שבפניו ולתת את המשקל הראוי גם לחומרת העבירה ולצורך בהרתעה הן לגבי המערערים והן לגבי אחרים. סיכויי השיקום בלבד והמצב המשפחתי של המערערים אין בהם כדי להניע את ביהמ"ש העליון להתערב במידת העונש.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לבדוי, שמגר, ברק, החלטה - השופט שמגר, עו"ד מ. רובינשטיין א. גורן וקרמריס למערערים, עו"ד מ. שקד למשיבה. 10.4.79).


ע.פ. 388/78 - מוחמד ווזוז נגד מדינת ישראל

*הרשעה בקשירת קשר למכור מטבעות מזוייפים כמטבעות עתיקות (הערעור נתקבל).

המערער הוא בעל חנות לממכר עתיקות במזרח ירושלים. הוא הציע לשני אנשים 18 מטבעות שהתיימרו להיות שקלים עתיקים, אך הודיע להם במפורש כי השקלים הם מזוייפים והם הסכימו לקנותם. המערער הואשם בכך שערך הסכם עם השניים כי אלה ימכרו את המטבעות בתור שקלים עתיקים מקוריים, במחיר של 5 אלפים ל"י כל שקל, והשניים אכן מכרו לסוחרי עתיקות ברמאללה את המטבעות בסכומים העולים על אלפים ל"י לכל מטבע. לפיכך הואשם המערער בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח שהמטבעות נמכרו כשקלים עתיקים ואפשר שהסוחר שקנה אותם ידע גם הוא כי מדובר במטבעות מזוייפים. לפיכך לא הרשיע את המערער בקבלת דבר במרמה אלא בקשירת קשר לעבור עבירה כזו. הערעור נתקבל. הראיה העיקרית הינה הודאת המערער במשטרה ואולם באותה הודעה לא נאמר כי הסכימו למכור את השקלים בתורת מטבעות מקוריים. צריך היה להוכיח כי נקשר קשר בין המערער לשניים האחרים וכי הקשר היה לקבל דבר במרמה. התביעה לא הצליחה להוכיח שהקשר היה לביצוע עבירה פלילית וקבלת דבר במרמה שכן, כאמור, בהודאת המערער לא נאמר כי הסכים עם השניים שהמטבעות ימכרו בתור מטבעות מקוריים ויתכן שהסכימו כי יימכרו בתורת מטבעות מזוייפים. אכן, אפשר לומר כי עצם הסכום שנקבו, 5 אלפים ל"י עבור מטבע, יש בו כדי לרמוז שהתכוונו למכור את המטבעות בתור מקוריים, אך אין הוא בסיס חזק דיו כדי להרשיע על פיו. ביהמ"ש העליון העיר, אגב, כי בפרוטוקול שהוקלט אין זכר לכך שהעדים הוזהרו כדין ולא כיצד תורגמו הדברים למערער שאיננו שומע עברית. על פי חוק סדר הדין הפלילי צריך הפרוטוקול לשקף את כל הנאמר במשפט, והוא הדין ביחס לתרגום הדברים לנאשם. השאלה היא אם אפשר להשאיר הרשעה כאשר עד שהעיד לא הוזהר כדין, או שלא הוכח שהתרגום היה כשורה, אך בעניננו אין צורך להכריע בשאלה זו שהרי ההרשעה בוטלה.


(בפני השופטים: אשר, אלון, בכור, החלטה - השופט אלון. עו"ד שפאר למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה 4.4.79).


ע.פ. 803/78 - עבדול קאדר פרוג'ה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות בניה) (הערעור נדחה).

במאי 1977 הקים המערער, על אדמה חקלאית, מבנה של כ- 100 ממ"ר ללא היתר מהועדה המקומית. נגזרו עליו 4 חודשים מאסר בפועל, 4 חודשים מאסר על תנאי וקנסות כספיים וכן ניתן צו הריסה על המבנה. הערעור בענין המאסר נדחה ובענין ההריסה ניתנה למערער שהות עד חצי שנה לאחר שהוגשה בקשה לשינוי היעד של הקרקע, אשר לעונש המאסר - ריבוי המקרים של עבירות כאלה מחייב הטלת עונש שיש בו כדי להרתיע.


(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד הרצברג למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 25.4.79).


ע.פ. 209/79 - מרציאנו מרדכי נגד מדינת ישראל

*ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה (ערעור על סירוב הפסילה - הערעור נדחה).

המערער הואשם בעבירה פלילית בפני שופט ביהמ"ש המחוזי, הוא כפר באשמה וביהמ"ש התחיל בגביית הראיות. ביום 27.2.79 לא התייצב אחד מעדי התביעה שהחל להעיד בישיבה קודמת, והשופט דחה את בקשת המדינה לדחות את המשך המשפט, תמה פרשת ראיות המדינה והמערער העיד. נשמעו דברי סיכום באותה ישיבה וניתן פס"ד המרשיע את המערער, אך מועד גזה"ד נדחה, לבקשת ההגנה, כדי להביא עדי אופי. לפני ההרשעה הובא בפני השופט תיק קודם של המערער בענין תשלום קנס, והשופט שאל את הסניגור מה ענינה של פקודת מעצר בגין אי תשלום
קנס שהיתה מצורפת לתיק, על כך לא הגיב המערער באותה ישיבה, רק בישיבה הבאה, ביקש מהשופט כי יפסול את עצמו מלישב בדין. הבקשה נדחתה והערעור על כך נדחה. ראשית, נאמנים דברי השופט כי לא עיין בתיק הקודם, לא בפרוטוקול ולא בכתב האישום ולא היה לו מושג על מה התנהל המשפט ההוא. ברם, יש לדחות את הבקשה גם מטעם נוסף. שעתה של טענת הפסילה היתה מיד כשנודעה למערער או לסניגורו עילת הפסילה. כאמור, נודעה עילת הפסילה ביום 27.2.79 לפני גמר הדיונים, אך אז לא ביקש המערער כי השופט יפסול עצמו וחיכה לראות מה תהיה החלטת השופט. רק לאחר שהשופט הרשיע אותו החליט לבקש את הפסילה ולפיכך בדין נדחתה הבקשה.


