תקציר סביר כרך י"ג חוברת 31

ע.א. 130/77 - יצחק עוזרי נגד שמעון עוזרי

*ביטול צו ירושה וקיום צוואה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק עזבונות 3665/74 - הערעור נדחה).

.
החלטה - השופט שמגר.
המנוח יהודה עוזרי נפטר באפריל 1966 והשאיר אחריו אשה ובן מאומץ - הוא המערער. ביוני 1971 ניתן צו ירושה שלפיו יורשי המנוח הם אשתו ובנו (המערער) בחלקים שווים. במרץ 1974 נפטרה האשה וביום 7.7.74 ניתן צו ירושה שלפיו המערער הוא יורשה היחיד. ביום 25.7.79 הוגשה ע"י המשיב, שהוא בן של בן דודו של המנוח יהודה עוזרי, בקשה לקיום צוואה שהיתה שמורה בידיו ואשר נערכה, לטענתו, ע"י המנוח ביום 20.9.65. בצוואתו ציווה המוריש את כל רכושו לאשתו ולאחר מותה למשיב, פרט לחלקים שונים שהותיר בצוואתו למערער. המערער התנגד לקיום הצוואה והמשיב ביקש לבטל את צווי הירושה. בעת הדיון על קיום הצוואה הסכימו הצדדים, כנאמר בפרוטוקול, כי נימוקי ההתנגדות לקיום הצוואה יהיו אלה בלבד "הצוואה...לא נחתמה ע"י המנוח או לחילופין הוצאה ממנו לא בידיעת תוכנה או בהשפעה בלתי הוגנת". לפי סברת ביהמ"ש המחוזי התמקד הדיון לאחר מכן בענין אמיתות החתימה של המנוח והמערער זנח למעשה את טענת ההטעיה והשפעה בלתי הוגנת. בקשה לאמיתותה של הצוואה - העידו שני עדי הצוואה, שני עורכי דין, כי זו צוואת המנוח, ומנגד העידו שני גרפולוגים שלפי חוות דעתםהצוואה לא נחתמה ע"י המנוח. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הוא מעדיף את העדויות האמינות של עורכי הדין שהיו עדי ראיה, מול עדות תאורטית המעוגנת בתלמודו של מומחה. ביהמ"ש המחוזי אף הביע סברה שהגרפולוגים לא נתנו דעתם לעובדה שהמנוח סבל ממחלה שמנעה ממנו לחתום את שמו, פרט למקרים הכרחיים ביותר, וכן כי ידיעתו של המנוח לכתוב היתה מוגבלת. אשר לעובדה שהמשיב נמנע מגילוי עובדת קיומה של הצוואה במשך 8 שנים - עובדה זו עוררה שאלות ותמיהות אך ביהמ"ש פירש ענין זה ברצון להסתיר קיומה של הצוואה בפני אשת המנוח, שמא תעביר את הרכוש שירשה עוד בחייה לבנה המערער. עם זאת ראה ביהמ"ש בדבר אי גילוי קיומה של הצוואה עבירה לכאורה על חוק הירושה, והעביר את הענין להכרעת היועץ המשפטי, והשהה את תאריך תחילתו של צו קיום הצוואה לתקופה של 3 חודשים. מכאן הערעור.
א. המערער העלה בעת הערעור טענות כי זכויותיו של המשיב התיישנו עקב האיחור בהגשת הבקשה לקיום הצוואה, וכן כי הוא מנוע מהעלאת בקשה זו באיחור כה רב. טענה זו לא תישמע מפי המערער לאתר שבביהמ"ש המחוזי סיכמו הצדדים ביניהם כי יצמצמו את טיעוניהם רק לשאלות אם הצוואה נחתמה ע"י המנוח, אם הוצאה ממנו שלא בידיעת תוכנה או מתוך השפעה בלתי הוגנת. טענות ההשהיה אמנם נכללו בהתנגדות לקיום הצוואה, אולם ההסכמה הדיונית שבין הצדדים משמעה ויתור על כל טענה אחרת. ביהמ"ש לא יזקק בשלב הערעור לטענות שלא נטענו ולראיות שלא הובאו כדין הערכאה הראשונה. הויתור השפיע בדרך הטבע גם על ניהול המשפט בערכאה הראשונה, ולא ניתן היה להתיר עתה הרחבת היריעה, כי סדרי הדיון בשיטת המטוטלת מובילים לאנדרלמוסיה ואי בהירות באשר למהותה של הפלוגתא שבמחלוקת.
ב. אין לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי המערער זנח את הטענות בדבר אי ידיעת תוכנה של הצוואה ע"י המוריש והשפעה בלתי הוגנת. מספר עדים נחקרו גם בקשר לנושאים הנ"ל והעובדה כי רוב הסיכומים מטעם המערער התייחסו רק לטענת אי נכונות החתימה אינה צריכה להתפרש כזניחתן של הטענות האחרות שהוסכמו כנ"ל. לגופו של ענין - נטל השכנוע בדבר קיום השפעה בלתי הוגנת מוטל על מי שטוען את הטענה, ואולם אם הצוואה פגומה מבחינת הדרישות הפורמליות רובץ נטל השכנוע בדבר אי קיום השפעה בלתי הוגנת על מי שמבקש את קיום הצוואה. במקרה שלפנינו לא נטען כי יש בצוואה פגם מבחינת צורתה הפורמלית, ועל כן נטל השכנוע בדבר קיום השפעה בלתי הוגנת רבץ על המערער ובראיות שהביא לא היה כדי להוכיח השפעה בלתי הוגנת.
ג. לענין עדויות המומחים מול עדויות עורכי הדין . ביהמ"ש העדיף עדות עדי ראיה על עדות הגרפולוגים. החומר ההשוואתי ששימש את המומחים היה דל למדי. מדובר באדם שלא ידע כמעט לכתוב, לא נמצאו חתימות אחרות מן התקופה בה ערך את הצוואה אחרי שחלה בשיתוק חלקי ואושפז והמומחים עצמם המליצו על קבלת חוות דעת נוספות של מומחים מגרמניה. אין מקום לספק בדבר אופיה המדעי של הגרפולוגיה, אך בכל מקרה, ובודאי כאשר מתמודדות זו מול זו עדויות ראיה ועדויות מומחים, רשאי ביהמ"ש להטות את כפות המאזניים לכאן או לכאן. בנסיבות דנא, מבלי לקבוע עמדה כללית לענין כוחה ומשקלה של עדות מומחה לגרפולוגיה, אין למצוא פגם במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
ד. ההשהיה הרבה של דבר גילוי קיומה של הצוואה נשארה בלתי מוסברת וכן החשדות המתלווים אליה. אולם בחשדות בלבד לא סגי, ומאחר שנטל ההוכחה, בדבר מעשה הפוסל את הצוואה רבץ על המערער, אין במעשה הפסול שלאחר עריכת הצוואה כשלעצמו כדי למלא את החסר. אין צורך להביע דעה מה יהיה הדין אם המשיב יורשע בעבירה הקשורה לטיפולו בצוואה, מאחר שלא הוכח במה הואשם ומה העובדות שהוכחו במשפט הפלילי.
ביהמ"ש העיר כי צדק ביהמ"ש המחוזי כשעיכב לשלושה חודשים את תוקפה של קיום הצוואה וכן צדק כשלא פסק הוצאות למשיב.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת עו"ד צ.מ. הכהן למערער, עו"ד א. מזור למשיב, 29.4.79).

ע.א. 752/78 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד עזבון המנוח יעקב פריש

*בקשה של עזבון להארכת מועד לקבלת פיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.
(ערעור על החלטת ועדת העררים בתיק ערר 167/77 - הערעור נתקבל).

חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז - 1957 קבע שאת התביעות צריך היה להגיש תוך שנתיים מיום פרסומו של החוק, ולפי החוק היתה הרשות המוסמכת רשאית להאריך את המועד אם מצאה טעם מיוחד לכך. רבים לא הגישו את תביעותיהם בתוך המועד וב- 1969 תוקן החוק ונקבע מועד חדש. הותר להגיש תביעות תוך 6 חודשים מיום פרסומו של חוק התיקון, אך נאמר בתיקון כי לא ישולמו לתובעים תגמולים אלא מהחודש שבו הגישו את תביעותיהם. עם זאת קבע חוק התיקון שאין בו כדי לגרוע מסמכותה של הרשות המוסמכת להאריך את המועד בעד התקופה הקודמת ל- 1969 החל ב- 1.4.54. במקרה דנא הגיש הנכה תביעה לפי חוק התיקון מ- 1969 וזו נתקבלה ואף נקבעה לו דרגת נכות. הנכה נפטר ב- 1972, צו הירושה ניתן כשנה לאחר מכן, ובינואר 1977 הגיש העזבון בקשה להארכת מועד כדי שהפיצויים ישולמו החל מ- 1954, הרשות המוסמכת דחתה את הבקשה להארכת מועד משני טעמים: הטעם האחד, שעם מות המנוח נפסק כל טיפול בתביעתו וכיון שהבקשה להארכת המועד, כמו התביעה עצמה, היא אישית רק הנכה עצמו יכול להגישה (לפי סעיף 23 לחוק המורה כי "הנכות לתגמולים לפי חוק זה אינה עוברת בירושה") ; והטעם השני, כי אין כל הצדקה להגשת בקשה להארכת מועד לראשונה רק בשנת 1977. העזבון ערר לפני ועדת הערר וזו החליטה כי העזבון רשאי לבקש את הארכת המועד, ולפיכך החזירה את הדין לרשות המוסמכת על מנת שתדון בבקשה גופה להארכת מועד. כיון שהשאלה אם עזבון יכול לבקש להאריך את המועד הועלתה בעבר בפסיקת ביהמ"ש העליון וניתנו פסקי דין סותרים, נקבע הרכב של חמישה שופטים לדיון בערעור דנא
השופט ויתקון:
א. לא צדקה הועדה כשהחזירה את הדין לרשות המוסמכת לאחר שקבעה כי העזבון רשאי להגיש בקשה להארכת מועד, שכן הרשות המוסמכת כבר קבעה כי אין טעם מיוחד להארכת המועד, מאחר שהבקשה הוגשה תקופה כה ארוכה לאתר מות המנוח. ממילא צריכה היתה ועדת הערר לדון גם בשאלה אם היו נמוקים מספיקים כדי להאריך את המועד. למעשה, צדקה הרשות המוסמכת שלנוכח האיחור הרב אין מקום להאריך את המועד ומטעם זה בלבד דין הערעור להתקבל. ברם, כיון שבשאלה המשפטית אם יכול העזבון בכלל להגיש בקשה להארכת מועד, בהתחשב באמור בסעיף 23 הנ"ל לחוק, חלוקות הדעות, מן הדין להתייחס גם לשאלה זו.
ב. (דעת מיעוט). בהתחשב במדיניות של הקלה עם נכים ובלשון החוק, יש לפרש את סעיף 23 כך, שבא למנוע פיצויים מן היורשים עבור התקופה שלאחר פטירת הנכה, אבל כל זכויות הפיצויים עבור התקופה שלפני פטירת הנכה עברו בירושה, וגם אם הנכה לא הספיק לבקש את הארכת המועד, יכול העזבון לבקש זאת.
השופט י. כהן:
מצטרף לדעתו של השופט ויתקון ואינו מוצא כל סיבה מדוע לא לפרש את הוראת סעיף 23 באופן שלא ישללו מהעזבון אותם התגמולים שהיו מגיעים למנוח עד יום מותו לולא נפטר.
השופטים ח. כהן, אשר ובכור בשלושה פסקי דין קצרים ונפרדים:
הזכות להגיש את הבקשה להארכת מועד אינה עוברת ליורשים, ומשנפטר הנכה אין היורשים זכאים להגיש את הבקשה להארכת המועד.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן, אשר, בכור. עו"ד גב' פ. אלבק למערערת, עו"ד א. זיינפלד למשיב. 24.5.79).

ע.א. 252/78 - אליעזר ברון נגד מנדיס טורס בע"מ

*ביצוע בעין של עיסקת מקרקעין המסתמכת על קבלה שאין בה פרטים מהותיים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק המ' 8849/77 - הערעור נדחה).

.
החלטה - השופטת בן פורת.
המערער הגיש תובענה לאכיפת עיסקה במקרקעין אותה ביסס על מסמך שנערך בנובמבר 1977 ושבו נאמר "הנני לאשר בזה שקיבלנו מאליעזר ברון סך 26 אלף ל"י על חשבון רכישת החנות ברחוב הירקון 296. מחיר החנות בסך הכל 300 אלף ל"י". בד בבדהגיש המערער בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על מכירת החנות עד לגמר המשפט. בחומר שהוגש טען המערער כי בנוסף למסמך הנ"ל סוכמו בע"פ סדרי התשלומים וההעברה של הנכס. לטענת המערער סוכם בע"פ כי התשלומים יבוצעו בארבעה מועדים, החל בדצמבר ועד למרץ 1978, וההעברה תבוצע לא יאוחר מאשר 31.3.78 בעת התשלום הסופי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני מתוך שני נימוקים: האחד, כי קבלה החתומה בידי המוכרת אינה יכולה להיות הסכם בכתב לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין ; והשני, גם אם ניתן לראות במסמך הנ"ל הסכם בכתב, אין הוא מכיל את התנאים ההכרחיים לקיום הדרישה בסעיף 8 לחוק המקרקעין. על כך נסב הערעור.
א. טעה ביהמ"ש דלמטה בסברו שקבלה חתומה ע"י המוכר אינה עונה על הדרישה של מסמך בכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין. ההלכה קבעה ברורות כי מה שנדרש בסעיף 8
הוא לאו דוקא הסכם בכתב, אלא התחייבותו בכתב של המוכר, וקבלה יכול שתהיה מסמך בכתב לצורך סעיף 8, כפוף לכך שהיא כוללת את התנאים הנדרשים למסמך בכתב.
ב. כאשר חסרים פרטים עיקריים במסמך בכתב אין אפשרות להשלימם ע"י הוכחת הסכם בע"פ שכן הכתב הנדרש הוא מהותי ולא ראייתי. כפי שנפסק בעבר, אפשר להשלים את הפרטים החסרים בהסתמך על החוקים השונים הקובעים דרכי הביצוע של אותם פרטים, מה שאין כן כשהפרטים סוכמו בע"פ. אין לקבל את טענת המערער כי בעניננו קיימת התאמה בין מה שסוכם בע"פ לבין הוראות החוק. מה שסוכם בע"פ אינו תואם את הוראות החוק ואין לתת למסמך את התוקף כפי שנדרש בסעיף 8 לחוק.
ג. חוק המכר קובע כי מקום שהממכר לא נמסר על אתר תהא המסירה זמן סביר לאחר גמירת החוזה וכי המחיר ישולם במועד מסירת הממכר. כאן, לגירסת המערער הוסכם בין הצדדים כי המחיר יסולק ב- 4 מועדים וכי הממכר ימסר רק בתשלום האחרון. התחייבות לשלם כל תשלום במועד המוסכם לפני מסירת הממכר אינה עולה מלשון החוק ונובעת כל כולה מהקשר החוזי. אין גם לומר כי העברה תוך זמן סביר זהה עם התחייבות שההעברה תבוצע לא יאוחר מתאריך פלוני שעליו הוסכם. קיצורו של דבר, אם בדיבור פה הוסכם בין הצדדים שהמסירה תהיה תוך זמן סביר והתשלום יתבצע בעת המסירה לא יהיה בהסכם זה כדי למנוע השלמת הכתוב בעזרת הוראות החוק. אולם די אפילו בעובדה שהוסכם בע"פ על תאריך מסויים להעברת הנכס בספרי האחוזה, כדי למנוע השלמת החסר בעזרת הוראות החוק, שכן "זמן סביר" במובן החוק משתרע על תקופה ואילו הסכם נוקט בתאריך פלוני, והעברה לאחר התאריך המוסכם מהווה אולי הפרה, אע"פ שהאמור בחוק מתקיים.
ד. כיון שכך צדק ביהמ"ש המחוזי כשסירב להעניק סעד זמני. לפי ההלכה הפסוקה משקל הסיכוי להצליח מהווה לעיתים גורם ומכריע אפילו כאשר אי מתן הסעד עלול לסכל את אכיפת העיסקה במקרקעין. כאשר הסיכוי של התובע להצליח בתביעתו הוא קלוש, בשים לב לנזק העלול להיגרם לנתבע אם תדחה התביעה, כי אז אין להוציא צו מניעה כסעד זמני.

