ע.א. 206/78 - נתן אשכנזי נגד רחל פרידמן ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים. * "גיל פרישה" של עצמאיים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2031/75 - הערעור נתקבל בחלקו).
החלטה - השופט י. כהן.
בתאונת דרכים שאירעה בשנת 1973 נפגע המערער ונקבעה לו נכות אורטופדית של 40 אחוז ונכות של 30 אחוז בגין כריתת כלייה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על הנהגת אחריות של 70 אחוז ועל המערער 30 אחוז אשם תורם. באשר לפיצויים קבע את שיעורי הפסדי ההשתכרות בעתיד לא על בסיס הפסדיו של המערער שהוא עצמאי ועוסק במכירת תרופות לבתי מרקחת, אלא לפי תשלום של 5 אלפים ל"י לחודש לבתו העוזרת לו בעיסקו. את שנות הפסד ההשתכרות חישב ביהמ"ש עד שימלאו למערער 65 שנים שהוא גיל הפרישה, הערעור נסב על קביעותיו הנ"ל של ביהמ"ש.
א. המערער חצה את הכביש במקום שבו לא היה מעבר חציה ואילו שם לב לכלי הרכב המתקרבים יכול היה למנוע את התאונה. הנהגת מצידה לא הבחינה במערער אלא כשהיתה קרובה אליו ולא יכלה עוד למנוע את התאונה. לפיכך בדין חולקה האשמה בין הצדדים כאמור.
ב. המערער נפגע באופן קשה בתאונה. הוא היה סוחר עצמאי לשיווק תרופות לבתי מרקחת וכתוצאה מהתאונה לא היה מסוגל לעבוד במשך כ- 500 יום ובית העסק היה סגור, לאתר מכן חזר לעבודה, אך כושר עבודתו ירד במידה ניכרת. הוגשו דוח"ות המערער על הכנסותיו במשך השנים שלפני התאונה ולאחריה, ולא ניתן לחשב לפי דוח"ות אלה, את שיעורי הפסדיו. המודד היחידי הינו המשכורת שעליו לשלם לבתו העוזרת לו בעסק. משכורת זו הוערכה ע"י ביהמ"ש המחוזי בסכום של 5,000 ל"י לחודש ובכך אין להתערב. אך ביהמ"ש חישב את הפסדי השתכרות עד שיגיע המערער לגיל 65 שנה וכאן יש לשנות את פסה"ד. אין להביא ראיה מגיל הפרישה של עובד שכיר לגיל הפרישה של עצמאי, וגם בעצמאיים אין אחידות. השאלה היא אם מדובר בעבודה קשה שאדם לא יוכל להמשיך בה לאחר גיל מסויים או בעבודה שאיננה קשה. בעניננו נראה שמן הראוי לחשב את הפסדי ההשתכרות עד גיל 68 שנים.
ג. ביהמ"ש המחוזי לא קבע כל סכום עבור "הפסד מוניטין" ולא לקח בחשבון את העובדה כי עסק סגור גורם להפסד לקוחות. המערער העיד כי מספר לקוחות פנו לבתי מסחר אחרים כשהעסק שלו היה סגור ולא שבו אליו. כמו כן יש לקחת בחשבון את העובדה שההגבלות שמהן סובל המערער מונעות ממנו לפתח את עיסקו באותה מידה שיכול היה לצפות לה לולא התאונה. את הנזק בעילות אלה יש להעמיד על 50 אלף ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אלון. עו"ד י. מצא למערער, עו"ד ברקוביץ למשיבים. 19.4.79).
ע.א. 158/77 - חוה רבינאי נגד חברת מן שקד בע"מ (בפירוק)
*ביצוע בעין של זכרון דברים למכירת מקרקעין.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 997/72 - הערעור נדחה).
.
החלטה - השופט א. ברק.
המערערת מכרה למשיבה, עפ"י זכרון דברים, מגרש בשנת 1972. על זכרון הדברים חתמה המערערת בלבד, בעוד שלוחה של המשיבה, שביקר בביתה של המערערת לצורך ביצוע העיסקה, שילם למערערת סכום של 15 אלף ל"י על החשבון ולמעשה קובלה ההצעה
על ידו אם כי לא נחתמה על ידו אלא הובאה למנהל המשיבה לחתימה. בתוך 3 ימים, לפני שהמשיבה חתמה על זכרון הדברים, חזרה בה המערערת מהעיסקה, בינתיים חתמה המשיבה על זכרון הדברים והוכן הסכם שהמערערת, סירבה לחתום עליו. זכרון הדברים קבע את הנכס הנמכר, מחיר הממכר, צורת התשלומים והעובדה כי התשלום האחרון יהיה צמוד למדד, הוגשה תביעה לביצוע בעין וביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון התייחס לנושאים השונים הנוגעים למכר מקרקעין וקבע בין היתר כי: ההצעה קובלה ע"י שלוחה של המשיבה שהיה רשאי לסיים את העיסקה בשם המשיבה וקבול זה דיו לצורך הצעה וקיבולה; קיימות שתי אפשרויות לענין תקפותו של זכרון דברים - יש וזכרון דברים הינו רק שלב משלבי מו"מ ואינו הסכם מחייב ויש והצדדים כבר הגיעו לכלל גמירות הדעת הסופית וזכרון הדברים מהווה כבר הסכם. המבחן לצורך קביעה בין שתי אפשרויות אלה הינו כוונת הצדדים וקיומה של הסכמה בזכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העיסקה שביניהם, בעניננו קיבל ביהמ"ש המחוזי את עדותו של העד מטעם המשיבה כי כוונת הצדדים היתה לראות בזכרון הדברים הסכם מחייב והסכמה זו מקבלת סיוע מן העובדה שעם החתימה של המערערת על זכרון הדברים שולמו לה דמי קדימה בסך 15 אלף ל"י. הפרטים המהותיים שסוכמו בזכרון הדברים עונים על הדרישה במקרה כגון זה ודברים שלא צויינו ניתן להשלימם ע"י קביעות החוק השונות; לצורך הכתב בעיסקת מקרקעין יש האומרים כי מספיק שהצדדים ינסחו את הכתב ואין צורך לחתום עליו, אך במקרה הנדון אין צורך לפסוק בכך שכן ודאי שמספיקה חתימתה של המוכרת על זכרון הדברים; אשר לשיערוך המחיר - בנותנו צו ביצוע בעין יש וביהמ"ש מתנה תנאי של צמידות או שיערוך אם הוא מוצא את הדבר דרוש למען הצדק והכל בנסיבות המקרה, ובענייננו קבעו הצדדים את ההצמדה לחלק מן המחיר ואילו חזו מראש שרוב רובו של הסכום ישולם לא במועד קרוב לעריכת ההסכם היו קובעים שכל המחיר יהיה צמוד וכך יש לפסוק.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, ברק עוה"ד יהודה ויצחק טוניק למערערת, עו"ד ד. גנור למשיבה. 8.4.79).
ע.א. 294/77 - חאזן נג'יב ואח' נגד שוקרי חאזן
*ביטול יפוי כח בלתי חוזר שניתן לביצוע הסכם מחוסר תמורה .
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. 467
(הערעור נדחה).
