ע.א. 372+548/77 - פרל אינשורנס קומפני נגד אורי בן ששון ועבדול פדולי
*אחריות חברת ביטוח כאשר סוכן ביטוח הוציא כתב כיסוי של החברה ללא רשותה.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א.1223/72 ובת.א.2770/72 - הערעורים נדחו)
שני הערעורים נוגעים לשתי תאונות נפרדות, שבכל אחת מהן הרכב היה מבוטח אצל המערערת, עפ"י כתב כיסוי זמני שהוצא ע"י סוכן ביטוח בשם רפאל קנטי. כתב הכיסוי הוצא לאחר שהמערערת הפסיקה את עבודתו של קנטי כסוכן ביטוח שלה ואת סמכותו להוציא כתבי כיסוי זמניים. קנטי היה סוכן ביטוח במשך 12 שנים עד 1970 ועבד אצל חברות ביטוחשונות. המערערת היתה מוסרת לקנטי טפסים של כתבי כיסוי זמניים יחד עם תעודות ביטוח ועליהם חותמת של החברה, והוא היה מוסמך למלא את הטפסים ולמסור אותם ללקוחות. כל תעודת כיסוי היתה ב-4 עותקים, רק המקור צריך היה לתת למבוטח אך כל העותקים נשאו, משום מה, את חותמת המערערת, ואם רצה בכך יכול היה קנטי להשתמש בכל אחד מן העותקים ככתב כיסוי זמני מקורי למבוטח אחר. משנת 1970 הפסיקה המערערת לספק לקנטי טפסים של כתבי כיסוי זמני, אך המשיכה אתו עוד זמן מה בקשרים. חברת הביטוח לא ניהלה רישום של כתבי כיסוי שנמסרו לקנטי ולא היתה לה ביקורת אם נשארו בידי קנטי תעודות מקוריות או העתקים הנושאים את חותמת החברה כאשר ביטלה את הרשות להוציא תעודות אלה. נגד קנטי הוגש כתב אישום בגין הוצאת כתבי כיסוי זמני ותעודות ביטוח שלא ברשות והואשם בעבירות זיוף ושימוש במסמך מזוייף. הוא הודה בעובדות של כתב האישום והורשע.
כתב הכיסוי הזמני הנוגע למשיב פדולי הוצא ביום 23.3.71 לטרקטור והתאונה אירעה שבועיים לאחר מכן כאשר המשיב היה בן 5. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נהג הטרקטור התרשל והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את מסקנתו על הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו וביהמ"ש העליון העיר כי אין צורך להיזקק לכלל הנ"ל שכן די בעובדות שהוכחו, היינו שנהג הטרקטור לא שם לב למה שהתרחש בדרך בעוד שבנסיבות המקום היה חייב להיות ער לכך שצפוייה סכנה, כדי לקבוע את רשלנותו של הנהג.
הרכב שבו נפגע המשיב בן שושן היה שייך לעובדיה אסתר וכהן ארמנד (להלן המוכרים) והם מכרו את הרכב לאחד שרעבי. הלה נסע לחו"ל והשאיר את הרכב בידי חברו משולם על מנת שהוא ימכור את המכונית. המוכרים חתמו על שטר מכר על החלק. כאשר שרעבי נסע לחו"ל לא היתה המכונית מבוטחת ומשולם ביטח אותה אצל קנטי ביום 10.8.71 וקיבל כתב כיסוי זמני. התאונה אירעה 4 ימים לאחר מכן. כתב הכיסוי ניתן על שם המוכרים ואחרי המלים המודפסות בכתב הכיסוי "רשאי לנהוג" הוסיפו בכתב יד את המלים "כל נהג". בן שושן נפצע בעת שמשולם נהג במכונית.
הבעיה העיקרית בערעור היא אם חברת הביטוח אחראית עפ"י שתי תעודות הכיסוי שהוצאו ע"י קנטי כאשר הלה כבר לא היה סוכן של החברה. ביהמ"ש המחוזי, בשני פסקי הדין שניתנו ע"י שופטים אחרים קבע כי המערערת אחראית לפי המסמכים שהוציא קנטי, הן מכיון שחל על ענין זה סעיף 15 (ב) של חוק השליחות שלפיו אם לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות זכאי הוא לראותה כנמשכת, והן באשר המערערת חייבת לשאת באחריות עפ"י עילת הרשלנות, מכיון שמסרה לקנטי טפסים עם החותמת שלה על החלק והיה עליה לדעת שטפסים אלה יכולים לשמש שלא בהתאם להוראות המערערת. מכאן הערעור.
א. צודקת המערערת כי הוראת סעיף 15 (ב) הנ"ל אינה חלה בשני המקרים שלפנינו, מכיון שתנאי מוקדם לתחולת הסעיף הוא שהצד השלישי ידע על קיומה של השליחות לפני שהגיעה לסיומה ובמקרה דנא לא הוכח שמקבלי תעודת הכיסוי ידעו בתקופה שקדמה לביטול השליחות שקנטי הוא סוכן המערערת.
ב. המערערת אחראית לפי תעודות הכיסוי שהוציא קנטי מחמת התנהגותה הרשלנית במסירת מסמכים על החלק הנושאים חותמת שלה לקנטי, בלי שהיתה קיימת כל ביקורת על קנטי. בכך נטלה על עצמה אחריות כלפי המבוטחים ואין היא יכולה להתגונן בטענה שביטלה את רשותו של קנטי להשתמש בטפסים אלה. התנהגותה הרשלנית והלא איכפתית של המערערת בולטת לעין. המערערת צריכה היתה להיות ערה לכך שהיא עלולה להתחייב לפי תעודות הכיסוי שמסרה לקנטי בסכומי פיצויים ללא כל גבול כמעט, אך היא התייחסה
למסמכים אלה כאל מסמכים בעלי ערך מועט. ע"י התנהגותה יצרה המערערת מקור סכנה להונאת אנשים תמימים, אשר בתום לב התקשרו עם קנטי וסמכו על תעודות הנושאות את חותמת המערערת שקנטי נתן להם.
ג. מבחינת הקונסטרוקציה המשפטית ניתן לבסס את אחריות המערערת הן על דיני השתק או מניעות, והן על דיני שלימות. דיני המניעות כשלעצמם מספיקים כדי להשתיק את טענת המערערת שאינה אחראית לפי המסמכים שמסר קנטי. הימנעות מנקיטת צעדים ופעולות כאשר הדבר היה מחוייב המציאות, תוך ידיעת מצב הדברים, עשוייה להתפרש כהודאה שבשתיקה או כקבלת הדין המונעת מהצד הנוגע בדבר לטעון כעבור זמן את ההיפך מזה. השתק ע"י התנהגות יכול להיווצר לא רק כאשר הצד המושתק ידע את העובדות לאמיתן, אלא גם כאשר יכול היה לגלותן אילו נהג בזהירות סבירה. אין כל חשיבות לכך שקנטי הוכרז כפושט רגל ושהשליחות הסתיימה לא רק בגלל ביטולה ע"י המערערת אלא גם ע"י פשיטת הרגל של השלוח.
ד. בנוסף לביסוס האחריות על דיני מניעות ניתן להגיד שהתנהגות המערערת משמעותה הבעת רצון כלפי צד שלישי אשר יצרה שליחות ממש בעת שקנטי הפיץ את המסמכים.
ה. בעיה מיוחדת מתעוררת בתביעת בן שושן עקב העובדה שהתעודה נעשתה על שם המוכרים כאשר אלה כבר לא היו הבעלים מכיון שבינתיים מכרו את המכונית לשרעבי, בעבר נפסק שמכירת רכב ע"י הבעל המבוטח בתקופת הפוליסה מביאה לידי פקיעתהביטוח ובעקבות פסיקה זו תוקנה פקודת ביטוח כלי רכב ולפי התיקון שינוי בעלות ברכב אינו פוטר מבטח מאחריות. במקרה דנא לא נעשה הביטוח לפני העברת הבעלות אלא אחרי שהרכב כבר נמכר, ולפיכך לא חל התיקון הנ"ל. מאידך, גם לא חלה כאן הפסיקה שהביטוח פוקע בעת מכירת המכונית שהרי הביטוח נעשה לאחר מכירת המכונית. לפיכך יש לפסוק לפי נתוני המקרה, ולפיהם הביטוח חל. בתעודת הכיסוי נאמר שרשאי לנהוג במכונית כל נהג ולא צויין כי צריך שהנוהג יהיה בפקודת המבוטח או ברשותו. גם אם נניח שהביטוי כל נהג אינו חל על מי שגנב את המכונית הרי במקרה דנא מדובר באדם שהיה זכאי להחזיק ברכב אחרי שקנה אותו מן הבעלים. אין גם לומר כי הנהיגה ע"י משולם היתה נוגדת לרצונם של הבעלים הרשומים.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט י. כהן עוה"ד א. זוהר למערערת, עו"ד רענני לקנטי, עוה"ד ויינברג ובית הלוי לבן שושן, עו"ד רוסו לפדולי 24.5.79).