(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור עו"ד א. זוהר למערער, עו"ד י. ברין למשיבה. 24.4.79).

ע.א. 2/77 - ז'ולייט אזוגי נגד מישל אזוגי

שיתוף נכסים בין בני זוג.
תחולת חוק יחסי ממון על בני זוג שנישאו לפני תחילת החוק.

(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.א. 10/74 - הערעור נתקבל).

בני הזוג נישאו בשנת 1957 במרוקו, ובשנת 1967 עלו לישראל עם ארבעת ילדיהם, ובשנת 1969 נולדה להם בת. לפני עלייתם ארצה בא הבעל לישראל וקנה כאן נכסים ובכלל זה מגרש לבניית בית. משעלו ארצה והבית טרם הושלם שכר הבעל דירה באשדוד למגורי בני הזוג וילדיהם. בינתיים נתן הבעל עינו באשה אחרת וזנח את בני משפחתו ותביעת הבעל לגירושין בבית הדין הרבני נדחתה. תביעת האשה הינה מתן פס"ד המצהיר כי 50 אחוז מכלל הרכוש של בני הזוג שייך לה מכח הלכת נכסים משותפים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה של האשה והערעור על כך נתקבל. החוק שעל פיו נקבעים יחסי הממון בין בני הזוג הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג והתביעה דנא הוגשה כ- 10 ימים לאחר תחילתו של החוק הנ"ל. בפרק השני של החוק המכונה "הסדר איזון המשאבים" נקבע כי הוראות הפרק השני לא יחולו על בני זוג שנישאו לפני תחילתו של החוק. היוצא מכך כי הפרק
הדן בהסדר איזון המשאבים אינו חל בעניננו. לפיכך צריך כי על בני הזוג יחולו דיני שיתוף נכסים כפי שנקבעו בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. השאלה שהתעוררה היתה אם סעיף 15 של החוק, הקובע כי על יחסי ממון בין בני זוג יחול חוק מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין חל גם על בני הזוג דנא. שאם הוראת סעיף 15 אין כוחה יפה אלא לענין בני זוג שנישאו לאחר תחילת החוק כי אז יחולו דיני שיתוף הנכסים שנפסקו בארץ, או שמא סעיף 15 חל על כל בני זוג הבאים להתדיין אחרי תחילת החוק, ואז יחול הדין המרוקאי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סעיף 15 חל גם על בני הזוג דנא ויש להחיל את הוראות החוק המרוקאי ועל כן דחה את תביעת האשה.
השופט אלון קבע כי חלה בעניננו הילכת שיתוף נכסים ולא חל סעיף 15 המפנה לחוק מקום הנשואין, שכן סעיף זה חל רק על בני זוג שנישאו לאחר תחילת החוק. השופט אלון סוקר בפסק דינו את הכללים הנקוטים בפרשנות חוק הבא לשנות זכויות קיימות, ולדעתו קבלת סעיף 15 לגבי בני זוג שנישאו לפני תחילת החוק, משנה מן הזכויות המהותיות של בני זוג כאלה ולפיכך אין להחילו אלא אם החוק אומר זאת מפורשות. השופט אלון התיחס גם לסוגייה אם יחסי הממון בין בני הזוג נפסקו לפני כן לפי כללי ברירת הדין האנגליים או לאו וכל ההשלכות הנוגעות לענין כללי ברירת הדין והמשפט שצריך היה להפעיל ושיש להפעיל בנושא של יחסי ממון בין צדדים. לאחר שהגיע למסקנה כי הפסיקה בענין שיתוף בנכסים חלה בעניננו, דן השופט אלון בעובדות הספציפיות של היחסים בין בני הזוג והגיע למסקנה כי היחסים ביניהם עד לשנת 1969 מצדיקים קביעה כי כוונת הצדדים היתה לשיתוף בנכסים, וכל שנרכש עד שנת 1969 יש להכריז עליו כעל נכסים משותפים של בני הזוג, גם בשאלה אימתי ניתן לראות הסכם מכללא לשיתוף בנכסים הרחיב השופט אלון את הדיבור.
השופט ברק בפס"ד נפרד ומקיף סבר כי אין לומר שסעיף 15 הנ"ל חל רק במקום שנישואי בני הזוג נערכו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון. לדעתו יש מקרים שבהם יחול הסעיף גם על נישואין שנערכו לפני תחילת החוק, אך הסכים שבענין שלפנינו לא חל סעיף 15 המפנה לחוק מקום עריכת הנישואין. הכלל בפירוש חוקים הוא כי המחוקק לא התכוון לפגוע בזכויות נוקבות ולכן יכולה לחול הוראת סעיף 15 על יחסי ממון של בני זוג שנישאו לפני חקיקת החוק ובלבד שהוראתו לא תחול במקום שהיא פוגעת בזכות מוקנית של אחד מבני הזוג. אשר לדין שיש להחיל על אותם מקרים שסעיף 15 לא חל, הרי בניגוד לשופט אלון שקבע שיש להחיל תמיד את הדין הישראלי והתעלם מן היסוד הזר, סבר השופט ברק כי לפי כללי ברירת הדין על בתי המשפט לקחת בחשבון את עובדת קיומו של הדין הזר ולא להתעלם ממנו. הוא ניתח את כללי ברירת הדין החלים במקרים של שיתוף נכסים כאמור והגיע בסופו של דבר למסקנה כי במקרה הנדון יחול שיתוף הנכסים לפי הפסיקה הישראלית על הרכוש שנרכש עד לשנת 1969.
השופט י. כהן הסכים לתוצאה הנ"ל והצטרף לנימוקי השופט ברק.

(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. עו"ד צ. מנור למערערת, עו"ד ש. קלמנסון למשיב. 9.5.79).

ע.פ. 786/78 - ריצ'רד טוויג נגד מדינת ישראל

*הרשעה בקבלת שוחד וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של קבלת שוחד ונדון לשנתיים מאסר ותשלום קנס של 10 אלפים ל"י וערעורו נדחה. המערער היה מהנדס אזורי במשרד השיכון ובמסגרת תפקידו עמד בקשרים עם קבלנים שונים. אחד מקבלנים אלה, אהרון מכלוף, נעזר במערער בהגשת הצעות למכרז ובדיקת חשבונות שונים. באחד הימים שלח מכלוף מערכת סטריאו למערער והלה קיבל אותה. כמו כן סיפק מכלוף למערער מרצפות ממפעלו לשם ריצוף תוספת בניה לביתו של המערער. ביהמ"ש המחוזי לא קבל את גירסת המערער כי החזיר את מערכת הסטריאו וכן לא קיבל את גירסתו שהמערכת ניתנה לו כמתנה לרגל הבר מצוה של הבן שהיתה למעשה שנה לפני כן. אין גם לקבל את הטענה כי הדברים ניתנו למערער כתמורה לשרות שעשה למכלוף כשעזר לו בהכנת ההצעה למכרז ובבדיקת חשבונות שכן עזרה זו ניתנה למכלוף שנתיים לפני המקרה. גם אם שלח מכלוף את
המערכת כמתנת בר מצוה הרי שוויה הרב של מתנה זו, מן ההכרח לראות בה שוחד. גם היחסים החברתיים בין המערער למכלוף לא יכלו לשמש צידוק למתנה כזו. אשר לעונש - למרות הנסיבות המיוחדות של המערער אין להקל בעונשו נוכח ההכרח להטיל עונשים כבדים בעבירות של שוחד.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד טוייק למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 30.5.79).

