ע.א. 11/77 - כחלון צורי ואגד בע"מ נגד אהרון יצחק ואח'

*אחריות בתאונת דרכים.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2797/74 - הערעור נדחה)


בכביש בן שני נתיבים, כאשר בכל נתיב שלושה מסלולים, שהשמאלי ביניהם הולך וצר עד שהוא משתלב במסלול האמצעי, נסעה משאית במסלול האמצעי, המשיב נסע ברכב פרטי במסלול השמאלי כדי לעקוף את המשאית ולהשתלב במסלול האמצעי ואילו המערער שנהג אוטובוס עמד במפרץ חניה של אוטובוסים וסטה באורח מפתיע וברשלנות לעבר המסלול האמצעי. כך אילץ המערער את המשאית שנסעה במסלול האמצעי לסטות שמאלה לעבר המשיב, המשיב נאלץ להטות רכבו שמאלה, עלה על רצועת ההפרדה, נסע מרחק של כ- 40 מטר ונתקל בעמוד חשמל ונחבל. המשיב תבע את המערערים, וביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכחה רשלנות תורמת מצד המשיב וחייב את המערערים לשלם סכום של 240 אלף ל"י. הערעור התייחס לעניין הרשלנות התורמת של המשיב. ביהמ"ש דחה את הערעור בקובעו :
א. קיים ממצא ברור של ביהמ"ש דלמטה כי המשיב נכנס למסלול השמאלי לעקיפה לפני המקום שבו היו בכביש שני מסלולים בלבד, והרי זה ממצא עובדתי שאין להתערב בו, ומכאן שהמשיב נכנס למסלול השמאלי כשעוד רשאי היה לעשות כן. התנועה בנתיבים כאלה היא ששלושת המסלולים מתנקזים ל-2 מסלולים ולא היתה רשלנות של המשיב. נטל השכנוע בדבר קיומה של רשלנות תורמת חל על המערערים והם לא הצליחו להוכיח רשלנות תורמת זו.
ב. לפני שהמערערים יוכלו להוכיח ולסמוך על רשלנות תורמת עליהם להוכיח שקיים קשר סיבתי משפטי בין מעשהו של המשיב לבין האירוע הנדון. גם אם נניח שהמשיב התרשל בעוקפו את המשאית משמאלה, הרי אין חשיבות לקיומה של ההתרשלות אם אין לראות בה גורם במובן המשפטי לאירוע הנדון. יתכן שאף אם היתה רשלנות של המשיב שגרמה לאירוע התאונה, גם אז ניתן לומר כי המעשה הבלתי צפוי של המערער היווה את הסיבה המכרעת לאירוע במובן הסייג השני לסעיף 64 לפקודת הנזיקין, אך שאלה זו אינה טעונה הכרעה במקרה דנן.
ג. לטענה כי על רצועת ההפרדה נסע המשיב מרחק של כ- 40 מטר מבלי לבלום ובכך יש לראות התרשלות - המערער לא הצליח להראות כי המשיב יכול היה לעצור לפני כן אילו נהג כנהג סביר. יתירה מזו, בנסיבות של שעת חרום, כאשר אדם שרוי במצב של סכנה המחייבו להכריע לאלתר כיצד להימלט ממנה, אין הוא נהנה משיקול הדעת הרגיל ויש להעמיד אף את האדם הסביר במצב דומה של שעת דחק ולקבוע לפיה מה היא דרגת הזהירות הנאותה שאותה צפוי היה לנקוט. אין לומר כי הוכחה כאן סטיה מהדרגה האמורה ואין לייחס למשיב רשלנות בשלב זה כאשר צורת נהיגתו היתה מושפעת ממצב החרום שאליו נקלע.


(בפני השופטים : אלון, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין עו"ד י. אנושי למערערים, עו"ד מ. גלעד למשיב. 18.9.78).


ע.א. 240/78 - פלוני ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ בניגוד לרצון ההורים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק אימוץ 58/77 - הערעור נדחה)


המערערים הם הוריה של קטינה אשר לגביה קבע ביהמ"ש המחוזי שלא מילאו באורח קבע את חובותיהם כלפיה במשמעות סעיף 11 לחוק אימוץ ילדים, ושעל כן אין מניעה חוקית
למסירת הקטינה לאימוץ ללא הסכמת ההורים. לזוג ארבעה ילדים, הקטינה שנולדה ביוני 1973 גדלה, פרט לתקופות קצרות, במוסד עד שנמסרה לפני כמה חודשים למשפחה אומנת. הקטינה נולדה כפגה וההורים סירבו לקבלה לביתם בטענה כי דירתם בת חדר אחד אינה מספיקה בשבילם. רשויות הסעד פעלו לשיפור תנאי המגורים והמשפחה עברה לדירה של שני חדרים, אך גם אז לא קיבלו את הקטינה. רק כשזו היתה בת שנה, ואחרי לחץ מצד רשויות הסעד, הסכימו ההורים לקבל את הקטינה לביתם, אך זו נשארה שם פחות מ- 3 חודשים והובאה לביה"ח עם סימני פגיעות בגופה ונשיכות של אדם מבוגר. אחרי תקופת אישפוז הוחזרה הקטינה לבית ההורים ולאחר זמן קצר הביאו ההורים את הקטינה למוסד ומאז היתה במוסד עד גמר בירור המשפט. לפני הפניה לביהמ"ש פנו אנשי רשויות הסעד להורים שיקבלו את הקטינה לרשותם, שאם לא כן יפתחו בהליכים משפטיים בענין אימוץ הקטינה. ההורים סירבו לקבל את הקטינה ויחד עם זאת הביעו התנגדות למסירת הקטינה לאימוץ. אז הוגשה בקשה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כאמור שההורים לא מילאו את חובתם כלפי הקטינה. הערעור על כך נדחה:
א. (השופט י. כהן, לפסק דינו הסכימה השופטת בן פורת): אין זה משנה אם ביקרו ההורים את הקטינה במשך שנה וחצי 10 או 15 פעם, כטענת ההורים, שכן בביקורים אלה, שכל אחד מהם ארך כשעה, לא הביאו ההורים לקטינה כל מתנה או ביגוד ואף פעם לא לקחו אותה אליהם הביתה לשבת או חגים, וכל זאת בניגוד לנהוג ע"י הורים אחרים שילדיהם היו באותו מוסד. מן הנמנע להצדיק יחס כזה מצד ההורים אל הקטינה.
ב. ההורים, שהם נתמכי סעד, מגדלים את שלושת הילדים שבביתם בדרך נאותה, אך דוקא עובדה זאת מחריפה את הניגוד בין היחס שגילו כלפי הקטינה ובין היחס כלפי ילדיהם האחרים. אין להתפלא על כן שהקטינה איננה מגלה רגש אהבה וחיבה כלפי ההורים והיא ברחה כשהאב ביקר לאחרונה במוסד.
ג. יש פסיקה של ביהמ"ש העליון שרק אם ההימנעות של ההורים מלמלא את החובות כלפי הקטין היא רצונית יתן ביהמ"ש צו אימוץ בניגוד לרצונם וישנה פסיקה כי גם אם ההימנעות היא בלתי רצונית יכול ביהמ"ש לתת את הצו בניגוד לרצון ההורים. השופט י. כהן מצרף דעתו לדעה כי גם אם ההימנעות אינה רצונית יכול ביהמ"ש להגיע למסקנה שיש למסור את הקטין לאימוץ, ברם גם לפי הדעה הנוחה יותר למערערים אין לקבל את טענתם שההימנעות מלמלא את החובות כלפי הקטינה היתה שלא מרצונם. לא היה כל קושי להורים לבקר את הקטינה לעיתים יותר קרובות, לפחות פעם בשבוע, ולקחת אותה הביתה מזמן לזמן במיוחד בתקופת החגים.
ד. לטענה שיש לאפשר להורים לחזור בתשובה ולקבל את הקטינה כעת לביתם - עפ"י הפסיקה רק שינוי שחל בהתנהגות ההורים בפועל ממש בטרם בא העניין להכרעה בביהמ"ש, עשוי להוציא את התנהגותם ממסגרת הימנעות "דרך קבע", ואל לו לביהמ"ש להתחשב בהבטחות ובתקוות שכנותן טרם הוכחה. מאידך, יש סוברים כי אין לקבוע בענין זה הלכה נוקשה, ואמנם נראה הדבר שאין לשלול לחלוטין את האפשרות של "חזרה בתשובה" במקרים שבהם יש יסוד ממשי לתקווה שההורים הטבעיים אכן ישנו את דרכם. אולם בעניננו אין כל סיבה להאמין לכך. גם כאשר נאמר להורים שמוסדות הסעד עומדים לנקוט הליכי אימוץ עמדו בסירובם לקבל אותה לביתם והתעוררו רק לאחר הגשת המשפט.
השופט שמגר: מזכיר את פסיקתו כי רק במידה וההימנעות ממילוי החובות כלפי הקטין היא רצונית יכול ביהמ"ש לתת צו אימוץ בניגוד לרצון ההורים, ומבהיר כי בעניננו אכן הימנעות ההורים ממילוי חובותיהם כלפי הקטינה היתה רצונית וע"כ דין הערעור להידחות.


