ע.א. 409/78 - דוד וכרמלה גולן נגד עדנה וארווין פרקש
*ביטול חוזה עקב איחור בתשלום
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק המ' 657/77 - הערעור נדחה ברוב דעות).
המערערים הם זוג צעיר שעשו הסכם עם המשיבים לרכוש מהם דירה. ההסכם נחתם ביום 31.8.77 והוצהר בו כי הדירה מוחזקת בידי המשיבים והיא חופשית מכל חוב או משכנתא. המחיר שנקבע היה 185 אלף ל"י שמהם שולמו 38 אלף ל"י בעת חתימת החוזה, והמערערים התחייבו לשלם עוד סכום של 110 אלף ל"י ביום 1.10.77, ואת היתרה של 37 אלף ל"י עד ליום מסירת החזקה ב- 1.9.78. לא נקבע מועד לרישום הבעלות על שם המערערים. כמסתבר היו המערערים צריכים לקבל הלוואת שיכון של 100 אלף ל"י, בפועל אושרה להם ההלוואה, אך הבנק דרש כי בעת מתן ההלוואה תמושכן הדירה. לפיכך ביקשו המערערים מן המשיבים לבצע את ההעברה באוקטובר 77. המשיבים סירבו לבצע את ההעברה לפני שיקבלו את מלוא התמורה, וסירבו כלל לשמוע הצעות של המערערים להבטיח את זכויות המשיבים אם תבוצע ההעברה. ביום 28.10.77 היתרו המשיבים במכתב למערערים לשלם את הסכום בתוך 10 ימים, ומשעברו 10 ימים שלחו למערערים הודעה על ביטול החוזהופנו לביהמ"ש בבקשת הצהרה כי החוזה בטל וכן תבעו פיצויים. ביהמ"ש פיצל את התביעה ודן תחילה בשאלת ביטול החוזה וקבע כי אכן החוזה מבוטל. מכאן הערעור.
השופט בכור:
א. החוזה עצמו ברור ואין בו כל זכר כי התשלום של 110 אלף ל"י מותנה בהעברת הבעלות בדירה על שם המערערים או במתן אפשרות למערערים לקבל הלוואת שיכון כנגד בטוחה במשכנתא. המערערים אמנם טוענים כי הודיעו שאת התשלום השני ישלמו מהלוואת שיכון, אך אין לזה ביטוי בחוזה והקובע הוא מה שהוסכם בחוזה ולא מה שקדם לו במשא ומתן. מה גם שהשופט האמין למשיבים שלא היתה כל התנאה על תשלום באמצעות הלוואת השיכון וכי לכל היותר המערערים הזכירו שהם עומדים לקבל הלוואה ותו לא.
ב. התשלום של 110 אלף ל"י הוא כ- 60 אחוז ממחיר הדירה. בחוזה לא נאמר שאי תשלום במועד יהווה הפרה יסודית, אבל המדובר בסכום גדול יחסית ובאיחור ממושך למדי (איחור של כ- 40 יום עד ביטול החוזה) ולפי ההלכה שהתגבשה בע.א. 207/76 הרי זו הפרה יסודית של החוזה וקמה למשיבים הזכות לבטלו מיד.
ג. מאחר שזו היתה הפרה יסודית אין מתעוררת השאלה אם ביטול החוזה היה צודק או לא בנסיבות המקרה, כי שאלה זו מתעוררת רק כשמדובר בהפרה לא יסודית.
ד. המערערים טוענים בקשר לפירוש החוזה שהוא נוסח ע"י עו"ד של המשיבים, אם כי קיבל שכ"ט משני הצדדים, ועל כן יש לפרש את החוזה נגד המשיבים. אין ממש בטענה זו כי תוכן החוזה ברור ואין מקום להרכיב עליו פירושים.
ה. בחוזה לא נקבע מועד להעברת הדירה על שם המערערים ולפיכך לא יכלו לדרוש את ההעברה בעת התשלום של 110 אלף ל"י, לא הוכח דבר בשאלה מתי הנוהג לבצע את ההעברה, ולפיכך חלים הסעיפים השונים של חוק המכר שלפיו מסירת הממכר הינה בעת התשלום עבורו, ובמקרקעין העיסקה נשלמת עם העברת הבעלות ולפיכך ההעברה צריכה להיעשות בעת תשלום מלוא המחיר.
ו. לאחר מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי נודע למערערים כי על הנכס רבצה משכנתא ולטענתם הצהרת המשיבים בחוזה כי אין משכנתא בשקר יסודה ומהווה תרמית מצידם. אין בכך כדי לשנות את התוצאה, שהרי אין המערערים טוענים לבטלות החוזה עקב הצהרה כוזבת זו ולכן אין בה כדי לשנות את תנאי החוזה.
ז. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערים נגד עוה"ד שניסח את החוזה, אך אין בדברים האלה כדי להכריע בשאלה אם אותו עו"ד נהג כהלכה כאשר קיבל שכ"ט משני הצדדים וחייב היה לדאוג לענינם של שני הצדדים. נשאלת השאלה אם החוזה כפי שנוסח הינו סביר מבחינת הקונים בנסיבות המקרה ולאור הנתונים שיש בידי עוה"ד והידע שיש לכל עו"ד על הצורך לרשום משכנתא בעת קבלת הלוואת שיכון. עוד שאלה עולה אם עו"ד של הקונים חייב לבדוק את זכות המוכרים בנכס, וכן מה היה עו"ד מייעץ לרשום בחוזה בענין העברת הבעלות כאשר דובר שהקונים צריכים לקבל הלוואת שיכון. כל השאלות הנ"ל לא נדונו ונשארות פתוחות. ענין אחר שיש למונעו הוא פיצול ההתדיינות וביהמ"ש צריך היה לדון גם בנושא הפיצויים וכן רצוי היה לאפשר למערערים לצרף כצד ג' את עוה"ד שערך את החוזה.
השופט ח. כהן (דעת מיעוט):
א. אי תשלום סכום כלשהו במועד הקבוע בחוזה אינו מהווה הפרה יסודית (אלא אם כן צויין הדבר במפורש) וזאת כל עוד האיחור לא השתרע לתקופה שמעבר למועד שנקבע בחוזה להעברת המקרקעין ולגמירת העסק. רק לאחר שעובר מועד זה הופך האיחור להפרה יסודית.
ב. כיון שלא היתה הפרה יסודית צריכים היו המשיבים לתת ארכה למערערים, ואכן נתנו ארכה כזו ולאחר הארכה זכאים היו המשיבים לבטל את החוזה, "זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק" שכן בהפרה לא יסודית יכול ביהמ"ש שלא לאשר ביטול חוזה אם הביטול הוא בלתי צודק. ואכן, בנסיבות ענין זה היה ביטול החוזה בלתי צודק.
ג. היתה בפני ביהמ"ש עדות בלתי תלוייה כי המשיבים ידעו שהמערערים זקוקים למשכנתא למימון רכישת הדירה וניתן לסמוך על עדות זו לענין תום הלב של המשיבים. כשם שבקיום חוזה יש לנהוג בתום לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), כך בזכות הביטול הנובעת מן החוזה, ואם נעשה שימוש בזכות לבטל חוזה שלא בתום לב, כי אז יהיה הביטול בלתי צודק כמשמעות ביטוי זה בחוק התרופות.
ד. תום הלב בביטול חוזה נפגם כשהמבטל יודע שהמפר רוצה לקיים את החוזה וכי ההפרה נובעת מסיבות שלא היתה לו שליטה עליהן והוא מוכן לשפות את הנפגע על כל נזק אפשרי. כאן לא רצו המשיבים לשמוע כל הצעה מפי המערערים אם כי ידעו על מצב המערערים. לפיכך אין מקום לביטול החוזה.
השופטת בן פורת:
א. כאשר החוזה אינו קובע כי אי תשלום במועד מהווה הפרה יסודית, כי אז אין האיחור בתשלום מהווה הפרה יסודית, וזאת גם אם האיחור משתרע מעבר למועד שנקבע בין הצדדים להעברת המקרקעין ולגמירת העיסקה. (יתכן מקרה נדיר בו עולה מכלל הוראות ההסכם שמועד התשלום הוא יסודי גם אם הדבר לא נאמר במפורש).