ע.פ. 113/79 - שמואל רכטמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה על יסוד עדות נותן שוחד והקלטת שיחה של המערער.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 614/78 - הערעור נדחה)
המערער, שהיה בשעתו ראש עירית רחובות, הואשם בקבלת שוחד מהקבלן גיבור, בכך שבשנת 1970 עשה הסכם בע"פ עם גיבור כי הלה ימכור למערער דירת גג במחיר הקרן, ובכך שבשנת 1973 הסכימו המערער וגיבור, עפ"י דרישת המערער, שגיבור ישלם למערער סכום של 70 אלף ל"י תמורת ויתורו של המערער על אותה דירה. ביהמ"ש המחוזי השתית את ההרשעה על עדותו של גיבור ועל הקלטה שנעשתה בשיחה בין גיבור לבין המערער לפי יוזמת המשטרה. המערער נדון ל- 3 וחצי שנים מאסר וקנס של 70 אלף ל"י. הערעור נסב בעיקרו על ההרשעה.
א. ביהמ"ש המחוזי ניגש לעדות של גיבור בזהירות כדרוש, כי לא זו בלבד שהעד היה שותף לעבירת השוחד, אלא היה נתון בלחץ כבד בהיותו מעוניין להציל את עצמו ממעצר ואישום בפליליים. לפיכך החליט ביהמ"ש המחוזי שלא להרשיע עפ"י עדות גיבור לבדה, אלא אם זו הסתייעה בראיה אחרת, למרות שבעבירת שוחד מותר להרשיע על יסוד עדות יחידה של נותן השוחד. הסיוע הדרוש היה בהקלטה של השיחה הנ"ל ובהתאם לכך הורשע המערער רק בקבלת שוחד כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל, ולא בענינים הספציפיים של מתן היתר בניה שלא כדין וכדו'. ביהמ"ש יכול היה לסמוך על עדותו של גיבור למרות מגרעות שונות שהסניגור מגלה בעדות זו, וכן למרות העובדה שהעד עבר תהליך של היפנוזה ע"י המשטרה. אמנם לא היה זה בטוח לקבוע ממצא בדבר מועדי תשלום השוחד רק על יסוד דברים שעלו בזכרונו של העד תוך כדי תהליך ההיפנוזה, אבל אין בכוחה של עובדה זו לפגום בממצאים האחרים. מעדותו של גיבור עולה כי מסר למשטרה את עיקר גירסתו, כפי שהעיר עליה בביהמ"ש, עוד לפני ההיפנוזה, ועל כן אין לומר כי עדותו באה כתוצאה משטיפת מוח שנעשתה לו, כטענת הסניגוריה, בתהליך ההיפנוזה.
ב. ביהמ"ש יכול היה לקבל כראיה את ההקלטה של השיחה בין המערער לבין גיבור ובהקלטה זו יש ראיה ניצחת לאשמתו של המערער, והיא עצמה יכולה לשמש ראיה עיקרית בעלת כח שכנוע רב. בצדק נדחו ההסברים של המערער למשמעות השיחה כפי שהוא מבקש להסביר אותה.
ג. אשר לצורת חקירתו של המערער שלא הוזהר כדין לפני שהחלה חקירתו, למרות שלחוקר כבר היה יסוד לחשוב שהחשוד יואשם - למרות אי מתן האזהרה המקובלת ידע המערער היטב כי זכותו היא לשתוק, אשר לתחבולה של החוקר שהזכיר סכומי כסף שכביכול קיבל המערער - הלכה היא ששימוש בתחבולה בעת החקירה אינה פוסלת הודעה שניתנה. על כל פנים בשיחת החוקר עם המערער לא השיג החוקר דבר מעבר למה שכבר היה בידיו לפני כן כתוצאה מהקלטת השיחה.
ד. אשר לדרך החקירה של העדים - הסניגור רשאי היה לתקוף את אופיו של עד התביעה ולשם כך להרחיב את החקירה על ענינים שאינם נוגעים במישרין לפרשה נשוא כתב האישום. אם כי גם חקירה כזאת חייבת להיות בתוך גבול מסויים ואסור שתגלוש מעבר לכל מידה. מאידך אסור היה לתובע להציג לנאשם שאלות בדבר אופיו ומעשים אסורים שכביכול עשה. עפ"י חוק סדר הדין הפלילי לא ישאל נאשם בחקירה שכנגד שאלות בענין הנוגע להרשעות קודמות. אמנם כאן לא שאלו על הרשעות קודמות של המערער אלא ניסו להוכיח ע"י חקירה שכנגד שלא נהג כדין במילוי תפקידו ולפיכך מתקבל על הדעת שהיה מסוגל עפ"י אופיו והתנהגותו לעבור את עבירת השוחד, אך גם שאלות כאלה אינן קבילות לפי ההלכה הרווחת אצלנו, ואין לנהוג כך אפילו אם התקיפה הסניגוריה את אופיו של עד מעדי התביעה. ברם לא נגרם בכך עיוות דין למערער.
ה. אשר למידת העונש - כבר דובר בפסיקה על חומרת התופעות של שחיתות אצל אנשי ציבור המוכרים את סמכות ההחלטה שבידיהם בעד בצע כסף. יסוד נוסף להחמיר בעבירה דנא יש לראות בכך כי היוזמה לשוחד לא באה מן הנותן אלא עפ"י דרישת המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי עוה"ד מ. כספי ונחשון למערער, עו"ד גב' ש. סירוטה למשיבה. 10.6.79).
בג"צ 200/79 עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין אח'
*השלב שבו מוסמך בי"ד של הלשכה להורות על השעיה עד לשמיעת הערעור.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
העותר הורשע ע"י ביה"ד המשמעתי המחוזי בתשעה פרטי אישום. ביום 4.2.79 הודיע ביה"ד את גזר דינו שבו הוחלט על הוצאת העותר מהלשכה ולחייבו בתשלום 20 אלף ל"י הוצאות ללשכת עוה"ד. העותר ערער לביה"ד המשמעתי הארצי הן על ההרשעה והן על גזה"ד. בינתיים פנה הועד המחוזי אל חברי ביה"ד שנתנו את פסה"ד וביקש להשעות את העותר זמנית מלעסוק במקצוע, וזאת עד להכרעה הסופית ע"י ביה"ד הארצי. בפנייה זו התבסס המשיב על הוראות סעיף 78 (א) לחוק לשכת עורכי הדין. חברי ביה"ד התכנסו לדיון ואחרי ששמעו את הצדדים החליטו כי הם מוסמכים לדון לגופה של הבקשה, למרות שהוגשה אחרי שביה"ד גמר את מלאכתו. עתירת העותר נוגעת לסמכות ביה"ד לדון בהשעייה הזמנית שלא בעת מתן גזר הרין.
א. המשיב העלה טענה של חוסר נקיון כפיים מצד העותר בכך שלא גילה בעתירתו שביה"ד כבר קיים שתי ישיבות וכי החליט שיש לו סמכות. צודק העותר כי האינפורמציה הנ"ל לא היתה חשובה לצורך הוצאת הצו על תנאי, מפני שהעתירה הושתתה על פירוש הוראות חיקוק ולא על פגם בהחלטות בית הדין. העתירה אינה נושאת אופי של ערעור, או מעין ערעור, על החלטת ביה"ד שאז חייב היה העותר לפרט את דבר ההחלטה.