(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת עו"ד גב' קיסרי למערערים, עו"ד גב' רובינשטיין למשיב. 27.9.78).


ע.פ. 827/76 - מנחם ים שחור נגד מדינת ישראל

*ניהול בלתי תקין של בנק ע"י מנהל העסקים.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 130/75 - הערעורים נדחו)


עם התמוטטותו של בנק אגודת ישראל הועמדו לדין מיסדי הבנק וחברי מועצת המנהלים וכן המערער כ"מנהל כללי ומנהל עסקים של הבנק". האישומים היו שחברי מועצת המנהלים משכו כספים כהלוואות לחברות פרטיות שלהם בחו"ל מבלי לבדוק את המצב הכלכלי של החברות ומבלי לקבל בטוחות. חברי מועצת המנהלים עזבו את המדינה והמערער שבתור מנהל כללי אישר את העיסקות, עפ"י דרישת חברי מועצת המנהלים וללא שהיתה לו כל טובת הנאה, נשאר יחידי בדיון הפלילי. מעבירה של קבלת דבר במירמה זוכה המערער. אשמה אחרת היתה של עשייה בעסקי בנק בדרך שפגעה ביכולתו לקיים התחייבויותיו שהיא עבירה עפ"י סעיף 14 ב' (א) לפקודת הבנקאות 1941. מעבירה זו זיכה ביהמ"ש המחוזי את המערער, אך הרשיעו בעבירה קלה יותר לפי סעיף קטן (ב) של סעיף 14 ב' הנ"ל, המדבר על עבירה של עשייה בעסקי בנק בדרך שפגעה בניהול תקין של עסקיו, אך לא בדרך שפגעה ביכולתו לקיים התחייבויותיו. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לתשלום קנס בסך 40 אלף ל"י. על ההרשעה וחומרת העונש ערער המערער ועל קולת העונש ערערה המשיבה. בפסק דין הדוחה את הערעורים אומר השופט בכור:
א. ביהמ"ש יכול היה להרשיע את המערער בעבירה שנתגלתה מן העובדות שהוכחו אף אם עובדות אלה לא פורטו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. כל יסודות העבירה בה הורשע המערער לפי סעיף קטן (ב) הנ"ל נמצאים בין יסודות העבירה לפי סעיף קטן (א) אלא שבסעיף קטן (א) ישנה חומרה יתירה בזה שהניהול הבלתי תקין פגע ביכולת הבנק לקיים התחייבויותיו.
ב. סעיף 14 (ב) הנ"ל מדבר על מעשים שנעשו ע"י "חברי דירקטוריון או מנהל עסקים" של בנק ולטענת המערער מנהל עסקים לפי פקודת החברות הוא חבר דירקטוריון ולא מי שמונה לשמש כמנהל עסקים וכאן יש לפרש את המונח "מנהל עסקים" כהגדרתו בפקודת החברות - אולם, המערער הודה כי הוא שימש כמנהל כללי ומנהל עסקים, ועל כן יש לראותו כמנהל עסקים במובן סעיף 14 (ב) לפקודת הבנקאות מבלי להתייחס באופן כללי לשאלה מהו המעמד שנדרש ממנהל עסקים ומהו מנהל עסקים לפי הסעיף הנ"ל.
ג. אשר לעונש - מדובר בעבירות שנעברו לפני 10 שנים, המערער לא קיבל כל טובת הנאה ממעשיו ומאידך העבירות הן חמורות, ולנוכח כל הנ"ל אין להתערב בעונש.
השופטת בן פורת: אין זה ודאי שהדרך הפוגעת ביכולת הבנק לקיים התחייבויותיו היא בהכרח ע"י מעשים הפוגעים בניהול תקין של עסקי הבנק, אך במקרה המסויים שבפנינו יחסה התביעה למערער כבר מבראשית מעשים המהווים פגיעה בניהול התקין של הבנק.
אשר לפירוש הביטוי "מנהל עסקים" נראה כי מנהל עסקים לצורך סעיף 14 (ב) אינו צריך להיות חבר דירקטוריון, אך בעניננו כאמור הודה המערער כי הוא שימש כמנהל עסקים הכללי ולאור הודאה זו לא הועמדה העובדה כלל במחלוקת בביהמ"ש המחוזי ואין הצדקה לדון בה כעת. אם טוען המערער כי מילא בפועל את תפקיד המנהל הכללי אך מילוי התפקיד היה שלא כדין, ובניגוד ללוח א' לפקודת החברות - ספק רב אם טענה בפי נאשם שהוא מילא את התפקיד שאליו מתייחס האישום עפ"י מינוי שלא כדין עשוייה לעזור לו. משמילא בפועל את התפקיד האמור עליו גם לשאת בחובות שבצידו.


(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור עוה"ד כספי וא. דנציגר למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 28.9.78).


ע.פ. 580/77 - יעקב ג'יבלי נגד היועץ המשפטי לממשלה

*קיום היסודות הנדרשים להרשעה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 1308/76 - הערעור נדחה)

ן
המערער הורשע בעבירה של רצח. הוא הסתכסך עם המנוח, הלה הטיח בו דברי בוז והמערער שלף אקדח וירה יריה אחת בלבו של המנוח ולאחר מכן ניסה לטשטש את מעשה הרצח. ביהמ"ש המחוזי מצא כי נתמלאו כל היסודות של עבירת רצח וביהמ"ש העליון דחה את הערעור:
א. לטענת הסניגוריה כי היה קינטור מצד המנוח שהיה בו כדי לשלול את יסוד הכוונה תחילה - מבחינה סובייקטיבית אמנם קונטר המערער ע"י מילות גידוף של המנוח, אך לא היה כאן קינטור לפי המבחן האובייקטיבי. ההלכה שכדי שנאשם יצליח בהגנת קינטור, לא די שהוא קונטר מבחינה סובייקטיבית אלא שיש צורך שהקינטור יהיה לפי מידותיו של אדם סביר, נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין ואין להחזיר את הגלגל אחורנית ולקבוע דרגת קינטור סובייקטיבית.
ב. את יסוד ההכנה מצא ביהמ"ש בכך שהמערער הוציא את האקדח מן המכנסיים פתח את הנצרה וכוון אותו כלפי המנוח ובכך צדק ביהמ"ש. עניין ההכנה הוא יסוד פיזי והמחוקק התכוון, באשר ליסוד ההכנה, במבחן של פעולה פיזית. אין כל נימוק משכנע לסטות ממה שנקבע בעניין זה בפסקי דין רבים, ולפי ההלכה הפסוקה הפעולות שעשה המערער מספיקות ליסוד ההכנה.
ג. לטענה בדבר היעדר החלטה באשר המערער היה נתון להשפעת אלכוהול - הראיות שהיו בפני ביהמ"ש מראות שאם כי המערער שתה כמות לא קטנה של ערק לפני המעשה, הרי שתיה זו לא פגעה כלל בצלילות דעתו, ואף לא גרעה מכושרו לפעול ולהתנהג כאדם השוקל את מעשיו ומפעיל את חושיו בדרך הרגילה. העובדות שהמערער שלף אקדח, פתח את הנצרה וכיון את האקדח באופן שהיריה תפגע בלבו של המנוח מהוות ראיה מספיקה שהוא החליט להרוג את המנוח. גם אם החלטה זו גמלה אצל המערער סמוך מאד לשליפת האקדח כאשר שמע את מילות הגידוף אין בכך כדי לשנות את המסקנה שגם יסוד זה של עבירת הרצח הוכח.