ב. סעיף 39 לחוק החוזים הנוגע לתום לב בקיום חוזה אינו ענין לכאן. הזכות לבטל קשר חוזי קבועה בחוק התרופות. אם ההפרה אינה יסודית קיימים הליכים באשר לזכות הביטול, כפוף לשיקול כאשר החוזה הינו בלתי צודק בנסיבות העניין. "נסיבות הענין" ההופכות את הביטול לבלתי צודק, ו"תום הלב" הנדרש בעת שימוש בזכות הנובעת מחוזה, הם שני דברים נפרדים ושונים.
ג. בנסיבות העניין דנא ביטול החוזה איננו בלתי צודק. מדובר בעיסקה מסחרית וידיעת המשיבים שהמערערים זקוקים למשכנתא אין בה כדי להפוך את ביטול הקשר לבלתי צודק.
אילו היה מדובר בהמתנה של כמה ימים נוספים הרי הביטול ללא המתנה היה בלתי צודק, אך לא כאשר נדרשו המשיבים להעביר את הדירה מבלי לקבל את מלוא התמורה.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד קרני למערערים, עו"ד י. אנושי למשיבים. 18.6.79).
ע.א. 667/78 - אחים מנודהרי בע"מ ואח' נגד משה טרבולסקי
*ארכה להפקדת ערבון (בקשה למתן אורכה - הבקשה נדחתה).
המערערות נצטוו להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיב עד ליום 2.2.79. הן לא הפקידו את הערבון והערעור נרשם לדחייה ליום 30.5.79. רק אז הגישו המערערות בקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה. המועד להפקדת ערבון נקבע ע"י ביהמ"ש ואין צורך להראות טעם מיוחד בבקשה להארכתו, אך על המבקש להסביר את סיבת האיחור על מנת שביהמ"ש יעתר לבקשה. כאן נטען כי מנהל המבקשת השניה גוייס למלואים בסוף התקופה שנועדה להפקדת הערבון ולפיכך לא יכלה החברה, עפ"י תקנותיה, להוציא שיקים. טענה זו אין לקבל. העובדה שעו"ד אינו יכול להשיג את שולחו כדי להבטיח הפקדת ערבון אינה סיבה להארכת מועד. המגיש ערעור חייב להסביר מראש לשולחו כי עליו להפקיד ערבון תוך תקופה קצובה. זאת ועוד גם אם נותק המגע בין הפרקליט לבין שולחיו חייב היה לבקש מייד הארכת המועד ולא לחכות עד שהערעור ירשם לדחייה.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ש. אנטר למערערות, עו"ד א. שגיא למשיב. 30.5.79).
ע.א. 668/78 - אליהו מזרחי נגד קצין התגמולים
*הכרה במחלה כנובעת מפציעה שהיתה בשנת 1948 (הערעור נדחה).
המערער נפצע בשנת 1948 מרסיסים ברגלו ומאז ועד 1976 לא בא בכל תביעה לקצין התגמולים. לאחרונה, אובחנה בו דלקת עצבים כתוצאה מסכרת ומאלכוהוליזם, והגיש את תביעתו לתגמולים. הועדה הרפואית קבעה כי אין קשר בין הפציעה לבין המצב הנוכחי. כיון שכך דחה המשיב את תביעת המערער. לועדת הערר הגיש המערער חוות דעת של אחד משלושת הרופאים שהיוו את הועדה הרפואית, והפעם כתב אותו רופא כי יש קשר בין הפציעה לבין המצב הנוכחי. לפיכך החליטה הועדה לבקש חוות דעת של רופא אחר וזה קבע שאין קשר בין הפציעה לבין המצב הנוכחי. הועדה סמכה על חוות דעת זו ודחתה את תביעת המערער והערעור על כך נדחה. כשהיה לפני הועדה חומר ראיות סותר לגבי השאלה הרפואית היתה הועדה רשאית לבחור במי מהרופאים היא נותנת אמון ומשהחליטה אין עילה להתערב בהחלטה זו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. המערער לעצמו, עו"ד א. ראב למשיב. 31.5.79).
ע.א. 93/79 - רוזנברג אסתר נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*הארכת מועד בתביעת "תגמול נוסף" לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).
המערערת זכאית לתגמול נוסף, כמשמעותו בסעיפים 4 (א) עד 4 (ג) שנתווספו לחוק נכי רדיפות הנאצים ביום 4.4.1969. היא הגישה בקשה לתגמול נוסף ביולי 1978 ובבקשה זו ביקשה גם להאריך את מועד הגשת הבקשה לתגמול נוסף כדי שתוכל לזכות בו מאז 1.4.68. הרשות המוסמכת מצאה שהיה למערערת טעם מיוחד לאיחור, אך לדעת הרשות המוסמכת היא רשאית להאריך את המועד לגבי התאריכים מיום 1.4.68 ועד יום 4.4.69 ולאחר מכן אין היא מוסמכת להאריך אלא 120 יום שלפני הגשת הבקשה כלומר ממרץ 1978. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. ויינפלד למערערת, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 16.5.79).
ע.א. 505/77 - אוהב ציון שרה ואח' נגד יאסר אבו עוד
*תביעת חוב המבוססת על תצהיר של הנתבע שגנב כסף ממעבידו והצמדת החוב (הערעור נתקבל בחלקו).
למערערים עסק בירושלים והם העסיקו אצלם את המשיב. הם חשדו בו שהוא גונב מהם כספים, ערכו אצלו חיפוש ומצאו אצלו כמה מאות ל"י. הוא הוחתם על תצהיר שנוסח ואומת ע"י עו"ד של המערערים, ובתצהיר הודה שגנב מן המערערים כספים בסכום כולל של 170 אלף ל"י והתחייב להחזיר תוך יומיים סכום של 50 אלף ל"י. הוא לא החזיר את הכסף והמערערים הגישו תביעה בסדר דין מקוצר על 170 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי פסק סכום של 50 אלף ל"י בלבד בצירוף ריבית והוצאות והערעור בענין הגדלת הסכום נדחה, למעשה בהסכמת המערערים, אלא שבמקום ריבית רגילה הוצמד הסכום למדד שביום הגשת התביעה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הסכום של 170 אלף ל"י שצויין בתצהיר הוא הערכה בלבד וגם המערערים לא יודעים בדיוק כמה נגנב מהם. בתצהיר האמור התחייב המשיב להחזיר רק 50 אלף ל"י ואין בו זכר על התחייבות לשלם את היתרה. השופט בכור בפסק דינו ציין כי לנוכח הסכמת ב"כ המערערים להסתפק בסכום של 50 אלף ל"י, כשהסכום צמוד, אין צורך לדון בהגדלת הקרן, ויש להצמיד את הסכום שכן נושה שחל פיגור בתשלום חובו זכאי כרגיל לתוספת הצמדה וריבית עפ"י התיקון לחוק הריבית, אלא אם כן יש נסיבות מיוחדות שלא להצמיד את הסכום, וכאן אין נסיבות מיוחדות כאלה.
השופט שמגר הוסיף כי בתצהיר המשיב לא נכללה כל התחייבות לשלם סכום העולה על 50 אלף ל"י, כך שההתחייבות לתשלום סכום קצוב לצורך תקנה 269 התייחסה ל- 50 אלף ל"י בלבד. אכן לא כל פרט מן החיובים שחלו על המשיב היה צריך ללבוש צורה של הצהרה בכתב לצורך התקנה הנ"ל, אך כאן איבדה ההצהרה על היקף הסכום ממשמעותה המעשית שכן החיוב צומצם מפורשות ל- 50 אלף ל"י.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. עו"ד קציר למערערים, עו"ד ע. עודה למשיב. 25.5.79).
ע.א. 459/77 - מפעלי כביסה... בע"מ נגד גאולה אביעד
*הצמדת פיצויי נזיקין שתשלומם עוכב עד לאחר הערעור (הערעור בוטל ובקשת המשיבה נתקבלה).
