ע.א. 138/78 - מנהל המכס והבלו נגד אי.אי.אל. בע"מ ואח'.
*היטל פיחות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע.א. 1/77 - הערעור נתקבל).
בעקבות פיחות שער המטבע ב-1974 פורסמו תקנות שלפיהן הוטל היטל מיוחד על בעלי מלאי. מן ההיטל היו פטורים בעלי מלאי אם ברשותם היו סחורות שעברו בישראל "תהליך עיבוד". המשיבות הן בעלות מפעלים בענף האלקטרוניקה והחזיקו ביום הקובע מלאי של רכיבים אלקטרוניים. רכיבים אלה עברו כאן הליכים של מיון, ביקורת והבטחת איכות ורק לאחר המיון, הביקורת והבטחת האיכות אפשר להשתמש ברכיבים למכשירים אלקטרוניים. בעבודת הביקורת משתמשים בציוד מתוחכם ויקר ומושקעת בה כמות עבודה ניכרת של עובדים. המשיבות ראו בתהליך המיון והביקורת "תהליך עיבוד" הפוטר אותן מהיטל וביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבות. לדעת ביהמ"ש המחוזי הדיבור "עיבוד" אינו חד משמעי ואין לאמץ את הפירוש הרגיל והפשוט שבו דגל המערער. ביהמ"ש סבר כי חיוב בתשלום ההיטל על הרכיבים שעברו ביקורת הגוררת השקעה רבה תגרום לתוצאה בלתי צודקת. בערעור העלו המשיבות טענה מקדמית שלפיה ביהמ"ש המחוזי דן בנושא כערעור ולפיכך אין להגיש ערעור לביהמ"ש העליון אלא ברשות ומכיון שהערעור הוגש שלא ברשות יש לדחותו על הסף.
א. בשאלה אם צריך היה רשות ערעור - התשובה שלילית. סמכותו של ביהמ"ש המחוזי כשהוא דן בערעור על החלטת מנהל המכס אינה סמכות של ערעור אלא סמכות מקורית. אכן, בתקנות ההיטל מדובר בערעור לביהמ"ש המחוזי אך השימוש במילה ערעור אינו מכריע בשאלה הנדונה. ביהמ"ש המחוזי יושב כערכאה ערעורית אם הערעור שלפניו הוא על החלטות של בימ"ש או של ערכאה שיפוטית בעלת סממנים של בימ"ש. הסממנים המאפיינים הליכים של ערכאה שיפוטית הם כאשר נתקיים בירור משפטי של טענות הצדדים שמעורבים בסכסוך, כאשר ניתנה אפשרות לצדדים להוכיח את טענותיהם ע"י ראיות וכולל השמעת עדים, כאשר ניתנה אפשרות לחקור את העדים חקירת שתי וערב, כאשר הערכאה אינה יושבת בהשגה או בערעור על החלטתה היא. אם אחד הסממנים הנ"ל אינו קיים אזי הערכאה אינה שיפוטית כי אם מנהלית והביקורת על החלטותיה ע"י ביהמ"ש אינה בגדר שיפוט ערעורי. בעניננו בולט אופיה המינהלי של החלטת המנהל לדחות את ההשגה. המנהל הוא שקובע את ההיטל והוא שמחליט בהשגה ואין לפעולתו האלמנט של אובייקטיביות של טריבונל שיפוטי וכן הוא יכול בעת ההשגה להגיע לידי פשרה עם העורר וגם מכך עולה האופי המינהלי של הליך ההשגה, שהרי פשרה נערכת בין צדדים לסכסוך ולא בין הצד והשופט. על כן יש לראות את הליכי ההשגה כדיון מינהלי מובהק והדיון בביהמ"ש הוא דיון בסמכות מקורית שעליו ניתן לערער בזכות וללא צורך ברשות.
ב. אין לראות את הליכי הביקורת והמיון של הרכיבים כתהליך עיבוד. אין חולקין שפעולה המביאה לשינוי בטובין מבחינת צורתם, טיבם או איכותם מהווה הליך עיבוד, אך אין להכליל בכך שינוי במחירם של טובין ע"י ביקורת כאמור. מדובר בסעיף של חיקוק שמטרתו לפטור סוחר מהחובה לשלם היטל ואין לפרש סעיפי פטור על דרך של הרחבה דוקא. חוקי מסים מפרשים כפשוטם ולא מרחיבים את תחולתם לא לרעתו ואף לא לטובתו של נישום. הגדרה רחבה מדי של סעיף הפטור במקרה דנן תביא לתוצאה בלתי סבירה לפיה כל פעולה שתעשה בטובין, אפילו תתבטא באכסנתם או באריזתם תהווה תהליך של עיבוד. פעולות המשיבות אינן מביאות לידי שינוי בצורה, במהות או באיכות של הרכיבים. מטרת ההיטל עפ"י התקנות היתה לספוג רווחי פיחות והפטור בא לפטור סוחרים שהספיקו לעבד את הטובין לפני היום הקובע. כוונת המחוקק היתה להימנע מקשיים הכרוכים בהטלת היטל על טובין שאינם קיימים עוד במצבם הקודם ועברו
תהליך ששינה אותם. אז קשה לשלטונות להבחין בין המצב שהיה קיים מקודם לבין המצב החדש ולכן פטר מחובת תשלום ההיטל במוצרים כאלה. מה שאין כן כאשר מוצר קיים כפי שהיה קודם אלא שהבדיקות שעבר עלו בכספים לבעל המלאי.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. - החלטה השופט אשר. עו"ד ח. ברנזון למערער, עו"ד ח. נאמן למשיבות. 10.5.79).
ע.א. 160/78 - משה תורג'מן ואח' נגד שבע ראובן
*אחריות בתאונת דרכים וגובה הפיצוי (הערעור נדחה).
המשיבה נפגעה בתאונת דרכים שבה נהג המערער וביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבה כי עברה את הכביש בהליכה רגילה וכי לא יצאה מאחורי אוטובוס כטענת המערער. ממצאי ביהמ"ש המחוזי מעוגנים בחומר הראיות ואין להתערב בכך. המערער ראה לראשונה את המשיבה בהיותו במרחק של 20 עד 25 מטר ממקום התאונה ולפי הנתונים יכול היה לראות אותה במרחק 70 מטר או יותר כשהחלה לחצות את הכביש. לכן חלה אחריות על הנהג. מאידך המשיבה חצתה את הכביש בלי שים לב לתנועה וביהמ"ש הטיל עליה 35 אחוז אחריות תורמת. אין לקבל את טענת המערער כי החלוקה אינה סבירה בנסיבות המקרה ואין טעם לעשות השוואות עם החלוקה במקרים אחרים שנסיבותיהם שונות. אשר לפיצוי שנקבע למשיבה - היא היתה בגיל 67 ביום התאונה, נגרם לה שבר פתוח כפול בעצמות השוק, בעצם הזרוע וזעזוע מוח והיא אושפזה שלוש פעמים, וגם בעת שמיעת המשפט התהלכה בקושי בעזרת מקל. המשיבה גרה עם בנה ולפני התאונה היתה מנהלת את משק הבית ואחרי התאונה נזקקה לעזרת עוזרת. היא אינה מסוגלת לטפל בעבודות הבית ואין יסוד לטענה שהמשיבה אינה זקוקה לעוזרת באשר בנה עוזר לה. אין להטיל על המשיבה ובנה את העול כדי להקטין את סכום הפיצוי שהמערערים חבים בו ואם נגרמו למשיבה הגבלות תפקודיות היא זכאית להיעזר בעוזרת ולקבל פיצוי. בגין כאב וסבל נקבע סכום של 75 אלף ל"י ועבור הוצאות עוזרת בית בעתיד נקבע סכום של 100 אלף ל"י. גם אם הסכום עבור כאב וסבל הוא על הצד הגבוה במקצת הרי למשיבה נפסקה ריבית על כל הפיצוי מיום פסק הדין וההלכה המקובלת היא כי פיצוי עבור כאב וסבל נפסק לפי ערך הכסף ביום פסה"ד עם ריבית מיום הגשת התביעה. לכן, אי פסיקת ריבית מיום הגשת התביעה על חלק זה של הפיצוי יש בו כדי להצדיק אי התערבות גם אם הסכום עצמו גדול מדי. גם באשר לפיצוי עבור עוזרת אין להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש המחוזי. המערערים חולקים גם על פסיקת 3,500 ל"י בגין הוצאות נסיעה בעבר, והם טוענים כי יש להוכיח סכום זה באופן מדוייק. אין ספק שהמשיבה נזקקה להסעות באמבולנסים ובמוניות והסכום שנקבע סביר בהחלט והמשיבה העידה על סכום גדול בהרבה. אין זה יאה לחברת ביטוח לעורר טענות כאלה ועוד בערעור. כן אין לקבל את הערעור על סכום 7,500 ל"י שנקבע עבור הוצאות רפואיות בעתיד וסכום של 5,000 ל"י עבור נסיעות בעתיד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ולדמן למערערים,עו"ד ברקאי למשיב. 17.5.79).