ב. לטענת המשיב כי לעותר תרופה יעילה של ערעור בביה"ד הארצי במקרה שינתן צו השעייה זמני - אין זו תרופה אלטרנטיבית יעילה. כתוצאה מהחלטת השעייה עלול המערער לסבול נזק שאין להשיבו. התרופה החילופית אין בה כדי למנוע את הפעולה המזיקה והיא תועיל אולי כדי לבטל אותה אחרי שהנזק כבר נגרם והושלם. אם נכונה טענת העותר בדבר חוסר סמכות ביה"ד אזי אין טעם שיחכה עד שביה"ד ישלים את דיונו ויחליט להשעותו כדי שיוכל לערער על ההחלטה ובינתיים לשבת בטל ולהפסיד את פרנסתו. אין גם טעם להוציא זמן לריק בהליכים שיתכן ויוכרז עליהם שהם בטלים.
ג. סעיף 78 לחוק מורה כי "עו"ד שהורשע... והוטל עליו עונש השעייה או הוצאה מן הלשכה, רשאי ביה"ד שהרשיעו להשעותו זמנית..." ברור שרק בי"ד משמעתי שדן באישום וגזר את העונש הוא שיכול להחליט על ההשעיה הזמנית. בסעיף לא נאמר מתי ובאיזה שלב מוסמך ביה"ד להחליט על ההשעיה הזמנית, וחוסר זה שבחוק בא על תיקונו בכלל 43 לכללי לשכת עורכי הדין המורה כי לאחר הטענות והראיות "יקבע בית הדין... את החלטתו בענין העונש ותוצאות אחרות של ההרשעה שהוא מוסמך להחליט לפי סעיפים ...78 לחוק". מכאן שרק במסגרת גזה"ד עצמו יכול ביה"ד להורות על ההשעיה הזמנית, ולא לאחר שכבר סיים את מלאכתו.
ד. אין לקבל את טענת המשיב כי בחוקקו את כלל 43 חרג מחוקק המשנה מסמכותו, סעיף 78 מסמיך בי"ד משמעתי להחליט על השעיה זמנית ואינו קובע מתי ובאיזו מסגרת יחליט על ההשעיה, וכאן בא כלל 43 למלא את החסר. אין בכך חריגה מסמכות הנוגדת את סעיף 78. אין להתייחס לטענה שהכלל בטל בגלל אי סבירות, שכן טענה זו לא נזכרה בתשובת המשיב ובעיקרי הטיעון שלו. ברם, גם לגופה אין לקבל את הטענה. רק במקרה נדיר וקיצוני פוסל בית המשפט חקיקת משנה בגלל אי הסבירות שבה, והמקרה דנא בודאי אינו מצדיק נקיטת אמצעי נדיר וקיצוני כזה.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בכור. החלטה - השופט אשר העותר לעצמו, עו"ד א. הררי למשיב. 5.7.79).
בג"צ 582/78 - אמירה זיטוני ואחן נגד עירית חולון ואח'
*חוקיותו של חוזה שעשתה עירית חולון להחכרת בריכת שחיה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
לעירית חולון היה שטח קרקע ובו "בריכת הנצחון". בשנת 1972 נחתם הסכם בין העיריה לבין המשיבות חברת העובדים וההסתדרות הכללית ("אגודת הפועל") שלפיו הוחכרו שטח הקרקע והבריכה למשיבות. הסכם החכירה אושר פה אחד ע"י העיריה. ההסכם טעון אישור שר הפנים ובשנת 1972 התלבט משרד הפנים אם לתת את האישור להסכם והוא לא ניתן. בינתיים ביצעו המשיבות את התחייבויותיהן, שכללו הקמת בריכת שחיה אחרת לציבור הרחב וכן פיתוח השטח של בריכת הנצחון, כשבמקום הוקמו מתקנים שונים. נוצר מועדון והכניסה נועדה רק לחברים. המשיבות התחייבו כי שליש מחברי המועדון יוכלו להיות גם מי שאינם חברי ההסתדרות. העותרים הם תושבי בת ים ובקשתם היא לפסול את הסכםחכירה. בינתיים, לאחר הוצאת הצו על תנאי, החליט שר הפנים לאשר את ההסכם ונוסח האישור הינו "אישרתי ואינני מאושר, ברם הענין נמשך הרבה זמן. בריכה אחרת כבר הוקמה והענין עוזר לפיתוח העיר ולרווחת התושבים". עתירת העותרים נתקבלה והענין הוחזר לשר הפנים שישקול שנית את מתן האישור עפ"י כלל הנתונים.
א. נשאלת זכות העמידה של העותרים - גם לפי ההלכות המבקשות להדגיש את הצורך בהקפדת יתר בכל הנוגע לזכות העמידה, אין ענינם של העותרים נכנס לגדר אלה שבהם לא ישמעו בטענותיהם, ויש להם זכות עמידה כתושבי העיר אשר הבריכה נסגרת בפניהם.
ב. מעריכת מכרז יכולה העיריה להיות פטורה באישור משרד הפנים לפי בקשה שתופנה על פי החלטת שני שליש מחברי מועצת העיריה, או כאשר המקרקעין מועברים לרשות מוסד ציבורי למטרות חינוך, תרבות, בריאות או ספורט והמקרקעין מיועדים לאחת מהמטרות האמורות. בעניננו ניתן לראות את הפעולות של המועדון בגדר פעולות ספורט, אך ספק אם ניתן לראות את חברת העובדים וההסתדרות כמוסדות ציבור למטרות הנ"ל. ברם, ברור שהכוונה היתה להעביר את השטח לידי אגודת הפועל שהיא אגודת ספורט, ומוטב היה אילו החוזה נערך עם המוסד העוסק בספורט ולא עם המשיבות. לפיכך, אין לראות בעובדה שלא פורסם מכרז עילה לפסילת החוזה. זאת ועוד, בנסיבות המקרה, כאשר העיריה אישרה פה אחד את ההסכם, יש בקשה לשחרור מהצורך במכרז ושר הפנים כשאישר את הפעולה אישר ממילא את עשייתה ללא מכרז.
ג. החוזה היה טעון אישור משרד הפנים ולא ברור מדוע התעלמה העיריה במשך כל השנים מהצורך באישור, לאחר שמלכתחילה העלה משרד הפנים ספיקות בדבר אישור ההסכם. בינתיים ביצעו המשיבות את המוטל עליהן, והשקיעו מליונים רבים בבריכה החדשה ובפיתוח השטח, וכיום מתקשה משרד הפנים שלא לאשר את הפעולה. בינתיים אישר שר הפנים את ההסכם, והשאלה היא מה דינו כיום אחרי ששר הפנים כבר אישר אותו. בהקשר זה יש חשיבות רבה לשאלה אם ההחלטה הושפעה במידה מופרזת מן הזמן שחלף בינתיים ומן העובדה שהחוזה כבר בוצע ממילא או שניתנה על יסוד שיקולים לגופו של ענין. אם בג"צ יסיק שיש לקבל את האישור הפורמאלי בכל מקרה כסוף פסוק ויהיו נסיבות מתן האישור אשר יהיו, הרי יהיה בכך, בין היתר, משום מתן גושפנקא להתעלמות מן החובה לקיים את הוראות פקודת העיריות. מאידך, אין גם לשלול את סמכות השר לאשר את אשר נעשה, אפילו לאחר מעשה, אם נחה דעתו לגוף הענין כי היה מאשר את ההסכם גם אילו הובא לפניו בטרם בוצע. אין לפסול לחלוטין את ההתחשבות בעובדות שנוצרו כבר, שהרי החלטת השר אינה נופלת בחלל ריק, אך מתן משקל יתר לעובדה זו, מבלי לשקול בראש וראשונה את ההצדק העניני של ההסכם ושל תנאיו יש בו כדי ליצור את הרושם המטעה שהפרת החוק משתלמת. לפיכך יש להחזיר את הענין
לשר הפנים שיבדוק את הנושא לגופו, לרבות האינטרסים הלגיטימיים של תושבי העיר, ולאחר שיובאו בפניו כל הנתונים יחליט אם לתת את האישור.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, ברק. החלטה - השופט שמגר עו"ד ישעיה לעותרים, עוה"ד צ. טויסטר, ע. טויסטר, י. זבדי, סניאס ומ. נאור למשיבים. 3.7.79).