למנוח, ד"ר נימר חאזן היו אדמות בכפרים שונים, ואת רכושו ניהל עבורו בן אחיו, שהוא המשיב, עפ"י יפו"כ כללי שקיבל מדודו. ביולי 1968 עשה המשיב, כמורשהו של ד"ר חאזן, יפו"כ בלתי חוזר לגבי נכסים שונים לטובת שני אחיו של המשיב (הם המערערים) ובגוף יפוה"כ נאמר כי המשיב קיבל בשם דודו את מחיר האדמות במלואו במזומן והרשה לקונים ליטול את החזקה באדמות. אח"כ עשה ד"ר חאזן צוואה שבה הוריש את כל רכושו למשיב. לפני מותו הגיש ד"ר חאזן באמצעות המשיב תביעה לביהמ"ש המחוזי להצהיר כי יפוי הכח לטובת המערערים בטל, לאחר מותו המשיך המשיב במשפט. ביהמ"ש המחוזי דחה עילות שונות שעליהן הסתמך, אך קיבל את העילה שהיה חוסר תמורה בהסכם בע"פ, ששימש יסוד למתן יפוי הכח, וביטל את תוקפו של יפוי הכח הבלתי חוזר. הערעור נדחה. אמנם היה זה יפוי כח בלתי חוזר, אולם יפוי הכח שניתן לביצועו של הסכם אינו עומד בזכות עצמו, אלא משמש מכשיר עזר לביצוע ההסכם, והשאלה היא תמיד אם הסכם ראוי לביצוע, שאם לא כן אין לפנינו זכות שלהבטחתה ניתן יפוי הכח הבלתי חוזר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לפי דיני היושר, החלים עדיין על עיסקה זו, לא יושיט ביהמ"ש סעד לביצוע התחייבות להעברה במקרקעין אלא אם ניתנה תמורה, בעד ההתחייבות. טענת המערערים היא כי בגוף יפוי הכח קיימת ההצהרה - הודאה של המשיב כי קיבל תמורה במזומן עבור המקרקעין, אך לטענה זו יש שתי תשובות, ראשית, ספק אם בנסיבות הענין די היה בהודעה סתמית שהמחיר התקבל במלואו במזומן ללא ציון הסכום ששולם. שנית, היו מספיק ראיות בכתב שסתרו את ההודאה ביפוי הכח, ובכללן
חוזי שכירות שנעשו בין המנוח לבין המערערים, לאחר מתן יפוי הכח, ומתוכן עולה כי המנוח נשאר הבעלים של החלקות וכי רק, אז השכיר אותן, למרות שביפוי הכח נאמר שכבר מסר להם את החזקה. קיימות שתי הודאות - זו שביפוי כח וזו שבחוזי השכירות המכחישות זו את זו, ומשום כך מבטלות זו את זו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אלון, עוה"ד ליפשיץ ופ. ברק למערערים, עו"ד מ. וקסמן למשיב. 19.4.79).
ע.א. 423/78 - חיים סנדלר ואח' נגד דינה דרולינסקי
*הקצאת אדמה חקלאית (הערעור נדחה).
בשעתו הוקצו אדמות לחקלאים ממטולה כפיצוי על אדמות שאיבדו במלחמת העצמאות מעבר לגבול. המשיבה קיבלה הקצאה של קרקעות, פחות מן השטח שהוחלט אז להקצות לכל איכר. לאחר מכן חדלה משפחה אחרת, שגם היא זנתה במקרקעין, להיות זכאית להחכרת השטח לאחר שבעלי המשק נפטרו, והחלקה הוקצתה, ע"י המועצה המקומית מטולה והועדה החקלאית, למשיבה, המערערים מעבדים את האדמה והמשיבה ביקשה סילוק ידם מהחלקה, בימ"ש השלום דחה את התביעה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור והערעור על כך נדחה. ראשית, יכלה המועצה המקומית במסגרת סמכויותיה להחליט על הקצאת הקרקע למשיבה כשלוח מטעם מינהל מקרקעי ישראל, וגם אם אין ג המשיבה יכולה לבסס את זכותה על החלטת המועצה המקומית הרי היה אישור בדיעבד, במפורש או מכללא, מצד המינהל, המכשיר את פעולת הגופים האמורים.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, ברק. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד א. טויסטר וברנבלום למערערים, עוה"ד ליפשיץ וברק למשיבה. 9.4.79).
ע.א. 165/78 - משה שליט עו"ד נגד סוסייסה אנונים בלג'
*ביצוע בקירוב" לפי דרישת הנתבע כשאין אפשרות ביצוע בעין. 468 (הערעור נתקבל).
המשיבה רכשה חנות מחברת מגדלות. זו התחייבה לבצע את ההעברה תוך 30 חודש ממסירת החזקה, אך לא ביצעה את ההעברה מחמת קשיים ברישום הבית המשותף. לאחר מכן ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי פס"ד חלקי שחייב את חברת מגדלות לבצע בעין את סעיף העברת הבעלות והמערער מונה ע"י ביהמ"ש לבצע את פסק הדין. המערער ייצג כבר לפני כן את חברת מגדלות אם כי לא במשפט שבין הצדדים. לאחר מכן הודיע המערער למשיבה כי מחמת התנגדותה של הג"א לרישום הבית המשותף בגין אי בניית מקלט בהתאם לדרישות, אין הוא יכול לבצע את פסה"ד ולפיכך הוא מבקש לרשום חכירה לדורות. המשיבה התנגדה לבקשה וביהמ"ש המחוזי קבע כי לאחר שהמשיבה אינה מוכנה לקבל את הצעת המערער אין הוא יכול לחייבה לכך. לדעת ביהמ"ש המחוזי "ביצוע בקירוב" אפשרי כשהתובע מבקש זאת ובעל כורחו של הנתבע אבל לא להיפך. הערעור נתקבל. כאשר אכיפת הסכם כלשונו אינה אפשרית מסיבה אובייקטיבית, והקונה מגיש את התביעה לאכיפת ההסכם, יכול גם הנתבע לבקש ביצוע בקירוב, אם כי הדבר מותיר בידי התובע את הזכות לתבוע פיצויים. אין לקבל את הטענה כי עם מתן פסה"ד החלקי יש לבצעו כלשון נתינתו ללא סטיה. פסה"ד החלקי לא היה סופי וביהמ"ש היה עדיין מוסמך לחזור ולהוסיף בפסק דינו הסופי על מה שנאמר בפסה"ד החלקי. יתירה מזו, גם לאחר מתן פסה"ד יכול ביהמ"ש למנות כונס נכסים וממילא יכול גם לתת הוראות נוספות למקבל הנכסים כדי לפתור בעיה שנתעוררה תוך כדי הביצוע, נוסף לכך, צו לביצוע בעין יכול להצריך פיקוח נמשך על דרך ביצועו, וביהמ"ש מוסמך לתת בעת הצורך הוראות נוספות בנדון. לטענת המשיבה כי אין המוכרת ראויה לסעד שיסודו בשיקולים של צדק מכיון שבאה לביהמ"ש בחוסר נקיון כפיים, מאחר שהמערער כבר ידע בעת מנויו ע"י ביהמ"ש שהבית אינו ניתן לרישום כבית משותף בשל חוסר מקלט - אי גילוי העובדות אינו חייב להביא לדחיית בקשתו של המערער. במאזן הכולל של שיקולי הצדק יש להיעתר לבקשה שכן
עמדת המשיבה אינה נראית כלל ועיקר. כוונת המשיבה היא ליצור מצב שבו חברת מגדלות תהיה נאלצת להיכנע לדרישותיה בענין גובה, הפיצוי שהיא דורשת, ולזה אין ביהמ"ש צריך לתת את ידו. אם יש למשיבה תביעה צודקת לפיצוי בגלל העברת חכירה לדורות במקום הקנין המלא יש לאפשר לה להגיש תביעה חדשה על כך. זאת דרך מקובלת במתן צו אכיפה "בקירוב".
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. המערער לעצמו, עו"ד ר. ויסבלט למשיבה. 19.4.79).
ב.ש. 131/79 - אמנון שטורם נגד מדינת ישראל
*הארכת מעצר (הערר נדחה).