ע.א. 641/78 - עו"ד א. טויסטר נגד שוקרי נאג'יב חאזן
*פיצויים בשל הוצאת לשון הרע (הערעור נתקבל).
המשיב היה לקוחו של המערער בתביעה אזרחית ולאחר שניתן פס"ד לחובת המשיב פירסם המשיב דברי לשון הרע נגד המערער כי הלה קיבל מהמשיב
סכום של 150 אלף ל"י על מנת שישלם 100 אלף ל"י שוחד לשופט שדן בתביעה. כן האשים את המערער בהבאת ראיות כוזבות ביודעין לפני בית המשפט. דברי הדיבה פורסמו במכתבים ששלח המשיב לשר המשפטים, לנשיא ביהמ"ש העליון וליועץ המשפטי לממשלה. בגין הוצאת לשון הרע תבע המערער פיצויים של 250 אלף ל"י. המשיב חזר בכתב הגנתו על דברי הדיבה וביהמ"ש קבע כי המשיב לא הצליח להוכיח את טענותיו ועליו לפצות את המערער. באשר לסכום שנתבע, קבע ביהמ"ש המחוזי 25 אלף ל"י בלבד, וציין כי הוא מתחשב בשלושה טעמים : שהמשיב הוא אדם חשדני ההופך בקלות קרבן לסיפורים ששמע ; שהמשיב שלח את הפרסומים רק לרשויות המופקדות על עשיית הצדק במדינה ועל הסדר בבתי המשפט ; שהמשיב התנצל בפני הגורמים שאליהם פרסם את לשון הרע. אף אחד מטעמים אלה אינו מצדיק הקלה כלשהי עם המשיב. הדיבה שהוציא המשיב על המערער, שהינו עו"ד בעל ותק ומעמד במקצוע, היתה מרושעת ביותר ואפילו אם נכון שהמשיב הוא אדם חשדן הרי מי שמפרסם דיבה כזו עליו לשאת במלוא מידת האחריות. אשר להפצת הדיבה לנושאי תפקידים בלבד - דוקא שר המשפטים ונשיא ביהמ"ש העליון הם הכתובת שבה עשויים הדברים לפגוע בשמו הטוב של המערער יותר מאשר בכל מקום אחר. אשר להתנצלותו של המשיב, הרי הוא כתב את ההתנצלות כמי שכפאו שד, אחרי שהשופט רמז כי התנצלות כזאת עשוייה להקל בגובה הפיצויים. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהעמיד את סכום הפיצויים על 250 אלף ל"י צמוד למדד מיום מתן פסק הדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. 21.5.79).
ע.א. 762/77 - רפאל מזרחי נגד אליהו ידיד ואח'
*מחיקת תביעה עקב מעשה בית דין (הערעור נדחה).
בשעתו רכש המערער מן המשיבים דירה ובסעיף 8 שבחוזה צויינו סדרי התשלומים, הסנקציות למקרה של איחור בתשלומים וכן סעיף של הצמדה ומדד. לאחר מכן טען המערער כי ההצמדה היא רק לגבי תשלומים שלא ישולמו במועדם, ואילו המשיבים טענו כי ההצמדה היא לגבי כל התשלומים והמערער סירב לשלם את התשלומים הצמודים. המשיבים הודיעו לו על ביטול החוזה והמערער פנה לביהמ"ש וביקש כי ביהמ"ש: א. יתן פירוש לסעיף 8 לחוזה בענין ההצמדה, ו-ב. להכריז כי החוזה תקף ובר אכיפה. בדיון הסכימו בעלי הדין לטעון לענין הפירוש של סעיף 8 על יסוד הכתוב בחוזה בלבד וכמו כן הוסכם כי אם הפירוש של התובע נכון "זכאי המבקש לשתי העתירות, ואם הפירוש אינו נכון - העתירה כולה תדחה". ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי פירושו של התובע אינו נכון וכי התשלומים היו צריכים להיות צמודים ולפיכך דחה גם את הבקשה להכריז כי החוזה תקף ובר אכיפה. הערעור של המבקש לביהמ"ש העליון נדחה. לאחר מכן פנה המערער בבקשה שניה בדרך המרצה וביקש שביהמ"ש יכריז כי החוזה שבינו לבין המשיבים לא בוטל וכי הוא זכאי, כנגד תשלום יתרת המגיע ממנו, לקבל את החזקה והבעלות בדירה. ביהמ"ש דחה את התביעה על הסף מן הנימוק של מעשה בית דין והערעור נדחה. ביהמ"ש חזר והבהיר את היסודות של "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא" והגיע למסקנה כי יש כאן מעשה בית דין שכן בהמרצה הראשונה החליט ביהמ"ש שהחוזה אינו תקף ואינו בר אכיפה. אילו הבקשה בהמרצה הראשונה היתה רק שהחוזה "בר אכיפה" (ולא שהוא תקף ובר אכיפה) אזי גם משנדחתה בקשה זו לא היה בכך משום קביעה שהחוזה בטל ואינו תקף, כי גם כאשר צד לחוזה אינו זכאי לאכיפתו אין בכך בלבד כדי להסיק שהחוזה כשלעצמו בטל הוא. אך הבקשה היתה לתקפותו של החוזה ולאכיפתו ובקשה זו נדחתה על שני חלקיה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אלון, ברק. החלטה - השופט אלון. עו"ד נ. לאונר למערער, עו"ד י. כהן למשיבים. 9.5.79).
ע.א. 630/78 - יוסף ופליקס ביטון נגד דוד מזרחי.
*תביעה עפ"י חוזה מכר מקרקעין שנרשם בו סכום נמוך כדי להשתמט ממס (הערעור נדחה ברוב דעות).
המשיב חתם על זכרון דברים עם המערערים ולפיו מכר להם דירתו בסכום של 400 אלף ל"י. לאחר מכן פנו לעורך דין להכנת חוזה ועורך הדין הכין תרשומת ללא שראה את זכרון הדברים ובתרשומת נרשם מחיר של 340 אלף ל"י בלבד וכן נרשמו בתרשומת כל תנאי ההסכם והצדדים חתמו על התרשומת. לאחר מכן חזר בו המשיב והמערערים הגישו תביעה לביצוע בעין. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בגין אי חוקיות, בקובעו כי הוברר שהצדדים הסכימו לנקוב בחוזה הפורמלי ובמסמכים האחרים סכום של 340 אלף ל"י במקום המחיר האמיתי כדי לאפשר לשני הצדדים, או לפחות למשיב, להשתמט מתשלום מיסים, ולכן החוזה הוא בלתי חוקי ובטל בהתאם להוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בכור וויתקון כנגד דעתו החולקת של השופט ברק.
השופט בכור בפסק דינו ציין כי מאחר שהובאו ראיות ברורות שהכוונה היתה להשתמט ממסים הרי החוזה הוא בלתי חוקי ואין ביהמ"ש יכול לאכוף אותו. השופט ברק בדעת מיעוט סבר כי על עניננו חל סעיף 13 לחוק החוזים שלפיו חוזה שנכרת למראית עין בלבד בטל. לדעתו התרשומת שנערכה אצל עוה"ד מהווה חוזה שנערך למראית עין וכבר בשל כך הוא בטל ואין צורך לבדוק אם אותו חוזה נגוע באי חוקיות. משהוברר שהחוזה למראית עין בטל, קם ועומד לפנינו ההסכם האמיתי שבין הצדדים והוא זכרון הדברים שנערך יום קודם לחתימת התרשומת. כיון שביהמ"ש המחוזי לא דן בשאלה אם זכרון הדברים עונה על כל הדרישות של חוזה בכתב, יש להחזיר אליו את הדין כדי להחליט אם זכרון הדברים עונה על דרישות החוק. בטלותו של החוזה למראית עין אין בו כשלעצמו להשפיע על אפשרות שבין הצדדים קיים חוזה נסתר על סך של 400 אלף ל"י ומן הראוי שאפשרות זו תיבחן ויבדק אם עפ"י דיני החוזים הנהוגים בישראל הגיעו הצדדים להסכם מחייב ביניהם.