בג"צ 790/78 - חיים רוזן ואח' נגד שר המסחר והתעשיה ואח'
*חוקיותו של צו בדבר יצוא יהלומים רק במשלוח אויר.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
המשיב פירסם צו שלפיו יצוא יהלומים יבוצע רק בדרך של משלוח והובלה אוירית. בצו ניתנה למפקח על היהלומים סמכות, לפי שיקול דעתו, לפטור הובלת יהלומים מהוראות הנ"ל. אכן, המפקח קבע כי יהלומים עד סכום מסויים ניתן לשלוח בדרך הדאר. השר פירסם את הצו בהסתמכו על חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, על פקודת הסמכויות בענין היבוא והיצוא לשנת 1939, וכן נאמר בצו שהוא נעשה גם "בתוקף שאר הסמכויות הנתונות לי עפ"י כל דין". ברור כיום כי אין כל סמכויות אחרות הדנות בנושא, מלבד החוק והפקודה הנ"ל. עתירת העותרים היא לאשר להם משלוח בדאר וטענתם כי הצו נטול תוקף.
השופט ח. כהן :
א. העובדה שהשר מסתמך על סמכויות שונות מחוץ לחוק הפיקוח והפקודה המנדטורית, וזאת למרות שאין סמכויות אחרות מחוץ לנ"ל, אין בה כדי לשלול מאת הצו את תוקפו החוקי. אין צורך שהשר ידע מכח איזו סמכות הוא עושה את הצו, כי השאלה העומדת בפני ביהמ"ש היא אם היה השר מוסמך כחוק לעשות את הצו ואם לאו. אם היה מוסמך כחוק כי אז אין בהסתמכותו על חוקים שלמעשה לא הסמיכוהו כדי לגרוע מסמכותו האמיתית.
ב. העובדה כי המחוקק לא ביטל בחוק הפיקוח את הפקודה המנדטורית אינה אומרת שבכך גילה המחוקק דעתו שחוק הפיקוח לא יחול על יבוא ויצוא. במידה ויש בחוק הפיקוח הוראה הסותרת הוראה שבפקודה יראו את ההוראה שבפקודה כאילו בוטלה מכללא וכשאין סתירה עומדות שתי ההוראות בעינן וקיימות זו ליד זו ואפילו חופפות הן זו את זו.
ג. הצו הנדון מצוי בתוך גבול הסמכות של חוק הפיקוח, אלא שהשר אינו רשאי להשתמש בסמכותו לפי חוק הפיקוח "אלא אם היה לו יסוד סביר להניח שהדבר דרוש לקיום פעולה חיונית..." ופעולה חיונית מוגדרת כפעולה "הנראית לשר חיונית ...להגדלת היצוא...". צודקים העותרים כי אין הפעולה חיונית, שהרי ניתנה סמכות למפקח לסטות מהוראות הצו ואילו היתה ההובלה, האוירית של היהלומים חיונית להגדלת היצוא, לא היה מקום להקנות למפקח שיקול דעת להרשות הובלה בדרך אחרת.
ד. ברם יכול היה השר לעשות את הצו לפי הפקודה המנדטורית המסמיכה אותו להסדיר כל עניני היצוא מישראל, והסדרת עניני היצוא כוללת גם את דרך ההובלה וצורתה. כך שהשר פעל כדין במסגרת סמכותו לפי הפקודה המנדטורית.
ה. השאלה היא אם אין לבטל את הצו מחמת חוסר סבירות או מחמת שהוא סותר הוראת חוק. סתירת הוראת חוק מתייחסת להוראות פקודת הדאר שאין לשלוח מכתב או צרור שלא בדרך הדאר, והמשלוח בהובלה אוירית שלא בדרך הדאר סותר לכאורה את פקודת הדאר. ברם, לפי הפקודה המנדטורית שעל יסודה נעשה הצו, יכול השר להוציא מכלל תחולה כל הוראה של חיקוק אחר, ואם כי לא התייחס השר מפורשות לפקודת הדאר יש
להעמיד את השר בחזקתו שאת הצו שעשה כדין עשה, ושהוציא את ההוראות האמורות של פקודת הדאר מכלל תחולה ביודעין ובמתכוון. לעניין חוסר הסבירות - בהתחשב בנתונים אין לומר כי הצו לוקה בחוסר סבירות.
השופט ברק :
מסכים כי השר פעל כדין, ברם לדעתו יכול היה השר לעשות את הצו גם לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, ניתן לראות שכן מדובר ב"פעולה חיונית המצדיקה את הוצאת הצו. העובדה שהמפקח הוסמך במקרים מסויימים לשחרר מחובת ההובלה האוירית אין בה כדי לפגום בחיוניות הנדרשת.
השופט י. כהן, הצטרף, בענין סמכות השר לפי חוק הפיקוח, לדברי השופט ברק.
(בפני השופטים : ח. כהן, י. כהן, ברק עו"ד מ. מירון לעותרים, עו"ד גב' מ. שקד למשיבים. 21.6.79).
בג"צ 148/79 - צבי סער עו"ד ואח' נגד שר המשטרה ואח'
*השיקולים המותרים במתן רשיון לעריכת אסיפה ותהלוכה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
העותרים, נציגי ועד הזוגות הצעירים חסרי הדיור, פנו למפקד משטרת המחוז הדרומי (להלן המשיב) בבקשת רשיון לקיום אסיפה בככר מנורה בירושלים ותהלוכה דרך רחוב בצלאל, שדרות בן צבי ורופין עד לרחבת הכנסת. המשיב סירב לתת את הרשיון ועל כך הוגשה העתירה. בעת הדיון הוסבר כי יש למשיבים יסוד לחשוש כי התהלוכה תביא להפרת הסדר הציבורי ולאלימות, וזאת על יסוד נסיון מהפגנה דומה שקויימה חודש לפני כן בתל אביב, שם ניסו מפגינים לפרוץ לתוך משרד השיכון. בעת הדיון לפני הוצאת הצו על תנאי הודיעו המשיבים שהם מוכנים לאפשר לעותרים עריכת אסיפה בלי תהלוכה והעותרים לא הסכימו לכך, ולאחר מכן הוגשה הצעה נוספת של המשיב לעותרים לקיים תהלוכה במסלול שיתחיל משדרות בן צבי ולא מככר מנורה ברחוב בצלאל.
א. בין זכויות האזרח נמנית גם הזכות לערוך אסיפות ותהלוכות. קיומן של אלה הוא אחד האמצעים העומדים לרשות הציבור כדי להביע את השקפותיו בעניני המדינה. עם זאת, זכות האסיפה והתהלוכה אינה בלתי מוגבלת. זכות זו אינה אומרת שהמפגין רשאי לגרום לאלימות ולהפרת שלום הציבור.
ב. מוטלות הגבלות על זכות האסיפה והתהלוכה בתחומי המשפט הפרטי והמשפט הציבורי. בין שאר ההגבלות קיימת גם ההגבלה המצריכה לקבל היתר מראש לקיים אסיפה ולבצע תהלוכה, הסמכות לתת את ההיתר הינה, לפי פקודת המשטרה, בידי מפקד משטרת המחוז. אם כי לא מדובר בפקודת המשטרה על שיקול דעת הרי ברור כי על שיקול הדעת שלו חלות ההלכות באשר להפעלת שיקול דעת מנהלי. משמעות הדבר כי שיקול הדעת חייב להיעשות במסגרת המטרה שלשמה הוענק אותו שיקול דעת, ובעניננו אם מפקד המשטרה סבור שקיום הבטחון או הסדר הציבורי מחייבים אי מתן רשיון. בהפעילו את סמכותו אין הממונה עושה מעשה חסד עם מבקש ההיתר, שכן זכותו היסודית של אזרח היא לקיים אסיפה או תהלוכה.
ג. השיקול העיקרי כאן היה החשש כי הפגנה תגרום להפרת הסדר הציבורי וזאת בהסתמך על התקדים שהיה בת"א. אילו סירב המשיב להעניק היתר לעריכת התהלוכה בקרית הממשלה שמא יעשה נסיון להיכנס למשרדי הממשלה, כי אז היה בנסיון שאירע
בתל אביב כדי להצדיק סירוב ליתן היתר. ברם, המשיב הסכים להעניק היתר לקיום תהלוכה דרך קרית הממשלה כך שלא עמד בפניו החשש של התפרצות למשרדי הממשלה. האיסור התייחס בעיקר לרחוב בצלאל ובו אין משרדי ממשלה. זאת ועוד, על המשיב מוטל להראות כי הסכנה לקיום החוק הינה סכנה ממשית ובפנינו אין בידי המשטרה כל נתונים באשר לקיומה של סכנה כזו. בתל אביב התהלוכה עברה בשלום, ומארגניה השתדלו להרגיע את הרוחות והנסיון להתפרץ למשרד השכון ע"י בודדים אינה מצביעה על סכנה קרובה.