בביהמ"ש המחוזי ניתן בשנת 1977 פס"ד בתובענה שהוגשה ב- 1973 ע"י המשיבה ועילתה תאונת עבודה שאירעה באפריל 1972. המערערת שילמה למשיבה כמחצית החוב הפסוק. עתה חזרה בה המערערת מערעורה והמשיבה ביקשה להצמיד את יתרת החוב למדד. בקשתה נתקבלה. משחוקק חוק פסיקת ריבית רשאי ביהמ"ש, בכל הליך התלוי ועומד בפניו, להורות על הצמדת החוב, ואין כל סיבה של ממש מדוע לא להצמיד את החוב. לא מן המידה הוא שהמשיבה, קורבן התאונה, תסבול מירידת ערך הכסף. אי לכך יהיה החלק של החוב שלא שולם צמוד למדד מיום מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אלון, ברק. עו"ד ז. גרינברג למערערת, עו"ד מ. ארידור למשיבה. 19.4.79).
ע.א. 357/76 - אסתר רסקין נגד המשביר לצרכן ואח'
*תביעת פיצוי בגין לשון הרע המסתמכת על תלונה שהוגשה למשטרה (הערעור נדחה).
המערערת עבדה כקופאית בכל בו של המשיבה ונחשדה בגניבה, בעקבות הודעתו של עד מסויים. הממונים על המערערת לא ראו צורך כי הענין ימסר למשטרה, אך המנכ"ל עמד על כך שהענין יובא למשטרה ולאחר גביית ראיות נסגר התיק בשל חוסר ראיות. המערערת פוטרה מעבודתה על אף ההחלטה לסגור את התיק. בגין העובדות הנ"ל תבעה המערערת מן המשיבים לפצותה כשעילת התביעה היתה הוצאת לשון הרע ורשלנות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עמדה למשיבים ההגנה של פרסום תלונה בתום לב לרשות המוסמכת לקבלת התלונה וחקירה בה. על הגנה זו יכלה המערערת להתגבר אילו הוכיחה שהמשיבים פעלו בחוסר תום לב ולדעת ביהמ"ש המחוזי לא הרימה
המערערת את הנטל הזה. לפיכך נדחתה התביעה עפ"י עילת לשון הרע וגם עפ"י עילת הרשלנות, שכן פרסום המוגן לפי החוק כלגיטימי לענין לשון הרע אינו יכול להיות מעשה זדון או רשלנות. הערעור נדחה. השאלה העומדת לדיון היא את התנהגות המשיבים בחוסר תום לב. אפשר להניח, ולו לצורך הויכוח, שהמשיבים טעו בשיקול דעתם כשהחליטו למסור את הענין למשטרה אך גם אז עומדת להם ההגנה שכן גם לטעות יכול אדם בתום לב.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. הכהן למערערת, עו"ד ערב למשיבים. 26.4.79).
ע.א. 470/78 - ספרטקוס בע"מ נגד פ.א. פלדות בע"מ
*ביטול החלטה בדבר פירוק חברה (הערעור נדחה).
המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לפירוק המערערת. ביום 19.6.78 ניתן צו פירוק כאשר ב"כ המערערת איחר להגיע לביהמ"ש וביום 27.6.78 נדחתה בקשת המערערת לבטל את צו הפירוק והערעור על כך נדחה. בקשת הפירוק הוגשה ביום 12.12.77 ועילתה שאין המערערת יכולה לשלם את חובותיה. בתצהיר שצורף לבקשה צויין כי המשיבה מחזיקה בשיק של המערערת וכי המערערת הפסיקה את תשלומיה ואינה יכולה לפרוע את חובותיה. לטענת המערערת היו הדיונים פגומים ובקשת הפירוק לא נמסרה לה כחוק; וכן ישנה מחלוקת של ממש בתום לב בתביעת המשיבה. שתי טענות אלה נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי ובדין נדחו. המשיבה ביקשה לקיים מסירה למשרד הרשום של החברה אך כמסתבר החליפה המערערת את משרדה הרשום בלי להודיע על כך והמסמכים חזרו. עורכי הדין של המשיבה ניסו לבצע מסירות אישיות של המסמכים וגם בכך לא הצליחו. ברם בכל זאת הגיעו המסמכים לידיעת המערערת שכן מנהל המערערת הגיש תצהיר תשובה. בישיבה שהיתה בפברואר 1978 הודיעו הצדדים כי הם מנהלים מו"מ וביקשו דחייה ואז נקבע המשך הדיון ליום 19.6.78. ברור על כן שלמערערת הגיעו המסמכים ואף אם היה פגם במסירה הרי לא נגרם כל נזק למערערת ע"י זה שהמסמכים לא נמסרו למשרדה הרשום. לענין ביטול פסה"ד על ביהמ"ש להציג לעצמו שתי שאלות - מהי סיבת האיחור של ב"כ המערערת בישיבה שבה נדונה בקשת הפירוק ; מהם סיכויי ההצלחה אם יבוטל פסק הדין. השאלה השנייה היא העיקר כי ביהמ"ש לא עושה מלאכת סרק ולפני שיבטל את פסה"ד הוא רוצה לראות שיש טעם לביטול. בתצהיר מטעם המערערת נאמר שהיה חוזה בין הצדדים והמשיבה לא קיימה אותו אך החוזה לא צורף וכשביקש ב"כ המערערת לבטל את פסה"ד לא נתן פרטים והסכים שהיה חוב כלשהו וכי שולם סכום כלשהו וכדו', הלכה פסוקה היא כי מי שמבקש ביטול פס"ד חייב להגיש תצהיר ולהיכנס לפרטי העניין ולציין עובדות מפורטות ומספרים ואין זה מספיק לבוא בטענות כוללניות וסתמיות. בנסיבות אלה לא הראתה המערערת שיש לה מחלוקת כנה בתום לב עם המשיבה המצדיקה את ביטול צו הפירוק.
(בפני השופטים: י, כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ד. עזריאל למערערת, עו"ד ע. רנד למשיבה. 13.5.79).
ע.א. 494/77 - רחל ששון ואח' נגד אליעזר משיאף ואח'.
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
ערעור זה ענינו תאונת דרכים שאירעה בפתח תקוה בצהרי יום כאשר הולך הרגל ששון ששון המנות היה בדרכו מהמדרכה הימנית כיוון נסיעתו של המשיב. בשלב מסויים ניצב המנוח על שפת המדרכה כשהוא מהסס, הוריד את רגלו לכביש אך מחמת תנועה בכיוון הנגדי שב והחזירה למדרכה ואח"כ ירד שנית אל הכביש ובשלב זה היתה מכונית המשיב מרוחקת ממנו רק כ- 5 מטר, מאוחר מכדי להגיב ולמנוע את ההתנגשות במנוח. המשיב נהג אז במהירות של 40 קמ"ש והיה במרחק 40 ס"מ בלבד משפת המדרכה ולא צפר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב התרשל בכך שצריך היה
לשים לב לתנועותיו של המנוח. יחד עם זאת, קבע שלא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות לבין התאונה, שכן גם אם המשיב היה נוהג כאדם סביר ורואה את כל מה שהתרחש בפועל היתה התאונה בלתי נמנעת, כי משהחזיר המנוח את הרגל אחרי הירידה הראשונה לכביש, רשאי היה המשיב להניח כי המנוח כאדם מבוגר לא יחזור וירד כל עוד לא חלפה מכוניתו של המשיב. יש לראות בירידה אל הכביש נוכח פני הסכנה המיידית את הגורם הבלעדי לתאונה. הערעור נתקבל. חובת הנהג לשים לב לנעשה סביבו ולנקוט בעוד מועד אמצעי זהירות כדי למנוע את התאונה עומדת בעינה גם בנסיבות בהן מהווה החצייה, אם תתבצע, מעשה רשלנות. כאן גילה המנוח בצורה ברורה וחד משמעית רצונו לחצות את הכביש כבר בעת שניגש אל קצה המדרכה והפנה את מבטו לרמזורים, וקל וחומר כשהוריד לראשונה את רגלו לכביש, וכבר אז חייב היה המשיב להגיב ללא דיחוי ולנקוט באמצעי זהירות כדי לקדם את פני הרעה בטרם יהיה מאוחר מדי. על המשיב היה להתאים את המהירות ולהתרחק במידת האפשר מן המדרכה שלימינו וכן לצפור כדי להזהיר את המנוח. מצד שני ברורה גם רשלנות המנוח עצמו שראה את התנועה והחל לחצות את הכביש. לפיכך יש להטיל על כל אחד מן השניים מידה שווה של רשלנות. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון בגובה הנזק.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בכור, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מלמן למערער, עו"ד שלוש למשיבים. 10.5.79).