ע.פ. 644/78 - יעקב בן שושן ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

שלושת המערערים הורשעו בסחר בחשיש כשההרשעה מבוססת על עדותו של שוטר שנשלח ללכוד סוחרי סמים. השופט נתן אמון מלא בעדותו והערעור על ההרשעה נדחה שכן אין ביהמ"ש העליון מתערב בענין מהימנות של עד. על המערערים הוטלו עונשי מאסר שבין 3 שנות מאסר בפועל ו- 4 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. לא רק כמות הסם קובעת, אלא עצם היות המערערים עוסקים במסחר שהפך למכת המדינה המסכנת את בריאותו של ציבור גדל והולך. שלושת המערערים הם עבריינים מועדים בעלי עבר פלילי מגוון וכאשר הערכאה הראשונה מחליטה בנסיבות כאלה להחמיר בעונש אין להתערב בכך.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד י. אליעזר למערערים, עו"ד שפי למשיבה. 19.4.79).

ע.פ. 262/78 - סלאח אהרון ויוסף מלול נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

שני המערערים מכרו בשכונת מוסררה בירושלים כמויות שונות של חשיש, המערער הראשון שלוש פעמים והמערער השני השתתף בשתיים מעיסקות אלה ושניהם נדונו ל- 30 חודשי מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. הספקת סמים מסוכנים לציבור הינה מעשה חמור שיש להטיל בגינו עונשים חמורים. אכן המערערים לא היו מן הסוחרים הגדולים המיבאים את הסמים, אך אין הם ראויים בשל כך להתחשבות מיוחדת. ברור שבלי חוליה כזו לא יוכלו הסוחרים הגדולים להגיע ללקוחות הזקוקים לסם לשימושם ולצריכתם. למערערים הרשעות קודמות בשל עבירות מעבירות שונות אם כי למערער הראשון מספר רב יותר של עבירות. למערער השני מספר מועט של עבירות קודמות לעומת המערער הראשון אך כאשר העונש שהוטל בשל פשע של סחר בסמים הוא קל יחסית, אין לעשות הבחנות דקות בין מספר ההרשעות של שני הנאשמים.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, ברק. עו"ד ברדוגו למערערים, עו"ד וכסלר למשיבה. 13.5.79).

ע.פ. 754/78 - אקדסמן מריו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער היה פקיד בנק וביצע מעשי גניבה רבים בשיטה מתוכננת וביהמ"ש הטיל עליו 5 שנים מאסר וקנס של 150 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. שותפו של המערער למרבית הפעולות נדון ל- 3 שנות מאסר ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 75 אלף ל"י ובערעורו הוקל עונשו והועמד על שנתיים מאסר בפועל. הסניגור טוען כי הפער בעונשים גורם תחושת אי צדק ולעומתו טוען התובע כי היו נסיבות שונות שהצדיקו הקלה מיוחדת בעונשו של הנאשם השני, ובמיוחד שהלה הודה בשלב מוקדם של החקירה ושיתף פעולה עם המשטרה. אכן, העבירה שמדובר בה חמורה בהתחשב בכך שמדובר בפקיד בנק שגנב ממעבידו ולא היה מקום להתערב בעונש לולא הפער הבולט בין העונשים. המערער ראוי לעונש חמור מזה שהוטל על הנאשם השני, וזאת לא רק בגלל הודאתו של השני, אלא באשר סכום המעילה
של השני היה קטן בהרבה מזה של המערער, וכן היו שם נסיבות משפחתיות קשות במיוחד, יחד עם זאת הפער בין 5 שנות מאסר ובין שתי שנות מאסר גדול מדי ויש להקטינו. אי לכך הועמד המאסר בפועל על 3 שנים וחצי והיתר מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד כספי למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 27.5.79).

ע.פ. 239/79 - מדינת ישראל נגד עאיד קוסטירו ואח'

*קולת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

שני המשיבים דקרו את המתלונן מספר פעמים בגופו, התוצאה לא היתה חמורה פרט לאישפוז המתלונן בבית חולים ותפירת הפצעים. העונש המירבי הוא 14 שנות מאסר וביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיבים עונש של 4 חודשים מאסר בפועל ו- 8 חודשים מאסר על תנאי וכן קנס של 3,000 ל"י על כל אחד. הערעור על קולת העונש נתקבל. אעפ"י שהענין דנא רחוק מלחייב הטלת עונש המתקרב לעונש המירבי הרי מאסר בפועל של 4 חודשים אינו תגובה הולמת למעשה העבריינים. אי לכך הוטל על כל אחד מהמשיבים עונש של 8 חודשים מאסר בפועל בנוסף ל- 4 חודשים מאסר על תנאי וביהמ"ש ציין כי בקובעו עונש זה הביא בחשבון את הכלל המנחה כי בימ"ש בערעור אינו נוהג בנאשם בכל חומרת הדין כשהוא מחליט שיש להתערב בעונש. ביהמ"ש המחוזי הפעיל גם מאסר על תנאי נגד המערער השני חופף את המאסר החדש וביהמ"ש העליון העיר כי הנימוקים שניתנו לכך אינם מצדיקים את הפעלת המאסר על תנאי חופף ויש להפעילו במצטבר לעונש החדש.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, ברק. עו"ד ד. גולדמן למערערת, עו"ד עליאש למשיבים. 17.5.79) .

ע.פ. 643/78 - דוד שמרלינג נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

צעירה אנגליה עזבה את בית הוריה בגיל 16 כדי לחיות חיי נוודות. היא נדדה מארץ לארץ והחלה להתמכר לסמים. בהיותה בת 19 הכירה בשוויץ את המערער, גרוש ובעל מסעדה בישראל המבוגר ממנה ב- 13 שנה. השניים החליטו לבוא לישראל, ולקראת בואם רכש המערער הרואין בשווי של חצי מליון ל"י. השנים הבריחו את ההרואין לארץ וכאן, לאחר מספר ימים, נעצרו. הצעירה נדונה לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והמערער נדון לשש שנות מאסר שמהן 4 שנים מאסר בפועל. ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה וכן נדחה ערעור נגדי של המדינה על קולת העונש. ביהמ"ש יכול היה לקבל את עדותה של הצעירה כנגד המערער וזו נסתייעה בהודעתו של המערער עצמו במשטרה וכן בתמליל של שיחה מוקלטת בין הצעירה והמערער. אשר לעונש - אין ממש בטענות על חומרת העונש. הצעירה נדונה לעונש קל יותר בהתחשב בכך שהיא נערה בת 19 המכורה לסמים ומבולבלת בעוד האחריות העיקרית רובצת על השותף הבוגר שתכנן את היבוא ומימן אותו. מאידך אין להרחיק לכת ולהחמיר בעונש מעבר למה שנקבע ע"י ביהמ"ש דלמטה.

(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד רזניק למשיבה, 15.5.79).

ע.פ. 851/77 - נביל כאמל אבו חמוד נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (שוד וסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירה של שוד, סחיטה באיומים, שימוש ברכב ללא רשות ונהיגה ללא רשיון, החזקת חשיש, חזיזים, וכן בעבירות של התנהגות פרועה ושל גניבה. למערער גם רשימה ארוכה של הרשעות קודמות. בגין העבירות הנדונות נדון ל- 8 שנים מאסר בפועל וכן הופעלו 10 חודשים מאסר על תנאי
במצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בכל נסיבות הענין אמנם היה צורך להחמיר בדין, אך ביהמ"ש החמיר מעל למידה הדרושה שכן מדובר במאסר הראשון בפועל שנגזר על המערער. ההשפעה המרתיעה תושג גם אם תקופת המאסר בפועל תקוצר במשהו. לפיכך הועמד עונש המאסר בפועל על 6 שנים בתוספת המאסר על תנאי שהופעל. כמו כן אושרה פסילת המערער מלקבל רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד אבו רמזי למערער. 29.5.79).