(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט י. כה עו"ד הגלר למערער, עו"ד סוכר למשיב. 25.9.78).


ע.פ. 91/78 - יעקב סולמי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של החזקת סם והסחר בו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 248/77 - הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעורים על מידת העונש נדחו).


.
המערער הורשע בעבירות של החזקת כ- 830 גרם אופיום ובסחר באופיום ונדון ל- 6 שנות מאסר מיום מעצרו. המערער ערער על הרשעתו בהחזקת סם ובסחר בסם ועל חומרת העונש ואילו המדינה ערערה על קולת העונש. ביהמ"ש החליט:
א. המערער ועוד אחד החזיקו אופיום במחבוא על גג דירתם של בני הזוג קטלן ותמורת החבאת הסם קיבלו בני הזוג תשלום חודשי של 500 ל"י, על עובדות אלו העידו בני הזוג ועדותם היתה מהימנה על ביהמ"ש. בשאלת הסיוע טען ב"כ המדינה כי בני הזוג לא היו שותפים למערער, לעניין דיני השאלות, באשר שני הצדדים לא היו שווים מבחינה כלכלית
כי בני הזוג פעלו מחמת מצב חומרי קשה וכך נתפתו להצעת המערער, אולם טענה זו נראית מרחיקת לכת וניתן להשאירה בצריך עיון, שכן היתה ראית סיוע מספקת בהתנהגות המערער עצמו. הוא נעלם מבית הוריו ביום תפיסת הסם על גג דירת קטלן והיעדרו מן הבית במשך תקופה ארוכה של כ- 10 חודשים, כאשר ידע שהמשטרה מחפשת אחריו, מהווה ראית סיוע.
ב. אשר לסחר בסמים - היו ראיות כי המערער ושותפו היו מוציאים את הסם מידי פעם ממחבואו וחתכו ממנו מנות שאותן ארזו בקופסאות מוכנות למכירה. המערער נראה משוחח עם נאשם אחר אשר לאחר המעצר נתגלה אצלו סם, ואולם לא היו ראיות על מכירת הסם עצמו. חלוקת הסם למנות לא היתה אלא מעשה הכנה לקראת מכירתו וכן גם נטילת כמויות של הסם מן המחבוא, אך בכך לא מספיק שכן לא הוכח שכמות של סם עברה בפועל מידי המערער לידי הקונים. חובת הראיה בעניין זה מוטלת עד הסוף על שכם התביעה. על כן יש לזכות את המערער מעבירת הסחר בסמים.
ג. לטענה שיש להרשיע את המערער בעבירה אחרת של עשיית עיסקה בסם, כי על פי הראיות עשה המערער עיסקה אחרת בסם, היינו הפקדתו אצל בני הזוג קטלן כשומרי שכר - אין להשתמש בעניין דנא בסמכות עפ"י סעיף 166 ולהרשיע את המערער בעבירה שלא הואשם בה. הבקשה להרשיע בעבירה אחרת באה ברגע האחרון ממש בעת הדיון בערעור, ובנסיבות אלה צודק המערער שאין להפתיעו בטענה חדשה שיש בה משום שינוי חזית גמור, ואין פרקליטו מוכן להשיב על הטענה על רגל אחת. העובדות אמנם ברורות אבל יתכן שיש למערער הגנה משפטית בפני האשמה החדשה.
ד. למרות הזיכוי של המערער מעבירת הסחר בסמים, אין לשנות את מידת העונש. מאסר לתקופה של 6 שנים הולם את אשמת ההחזקה בסמים, ואילמלא בוטלה ההרשעה במסחר היה מקום להחמיר בעונש מעבר למה שפסק ביהמ"ש המחוזי. מדובר בהחזקת כמות גדולה יחסית של אופיום ועצם החזקת כמות כזו וחלוקתה למנות מעידות שהמערער החזיק בסם לצורך מסחר אם כי לא הוכחה עיסקת סחר מסויימת.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, לוין. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי עו"ד י. הורוביץ למערער, עו"ד מקרין למשיב. 24.9.78).


בג"צ 594/78 - אומן מפעלי סריגה בע"מ ואח' נגד שר התעשיה ואח'

*עתירת יצרני טקסטיל נגד ביטול קרנות הצמר והכותנה.
(עתירה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה).



בשעתו הוקמו קרן צמר וקרן כותנה ובהתאם לחיקוקים שונים נגבו כספים ע"י היטלים מצד אחד וניתנו תמריצים לבעלי מפעלים לצורכי יצוא מצד שני. בשנת 1976 עמדו משרדי האוצר ומסחר ותעשיה לבטל את הקרנות ואילו אגף הטכסטיל של התאחדות התעשיינים, אחת העותרות דנא, דרשה להמשיך את פעולת הקרנות, ולבסוף סוכם בין אגף הטכסטיל ובין משרד המסחר והתעשיה כי הקרנות ימשיכו לפעול עד שנת 1983 תוך הפחתה מדורגת עד לחיסול הקרנות. לאחר המהפך הכלכלי בוטלו תשלומי החובה בענף הטכסטיל עפ"י החוק, ובאותו תאריך בוטל תשלום תמריצים ליצואנים ובכך הופסקו פעולות קרן הצמר וקרן הכותנה. העותרות ניהלו מו"מ ממושך עם המשיבים על קבלת פיצוי בדרך של מתן אשראי ליצוא בסך 100 מליון ל"י. הן טענו כי הסתמכו על ההבטחה שהקרנות ימשיכו לפעול ולכן הרחיבו מפעלי הטכסטיל את אמצעי היצור שלהם והתקשרו בחוזים עם לקוחות מחו"ל והם עשויים להפסיד מביטול הקרנות. משלא נסתיים בהצלחה המו"מ בעניין המלוות פנו העותרות לבג"צ נגד ביטול הקרנות ועתירתן נדחתה:
א. העותרות ידעו על ביטול הקרנות כבר בשלהי 1977 והן פנו לבג"צ 10 חודשים לאחר מכן. הרי כאן שיהוי המונע מאת העותרות סעד בבג"צ. מי שרוצה לתקוף את חוקיות פעולת הרשות חייב להזדרז בפנייתו לבג"צ. ניהול משא ומתן ממושך אינו יכול לשמש הצדקה לאיחור בהגשת העתירה, כאשר כבר בהתחלתו היה ברור שהמשיבים אינם מסכימים לחידוש הקרנות והמשא ומתן התנהל במסלול שונה לחלוטין, היינו, עידוד היצוא ע"י הלוואות.
ב. גם לגופו של ענין, אין יסוד מבחינה משפטית לטענת העותרות נגד ביטול הקרנות. אין רשות ציבורית יכולה להתחייב שהיא לא תמלא את חובתה הציבורית ולא תשתמש בעתיד בסמכויותיה השלטוניות, ולהתחייבות כזו אין תוקף. חובת רשות ציבורית למלא את הבטחתה מותנית בכך שנותן ההבטחה היה מוסמך לתת אותה ושההבטחה ניתנה בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי וכאשר המבטיח יכול למלא אחריה ואין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. בעניננו כל התנאים הללו לא נתמלאו. נותן ההבטחה לא היה מוסמך לתת אותה כהתחייבות המחייבת את השלטון, גם נותן ההבטחה וגם המקבלים צריכים היו לדעת שההבטחה לא ניתנה בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי, אין בידי נותן ההבטחה לממש אותה וקיים במקרה דנן צידוק חוקי לשנות או לבטל את ההבטחה בעקבות שינוי המדיניות הכלכלית. אין ספק כי ההבטחה שהקרנות תתקיימנה לא היה לה שום תוקף משפטי שכן הפעולות היו מבוססות על קיומם של חיקוקים מסויימים ועם ביטול החיקוקים הושמט הבסיס לקיום הקרנות. כאשר גוף כלכלי מנהל משא ומתן עם משרד ממשלתי ומגיע לסיכום, שקיומו בעתיד תלוי בעליל בהמשך מדיניות כלכלית מסויימת, צריך להיות ברור, שהסיכום נעשה ללא כל כוונה ליצור התחייבות משפטית, במיוחד כשמדובר בתקופה ארוכה של 7 שנים.
ג. אין גם לקבל את הטענה כי המשיבים מנועים מלחזור בהם מהבטחתם מחמת השתק מתוך הבטחה, הבעיה אם ניתן להעלות טענת השתק כלפי הרשות היא סבוכה למדי וקיימות בה דעות לכאן ולכאן, אך גם לפי הגישה הנוחה ביותר לאזרח בשאלה זו, ברור שטענת השתק לא תוכל להתקבל כאשר משמעותה התחייבות מצד השלטון שלא להפעיל את סמכותו החוקית וכן הבטחה להקצות כספים מתקציבי המדינה שאותם תצטרך הרשות המחוקקת לאשר בעתיד.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. - החלטה השופט י. כהן עו"ד י. נאמן לעותרות. 4.10.78).