ע.א. 587/78 - חגי רוטשילד ואח' נגד שלמה פרנק
*פירוק שיתוף במקרקעין ע"י רישום בית משותף (הערעור נדחה).
בעלי הדין הם בעלים משותפים של בית שבו 14 דירות. המשיב הגיש בקשה לפירוק השיתוף ע"י רישום הבית כבית משותף וחלוקת הדירות בין הבעלים. הערכאות דלמטה נענו לבקשה והמערערים קיבלו רשות ערעור בשאלה "האם רשאי היה ביהמ"ש להורות על פירוק השיתוף דרך הפיכת הנכס לבית משותף לפי סעיף 42 לחוק המקרקעין, בלי שיוכח שמכירתו של הבית כאמור בסעיף 40 לחוק הנ"ל תגרום נזק ניכר לאחד השותפים". ביהמ"ש העליון השיב בחיוב על השאלה וקבע כי בדין הורה ביהמ"ש על הפירוק בדרך של רישום בית משותף ולא בדרך של מכירה.
השופט ח. כהן בפסק דינו ציין כי מלשון הסעיפים 39, 40, ו- 42 לחוק המקרקעין ברור כי חלוקה בעין עדיפה על מכירת הנכס ודין רישום בית משותף כדין חלוקה בעין.על ביהמ"ש להעדיף חלוקה בדרך של רישום בית משותף על פני מכירת הנכס, אלא אם כן הוכרז "כי חלוקה בעין תגרום להפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם". השופט כהן הוסיף כי הטוען שמקרקעין אינם ניתנים לחלוקה, או כי חלוקה בעין תגרום הפסד עליו הראיה. הנזק העלול להיגרם ע"י המכירה אינו מעלה ואינו מוריד לא לעניין חלוקת המקרקעין בעין ולא לענין חלוקתם ע"י רישום בית משותף. אשר לטענה כי לרישום בית משותף צריך הסכמת בעלי דירות ששטח דירותיהם עולה על מחצית שטח כל הדירות שבבית וכאן המבקשים את הרישום אינם הבעלים של יותר ממחצית השטח - בשאלה זו לא ניתנה רשות ערעור ולפיכך אין צורך לדון בה.
מ"מ הנשיא לנדוי קבע כי אין לפרש את הסעיפים האמורים בחוק כאילו בדרך כלל יש להעדיף את דרך המכירה על הפיכתו של נכס לבית משותף. מניסוחם של הסעיפים עולה שאין עדיפות מעיקרא לסעיף 40 המדבר על מכירת הנכס על פני סעיף 42 המדבר על חלוקתו בדרך של רישום בית משותף. מ"מ הנשיא לנדוי התייחס לטענה שלפי החוק צריך הסכמת בעלים של יותר ממחצית שטח הרצפה כדי לרשום בית משותף, וציין כל כשמדובר בהליכי חלוקה אין צורך בהסכמה כאמור ודי ביוזמת אחד הבעלים המשותפים בלבד כדי שביהמ"ש יוכל להחליט אם לרשום את הבית כבית משותף ואם לאו. בדרך כלל יש להעדיף את הדרך של הפיכת נכס בית לבית משותף על פני מכירתו,
אולם בניגוד לסעיף 39 המדבר על חלוקה בעין שבו קבע המחוקק בלשון החלטית כי חלוקה בעין עדיפה על פני מכירה, הרי בסעיף 42 המדבר על רישום כבית משותף ניתן שיקול דעת לביהמ"ש שלא להפעיל את סעיף 42 אם בכל נסיבות הענין אין הדבר צודק לגבי מי מן הבעלים המשותפים, וחובת הראיה בנדון זה היא על הטוען שאין להפעיל את סעיף 42.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד א. סוכובולסקי למערערים, עו"ד מ. לם למשיב. 16.5.79).
ע.א. 545/78 - ענבה אגודה שתופית חקלאית בע"מ ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*תשלום מס שבח בעיסקת מקרקעין חקלאיים (הערעור נתקבל).
כרם היה מוחכר ע"י מינהל מקרקעי ישראל לאגודה שתופית חקלאית, המערערת, ועובד במשך שנים רבות ע"י חבריה, המערערים האחרים. בתוך כמה ימים נעשו שתי עסקאות בקשר לכרם. ב-29.2.76 העבירה האגודה ללא תמורה את זכויות החכירה שלה לחברי האגודה בהתאם לזכויותיהם באגודה, ושבועיים לאחר מכן העבירו החברים את זכויותיהם במקרקעין למינהל מקרקעי ישראל. המחלוקת היא אם צריך לשלם תוספת מס בגין העיסקה הראשונה. המשיב קבע כי העסקה הראשונה חייבת במס שבח ובהוספת מס ואילו העיסקה השניה פטורה הן ממס שבח והן מתוספת מס - ממס שבח היא פטורה באשר לא היה למוכרים שבח ומתוספת היא פטורה באשר המינהל פטור מתוספת מס. לעומת זאת טוענים המערערים כי העיסקה הראשונה פטורה ממס שבח עפ"י סעיף 66 לחוק מס שבח האומר כל "מכירת זכות במקרקעין שהיא חלוקת מקרקעין המשמיטים למטרה חקלאית...לחברי אותה אגודה...פטורה ממס",ובאשר לתוספת מס הרי עיסקה הפטורה ממס פטורה גם מתוספת מס. עם זאת מודים המערערים כי העסקה השניה חייבת בתשלום מס שבח, כך שהמחלוקת היא ביחס לתוספת מס על העסקה הראשונה בלבד. ועדת הערר קיבלה את עמדת המשיב. לדעת ועדת הערר, עצם העובדה ששתי העסקאות היו סמוכות זו לזו מצביעה על כך שכאשר האגודה העבירה את המקרקעין לחבריה, שוב לא שימשו למטרה חקלאית ולפיכך לא חל הפטור החל על קרקע חקלאית. הערעור נתקבל. את החוק יש לפרש, ככל האפשר, לפי פשוטו וכאן אין קושי בדבר. אין ספק שעד למועד ההעברה שימשה הקרקע למטרה חקלאית ואין נפקא מינה מה כוונת הרוכש לעשות בקרקע אחרי שירכוש אותה. פירושו של המשיב מעורר בעיות קשות שכן אין זה ברור מה היה מחליט המנהל אילו העיסקה השניה היתה מתבצעת אחרי חודש, או אחרי מחצית השנה או אחרי שנה. הוראה פיסקלית, שתחולתה תלויה לא בנתונים הקיימים ביום החיוב אלא בנתונים שעדיין הם בבחינת חזון למועד קשה להפעילה.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ד. ארנברג למערערים, עו"ד ד. שפי למשיב. 13.6.79).
ע.א. 573/77 - פלד נתניה בע"מ נגד צורי תשובה ואח'
*פירוש הסכם (הערעור נדחה).
המערערת בנתה בנין ומסרה את עבודות האינסטלציה למשיבים. נעשה בין הצדדים הסכם ארוך ומפורט שהוכן ע"י פרקליט המערערת ולפיו חייבת המערערת לשלם למשיבים סכום מסויים בעד "כל נקודה". קיימת אי בהירות בחוזה אם בנוסף לכך על המערערת לשלם למשיבים גם עבור "החומר", היינו הצנורות שבין הנקודות. מלכתחילה פעלה המערערת כאילו עליה לשלם גם עבור החומר. אנשי המערערת מדדו את הצנורות והמערערת שילמה למשיבים כ- 180 אלף ל"י. רק לאחר מכן התעוררה המערערת וטענה כי עפ"י פירוש החזה אין היא צריכה לשלם עבור החומר, אלא עבור הנקודות באופן שהיא צריכה לשלם רק 50 אלף ל"י. היא הגישה תביעה להחזרת
הסכום העודף ששילמה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור נדחה. נוכח חילוקי הדעות על פירוש ההסכם מותר להסתייע בראיות חיצוניות, כדי לאמוד את דעת הצדדים בזמן ההתקשרות, ובין הראיות הללו גם התנהגות הצדדים לאחר ההסכם יכולה להצביע על כוונתם. לא זו בלבד שההסכם הוכן ע"י התובעת ודינו להתפרש נגדה, אלא גם התנהגות המערערת כשנטלה חלק פעיל במדידת החומרים ושילמה את הסכום הנדרש אינה מתיישבת אלא עם הפירוש שהמשיבים דוגלים בו. יתירה מזו, גם לפי עדותו של עד התובעת הצנורות שהושקעו עלו למשיבים כ- 75 אלף ל"י, ואין זה מתקבל על הדעת שיקבלו בעד כל עבודתם כולל החומרים 50 אלף ל"י בלבד.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אלון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד אריאלי למערער, עו"ד ברנר למשיבים. 31.5.79).