ד. שיקול נוסף הועלה ע"י המשיב והוא כי ההפגנה היתה מחייבת סגירת רחובות מרכזיים ושינויים ניכרים בסדרי התנועה בירושלים ואלה היו גורמים להכבדה משמעותית. שקול תעבורתי הוא אמנם כזה שעל המשיב לקחת בחשבון. ברם, בהפעלת השיקול התעבורתי יש לאזן בין האינטרסים של אזרחים המבקשים לקיים אסיפה או תהלוכה לבין האינטרסים של אזרחים שזכות המעבר שלהם נפגעה בשל האסיפה או התהלוכה. הטענה כי תושבי העיר מופרעים מפעם לפעם בעקבות מאורעות חשובים אין בה כדי לשלול את זכות התהלוכה בעיר. תושביה של עיר, ובעיקר של בירה, חייבים ליטול על עצמם את אי הנוחות הנגרמת מאירועים ממלכתיים וציבוריים ואין באלה כדי להגביל את זכותו של האזרח להפגין. האיזון בין האינטרסים השונים מופקד בידי המשיב וכל עוד שקל את השיקולים הראויים אין להתערב בהם. ברם אם השיקולים לוקים בחוסר סבירות אפשר להתערב. בשיקולי האיזון מן הראוי לתת לעותרים זכות להתבטא ע"י תהלוכה, אם כי אפשר לקבוע שעות שבהן אין תנועה וכן שהתהלוכה תתקיים בנתיב אחד של הרחוב.
ה. שיקול אחר של הממונה היה שקיום האסיפה יגרום להכבדה משמעותית על המשטרה שתצטרך להקצות לכך כח אדם גדול נוכח הפיגועים שמהם יש לחשוש בהתכנסויות כאלה. אכן, הכח העומד לרשות המשטרה הוא מוגבל ויש להקצותו עפ"י סדר עדיפויות שהאחראים לכך קובעים, אך קביעת סדר עדיפויות אסור שתהיה שרירותית, מפלה או בלתי סבירה. אסור שמקומה של זכות ההפגנה יפקד בסדר עדיפויות זה. לא מן הראוי הוא גם כי תהלוכה פלונית תזכה לכח משטרה ותהלוכה אלמונית לא תזכה בו. מתפקידה של המשטרה להקצות כח אדם לקיום סדרי החיים ואלה כוללים בתוכם גם את התהלוכות וההפגנות למיניהן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, ברק. החלטה - השופט ברק עו"ד צ. סער לעותרים, עו"ד מ. שקד למשיבים. 31.5.79).
בג"צ 292/78 - אולפני הרצליה בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*זכות עמידה בבג"צ.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
לעותרת ניידת לצילומי צבע בטלויזיה והיא משכירה את שרותיה לביצוע עבודות צילום והסרטה באמצעות הניידת. היא מתרעמת על כך כי המרכז לטכנולוגיה חינוכית שהוקם ע"י קרן רוטשילד, בהסכם עם ממשלת ישראל, ושפטור ממסים שונים, כולל מסי רכוש, מס ערך מוסף וכד', משתמש בניידת דומה שיש לו, לא רק לצרכים שלו אלא גם מציע את שירותיו בשוק וכתוצאה מההקלות השונות הוא מתחרה התחרות מסחרית בעותרת. עתירת העותרת נדחתה.
מ"מ הנשיא לנדוי, בפס"ד מקיף בשאלת זכות העמידה של העותרת, הגיע למסקנה כי אין לעותרת זכות עמידה. הנזק המסחרי הנגרם לה, אם אמנם נגרם לה נזק כטענתה, אין די בו כדי לבסס את זכות העמידה. התחיקה שעל פיה הוענקו למרכז כמה מן ההקלות, אינה נותנת אחיזה לקובלנתו של צד שלישי כמו העותרת. גם טענת אפליה שהיא טוענת אין לה יסוד, כי אין הפליה אלא בין שווים ונתוניהם של העותרת כחברה עסקית ושל המרכז כמוסד ציבורי אינם שווים.
השופט אלון הסכים לניתוח ענין זכות העמידה של העותרת כפי שסוכם ע"י מ"מ הנשיא לנדוי.
השופטת בן פורת העירה כי אילו פירטה העותרת בעתירתה את העובדות המשמשות יסוד לטענת ההתחרות הבלתי הוגנת, היא לא היתה דוחה את העתירה מחמת היעדר זכות עמידה בפני בג"צ. דע עקא שבעתירה ניתנו מקרים בודדים בלבד, ללא פירוט עובדתי מספיק או מסמכים להמחשתם, אשר בהם כביכול גרם המרכז לקבלת הצעות שלו לעומת הצעות העותרת בהציעו מחירים בלתי מסחריים. אין די בטיעון סתמי אפילו במשפט רגיל, וקל וחומר בבג"צ שהדיון בו חייב מעצם טיבו להיות מהיר וקצר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון עו"ד י. מוריץ לעותרת, עוה"ד ר. יאראק ונ. ליפשיץ למשיבים. 15.5.79).
ב.ש. 146/79 - מדינת ישראל נגד אמנון מזרחי
*שחרור בערובה (גניבה, זיוף מסמכים ופריצה) (הערר נדחה).
המשיב ואח' הואשמו בשורה של עבירות ובכללן גניבה, זיוף מסמכים, שימוש במסמכים מזוייפים, שימוש ברכב ללא רשות, פריצות ועוד. שני האחים שותפים בעסק של גרירת כלי רכב. הרכוש שאליו מתייחסים האישומים שוויו רב והתביעה טענה שבהתחשב בחומרת העבירות, המתבטאות בגובה הסכומים יש לעצור את הנאשמים עד תום המשפט, ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את האח הגדול עד תום ההליכים ולשחרר בערובה את המשיב באשר חומר הראיות נגדו דל ונסיבתי ולא מצדיק את החזקתו במעצר. הערר נדחה. נימוקי התביעה הן שלפי פסיקת ביהמ"ש העליון חומרת העבירות כשלעצמה מהווה עילה מספיקה לעצור עד תום ההליכים, וכן כי איסוף הראיות נגד שני האחים טרם נסתיים ומידי פעם מתגלות ראיות וביהמ"ש דלמטה לא היה מודע לכך. בינתיים, למרות העובדה שהמשיב שוחרר בערבות ע"י ביהמ"ש המחוזי, הרי הוא נעצר עפ"י צו מעצר שניתן ע"י שופט שלום, לפי בקשת המדינה, ושמטרתו להבטיח איסוף ראיות נוספות מבלי שיופרעו ע"י המשיב. ביהמ"ש העליון דחה את הערר כי במעמד הנוכחי אינו יכול לתת דעתו לשאלה אם הראיות נגד המשיב מספיקות או לא, שכן לפי חוות דעת השופט דלמטה שבדק את חומר הראיות אין ראיות מספיקות. אם יש צורך בחקירות נוספות שהמשיב יוכל להפריע להן הרי מספיק צו המעצר הנוסף שהוצא ע"י שופט השלום, וזאת מבלי לחוות דעה כלשהי בקשר להוצאת צו כזה, או בקשה להארכתו האפשרית בעתיד. מבלי לערער על הצורך לעצור נאשמים עד תום ההליכים כשהעבירות הן חמורות, הרי חומרת העבירות מספיקה כשלביהמ"ש אין ידיעה בקשר לחומר הראיות והוא מחליט עפ"י האישומים הכלולים בכתב האישום תוך הנחה שלא היו מגישים אותו לולא היו ראיות לביסוס האשמות, ברם, משטרח השופט ובדק את חומר הראיות ומצא שאינן מצדיקות, לכאורה, את המעצר אין מקום להתערב בשיקולו. אם יתברר לתביעה הכללית שהמצב נשתנה במידה משמעותית וכי אין עוד ספק, עפ"י הראיות, כי המשיב אכן עבר את העבירות שנטענו בכתב האישום, תוכל התביעה לפנות שוב לביהמ"ש בבקשה לשנות את ההחלטה הקודמת.