ע.פ. 45/78 - אלחנטי בן משה נגד מדינת ישראל.

*השתתפות בתקיפה (הערעור נדחה).

בפברואר 1974 התנפל אדם על עובד תחנת דלק על שלא שירת אותו מחוץ לתור ועזב את התחנה, כעבור חצי שעה חזר עם עוד שלושה גברים אל התחנה, הארבעה החנו את מכוניתם מחוץ לתחנה, באו והתקיפו את העובד וגרמו לו חבלות. בעקבות התקרית הועמדו לדין שני נאשמים ואלה הורשעו בגרימת חבלה בנסיבות מחמירות באשר נטלו חלק בשלב השני של התקרית. המערער נדון ל- 20 חודשי מאסר על תנאי ו- 4 חודשי מאסר בפועל וערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בהודעתו במשטרה אמר המערער שלא בא לתחנה באקראי אלא הוזמן כדי "שאדבר עם פועל בתחנת הדלק". הוא
לא פירש מה צריך היה להיות נושא השיחה ומטרתה וסופו של המקרה מעיד על תחילתו. לא הוברר מה היה חלקו המדוייק של המערער בתקיפה והיו ראיות שאחד מן הבאים לא לקח חלק פעיל בתקיפה, אך בהתאם לראיות היה זה אחר ולא המערער. ברם, גם אם עמד המערער מן הצד עדיין מראות הנסיבות כי השתתפותו היה בה משום סיוע לאלה שתקפו בפועל את העובד ועל כן הרשעתו היא בדין. אשר לעונש - נכון שמאז המקרה עברו למעלה מ- 4 וחצי שנים, אך ביהמ"ש כבר לקח בחשבון עובדה זו כאשר קבע את העונש ואילמלא כן מן הראוי היה להטיל על המערער מאסר בפועל לתקופה ארוכה בגין מעשה הבריונות שלא היתה לו כל הצדקה.


(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. עו"ד קליינר למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 27.9.78).


ע.פ. 600/78 - מדינת ישראל נגד עזרא חדראוויי.

*קולת העונש (שוחד) (ערעור על קולת - הערעור נתקבל).

המשיב שירת כרב סמל במחלקת חקירות במשטרה. בתחילת 1973 נפתחה חקירה של מעשי מירמה שבהם נחשדו בני משפחה בשם מימון והמשיב מונה כחוקר בפרשה זו. בתקופה שבין אוקטובר 1973 ועד פברואר 1976 קיבל המשיב ממימון מצרכים שונים כגון נעלי בית, סנדלים, מכנסיים וכדו' בשווי של כ- 700 ל"י וכן קיבל הלוואה של אלפיים ל"י בלי ריבית. באמצע פרשת התביעה הודה המשיב בעבירות שוחד כאשר התביעה הסכימה לוותר על פרטי עובדות שלפיהם סטה המשיב מן השורה תמורת השוחד והדריך את בני משפחת מימון כיצד לנהוג בחקירה שהתנהלה נגדם. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב למאסר 3 חודשים וקנס של 5 אלפים ל"י והערעור על קולת העונש נתקבל. העונש מופרז בקולתו. יש להחמיר עם עובד ציבור המופקד על הפעלת החוק הפלילי וחייב לשמור על רמת התנהגות ללא רבב, וכל כישלון של עובד כזה יש עימו נזק כבד של שימוש המוסר הציבורי. היה מקום להעלות את עונש המאסר במידה ניכרת אלמלא העובדות לקולה, והם הודאת המשיב באשמה, השמטת פרטים מכתב האישום ששיוו להתנהגות חומרת יתר, המשיב הציע להחזיר את ההלואה עוד לפני שנודע לו שחושדים בו והוברר גם בעת המעקב אחרי המשיב שהוא לא נאות לקבל סחורות נוספות. מתוך שקילת כל הגורמים האלה יש להעמיד את עונש המאסר של המשיב על 9 חודשים.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד בן טובים למערערת, עו"ד ליבאי למשיב. 20.9.78).


ע.פ. 578/78 - מדינת ישראל נגד אחמד דרוויש עיסה.

*קולת העונש (בניה ללא רשיון על קרקע חקלאית) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בבימ"ש השלום בבנית מבנה בגודל של 10X12 מטר על קרקע חקלאית בלי שהיה בידיו היתר כחוק, יצק עמודים וקירות בגובה של מטר אחד עד שנתגלתה עבירתו. ביהמ"ש גזר על המערער קנס כספי של 2,500 ל"י, תשלום של 6 אלפים ל"י לפי סעיף 218 לחוק הנ"ל וכן הטיל עליו עונש של 4 חודשים מאסר בפועל ו- 4 חודשים מאסר על תנאי. בערעור לביהמ"ש המחוזי החליט ביהמ"ש להקל עם המשיב והעמיד את העונש על שלושה חודשי מאסר על תנאי ולא מאסר בפועל בנוסף לתשלומים האמורים. הערעור על קולת העונש נתקבל. לא היה מקום להתערבות ביהמ"ש המחוזי בעונש, שכן מן העבירות נגד חוקי התכנון והבניה נובעות תוצאות קשות ובאמצעים עונשיים קלים אין כדי לחסום באופן אפקטיבי את הדרך בפני התפשטות העבירות על חוקי התכנון והבניה. מדובר בבנייתו של מבנה תוך התעלמות החלטית מהחוק ומתוך כוונה להעמיד את הרשויות הנוגעות בדבר בפני עובדה מוגמרת. בנסיבות כגון אלה אין משמעות מעשית למאסר על תנאי שמשמעותו כי הענישה תבוא
לידי ביטוי ממשי רק לגבי מי שיבנה יותר מאשר פעם אחת באופן בלתי חוקי. לאור כל האמור יש להחזיר על כנו את גזר דינו של בימ"ש השלום.