השופט בכור העיר כי המערער לא העלה את הטענה המבוססת על סעיף 13 לחוק החוזים ועל כן אין להתייחס לשאלה אם התרשומת היא חוזה למראית עין שבטל ושיש להפעיל את החוזה הנסתר שהוא זכרון הדברים. השופט בכור הביע דעתו שלכאורה ספק אם ניתן לומר שסעיף 13 ולא סעיף 30 לחוק חל כאשר הצדדים לחוזה מסכימים לרשום מחיר נמוך מן המחיר האמיתי ועושים זאת כדי להונות את השלטונות.
השופט ויתקון, שהצטרף לפסה"ד של השופט בכור, העיר כי התלבט לא מעט בשאלה אם יש לראות בתרשומת חוזה למראית עין לפי סעיף 13 לחוק החוזים, אך אינו נוקט עמדה כלפי טענה זו באשר השאלה לא הועלתה בנימוקי הערעור ובסיכום הטענות של המערער ואין זה מן הראוי לעורר טענה כזו מיוזמת ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ויתקון, בכור, ברק. עו"ד ש. סרוב למערערים, עו"ד ד. אלדור למשיב. 13.6.79).
ע.א. 166/77 - נסים דדון נגד ברוך אברהם.
*חיוב בדמי תיווך (הערעור נתקבל).
המערער (להלן הקונה) פנה למשיב שהוא מתווך (להלן המתווך) בבקשה שימצא לו דירה לשם רכישתה. הקונה התחייב לשלם דמי תיווך גם אם יחתם רק זכרון דברים ואף אם יהיה זה הסכם נפסד. המתווך הביא בו ביום את הקונה לדירה, הפגיש את הקונה עם המוכר וערך ביניהם זכרון דברים בו צויין כי הצדדים רואים בזכרון הדברים הסכם מחייב וסופי וכי יערך חוזה פורמלי, אך גם אי חתימת חוזה פורמלי אין בה כדי לפגוע בכוחו המחייב של זכרון הדברים. למחרת היום כשבאו לחתום על חוזה, התברר כי מחצית הדירה רשומה ע"ש האשה וזו דרשה כי בחוזה ירשם סכום הנמוך מן הסכום ששולם בפועל. הקונה סירב, ואז סירבה האשה לחתום על החוזה. כיון שכך לא יצאה מכירת הדירה לפועל. המתווך דרש מאת הקונה תשלום דמי תיווך, הלה סירב לשלם
והמתווך הגיש תביעה בסדר דין מקוצר, בימ"ש השלום דחה את התביעה, ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את הערעור והערעור על כך נתקבל.
השופט אלון קבע בהזדמנות זו כי המתווך היה שליח של הקונה, שכן שליחות כהגדרתה בחוק הינה יפוי כח לעשות "פעולה משפטית", בהתאם לחוק החוזים המו"מ בין הצדדים כבר מהווה פעולה משפטית, ובעניננו המתווך לא הסתפק בהפגשת הצדדים אלא הכין זכרון דברים וניסח אותו, כיון שכך חייב היה לנהוג כלפי השולח בנאמנות. חובת הנאמנות כוללת בין היתר את החובה לנהוג בזהירות סבירה במילוי השליחות, ובעניננו הזהירות הסבירה חייבה לבדוק בספרי המקרקעין אם המוכר הוא הבעלים הרשום של הנכס. משהפר חובתו זו קמה לקונה עילה לביטול החוזה שבינו לבין המתווך ואין המתווך זכאי לדמי תיווך עפ"י החוזה.
השופט אלון הוסיף כי גם אם לא יוחלו הוראות חוק השליחות על המתווך, אין הוא זכאי לדמי תיווך. מתווך זכאי לדמי תיווך משגרם לכך שהצדדים יחתמו על חוזה מחייב ובעניננו אין לומר שנכרת חוזה מחייב בין המוכר לקונה. אין לקבל את טענת המשיב כי יצירת הקשר המחייבת את דמי התיווך כוללת גם את הזכות לתבוע פיצוי וכאן זכאי המשיב לתבוע פיצויים מאת המוכר. המתווך זכאי לקבל דמי תיווך אם עקב תיווכו הושג הסכם מחייב במטרה אותה התחייב המתווך להשיג וכאן המטרה היתה להשיג דירה ולא זכות לפיצויים. שונה היה המצב אילו המוכר היה פונה למתווך והמתווך היה תובע את הפיצויים מאת המוכר, שהרי המוכר ידע שאין הוא הבעלים וניתן היה לראות תנאי מכללא שהמוכר אחראי לכך שישיג את הסכמת הבעלים.
מ"מ הנשיא לנדוי: מסכים לקבלת הערעור מן הטעם שבין הקונה למוכר לא נכרת הסכם מחייב למכירת הדירה כולה. אין לומר שכל פגם בחוזה מכר הגורם לבטלות החוזה די בו כדי לשלול את זכות המתווך לדמי תיווך. אך כאן לא נכרת ההסכם מלכתחילה. מתווך יזכה לדמי תיווך מאת הקונה גם אם בעת כריתת החוזה המוכר איננו בעלים של הממכר, אם הותנה בחוזה, במפורש או מכללא, שהמוכר מתחייב להשיג את הקנין החסר או שהוא חייב להשיג את הסכמת בעל הקנין להעברת הממכר לקונה. לא כזה היה חוזה המכר הנדון. אין צורך בענין זה לדון בשאלה אם פעולת המתווך יכולה להיות פעולה משפטית.
השופט ויתקון: אין המתווך זכאי לדמי עמלתו באשר לא הציג לפני הקונה מוכר שבידו לספק לקונה את הנכס המבוקש, עם זאת אין לקבוע כלל שעל המתווך לודא את אמיתות ההוראות שהוא מקבל מכל צד משני הצדדים לעיסקה ומשחדלו לעשות כן נחשב כהפרת חובת הנאמנות שהוא חב לצד השני. חובה מעין זו חורגת מתחום זה של החיים המסחריים.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אלון. עוה"ד שנלר וגב' ר. יפה למערער, עו"ד ש. אבן עזרא למשיב. 14.6.79).
ע.א. 392/78 - מדינת ישראל נגד קואופרטיב דן השרון, אגודה צרכנית שיתופית.
*סיווג פריט לצרכי מס קניה (הערעור נתקבל).
הסכסוך בין בעלי הדין הוא לגבי סיווג מקרר, לצרכי תשלום מס קניה. המשיבה ייבאה מקרר מארה"ב ובהתאם לסייג שבפריט מסויים בצו מס קניה לא יחול מס קניה על מקרר שהוא בעל נתונים מסויימים "ואיננו מקרר הקפאה". השאלה שהתעוררה היתה אם המקרר דנא הוא "מקרר הקפאה" שאז לא יחול הסייג או שמדובר במקרר הקפאה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור על כך נתקבל. המילים "מקרר הקפאה" שבסייג הנ"ל זהות במשמעותן לביטוי האנגלי "פריזר" וברור מתיאור היצרן ומסמכי היבוא שהמקרר נחשב ע"י היצרן כפריזר, היינו מקרר הקפאה. גם המומחה מטעם המשיבה לא חלק על כך שהמקרר הוא מקרר מקפיא לפי מושג כללי של ביטוי זה. העובדה שאיננו מסוגל להקפיא מזון באותה דרגת קור ובאותה מהירות כדרוש בתקן
הישראלי איננה שוללת את המסקנה, שבלשון רגילה וכן בלשון האנשים הבקיאים בכך הוא נחשב למקרר הקפאה.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ח. ברנזון למערערת, עו"ד ה.א. פס למשיב. 18.6.79).
ע.א. 79+4/77/232 - פלוני נגד פלונית ופלונית נגד פלוני.
*החזקת ילדים (ערעורו של פלוני נתקבל והערעור השני נדחה).