(בפני: השופט אשר. עו"ד פריש למבקש, עו"ד עצמון למשיב. 8.6.79).
ב.ש. 153/79 - אלי אביטן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (סמים) (הערר נדחה).
העורר נעצר עד תום ההליכים לאחר שהואשם בשתי עיסקות של מכירת חשיש והראיות אשר בידי המדינה תומכות לכאורה בכתב האישום. הערר נדחה. אם ראיות המדינה יתקבלו בשעת הדיון כבסיס מספיק להרשעה ואם לאו אין צורך לקבוע בשלב זה. ראיה לכאורה יש כאן, והמדינה אינה מסוגלת לספק יותר כשהיא מבקשת את המעצר. יתכן
שמדיניותו של ביהמ"ש העליון השתנתה נמשך השנים לגבי מעצרו של אדם לפני בירור דינו, ועל כך אין להתפלא, שהרי מצב הפשיעה אינו סטטי אלא משתנה מידי פעם בפעם ומן הצורך שביהמ"ש כשהוא בא לדון במעצר של חשוד, יביא בחשבון את הנסיבות הקיימות אותו זמן, היום קיימת פשיעה גבוהה בשטח הסמים, והאינטרס הציבורי מחייב שאדם החשוד במעשי עבירה בסמים לא יתהלך חופשי, ובלבד שיהיו ראיות שהרשעתו קרובה לודאי חשוד כזה גם אינו מקופח בזכותו, הואיל ובתי המשפט נוהגים כמעט תמיד להטיל בשל עבירות סמים עונש מאסר, ולפי הנוהג בישראל תקופת המעצר מובאת בחשבון ומנוכה מתקופת עונש המאסר. מובן שישנם יוצאים מן הכלל, ואין לדון בכל ענין וענין לפי קנה מידה אחד. אולם, ההנחיה האמורה לעיל מן הרצוי שהיא תדריך את השופטים בדיוניהם.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד פ. מרוז לעורר, עו"ד גב' טפירו למשיבה. 19.6.79).
ב.ש. 148/79 - מדינת ישראל נגד אליהו דזנאשווילי
*שחרור בערובה (פריצה).
(הערר נתקבל). המשיב הואשם בפריצה לתוך חנות, ומשם לחנות אחרת של תכשיטים תוך פריצת הקיר המפריד בין שתי החנויות. מחנות התכשיטים גנב, לטענת המדינה, רכוש שערכו כ- 170 אלף ל"י. נגד המשיב קיימות הראיות דלהלן: למחרת יום הפריצה בא אדם בשם ראובן לחנות שממנה נגנבו התכשיטים והציע אותם למכירה לבעלת החנות, ומשנעצר סיפר שקיבל את התכשיטים מידי המשיב. יתכן שלגבי עדותו של אדם כמו ראובן יהיה ביהמ"ש מחוייב לנהוג בזהירות מרובה, אך ישנן שתי ראיות סיוע בעלות משקל. כשראובן בא אל בעלת החנות וזו הסכימה לקנות את הסחורה, נסע ראובן עם בנה של בעלת החנות אל בית המשיב ושם המתין הבן למטה וראובן עלה למעלה, וחזר עם הגנובים. דבר זה היה סמוך מאד למועד ביצוע הפריצה ראיית סיוע שניה הינם דברי המשיב כאשר הובל במכונית משטרה יחד עם ראובן לבית הכלא, דברים אלה נרשמו בדו"ח המשטרה והם לבדם כמוהם כהודאה באישום. לנוכח העובדות הנ"ל תמוה כיצד החליט השופט שהנסיבות אינן מחייבות את מעצר המשיב עד לתום ההליכים. הנימוק היחידי ששימש לביהמ"ש לשחרור המשיב היה כי לפי עומס העבודה בביהמ"ש המחוזי בתל אביב יהיה המשיב חייב להמתין כחצי שנה עד לבירור דינו אם לא יודה באישום. אכן, מצב העבודה של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב ידוע, אך אין למשוך בשל כך את הציבור למעשי עבירה חמורים וכגון זה שבו הואשם המשיב. המעשה הוא חמור בהתחשב בשווי הגנובים הגבוה, ובידי המדינה ראיות בעלות משקל רב. למשיב יש הרשעות קודמות ונאשם כזה אין לשחרר בערובה. (בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד גב' טפירו לעוררת, עו"ד גב' גלבוע למשיב. 19.6.79).
בג"צ 134/79 - שיכון עובדים בע"מ נגד המועצה המקומית נווה מונסון
*הספקת מים לחברת בניה לצרכי בניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת קיבלה היתרי בניה ל- 5 מבנים בנווה מונסון והיא מבקשת להתחבר לרשת המים של המועצה ולהקים את המבנים, פניותיה של העותרת למשיבה להספקת מים הושבו ריקם ועתירתה נתקבלה. המשיבה טענה כי העותרת לא קיימה שורה של התחייבויות שאותן נטלה על עצמה, הנוגעות לפיתוח נווה מונסון, לרבות בניית בית כנסת ונטיעת גן, וכן כי העותרת חייבת סכומים שונים למשיבה עבור הספקת מים והיטל ביוב. טוענת המשיבה כי אין להושיט לעותרת סעד מאחר שלא גילתה בעתירה כל העובדות שעליהן סבה המחלוקת. בדרך כלל אמנם מקפיד בג"צ עם עותרים שאינם מגלים את מלוא העובדות בעתירתם, אעפ"כ אין לקבל כאן את הטענה הטרומית של המשיבה, שכן גם היא לא פירטה בפני העותרת, בתשובה בכתב, כחובתו של גוף ציבורי, מה הדרישות הנגדיות שלה, אלא דחתה את הבקשה.
טענה אחרת בפי המשיבה שלעותרת דרך ערעור חילופית לפי סעיף 28 לפקודת העיריות ע"י פנייה לשר הפנים, ואולם, הפנייה לשר הפנים הינה כאשר ניתן צו או
דרישה ע"י המועצה או העיריה, וכאן לא היה צו כזה וממילא לא היתה פתוחה בפני העותרת דרך הפניה לשר הפנים.
אשר לטענת המשיבה בדבר חיובים של העותרת כלפי המשיבה שלא קויימו - אין דבר שימנע מן המשיבה נקיטת צעדים משפטיים לגביית החובות ולאכיפת ההתחייבויות אם ישנן כאלה. אם קיימת חובה עפ"י חוק לספק מים, אין בטענה הכללית בדבר קיום חובות והתחייבויות כדי לפטור את המשיבה מן החובה הקבועה בדין, כל עוד אינה יכולה להצביע על הוראת חוק המתירה לה להימנע מקיום חובתה לספק מים בהתבסס על טענה כללית כגון זו.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גרוס לעותרת, עו"ד הדרי למשיבה. 3.7.79).
בג"צ 409/79 - מאיר שנון נגד שר הפנים ואח'
*הרכב בי"ד משמעתי (העתירה נדחתה).
העותר הוא עובד רשות מקומית בתור מורה, שהואשם בעבירה משמעתית וזומן לביה"ד למשמעת של עובדי העיריה. ביה"ד מורכב משלושה דיינים שאף אחד מהם אינו מייצג את ארגון המורים, אחד מחברי ביה"ד, נציג העיריה, משמש גם כאיש הוראה. עתירת העותר הינה כי אחד מחברי ביה"ד יהיה נציג ארגון המורים ועתירתו נדחתה. עפ"י חוק הרשויות המקומיות (משמעת) אין חובה שאחד מחברי ביה"ד יהיה נציג ארגון המורים. טענת העותר הינה כי הוא סובל מהפלייה לעומת מורים עובדי המדינה שלגביהם קיים סעיף 74 לחוק שירות המדינה (משמעת) ובתוקף סמכותה לפי סעיף 74 הנהיגה הממשלה למורים עובדי המדינה הרכבים מיוחדים שבראשם יושב עובד הוראה, ואילו באשר לעובדי הרשויות המקומיות הוציא שר הפנים מגדר תחולת סעיף 74 את עובדי הרשויות המקומיות. לפי סעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) יחלו הוראות חוק שירות המדינה (משמעת), למעט סעיפים 19, 30, גם על הרשויות המקומיות, ושר הפנים מוסמך לקבוע "שינויים ותיאומים" להחלת החוק ההוא על רשויות מקומיות. במסגרת זו הוציא את תחולת סעיף 74 מהחלה על עובדי הרשויות המקומיות. גם אם אין סמכות לשר הפנים להוציא סעיפים נוספים מגדר תחולתם על הרשויות המקומיות, ואין צורך להביע דעה סופית לענין זה, הרי לא יחול סעיף 74 הנ"ל מטעמים אחרים.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד א. פיינגולד לעותר, עו"ד גב' שטיין לעירית תל אביב. 25.6.76).