(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד טפיירו למערערת, עו"ד ר. השרון למשיב. 26.9.78).


ע.פ. 422/78 - שפיק סרחאן נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (מס הכנסה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירות לפי סעיף 207 ו- 220 לפקודת מס הכנסה ונדון למאסר 8 חודשים ולקנס של 25 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער הוא סוכן מכונות אמקור וסופרגז, בשנת 1974 רכש חלקת אדמה בסכום של 95 אלף ל"י ובהצהרת ההון שמסר לפקיד השומה לא גילה את דבר בעלותו בחלקה זו. המערער הוא בן 50 וזוהי פעם ראשונה שנתפס בעבירה על החוק ומשפחה רבת נפשות תלוייה בו. בנסיבות אלה ניתן לומר כי העונש חמור יתר על המידה. אכן לפי פסיקת ביהמ"ש העליון אחת דינם של עוברי עבירות לפי סעיף 220 למאסר, אך תקופת המאסר תלוייה תמיד בטיב העבירה וחומרתה וגם בנסיבותיו האישיות של הנאשם. לנוכח כל אלה די בכך שהמערער ישא עונש 3 חודשים מאסר בפועל ו-3 חודשים מאסר על תנאי והקנס יועמד על 40 אלף ל"י.


(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, בכור. עו"ד ג. רם למערער, עו"ד גורני למשיבה. 28.9.78).


ע.פ. 609+509/78 - ליל מזור נגד היועץ המשפטי לממשלה.

*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערת הורשעה בקבלת הלוואה מחברת חלמיש בתל אביב לשיפור תנאי הדיור וזאת לאחר שהיא ובעלה זייפו הסכם שהתיימר להיות הסכם לשכירת דירה בעוד שלמעשה לא שכרה דירה, כן הורשעה במשיכת שיקים ללא כיסוי וברכישת סחורות בשיקים ובשורה של עבירות שבוצעו במשך השנים 1975 עד 1978. המערערת נדונה לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור נדחה. המערערת היא אם לשלושה ילדים, ששניים מהם סודרו בקיבוץ והצעיר שהוא בן 8 גדל בבית הוריו, ואין ספק שהניתוק מהאם הוא חוויה קשה עבורו. ברם, בנסיבות המקרה ולאור ההרשעות הקודמות של המערערת המצביעות על חוסר כל כח ריסון חייב ביהמ"ש לדאוג לציבור לבל יפגע ע"י מעשיה הבלתי פוסקים של המערערת.


(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. המערערת לעצמה, עו"ד ספיירו למשיב. 26.9.78).


ע.פ. 144/78 - מדינת ישראל נגד זאב אנקלביץ

*קולת העונש (קבלת רכוש גנוב) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הוא בעל חנות לממכר פרחים והעסיק שני עובדים שסיפקו לו מידי פעם פריטי רכוש שונים שהסתבר שהם גנובים והמשיב ידע שהם גנובים. בדרך זאת קיבל 50 פריטים ובהם מערכת סטריאו, טלויזיות, טרנזיסטורים, מצלמות ועוד. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של 6 אלפים ל"י קנס ושנה מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי הקל בעונשו של המשיב מתוך שורה של שיקולים, והם, עברו הנקי של המשיב, הודאתו באשמה ונסיבותיו האישיות האחרות שהוא כבן 45 ואב ל- 4 ילדים. כן התחשב ביהמ"ש בעובדה שהתביעה לא הוכיחה את שווי הרכוש. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון, כי גם אם לא הוכח שווי הרכוש הגנוב, הרי ברור על פני הדברים שערכו ניכר, כן לא ניתן משקל ראוי לעובדה שמדובר בשורה ארוכה של מעשים שבוצעו במשך תקופה ניכרת וגם מעמדו של המשיב כמעבידם של ספקי הרכוש הגנוב יש בו כדי להקנות לעבירות מימד של חומרה. בנסיבות אלה יש להטיל על המשיב עונש של שנה אחת מאסר בפועל.


(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד סוכר למערערת, עו"ד וולובסקי למשיב. 25.9.78).


ע.פ. 722/77 - יוסף כחלון נגד מדינת ישראל

*מידת העונש (גרימת חבלה) (הערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).

המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה בכך שפצע בסכין את פניו של המתלונן פצעים חמורים למדי וזאת כמעשה נקמה על אשר המתלונן העיד נגד שותפיו לעבירות של המערער. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 5 שנים מאסר. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה באשר עדות המתלונן היתה מהימנה על ביהמ"ש. כן נדחה ערעור שני הצדדים על מידת העונש. לנוכח הפצעים החמורים שפצע את המתלונן והרקע האמור למעשהו אין העונש חמור מדי, ומאידך אין גם לומר שמאסר 5 שנים הוא עונש שקולתו מחייבת התערבות בימ"ש שלערעור גם אם מקצת התקופה חופפת עונשים אחרים.


(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. 20.9.78).


ע.פ. 143/78 - אברהם כתאב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת מכונית והצתתה) (הערעור נדחה).

המערער, כשהיה בן 16 וחצי, גנב מכונית ואחרי שהשתמש בה הצית אותה וזו נשרפה כליל. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 3 שנות מאסר וערעורו נדחה. הנימוקים לטובת המערער הם גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה וכן הזמן של שנתיים שעבר מיום ביצוע העבירה ועד גזר הדין. ברם, השיהוי בדין נגרם במידה רבה ע"י כך שהמערער שהיה משוחרר בערובה לא התייצב לבירור דינו. אשר לגילו הצעיר של המערער - ללא ספק היה ביהמ"ש מתחשב בגורם זה ומקל בעונשו של המערער על אף החומרה הרבה של העבירות שבהן הורשע, לולא העובדה שהמערער ניצל לרעה את התקופה שבה היה משוחרר בערובה ובעת שהמשפט היה תלוי ועומד ביצע עבירות של התפרצויות שבגינן נידון לא מזמן לעונש מאסר נוסף של 9 חודשים. גיוסו לצבא לא עזר לשיקומו של המערער, שכן בעת שירותו עבר עבירות של השתמטות מן השרות או עריקה. במצב דברים זה אין להקל בדינו.


(בפני השופטים: י. כהן, אשר, לוין. עו"ד נ. לידטקי למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 17.9.78).


ע.פ. 179/78 - בת שבע טוביה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערת הורשעה בעבירות של מרמה זיוף מסמכים וגניבה ממעביד, בכך שבתקופה שבין אוגוסט 1969 ומרץ 1975, כאשר עבדה כמזכירה במפלגת רפ"י, גנבה מן המפלגה סכום של כ- 70 אלף ל"י באמצעות שיקים שנשאו חתימות מזוייפות, זיוף קבלות ורישומים כוזבים. היא נדונה לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור נדחה, הנסיבות האישיות המסובכות של המערערת תוארו בתסקירים של קצין המבחן שהוגשו לביהמ"ש המחוזי ואשר כללו המלצה להעמיד את המערערת במבחן, ואולם בהתחשב בנסיבות החמורות של העבירות שעברה המערערת אין להמתיק את דינה. כשלונה היה חמור מאד, הוא לא היה חד פעמי והיתה בו מעילה נמשכת באימון שמעבידיה נתנו בה.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. המערערת לעצמה, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 5.10.78).