המדינה עמדה לבקש הארכת מעצרו של העורר מעל לתקופה של 30 יום ולכך צריך היה רשות היועץ המשפטי. הלה לא הסתפק במתן רשות, אלא כתב וחתם על בקשה פורמלית, הוא עצמו, להארכת המעצר, ולאחר מכן התייצב שוטר בביהמ"ש וביקש הארכת המעצר. טענת העורר כי בכך היה פגם פורמלי נדחתה. זכותו של העציר שלא יוארך מעצרו מעבר ל- 30 יום, אלא ברשות היועץ המשפטי וזכות זו נתקיימה, במלואה. גם התקנה הקובעת כי שוטר יופיע ויבקש את הארכת המעצר נתמלאה במקרה זה, אך לא היה מקום לפסול את הארכת המעצר גם אילו בא היועץ המשפטי בעצמו לפני השופט והגיש את הבקשה.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד ש. אלוני לעורר, עו"ד שפי למשיבה. 11.5.79).
ב.ש. 125/79 - אורנה שחר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
בעבר הסתבכה העוררת בעבירות של גניבת שיקים וזיופם והשיגה בדרך זו סכום של רבע מליון ל"י. בגין אותן עבירות נדונה לתשלום קנס ול- 3 שנים מאסר על תנאי. בתקופת התנאי הועמדה לדין בגין ביצוע שורה ארוכה של גניבת שיקים וזיופם וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרה עד לגמר ההליכים. הערר נדחה. נראה שאין מחלוקת רצינית בשאלה אם אכן ביצעה העוררת את העבירות החדשות, אך היא טוענת כי פרשת העבירות החדשות היא ספיח לפרשה הקודמת, שם ביצעה את העבירות כאשר היתה תחת השפעה היפנוטית של אחד נוכל "פרופ' הררי" שנפטר בינתיים. יהא הדבר כאשר יהא הרי ביהמ"ש יוכל לשקול טענה זו לצורך מידת העונש. כרגע נראה הדבר קרוב ובטוח שלא יהיה מנוס מהפעלת המאסר על תנאי למשך 3 שנים לפחות. נוכח עובדה זו וחומרת המעשים אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. שפטל לעוררת, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 22.5.79).
ב.ש. 113/79 - משה ברדה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר עומד לדין באשמת אינוס וביצוע מעשה מגונה בכפייה, כשהעדות המרכזית נגדו היא זו של המתלוננת. העורר אינו מכחיש את עצם המעשה והמחלוקת היא בשאלת הסכמת המתלוננת ליחסים שקויימו בין השניים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר רק עד לאחר עדותה של המתלוננת והדגיש את הנסיבות המיוחדות האופפות את המקרה, ובכללן שהמתלוננת סיפרה לראשונה על המקרה למחרת היום לקצין הביטחון במקום עבודתה ולתחנת המשטרה הגיעה רק לאחר תום יום העבודה, וכן כי קיבלה טבעת מן העורר כאשר הוא טוען שנתן לה אותה כשי לפני המעשה והיא טוענת שניתנה לה לאחר המעשה כדי להפיג את כעסה. לכן נמנע מלהורות על מעצר העורר עד תום ההליכים. עתה סומך הסניגור על דברי השופט שההגנה העלתה נקודות שאם יתקבלו בבוא העת יקעקעו את גירסת התביעה, ולפיכך ביקש העורר להשתחרר מיד. בקשתו נדחתה. בכתב האישום
מייחסת המתלוננת לעורר גם דברי איום כדי שלא תגיש תלונה למשטרה, ולעורר הרשעות קודמות הקשורות למעשי אלימות גופנית או איום בנזק גופני. כיון שכך אין לשחרר את העורר לפני מתן עדות המתלונן.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד שפטל לעורר, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 11.5.79).
ב.ש. 112/79 - צבי שפילמן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בהספקת סם מסוכן ואחזקת חצרים לשימוש בסם. ביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים ועררו נדחה. העורר טוען כי אין ראיות שהוחזק חשיש במקום, ושעישנו חשיש, ובאשר למציאת 200 כדורים אדולן הוא טוען כי אלה כדורים שנועדו למבקש להיגמל מן השימוש בסמים. כן הוא מתרעם על כך שלא ביקשו את מעצרה עד תום ההליכים של הנאשמת שהיתה יחד אתו. התביעה הסבירה זאת בכך שהנאשמת מואשמת רק בשימוש בסמים ולא בהספקת סמים. ביהמ"ש התייחס לענין 200 הכדורים שנמצאו, והנסיבות שבהן הוחזקו אינן מצביעות על החזקה בתום לב, אלה נמצאו לאחר תצפית במחבוא שממנו הוציא העורר משהו. באותו מחבוא היו שתי קופסאות שאחת הכילה כ- 200 כדורים והאחת היתה ריקה וללא מכסה כשהמכסה נמצא בביתו של עורר.
(בפני: השופטת בן פורת. 13.5.79).
בג"צ 637/78 - נעים מח'ול נגד ביה"ד של העדה היונית אורתודוכסית ואח'
*המועד הקובע בהמרת דת לצורך סמכות ביה"ד של העדה הדתית (התנגדות לצו על תנאי א הצו בוטל).
העותר היה בן דת יונית קתולית והמשיבה השניה (להלן המשיבה) יונית אורתודוכסית. כדי להינשא הופיעה המשיבה בשנת 1954 בפני כומר קתולי והודיעה לו על רצונה לעבור לדת קתולית. על סמך הצהרה זו נרשמה כקתולית אצל העדה היוונית הקתולית ולאחר מכן נישאו השניים, הנישואין לא עלו יפה והעותר ביקש להתגרש מאשתו. המשיבה לא רשמה בזמנו את המרת הדת אצל השלטונות ולכן ראה העותר במשיבה בת דת אורתודוכסית לצורך חוקי המדינה. הוא נקט בצעדים כדי להמיר את דתו הוא ולעבור לדת היונית האורתודוכסית דבר שהיה מאפשר לו גירושין לפי חוקיה. המרת דתו נרשמה באוגוסט 1978 בספר ההמרות של העדה האורתודוכסית, ולטענתו שלח אותו יום הודעה על כך למשרד הדתות. יומיים לאחר מכן הגיש תביעת גירושין נגד אשתו בבית הדין של העדה היונית אורתודוכסית ומשקיבלה המשיבה את ההזמנה גרמה לרישום המרת דתה מלפני 24 שנים במשרד הדתות. עתה פנתה לביה"ד היוני אורתודוכסי כדי להוכיח שהיא בת העדה הקתולית ולכן אין לביה"ד סמכות לדון בגירושיה. ביה"ד קיבל את דעתה וקבע שאין לו סמכות והעותר פנה לבג"צ. ביהמ"ש ביטל את הצע"ת אם כי סבר שהמרת דתה של האשה ליונית קתולית הושלמה רק עם הרישום במשרד הדתות וכאשר הוגשה התביעה לגירושין עדיין היתה האשה בת העדה האורתודוכסית ולביה"ד היתה סמכות דיון בגירושין. דא עקא שהרישום של המרת דתו של העותר מקתולית לאורתודוכסית במשרד הדתות לא בוצע אלא לאחר שכבר הגיש את תביעת הגירושין, ועל כן, כאשר הגיש את תביעת הגירושין, לא היתה לביה"ד סמכות דיון מבחינתו של העותר, שעדיין המרת דתו לא תפסה והוא היה בן העדה הקתולית. ביהמ"ש קבע כי משלוח ההודעה אל משרד הדתות אינו מספיק כדי לתת תוקף חוקי לאקט של המרת הדת, אלא צריך להציג בפני פקיד משרד הדתות את האישור הדתי של המרת הדת ודרושה פעולתו המשלימה של אותו פקיד שירשום את המרת הדת.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת, החלטה - השופט אשר. עו"ד מח'ול לעותר, עו"ד שעשוע למשיבים. 18.5.79).