בג"צ 43/79 - לילי גולדנברג ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב
*אי מתן פיצוי על הפקעת קרקע לצרכי דרך ציבורית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם בעלי דירות בבית משותף בתל אביב, בין ביתם לבית השכן קיים מרווח של 8 מטר. באה הועדה המקומית והחליטה להפקיע חלק מ- 8 מטר אלה כדי להקל על תנועת כלי רכב באזור. הרי זו מטרה ציבורית והועדה רשאית למעשה להפקיע משטח מגרשם של העותרים למטרה ציבורית. אך בפי העותרים שתי טענות חילופיות: האחת כי לפי הסיפא של סעיף 190 (א) (1) לחוק התכנון והבניה "לא יופקע חלק ממגרש בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך יפחת שוויה של יתרת המגרש" ולטענתם ההפקעה מפחיתה מערך דירותיהם; ולחילופין פגעה התוכנית שלפיה נעשתה ההפקעה במקרקעי העותרים ועל כן זכאים הם לפיצויים לפי סעיף 197 (א) לחוק. העתירה נדחתה. אין צורך להיכנס כאן לפירושו של סעיף 190 (א) הנ"ל, שכן העותרים לא הוכיחו כי הפקעת חלק מן המגרש כאמור תגרום לכך שיפחת שוויה של יתרת המגרש. אפילו נניח כי התנועה המוגברת של כלי הרכב מתחת לחלונותיהם של העותרים יש בה כדי להפחית מערך דירותיהם, אין בכך משום הפחתה של "שוויה של יתרת המגרש". המגרש כבר נוצל במילואו ע"י שהוקם עליו הבית המשותף ואחרי שהבית עומד על תילו וכל שטח המגרש שניתן היה לבנות עליו נוצל, שוב אין שוויו של המגרש
יכול להיות מושפע ומופחת ע"י הפקעת מקצתו. אם יופחת שוויין של דירות המערערים, תבוא ההפחתה לא כתוצאה מן ההפקעה של מקצת המגרש, אלא כתוצאה מן הרעש של כלי הרכב שיעברו במקום. יכול ויהא בכך משום מטרד שעשוי לשמש עילת תביעה בידי העותרים, ויכול ובכלל לא יהיה מטרד כזה. משלא הוכיחו העותרים כי שוויה של יתרת המגרש הופחת כתוצאה מן ההפקעה לא חלה כאן הוראת סעיף 190 הנ"ל.
אם לא נגרם לעותרים נזק ע"י עצם ההפקעה, יתכן ונפגעו המקרקעין "שלא בדרך הפקעה" ע"י התוכנית המייחדת את הרווח שליד הבית לתנועת כלי רכב, ולטענת העותרים מזכה אותם פגיעה זו בפיצויים לפי סעיף 197 (א) לחוק. דא עקא שלפי סעיף 197 (ב) יש להגיש תביעת פיצויים כזו תוך שנה מיום תחילת תוקפה של התוכנית, וזו היתה ב-1971, והתביעה לפיצויים התיישנה זה למעלה מ- 7 שנים. רשאי שר הפנים להאריך את התקופה להגשת התביעה, אך בקשה כזו לא הוגשה לשר הפנים. יתירה מזו, אילמלא נדחתה העתירה לגופה יתכן וצריך היה לדחותה מחמת השיהוי.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, ח. כהן, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. וירניק לעותרים, עו"ד ה. שטיין למשיבה. 4.6.79).
בג"צ 791/78 - התאחדות ענף הקולנוע בישראל נגד שר הפנים ואח'
*בקשה להורות על הפחתת היטל עינוגים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עפ"י פקודת העיריות מוסמכת העיריה להטיל היטל על הכרטיסים הנמכרים לעינוגים. הטלת היטל כפוף לכל פטור שהשר יורה עליו בצו. עירית תל אביב קבעה חוק עזר להיטל עינוגים ובכללם על הצגות קולנוע. ועדה שמונתה ע"י הכנסת המליצה להפחית את ההיטל. הועדה ציינה כי על דעת שרי האוצר והפנים הובטח לבעלי בתי הקולנוע כי יושג הסדר בדבר חלוקת הנטל של הפחתת ההיטל. רשויות מקומיות שונות החליטו להפחית את היטל העינוגים מבלי לחכות להחלטה מי ישא בנטל, אך עירית תל אביב סירבה והעותרת פנתה לבג"צ שיורה לשר הפנים לתת צו לעיריה להפחית את ההיטל. העתירה נדחתה. בהיעדר סיכום בין הממשלה לבין מרכז השלטון המקומי בדבר גורלו של הנטל הנובע מהפחתת היטל העינוגים אין העיריה חייבת להפחית את ההיטל. אשר לשר הפנים - אין הוא חייב להוציא צו על הפחתת ההיטל, שכן בהוציאו צו כזה תוכל העיריה לדרוש ממשרד הפנים לכסות את הפסדיה ולמשרד אין תקציב לכך. שיקול לגיטימי ביותר הוא לשר הפנים לשקול את הנזק שיגרם להכנסות העיריה וסיכון התקציבים שלה מצד אחד ומאידך היעדר כיסוי תקציבי לכיסוי הוצאות אלה.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, ח. בהן, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גולדנברג לעותרת, עוה"ד מ. שקד וקונשטוק למשיבים. 12.6.70).
בג"צ 142/79 - סג"מ ברוך כץ נגד נשיא בית הדין הצבאי המחוזי ואח'
*הרכב בי"ד צבאי (העתירה נדחתה).
העותר, המשרת בצה"ל, הואשם בפני בי"ד צבאי מחוזי בביצוע עבירת סמים ונשיא ביה"ד הרכיב בי"ד משלושה קצינים שהם כולם משפטאיים, לדון באישום הנ"ל. עתירת העותר כי הרכב ביה"ד לא יהיה ממשפטאיים בלבד נדחתה. חוק השיפוט הצבאי קובע כי "נשיא בית דין צבאי... יכלול בו שופט משפטאי אחד לפחות...". הדיבור לפחות מצביע על כך כי צריך להיות שופט משפטאי אחד, אך אין מניעה שהרכב ביה"ד יהיה ממשפטאיים בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, בכור. החלטה - הנשיא זוסמן 10.6.79).
בג"צ 319/79 - אשר ילוז נגד מפכ"ל המשטרה ואח'
*עתירה לבג"צ כשיש סעד אלטרנטיבי (העתירה נדחתה).
העותר מנהל חנות בתוך בנין המשטרה בטבריה לאחר ששילם, לדבריו, תשלום המהווה דמי מפתח והוא דייר מוגן. החנות נמצאת בתוך בנין המשטרה
ממש. עד כה נכנסו לחנות דרך שער שאיננו הכניסה הראשית, אך עכשיו החליטה המשטרה, מטעמי ביטחון, לסגור את השער הנ"ל והלקוחות צריכים להיכנס דרך הכניסה הראשית. לטענת העותר אין זה סביר שהלקוחות, וביניהם נשים וילדים, יצטרכו לעבור את יומנאי המשטרה ובפרוזדור בו נמצאים תאי עצורים. העתירה נדחתה. לעותר אפשרות לפנות לבימ"ש אחר ואין בג"צ צריך להתערב בענין. טענת העותר היא שהוא מחזיק בחנות כדייר מוגן. לפיכך יכול הוא לפנות לבימ"ש השלום המוסמך לדון בתביעות להחזקת מקרקעין והשימוש בהם. נכון שלפי סעיף 5 לחוק סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) אין בימ"ש שלום יכול להוציא צו מניעה נגד רשות מרשויות המדינה, אך העותר אינו זקוק לכך. הוא יכול לבקש סעד בדרך של הצהרה שלפיה הוא ולקוחותיו רשאים להשתמש בכניסה הצדדית, וחזקה על המשטרה, בפרט נוכח ההנחיות שניתנו לאחרונה ע"י היועץ המשפטי, שהצהרה זו די יהיה בה כדי להניע את המשטרה לפעול על פיה. במידה ותתעורר בפני בימ"ש השלום השאלה אם רשאית היתה משטרה לפעול כפי שפעלה, עקב סמכויותיה השלטוניות בשמירה על שלום הציבור, מוסמך בימ"ש השלום, מכח סעיף 35 לחוק בתי המשפט, לצורך הענין שבפניו, להכריע ולפסוק גם בשאלה זו במסגרת סמכותו הנגררת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אלון, ברק. עו"ד א. אלון לעותר. 7.6.79).