שני הערעורים נוגעים למחלוקת בין זוג הורים מי מהם יחזיק בשני ילדיהם הקטינים שהאחד הוא בן 9 שנים והשניה בת 8 שנים. בני הזוג מסוכסכים ואינם חיים בצוותא, האם סובלת מהפרעות נפשיות, האב התנהג באלימות כלפי האשה, והילדים גם הם סבלו מהפרעות נפשיות שנבעו מהיחסים שבין ההורים. ביהמ"ש המחוזי נתן ב- 1976 פסק דין, שלפיו הילדים יהיו אצל האב משך שנה וחצי נוספים ואז ימסרו לאם, וכן הורה על פגישות בין האם לילדים בתקופת הביניים. אח"כ התברר שאין אפשרות לבצע את פסה"ד בדבר הפגישות, שכן הילדים התנגדו לכך והפגישות פגעו ביציבותם הנפשית. פקידת סעד פנתה לביהמ"ש לנוער לפי חוק טיפול והשגחה בנוער והשיגה הצהרה ששני הילדים הם נזקקים וכי עליהם להישאר אצל האב ואין להפגישם עם האם אלא לפי הוראות פקידת הסעד ובאמצעותה. על פסה"ד הראשון ערער האב ועל השני ערערה האם. הערעור של האם נדחה והערעור של האב נתקבל. ביהמ"ש העליון סקר את השתלשלות הדברים ואת הראיות שבאו לפני בתי המשפט דלמטה וכן מינה רופא פסיכיאטר לבדיקת המצב הנוכחי וקבע כי לטובת הילדים יש לקבל את הסידור כפי שקבע ביהמ"ש לנוער. כיון שכך ביטל ביהמ"ש העליון את החלטת ביהמ"ש המחוזי הראשונה שהילדים יעברו לאם. זאת בעקבות ההתפתחויות שחלו לאחר פסה"ד, אם כי בעת פסה"ד יכול היה השופט להגיע למסקנות שאליהן הגיע. כן הורה ביהמ"ש העליון כי הפגישות בין הילדים לאם יהיו בהתאם לפסק דינו של ביהמ"ש לנוער. ביהמ"ש העיר כי גם אם אשם האב בכך שהילדים אינם רוצים להיפגש עם האם גם כך טובת הילדים היא הקובעת וכדי למנוע מהם פגיעה נפשית יש לבטל את הוראת ביהמ"ש המחוזי בדבר הפגישות התכופות שבין האם לילדים גם אם יוצא כי "חוטא נשכר".
ביהמ"ש העליון קבע כי אין כל מניעה שפקידת סעד תפנה לביהמ"ש לנוער בהתאם לחוק הנוער בענין החזקת הילדים, גם אחרי שיש פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בדיון בין ההורים מי יחזיק את הילדים, אם כי על פקידת הסעד להשתמש בסמכותה רק לעיתים רחוקות וכשהדבר הכרחי.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד כספי לאב, עו"ד בן מנשה לאם, עו"ד א. ראב למדינה. 21.6.79).
ע.א. 661/78 - חנוך שטיין נגד עירית חיפה.
*מס עסקים (הערעור נדחה).
המערער מייצר מזרונים וכריות נוי בחיפה ועליו לשלם מס עסקים. חוק העזר מטיל מס עסקים לפי מבחנים שונים והמס על יצרנים נמוך לעומת המס על בעלי עסק סיטוני. יצרן שיש לו גם עסק סיטוני ישלם לפי הסעיף הגבוה יותר, היינו של עסק סיטוני. ההגדרה של עסק סיטוני הוא: עסק שבו מוכרים סחורה לשם מכירתה שנית כמות שהיא . . . למעט מכירה במקום הייצור; עסק שבו מוכרים סחורה לבעל מלאכה לבעל מקצוע וכו', וכשמדובר במכירה לבעל מלאכה אין הפטור של מכירה במקום היצור. המערער מוכר את הסחורה במקום היצור לסיטונאים ולסוחרים באופן רגיל וכן הוא מוכר סחורה לבעלי מלאכה ולבעלי מקצוע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גם אם המערער אינו חייב לשלם בתור עסק סיטוני בגין מכירה לסוחרים שהוא מוכר במקום הייצור, הרי הוא
חייב בגין מכירה לבעלי מלאכה או לבעלי מקצוע וכו'. ביהמ"ש המחוזי נתן רשות ערעור בשאלה אם מי שהוצא מההגדרה של עסק סיטוני לפי החלופה הראשונה ניתן לחייב אותו בתשלום לפי החלופה השנייה. ביהמ"ש העליון השיב על כך בחיוב. הן ביהמ"ש המחוזי והן ביהמ"ש העליון הביעו פליאה על שום מה יגרע חלקו של הייצרן המוכר סחורתו לבעל מלאכה, לבעל מקצוע, לייצרן וכו' לעומת יצרן שמוכר סחורה לסוחרים. ברם, קבע ביהמ"ש העליון, העובדה שהתוצאה אינה משביעת רצון, אינה יכולה לגרום לכך שביהמ"ש יפסוק שלא לפי כוונתו הגלויה של המחוקק שהיא ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד ליפשיץ למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 14.6.79).
ע.א. 230/77 - זילבר ביתן ואח' נגד עזבון המנוח זלמן אייגין ואח'.
*אי ביצוע הסכם מכר דירה (הערעור נדחה).
בין המנוח זלמן אייזין ואשתו ובין המערערים נחתם חוזה שבו התחייבו המשיבים למכור ולהעביר משק שלהם במושב אביחיל למערערים במחיר של 125 אלף ל"י. שולמו 10 אלפי ל"י ואת היתרה היו אמורים המערערים לשלם עם קבלת החזקה בממכר בפועל. בסעיף י' של החוזה, שלגביו נטושה המחלוקת, נקבע כי חודש מיום אישור חברות הקונה במושב אביחיל יבוצעו ע"י הצדדים הדברים הבאים: תבוצע העברה פורמלית של זכויות המוכר לקונה, תימסר החזקה במשק לקונה, ישולם הסך 115 אלף ל"י עם קבלת החזקה בפועל. צויין כי ההסכם כפוף להסכמת מינהל מקרקעי ישראל "ובאם מסיבה כלשהי הסכמה זו לא תנתן יהיה ההסכם בטל. עד הגשת התביעה לא הועבר הממכר על שם הקונים אם כי החזקה במשק, בלי בית המגורים, נמסרה לקונים. המוכרים סירבו להעביר את הממכר ע"ש הקונים ולמסור להם את החזקה בבית המגורים, בטענה שהחוזה בוטל כיון שלא נתקבלה הסכמת המינהל, וכן באשר הקונים הפרו את החוזה בכך שלא שילמו את יתרת המחיר במועד שנקבע בחוזה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענות המוכרים והערעור נדחה. מינהל מקרקעי ישראל הודיע בהתחלה כי באופן עקרוני אין מניעה מצידו להעברת זכות החכירה, אך במכתב למערערים דרש תצהיר כי אין למשפחת המערערים שום קרקע אחרת. המערערים לא עשו דבר לשם קבלת הסכמת המינהל ולא השיבו עד הגשת התביעה על שאלת המינהל. נשלחה הודעה מהמינהל למזכירות המושב כי מכיון שדרישות המינהל לא נתמלאו ע"י המערערים, ומכיון שקרוב ל- 50 מחברי המושב מתנגדים לקבלת המערערים ואין ברצון המינהל להיות צד לסכסוכים, אין הוא נותן את ההסכמה להעברת הממכר. בין אם צדק המינהל בסרובו לתת את הסכמתו ולדעת ביהמ"ש העליון צדק המינהל, ובין אם לא צדק, הרי לפי ההסכם אם המנהל לא יתן את הסכמתו מכל סיבה שהיא יבוטל ההסכם, אשר לעילה השניה של הפרת החוזה ע"י המערערים - משלא שילמו את יתרת המחיר במועד שנקבע הפרו המערערים את החוזה הפרה יסודית. המערערים לא הצליחו להשיג בזמן אישור מאגף מטבע חוץ לכסף שהביאו בהיותם אזרחי צרפת, ובינתיים חל פיחות בלירה הישראלית, והמוכרים דרשו העלאת מחיר בעוד הקונים דחו את הדרישה. משנכשל המו"מ בקשר להעלאת המחיר, רשאים היו המוכרים להודיע על ביטול ההסכם עקב ההפרה.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. ירון למערערים, עו"ד א. לוי למשיבים. 21.6.79).
ע.א. 756/78 - גינה בן קיקי נגד יעקב בן קיקי.
*ביצוע צו בימ"ש להחזרת פריטים שהוצאו ע"י הבעל מדירת בני הזוג (הערעור נתקבל בחלקו).