ע.א. 39/79 - כרמי יאיר נגד קצין תגמולים
*קביעת שעור החמרת מחלה עקב שרות רפואי ע"י הועדה הרפואית (הערעור נדחה).
בהליך קודם נפסק בביהמ"ש העליון כי נכותו של המערער לא נגרמה אך הוחמרה בתקופת שרותו הצבאי. קצין התגמולים פנה אל הועדה הרפואית וביקש לקבוע למערער את אחוזי נכותו. הועדה קבעה 43 אחוזי נכות כללית ומהם ייחסה 22 אחוז להחמרת המצב עקב השרות. המערער ערער לועדה הרפואית העליונה וזו אישרה את החלטת הועדה הרפואית. קצין התגמולים הודיע למערער את החלטת הועדה הרפואית העליונה ועל הודעה זו ערער המערער לועדת הערעורים. זו דחתה את הערעור על הסף באשר ראתה בו ערעור על פסיקת הועדה הרפואית העליונה שקביעותיה אינן ניתנות לערעור. הערעור על כך נדחה. עפ"י החוק אין צורך שקצין התגמולים או הרשות המוסמכת יקבעו את שיעור ההחמרה עקב השרות, אלא הועדה הרפואית הקובעת את דרגת הנכות מוסמכת גם היא לחוות את דעתה בדבר החמרת המחלה והקשר שבין הנכות לבין השרות. על החלטה כזו של הועדה הרפואית אפשר לערור לועדה הרפואית העליונה, אך לא לועדת הערעורים.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. אנושי למערער, עו"ד ש. דורנר למשיב. 9.5.79).
ע.א. 101/79 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד עדה גרוסבן
*תנאי "מעין מאסר" בעבודת כפיה (הערעור נתקבל ברוב דעות).
המשיבה נולדה בשנת 1927 ברומניה. בשנת 1944 הוזמנה המשיבה לעבודה בביהמ"ש האזרחי שבעיר, היא עבדה שם כמה חודשים, לא קיבלה כל תמורה עבור העבודה, היתה מתייצבת בבוקר בפני פקיד בימ"ש והוא היה מטיל עליה עבודות נקיון בבנין וגם במכונות שכפול. אחרי הצהריים היתה חוזרת לביתה. המשיבה הגישה תביעה לפיצויים בטענה כי עבדה עבודות כפייה בתנאים של מעין מאסר עד כדי שלילת חרותה, כמשמעותם בחוק השילומים הגרמני. הרשות המוסמכת דחתה את התביעה ואילו ועדת הערר קבעה כי יש לראות בעבודת הכפייה הנ"ל עבודה במעין מאסר. הערעור על כך נתקבל ברוב דעות השופטים אשר ובכור כנגד דעתו של השופט ח. כהן.
בדעת מיעוט סבר השופט ח. כהן כי אין להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י הועדה, אם כי מדובר כאן בשאלה מעורבת של עובדות ושל משפט. כבר בין חברי ועדת הערר נפלו חילוקי דעות ואלה מראים שניתן לגלות בתנאי עבודת כפייה פנים לכאן ולכאן. יש בודאי מקרי גבול בין "החרות" היחסית לבין שלילתה, ולאחר שהרוב בועדה נתן דעתו לשאלה אם מקרה מיוחד זה נמצא מעבר לגבול מזה או מעבר מזה של הגבול וקבע עמדתו אין להתערב בכך.
מאידך סבר השופט אשר, בדעת הרוב, כי אין לומר שהמשיבה עבדה את עבודת הכפייה בתנאים של מעין מאסר. עצם עבודת הכפייה אינה מספיקה, אלא צריך שיהיו
תנאי עבודה מיוחדים שניתן לראות בהם מעין מאסר. מטבעו של ביהמ"ש שמתנהלת בו עבודת משפט רגילה, הצדדים המעונינים באים לשם ובנוסף לכך קהל, עדים ופקידים, והעובדה שרק המשיבה עסקה בעבודות נקיון אין בה כדי להצביע על תנאי מעין מאסר. אין לקבוע שכל עבודת כפייה של יהודים, באשר הם יהודים, מעצם טבעה היא גם עבודה של מעין מאסר.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. עו"ד גב' מ. רובינשטיין למערערת, עו"ד מ. רבינוביץ למשיבה. 9.5.79).
ע.א. 637/78 - אברהם משה קניג נגד נציגות הבית המשותף ברחוב החלוץ ירושלים
*התנגדות דיירים לחיבור "מחסן" לרשת המים והביוב (הערעור נדחה).
הבית המשותף הנדון הוא בית מגורים, ואחת מיחידותיו רשומה בתור מחסן. מאז הקמת הבית לא היה המחסן קשור לרשת המים, הביוב והחשמל. יחידה זו נרכשה ע"י המערער תוך ידיעה שמדובר במחסן שלא קשור לשרותים האמורים, ושהדיירים מתנגדים לשינוי יעודו. המערער פנה לדיירים בדרישה להסכים לחיבור המחסן לשרותים הנ"ל, הללו התנגדו ותביעת המערער בפני המפקח נדחתה וכן נדחה ערעורו בביהמ"ש המחוזי. הערעור על כך נדחה. מתקני המים, הביוב והחשמל שבבית משותף מוגדרים כרכוש משותף והמערער כבעל יחידה חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף. מכאן אין להסיק שהוא זכאי גם ליהנות מהמתקנים האמורים באותה מידה כמו יתר הדיירים. השאלה היא אם מן הדין לראות כדבר מוסכם בין בעלי היחידות שהמחסן ישאר לא מחובר למתקני הבית כאמור. אין על כך הוראה מפורשת בתקנון הבית, אך זו המסקנה היחידה המתחייבת מן הנסיבות. היחידה כמחסן אינה זקוקה לשירותים הנ"ל והמערער הודה כי הוא מתכוון לעבוד במקום בעבודות חשמל, דבר שללא ספק יפריע לשכנים, ועל כן זכאים הם להתנגד לעצם החיבור.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א.מ. קינג למערער, עו"ד א. ברזילי למשיבה. 13.6.79).
ע.א. 446/78 - מיכל זיגלמן נגד יהודית בלס ואח'
*טענת רשלנות נגד גננת בפציעת ילדה בגן ילדים (הערעור נדחה).
המערערת, בהיותה בת 5 שנים, נפצעה בעינה כאשר שיחקה בגן ילדים של המשיבים ונגרמה לה נכות. המערערת טענה שנפגעה בבריח הסגירה של גן הילדים וביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היה בריח, וממילא לא הוא שגרם לפגיעה. ביהמ"ש המחוזי הוסיף ופסק שאפילו היה בריח כאמור בשער, לא הוכח שהמערערת נפצעה מן הבריח הזה ובסופו של דיון דחה את התביעה. הערעור נדחה. בערעור טענה המערערת כי ילדה קטנה כמוה לא ידעה ולא יכלה לדעת מה גרם לתאונה וכי אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהגננת התרשלה מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה, ולפיכך יש להחיל את הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו. גם אם מבחינה דיונית ניתן לעורר טענה זו בערעור הרי לגופה יש לדחות את הטענה. המערערת טענה בכתב תביעתה שהיא יודעת בדיוק מי ומה גרם לתאונה, ואפילו נתעלם מטענה זו ונקבע כי אינה יודעת מה גרם לתאונה עדיין צריכה היתה המערערת להוכיח עובדות שמהן מסתברת הסבירות שהתאונה נגרמה ברשלנות הגננת יותר מאשר גורם אחר כלשהו. הסתברות זו לא נטענה ולא הוכחה. העובדה שהילדה נפצעה בגן ילדים אינה כשלעצמה מצביעה על התרשלות או הסתברות של התרשלות כלשהי. דרכם של ילדים להשתולל והכל יודעים שרוב פצעי הילדות נגרם ללא כל צורך בהתרשלות של מישהו אחר, הגננת העידה כל מה שיכלה להעיד בקשר לתאונה ומה שקדם לה ומעדותה עולה שעשתה כל מה שהיה מחובתה לעשות כדי לשמור על שלום הילדים שהיו נתונים למשמורתה.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. עוה"ד הייק וזילברמן למערערת, עוה"ד אל רום ואסולין למשיבים. 11.6.79).