ע.פ. 282/78 - לופו זלר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

מתוך רגשות קנאה שפך המערער על אשתו חומצה וגרם לה כוויות קשות בפנים ובחלקי גוף אחרים, המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל וערעורו נדחה. המערער היה אסיר ציון וסבל רבות בחייו ובתסקיר שרות המבחן תואר המערער כאדם שבור נפשית וגופנית. גם אשתו המתלוננת הופיעה בפני ביהמ"ש העליון וביקשה לשחרר את המערער מהמשך מאסרו למען ילדי בני הזוג. עם כל זאת אין
להקל בעונש בהתחשב בצורך להרתיע בפני מעשים אכזריים כגון זה שעשה המערער באשתו. בעונש הקל שהוטל על המערער בביהמ"ש המחוזי כבר הובאו בחשבון כל הנסיבות האישיות האמורות.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. ציון למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 5.10.78).


ע.פ. 331/78 - אברהם פיינדויץ נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (יבוא הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הגיע מחו"ל והביא עימו 8 וחצי גרם הרואין, חילק את הכמות ל- 72 מנות ומכר בימים שלאחר בואו ארצה לאנשים שונים מנות מן הסם המסוכן הזה. כן החזיק ברשותו חשיש וסמים אחרים וכן כלים להכנת סם מסוכן ושימוש בו. בגין כל אלה נדון המערער לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נדחה. המערער עצמו היה מכור תחילה לסמים רכים ולאחר מכן נעשה מכור לסמים מסוכנים ועקב זאת נקלע לעבירות שבהן הורשע. אכן מצער הדבר לראות צעיר המתמכר לסמים מסוכנים, אך כל שנאמר לזכותו לקולה נשקל כבר ע"י ביהמ"ש המחוזי שגזר על המערער עונש לא חמור. אין ספק שהמכורים לסמים הם לא אחת גורמים הנוחים ביותר כדי לשמש שליחים לביצועו של יבוא או מסחר סמים, אך בכך לא יכולה להיות עילה להקלה עימם, כי מעשיהם אינם מזיקים רק לעצמם אלא מסכנים גם אחרים, תמימים ובלתי מנוסים, המתחילים בשימוש בסם מתוך אמונה מופרכת כי הם לא יתמכרו לסם.


(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מור למערער, עו"ד י. ספיירו למשיב. 4.10.78).


ע.פ. 502/78 - חביב עוואד נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בעבירה של התפרצות וגניבה לנדון למאסר 5 חודשים בפועל ו- 4 חודשים על תנאי וכן קנס 5 אלפים ל"י. ערעורו על ההרשעה נדחה שכן שותפיו לעבירה העידו נגדו והשופט שהאמין להם מצא סיוע הדרוש לעדותם בחפץ גנוב שנמצא בבית המערער. מאידך יש מקום להקל בעונשו של המערער. הוא בן 30 וזו הפעם הראשונה שהוא נתפס בעבירה של התפרצות וגניבה וכידוע מנהגם של בתי המשפט להסתפק בהרשעה ראשונה מעין זו במאסר על תנאי, שמא יהא בו כדי להרתיע את העבריין מלחזור ולעבור עבירות. צדק השופט כשהטיל על המערער גם קנס שכן עבר את העבירה לשם התעשרות ולא במשפט, לנוכח האמור לעיל החליט ביהמ"ש העליון כי כל המאסר של 9 חודשים שנגזר על המערער יהיה על תנאי, ומאידך הגדיל ביהמ"ש את הקנס ל- 20 אלף ל"י.


(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, אלון. עו"ד ש. ברגר למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 4.10.78).


ע.פ. 4/78 - שמחה רסניק נגד מדינת ישראל

*הרשעה בזיוף רשיון נהיגה מבריה"מ (הערעור נתקבל).

המערער הואשם בבימ"ש השלום בזיוף רשיון נהיגה רוסי על מנת לקבל בארץ רשיון נהיגה ישראלי, בימ"ש השלום קבע כי אמנם יש יסוד לגירסת מומחה התביעה שהרשיון מזוייף אך בכך אין כדי לחרוץ את גורלו של הנאשם. אכן, חזקה שרשויות שלטון רשמיות זרות פועלות כדין ואינן מוציאות מתחת ידן מסמך מזוייף, אך חזקה זו ניתנת לסתירה, ובמקרה דנא השתכנע בימ"ש השלום מאמינות טענותיו של המערער כי לא ידע כלל שהוא מקבל רשיון מזוייף כאשר קיבל את הרשיון במשרד רשמי בברית המועצות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המערער, בציינו כי הנאשם עצמו טען שקיבל את הרשיון במו ידיו מרשות הרישוי הסובייטית ואין להעלות על הדעת
שמלשכת הרישוי הסובייטית עצמה יצא רשיון מזוייף. הערעור נתקבל. המומחים מטעם התביעה אמנם מצאו סימנים מחשידים ברשיון אך אלה נסבו על רמת וטיב ההדפסה של הטופס. לא היה בידי המומחים טופס רשמי אוטנטי שיהיה דגם בלעדי בצורתו ועל כן עולה הספק שמא ליקויים כגון אלה שמצאו המומחים ביחס לגודל האותיות, אי בהירות של סוגרים או טיב הנייר, יכולים גם להתגלות בסדרה שהודפסה ע"י גורם רשמי, למשל בתקופה בה יש מחסור מסויים בניר או בנסיבות כגון אלה. המסקנה יכלה להיות שונה אילו היה מדובר בזיוף המתבטא בשיבושים בולטים מבחינת הסטייה מן הנורמה או בשיבושים שנערכו בכתב יד ברישומים שבתוך הטופס. על כן נותר ספק אם ליקויי ההדפסה הם אכן כה משמעותיים עד שלא ניתן לראות בהם הדפסה רשמית בעלת רמה ירודה יותר.


(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. פינקוביץ למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 17.9.78).


ע.פ. 190/78 - יחיאל נגר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (הערעור נדחה בעיקרו).

המערער הורשע בשתי עבירות של החזקת חשיש ונדון ל- 18 חודשי מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי, כן הופעלו שני מאסרים על תנאי שאחד מהם היה של שנתיים וביהמ"ש הורה שכל עונשי המאסר בפועל ירצה המערער באופן חופף תוך תקופה של שנתיים בלבד. הערעור על חומרת העונש נדחה, אם כי ביהמ"ש העליון ביטל את המאסר על תנאי החדש. ביהמ"ש חייב היה להפעיל את המאסרים על תנאי ומשהורה שאת כל עונשי המאסר ירצה המערער תוך תקופת השנתיים של אחד המאסרים על תנאי, עשה ביהמ"ש הכל לשם הקלה בעונשו של המערער. מאידך, אין טעם בהטלת מאסר על תנאי במקרה דנא, כאשר אין כל טענה שהמערער סוחר בסמים או שהוא משתמש בסמים יותר קשים מאשר חשיש. בנסיבות העניין יש לבטל את המאסר על תנאי.


(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. המערער לעצמו, עו"ד ליבנה למשיבה. 27.9.78).


ע.פ. 110/78 - שמואל כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בקבלת שוחד (הערעור נתקבל).