(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד יוסף דן למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 24.4.79).


ע.פ. 691/78 - אליהו מור יוסף נגד מדינת ישראל

*הפעלת מאסר על תנאי (הערעור נדחה).

המערער פרץ לחנות, רוקן את כל החנות, וגרם לחיסולה. העבירה בוצעה בעת שהמערער היה אסיר משוחרר ברשיון. הוא נדון לשנתיים מאסר, הופעל מאסר על תנאי של 3 שנים כששנה וחצי תהיה חופפת ושנה וחצי מצטברת, וכן בוטל הרשיון להתהלך חופשי כך שנוספו 15 חודשי מאסר. הערעור נדחה. המערער העלה טענה משפטית נגד הפעלת המאסר על תנאי. עפ"י החוק מתחילה תקופת התנאי "מיום שחרורו מן המאסר" של הנאשם, וטענת הסניגור היא כי הפעלת תקופת התנאי מתחילה מיום השחרור בתום תקופת העונש שהוטל ולא בתקופת הרשיון להתהלך חופשי. טענה זו לא נתקבלה, גם מתן רשיון להתהלך חופשי מהווה שחרור מן המאסר לצורכי המטרה שעמדה בפני המחוקק כשקבע את התחלת תקופת התנאי. אשר לעונש בכללו - אין הוא חמור מדי בהתחשב בעברו הפלילי של המערער הכולל עבירות חמורות למדי וכן שביצע את המעשה כשהוא היה משוחרר ברשיון.


(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד לפטן ופורת למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 30.4.79).


ע.פ. 445/78 - מאיר דדיה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בקבלת שוחד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער עבד כמוכס בגשר אדם, הורשע בקבלת שוחד של כ- 2,000 ל"י בכמה הזדמנויות כדי להעביר סחורה ללא תשלום מכס, ההרשעה היתה מבוססת על שתי הודאות שנתן המערער במשטרה ועל "דבר מה" נוסף לתמיכתן והערעור על ההרשעה נדחה. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לקבוע כי ההודאות במשטרה נמסרו מרצונו הטוב של המערער והיה ה"דבר מה" הנוסף הנדרש. עפ"י הראיות שהיו מהימנות על ביהמ"ש נתקבלו סכומי הכסף ששולמו למערער עבור סטיה מן השורה במילוי תפקידו כמוכס, ובאין ראיה כלשהי שהיתה עילה אחרת לתשלום מתבקשת המסקנה שהכספים שולמו כשוחד. על המערער הוטל עונש מאסר בפועל של 6 חודשים וקנס בסך 5,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי העיר כי המערער ביזה את התפקיד הציבורי שהוטל עליו, ושהוא מקל בעונש מחמת עבור הזמן הרב מביצוע העבירות באוקטובר 1974 ועד להגשת כתב האישום באוגוסט 1977. ביהמ"ש העליון החליט, לאחר התלבטות, לנהוג עם המערער במידת הרחמים בהתחשב עם עינוי הדין ובסכנת הנזק לבריאותו של המערער כאשר שניים אלה מצטרפים יחדיו. אי לכך בוטל עונש המאסר בפועל והומר במאסר על תנאי והקנס הועמד על 20 אלף ל"י.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ע. חשין למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 23.4.79).


ע.פ. 40/79 - מאיר חזות נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה והצתה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער ירה באשתו בראשה והצית משרד שבו עבדה, הוטל עליו עונש של 7 וחצי שנים מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער תכנן את המעשה ואחרי שירה באשתו השאירה פצועה והלך לעבודתו כאילו לא קרה כלום. מזלו גרם לו שהפצעים שנפצעה אשתו נרפאו כמעט כליל ואילולא עובדה זו היה ראוי לעונש חמור בהרבה.


(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 30.4.79).


ע.פ. 688/78 - יהושע שר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).

המערער נסע במכונית פרטית בכביש השרון במהירות של 60 קמ"ש כשלפניו רכב המנוח על אופניו. כשהמכונית החלה בעקיפה אירעה ההתנגשות בין האופניים לבין המכונית וכתוצאה ממנה נהרג המנוח. מכיון שהאופניים הם כלי רכב בלתי יציב העשוי לשנות מידי פעם את מסלולו יש לשמור מרחק סביר ממנו, בעיקר בעת עקיפה, ומרחק זה הוא של מטר וחצי לפחות. השאלה היא אם התאונה נגרמה עקב אי שמירת מרחק מספיק, או שהמנוח סטה במפתיע סטיה חדה ממסלולו ונכנס למסלול נסיעתה של המכונית, כך שהתאונה אירעה באמצע הכביש. בימ"ש השלום זיכה את המערער מחמת הספק מן הטעם שלדעתו אין נתונים על פיהם ניתן לקבוע את מקום ההתנגשות, ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בקובעו שעפ"י הנתונים אירעה התאונה בצד הימני של הכביש והערעור נדחה. (בפני השופטים: גב' בן פורת, בכור, ברק. החלטה - השופטת בן פורת, עו"ד בן ציון גל למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 24.4.79).

ע.פ. 525/78 - משה ארמרמן נגד מדינת ישראל

*זיכוי מהרשעה בעבירת מרמה (הערעור נתקבל).