ע.פ. 628/78 - ג'ון הנואר נגד מדינת ישראל

*הכרזה על מבוקש כבר הסגרה (ערעור על הכרזה כי המערער הוא בר הסגרה - הערעור נדחה).

המערער היה מנהל חברה באנגליה והתובע הכללי באנגליה הגיש נגדו אישומים לשופט שלום בגין עבירות במסגרת תפקידו כמנהל. שופט השלום נתן צו המופנה למשטרה להביא את המערער בפניפט שופט שלום. בעקבות זאת הוגשה בקשה להכריז על המערער כבר הסגרה וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. הערעור נדחה. אין לקבל את הטענה כי המערער איננו "אדם שנאשם" במדינה שביקשה את הסגרתו. הביטוי "נאשם" לא הוגדר בחוק ההסגרה ולא באמנה שבין ישראל לבריטניה ויש לפרשו בלשון רגילה של בני אדם, ומשנפתחו הליכים פליליים נגד המערער וניתן צו המורה למשטרה להביאו בפני ביהמ"ש, די בכך כדי לראות את האיש כאדם שנאשם, כמו כן העבירות המיוחסות למערער הן כאלה שבגינן ניתן להוציא צו הסגרה. אשר לטענה כי לא קויימה הוראת סעיף 17 של החוק שלפיו "לא יוסגר המבוקש אלא אם הובטח עפ"י ההסכם עם המדינה המבקשת שהוא לא יעצר, לא יועמד לדין ולא יענש באותה מדינה על עבירה אחרת שעבר לפני הסגרתו..." - אין זה מתפקידו של ביהמ"ש, כשהוא דן בבקשת ההסגרה, לבחון האם הוראות החוק הלאומי של המדינה, המבקשת הסגרה מבטיחות ייחודיות בהתאם לאמור בחוק שלנו. מה שנדרש הוא שיובטח עפ"י ההסכם עם המדינה המבקשת כי המבוקש לא יעצר ולא יועמד לדין על עבירה אחרת שעבר לפני הסגרתו, והבטחה כזו ניתנה באמנה שבין ישראל לבין אנגליה. אשר לראיות שהובאו בפני ביהמ"ש המחוזי - די בכך שהובאו ראיות לכאורה שיש בהן אחיזה לאישומים שיוחסו למערער.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מעוז למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 29.5.79).

ע.פ. 394/78 - מדינת ישראל נגד יהודה חזי

זיכוי מאשמת שוד. עדות שותפים לדבר עבירה (הערעור נדחה).

המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בביצוע שוד יחד עם שניים אחרים וביהמ"ש המחוזי זיכה אותו. הערעור על הזיכוי נדחה. נגד המערער העידו שניים אחרים שהשתתפו בשוד שאחד מהם הורשע בדין ואחרי הרשעתו העיד מטעם התביעה ואילו השני העיד והמשפט נגדו הופסק לפי הסכם עם התביעה. בערעור טענה התביעה כי השופטים דלמטה נתנו אמון בדברי שני העדים ולפיכך צריך היה להרשיע את המערער שכן היו ראיות סיוע, ולחילופין אין צורך בסיוע כאשר מעידים שני עדים גם אם הם שותפים לעבירה. ביהמ"ש העליון, מפי מ"מ הנשיא לנדוי, קבע כי אין לומר ששופטי ביהמ"ש התייחסו באמון מלא לעדויות התביעה, על פני הדברים נראה שאכן היה צורך בזהירות מיוחדת בהערכת עדויות השניים, שכן לא זו בלבד שהם פושעים מסוכנים, אלא שקיים חשש שמא גוללו את האשמה על המשיב כדי לחפות על מישהו אחר שהשתתף עימם במעשה השוד. כך שגם אילמלא ההלכה הנוקשה שעדויות שותפים לעבירה צריכות סיוע ואינן יכולות לסייע אחת לשנייה לא היה זה בטוח להרשיע על יסוד עדויות עדים כאלה. ראיית סיוע רואה התביעה בעדות שהמשיב הופיע פעמיים במלטשה של שני הנאשמים האחרים בעוד שהמשיב טען כי לא הופיע באותה מלטשה. ואולם היתה לו סיבה להרחיק את עצמו מקשר
כלשהו עם הנאשמים כי היו ביניהם עסקים בלתי כשרים אחרים. למעשה יש להסס אם לראות בכלל בהכחשה כזו ראיה של ממש לחובת נאשם ואולם כשיש הסבר נראה לעין באותה הכחשה ודאי שאין לראות בכך סיוע.
השופט י. כהן הסכים והעיר כי אילו היתה עדות שני השותפים למעשה העבירה מהימנה צריך היה להרשיע את המשיב, שכן הגיע הזמן לשנות את ההלכה ולפסוק כי עדויותיהם של שותפים לדבר עבירה מסייעות זו לזו. גם אם ניתן עדיין למצוא צידוק לקיומה של הלכת הסיוע לעדות שותף לדבר עבירה, הרי אין צידוק להרחיב את ההלכה על עדות כמה שותפים למעשה העבירה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י, כהן, בכור. פרקליט המדינה ג. בך למערערת, עו"ד ז. שמחה למשיב. 3.5.79).

ע.פ. 416/78 - דניאל עלי וזאב רוזנשטיין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המערערים הורשעו בשוד יהלומים שבוצע בעזרת נשק, תוך כדי תקיפת בני משפחת הנשדד. המערער הראשון נדון ל- 7 וחצי שנות מאסר והשני ל- 5 שנות מאסר. המערערים ערערו על הרשעתם ועלי ערער לחילופין על חומרת העונש, ואילו המדינה ערערה על קולת העונש. הערעורים נדחו. לענין ההרשעה - יכול היה ביהמ"ש המחוזי לתמוך את ההרשעה על הראיות הנסיבתיות שבאו לפניו, ולהסתייע בעדותו של עד המדינה, אם כי על עדות זו בלבד לא היה די כדי לבסס את ההרשעה. אשר לטענות כי המשטרה "פיברקה" את הראיות - ביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענות אלה ולא היה להן בסיס כלשהו. פרטים חסרים וליקויים פה, ושם בחומר הראיות, שעליהם הצביעו הסניגורים, אין בהם כדי להראות "פבריקציה" אלא להיפך, אם בפבריקציה מדובר ניתן לביים חומר ראיות מושלם, או להשאיר פרט אחד או שניים ללא תיאום כדי ליצור רושם של אמת, אבל קשה להעלות על הדעת איסוף חומר כפי שהובא במשפט זה כאשר מדובר בפבריקציה, אשר לעונשים - אין להתערב לא לחומרה ולא לקולא.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. הוסיף השופט י. כהן. עוה"ד י. רגלר, ע. קפלן וקלינר למערערים, עו"ד ס. שרטר למשיבה, 8.5.79).

ע.פ. 785+801/78 - משה רז'ואן ואריה דדשוב נגד היועץ המשפטי לממשלה

*הרשעה בגניבה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה של דדשוב נדחה ברוב דעות, והערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות).