בג"צ 794/78 - חרות בע"מ ואח' נגד שר הבריאות ואח'
*אי גילוי עובדות בעתירה לבג"צ (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
משרד הבריאות פרסם מכרז שענינו החזקת מכשור בבית חולים ממשלתי בבאר שבע ונטלו בו חלק העותרות והמשיבה החמישית (להלן המשיבה) אשר זכתה במכרז. טענת העותרות היתה כי יש לבטל את המכרז מאחר והמשיבה מקיימת קשר הדוק עם חברת שחר (כולל מנהל אחד שהוא בעל מניות בשתי החברות) וחברת שחר הועסקה במשרד הבריאות ביעוץ בקשר להכנת נוסחו של המכרז, ובכך נוצרו חוסר שוויון, הפליה, ותחרות בלתי הוגנת בין המשתתפים. לטענתן היה בעובדה הנ"ל כדי להעניק יתרון למשיבה על פני יתר משתתפי המכרז. העתירה נדחתה. אכן, על רשות ציבורית להקפיד כי השוויון בתחרות יהיה לא רק בגדר ההלכה והמעשה, אלא גם בגדר מראית פניו של המעשה, ויש להימנע מהיווצרות מצבים שבהם יכול להתקבל הרושם שמא ניתנה לצד אחד עדיפות על פני צד אחר. על כן אין לשתף צד, כאמור, בהליכים הכרוכים בהכנת המכרז. מבחינה זו היה מקום להיענות לעתירת העותרות. דא עקא, שהעותרות לא גילו לביהמ"ש את כל העובדות. העותרת הראשונה לא גילתה כי היא שעסקה ברכישת המכונות שבביה"ח, אשר בקשר להחזקתן פורסם המכרז, והיא גם שעסקה במשך מחצית השנה בהחזקת מערכות אלה. הטענות נגד תוצאות המכרז אינן על פסול במסגרת ועדת המכרזים, אלא באשר להעדפה שזכתה המשיבה בשל מידע מיוחד שהגיע לידיה עקב הכנת המכרז, והעובדה שהעותרת עצמה היא שעסקה ברכישת המכונות והיא שעסקה בהחזקתן לפני כן, רלוונטית לענין הנדון. העותרת השניה אמנם לא עסקה בהתקנת המכשור והחזקתו, אך היות ומדובר בחברות שהן בין המעטות העוסקות בהחזקה של מכשור רפואי, אין להניח שלא ידעה את העובדות הנוגעות לעותרת הראשונה, והיא היתה שותפת על כן באי גילוי הדבר בנוסח העתירה.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. ארגוב לעותרות, עו"ד ר. יאראק למדינה, עו"ד ג. תמיד למשיבה. 9.5.79).
בג"צ 332/78 - סאי טקס קורפוריישן נגד שר האוצר ואח'
*ביטול סובסידיה עקב שינוי במדיניות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העתירה נוגעת לביטול התמריצים ליצוא בעקבות המדיניות הכלכלית החדשה והיא נדחתה ע"י בג"צ. הלכה פסוקה היא כי אין לשום אדם זכות מוקנית לכך שמדיניות כלכלית עליה ביסס את חישוביו העסקיים תימשך. על כן מקום שרשויות המדינה נותנות סובסידיה ליצרנים, רשאיות הן לבטל את הסובסידיה עם שינוי מדיניותן, ולא ישמע אדם בטענה ששם מבטחו בהסדר הקיים ושעל סמך זה קיבל על עצמו התחייבות. ביטול כזה הוא צרת הרבים וכל אדם חייב להיות מוכן לכך. מעצם מהותה של הסובסידיה, המבוססת על מדיניות כלכלית פלונית משתמע תנאי מכללא, כי עם שינוי במדיניות הכלכלית עשוי לבוא אף שינוי במדיניות מתן סובסדיה. עם זאת, אפילו אין לאדם זכות מוקנית בהמשכה של מדיניות כלכלית, ואין לו זכות קנויה להמשיך ולקבל סובסידיה מקופת המדינה, הרי הענקת הסובסידיה או שלילתה היא מעשה של רשות שלטונית וחלים על כך כללי המשפט המינהלי, ומחובתה של הרשות לפעול בסבירות ועפ"י שיקולים שיש להם ביסוס הצידוק בנסיבות הענין. אסור לרשות השלטונית להפלות בין יצרן ליצרן או לפעול מתוך משוא פנים, וכאשר רשות ציבורית אינה נוהגת לפי עקרונות אלה יתערב בג"צ כשם שהוא מתערב בהפעלתו של כל שיקול דעת מינהלי. בעניננו לא בוטלו כל תמריצי היצוא ונקבעו כללים שונים בכל הנוגע להעמדת אשראי במטבע חוץ. בג"צ דן בכל הנושא של קרנות האשראי ליצרנים ויצואנים, והגיע למסקנה שאין לומר כי המדיניות של המשיבים היא בלתי סבירה או שיש בה משום אפליה פסולה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, ברק. החלטה - השופט ברק. עוה"ד ר. כספי ומ. מאיר לעותרת, עו"ד גב' מ. שקד למשיבים. 17.5.79).
בג"צ 10/79 - יוכבד הורמן נגד ראש עירית תל אביב ואח'
*מתן רשיון למסעדה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפר להחלטי).
העותרת שכרה חנות, ביולי 1978, ברחוב דיזנגוף ל- 3 שנים כדי לנהל בה מסעדה טבעונית-צמחונית. החנות נמצאת בקומת קרקע מסחרית ולפי תוכנית בנין ערים מותר לנהל שם עסק של מסעדה. העותרת הגישה בקשה לרשיון עסק, הוגשו התנגדויות של דיירים על רעש ולכלוך שעלול להיגרם, ואלה נדונו ביחידת איכות הסביבה של העיריה. בספטמבר 1978 נקבע בפרוטוקול היחידה כי נערכו ביקורים רבים במקום ולא נראות סיבות סבירות לאי מתן הרשיון, ולכן הוחלט לאשר מתן הרשיון. למרות החלטה חיובית זו החליט ראש העיריה, שבידו הסמכויות לפי חוק רישוי עסקים, שלא לתת לעותרת את הרשיון המבוקש. הודעה על כך נמסרה לעותרת במכתב קצר שבו נאמר כי רשות הרישוי שוכנעה שמתן הרשיון יפגע באיכות הסביבה. ראש העיריה קבע קריטריונים שעל פיהם אין עוד לתת רשיונות לבתי אוכל מכל הסוגים באיזור שבו נמצא הבית הנ"ל. אין פסול בקריטריונים שרשות רישוי קובעת מראש כקווי הנחיה במגמה לשמור על איכות הסביבה, אם כי אין לקרטריונים אלה תוקף של דין מחייב. מבחינה זו נראים הקריטריונים שקבע ראש העיריה סבירים בדרך כלל, למרות אי בהירות פה ושם בניסוח. עם זאת אין רשות הרישוי מנועה מלעשות סטיה מהקריטריונים במקרה )הנראה ראוי לכך על פי נסיבותיו המיוחדות, ולכאורה ענינה של העותרת היה ראוי 1להתחשבות מיוחדת כזו. זו מסעדה מיוחדת במינה, טבעונית-צמחונית, שיוגשו בה מאכלים טריים ומרקים ולא יהיו בה בישול וטיגון בשומן היכולים להוות מטרד לסביבה. המשיבים טענו שגם תוספת כלשהי, ולו קלה ביותר, לכלל המטרד הקיים באותו אזור, יש למנוע, מפני שמותר להם למשיבים לומר "הוגדשה הסאה - עד כאן ולא עוד". זו טענה שהיה מקום לקבלה אילו העידו מעשיה של העיריה שאמנם נקטה קו עקבי בהתאם לקריטריונים שנקבעו. דא עקא, שמתברר כי היתה סטיה מן הקריטריונים הנ"ל, לאחר שנדחתה בקשת העותרת, וניתנו רשיונות לאחר אותו מועד. כיון שכך אין המשיבים יכולים להישמע בטענה שמנעו את הוצאת הרשיון לעותרת על יסוד קריטריונים שהם עצמם אינם מקפידים על שמירתם. טענות שענינן בדין האזרחי הועלו ע"י דיירי הבית ומוטב שיתבררו בתביעה אזרחית רגילה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ש. ברקוביץ לעותרת, עו"ד גב' נ. קונשטוק למשיבים, עו"ד זלצמן לדיירים. 21.5.79).