ע.א. 69/79 - אליהו חיים פור נגד גרשון לייזר ואח'
*הוצאות משפט (הערעור נדחה בעיקרו).
אין ממש בטענות המערער נגד סכום הפיצויים שנפסק לו שכן בפסיקת הסכום הכולל לא קמץ ביהמ"ש ידו כלל ועיקר אלא להיפך. מאידך, יש מקום לשנות במידת מה את סכום שכר טירחת עו"ד שנפסק, וזאת לנוכח המקובל בבתי המשפט המחוזיים ובהתחשב בכללי לשכת עורך הדין (התעריף המינימלי). אי לכך נדחה הערעור המופנה נגד שיעור הפיצויים ומאידך הועמד סכום טירחת עוה"ד בביהמ"ש המחוזי על 30 אלף ל"י.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. עו"ד י. קונפינו למערער, עו"ד צ. רפפורט למשיבים. 3.6.79).
ע.א. 24/78 - ויפקו כימיקלים בע"מ נגד מעדי סלמאן
*אכיפת צו מניעה (הערעור נתקבל).
המערערת מייצרת אבקת כביסה בשם המסחרי "טיפ" ובשנת 1973 נודע לה כי המשיב משווק אבקת כביסה בשם "טיב" באריזה המהווה חיקוי לאריזת המערערת. היא הגישה תובענה הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי והמשיב הורשע בעבירות פליליות ובמישור האזרחי יצא נגדו צו מניעה האוסר עליו למכור או להפיץ אבקת כביסה תחת השם "טיב". המשיב המשיך להפיץ את המוצר הנ"ל והמערערת הגישה בקשה לאכוף על המשיב ציות לצו האמור ולחייב את המשיב בתשלום הוצאות בסכום של 40 אלף ל"י שעלה למערערת כדי להתחקות על פעולות המשיב ולהכין את התביעה לביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. המשיב לא הגיש תצהיר תשובה לבקשת המערערת, אך הבטיח בע"פ שלא ימשיך בשיווק אבקת הכביסה. מסיבות אלה דחה השופט את בקשת האכיפה ונימוקו כי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש נועד לאכוף ביצוע צו ע"י הטלת מאסר או קנס, אבל אין הוא מסמיך את ביהמ"ש להטיל עונש על הפרת הצו בעבר, כאשר המשיב מבטיח שלא יפר את הצו בעתיד. אשר לבקשת ההוצאות סבר השופט כי לא די בתצהיר מטעם המבקשת וכי ההוצאות לא פורטו ולפיכך חייב את המשיב בתשלום 2500 ל"י בלבד. הערעור נתקבל על שתי ההחלטות הנ"ל. משהוכח ע"י תצהיר המערערת, והדבר אושר למעשה בדברי המשיב, כי הלה לא ציית לצו היתה המערערת זכאית לקבל החלטה הכופה בקנס או במאסר לקיים את הצו. מתן צו אכיפה המופנה כלפי העתיד אינו מהווה ענישה אלא נועד לקיים את צוו של ביהמ"ש והדבר מעוגן בסעיף 6 הנ"ל. לא היה מקום להסתפק בהצהרת המשיב שלא ימשיך לעסוק בשיווק אבקת הכביסה. אי לכך יש להטיל על המשיב קנס של 500 ל"י לכל יום שבו ימשיך בעתיד להפר את הצו. אשר להוצאות של 40 אלף ל"י - סכום זה הוכח בתצהיר מטעם המערערת והמשיב לא התנגד להגשת התצהיר ואף לא חלק על תוכנו. לפיכך יש לחייב את המשיב בתשלום הסך הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך החלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: אשר, אלון, ברק. החלטה - השופט אשר. הוסיף השופט ברק. עו"ד א. י. שאנן למערערת, המשיב לעצמו. 23.5.79).
ע.א. 414/78 - רכב ישראלי בע"מ נגד פקיד השומה ת"א
*הכרה בהסכם לתשלום דמי ניהול בחברה לצורך מס הכנסה (הערעור נדחה).
המערערת הינה חברה פרטית המפעילה מוסך מרכזי לרכב אוטוקרס. המניות שייכות ליצחק שובינסקי ולחברה אחרת הנמצאת בבעלותו. המוסך נמצא על מקרקעין של חברה בשם בית כים שאף היא שייכת לשובינסקי, הלה עוסק רבות בחברת המערערת ואין ספק כי הוא זכאי לשכר תמורת הניהול של עסקי המערערת. לשנת 1974 דווחה המערערת על הוצאה של 600 אלף ל"י עבור דמי ניהול המגיעים לחברת בית כים, בטענה כי לחברה זו שולמה התמורה עבור הניהול שמעניק שובינסקי
למערערת. דא עקא שההסכם בדבר תשלום דמי הניהול נערך לאחר תום שנת 1974 ולאחר שנתברר כי בית כים נמצאת במצב של גרעון והסכום הנ"ל לא יהיה חייב במס אצל בית כים בעוד שיהווה הוצאה אצל המערערת. פקיד השומה סירב להכיר בהוצאה, ביהמ"ש אישר את עמדת פקיד השומה והערעור על כך נדחה. אין חולקין שיצחק שובינסקי השקיע כישוריו בהנהלת המערערת ובעד טיפולו יכול היה לדרוש תשלום, וברור שבמקום לספק שרות אישי יכול הוא לספק את השרות באמצעות תאגיד שבשליטתו ואז התגמול משתלם כדין לידי אותו תאגיד. אלא שתופעה כזו של מנהלי חברה המטפלים בענינים חיוניים שלא במסגרת תפקידם כמנהלים, אלא כשכירים של גוף מאוגד אחר, אינה רגילה או מקובלת, ואת קיומו של הסדר יוצא דופן כל כך יש להוכיח במידת שכנוע גבוהה מן הרגיל. הוכחה כזאת לא הובאה. להיפך, ההסכם כולל בסך הכל שני סעיפים קצרים ואינו מפרט דברים שבחוזה רגיל נוהגים לפרטם, וכן ההסכם והרישומים נערכו לאחר שנת ההוצאה ולאחר שהוברר שבית כים היא בגרעון.
(בפני השופטים: אשר, בכור, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. לוינסון למערערת, עו"ד ד. שפי למשיב. 3.6.79).
ע.א. 810/77 - נורי דרויש נגד מלכה לוסטהאוז
*תביעה נגד יורשים (הערעור נתקבל).
המנוח חיים לוסטהאוז לוה כספים מהמערער ולשם תשלומם משך שיקים לפקודתו. הוא נפטר והניח אחריו את אלמנתו, המשיבה, ושני בנים. באפריל 1975 הוציא ביהמ"ש המחוזי צו ירושה שלפיו ירשה המשיבה מחצית העזבון וכל אחד מהבנים ירש רבע. המערער ביקש להיפרע חוב של כ- 75 אלף ל"י מאת עזבונו של המנוח ושלושת היורשים והגיש בקשה לביצוע שיקים על הסכום הנ"ל. השאלה שהתעוררה היתה אם כבר חולק העזבון ויכול המערער לתבוע את היורשים או שהעזבון טרם חולק. עפ"י נסיבות הענין קבע ביהמ"ש המחוזי כי העזבון טרם חולק ודחה את התביעה נגד המשיבה. ביהמ"ש העליון החליט ברוב דעות, בפס"ד מפי הנשיא זוסמן, לקבל את הערעור בקבעו כי על פי העובדות שהוכחו יש לומר כי העזבון כבר חולק בין היורשים. השופט אשר הסתייג מקבלת הערעור באשר אין להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי שלפיהם העזבון טרם חולק.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, בכור. עו"ד ז. ולנר למערער, עו"ד מ. קשת למשיבה, 20.5.79) .