באחד הערבים ישב ברחוב דיזנגוף קבצן נדבות נכה, כאשר ניגש אליו המערער דדשוב והציע לו סיגריה. בעוד הקבצן עסוק בשיחה עם דדשוב הרגיש שמישהו בא מאחוריו, היה זה המערער רז'ואן, מכניס יד לכיסו האחורי ומוציא סכום של 250 ל"י. הקבצן פנה אחורה ואז הסתלק דדשוב מן המקום. לאחר מכן נתפסו השניים כשהם צועדים יחדיו, באשר לרז'ואן - הוא הואשם והורשע בשוד, שכן כשניסה לברוח היכה בקבצן והפילו ארצה והיו לכך ראיות מספיקות. דדשוב כפר בעובדה שהיה בעצה אחת עם רז'ואן כדי לבצע את המעשה וטען כי הכל היה מקרי, כי נפגש עם רז'ואן כשעתיים לפני כן וישבו בבתי קפה, ונפגשו במקרה שוב על יד הקבצן, ונפגשו שוב במקרה לאחר זמן מה כאשר נעצרו על ידי המשטרה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענת המקריות והרשיע את דדשוב בגניבה. למרות שרז'ואן הורשע בשוד, קבע ביהמ"ש המחוזי כי אינו מתייחס בעונש לעובדת השוד, והתייחס אל השניים כאילו עברו עבירת גניבה בלבד. העונש המקסימלי לעבירת גניבה הוא 3 שנים, וביהמ"ש המחוזי החליט כי לנוכח הכיעור שבמעשה יש להחמיר בעונש והטיל על השניים עונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל, רז'ואן ערער על חומרת העונש ודדשוב על ההרשעה ועל חומרת העונש. אשר לערעורו של דדשוב החליט ביהמ"ש העליון ברוב דעות הנשיא זוסמן והשופט אשר, מפי השופט אשר, כי ביהמ"ש
המחוזי יכול היה להגיע למסקנת ההרשעה ולדחות את גירסת המקריות בעוד השופט י. כהן סבר כי יש להנות את החשוד מן הספק שמא אמנם היתה מקריות בפגישה על יד הקבצן.
אשר לעונש סבר השופט אשר כי ביהמ"ש המחוזי לא נתן דעתו במידה מספקת לנסיבות המקילות, ובכללן כי ההרשעות הקודמות של השניים הן מלפני כמה שנים, וכן לא נתן משקל מספיק למחלותיהם של השניים. לנוכח עובדות אלה לא היה מקום להטיל עונש שהוא קרוב לעונש המירבי ויש להפחית את העונש לשנה וחצי מאסר בפועל. להפחתת העונש הצטרף השופט י. כהן. הנשיא זוסמן הסתייג מכך וקבע כי לנוכח חומרת המעשה אין העונש חמור מדי. נכון שבתי המשפט אינם מטילים בדרך כלל על נאשם את העונש המירבי, אבל אין זאת אומרת שמידת העונשים הקבועה בחוק חייבת להשאר אות מתה, מה גם בימים אלה של הפשע הגואה.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיב. 27.5.79).

בג"צ 41/79 - מוסטפה אבו פנאר ואח' נגד מפקד איזור יהודה ושומרון ואח'

*מינוי ועדה קרואה לעיר בשטחים המוחזקים (העתירה נדחתה).

העותרים הם תושבי העיר יאטה שבשטחים, ולטענתם מינה המשיב שלא כדין ועדה קרואה לניהול העיר, ואינו עורך בחירות חדשות אשר עריכתן מתחייבת עקב הוראות חוק העיריות 1955 (הירדני). העתירה נדחתה. נערכו כבר פעמיים בחירות לעיר הזו ובשתי הפעמים בוטלו הבחירות ע"י ביהמ"ש בחברון. לאחרונה פוזרה מועצת העיר באוקטובר 1977 ומונתה ועדה קרואה, ולטענת העותרים, הרי לפי חוק העיריות הנ"ל לא ניתן למנות ועדה קרואה אלא לתקופה של שנה, ואילו כאן מינה המשיב את הועדה לתקופה בלתי מוגבלת, את המינוי ביסס על צו מיוחד שהוציא ולטענת העותרים הוצאת הצו חורגת מסמכותו של מפקד האזור. טענה זו נדחתה. לא היתה ברירה, למשיב אלא לפעול בדרך של מינוי ועדה קרואה. אשר להתמשכות התקופה מעבר לקבוע בחוק משנת 1955 - עם כינונו של הממשל הצבאי התמקדו בידי המשיב מלוא הסמכויות של הממשל והמינהל שבידי הרשות השלטונית ובכללן הסמכויות הנובעות מן החקיקה שהיתה בתוקף עם כינון הממשל. בידי המשיב גם סמכות החקיקה שמכוחה הוא מוסמך להוסיף על ההוראות המחייבות החלות באיזור או לשנות את ההוראות הקיימות. מעמדו איננו רק של רשות מינהלית, אלא של רשות עליונה המוסמכת גם לחוקק. בידי המשיב סמכות לשנות את הדין הקיים לא רק לצרכי מלחמה או להבטחת כוחות הכיבוש, כטענת העותרים, אלא גם להבטחת הסדר הציבורי.

(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. תוסיה כהן לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 28.5.79).

בג"צ 325/79 - שלום אלימלך ואח' נגד מפקד אזור סיני ואח'

*סמכות מפקד אזור סיני לפנות אנשים מ"גן הירק" (העתירה נדחתה).

העתירה הנדונה נוגעת לצו סגירת שטח גן הירק שניתן ע"י המשיב, ולטענת העותרים צו הסגירה יפה כוחו כלפי אלה שהיו מחוץ לשטח גן הירק לפני מתן הצו, והם חששו כי המשיבים יפעלו לפנויים של אנשים שהיו בתוך השטח לפני צו הסגירה. העתירה נדחתה. הצו הוצא ע"י מפקד האזור שבידיו מלוא סמכויות הממשל והמינהל לגבי אותו אזור, ובתוקף סמכויותיו רשאי הוא לסגור אזורים ורשאי הוא גם לפנות אזורים אם הוא מוצא צורך בכך לשם שמירת הבטחון והסדר הציבורי. כיון שהוא רשאי להסמיך את חיילי צה"ל להוציא אנשים משטח פלוני, אין נפקא מינה אם הם נמצאים באיזור לפני סגירתו.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד סהר, מרינסקי וסטוביצקי לעותרים, עו"ד נאור למשיבים. 23.5.79).

בג"צ 768/78 - ק.ש.פ. קרור שווק בשר בע"מ נגד שר התעשיה ואח'

*קביעת אמות מידה לחלוקת בשר יבוא בין סיטונאים (העתירה נדחתה).

העותרת הוקמה באוגוסט 1978, כאשר היו קשיים ביבוא בשר לישראל. אז קבע המשרד המשיב אמות מידה שונות לחלוקת הבשר בין הסיטונאים, בהבחינו בין סיטונאים ותיקים ובין חדשים. טענת העותרת היתה שהיא הופלתה לרעה, אך בינתיים חלה הקלה בהספקת הבשר וחל, שינוי במדיניות המשיבים, וכיום כל סיטונאי מקבל בשר בהתאם לכמויות שהוא מוכר לקימעונאים. שינויים מותרים אחת ל- 6 חודשים ובמשך תקופה זו יכול כל סיטונאי לדאוג להגדלת מספר הקמעונאים הקונים אצלו. טענת העותרת הינה עתה, כי מכיון שמלכתחילה נגרע חלקה באשר לא יכלה לרכוש לקוחות, על כן ההקצבה הניתנת לה כיום קטנה מזו שניתנת לאחרים, והיא מבקשת כי אמת המידה לגביה תהיה שונה מזו הנוהגת כלפי אחרים. בקשה זו נדחתה. בג"צ איננו קובע את המדיניות בכל הנוגע לקיצוב הנוהג בהספקת הבשר, אלא בוחן אם אמות המידה הנקוטות בידי הרשות הממשלתית אינן לוקות במומים של אפליה פסולה וליקויים כיוצא באלה. פה נוכח בג"צ שאין ליקוי כאמור לא יפתח פתח להתיר סטיה מן הנוהל הכללי לטובתו של ספק אחד בלבד.

(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ריכטר לעותרת, עו"ד יאראק למשיבים. 28.5.79).