המערער היה עובד עירית באר שבע ובאחד הימים ביקש ליטול למכוניתו מצבר ממכונית של העיריה. הוא פנה אל הממונה עליו, סדרן עבודה של נהגי עיריה, וביקש רשות להשתמש במצבר, ושניהם יחדיו פנו למנהל היחידה וקיבלו רשות מפורשת אף ממנו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער במעשה מרמה והפרת אמונים הפוגע בציבור והערעור נתקבל. אפילו פגע מעשה המערער בציבור, ע"י שירד ערכו של המצבר, בודאי לא היה כאן מעשה מרמה ולא הפרת אמונים. פנית המערער לקבלת רשות מעידה עליו שלא היתה לו כל כוונה פלילית. זאת מבלי לחוות דעה אם היו הממונים מוסמכים כדין לתת למערער את הרשות שביקש. אפילו לא היו מוסמכים יצא המערער ידי חובתו בפנותו אל הממונים הישירים עליו.


(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. עו"ד י. אליעז למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 30.4.79.).


ע.פ. 780/78 - אשר דדון נגד מדינת ישראל

*הפעלת מאסר על תנאי (הערעור נדחה).

המערער הורשע בשלוש עבירות של פריצה וגניבה, זיוף והחזקה ברכוש גנוב ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה אחת חציו מצטבר וחציו חופף. הערעור נדחה. נתעוררה שאלה אם ביהמ"ש דלמטה היה חייב להפעיל את המאסר על תנאי ולא יכול היה להימנע מכך. הפעלת המאסר על תנאי
היתה מותנית בכך שהמערער יעבור עבירה של פשע וההרשעה באישום של פריצה אכן היא בחזקת פשע. ברם, אילו הורשע רק בעבירה זו יכול היה השופט להאריך את תקופת התנאי, אלא שהמערער הורשע בעבירה נוספת והשאלה היתה אם עבירה נוספת זו צריכה להיות פשע דוקא או גם עוון.ברם, ביהמ"ש הגיע למסקנה כי מכיון שהמערער הורשע בשלוש העבירות וביניהן יש שתי עבירות של פשע ורק אחת שהיא עוון, אין צורך להכריע בשאלה אם העבירה הנוספת צריכה להיות כזו שהיא עצמה יכולה להפעיל את המאסר על תנאי.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אלון, עו"ד מ. רום למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 1.4.79).


ע.פ. 671/78 - אלי בן סעדון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקופת מאסר על תנאי ארוכה מדי) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירות של נסיון בריחה וגרימת נזק של מה בכך לרכוש, וביהמ"ש דן אותו ל- 3 שנים מאסר על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י. הערעור על חומרת המאסר על תנאי נתקבל. מהטלת המאסר על תנאי ועד לבירור הערעור הועמד המערער לדין בגין עבירה חדשה והסניגור חושש שמא יורשע ויהיה צפוי להפעלת המאסר על תנאי. יהיו הנסיבות של המקרה המיוחד אשר יהיו, טעה ביהמ"ש בהטילו על המערער מאסר על תנאי לתקופה כה ממושכת. השופטים חייבים למדוד לא רק תקופת מאסר בפועל אל גם תקופת מאסר על תנאי מלכתחילה, תוך שהם משווים לנגד עיניהם את חיובו של הנאשם לרצות עונש זה בפועל ממש. לא היה שום הצדק סביר להטיל מאסר של 3 שנים בשל נסיון בריחה שלא הצליח ובשל גרימת נזק של מה בכך לרכוש. אי לכך הועמד המאסר על תנאי על 6 חודשים.


(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אלון, עו"ד גולד למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 29.3.79).


ע.פ. 661/77 - יצחק בן סימון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הוצאת כסף מלשכת סעד בטענות שוא) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הוא בעל משפחה הכוללת את אשתו ו- 8 ילדים. הוא פנה ללשכת הסעד של עירית ירושלים וקיבל תמיכה בטענה שרק אשתו משתכרת והוא איננו עובד מסיבות רפואיות. מתברר שהוא עבד וממשיך לעבוד עד היום כשומר לילה ועובדה זו הסתיר מלשכת הסעד. הוא הורשע בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות ונדון למאסר בפועל של ארבעה חודשים ומאסר על תנאי. הערעור נתקבל והמאסר הועמד על שלושה חודשים. אין חולקין שמדובר בעבירה חמורה שיש ללחום בה בכל המרץ לטובתן של המשפחות הנזקקות באמת לשירותי לשכת הסעד, אולם בהתחשב במצבו של המערער המפרנס 9 נפשות וכן מצב בריאותו הלקוייה ניתן להקל בעונשו כאמור.


(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אשר. המערער לעצמו, עו"ד רזניק למשיבה. 9.4.79).


ע.א. 713/78 - אלי דננו נגד מדינת ישראל והפול הישראלי לביטוח חובה

*ניכוי מס במקור מריבית שנפסקה בתאונת דרכים (הערעור נדחה).

המערער נפצע בתאונת דרכים והמשיבה השניה חוייבה לשלם לו פיצויי נזיקין בצירוף ריבית והוצאות. אצל הפול התעוררה שאלה אם היא חייבת לנכות מסכום הריבית 35 אחוז למס הכנסה. ביהמ"ש נתבקש, בהליך של טען ביניים, לפסוק בשאלות אם חייבת הריבית במס הכנסה ואם חייב הפול לנכות את המס ולהעבירו אל שלטונות המס. ביהמ"ש המחוזי השיב על שתי השאלות בחיוב והערעור נדחה. אין חולקין כי כאשר ביהמ"ש פוסק לנפגע את ערכו המשוערך של נזק מטלטלין ובנוסף לכך ריבית, אז הריבית חייבת בתשלומי מס הכנסה. הוא הדין בנזקי גוף כאשר מדובר בתשלום עבור
כאב וסבל שמשערכים את הנזק ליום מתן פסה"ד וכן אובדן השתכרות בעתיד שבהם מחייבים גם בריבית מיום פסה"ד ואילך שאז הריבית חייבת במס. השאלה היא רק כאשר מדובר בהוצאות ואובדן כושר השתכרות בעבר, שבו פוסקים את הסכום הנומינלי של ההפסד וריבית מקסימלית, ולכאורה ריבית זו כוללת בחובה גם שיערוך הנזק. ברם, גם כך, עפ"י החוק הריבית הינה ריבית וחייבת במס, אם כי מבחינת הצדק הריבית איננה כולה ריבית ממש. עם תיקון חוק פסיקת ריבית יכול ביהמ"ש, במקום ריבית באחוז גבוה, לפסוק הצמדה למדד וריבית באחוז נמוך, אבל לפי צו מס הכנסה (קביעת ריבית והפרשי הצמדה) הגדרה ריבית כוללת הפרשי הצמדה. לפיכך יתכן שרצוי כי השלטונות המוסמכים יתנו דעתם לשאלה אם יש מקום לפטור ממס הכנסה את הפרשי ההצמדה על הפיצוי הנ"ל. אשר לשאלה אם חלה חובת ניכוי של 35 אחוז על ריבית זו - עפ"י פירוש החיקוק הנוגע לניכוי במקור יש לכלול גם תשלומים כגון אלה. כמו כן יש לנכות את הניכוי במקור גם עבור ריבית שהצטברה לפני שהותקנו התקנות בדבר ניכוי במקור מריבית והפרשי הצמדה וזאת משום שפסק הדין ניתן לאחר פרסום התקנות הנ"ל והתשלום הוא לאחר הפרסום.