בין בני הזוג מתנהלים הליכים משפטיים ובין היתר קבע ביהמ"ש מזונות לאשה וכן הורה כי שני הצדדים, שעזבו את דירת בני הזוג,
יחזירו לדירה את הרהיטים שהוציאו. ביהמ"ש המחוזי התייחס באופן כללי לפריטי הריהוט שבעלי הדין הודו בעדותם שהוציאו מן הדירה אך כמסתבר לא הודה הבעל בפריטים שהוציא ואי אפשר לבצע את החלטת ביהמ"ש המחוזי. המערערת ערערה וביקשה כי ביהמ"ש יקבע בדיוק מה הם הרהיטים שעל הבעל להחזיר וכן טענה נגד מיעוט שכר טירחת עוה"ד שנפסק. הערעור נתקבל בחלקו. אכן חלה טעות בהחלטת ביהמ"ש מאחר שאין בדברי המשיב כל פרוט של רהיטים שהוציא. טענת המשיב כי הוציא כבר מרשותו את המטלטלין והציוד ולכן לא תהיה כל תועלת בדיון חוזר בנושא זה לאו טענה היא. גם אם יצאו הפריטים בינתיים מידיו של המשיב הרי יוכל ביהמ"ש לתת דעתו למצב שנוצר ולהורות את ההוראות המתבקשות מכך. אי לכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיחליט מה הפריטים שעל המשיב להחזיר לדירה או יחליט כל החלטה אחרת המתבקשת בנסיבות ענין.
אשר לטענה לענין מיעוט שכר הטירחה - הסמכות לקביעת ההוצאות ניתנת לביהמ"ש הדן בענין, וההפניה אל כללי לשכת עורכי הדין איננה אלא בגדר הנחיה כללית.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר, עו"ד י. גאגין למערערת, עו"ד נ. רבינוביץ למשיב. 29.4.79).
ע.א. 625/78 - אברהם הדר נגד פרחיה הדר ואח'
*ביטול צו איסור כניסה של הבעל לדירה (הערעור נתקבל).
בין הצדדים התנהלו דיונים בבי"ד רבני ובד בבד פתחה האשה בהליכים בביהמ"ש בעניני מזונות ואיסור כניסת הבעל לדירת בני הזוג. לאחר שביה"ד הרבני האזורי קבע כי הבעל מתנהג באלימות כלפי אשתו וכי עליו לתת לה גט פסק ביהמ"ש המחוזי מזונות לאשה ולילדים, אסר על הבעל להיכנס לדירת בני הזוג ובהתאם להסכם קודם של בני הזוג הורה כי עם מתן הגט יועברו זכויות הבעל בדירה על שם האשה. בינתיים קיבל ביה"ד הרבני הגדול את ערעור הבעל וקבע כי אין לומר שהבעל התנהג באלימות כלפי אשתו והחזיר את התיק לביה"ד הרבני האזורי שישמע הוכחות הצדדים לענין אלימות הבעל והיחסים ביניהם ויפסוק לגוף הענין. ביהמ"ש העליון התיר הגשת פסה"ד של ביה"ד הרבני הגדול בשלב הערעור, ולנוכח קביעה זו קיבל את ערעורו של המערער. ביהמ"ש המחוזי סבר שבית הדין הרבני גמר את מלאכתו ולכן הוסר המכשול של שיפוט מקביל. משנתקבל הערעור ע"י ביה"ד הרבני הגדול שוב מתקיים דיון בביה"ד הרבני. אי לכך קבע ביהמ"ש העליון כדלהלן : מסקנות ביה"ד האזורי בדבר אלימות הבעל אינן קיימות עוד ויכול ביהמ"ש לשמוע בעצמו ראיות בקשר לטענת האלימות או לחכות להחלטה החדשה של בית הדין הרבני; אם תביעת המזונות לא נכרכה בתביעת הגירושין מוסמך ביהמ"ש המחוזי לדון בענין והוא הדין לענין הדירה. אם, מאידך, הענין היה תלוי מעיקרו בביה"ד הרבני, הרי שביהמ"ש המחוזי אינו צריך לתת ידו לכפל ההליכים ולריבוי ההתדיינויות. פסה"ד של ביה"ד הרבני הגדול ניתן בטרם סיום ההליכים בביהמ"ש המחוזי והמערער לא הגיש אותו לביהמ"ש המחוזי. לפיכך לא נפסקו לו הוצאות בערעור. (בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד מ. קניאל למשיבים. 19.6.79).
ע.א. 51/79 - זאב דויטש נגד רוזה דויטש
*מזונות (הערעור נדחה).
בשעתו קבע ביה"ד הרבני האזורי כי האשה היא מורדת ובעקבות זאת פסק ביהמ"ש המחוזי מזונות רק לילד. בינתיים בוטל פסה"ד ע"י ביה"ד הרבני הגדול וביהמ"ש העליון דן בשעתו בנושא לאחר שבוטלה הקביעה כי היא מורדת. כשהוחזר הדיון לביה"ד האזורי חזרה המשיבה ותבעה מזונות עבורה ועבור בנה בביהמ"ש המחוזי. המערער הגיש כתב הגנה אך הוא נמחק באשר לא נתמלאו תקנות סדר הדין, ניתנו לו שתי ארכות
והוא לא מילא אחר דרישת התקנות ואז ניתן פס"ד שחייב את המערער לשלם למשיבים מזונות בסך 4 אלפים ל"י לחודש, צמוד למדד. הערעור נדחה. לא ברור במה ראה ביהמ"ש המחוזי שינוי נסיבות לענין מזונות הקטין, אך באשר למזונות האשה שינוי הנסיבות מתבטא בכך שהוסר המחסום שנבע מהכרזתה כמורדת. בינתיים עזב המערער את הארץ וב"כ מעלה טענה דיונית כי הדיון בביהמ"ש המחוזי לקה בפגמים לאחר שביהמ"ש לא דחה את הדיון כשנתבקש לכך ולא הסתפק בתצהיר של אחי המערער. אין ממש בטענה זו. אין חולק שהמערער יצא את הארץ ולא יודעים את מקום שהותו וכתובתו. הגשת תצהיר ע"י אחר טעונה הרשאה של ביהמ"ש אך כזאת לא נתבקשה וממילא גם לא ניתנה. אשר לטענה המהותית בדבר חוסר סמכות של ביהמ"ש המחוזי - למעשה לא היה צורך לדון בטענה זו לאור האמור לעיל, אך גם לגופו של דבר אין בה ממש. הטענה היא כי תלויה ועומדת תביעה לגט בביה"ד הרבני ושם נכרכו עניני המזונות לאשה. כבר פסק ביהמ"ש המחוזי בהליך הקודם שכריכת המזונות לא נעשתה בכנות, וקביעה זו בעינה עומדת, ולא הועלתה כל טענה ולא הובאה כל ראיה שיהיה בה כדי להצדיק דיון חוזר בקביעה זו.
המערער והמשיבים צירפו לסיכומים ראיות שלא הוגשו בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין, והועלו טענות עובדתיות שלא היו בגדר ממצאי בית המשפט, וכדי לרסן נוהג זה החורג מן המותר עפ"י תקנות סדר הדין, לא נפסקו הוצאות בערעור זה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר, החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. קניאל למערער, עו"ד בן דרור למשיבים. 19.6.79).
ע.א. 518/78 - יוסף והבה נגד אסתר והבה
*סדרי דין בבקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחר (הערעור נדחה).
המערער ביקש פס"ד הצהרתי כי מחצית דירה שרכשה אשתו מעמידר בתור עולה חדשה שייכת לו מכח העיקרון של שיתוף נכסים עקב מאמץ משותף. הדיון בתובענה נקבע ליום 23.5.78, הצדדים הוזמנו כדין והמערער לא התייצב, ולבקשת המשיבה דחה ביהמ"ש את התביעה. התובע פנה אל ביהמ"ש בבקשה לבטל את פסה"ד וטענתו היתה כי חשב שהמשפט נקבע ליום 20.5.78. ביהמ"ש דחה את הבקשה מן הטעם שהמערער הוזמן כדין ויכול היה לקרוא בבירור שמדובר ביום 23.5.78. על החלטה זו הוגש הערעור וכאן קיבל המערער רשות להגיש ראיה נוספת. ברם לערעור אין תקנה, הואיל והחלטה הדוחה בקשת בעל דין לבטל פסק דין שניתן בהיעדר, מהווה החלטה אחרת שאין עוררין עליה אלא ברשות, והערעור דנא הוגש ללא נטילת רשות ולפיכך לא צריך היה להתקבל לרישום. המערער מדגיש שהוא מנהל את המשפט ללא סיוע עורך דין ואולם בעל דין המנהל ענינו בעצמו אינו יכול לזכות בזכות יתר לעומת בעל דין הפונה לעורך דין.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אלון, בכור. - החלטה - הנשיא זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד מ. הוכברג למשיבה. 24.6.79).