ע.פ. 175/79 - חלימאן קדיניאן נגד מדינת ישראל
*ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בפני שופט שלום בעבירה של החזקת סם מסוכן, הוא כפר באשמה ונגבו ראיות. טענתו היא שהשופט נקט, עם שמיעת גירסתו, עמדה עויינת כלפיו באמרו שגירסתו של המערער היא אידיוטית, וצ'יזבט וכו'. אם אמנם העובדות נכונות חייב הדבר לעורר דאגה לגבי דרכי הדיון האמורים. אולם השופט בפסק דינו כפר בעובדות הנ"ל ונציג המדינה אינו מוכן לאשר אותן. הדברים אינם רשומים בפרוטוקול והדרך הנכונה היתה לבקש תיקון הפרוטוקול בהתאם לסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי ובקשה כזו לא הוגשה. מפאת חומרת הדברים אולי ניתן היה לבקש מהשופט להעיר את הערותיו כאמור בסעיף 132 לחוק, גם אם טענות המערער אינן מבוססות על רישום הפרוטוקול, אולם אין טעם לעשות כן באשר המערער אחר מן המועד להגשת הבקשה לפסילת השופט. עפ"י סעיף 132 על המערער היה להביא את עילת הפסלות בפני השופט מיד לאתר שנודעה לו, ואת זאת לא עשה הסנגור, הוא המשיך בהשמעת עדי הגנה, סיכם את טענותיו ורק 5 ימים לאחר מכן הגיש לשופט את בקשתו לפסול את עצמו. מכאן שהמערער איחר את המועד ולכן נבצר היה מן השופט להיזקק לבקשתו.
(בפני: הנשיא זוסמן, עו"ד ד. אלוני למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 8.5.79).
ע.פ. 707/77 - פלוני נגד מועצת רואי החשבון
*הרשעת רואה חשבון בעבירה משמעתית (הערעור נדחה).
המערער הוא רואה חשבון והוגשה נגדו תלונה, בשל התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע. מועצת רואי חשבון מינתה ועדת חקירה וזו החליטה שהמערער עבר על שתי תקנות מתקנות רואי החשבון, בכך שאישר ללא כל הסתייגות מאזן של חברה ודו"ח רווח והפסד שלה, בעוד שהיה חייב לציין כי לא קיבל את הידיעות הדרושות לגבי עיסקה מסויימת כדי להעריך תוצאותיה של העיסקה הנ"ל. המועצה החליטה על עונש של התראה. הערעור נדחה. לענין ההרשעה - נראה לפי העובדות שצדקה המועצה, אך על כל פנים, מכיון שמדובר כאן בפעילות מקצועית, כאשר השמירה על התנהגות הולמת מופקדת בידי מועצת רואי החשבון, שבה משתתפים אנשי מקצוע הבקיאים בנושא, לא יצדק ביהמ"ש אם יתערב במסקנות אלא אם ברור וגלוי שמסקנות אלה מוטעות. אשר לעונש - אמנם מדובר בענינים קלי ערך ואילו החליטה המועצה להשתמש בשיקול דעתה ולא להטיל עונש על המערער לא היה מקום להתערב בכך, אך אם החליטו חברי המועצה שיש להטיל עונש והטילו את העונש הקל ביותר בדרגת העונשים אין לומר שהם שגו.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ב. עוז למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 23.5.78).
ע.פ. 83/79 - חנניה מלפה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה שותף למכירת כמות של חשיש לחיילים של חיל הים האמריקאי בחיפה. הוא נדון ל- 16 חודשים מאסר בפועל, 20 חודשים מאסר על תנאי וכן לקנס כספי, וערעורו שהיה מופנה בעיקר כלפי עונש המאסר בפועל נדחה. לטענתו היה חלקו בעיסקה קטן יותר מזה של שותפו, שכן את המו"מ עם החיילים ניהל השותף ואילו המערער רק הביא את הסם ממקום המחבוא, אולם כאשר יש לך שותפות פלילית בין שניים או יותר לביצוע משותף של פשע, קשה להמר חלקו של מי חמור יותר. אילמלא פנה השותף אל החיילים לא היתה העיסקה מתבצעת, אך היא גם לא היתה מתבצעת אילמלא סייע המערער והביא את הסם למקום. למערער הרשעות מרובות ובכללן תקיפה ועבירות נגד הרכוש ואף עבירות על פקודת הסמים המסוכנים. המערער תומך באמו בת ה- 85 שהיא לגמרי לבדה, אולם קשה לראות איך אדם המתמיד בפעילות פלילית יכול לשמש משענת לאמו הזקנה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר. עו"ד ח. שמעוני למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 3.5.79).
ע.פ. 178/79 - מדינת ישראל נגד מיכאל יצחקי וישראל דאודי
*קולת העונש (מרמה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
שני המשיבים ביצעו מעשי מרמה מתוכננים שהיו מבוססים על מכירת דולרים מזוייפים, קיבלו סכומי כסף המסתכמים בלמעלה מ- 90 אלף ל"י, וגרמו הפסד בסכום זה למתלוננים שרומו על ידיהם. ביהמ"ש המחוזי דן את יצחקי ל- 3 שנות מאסר שמתוכן שנה אחת מאסר בפועל ואת דאודי לשתי שנות מאמר שמהן ששה חודשים מאסר בפועל. כן הטיל על כל אחד מן המשיבים קנס של 10 אלפים ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. אין ספק שעבור העבירות שביצעו היו ראויים המשיבים לעונש חמור פי כמה מזה שהוטל עליהם. ליצחקי עבר פלילי וגם לדאודי הרשעות קודמות אם כי אינן בעלות משמעות מחמירה לצרכי הערעור. יש לקבל את הערעור ולהגדיל את תקופות המאסר אם כי לא עד כדי מלוא העונש הראוי, בהתחשב בכך שבדרך כלל אין ביהמ"ש העליון ממצה את הדין עם נאשמים שזכו להקלה מופרזת בביהמ"ש קמא. בהתחשב בנ"ל הוחלט כי מתוך 3 שנות המאסר שהוטלו על יצחקי יהיו שנתיים מאסר בפועל, ומתוך שתי שנות המאסר שהוטלו על דאודי תהיה אחת בפועל.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, בכור. עו"ד גב' ר. סוכר למערערת, המשיבים לעצמם.)
ע.פ. 50/79 - מרדכי מקיאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
באחד הערבים פנה שוטר סמוי למערער ונתן לו סכום של 150 ל"י כדי שיקנה לו אצבע חשיש. באותו ערב קנה המערער במזרח ירושלים שתי אצבעות חשיש ונתן אחת מהן לשוטר. המערער נדון ל- 5 חודשים מאסר בפועל ולמאסר על תנאי וכן הופעלה שנה אחת מאסר על תנאי, ברם השופט ציווה כי 5 חודשים מתוך השנה שהופעלה יהיו חופפים. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות שבהן הורשע המערער הן חמורות והעונש המירבי עליהן הוא מאסר 10 שנים. השופט נהג עם המערער במידה של רחמים וכבר התחשב מעל ומעבר לדרוש בנסיבותיו האישיות של המערער. (משפחתו מונה 14 נפשות, אבי המשפחה עזב את הבית ומתגורר עם אשה אחרת והאם מנסה להתמודד עם המציאות הקשה באשר גם ילדים אחרים במשפחה מעורבים בעבירות סמים), למעשה לא הוטל על המערער עונש נוסף על שנת המאסר שביהמ"ש חייב היה להפעילה ואין מקום להקלה נוספת בעונש.