(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, בכור. החלטה - השופט בכור, עו"ד ב. שיפמן למערער, עו"ד ח. ברנזון למדינת ישראל. 8.4.79).


ע.א. 734/78 - אשר ישראל נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים

*סמכות הרשות המוסמכת לדון מחדש בהחלטה קודמת שאושרה בערכאה גבוהה יותר (הערעור נתקבל ברוב דעות).

סעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים מורה כי הרשות המוסמכת רשאית לחזור ולהחליט בכל ענין החלטה שונה מן הקודמת אם ההחלטה הקודמת הושגה ע"י מעשה או מחדל המהווים עבירה פלילית או אם נתגלה, על סמך ראיות כי יסודה בטעות. בע"א 672/77 (פד"י ל"ב (1) 468) נקבע כי סעיף זה אינו חל כאשר ההחלטה הקודמת נתקבלה בהסכמת הצדדים, ואילו השופט אשר, בדעת יחיד, ביסס את דעתו גם על הנימוק שהטעות, שהרשות המוסמכת רשאית לתקן לפי הוראה זו, אינה יכולה להיות אלא טעות שהיתה בהחלטת ועדת העררים או בפסק דינו של ביהמ"ש במקרה שהדבר הגיע לערעור. דעת יחיד זו של השופט אשר אושרה בינתיים בע"א 560/78 על דעת כל השופטים שישבו בדין. כעת חזרה השאלה ונדונה בהרכב מורחב של ביהמ"ש וההלכה הקודמת בוטלה ברוב דעות, והוחלט כי הרשות המוסמכת רשאית לחזור ולדון בהחלטה קודמת גם אם ההחלטה הקודמת היא של ועדת הערר או שנתקבלה בפס"ד וזאת אם נתמלאו התנאים שבסעיף 18 הנ"ל. הושארה בצריך עיון השאלה אם אכן אין לדון מחדש לפי הסעיף הנ"ל כאשר ההחלטה הקודמת נתקבלה בהסכמה.
בענין דנא הגיש המערער בקשה לדיון מחודש והרשות המוסמכת דחתה את התביעה הן לגופו של ענין באשר לא קיבלה את הראיות החדשות והן בהסתמך על הפסיקה הקודמת של ביהמ"ש העליון. ועדת העררים לא דנה לגופו של ענין, אלא הסתמכה על פסקי הדין הנ"ל. משהגיע הענין לערעור החליט ביהמ"ש העליון בפס"ד מקיף מפי השופט ויתקון, שאליו הצטרף בפס"ד נפרד השופט י. כהן, כי אין כל מניעה שהרשות המוסמכת תדון מחדש לפי סעיף 18 הנ"ל גם בענין שהגיע קודם לכן לועדת העררים או לביהמ"ש ונתקבלה שם החלטה בנדון. השופט בכור שבע"א 560/78 תמך בדעה שאין סמכות לרשות המוסמכת בענין כגון זה לדון מחדש, חזר בו והצטרף לדעת השופטים ויתקון וי. כהן. מאידך חזרו השופטים אשר וח. כהן על עמדתם הקודמת וזאת בדעת מיעוט.


(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן, אשר, בכור. עו"ד מ. רבינוביץ למערער, עו"ד רזניקלמשיבה. 30.4.79).


ע.א. 498/78 - שניידר מרים נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים

*חוסר זכאות לתגמולים עקב ירידה מהארץ (הערעור נדחה).