ע.א. 30/79 - נתן רוזלי נגד צביה רוזלי ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל).
בתיק קודם חייב ביהמ"ש המחוזי את המערער לשלם למזונות המשיבים סכום של 1,300 ל"י מדצמבר 1976 צמוד למדד כשקיצבת הביטוח הלאומי תשולם לידי המשיבים. באוקטובר 1977 החליט ביהמ"ש המחוזי לחייב את המערער לשלם 4 אלפים ל"י לחודש מזונות וכן אסר על המערער להיכנס לדירת בני הזוג למשך שנה, תוך מתן רשות למערער לבקש את ביטול צו האיסור כעבור שנה. הערעור נתקבל. לא ברור מפסק הדין מה הן הסיבות שהניעו את ביהמ"ש לחזור ולדון בסכום המזונות שנפסק זמן לא רב לפני כן. אשר לצו איסור הכניסה לדירה - במהלך הדיון הסכים המערער כי ינתן צו מניעה זמני לתקופה מוגבלת, ועל יסוד זה ניתן צו זמני שנועד לעמוד בתוקפו לא יותר מאשר שנה ואם פסק הדין בתביעה יהיה לפני כן לא יעמוד בתוקפו אלא אם יאושר בפסק הדין הסופי.
לאחר מכן לא היה כל דיון בנושא וביהמ"ש אישר את צו המניעה למשך שנה ללא שהצדדים השמיעו דבריהם לענין. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שיקבע ממצאים וינמק את החלטתו בענין הדיון מחדש במזונות והשיקולים בענין הצו האוסר על המערער את הכניסה לביתו.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. כהן צידון למערער, עו"ד צ. סמוכה למשיבים. 11.6.79).
ע.א. 580/77 - עזבון המנוח מאיר מוזס כהן ואח' נגד עירית חיפה
*גובה הפיצויים בהפקעת מקרקעין (הערעור נתקבל בחלקו).
הערעור הוא של שלושה עזבונות שבבעלותם היו שלוש חלקות אדמה בגוש 11199 בחיפה בין שכונת זיו וקרית הטכניון. עירית חיפה הפקיעה את הקרקע לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) והדיון הוא באשר לגובה הפיצויים. הוגשו הערכות של שמאים מטעם המערערים ומטעם המשיבה, כשהשמאי מטעם המערערים מעריך את השווי ב- 200 ל"י למ"מ בשתי חלקות וב- 140 ל"י למ"מ בחלקה אחת, באשר שתי החלקות סמוכות לכביש העובר בשטח, וחלקה אחת נמצאת בפנים השטח. שמאי מטעם המשיבה העריך את החלקות הראשונות ב- 115 ל"י למטר והאחרונה ב- 90 ל"י למטר. השטח כולו עובר תכנון מחדש וביהמ"ש המחוזי לא התחשב במיקום החלקות באשר בתכנון מחדש אין לדעת היכן היו מקבלים הבעלים את החלקות. לפיכך קבע פיצוי אחיד של 110 ל"י למטר בהסתמכו על קביעה קודמת בסכום זה באותו אזור כשפסה"ד הגיע לביהמ"ש העליון ואושר. הערעור נתקבל. בנושא שהגיע לביהמ"ש העליון היו שתי החלקות פנימיות ואילו כאן מדובר בשתי חלקות הסמוכות לכביש. צריך היה להביא בחשבון ששתי החלקות הסמוכות לכביש היו בודאי נהנות לבסוף, אחרי תכנון כולל בדרך חלוקה מחדש של כלל השטח, מן הפיתוח הקיים ברחוב הסמוך ואין להניח בשום אופן שאיזה תכנון סביר היה מרחיק שתי חלקות אלה מן הרחוב העובר במקום. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון לשנות את ההערכה ולקבוע מחיר של 140 ל"י למטר של שתי החלקות הראשונות ו- 105 ל"י למטר של החלקה האחרונה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. מקליס למערערים, עו"ד ש. ברזילי למשיבה. 20.6.79).
ע.א. 499/78 - מוחמד עמראן נבולסי נגד מועצת בתי העלמין היהודיים ירושלים
*סילוק יד מחלקת קרקע שהיתה מוקנית לאפוטרו' הכללי הירדני (הערעור נדחה).
המשיבה, לצורך תובענה זו עומדת בנעליו של האפוטרופוס הכללי, תבעה סילוק ידו של המערער מחלקה 12 בגוש פלוני בכפר סילוון. האפוטרופוס טוען לזכות בעלות בחלקה זו מכח הוראת סעיף 5 (א) בחוק סדרי משפט ומינהל תש"ל הקובע כי מקרקעין הנמצאים בשטח תחולתו של צו החלת המשפט הישראלי וערב היום שבו עבר השטח להחזקת צה"ל הם היו מוקנים לממונה הירדני על רכוש האוייב, מוקנים מיום תחילתו של הצו לאפוטרופוס הכללי. כדי להצליח בתביעתה היה על המשיבה להוכיח שהחלקה הנדונה היתה מוקנית לפי החוק הירדני לממונה הירדני על רכוש האויב. מבין הראיות סמך ביהמ"ש המחוזי על שלושה אלה: א. בספרי האחוזה הירדניים נרשמה החלקה 11 הגובלת בחלקה 12 הנ"ל על שם המערער, ובגבולה של חלקתו מצד מערב (שם נמצאת החלקה 12) נרשם "האפוטרופוס על נכסי האוייב", ולא זו בלבד שהמערער חתם על בקשת הרישום ובה ציון גבול זה אלא שהמערער חתם כעד על תעודת המוכתר של הכפר שבה הם מאשרים ומעידים עפ"י ידיעתם האישית שגבולה המערבי של חלקה 11 הוא "האפוטרופוס על נכסי האוייב". ב. בתיק ספרי האחוזה שבו נרשמה חלקה 11 על שם המערער מצוי רישום של הרשם שדרש את הסכמת השכנים הגובלים בחלקה הנ"ל והאפוטרופוס הכללי הטביע חותמו הרשמי על מפת הגבולות לאות הסכמה. ג. בכתב תביעה שהגיש
בשעתו המערער נגד אחיו בבימ"ש ירדני כתב מפורשות שחלקתו גובלת מצד מערב עם "הממונה על רכוש האוייב". די והותר בראיות אלה שהחלקה היתה מוקנית לממונה הירדני על רכוש האוייב.
טוען המערער שלפי החוק הירדני אין מקרקעין מוקנים לממונה אלא אם הוקנו לו בצו הקניה ולטענתו לא הוכח שהחלקה הוקנתה לממונה כדין. בטענה זו אין ממש. הממונה הירדני פעל פעולה רשמית בתוקף תפקידו בכך שהטביע חותמו על מפת הגבולות, וחזקה על פקיד ציבור, אפילו בממלכת האויב, שמילא תפקידו הרשמי כדיני ממלכתו. אך אפילו תאמר שפקידי ממלכת האויב אינם עומדים בחזקה שפעלו כדין, על כל פנים יש בהפגנת בעלותו של הממונה הירדני על החלקה משום ראיה מסתברת עד למאד, אשר במשפט אזרחי די בה כדי להעביר על שכם המערער את כל עומס הראיה לסתור.
הבעלות לפי סעיף 5 הנ"ל עוברת לאפוטרופוס הכללי בין אם ידוע מי היה הבעלים של הקרקע לפני שנתפסו ע"י הממונה הירדני ובין אם לא ידוע. ברם גם אם נכונה טענת המערער שצריך שיהיה ידוע מי היו הבעלים הקודמים של החלקה, הרי המשיבה יצאה ידי חובת הראיה שהיא היתה הבעלים הקודם של החלקה בהגישה מסמך רשמי של ממשלת ארץ ישראל משנת 1939 בו צויינה החלקה כבית עלמין יהודי.