בג"צ 140/79 - עמוס מגד נגד ראש המועצה האזורית שפיר

*פסלות סגן מנהל בית ספר להיות חבר מועצה אזורית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר נבחר כציר מטעם הישוב אבן שמואל למועצה האזורית שפיר. המשיב, שהוא ראש המועצה, פסל את העותר מלהיות ציר באשר צו המועצות האזוריות קובע כי פסול לכהן כחבר מועצה "עובד מדינה במשכורת שעבודתו קשורה בעניני המינהל או השלטון המקומי, או שעבודתו עלולה להביא לידי סתירה... בין תפקידיו בשרות המדינה ובין תפקידו כחבר המועצה". העותר מכהן כסגן מנהל חטיבת ביניים באבן שמואל והוא עובד מדינה, ולכן פסל אותו המשיב. העתירה נדחתה. טענתו העיקרית של העותר היתה כי הפסול הנ"ל אינו חל עליו באשר לא יכולה להיות סתירה בין שני תפקידיו. בעבר נקבע כי מנהל בי"ס דינו כדין עובד בשרות המדינה שפסול מלכהן כחבר מועצה, בעוד שמורה יכול לכהן כחבר מועצה. השאלה במקרה דנא הינה אם סגן מנהל דינו כדין מנהל ואם לאו ובמקרה המיוחד דנא מה הדין כאשר תפקיד העותר כסגן מנהל הינו פדגוגי בעיקרו. בג"צ קבע כי סגן מנהל כמוהו כמנהל ולפיכך אין העותר יכול לשמש כחבר מועצה, אלא אם כן יצא לחופשה ללא תשלום מתפקידו כסגן מנהל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אשר. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד שגב לעותר, עו"ד שטרן למשיב. 31.5.79).

בג"צ 80/79 - דבורה רייך נגד אברהם רייך

*התערבות בג"צ בהחזקת ילדים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל בעיקרו).

העותרת והמשיב נישאו בניו יורק, עיר מולדתם, שם נולדו להם 3 ילדים. השניים הם יהודים אזרחי ארה"ב, הנישואין לא עלו יפה והיום הם גרושים. באוקטובר 1978 לקח האב שני ילדים ונסע עמם לישראל ובידי האם נשארה הבת בלבד. הבנים שנסעו לישראל, הם בני 8 ו- 5 שנים. בינתיים הגישה האם בארה"ב תובענה נגד האב וניתן צו, שלא בנוכחות האב, המורה כי הילדים יהיו בידי האם. ספק אם קיבל האב הזמנה למשפט בארה"ב. לאחר מכן הגיש בקשה לביטול הצו, כדי שישתתף במשפט, אך האם התנגדה לדיון מחודש ובקשת האב נדחתה והערעור שלו בפני ביהמ"ש הגבוה בניו יורק עדיין תלוי ועומד. העותרת לא גילתה עובדה זו בעתירתה. היא גם לא גילתה כי למעשה כבר כשנה וחצי לפני שהאב נטל את הילדים ובא לישראל, היה הבן הגדול בחזקת האב שגר בנפרד מאשתו, כך שבכל הנוגע לבן הגדול, אין לומר כי הוא
נחטף בידי האב. בג"צ ציין כי השאלה אם נחטף הילד או אם גר עם אביו לפני שבא לישראל היא רלוונטית ביותר בענין סמכותו של בג"צ. בדרך כלל ענין החזקת ילדים הוא בסמכות ביהמ"ש המחוזי, ויש חילוקי דעות בביהמ"ש העליון בעניני סמכות בג"צ בנוגע להחזקת ילדים. אך גם אלה המצדדים בסמכות בג"צ כשילד נחטף, לא ימצאו לכך צידוק אלא במקרים הברורים ביותר של חטיפה ממש. מה שאין כן כאשר ילד נמצא תקופה ניכרת בידי ההורה שבסוף הביאו לישראל. במקרה כזה לא יתערב בג"צ והדרך הנכונה היא לפנות לביהמ"ש המחוזי. נקודת תורפה אחרת של האם הינה העובדה שפסה"ד ניתן במעמד צד אחד, וכאשר ביקש האב לבטל את הצו התנגדה האם וממילא לא הובררה שאלת טובת הילדים ושאלות אחרות שיש לבררן בכל הנוגע להחזקת ילדים. לפיכך בכל הנוגע לבן הגדול על האם לפנות לביהמ"ש המחוזי. שונה המצב לגבי הבן הצעיר. בדיון בבג"צ הסכים האב להחזיר את הבן הזה מיד לאם. על כן אין צורך לדון בשאלה אם לגבי הבן הקטן היה מקום להתערבות בג"צ.

(בפני השופטים: ויתקון, אשר, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד אליגון לעותרת, עו"ד מ. שכטר למשיב. 9.5.79).

בג"צ 97/79 - ריאד אבו עוואר נגד מפקד אזור יהודה ושומרון

*תקפות צו גירוש מהשטחים נגד אזרח ירדני (העתירה נדחתה).

המשיב הוציא נגד העותר צו גירוש והעותר טען כי בהתאם לחוק הירדני החל בשטחים אין אפשרות להוציא צו גירוש נגד אזרח ירדני. העתירה נדחתה. עפ"י תקנות שעת חרום מנדטוריות רשאי המשיב להוציא צו גירוש ואין לומר כי תקנה זו בוטלה או שונתה מכח חוק ירדני. אשר לשימוש בתקנה הנ"ל, היה יסוד לדעתו של המשיב כי מסבות ביטחון יש לגרש את העותר, הלה ביקש לשכנע כי אינו מסכן את שלום הציבור והגיש תצהירים של פרופסורים שונים מהאוניברסיטה העברית כי הקריאה לביטול הישות הציונית של המדינה אינה חורגת מדעות דומות הנשמעות בציבור, ואולם כל אחד מן הפרופסורים הוא מומחה גדול במקצועו, אבל אף אחד מהם אינו נושא בעול הדאגה לבטחון ולשלום הציבור בשטחים המוחזקים, ולא עליהם מוטלת האחריות להתגבר על מהומות הפורצות שם. האחריות על כך מוטלת על שכם הצבא ואין להתערב בשיקולי המפקד הצבאי הפועל בגדר התקנות בענין הגירוש.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, אשר. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד צמל לעותר, עו"ד ביניש למשיב. 3.5.79).

בג"צ 864/78 - ישראל מזרחי נגד ראש עירית ראשון לציון

*השתתפות העיריה בהוצאות סגן ראש העיר שהוגשה נגדו קובלנה פלילית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות).

העותר היה עד אוגוסט 1978 סגן ראש עירית ראשון לציון בשכר וממונה על המחלקה הטכנית בעיריה. יזמים הגישו תוכנית לבנית פרוייקט של גוש בנינים בראשון לציון והוועדות השונות דנו בתוכנית ואישרו אותה. העותר יצא בשנת 1976 באשמה שהיזמים פעלו שלא כהלכה וביצעו מעשי מרמה. חלק מהיזמים הגיש נגד העותר תביעת פיצויים בסך 2 מליון ל"י ולאחר מכן גם קובלנה פלילית פרטית בגין הוצאת לשון הרע. התביעה האזרחית עדיין תלויה ועומדת ואילו הקובלנה הפלילית נדחתה ללא דיון לגופו של ענין, באשר העותר היה בתקופה הנדונה עובד עיריה ואין להגיש קובלנה נגד עובד עיריה אלא בהסכמת היועץ המשפטי והסכמה כזו לא ניתנה. העותר פנה לעיריה וביקש, להחזיר לו הוצאות שהוציא על הגנתו בקובלנה הפלילית, המשיב סירב והעתירה נדחתה ברוב דעות השופטים שמגר וח. כהן כנגד דעתו החולקת של השופט בכור.
השופט בכור בדעת מיעוט ציין כי שתיים הן השאלות המתעוררות כאן: האם יש לעיריה סמכות או כח להיעתר לבקשת העותר ; ואם כן - האם נסיבות המקרה מצדיקות
היענות לבקשתו. השופט בכור השיב על שתי השאלות בחיוב. העיריה מוסמכת להוציא הוצאות לצורך הגנה של עובד עיריה המואשם בפלילים, כשם שהמדינה, בהתאם להנחיות מינהליות, נושאת בהוצאות הגנה על עובד מדינה המובא בפלילים: ובנתונים של המקרה דנא ישנה הצדקה לכך שהעיריה אכן תפעל עפ"י הסמכות שיש לה כאמור ותשתתף בהוצאות ההגנה המשפטית של העותר בהתחשב בכך שעשה מה שעשה במסגרת תפקידו. העותר גם הסתמך על תקדים שבו עירית ראשון לציון שילמה הוצאות משפט של סגן ראש עיריה אחר שהוגשה נגדו תביעה אזרחית בגין הוצאת לשון הרע והמשיב טען שתשלום הוצאות משפטיות בעבר אינו מחייב את העיריה כיום, אולם גם המשיב אינו טוען כי העיריה שילמה בעבר בשגגה וללא סמכות ולא הראה כל טעם סביר המאבחן בין שני המקרים.
השופט שמגר חלק על דעתו של השופט בכור וסבר כי אין בידי בג"צ סמכות ליצור חובה, יש מאין, ולכפות על הרשות המקומית תשלום שהחבות לשאת בו איננה נובעת מן הדין או מנוהל כללי כלשהו.
השופט ח. כהן ציין כי אמנם ההפליה הפסולה כאמור עשויה לשמש עילה טובה לעתור לבג"צ, אך השאלה היא אם יש לבג"צ הכח להושיט סעד. אם המימון הקודם היה מעשה שלא כדין, אין לכפות על ראש העיר להוסיף חטא על פשע ולהוסיף תשלומים נוספים שלא כדין, אין בנמצא כל דין המחייב את העיריה לשאת בהוצאות משפטיות ואין לומר כי למען עשות צדק מן הראוי הוא לכפות על רשות מקומית לממן הוצאות משפטיות של נבחרים אפילו נגרמות להם עקב מעשים שעשו במילוי תפקידיהם.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד קולקר לעותר, עו"ד איינהורן למשיב. 30.5.79).