המערערת עלתה לישראל בשנת 1948, בסוף 1957 הגישה תביעה
לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, ובמאי 1973 המציאה הצהרה לתמיכה בתביעתה. נתברר כי בספטמבר 1959 יצאה המערערת מן הארץ ונסעה לקנדה ובאפריל 1962 שבה לארץ ומאז מקום מגוריה כאן. ביולי 1965 דחתה הרשות המוסמכת את תביעת המערערת בהיותה סבורה שלא נתקיים בה התנאי שבחוק כי הנכה "עלה לישראל לפני ... 1.10.53 ...ולאחר מכן נשאר אזרח ותושב ישראל". ועדת העררים קבעה שאם תוכיח המערערת את נכותה הרי היא זכאית לתגמולים עבור התקופה מ- 1954 ועד לנסיעתה ב- 1959, ואילו תביעתה לתגמולים לתקופה שלאחר שובה ארצה נדחתה בשנת 1968. ב- 1976 פנתה המערערת לרשות המוסמכת וביקשה לדון מחדש בענינה, לפי סעיף 18 לחוק, והראיה החדשה שבידי המערערת היתה אישור משרד הפנים שהיתה תושבת ישראל ברציפות מאז עלייתה ארצה ב- 1948. הרשות המוסמכת לא שינתה את דעתה. ועדת העררים דנה בנושא והחליטה לדחות את הערעור הן מן הטעם שאין הרשות המוסמכת יכולה לדון לפי סעיף 8 כאשר ההחלטה הקודמת נתקבלה ע"י ועדת העררים, הן מן הטעם שאת הראיה ממשרד הפנים ניתן היה לקבל ב- 1968 והן לגופו של ענין. הערעור נדחה. באשר לבעיה ההילכתית אם מוסמכת הועדה לחזור ולדון בנושא גם אם ההחלטה הקודמת נתקבלה ע"י ועדת העררים - המשיבה ויתרה על נימוק זה. אשר לקביעת הועדה שאת אישור משרד הפנים אפשר היה להשיג בשנת 1968 - הועדה התעלמה מההלכה האומרת, שהראיה הדרושה לצורך סעיף 18 אינה צריכה להיות חדשה או ראיה שלא ניתן היה להשיגה. אולם בדין נדחתה התביעה לגופו של ענין. המערערת הסבירה שעזבה באופן זמני את ישראל ולא היתה לה כוונת הגירה, דא עקא, שתושבות הלא דבר שבלב וקל מאד להסוות ירידה מהארץ במסווה של שהות ארעית בחו"ל. נכון שביהמ"ש אינו מדקדק עם נכים ומפרש עובדות לטובתם, אך בעניננו, סמוך לאחר שובה לישראל מסרה המערערת לרשות המוסמכת הצהרה ובה נאמר בין היתר "ירדנו כל המשפחה לקנדה ... גרנו שם באופן קבוע ..." ועל הביטוי "ירידה" חזרה היא גם בהמשך דבריה באותו תצהיר. מכאן שהמערערת עצמה ראתה את יציאתה מהארץ כ"ירידה", ונפסקה תושבותה של המערערת בארץ.


(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן, אשר, בכור. - החלטה - השופט ויתקון. עו"ד זיינפלד למערערת, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 30.4.79).


ע.א. 91/78 - ליבל מגדה נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים

*פסיקת ריבית והצמדה ע"י ביהמ"ש בערעור תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נדחה ברוב דעות).

המערערת ביקשה בערעורה כי יפסקו לה הוצאות עבור בדיקות וחוות דעת רפואיות וכן שכר טירחה לעורך דינה ובענינים אלה הוחזר הדיון לרשות המוסמכת לדון בהם מחדש. השאלה שבה נדרש ביהמ"ש להכריע הינה אם לפסוק למערערת ריבית והצמדה על התגמולים שנפסקו לה. בענין זה נחלקו הדעות. השופט ח. כהן בדעת מיעוט סבר שיש לפסוק למערערת ריבית ואילו שופטי הרוב, מפי השופט בכור, קבעו שאין ביהמ"ש מוסמך לפסוק ריבית.
השופט ח. כהן ציין כי חוק פסיקת ריבית מסמיך "בימ"ש ... או רשות אחרת המוסמכת עפ"י דין לפסוק תשלום לבעל דין ..." לפסוק ריבית והצמדה. המשיבה אינה מוסמכת לפסוק תשלום, אלא להחליט אם נתקיימו לגבי התובע התנאים המפורטים בחוק לצורך קביעתו כנכה, ואם היא פוסקת שנתמלאו התנאים אז עובר הענין לועדה רפואית הקובעת את אחוזי הנכות ולאחר מכן נקבעים התשלומים. אין ועדת העררים שונה מהרשות המוסמכת לענין הסעד שהיא מוסמכת להעניק. שונים הדברים, לדעתו של השופט ח. כהן, לגבי ביהמ"ש העליון. בימ"ש תמיד מוסמך לפסוק ריבית והצמדה ללא קשר לשאלה אם הוא מוסמך בנושא הנדון לפסוק תשלום ואם לאו. אמנם לפי חוק נכי רדיפות הנאצים אין ערעור לביהמ"ש העליון אלא בשאלה משפטית, אך משבא הערעור בפני ביהמ"ש הרי הוא דן
ומכריע בו כבימ"ש לכל דבר, וכל הסמכויות של בימ"ש מסורות בידו, ולפיכך הוא יכול לפסוק ריבית והצמדה. אולם בדרך כלל לא ישתמש ביהמ"ש בשיקול דעתו לפסוק ריבית או הצמדה, שכן המעמסה הכספית שפסיקה כזאת, אם תהיה עקבית וכללית, עלולה להעמיס על אוצר המדינה תגיע לממדים כאלה שמן הראוי הוא שהמחוקק ולא ביהמ"ש יעמיסנה עליו. רק במקרים בודדים יוצאים מן הכלל, שבהם נתעכבו תשלומי תגמולים לנכים באשמת הרשות המוסמכת או זרוע אחרת של המדינה, אז יפסוק ביהמ"ש ריבית או הצמדה למען עשות צדק. בעניננו אכן היו דחיות שלא ניתן להסבירן ולפיכך יש לחייב את המדינה לשלם 11 אחוז ריבית, מאז 1969 ועד התשלום בפועל ב- 1.9.78.
השופט בכור סבר כי בערעור לפי חוק נכי רדיפות הנאצים עומדת לדיון שאלה משפטית, והיא האם טעתה ועדת העררים מבחינת החוק כשלא קבעה ריבית והצמדה. ועדת העררים צדקה כי אינה מוסמכת לפסוק למערערת סכום כלשהו ולכן גם לא ריבית, ובערעור נדרש ביהמ"ש העליון להחליט אם צדקה או טעתה הועדה במסקנתה. כמו ועדת העררים גם ביהמ"ש אינו פוסק סכום כלשהו למערערת ולכן גם אינו יכול במסגרת הערעור לפסוק ריבית על סכום שיזכה בו המערער עפ"י מה שיקבע ע"י הועדה הרפואית. שאלה של סחבת והצדק שיש לעשות עם הנכים היא שאלה שהמחוקק צריך לדון בה.