ע.א. 588/77 - עמוס כייט נגד המגדר . . . בע"מ ואח'
*פיצויים בגין תאונת עבודה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער נפצע בתאונה בעת עבודתו אצל המשיבה והצדדים הסכימו כי האחריות לתאונה חלה 55 אחוז על המשיבה. ביהמ"ש המחוזי העריך את נזקי המערער כדלהלן: כ- 95 אלף ל"י אובדן השתכרות בעבר, 80 אלף ל"י כאב וסבל, ו- 480 אלף ל"י אובדן השתכרות בעתיד בסה"כ כ- 655 אלף ל"י. לאחר ניכוי 45 אחוז נותר סכום של כ- 360 אלף ל"י ומזה נוכה סכום של 156 אלף ל"י גימלאות המוסד לביטוח לאומי ונפסקה למערער היתרה של כ- 203 אלף ל"י. הערעור נתקבל בחלקו. המערער הוא יליד 1948, עבד כמסגר אצל המשיבה ובעת התאונה הגיע לדרגה גבוהה במקצוע ויכול היה להתקדם. למערער נגרמה חבלה אורטופדית של 30 אחוז ונוירולוגית של 20 אחוז וביהמ"ש קבע נכותו בשעור 50 אחוז וכך גם העריך את הפסד ההשתכרות בעתיד. הערעור מופנה כלפי כל אחד מראשי הנזיקין שבהם נפסקו הפיצויים. לענין כאב וסבל - למערער נותרה נכות גבוה, סובל מכאבים וגם חיי הנישואין שלו נפגעו קשות. יתכן שהסכום שנפסק נמוך מדי אבל לא עד כדי כך שיצדיק התערבות. במידה והמערער קופח במידה כלשהי בפריט של כאב וסבל מתקזזים הדברים כנגד
העובדה שביהמ"ש לא הפחית מאובדן הפסד כושר השתכרות בעתיד למרות שנתגלה ליקוי קונסטיטוציונלי בגוף המערער שיכול היה לגרום לנכות במרוצת השנים ודבר זה לא נלקח בחשבון. לפיכך מתקזזים שני אלה זה מול זה. אשר להפסד ההשתכרות אין להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע להפסד ההשתכרות עד למתן פסה"ד, אך שונה המצב באשר להפסד ההשתכרות בעתיד. ביהמ"ש ביסס את הסכום על הכנסה של 4000 ל"י לחודש בעת פסק הדין. סכום זה הוא על הצד הנמוך בהתחשב בראיות שלפיהן יש לקבוע לפחות סכום הכנסה של 5,000 ל"י בעת מתן פסה"ד. כמו כן לא הוסיף ביהמ"ש תשלום כלשהו בגין תנאים סוציאליים המהווים תוספת לשכר ויש להוסיף משהו גם בענין זה. ביהמ"ש אמנם אמר כי הוא קובע סכום גלובאלי של 480 אלף ל"י כפיצוי עבור השתכרות בעתיד אבל גם סכום גלובאלי הוא סכום המבוסס על הנתונים של המקרה הנדון ואינו סכום סתמי, ואם היסוד צריך להיות 5,000 ל"י בתוספת דבר מה עבור תנאים סוציאליים, ולא 4,000 ל"י, יוצא שהסכום שנקבע נופל בהרבה מהסכום הסביר ובכך יש להתערב. בכל הנסיבות יש לקבוע סכום של 650 אלף ל"י כסכום גלובאלי במקום הסכום של 480 אלף ל"י. במהלך הדיון הסכימו הצדדים שערך גימלאות המוסד לביטוח הלאומי הוא 156 אלף ל"י, אבל עד ליום פסה"ד עלו סכומי הגימלאות לכ- 200 אלף ל"י וההפרש יש לנכות מן התוספת שנפסקה למערער.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד פ. זלצר למערער, עו"ד ד. סירוסה למשיבים. 30.4.79).
ע.א. 381/77 - אבשלום רובין ואח' נגד אליעזר חסון ואח'
*תביעת פיצויים בגין הפרת הסכם (הערעור נדחה).
בין בעלי הדין נעשה חוזה ב- 1971 ובו הוסכם שהמשיבים, שהיו בעלי מפעל ליצירת קישוטים מפלסטיק, מוסרים למערערים סוכנות בלעדית למכירת תוצרת המפעל לתקופה של 5 שנים. פרץ סכסוך בין בעלי הדין וכבר בשנת 1972 הוגשו תובענות לביהמ"ש. בספטמבר אותה שנה נעשה הסדר ביניים אך הוא נכשל וההליכים נמשכו ובנובמבר 1972 החליט ביהמ"ש שהחוזה אינו ניתן לאכיפה. לאחר מכן החלו המערערים לייצר בעצמם טובין מן הסוג הנ"ל ומכרו את הטובין בלא כל קשר עם המשיבים. המערערים הגישו תביעת פיצויים נגד המשיבים וטענו כי הוציאו סכום של כ- 130 אלף ל"י להקמת עסק הסוכנות שנכשל וכן נגרם להם נזק ע"י מניעת רווח למשך תקופת 5 השנים. ביהמ"ש המחוזי נמנע מלקבוע אם החוזה הופר ע"י המשיבים כי לדעתו גם אם הופר לא הוכיחו המערערים שנגרם להם נזק עקב ההפרה. הערעור נדחה. עמדת המערערים בכל הדיון היתה שההסכם לא בוטל במשך כל תקופת 5 השנים ולפיכך הם זכאים לתבוע את הפסד הרווחים עבור אותה תקופה. אם כך הדבר, הרי המערערים התחייבו להקדיש את כל מרצם וזמנם כדי לשווק את מוצרי מפעל המשיבים ונאסר עליהם לשווק מוצרים אחרים, ומכיון שכך, הרי כל הרווחים שהפיקו מהפעילות העסקית החדשה צריכים להיזקף על חשבון הפסד הרווחים שסבלו מאי קיומו של ההסכם. הם לא הוכיחו כמה הרויחו מהעסק שלהם במשך השנים וממילא אין לדעת אם ההפסד עלה על ההכנסות של המערערים מהעסק שלהם. כמו כן לא הוכיחו המערערים נזק שנגרם להם ע"י הקמת עסק הסוכנות להפצת הטובין של המשיבים, ולפיכך בדין נדחתה גם התביעה לנזק זה.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ברימר למערערים, עו"ד צ. קרוב למשיבים. 23.5.79).
ע.א. 559/77 - חיים למפרט נגד מדינת ישראל
*תביעה נגד המדינה בעילת רשלנות בגין פיגוע חבלני (הערעור נדחה).