המערער היה פקיד משרד הבטחון ובאחד הימים נזדמן לביתו אחד מספקי משרד הבטחון, בשם אבני, כדי לקחת אותו לביקורת לבית החרושת שלו. נתגלגלה שיחה בין השניים כאשר המערער סיפר שהוא זקוק למגביר קול ולמתאם קול ואבני סיפר לו כי יש בידו מערכת ישנה שהשתמש בה שנים אחדות אך אחרי שקנה לעצמו מערכת חדשה היא נמצאת באיחסון ללא כל שימוש. אבני הביע נכונות למכור את המערכת למערער באלפיים ל"י. המערער הראה את המערכת למומחה ולאחר שקיבל אישור על סבירות המחיר הסכים לקנות את המערכת. הוא הסכים עם אבני לשלם 1000 ל"י על חשבון המחיר ואת היתרה ישלם כשיהיה בידו כסף. למעשה לא שילם המערער לאבני את יתרת המחיר ולפי עדות המערער קרא בעיתונות, כשלושה שבועות לאחר מכן, על הסתבכויותיו של אבני בפרשיות שוחד, ונבהל שמא ימצא פגם בעיסקה שעשה. ואכן, המערער הועמד לדין וביהמ"ש המחוזי הרשיעו בקבלת שוחד, ובגזר דינו ציין כי חומרת העבירה היא מן הדרגה הנמוכה ביותר, ועל כן הסתפק בהטלת קנס ומאסר על תנאי לתקופה של חודשיים בלבד. הערעור נתקבל. תשלום מקצת המחיר, או אף עיסקת המכר כשלעצמה, יכולים בנסיבות מסויימות לעלות כדי טובת הנאה כמשמעותה לעניין שוחד. בכתב האישום נטען כי שוויה של המערכת בעת העיסקה היה 6 אלפים ל"י והמחיר הנמוך נקבע לנאשם במיוחד כשוחד, אך השופט קבע שהמחיר של אלפיים ל"י היה סביר ולפי סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי הרשיע את המערער עפ"י עובדות השונות מזו שנטענה בכתב התביעה, היינו, בשל כך בלבד שלא שילם למוכר את יתרת המחיר בסך 1000 ל"י, לדעת השופט אי קביעת מועד לתשלומו של מחצית המחיר מהווה חריגה מן הנוהג, והמערער ידע או צריך היה לדעת
שאבני קבע לו תנאים נוחים כדי לרכוש את אהדתו. שיקולים אלה אינם עומדים במבחן הביקורת. בעיסקות מכר באשראי ולאו דוקא בין ידידים, קביעת מועד לתשלום יתרת מחיר אינה תמיד מן הדברים הנחוצים והמקובלים והכל תלוי בנסיבות העיסקה. בעניננו כל הסימנים מעידים שבה במידה שהמערער רצה לרכוש את המערכת רצה אבני להפטר ממנה, ומה גם שהשיג עבורה מחיר סביר. המערער יכול היה להתרשם שאבני היה מעוניין מאד למכור את המערכת ושהוא שמח למצוא במערער לקוח תמים. לעניין זה אין נפקא מינה מה שאבני באמת חשב או התכוון וגם אם היתה לו כוונה פלילית הרי השאלה היא אם המערער צריך היה לחשוש כי מה שהניע את אבני הינה כוונה פלילית ועל שאלה זו יש לענות בשלילה.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד עצמון למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 21.9.78).


ע.פ. 513/78 - אהוד לובליני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער מכר מכונית פיאט שהיתה לו במחיר 75 אלף ל"י ולפני המכירה דאג שיהיה אצלו העתק מרשיון הרכב ומפתח של המכונית. לאחר המכירה גנב את המכונית ומכר אותה תמורת מכונית אחרת וזייף את חתימת הקונה הראשון על שטר מכר של הפיאט. לאחר מכן מכר את המכונית שקיבל תמורת הפיאט וזאת שוב תמורת מכונית אחרת. המעשים הנ"ל מהווים מספר עבירות מרמה וביהמ"ש הטיל על המערער עונשים נפרדים על כל עבירה וביחד 36 חודשי מאסר בפועל ו- 45 חודשים מאסר על תנאי וכן קנס של 10 אלפים ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אמנם אין פגם בהטלת עונשים נפרדים על כל עבירה, אך מאידך ניתן לראות בכל המעשים מסכת מתמשכת הנובעת מן הכוונה לזכות בערך של מכונית הפיאט ע"י טשטוש עקבות מעשיו. המערער הוא בן למשפחה מכובדת ותרם חלקו בשרות המדינה. הוא נשוי לקצינה בצה"ל ואב למשפחה ואין ספק באשר להשפעת הרשעתו על בני המשפחה. הוגשו גם חוות דעת רפואיות המצביעות שהמערער הוא אישיות הזקוקה לטיפול פסיכיאטרי ואין בית הסוהר מקום לטיפול מסוג זה. העבירות בוצעו אמנם בתכנון מראש, אך אילו חשב המערער עד הסוף צריך היה לראות שהעניין יתגלה במוקדם או במאוחר. לאחר שקילת הצדדים לחומרה ולקולה ניתן להטיל על המערער עונש אחד על כל העבירות, כך שהמאסר יהיה שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי והקנס יעמוד בעינו.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד איל למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 20.9.78).


ע.פ. 293/78 - שלמה גולני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות).

המערער הורשע בגרימת מותו של חייל תוך כדי נהיגת רכב, הפקרת הנפגע אחרי הפגיעה ואי הודעה על קרות התאונה, וכן בעבירה של השפעה בקשר למסירת הודעת שקר בחקירה ונדון בגין העבירות הנ"ל לתקופות מאסר המצטברות לשנתיים. המנוח חצה את הכביש מול הבסיס הצבאי בתל השומר ונעצר על קו ההפרדה שבאמצע הכביש, המערער עבר ברכבו סמוך לחייל והדף אותו לכוון שכנגד ואז נדרס ע"י מכונית אחרת. לאחר מכן שידל את חמיו למסור למשטרה מידע כוזב כי הראי החסר מהרכב נגנב לפני התאונה וזאת כדי להכשיל את החקירה המשטרתית. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים לוין ובכור, נגד דעתו החולקת של השופט שמגר. הנימוק המצדיק הקלת מה במידת העונש הינו שהיה אשם תורם מצד הקורבן שחצה את הכביש שלא במעבר חציה למרות שלא הרחק משם היה מעבר
חצייה, מקום אירוע התאונה היה חשוך וגם מצב זה תרם לכך שהמערער לא הבחין במנוח לפני התאונה, בהתחשב בכל הנ"ל ניתן להעמיד את העונש על 18 חודשים מאסר בפועל.
פסק הדין ניתן מפי השופט לוין ואליו הצטרף השופט בכור, ואילו השופט שמגר סבר כי לנוכח אופי העבירות ונסיבותיהן אין העונש חמור מדי ויש להשאירו על כנו.


(בפני השופטים: שמגר, בכור, לוין. עו"ד גב' זוהר ושרהבני למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 18.9.78).


ב.ש. 265/78 - רליבו אטינגר ואח' נגד בהלול רות ואח'

*סמכות שופט שלום ראשי להעברת דיון בתוך מחוז השיפוט (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).

בבימ"ש השלום בטבריה תלויים בין בעלי הדין דנן תובענות בקשר למקרקעין. המשיבה הינה מזכירה ראשית בבימ"ש השלום בטבריה. שני שופטים של בימ"ש השלום בטבריה פסלו את עצמם מלדון בעניין והתיקים הגיעו לשופט השלום הראשי היושב לדין בבימ"ש השלום בנצרת והוא הורה להביא את הצדדים לדיון בפניו בנצרת. הבקשה להחלפת מקום הדיון נתקבלה. אכן, שתי הערים, טבריה ונצרת מצויות באותו איזור שיפוט של ביהמ"ש המחוזי ודין הוא שאזור שיפוט של כל בימ"ש השלום הוא כדין איזור השיפוט של ביהמ"ש המחוזי שבו נמצא בימ"ש השלום. מכאן שאילו פנו התובעים בתובענות מלכתחילה אל בימ"ש השלום בנצרת היה לו כוח שיפוט לדון בעניין. אולם שופט השלום הראשי, אף על פי שהוא חולש על המחוז כולו, איננו רשאי ע"י הוראה מנהלית לשנות את מקום השיפוט. על כן היתה טעות בהחלטת שופט השלום הראשי להורות על קיום הדיון בבימ"ש השלום בנצרת אם כי היה רשאי כשופט ראשי לשבת בדין בטבריה ולדון שם בתובענות. לגופו של עניין, העובדה ששני שופטים היושבים לדין בטבריה פסלו את עצמם מלדון בתובענות מראה שהדיון שם קשור בקשיים, ונשמעות טענות של המבקשים נגד שמיעת המשפט בטבריה, שם מכהנת, כאמור, המשיבה כמזכירה ראשית של בימ"ש השלום. בכל נסיבות העניין דין הוא שהדיון יועבר לביהמ"ש בחיפה.