(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. עו"ד א. זיינפלד למערערת, עו"ד י. רזניק למשיבה, 25.4.79) .


ע.א. 665+666/78 - אהרון כהן ואח' נגד קצין התגמולים

*פסיקת ריבית והצמדה, או שערוך, בתשלום תגמולים לנכי צה"ל (הערעורים נדחו).

המערערים קיבלו תגמולים בשנת 1977 לפי משכורת ששולמה בשנים 1967 ו- 1970 והם טוענים כי קצין התגמולים חייב להצמיד את התגמולים למדד, או לשלם להם ריבית סבירה, או לחשב את התגמולים לפי שיעורי המשכורת הנהוגים ביום תשלום. תביעתם נדחתה והערעורים נדחו. החוק אינו מסמיך את קצין התגמולים להצמיד את התגמולים,וכמו כן אין הוא יכול לחשב תגמולים לפי שעורי המשכורת המשתלמת ביום התשלום בפועל. אשר לפסיקת ריבית - בין אם מוסמכים ועדת הערעורים וביהמ"ש לפסוק ריבית בתביעות נכים לתגמולים (אם כי קצין תגמולים עצמו אינו מוסמך), ובין אם אין הם מוסמכים, אין ביהמ"ש מוכן לפסוק ריבית ותגמולים שכן פסיקת ריבית כזו תטיל על אוצר המדינה מעמסה בעלת ממדים כאלה, שהטלתה חורגת מן המסגרת השיפוטית, ונכנסת לתחום סמכותה של הרשות המחוקקת.


(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור, החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. אלבראנס למערערים, עו"ד ש. ורנר למשיב. 4.3.79).


ע.א. 104/79 - יהושע סייב נגד קצין התגמולים

*הכרה במחלת נפש שפרצה בעת השרות (הערעור נתקבל).

לענין מחלת נפשו של המערער הוגשו חוות דעת רפואיות סותרות, בדבר גרימת השרות הצבאי את המחלה וועדת הערעורים ביקשה חוות דעת של מומחה שלישי. הועדה החליטה לאמץ את חוות דעתו, אך הגבילה את קביעתה שנכותו של המערער נגרמה בתקופת השרות אך לגל הנוכחי של המחלה בלבד. הערעור נתקבל. שום הגבלה כזו אינה מצויה בחוות דעתו של המומחה הרפואי הנ"ל. למקרא חוות דעתו עולה כי הגל הנוכחי של המחלה טרם עבר, וכי המחלה עשוייה לגרום בהמשך ההתפתחות לגלים נוספים, ואין ספק שהמחלה התפתחה בזמן השרות. בפני ועדת הערעורים היתה ראיה רפואית ברורה שגם גלים נוספים אם יבואו יעמדו בקשר סיבתי ישיר להתפרצות הראשונה שאירעה בתקופת השירות ועקב השירות, אם יבואו גורמים אחרים הדוחים את גורם השרות לקרן זוית ימים יגידו.


(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד א. קרייטר למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיב. 30.4.79).


ע.א. 496/77 - האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח' נגד דאוג אבו דאוד

*הדרכים למתן פס"ד בקדם משפט כשהנתבע לא הופיע (הערעור נתקבל).

המשיב הגיש תביעה נגד המערערים בדבר בעלות על מקרקעין ובכתב הגנתם טענו המערערים בין היתר כי ההסכם עם התובע (המשיב) לא נחתם ע"י המוכר אלא על ידי מי שטען שיש בידו יפוי כח מטעמו, וכן כי תיאור המקרקעין הנמכרים עפ"י ההסכם אינו מספיק כדי לזהותם. ביהמ"ש קבע מועד לקיום קדם משפט, ב"כ המערערים לא הופיע והישיבה נתקיימה בהיעדרו. ב"כ המשיב הגיש לשופט את המקור של ההסכם ומיד לאחר מכן נתן השופט פס"ד לטובת המשיב המתחיל במלים "תביעת התובע לא נסתרה, על כן אין לי מנוס מלהיעתר לתביעת התובע". הערעור נתקבל. הליכי קדם משפט נועדו להכנת הדיון בתובענה ולא לדיון לעיצומה. צד שלא התייצב לישיבת קדם משפט דינו כצד שלא התייצב למשפט עצמו, ועל התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו. ביהמ"ש מוסמך לתת בקדם משפט פס"ד במידה שנברר לו כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה או לשמוע ראיות המשיב וליתן פס"ד על סמך ראיות אלה. בעניננו כתב ההגנה כולל טענות הגנה שונות שאפילו תתקבל אחת מהן דין התביעה להידחות. על כן אי אפשר לומר שתביעת המשיב לא נסתרה, על כן צריך היה השופט לבקש מן המשיב להוכיח את טענות התביעה, והגשת מקורו של ההסכם אינה מספיקה לצורך זה. נטען בכתב ההגנה כי ההסכם לא נחתם ע"י בעל המקרקעין וכי תיאור המקרקעין בהסכם אינו מספיק כדי לזהותם, ובשתי נקודות אלו צריך היה הקונה להביא ראיות.


(בפני השופטים: אשר, אלון, בכור. עו"ד גרייב למשיב. 8.4.79).


ע.א. 578/76 - דוד כהן נגד אליהו בן לולו

*הצורך להוכיח את הנזק בתביעת נזיקין (הערעור נתקבל בחלקו).