המערער עבד במשרד הבטחון כהנדסאי בנין ועקב תפקידו היה צריך לפקח על בניית מתקנים בטחוניים בגבול הצפוני. במאי 1970 יצא ללא נשק בג'יפ
אזרחי לכביש הצפון, הגובל עם גבול לבנון, נתקל במחבלים שפתחו באש ונפגע. המערער זכאי לפצוי לפי חוק הבטוח הלאומי, אך תבע פיצוי גדול מזה בטענה כי המדינה כמעבידתו התרשלה בכך שלא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה, ולא נקטה אמצעי זהירות מיוחדים לשם מניעת פיגוע באדם העובד בשירותה. התביעה נדחתה והערעור נדחה. לפני התקרית היו בכביש הצפון מספר פיגועים חבלניים, אך ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסיכון שהמערער היה נתון בו עקב עבודתו הינו סיכון שנשקף לכל עוברי אורח שבאותו קטע של הכביש ואלה היו רבים. חל כאן הכלל כי כאשר סכנה בטחונית נשקפת לציבור כולו, או לחלק ניכר מן הציבור, והציבור מקיים את אורח חייו הרגיל על אף הסכנה, לא בנקל ניתן להאשים מעבידים בחוסר דאגה לשלום עובדיהם בכל הנוגע לאותה סכנה. ביהמ"ש המחוזי סבר גם כי אפילו צוייד המערער בכלי יריה כגון אקדח או אפילו תת מקלע לא היה בכך משום הגנה מועילה ומכאן שאפילו התרשלה המדינה לא היה קשר בין ההתרשלות ובין הנזק. בערעור נטען שיש הבדל בין חובת המדינה לשמור על בטחון תושביה לבין החובה כמעביד לשמור על בטחון עובדיה. גם אם תתקבל תיזה זו הרי כל מקרה תלוי בנסיבותיו, ואין להשוות את מידת הזהירות הנדרשת ממעביד לגבי מצב הבטיחות שבתוך מפעלו וחצרו הנתונים לשליטתו, למידת הזהירות שהוא יכול לנהוג לגבי סכנות שנשקפות לעובד כלכל אדם ברשות הרבים. זאת ועוד, אם לגבי מעביד סתם יש לפעמים מקום לטענה שאם אינו יכול לנהל את פעולותיו בצורה שאינה מסכנת את העובדים, עליו לחדול מפעולותיו, הרי במקרה דנן אין להעלות על הדעת כי מוטב היה להיפגע מעבודות בטחוניות שבוצעו מטעם משרד הבטחון בגבול הצפוני. העובדה שמשרד הבטחון נקט לאור המקרה באמצעי בטיחות יותר חזקים כדי להגן על העובדים אינה אומרת שלפני כן היתה התרשלות. מעביד עשוי לנקוט אמצעים מירביים בלי שהדבר ישמש הודאה מצידו שאילמלא כן היה מתרשל.
רמת הזהירות הנדרשת ממעביד פלוני כלפי העובד במקרה המיוחד צריכה לשמש קו ומשקולת לגבי הרמה הנדרשת מכל מעביד הנמצא במצב דומה בכל מקום ובכל שעה. לא יתכן שעובד של משרד הבטחון יהיה במצב מיוחס לעומת העובדים האחרים רק כיון שמעבידו יכול אולי לספק לו אמצעי בטיחות מירביים ביתר קלות. במציאות החיים יש לקבל לפעמים סכנות שלהלכה אפשר היה למנען אך למעשה אין האמצעים הדרושים לכך בגדר הסבירות. כך, שבמצב כזה, השאלה איננה אם עשה המעביד את הכל, אלא אם עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם באותו מצב, בהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והעלות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אלון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. לבנוני למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיב. 31.5.79).
ע.א. 334/78 - אריה בן חרוץ נגד משה וינברג ואח'
*בקשה לביטול פס"ד למכירת דירה בהוצל"פ (הערעור נדחה).
המערער חוייב בתשלום סכום של כ- 85 אלף ל"י לעזבון פלוני, החוב לא נפרע והמשיב פתח בהליכי הוצאה לפועל כולל מכירת מחצית הדירה שבה גר המערער עם משפחתו כאשר המחצית האחרת רשומה על שם אשתו. המערער נקט בהליכים שונים כדי למנוע את מכירת הדירה וקיבל ארכות שונות ולבסוף החליט ביהמ"ש סופית על מכירת הדירה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לאחר מכן הגיש המערער בקשות בדרך המרצה לבטל את פסה"ד הקודם בטענות שונות של פגמים, ובכללם טענה של תרמית. ביהמ"ש המחוזי דן בטענות לגופן ודחה אותן והערעור נדחה. המשיבים טענו כי אין לביהמ"ש העליון סמכות לדון בערעור, משום שפסק הדין הקודם של ביהמ"ש המחוזי היה סופי, וביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לדון בטענות החדשות שהועלו בהמרצות שעליהן נסב ערעור זה. אין לקבל טענה זו. ראשית, אם דן
ביהמ"ש המחוזי בענינו של המערער ללא סמכות, הרי הערעור על ההחלטה שניתנה ללא סמכות הוא בביהמ"ש העליון, ואין בימ"ש אחר המוסמך לבטל את החלטתו של ביהמ"ש המחוזי. שנית, חלק מן הטענות שהעלה המערער היו שפסה"ד הקודם הוצא בתרמית, וניתן לפתוח מחדש ענין אזרחי ולבטל פס"ד סופי אם הוכח שהושג בדרך של מרמה. לגופו של ענין, לא הצליח המערער להוכיח את טענת המרמה שאותה טען. ביהמ"ש המחוזי לא חייב את המערער בתשלום הוצאות בהתחשב במצבו הכלכלי הדחוק ועל כך לא ערערו המשיבים, אך הם ביקשו הוצאות בערעור וביהמ"ש העליון חייב את המערער בתשלום הוצאות. יהיו אשר יהיו נסיבותיו האישיות של המערער, אין להתחשב בהן כשהוא גורם הוצאות למשיבים, וממשיך בכך גם אחרי שהפסיד בפניותיו הקודמות וביהמ"ש התנהג עמו אז בהתחשבות מיוחדת.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. המערער לעצמו, עו"ד מ. גל למשיבים. 31.5.79).
ע.א. 334/77 - חיים ויטמן ואח' נגד אהרון ישר מיכטווילי ואח'
*צו פינוי (הערעור נדחה).
המערערים שכרו יחד עם שניים אחרים, ב- 1962, שתי חנויות בתל אביב ובחוזה ישנה תניה, שלפיה "המשכירים אינם מתנגדים שהשוכרים ינהלו את עיסקם במושכר בשם חברת ארבע כוסות בע"מ שהשוכרים יהיו בעלי מניותיה ומנהליה הבלעדיים בתנאי שלא יבוא שינוי בהרכב בעלי המניות או בהנהלה של החברה ובתנאי שלחברה לא תהיה זכות שכירות או זכות כלשהי אחרת במושכר". כמסתבר, ביום כריתת החוזה, לא היו ארבעת השוכרים בעלי מניותיה ומנהליה הבלעדיים של החברה וחלק מן המניות היו מוחזקות בידי יקבי אליעז, וכמו כן הוברר כי במשך הזמן התחלפו מנהלי החברה. המשיבים הגישו תביעת פינוי נגד המערערים ובימ"ש השלום קבע כי כבר בעת חתימת החוזה לא גילו השוכרים את האמת בדבר בעלי המניות של חברת 4 כוסות, בכך השיגו את השכירות במרמה והתוצאה היא שהחוזה בטל מעיקרו, ועל כן אין גם מקום לדון בטענת השוכרים שיש להעניק להם סעד מן הצדק. בביהמ"ש המחוזי נחלקו דעות השופטים. שופט המיעוט סבר כי על אף מעשה המרמה אין להכריז על החוזה כבטל, ואין לומר כי עקב הרמיה השתנתה מהות העיסקה שהרי השכירות כשלעצמה לא הועברה לחברה, וכל מה שהוסכם הוא שהחברה תהיה רשאית להשתמש במושכר ואילו שוכרים ישארו ארבעת אלה שהיו חתומים על החוזה. מאידך סברו שופטי הרוב כי השאלה איננה אם החוזה בטל מעיקרו או ניתן לביטול אלא שיש לראות בסעיפים הנ"ל התניה אשר אם הופרה דין ההפרה הוא פינוי. שופטי הרוב סברו גם כי הזלזול של השוכרים בהתחייבותם היתה כה רבה שאין הם ראויים לסעד מן הצדק. הערעור נדחה.
השופט ויתקון בפסק דינו סבר כי החוזה בטל מעיקרו עקב המרמה, שכן מטרת המשכירים היתה למנוע בכל מחיר שהשימוש במושכר יאפשר לשוכרים להתחלף מידי פעם בלי לשלם חלק בדמי מפתח. בהנחה שהחוזה בטל מעיקרו הרי שאלת הסעד מן הצדק אינה מתעוררת כלל, אך גם אם החוזה אינו בטל מעיקרו אלא ניתן לביטול עקב הפרתו, אין השוכרים ראויים לסעד מן הצדק.
השופט ברק העיר כי הסעיף שהופר מעניק למשיבים זכות לצו פינוי ולאור התנהגות המערערים לא יהיה זה צודק להעניק להם סעד מן הצדק.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, ברק. עו"ד נויהאוז למערערים, עו"ד ליפקין למשיבים. 22.5.79).