אשר לטענת המערער כי רכש בעלות בחלקה ע"י החזקה ועיבוד - ביהמ"ש המחוזי שמע את המערער ואת עדיו והגיע למסקנה שלא הוא ולא מורשיו החזיקו בחלקה או עיבדו אותה ואין להרהר אחר קביעה עובדתית זו. בנסיבות האמורות לא צריכה להתעורר השאלה אם לא נסתתמו טענות המערער כאילו רכש זכות קנין בחלקה הנדונה, לאחר שהודה, ע"י חתימתו על מפת הגבולות שחלקה זו היא בבעלות הממונה על רכוש האויב. לכאורה חתימה זו מונעת תביעת בעלות וכבר נפסק בעבר שמשחתמו בעלים על מפת גבולות והגישוה לרשויות הרישום, מושתקים הם מלטעון שהשכן שצויין על ידיהם אינו בעל החלקה הגובלת.
(בפני השופטים: י. כהן, ח. כהן, ברק. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. גבע למערער, עו"ד צ. הכהן למשיבה. 18.6.79).
המ' 473/79 - אברהם בן דיין ואח' נגד אי.די. אס . . . בע"מ
*צו מניעה זמני (הבקשה נתקבלה).
המשיבה היא סוכנת של חברה קנדית העוסקת בשינוע מטענים והביאה ארצה מטען השייך למבקשים. המשלוח עדיין נמצא בידי המשיבה המסרבת למוסרו למבקשים לפי הוראה שקיבלה מהחברה בקנדה בעקבות צו שיצא בבימ"ש קנדי לאחר שהמבקש הסתבך בהליכי פשיטת רגל והנאמן ביקש לשים ידו על אותו משלוח. המבקשים ביקשו צו הצהרתי כי המשיבה מחזיקה ברכושם שלא כדין, ביהמ"ש המחוזי החל לדון בתובענה, אך באמצע עדות המבקש קטע את הדיון ונתן פס"ד הדוחה את התובענה לעיצומה. כדי למנוע החזרה מיידית של המטען לקנדה הורה ביהמ"ש על צו מניעה זמני למשך 14 ימים כדי שהמבקשים יוכלו לערער ולהגיש בקשה להמשיך את צו המניעה. המבקשים הגישו ערעור וביקשו להאריך צו המניעה הזמני ובקשתם נתקבלה. אם יוחזר המטען לקנדה לפני שהערעור ישמע לא יהיה לערעור טעם כלשהו. השיקול המכריע במקרים כגון אלה הוא שמירה על המצב הקיים עד ההכרעה בסכסוך.
(בפני: השופט אשר. 28.6.79).
המ' 486/79 - יצחק גמזו נגד דוד גולוב
*בקשה לעיכוב ביצוע החלטה (בקשה לעיכוב ביצוע החלטה - הבקשה נדחתה).
שני בעלי הדין הם אחים יורשי אמם המנוחה, אחד מנכסי העזבון היא דירת המנוחה. היורשים לא באו לידי הסכם בקשר לחלוקת הדירה והמשיב פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה עפ"י סעיף 113 לחוק הירושה
שהדירה תמסר ליורש המרבה במחיר שלא יפחת ממחיר השוק. לביהמ"ש המחוזי הוגשו לאחר מכן הצעותיהם של שני הצדדים ובפסק דינו החליט ביהמ"ש לקבל את הצעת המשיב לרכישת הנכס. הוגש ערעור ע"י המבקש וגם בקשה לעיכוב הביצוע וזו נדחתה. בינתיים פנה המשיב למשרד ההוצאה לפועל ואז התברר כי אין בפסה"ד צו מפורש שיש למסור את הדירה לידי המשיב. יו"ר ההוצאה לפועל פנה בבקשת הבהרה לביהמ"ש המחוזי וניתנה החלטה שיש לנקוט נגד העותר בהליכי הוצאה לפועל, להוציאו מהחזקתו בדירה ולמוסרה לידי המשיב. גם על החלטה זו הוגש ערעור ע"י העותר וכן בקשה נוספת לעיכוב ביצוע. גם הפעם נדחתה הבקשה.
טענת ב"כ המשיב שיש לדחות את הערעור על הסף משום שמדובר בהחלטה אחרת שעליה צריך תחילה לקבל רשות ערעור לא נתקבלה. הלכה פסוקה היא שפירוש או הבהרה שניתנים ע"י ביהמ"ש אחרי הוצאת פסה"ד המקורי, דינם כדין השלמה של פסה"ד גופו, עם זכות ערעור באותה מידה שהיתה לגבי פסק הדין המקורי.
ברם יש לדחות את בקשת המבקש לגופה משני טעמים - טעם דיוני וטעם מהותי, הטעם הדיוני הוא שיש לבקש את העיכוב באותה ערכאה שהוציאה את ההחלטה ורק אם אותה ערכאה סירבה לעכב את הביצוע רשאי ביהמ"ש שלערעור לצוות על העיכוב. המבקש פנה ישר לביהמ"ש שלערעור וכבר בשל כך יש לדחות את הבקשה. ברם, גם מן הטעם המהותי יש לדחות את הבקשה. כלל הוא שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים אלא אם כן קיימת סכנה כי ביצוע פסה"ד יסכל את עצם הערעור ויהפוך אותו למיותר. בעניננו אין חשש כזה. מה גם שהמשיב הצהיר כי אם תימסר לו ההחזקה בדירה לא יעשה בה כל דיספוזציה כל עוד לא יסתיים הדיון בערעורים שהוגשו.
אין גם לקבל את טענת המבקש כי החלטת ביהמ"ש המחוזי למסור את החזקה למשיב כמוה כמתן צו פינוי נגד העותר וצו פינוי הינו בסמכות בימ"ש השלום בלבד. חוק הירושה מסמיך את ביהמ"ש המטפל בעניני עזבון למסור את הדירה ליורש המרבה במחיר, כאמור בסעיף 113 הנ"ל, והרי זו סמכות מיוחדת והוראותיו של החוק המיוחד במקרה זה גוברות על הוראות החוק הכללי, הוא חוק ביהמ"ש.
(בפני : השופט אשר. עו"ד נ. לוי למבקש, עו"ד גושן למשיב. 3.7.79).
המ' 863/78 - דניאל לוי ושמעון דרעי נגד עליזה רחמים ואח'
*בקשה לערעור בדרגה שניה על צו פנוי (הבקשה נדחתה).
המשיבים הינם בעלי הבית של דירה. המבקש דניאל לוי היה דייר מוגן והעביר את הדירה למבקש שמעון דרעי לפי הרשאה של בית הדין לשכירות, ביהמ"ש המחוזי ביטל את ההרשאה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. כדי לזכות בהגשת ערעור שני לביהמ"ש העליון לא די בכך שבעל דין יצביע על אפשרות שערכאה קודמת טעתה, אלא דרוש שיראה שעולה מפסה"ד שאלה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית המצדיקה דיון נוסף. השאלה האחת שיכולה היתה, אולי, להצדיק את בקשתו של דרעי היתה אם מבקש זה צריך לפנות את הדירה כאשר נכנס לתוכה כשהחלטת בית הדין לשכירות היתה בתוקף. אולם, מפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי עולה שדרעי לא היה בחזקת רוכש זכויות בתום לב, שכן הוא ידע שבעלות הבית הגישו ערעור על החלטתו של ביה"ד לשכירות. כל אחד משני המבקשים חוייב לשלם למשיבים 10 אלפים ל"י הוצאות הבקשה.
(בפני : הנשיא זוסמן. עו"ד ח. גירון ללוי, עו"ד מ. מזובר לדרעי, עו"ד מ. מצא למשיבים. 5.6.79).
ב.ש. 139/79 - אבנר הררי ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (פריצה) (הערר נדחה).
שלושת העוררים הועמדו לדין, יחד עם אדם רביעי, בכתב אישום המייחס להם פריצה לתוך חנות וגניבת סחורות בשווי של כמליון ל"י. הסחורה נתפסה
אחרי 10 ימים בביתו של נאשם חמישי שהוא אחד מעדי התביעה. נטען כי עד התביעה כופר באשמה ויועמד לדין בהליך נפרד ויש לחשוש שדינו לא יסתיים בהקדם ובירור דינם של שלושת העוררים ישתהה עקב כך עוד יותר. שלושת העוררים נעצרו עד תום ההליכים והנאשם הרביעי שוחרר בערובה. הערר נדחה, יש בידי המדינה ראיות שהן בחזקת סיוע לעד התביעה, חלק מן הסחורה נתפס בבית שנים מן העוררים והעורר השלישי נתפס בביתו של עד התביעה בעת מכירת הסחורה הגנובה. נוכח המשקל של חומר ראיות זה וחומרת העבירה מן הצורך שלא לתת לעוררים להתהלך חופשי עד לבירור דינם.
ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים לא מחמת חומרת העבירה, בקבעו כי חומרת העבירה כשלעצמה איננה עולה עד כדי טעם למעצר הנאשם עד תום ההליכים. אכן, אמרות כאלה נאמרו פה ושם גם ע"י שופטי ביהמ"ש העליון, ואולם לדעת נשיא ביהמ"ש העליון מן הראוי ומן הרצוי לקבוע שיש ענינים אשר בהם המעצר עד לתום ההליכים הוא מחוייב המציאות מפאת חומרת העבירה בלבד, כל עוד יש בידי המדינה ראיות בעלות משקל מספיק כדי להבטיח הרשעה. אכן לביהמ"ש שיקול דעת אם לשחרר את הנאשם על בירור דינו או לא, אך ככל שהעבירה חמורה יותר מעצרו של נאשם מוצדק יותר ובלבד שהראיות מצדיקות זאת. מקום שהרשעת אדם בעבירה חמורה כמעט ודאית או קרובה לכך, האינטרס הציבורי מחייב שלא יתהלך חופשי.
נימוקו של ביהמ"ש המחוזי למתן צו המעצר היה כי חומרת העבירה מחייבת דיון מהיר באישום והואיל ונאשמים עצורים זוכים בדין קדימה בקביעת התאריך לבירור דינם לכן הוא מורה על מעצר העוררים. נימוק זה מעוות לחלוטין. בתי המשפט נוהגים לזרז בירור דינם של עצורים לעומת אלה שאינם עצורים, אבל אין להורות על מעצר אנשים כדי שדינם יתברר בהקדם. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את הנאשם הרביעי בערובה, ואם כי אותו נאשם צעיר משותפיו לפשע ומשרת בצבא הרי היתה ראיה כי הוא ניסה להדיח עד לשנות עדותו. קשה לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי ונימוקיו לגבי הנאשם הרביעי. עד כמה שאפשר יש לנהוג יחס שווה לגבי נאשמים אחדים בענין שווה. אולם המעשה נושא האישום הוא כה חמור שאין להוסיף חטא על פשע ולשחרר גם את שלושת העוררים משום שהנאשם הרביעי שוחרר.
(בפני : הנשיא זוסמן. עו"ד ר. לב לעוררים, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 12.6.79).
ב.ש. 127/79 - מחמוד אבוזר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (מרמה) (הערר נתקבל).
בימ"ש השלום הורה על שחרור העורר בערובה, ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד גמר ההליכים והערר נתקבל. ביום שנקבע לדיון בערר הפעילו פרקליטים בשירות המדינה עיצומים ואיש מן הפרקליטים לא הופיע. רק במהלך הישיבה הגיעה בקשה לדחות את שמיעת הערר, אך הנשיא זוסמן דחה את הבקשה. הוא מתח ביקורת על העיצומים של פרקליטי המדינה וקבע כי למעשה דינם כדין עורכי דין שאינם ממלאים את החובה המוטלת עליהם לפי חוק לשכת עורכי דין לייצג נאמנה את שולחיהם. פרקליט הרוצה לנקוט עיצומים צריך להתפטר משירות המדינה וכך לא לייצג את שולחו. לגופו של ענין קבע הנשיא כי על אף המספר הרב של העבירות שבהן מואשם העורר, שהן עבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי ומעשי תרמית, אין זה מן ההכרח להחזיק את העורר במעצר.
(בפני : הנשיא זוסמן. עו"ד עבדאללה טהא לעורר. 29.5.79).
ב.ש. 179/79 - מדינת ישראל נגד עבדאללה ג'יבלי
*שחרור בערובה (סמים) (הערר נתקבל) המשיב הואשם בעבירה של החזקה וסחר בסמים מסוכנים, ביהמ"ש המחוזי הורה תחילה על מעצרו עד תום ההליכים, אך לאחר מכן שינה את החלטתו וציווה על שחרור בערובה וזאת משני טעמים - הטעם הראשון הוא אישיותו של עד התביעה
העיקרי שבינתיים נעצר שוב, והטעם השני שבגלל עומס העבודה בביהמ"ש יידחה הדיון במשפט למשך כחצי שנה. הערר נתקבל. אין ספק שהיה בשני הטעמים הנ"ל כדי לגרום לעיון מחדש בשאלת המעצר של המשיב, ואולם שני הטעמים לא היו מדויקים. מסתבר כי העד העיקרי פעל ביוזמת המשטרה וקיבל מידיה שטרי כסף מסומנים ואלה נמצאו אצל המשיב. זאת בודאי הראיה המסייעת לעדות עד התביעה ויש עוד ראיות סיוע, העובדה שהעד הינו עבריין היה ידוע כבר בזמן ההחלטה על מעצר המשיב עד תום ההליכים, והסתבכותו הנוספת של העד אין בה כדי לשנות מאופיו הידוע של עד זה. גם הטעם השני אינו מדויק שהרי משפטו של המשיב נקבע למחצית יולי ואין חשש כי השמיעה תדחה לתקופה של מחצית השנה. כיון שכך יש להורות על מעצר המשיב בהתחשב בחומרת העבירות שכל אחת מהן עונשה 10 שנים, וכן יש להתחשב בסיכון הרב המאיים על החברה מידיהם של סוחרי סמים למיניהם.
(בפני : השופט אשר. 28.6.79).
ב.ש. 157/79 - ברג' מטוסיאן ומיהרן מטוסיאן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (סמים) (הערר נדחה).
שני העוררים ואדם נוסף הועמדו לדין באשמת קשר לסחר בסם מסוכן והחזקת כמות של 63 ק"ג אופיום. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם עד תום ההליכים והערר נדחה. עיקר הערר התייחס לעורר הראשון שהוא יליד 1957. הטענה היא שאין ראיות מספיקות נגד העורר הראשון ולחילופין שאין צורך להחזיקו במעצר עד לבירור דינו. אולם, הכלל הנקוט הוא שלפחות בעבירות סמים, אם לא בעבירות אחרות, חומרת המעשה היא עצמה מחייבת מעצר עד תום ההליכים ובלבד שיש ראיות לכאורה נגדו ובעניננו היו ראיות מספיקות כדי להצדיק את המעצר. באשר לעורר הראשון הרי טביעת אצבע שלו נמצאה על הקרטון שבו היה ארוז הסם, וכל עוד אין בידי הנאשם להסביר את הימצאות טביעת האצבע להנחת דעתו של השופט, הרי זו ראיה מאין כמוה המצדיקה את המשך המעצר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עוה"ד ש. רבינוביץ וש. ברגר לעוררים, עו"ד גב' מרגלית למשיבה, 26.6.79) .
על"ע 7/78 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*התרשלות במילוי תפקיד כעורך דין
(הערעור נדחה).
ביה"ד המשמעתי הרשיע את המערער בגין אי מילוי תפקידו לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, וזאת באשר חלה הפסקה קצרה בפעולות למען גביית חוב שהיה עליו לגבות עבור מרשו. הערעור על ההרשעה נדחה. אין ביהמ"ש העליון מתערב בעובדות שנקבעו והערעור נסב על עובדות המקרה בלבד. מטענות הסיכום שהמערער עצמו הגיש לביה"ד עולה הודאה כי לא פעל במלוא המרץ הדרוש מפני שהחליט על דעת עצמו שאין מקום לעשות כן בהתחשב בהתנהגותו הטובה של החייב. בצדק העיר בית הדין האזורי על כך שלפי כלל 24 של כללי לשכת עורכי הדין, אם זו היתה דעתו של המערער יכול היה להפסיק את הטיפול בענינו של המרשה, אך היה עליו להודיע על הפסקת הטיפול, כדי למנוע פגיעה בענינו של הלקוח וזאת לא עשה המערער. העונש שהוטל על המערער היה אזהרה וכן תשלום 250 ל"י הוצאות לשכת עורכי הדין וגם הערעור לענין העונש נדחה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, המערער לעצמו, עו"ד אלישר למשיב. 17.6.79).