ביום 19.1.70 עשה המערער הסכם בכתב עם המשיב ועם אחד שמעון חדד לרכישת חלקו של המשיב בשותפות מסויימת. בהסכם נאמר שיש שני שותפים בשותפות ושהיא מנהלת את עיסקה במשרד בדמי מפתח. לאחר עשיית ההסכם נתגלה למערער שיש עוד אדם שהחזיק כשותף שלישי במושכר ששימש כמשרד, וכן שבעל הבית הגיש משפט פינוי נגד שלושת השותפים. כעבור זמן ניתן פסק פינוי באותה תביעה. תמורת רכישת חלקו של המשיב בשותפות שילם המערער למשיב 11 אלף ל"י ובתביעה נשוא הערעור תבע את החזרת הסכום הזה מפני שהמשיב רימה אותו ושעקב התרמית נגדם למערער נזק במלוא הסכום הזה. המערער תבע על סמך שתי עילות - עילה חוזית בגלל הפרת ההסכם לרכישת חלקו של המשיב בשותפות ועילת תרמית בנזיקין. העילה החוזית נדחתה מפני שהמערער המשיך לפעול במסגרת השותפות לאחר שנודעו לו שתי העובדות הנ"ל ועל כך אין ערעור. את עילת הנזיקין דחה השופט מן הטעם שהמערער לא הוכיח את מידת הנזק שנגרם לו עקב התרמית. הערעור על כך נתקבל בחלקו. אין לקבל את טענת ב"כ המערער כי יש למדוד את הנזק במלוא הסכום של 11 אלף ל"י שכן המערער נהנה מטובת הנאה כתוצאה מכניסתו בתור שותף ועליו היה להוכיח את מידת הנזק שנגרם בפועל. ביהמ"ש העליון העיר כי המערער הצליח להוכיח ששווי המושכר בשעת ההסכם היה 4500 ל"י כך שהוכיח את נזקו לגבי סכום זה, שכן הובטחה לו מחצית החלק בזכות של המושכר ואת המחצית הזו לא קיבל. לפיכך חוייב המשיב לשלם למערער את הסכום של 2,250 ל"י צמוד למדד.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד נ. רז למערער, עו"ד סירקיס למשיב. 29.4.79).


ע.א. 659/78 - בוטניק יוסף נגד שרה בוטניק ואח'

*ביטול למפרע של חיוב במזונות שניתן בחוסר סמכות (הערעור נתקבל).

המשיבה הגישה תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי ביוני 1975 בשמה ובשם המשיבה השניה שהיא בתם הקטינה של בני הזוג. הבעל לא הגיש כתב
הגנה ולא בא לדיונים. ביוני 1975 ניתן צו למזונות זמניים בסכום של 1500 ל"י לחודש ובדצמבר 1975 ניתן פס"ד סופי של 2000 ל"י לחודש. לאחר מכן התברר כי עוד במאי 1947 ניתן פס"ד מזונות ע"י ביה"ד הרבני. באפריל 1977 הגיש המערער בקשה לביטול פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי מדצמבר 1975 בטענה כי ביהמ"ש היה נטול סמכות לדון בענין באשר היה פס"ד של ביה"ד הרבני ושהוא היה בגדר מעשה בית דין. בנובמבר 1974 ניתן פס"ד מזונות ע"י ביה"ד הרבני. באפריל 1977 הגיש המערער בקשה לביטול הממושך בפניית המערער, החליט ביהמ"ש המחוזי לבטל את תוקף פסה"ד רק מיום מתן פסה"ד השני, היינו מיוני 1978 ולא למפרע. הערעור נתקבל, לאחר שביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היה מוסמך מלכתחילה לדון בענין המזונות, וכי פסה"ד לא היה בתוקף, הרי השיהוי בפנייתו של המערער לבטל את פסה"ד לא היה בו, בנסיבות הענין, כדי להוסיף או כדי לגרוע. לפיכך יש לראות את כל ההחלטות הנוגעות למזונות האשה כבטלות.


(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. לי למערער, עו~ד ר. אליה - שאול למשיבות. 29.4.79).


ע.א. 337/78 - וינברג ארוין נגד וינברגר מגדה ואח'

*מזונות (הערעור נתקבל כחלקו).

הצדדים נישאו באוקטובר 1945. בשנת 1970 עזב המערער את הבית והמשיבה הגישה תביעת מזונות עבורה ועבור שני ילדיה וביהמ"ש פסק סכום של 350 ל"י שלא הוצמד למדד. עתה הגישה האשה תובענה חדשה למזונות וביהמ"ש קבע שהמערער משתכר 5600 ל"י לחודש והאשה 1300 ל"י חוץ מהכנסה מתפירה שלא התברר היקפה. ביהמ"ש קבע כי חל שינוי בנסיבות מאז נפסקו המזונות, שכן הילדים בגרו ולשני הצדדים קיצבאות מגרמניה, וחייב את הבעל לשלם 1500 ל"י למזונות האשה וכן הוצאות שונות אחרות. הערעור בשאלה אם חל שינוי בנסיבות שהצדיק דיון מחדש בנושא נדחה. מאידך נתקבל הערעור באשר לגובה הסכום, שכן לפי הכנסות הצדדים והמזונות שחוייב המערער לשלם תהיה לאשה הכנסה יותר גבוהה משלו. זאת מתוך הנחה כי הכנסה מתפירה היא בסביבות 1000 ל"י. אמנם הדבר לא הוברר, אך זאת באשמת האשה, שכן הנושא היה בתחום ידיעתה והיא הסתירה את העובדה שהיא משתכרת מתפירה. אי לכך החליט ביהמ"ש להקטין את סכום המזונות ולהעמידו על 1000 ל"י לחודש בנוסף להוצאות.


(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. נאמן למערער, עו"ד מ. קניאל למשיבים. 29.4.79).


ע.א. 140/78 - חברת פריימן לבנין בע"מ נגד סוניה והיימן פקר

*הפרת הסכם כאשר אין בידי המתחייב להעמיד את הממכר לרשות הקונה (הערעור נדחה).