בג"צ 28/79-825/784 - ש' גטר בע"מ וחברת בינקו בע"מ נגד שר הבריאות
*פסילת מכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
משרד הבריאות פירסם מכרז לרכישת מכשירים לפיתוח אוטומטי של סרטי רנטגן ולאחר כחודש פירסם מכרז שני. הוגשו הצעות רבות וועדה שדנה בנושא החליטה שרק 3 הצעות מתאימות למפרט, ומחמת היעדר מידע ונסיון במכשירים, יש לבקש מהמציעים להעמיד מכשיר לנסיון במשך תקופה קצרה ולפי הנסיון יוחלט אילו מכשירים לרכוש. לאחר מכן סוכם על רכישת מכשירים מסויימים ובהתאם לעתירות הוחלט לבטל את המכרז ואת ההחלטות שבאו בעקבותיו. כל אחת מן העותרות ביקשה בעתירתה כי יוחלט שיש לרכוש את המכשירים שלה ולחילופין שיש לבטל את המכרז וביהמ"ש קיבל את הבקשה החילופית. בין היתר קבע ביהמ"ש, בדחותו טענת גטר כי מכשירה היה הזול ביותר, כי כאשר מוגשות הצעות במטבע חוץ יש להתחשב בהצעה לפי השערים של המטבעות השונים ביום קבלת ההחלטה ואין נפקא מינא בכך כי בשעת הגשת ההצעות הצעה פלונית היתה יותר, זולה בהתחשב בשערי המטבעות השונים בעת הגשת ההצעות. כן קבע ביהמ"ש ביחס למכשירים שהציעה חברת גטר כי משהחליטה ועדת המכרזים להזמין אצלה לנסיון מכשיר אחד בלבד, מתוך אלה שהיו מיוצגים על ידה, והיא הסכימה לכך ולא פנתה מיד בעתירה, ויתרה בכך על הכללת המכשיר הנוסף בתחרות סופית. חברת רינקו טוענת כי הזכיה במכרזים מגיעה לה באשר המכשיר שהיא מסרה לנסיון תואם את דרישות המכרזים וכושרו אושר ע"י ועדת הרנטגן והוא גם הזול שבכל המכשירים, ואולם המכשיר שהוגש על ידה לנסיון אינו אותו מכשיר שהוצע על ידה במכרז, אלא מכשיר משופר וחדיש. אין להביא בחשבון את המכשיר המשופר אלא את זה שהוצע במכרז. מאידך נתקבלה הדרישה החילופית של העותרות לבטל את המכרז עקב פגמים בנהולו. יש מקרים שבהם מקיים ביהמ"ש תוצאות מכרז על אף פגמים שנתגלו בניהולו, במיוחד כשמדובר בפגמים פורמליים, או פגמים שלא גרמו לעיוות דין, אך יש גבול לפגמים שניתן לסלוח עליהם ובמקרה דנן עברו הפגמים גבול זה. הפגם הראשון מקורו בתקופה של הכנת המכרזים. היה ברור שמדובר במכשירים שאינם סחורה סטנדרטית ואין זה מספיק להשוות מחירים אלא צריך תחילה לברר את טיב המוצרים, להתכונן מראש לבחירת המוצר שיהיה מתאים לדרישה ולערוך מחקר מוקדם, ולא לפרסם מכרז כללי ולגרום הוצאות למציעים ולממונים על המכרזים עצמם; שני המכרזים פורסמו אחד אחרי השני והזמן להגשת ההצעות היה מוגבל מאד וכן הזמן
שנדרש להספקת המכשירים; המפרט שצורף למכרזים היה לקוי ולפחות שתיים מתוך חמש הדרישות הכלולות במפרט היו בלתי נכונות או בלתי מציאותיות; המציעים התעלמו מדרישת המפרט בשתי הנקודות הנ"ל ומכשיריהם לא תאמו את דרישות המכרזים; ההחלטה להקדים נסיון של שלושה מכשירים בלבד לפני הדיון בעיצומו של המכרז משמעותה דחייה של כל המכשירים האחרים וזה נעשה מבלי שהודיעו תחילה למציעים שמכשיריהם לא נבחרו לנסיון; נוהל מו"מ עם שלושת המציעים של המכשירים שנבחרו כדי להסדיר הספקת מכשירי ניסוי ודבר זה נוגד את נתוני המכרזים כפי שפורסמו ברבים. נתוני מכרז חייבים להיות גלויים וקבועים מראש וקביעת תנאים חדשים והעלאת דרישות מעבר לכלול במכרז מהווה פגם שאיננו פורמלי בהליכי המכרז. כן היו פגמים נוספים ובהצטבר כל הפגמים ביחד אין ברירה אלא לבטל שני המכרזים.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה השופט אשר. עוה"ד אלמוגי ואבני לעותרים, עו"ד נאור למשיבים. 10.6.79).
ע.פ. 70/79 - חיים בוכניק נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של אינוס קטינה פחות מבת 16, הדחת המתלוננת באיומים שלא להתלונן במשטרה, גניבת רימון יד ממחנה צבאי והיזק בזדון ע"י הפעלת הרימון. הוא נדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי קבעו כי המערער הוביל את המתלוננת נגד רצונה לבית הרוס ושם בעל אותה נגד רצונה, תוך שימוש באלימות. היו ראיות מספיקות לממצאים אלה, בעדות המתלוננת שהיתה מהימנה על שופטי הרוב ובעדות אימה שראתה את המתלוננת חוזרת הביתה פגועה וחבולה. התעוררה שאלה מדוע עיכבה המתלוננת את תלונתה למשטרה במשך תקופה של כחודשיים אך המתלוננת נתנה הסבר לכך. היא פחדה מאיומי המערער ופחד זה הוסר מעליה רק אחרי שהמערער הגשים את איומיו ופוצץ רימון ליד ביתה, והוסבר לה שעתה יעצר המערער ע"י המשטרה. שופטי הרוב דחו את גירסת המערער כי הבעילה היתה בהסכמת המתלוננת והיה להם על מה שיסמכו. לשופט המיעוט היו ספיקות שונים ביחס לגירסת המתלוננת והציע להרשיע את המערער רק בבעילת קטינה. ספיקות אלה אינם חמורים עד כדי כך שביהמ"ש העליון יסתור את ממצאי הרוב המבוססים על התרשמותם מן המתלוננת ואימה על דוכן העדים. עדות המערער גם נראית בלתי מהימנה על פניה. כן היה חומר ראיות מספיק כדי להרשיע את המערער בעבירות האחרות. ההרשעה בגניבת הרמון מבוססת על הודאת המערער וה"דבר מה" הנוסף הדרוש נמצא בהצבעתו של המערער בפני אנשי משטרה במקום הפיצוץ על פרטים שלא היו ידועים לשוטרים ממקור אחר. אשר לעונש המאסר - אין הוא מוגזם מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי: גב' בן פורת, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד שיאון למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 6.6.79).
ע.פ. 77/79 - אליהו לסרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סרסרות לזנות)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בעבירה של סרסרות לזנות ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו נדחה. העבירה חמורה בנסיבותיה. מדובר על העסקת אשתו של המערער בזנות בפיקוחו ועל ידו. למערער הרשעות קודמות מרובות בעבירות שונות. הנסיבה היחידה לקולא, מחלתו הקשה של המערער, כבר הובאה בחשבון על ידי ביהמ"ש המחוזי בעת מתן גזר הדין.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 4.6.79).