(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד גבעתי למבקשים, עו"ד י. כהן למשיבים. 26.9.78).


ב.ש. 272/78 - מדינת ישראל נגד עורקבי זוהר

*שחרור בערובה (הערר נדחה).

המשיב הואשם כי אנס את המתלוננת ועשה בה מעשה סדום. המשיב מודה שקיים עם המתלוננת יחסי מין אך לטענתו זה היה בהסכמתה, ביהמ"ש שיחרר את המשיב בערבות בקבעו כי אמנם עבירה של אינוס היא חמורה, אך פרט לחומרת העבירה צריך גם שתוכחנה נסיבות המצדיקות מעצר עד סיום ההליכים וכאלה לא מצא השופט בנסיבות המקרה. בפני ביהמ"ש העליון נטען כי העבירה היא חמורה וכי נעברה בנסיבות מחמירות וכי המשיב הינו אדם המסוכן לציבור ועשוי להפעיל השפעה על המתלוננת. טענות אלה נדחו. בחומר שנאסף ע"י התביעה אין סימנים כי אמנם מדובר בנסיבות מחמירות וכי המשיב מסוכן. עברו אינו מראה על סימני אלימות והנסיבות שבהן קויימו היחסים בין המשיב ובין המתלוננת אינן חד משמעיות במידה שניתן לומר שלכאורה קיימות נסיבות מחמירות. גם הטענה שהמשיב עשוי לחבל בהליכי המשפט אינה מבוססת על ראיות כלשהן ונטענה בדרך של שיגרה בלבד. אינוס היא עבירה חמורה אך דוקא בעבירות מסוג זה חייב ביהמ"ש להיזהר, שמא תלונתה של המתלוננת אינה אלא תוצאה של מחשבה לאחר מעשה, ובשעת המעשה הסכימה לקיום יחסי מין.


(בפני: השופט אשר. עו"ד ד. שפי לעוררת, עו"ד רפאל למשיב. 26.9.78).


ב.ש. 261/78 - תרום יאיר נגד מדינת ישראל

*פסילה מינהלית של רשיון נהיגה (הערר נתקבל).

רשיון הנהיגה של המערער נפסל ביום 20.8.78 ע"י צו מינהלי של קצין משטרה מכח סעיף 47 (א) לפקודת התעבורה. על יסוד סעיף 48 לפקודת התעבורה פנה
המערער לבימ"ש השלום וזה נעתר לו וביטל את הפסילה. המדינה ערערה על דרך של בקשת עיון חוזר מכח סעיף 49 לפקודת התעבורה וביהמ"ש המחוזי הורה ביום 18.9.78 לבטל את החלטת שופט השלום ולהשאיר בעינה את "הפסילה המנהלית" למשך 3 חודשים. הערר נתקבל. היו סיבות בעלות משקל לצידוק פסילתו של המערער מלנהוג ברכב, הוא נהג של אוטובוס שממנו נדרשת זהירות מירבית, הוא כבר נכשל בעבר ונדון בשל עבירת תעבורה ומסיבות אלה לא היה מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. ואולם ביהמ"ש המחוזי נתפס לטעות משפטית. הפסילה המנהלית היתה ב-20.8.78 ומכח סעיף 47 (א) הנ"ל תוקפה מוגבל ל- 60 יום אם לא האריך ביהמ"ש את תוקפה. בדיון בפני ביהמ"ש המחוזי נתבקש ביהמ"ש להחזיר את הפסילה המנהלית על כנה, היינו להשאירה בתוקפה למשך 60 הימים שבהם מדובר בסעיף 47 הנ"ל. לא היתה לפני ביהמ"ש בקשה להאריך את הפסילה מעבר ל- 60 ימים הנ"ל ולכן לא היה צידוק להאריך את הפסילה ל- 3 חודשים. אי לכך נתקבל הערעור והפסילה המנהלית הועמדה על חודשיים מיום 20.8.78.


(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד גלס לעורר, עו"ד ליבנה למשיבה. 26.9.78).


על"ע 3/77 - עו"ד עבד דהאשמה נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ואח'

*הקלה בעונש השעייה של עו"ד עקב שיהוי בבירור הדין המשמעתי




(הערעור נתקבל).

המערער הינו עו"ד משנת 1969, הוא הצטרף לארגון אל פתח וגייס אנשים לארגון הנ"ל. הפרשה נתגלתה ביולי 1971 והמערער נדון בבי"ד צבאי לשבע שנות מאסר בפועל. הוא סיים את ריצוי העונש באמצע שנת 1978. עוד לפני שנעצר החליט המערער שדרך האלימות אינה הדרך הנכונה וכי עליו לפעול במסגרת פעילות פוליטית. הדיון בביה"ד הצבאי לערעורים נסתיים ביום 3.10.72 ועוד באותה שנה פנה הקובל שליד לשכת עורכי הדין בחיפה לביה"ד המשמעתי המחוזי נגד המערער. במרץ 1973 ביקש המערער מהלשכה עיכוב ההליכים נגדו ולא קיבל תשובה. עד לחודש אוקטובר 1975 היה תיקו של המערער מונח בביה"ד ללא טיפול. אז החליט ביה"ד לדון בעניין, המערער ביקש דחייה והדיון התחיל רק במאי 1976. בביה"ד המשמעתי היתה פלוגתא אם בנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון, ביה"ד השיב על כך בחיוב וכל הטענות לעניין זה נדחו גם ע"י ביהמ"ש העליון.
אשר לעונש - בית הדין המשמעתי המחוזי הטיל על המערער עונש של 5 שנים השעייה ובית הדין הארצי סבר כי העונש קל מדי וגזר עונש של הוצאה מן הלשכה לצמיתות. לפי סעיף 52 לחוק לשכת עורכי הדין מי שנדון להוצאה מהלשכה אינו רשאי לבקש חידוש חברותו לפני תום 10 שנים מיום הוצאתו, וביה"ד הארצי חיווה את דעתו שאם יגיש המערער כעבור 10 שנים בקשה לחידוש החברות יהיה ראוי להתייחס בחיוב לחידוש חברותו. הערעור על חומרת העונש נתקבל, וזאת לא משום שהעונש חמור מדי, אלא לנוכח עינוי הדין בדיון בפני ביה"ד המשמעתי. עינוי הדין שנגרם למערער מתבלט בעובדה שביה"ד הארצי מצא את המערער ראוי לבקש אחר זמן את החזרתו ללשכה והתקופה של 10 שנים שנקבעה בסעיף 52 אינה ניתנת לשינוי. ע"י כך שמסוף 1972 ועד אוקטובר 1975 נמנע בית הדין מלדון בקובלנה, הוא גרם לדחיית תחילת התקופה של 10 שנים והאריך אותה למעשה ב- 33 חודשים נוספים. בעניינים פליליים שבאו בפני ביהמ"ש הקל בעונשו של נאשם עקב השהיית הדיון ואם נאשם שעבר על החוק ראוי לעונש, הרי הערכאה המשפטית הדנה אותו חייבת לדון בזריזות סבירה שלא יוחמר מצבו ע"י עינוי הדין. כיון שכך נתקבל הערעור וגזה"ד הוחזר להשעייה של 5 שנים כפי שקבע בית הדין המחוזי.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אלון. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבים. 12.9.78).