המערערת עמדה לבנות בניני מגורים בהרצליה. המשיבים, תושבי ארה"ב בגימלאות, באו לישראל לרכוש דירה, ביקרו בשטח שעליו עמדו להקים את הבנינים, ורכשו דירה אצל המערערת. במבוא להסכם צויין שהקבלן רוצה לבנות על המגרש בנין שיהיה בן 7 קומות עד 10 קומות מעל לעמודים. הקבלן השאיר לעצמו את הזכות להכניס שינויים בבנין ובתנאי כי לא יחול שינוי בממכר עצמו. בגוף החוזה נקבע כי הדירה הנמכרת היא בקומה ה- 9 של הבנין. את הדירה צריכה היתה המערערת למסור למשיבים ביוני 1975, מועד זה חלף ובספטמבר 1976 הגיעו המשיבים ארצה, ונוכחו כי עד אז נבנו 4 קומות בבנין. חלק מן התמורה בדולרים שילמו לפני כן והם סירבו לשלם את היתרה. הם תבעו החזרת 19,500 דולר ששילמו, החזר סך 460 דולר ששילמו לעו"ד, החזר תשלום דמי תיווך של כ- 1300 דולר, תשלום של כ- 2300 דולר הוצאות נסיעה לישראל וכן 20 אלף ל"י פיצויים הקבועים בהסכם. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעות הנ"ל והערעור
נדחה. גם לאחר השלמתו היו בבנין 8 קומות בלבד, כך שהמערערת לא יכלה למסור את הממכר כפי שהובטח למשיבים בקומה התשיעית ובכך הפרה יסודית של ההסכם, בלי להיכנס לשאלת האיחור במסירת הדירה והטענה שהאיחור נגרם עקב מלחמת יום הכיפורים. אמנם במבוא להסכם, שהיווה חלק בלתי נפרד ממנו, ציין הקבלן שיבנה בנין בן 7 עד 10 קומות, אך במבוא גם צויין שברצון המשיבים לרכוש דירה בת 4 חדרים שתיאורה יבוא בהסכם. לא מתעוררת השאלה אם עדיף המבוא או שעדיף ההסכם גופו שמדובר בו על קומה תשיעית, שכן המבוא העניק מעמד ברור ומוגדר לממכר והפנה בדבר מהותו ותאורו להוראות בהסכם. אגב, גם אילולא עובדה זו הרי בכל מקרה יש מעמד עדיף להתחייבות המפורשת של גוף ההסכם.


(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד סוכובולסקי למערערת, עו"ד י. ליזר למשיבים. 26.4.79).


ע.א. 348/77 - הממונה על המירשם נגד ראוב ג'רגורה ואח'

*הכנת תסריטים של מודד מוסמך לצורך רישום שינוי בלוח הזכויות שאושר ע"י בימ"ש

(הערעור נדחה).

שתי חלקות אדמה נכללו בלוח הזכויות שהציג פקיד ההסדר לפי סעיף 57 לפקודת הסדר זכויות המקרקעין. המשיבים ביקשו מביהמ"ש המחוזי לתקן את לוח הזכויות, לפי סעיף 59 לפקודה. ביהמ"ש נעתר להם והחליט על תיקונים מסויימים, בהתאם להסכמים שנעשו בין המשיבים, על תיחומן של חלקות משנה וקביעת זכויות בהן מחדש כתוצאה מחלוקה בהסכמה, וכן עקב הכרה בזכויות שלא נקבעו בהליכי ההסדר במועדן, והתאמות של השטחים והקניית מעבר בהן. את השינויים לעומת לוח הזכויות סימן ביהמ"ש המחוזי בתרשימים שאין בהם דיוק של מדידות, ואת כל אלה העביר באמצעות פקיד ההסדר ללשכת המרשם בנצרת לשם רישום בפנקסים החדשים. הרשם סירב לבצע את הרישום והמשיבים הגישו ערר למערער. הלה דחה את הערר משלושה נימוקים: יש לשלם תחילה מס שבח על תיקוני הרישום כי היתה בהם משום מכירת זכויות במקרקעין לפי חוק מס שבח; אין לרשום חלוקת קרקע אלא עפ"י תסריט של מודד מוסמך ועל המשיבים לדאוג להכנת התסריט; אין לרשום חלוקת קרקע אלא עפ"י תסריט שאושר ע"י יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה לפי סעיף 143 לחוק התכנון והבניה. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי והוא קיבל את הנימוק הראשון וחייב את המשיבים להסדיר את עניני מס השבח. מאידך דחה את שני הנימוקים האחרים. ערעור המערער נדחה. לענין הכנת המפה - המדידות מבוצעות ביוזמת פקיד ההסדר והיא בידי מודדים הפועלים מטעם מנהל מחלקת המדידות, ואין להטיל את המלאכה על בעלי זכויות הקרקע המעונינים ברישום זכויותיהם בהסדר. זאת הן בהליכי ההסדר הראשוניים והן במידה ויש צורך בתיקון הרישום לפי דרישת אנשים שונים לאחר שכבר הוכן לוח הזכויות. אשר לאישור הועדה המחוזית לפי חוק התכנון והבניה - חוק התכנון והבניה דן בחלוקת קרקע במסגרת תוכנית שאושרה עפ"י אותו חוק או בתוכנית לחלוקה חדשה לפי דיני התכנון והבניה. חלוקה כזו לא תתקבל לרישום בפנקסי מקרקעין אלא אם נערכה בהתאם לדרישות חוק התכנון והבניה. מאידך חלוקה אגב הליכי הסדר מקבלת את הגושפנקא של פקיד ההסדר או של ביהמ"ש הדן בענין, ואלה פועלים בתוך מסגרת נפרדת של הפעלת סמכות ציבורית משלהם. אכן, יכולים בעלים משותפים "לנצל" את הליכי ההסדר כדי לבצע רישום חלוקה בהסכמה. אבל גם במקרה כזה פעולת החלוקה היא פעולתו של פקיד ההסדר ואין חלוקה זו כפופה לחוק התכנון והבניה.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, הוסיף השופט בכור. עו"ד רובינשטיין למערער, עו"ד ג'רגורה למשיבים. 29.4.79).