(בפני השופטימ: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד בסן למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 23.5.79).
ע.פ. 870/78 - אייל שטרית נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הודה בביצוע 7 התפרצויות וגניבה מבתי עסק בטבריה, בחודשים ינואר פברואר 1977. במאי אותה שנה התגייס המערער לצבא ובתוך תקופת השרות חזר לסורו ובחודשים יוני עד ספטמבר עבר עבירות נוספות שגם בהן הודה. נגזרו עליו שנתיים מאסר שמהן שנה אחת מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טוען שזאת ההרשעה הראשונה וכי רצונו לשנות את דרכו, ואולם אין לומר שזאת העבירה הראשונה. מדובר בעבירות מרובות שעבר המערער והעובדה שנתפס אחרי שהצליח לעבור 13 עבירות בתוך תקופה של חודשים מספר אינה מהווה נסיבה מקילה.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון, המערער לעצמו, עו"ד גורני למשיבה. 10.5.79).
ע.פ. 725/78 - פנחס בן חמו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת סחר בסמים ונדון ל- 30 חודשים מאסר בפועל. עונש זה מצטבר לתקופת מאסר של 10 חודשים שעל המערער לשאת מאחר שעבר את העבירה בזמן שהיה משוחרר ברשיון. הערעור על חומרת העונש נדחה. ב"כ המערער הצביע על מספר מקרים שבהם הסתפקו בתי המשפט בעונש מאסר של שנתיים, אולם אין לקבוע בענינים אלה כלל נוקשה שהעונש המתאים מוכרח להיות לתקופה מסויימת לא יותר ולא פחות, הכל תלוי בנסיבות ובשיקול דעתו של השופט הגוזר את דינו של הנאשם. בעניננו היו נסיבות לחומרה. למערער עבר פלילי, הוא ביצע את העבירה בזמן שחרור ברשיון, מסחר בסמים מסוכנים חמור מאד ומהווה סכנה ממשית לבריאות העם.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת. עו"ד פפרברג למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 15.5.79 ).
ע.פ. 768/78 - עמיאל חנן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
העבירה שעבר המערער בהיותו נהג מונית היתה מן החמורות שנהג רכב עלול להתחייב בה. הוא נכנס במלוא התנופה לצומת בשעה שברמזור היה אור אדום. כתוצאה מכך גרם להתנגשות חמורה בה נהרג ילד שנסע
במוניתו ונפצעו נוסעי הרכב האחר וגם המערער עצמו. היה סיפק מלא בידי הנהג לעצור את רכבו לפני הצומת כפי שחייב היה לעשות, היה הבהוב של האור הירוק, אחר כך היה אור צהוב ורק לאחר מכן נדלק האור האדום. המערער הורשע בגין מעשה זה בעבירת הריגה ונדון ל- 15 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי ופסילת רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. עיקרו של הערעור היה על תקופת הפסילה ולטענת המערער הנהיגה היא פרנסתו ולפני התאונה עבד במקצוע במשך 20 שנה ועברו היה ללא רבב. אין להתערב בחומרת העונשים לא לגבי תקופת המאסר בפועל ולא לגבי תקופת הפסילה. ביהמ"ש המחוזי הביא את עברו הטוב של המערער בחשבון שיקוליו ואין לומר שלא נתן לשיקול זה את המשקל הראוי לו. רמזור שאין מכבדים את איתותיו אלא מתייחסים אליו בזלזול, הופך למלכודת לכל המשתמש בכביש והפגיעה והסכנה הטמונות ביחס כזה הן הרסניות ביותר.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, אלון. עו"ד לויתן למערער, עו"ד ברנזון למשיבה. 1.5.79).
ע.פ. 188/78 - יוסף עווד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עבד במשרד "פרסום אור" ובין יתר תפקידיו היה מביא את הדאר למשרד. המערער קיבל הלוואה ממנהלת המשרד ונתן לה שיקים, אלה הוגשו לבנק לגבייה אך הוחזרו בהיעדר כיסוי. על החזרת השיקים לא ידעה מנהלת המשרד, מפני שהמערער, כשהביא את הדאר, היה פותח את מעטפות הבנק, מוציא את השיקים המוחזקים וקורע אותם, כשנתגלה הדבר מסר המערער שיק אחר כדי לכסות את חובו, אך גם שיק זה לא כובד. המערער לא פוטר מעבודתו אלא המשיך לעבוד במשרד עד שנפצע בתאונת דרכים ונאלץ לעזוב את העבודה. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 8 חודשים מאסר בפועל ו- 10 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה - אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שהאמין לעדותה של מנהלת המשרד שהיה לה סיוע בדברי המערער במשטרה, באשר לעונש - המעבידה המשיכה להעסיק את המערער עד שנאלץ בעצמו לעזוב את העבודה, וברור שלפחות באותו שלב לא ראתה המעבידה את הצד הפלילי שבהתנהגות המערער ולא חששה להעסיקו. למערער אין עבר פלילי והיה עובד מסור, הוא בעל משפחה גדולה שפרנסתה עליו. העבירה נעברה בשנת 1974 ועד להרשעה בדין עברו קרוב ל- 4 שנים, וגם בעובדה זו יש להתחשב לענין תקופת המאסר בפועל. אי לכך הועמד המאסר בפועל על 3 חודשים והמאסר על תנאי על 5 חודשים.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת, החלטה - השופט אשר, עו"ד ש. מיכאל למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 15.5.79).
ע.פ. 572/78 - ישעיהו אדמוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסרסרות לזנות (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של שידול וסרסרות לזנות ונדון ל- 3 חודשים מאסר בפועל, 9 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 5,000 ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה. המשטרה קבלה מידע כי המערער מעסיק אשה בזנות בביתו בראש העין ונתנה בידי המודיע, העד מרחבי, 3 שטרות של 10 ל"י כל אחד שסומנו במיוחד ושלחה אותו לביתו של המערער. כאשר הגיעה המשטרה למקום מצאה את האשה ואת מרחבי במערומיהם ואת 30 הלירות ברשותו של המערער מחוץ לדירה, האשה העידה, כי הועסקה ע"י המערער בזנות, כך העיד מרחבי והיתה עדות נוספת של עד שקיים מגע עם האשה תמורת אתנן בביתו של המערער. בנסיבות הענין אין להתערב בקביעות ביהמ"ש בענין מהימנות העדים.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 14.5.79).
ע.פ. 659/78 - פהסקליס פאנאיוטס נגד מדינת ישראל
*הרשעה במסירת ידיעות לאויב (הערעור נדחה).
המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, בעבירה של קשירת קשר לאסוף ולמסור לאויב מפות ותמונות שצילם בביקורו בישראל, בכוונה לפגוע בבטחון המדינה, וכן הורשע בעבירה של איסוף ידיעות שבמפות ובתמונות בכוונה לפגוע בבטחון המדינה. הוא נדון ל- 5 שנים מאסר בפועל והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער הינו עיתונאי צלם לפי מקצועו ואזרח ותושב קפריסין, בהודעתו במשטרה סיפר כי קשר קשרים עם אשף בקפריסין ונציגי החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין ולפי בקשתם ובשליחותם בא לישראל וכאן קנה סידרה של מפות וצילם מספר רב של תמונות לפי בקשתם. אין ממש בטענת המערער כי הודאותיו אינן קבילות כיון שהוא "התפתה" למוסרן מתוך תקווה להשתחרר. התפתות מעין זו, שכולה פרי הרגשתו הסובייקטיבית של הנחקר, אינה סותרת את הרצון החופשי שבו נמסרו ההודעות. טענתו העיקרית של המערער היתה כי לא הוכח שאמנם עשה מה שעשה, מתוך כוונה לפגוע בבטחון המדינה. ברור שאת הכוונה לפגוע בבטחון המדינה, כמו כל כוונה ספציפית המאפיינת עבירה מסויימת, על הקטגוריה להוכיח את קיומה ואין להקל בנטל זה. אולם הלכה פסוקה היא שתוצאתו הטבעית של מעשה היא ממילא בגדר כוונת העושה, ואין נפקא מינה אם רצה בתוצאה או ידע עליה ולא היה איכפת לו שתתקבל. כאן אנו יודעים מפי המערער עצמו שהמפות והתמונות היו מיועדות לפעילים במעשי חבלה נגד המדינה ולזה יש לצרף את העובדה המכרעת שהתמונות כשלעצמן אינן משאירות מקום לספק בכך שצולמו במטרה לשמש למחבלים לשם פעולות פיגוע וחבלה. נמצאו אצל המערער כ- 300 תמונות של מתקני איחסון דלק בקירבת נמל חיפה, מתקני הנמל, תחנת הכח הנבנית על יד חדרה, כלא אשקלון, רכבת ישראל וכו' והתמונות מדברות בעד עצמן. תמונות אלה, החסרות ערך אמנותי או אקטואלי, כשהן צולמו בריבוי כזה, מטרתן אינה אלא לשמש למחבלים בעלותם אל חוף הארץ. כמו כן אין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אלון. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד זכרוני ופלדמן למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 24.5.79).
ע.פ. 32/78 - מרדכי אלגזי וברור ליכטנשטיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד (ערעורו של אלגזי נתקבל ושל ליכטנשטיין נתקבל בחלקו).
המערער ליכטנשטיין עשה עבודות שונות בשביל חברת עמידר בבאר שבע והורשע בעבירות של קבלת כספים בטענות שווא שביצע עבודות שונות עבור עמידר בעוד שלא ביצע אותן, בעבירה של מתן שוחד לאלגזי, בעבירות נוספות של מרמה ונדון ל- 39 חודשי מאסר. המערער אלגזי הורשע בקבלת שוחד בלבד. ערעורו של אלגזי על ההרשעה נתקבל וממילא נתקבל גם ערעורו של ליכטנשטיין בענין מתן השוחד אם כי הוא לא ערער כלל על הרשעתו, בעקבות זיכויו של ליכטנשטיין מעבירת השוחד הופחת עונשו ב- 6 חודשים שזו תקופת המאסר שהוטלה עליו בגין עבירת השוחד והמאסר הועמד על 33 חודשים. הוא ביקש כאמור רק הקלה בעונש והתביעה הסכימה להקלה בעונש, אך ביהמ"ש החליט, נוכח חומרת העבירות, כי אין מקום להקל בעונשו. (פרט להפחתה, בגין הזיכוי מעבירת השוחד).
אשר לאלגזי - ההרשעה היתה מבוססת על עדותו של אחד ישראל כחלון שלמעשה היה שותפו של ליכטנשטיין ולא היה זה בטוח לסמוך את ההרשעה על עדותו של אותו עד. העד היה שותף לעבירות שבהן הורשע ליכטנשטיין. מבחינה טכנית אפשר היה להרשיע על יסוד עדותו היחידה של כחלון, אבל הלה התלונן במשטרה רק כעבור זמן ניכר אחרי
הפרשיות שעליהן העיד, וזאת לאחר שפרצו סכסוכים בינו לבין ליכטנשטיין. היו תופעות שונות בעדותו שיש בהן כדי לעורר חשד שמא אין עדותו אמת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, בכור, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד קאזיס לאלגזי, עו"ד רסיוק לליכטנשטיין, עו"ד ר. רבין למשיבה. 1.5.79).
ע.פ. 847/78 - משה מלכה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
אור ליום 25.5.76 נפרץ בי"ס בעפולה ונגנבו מתוכו 12 מכונות כתיבה. המערער הורשע בביצוע הפריצה והעדות העיקרית היתה, עדותו של אחד ניקולה ששימש כסוכן משטרה. העד הוצג בפני המערער והלה הציע לעד לקנות את מכונות הכתיבה, ואח"כ נעצר. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 15 חודשי מאסר וכן הפעיל מאסר על תנאי במצטבר. הערעור על ההרשעה נדחה, אין לומר כי העד ניקולה הוא כביכול שותף לעבירה שכן הוא פעל כסוכן משטרה, עדותו היתה מהימנה על השופט וקיבלה חיזוק בעובדות אחרות. אשר להרשעה בעבירת ההתפרצות זו התבססה על עיקרון החזקה התכופה ואכן החזקת המכונות ע"י המערער סמוך לאחר ההתפרצות יש בה כדי להחיל את עקרון החזקה התכופה.
אשר לעונש - מלבד העונשים האמורים מרצה המערער מאסר אחר כשהעונש החדש צריך להתחיל לאחר תום המאסר. העבירה הנדונה נעברה במאי 1976 וכבר אז נעצר המערער. כתב האישום לא הוגש אלא כעבור שנתיים תמימות ולא ניתן הסבר משביע רצון לעובדה זו. עינוי הדין הוא לאדם שהאישום נגדו מוגש כעבור שנתיים מיום ביצוע העבירה, כשאין כל סיבה מיוחדת לכך, כגון סיבה אובייקטיבית של גילוי מאוחר של העבירה או קושי בהשגת ראיות. בהתחשב בכך יהא זה מן הראוי כי עונש המאסר על תנאי של 9 חודשים שהופעל יהיה חופף לעונש המאסר בפועל שהוטל בעבירה זו.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד נ. רם למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 31.5.79).
ע.פ. 324/79 - שאול שמש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת זנות וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירות זנות ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וקנס בסך 10 אלפים ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה שכן היו ראיות מספיקות לקשור את המערער, שהיה בעל מקומות שבהם התנהלו מעשי הזנות, עם העבירות הנ"ל. אשר לעונש - אין העונש חמור יתר על המידה, אולם יחד עם המערער הועמדו לדין עוד 4 נאשמים המעורבים באותה פרשה והוגשו נגדם משפטים נפרדים. המדינה באה לידי הסכם עם הנאשמים והוטלו עליהם עונשים של 21 יום מאסר עד 5 חודשים, פרט לנאשם אחד שנדון ל- 9 חודשים מאסר. אכן ראוי היה להמתיק קצת את הדין של הנאשמים האחרים הואיל והודו מיד בעבירות ובבתי המשפט נחשב הדבר כנסיבה מקילה. לעומתם הורשע המערער אחרי דיון ארוך ומייגע ואין הוא זכאי לאותן הקלות. אולם במידה מסויימת חייב ביהמ"ש לשמור על כלל של אחידות העונשים כדי שלא לטעת בלבו של נאשם אחד שמידת האשם שבו אינה גדולה מזו של חבריו, הרגשה של קיפוח. לפיכך תועמד תקופת המאסר בפועל על 6 חודשים והמאסר על תנאי על 18 חודשים. מאידך, מאחר שהוכח שהמערער הרויח תוך זמן קצר בעסקי הזנות 30 אלף ל"י יועלה שיעור הקנס ל- 25 אלף ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אלון. עו"ד ג. קנת למערער, עו"ד א. לינדשטיין למשיבה, 27.5.79).