בג"צ 886/78 - סופיה מנהיים נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*בקשת עובד משרד השיכון לקבל דיור בירושלים בעקבות העברת המשרד לירושלים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרת עובדת במשרד השיכון. בשנת 1970 הועבר משרד השיכון לירושלים ולעובדים ניתנה אפשרות לעבור לירושלים ולקבל דיור, או לפרוש מן העבודה ולקבל פיצויי פיטורין או לפרוש לגימלאות. העותרת העדיפה לפרוש לגימלאות אך דרשה שהגימלה תהיה בשיעור של 58 אחוז ממשכורתה אם כי הגיעה לגימלה של 43 אחוז בלבד. התנהל מו"מ ובשנת 1971 כבר ידעה כי לא תקבל את הפנסיה שהיא דורשת רק בשנת 1972 באה העותרת וביקשה לעבור לירושלים ולקבל בה דיור אך אז טען המשרד כי אין לו יותר פתרונות דיור לעובדים. העותרת פנתה לביה"ד לעבודה והוא נתן לה הצהרה כי זכותה לקבל דיור בירושלים. ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעור המדינה ודחה את תביעת העותרת הן מחמת השיהוי בדרישתה לעבור לירושלים. והן מן הטעם שאין יסוד משפטי לתביעת העותרת. העתירה נדחתה. בג"צ אינו יושב כבימ"ש לערעורים על ביה"ד הארצי וגם אם החלטת ביה"ד אינה כזו שגם בג"צ היה מחליט כך, אין בכך כדי להצדיק את התערבות בג"צ. בג"צ מתערב רק כאשר פסק דינו של ביה"ד מעורר שאלה תשובה שבהלכה שפנים לה לכאן ולכאן ושאלה כזאת אינה מתעוררת בעניננו. שאלת השיהוי ומקור הזכות לקבלת דיור בירושלים אינן שאלות המצדיקות את התערבות בג"צ בהכרעתן. עם זאת ניתן לקבוע כי טענת השיהוי היתה טענה רצינית וכן אין יסוד משפטי שעליו ניתן להשתית את תביעת העותרת. החלטת ועדת השרים לא יצרה התחייבות כלפי העובד האינדוידואלי וההסכם בין משרד השיכון לועד העובדים הכניס את העותרת לרשימה של פורשים לגימלה לפי החוק.

(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד נ. יהושע לעותרת, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 28.5.79).

ע.א. 360/77 - בדיע חמאתי ואח' נגד נעים חמאתי

*סמכות בימ"ש שלום לדון בתביעה על הסגת גבול לגבי מקרקעין בהליכי הסדר ולפני פרסום לוח הזכויות

(הערעור נתקבל).

המערערים הם ילדיו של המנוח נעמן חמאתי, שהיה אחיו של המשיב. המשיב החל בבניה על חלקת אדמה בנצרת שלא היתה רשומה בספרי האחוזה והוא טוען לבעלות בה בשלמותה. החלקה נמצאת בהליכי הסדר, וביוני 1975 החליט פקיד ההסדר, בהליך שלא על דין, לרשום אותה בשלמותה על שם המשיב. לוח הזכויות שבו צריכה החלקה להיכלל טרם פורסם. המערערים טוענים שהחלקה היתה שייכת בחלקים שווים למשיב ולאביהם ושהאחים הסכימו לחלק את החלקה ביניהם, והמשיב מקים את הבנין על אותו חלק שלפי ההסכם שייך היה לאביהם המנוח. לטענתם, לא הופיעו בפני פקיד ההסדר כי סמכו על המשיב שישמור על זכויותיהם. בתביעתם בבימ"ש השלום העלו שתי טענות חילופיות: כי ביצוע הבניה במקום שבו היא נעשית פוגעת בקנינם לנוכח הסכם החלוקה, ולחילופין, שהחלקה היא קנינם של בעלי הדין בבעלות משותפת, והבניה על החלקה פוגעת בזכות הבעלות שלהם ובחזקה המשותפת שלהם. הם ביקשו צו מניעה ובימ"ש השלום דחה את הבקשה לצו מניעה בסברו כי מדובר בסכסוך בעלות שבימ"ש השלום אינו מוסמך לדון בו. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערים וביסס את החלטתו על סעיף 7 של פקודת הסדר מקרקעין, הקובע כי אחרי פרסום הודעה מוקדמת על ההסדר ועד לפרסום לוח הזכויות, לא תוגש תובענה לשום בימ"ש בענין זכויות במקרקעין, פרט לתביעות שהן בסמכותו של בימ"ש השלום, היינו תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין כאן תביעה בדבר חזקה אלא תביעה בדבר בעלות שהיא בסמכות ביהמ"ש המחוזי ולפיכך אין אפשרות להגיש תביעה בנדון. הערעור נתקבל. בקבלו את הערעור סייג ביהמ"ש את המצב העובדתי כאן מן המצב העובדתי שהתברר בע.א. 707/75 פד"י ל' (2) 714, באומרו שהויכוח כאן איננו על הבעלות אלא על החוקה, ובניגוד למצב שם הרי כאן המערערים נסחו את תביעתם מבלי להסתיר דבר, וטענתם לחזקה היא טענה כנה שלא באה לכסות על מחלוקת אחרת שענינה בעלות. אכן, טענת החזקה מבוססת על טענת קנין, אבל בימ"ש השלום מוסמך לדון בטענת חזקה גם אם התביעה מבוססת על טענת קנין, אם בימ"ש השלום יחליט בשאלת הקנין, לא יהיו לממצאיו בשאלה זו תוקף של מעשה בית דין, כי אם החלטה שבגררא בלבד. כך שלא תיווצר סתירה בין פסיקתו של בימ"ש השלום ובין מה שעלול להפסק לבסוף בהליכי ההסדר. קיים אינטרס ממשי בידי המערערים שאם הצדק עמם יזכו לסעד ראוי לתקופת הביניים עד לפרסום לוח הזכויות. בנסיבות אלה אין זה מן הראוי לצמצם את סמכויות בימ"ש השלום ולהוציא מתחולתו תביעה שמטרתה למנוע פגיעה בזכות של חזקה. לפיכך נתקבל הערעור והדין הוחזר לבימ"ש השלום לדון בתביעה לגופה. אם יוחלט על מתן צו מניעה הוא יוגבל בכך שיפוג לאחר שיוצג לוח הזכויות אם המערערים לא יגישו בקשה לתיקון לוח הזכויות, ואם יגישו בקשה כזו יוסיף צד המניעה לעמוד בתוקפו עד להכרעה בבקשת התיקון.