ע.פ. 797/78 - ג'קלין עמור נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש הצתה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת הציתה את השער החיצוני בביתו של אחד מוחסין עלי בעיר העתיקה בירושלים ונדונה ל- 5 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי ל- 3 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערערת טענה כי נסיבותיה הקשות הביאו אותה לביצוע העבירה, שכן אותו אדם העסיק אותה בזנות והיא ביקשה להפגין את מחאתה, ברם, העבירה היא חמורה ומסוכנת שהרי מי שמשלח אש אינו יכול לשלוט על היקפה של האש ועלול לסכן הן את הרכוש והן את הנפש. אין להתעלם מעברה של המערערת שיש לה הרשעות במעשי אלימות לרוב.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פפרברג למערערת, עו"ד ר. רבין למשיב. 24.5.79).
ע.פ. 800/78 - אברהם לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לבצע מעשה מגונה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בנסיון לבצע מעשה מגונה בכח ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער נכנס בחצות לילה לחדרה של צעירה שגרה בקירבת מקום מגורי אמו. השניים הכירו מילדות ולא היתה זו הפעם הראשונה שהוא ביקר בחדרה לשם שיחה. הפעם, לאחר 4 השיחה, דחף המערער את המתלוננת למיטה, סתם את פיה ואיים עליה, כי יפגע בה אם לא תשכב עימו. היא הצליחה להשתחרר ממנו ולהניעו לעוזבה לרגע לנפשה, ואז יצאו השניים אל מחוץ לחדר והמתלוננת נמלטה והזעיקה את המשטרה. למערער היתה גירסה אחרת על המקרה אך ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלוננת, ומצא סיוע במצבה הנפשי של המתלוננת והתנהגותה סמוך למקרה כאשר המשטרה הגיעה למקום. אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש ובהתרשמותו מן העדים שהופיעו בפניו. אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות, ובכללן מעשה מגונה, חבלה חמורה, בעילת ילדה ועוד עבירות המבטאות את התנהגותו האלימה. אי לכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ע. ברק למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 23.5.79).
ע.פ. 518/78 - קאהר בולוט דמוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה (הערעור נדחה).
באפריל 1977 היתה קטטה במגרש כדורגל בטבעון בין אוהדי שתי קבוצות יריבות. המערער, שהוא אחד משחקני הפועל שפרעם, התערב, בקטטה ולטענת 4 המתלונן דקר אותו המערער בסכין בידו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בעזרת נשק קר והערעור נדחה. טענת המערער היא שלא היה זה בטוח לסמוך את ההרשעה על עדותו היחידה של המתלונן ואולם זו שאלה עובדתית בלבד וביהמ"ש א של ערעור אין דרכו להתערב בשאלות כגון אלה. ביהמ"ש המחוזי האמין לדברי המתלונן ולא לדברי המערער ונתן נימוקים מפורטים להעדפת גירסתו של המתלונן על זו של המערער.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, אלון. עו"ד חדאד למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 24.5.79).
ע.פ. 875/78 - יעקב ממן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות (הערעור נדחה).
בבאר שבע נעשה נסיון להתפרץ לבית דפוס ואחד מבעלי בית הדפוס ראה את אחד הפורצים שהכיר אותו מלפני כן. הוא התחיל לצעוק ואז נעלם הפורץ והעד התחיל לרדוף ואז ראה שני אנשים בורחים, ביניהם הנאשם השני שאותו הכיר העד ועוד
אדם אחד. השניים הצליחו להימלט והעד נתלווה לשוטרים לחפש את הנאשמים. הוא ראה אדם המתהלך ברחוב וזיהה בו את המערער לפי המכנסיים שלבש, השיער והחולצה. השניים הועמדו לדין, הנאשם השני הודה באשמה, והמערער כפר באשמה אד ביהמ"ש המחוזי הרשיעו על יסוד הזיהוי של בעל הדפוס. הערעור נדחה. העד הצביע על המערער בזמן קרוב ביותר אחרי שהפורצים ברחו ועל כן ניתן לומר שהתרשמותו מדמותו של הפורץ השני ולבושו היתה טריה וניתן היה לסמוך על הזיהוי.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, אלון, החלטה - השופט אשר. המערער לעצמו, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 31.5.79).
ע.פ. 443/78 - עזרא בן שלום נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת תעבורה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
ביום חורף בשעה 6 בבקר, כאשר ירד גשם שוטף והראות היתה לקוייה, נהג המערער בפתח תקוה באוטובוס ריק ברחוב שיש בו שני נתיבים, במרחק מה לפני האוטובוס חנתה מצד ימין משאית ובאותו נתיב נעה מונית שהתקרבה למשאית, המערער נע בנתיב השני במהירות של 40 קמ"ש. כשהתקרב המערער לשני כלי הרכב סטתה פתאום המונית, עקב התקרבותה למשאית, מנתיבה אל הנתיב שבו נע האוטובוס ואילצה את המערער לבלום בלימת חרום. המערער הבחין במונית מאוחר מדי, כ- 10 מטר לפני שהפעיל את בלמיו, האוטובוס התחלק על הכביש הרטוב וגרם לתאונה בה נפגעו מספר מכוניות. המערער הורשע בעבירה על תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה ונדון לתשלום קנס של 1,000 ל"י ולפסילה לנהיגה למשך תקופה של 3 חודשים על תנאי למשך שנתיים. הערעור נדחה. התקנה שלפיה הורשע המערער כוללת בחובה את כל המקרים האפשריים של אי זהירות בנהיגה והמערער בודאי לא שמר על כל כללי הזהירות הדרושים. הוא נסע בכביש עירוני בשעת בוקר מוקדמת כשהראות איננה מלאה, במזג אויר גשום כשהכביש רטוב וחלק, במהירות של 40 קמ"ש שלא איפשרה לו בלימה ועצירה בטוחות. הוא היה צריך לראות שהמונית מתקרבת למשאית צבאית החוסמת את דרכה ושהיא תאלץ לסטות שמאלה. אמנם המונית סטתה מדרכה באופן פתאומי וללא אותות, אך חובתו של נהג לקחת בחשבון תנועה אפשרית של רכב הנע לפניו, ואפילו היעדר זהירות מצד נהגו של הרכב האחר, ולכלכל את מעשיו בהתאם. אין בכך כדי לקבוע חובה אבסולוטית לנהוג באופן שיאפשר לנהג בכל מקרה עצירה במקום, אך פה גרם גם המערער במידה מסויימת להיווצרות המצב המסוכן שהצריך בלימת חרום. אין גם מקום להתערב בעונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אשר. עו"ד ד. רפפורט למערער. 29.5.79).
ע.פ. 306/79 - אברהם בארי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הורדת הפרופיל הרפואי כדי להשתחרר ממילואים) 479
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שילם סכום של כ- 15 אלף ל"י למתווך כדי שישיג לו אישור של רופא מעובדי המדינה להנמכת הפרופיל שלו וכך שוחרר מחובת שרות המילואים. הוא נדון ל- 4 חודשי מאסר והערעור נדחה. למערער אין הרשעות קודמות, אבל מן הצורך להטיל מאסר במקרה כגון זה. הטענה היא שהתקופה של 4 חודשים היא ארוכה מדי והנימוק הוא שקרוב משפחה של המערער שעשה מעשה כזה נדון לחודש מאסר בלבד. ברם הנאשם השני נפצע במלחמת יום הכיפורים ונשאר נכה של 10 אחוז ביהמ"ש התחשב באותו משפט עם עובדה זו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, ברק. עו"ד הרפז למערער, עו"ד ד. גולדמן למשיבה. 17.5.79).