ע.פ. 845+868/77 - אליעזר שרף ודוד מוהבן נגד מדינת ישראל
*קבילות הודאות וה"דבר מה" הדרוש לכך.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 324/76 - הערעור נדחה).
המערער שרף הורשע בשתי עבירות: קבלת שניים וחצי ק"ג אופיום מחתנו שבא מפרס ומכירת ק"ג אחד; החזקת כ- 13 גרם אופיום. הוטל עליו עונש של שנתיים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי והוא מערער על חומרת העונש. המערער מוהבן הורשע ביבוא אופיום לישראל ובהחזקת 10 עפרונות אופיום מתוך היבוא הנ"ל בדירתה של אחת גב' ג'ומג'ום. הרשעתו מבוססת על הודאתו במשטרה כי הביא מפרס את האופיום והמביא 10 עפרונות בדירת ג'ומג'ום. מציאת העפרונות בדירת ג'ומג'ום שמשה כ"דבר מה" הדרוש להרשעה עפ"י ההודאות של המערער. ביהמ"ש המחוזי הסתפק בכך שה"דבר מה" אישר חלק אחד מן ההודיות (החזקת הסם) כדי לקבל את ההודייה כולה הנוגעת גם ליבוא הסם כאמינה ונאמנה. מערער זה נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור הוא על ההרשעה ועל חומרת העונש. שני המערערים הואשמו באישום נוסף שלפיו מכר שרף למוהבן ק"ג וחצי אופיום וגם בכך היו הודאות של שני המערערים במשטרה, אך השופט זיכה את המערערים מאישום זה באשר לא מצא "דבר מה" לאימות העיסקה. נימוקי השופט שלא נמצא "דבר מה" היו שניים: האחד - מההודאות עולה כי תמורת העיסקה שילם מוהבן בשיקים אך מועדי השיקים קדמו בכחודשיים וחצי ליבוא הסמים מפרס ועל כן סביר שהשיקים מתייחסים לעיסקות אחרות; הנימוק השני - שגירסות השניים אינן מקבילות די צורכן כדי שאחת תשמש כ"דבר מה" לשניה וזאת אף אם הקבלה מלאה של הודאות נאשמים הינה בגדר "דבר מה". המדינה מערערת על הזיכוי מאישום זה וכן על קולת העונש.
א. הודייה שלפיה ניתן להרשיע צריכה להיות "חופשית ומרצון" וזאת עפ"י מצוות המחוקק. כנגד אפשרות שאדם ימסור הודייה מתוך דחף פנימי בעוד הוא לא ביצע את העבירה קבעה הפסיקה את הצורך ב"דבר מה". אין צורך בראיה נוספת או הוכחה מסייעת, כי אם בבדיקת ההודיה לאור נסיבות המקרה, כדי לבחון אם לא היתה זו הודייה פקטיבית. נחוץ שהראיות המהוות את ה"דבר מה" תהיינה קבילות, ואין נפקא מינא אם הוגשו ע"י התביעה או ע"י ההגנה.
ב. לעניין קבילות ההודאה במשטרה של המערער מוהבן - אין לקבל את טענת הסניגוריה שההודאות ניתנו שלא מרצונו החופשי. לא נוהלו תרשומות מלאות של חקירת המערער ביומן המבצעים, וכבר קבע ביהמ"ש בעבר את הצורך בתרשומות בכתב ביחס לכל שלבי חקירת חשודים, ואולם לפי השיטה הנהוגה אצלנו אין באי ניהול פרוטוקולים של החקירות כדי לשלול את "הרצון החופשי" שבו ניתנה הודאה במשטרה. את ה"דבר מה" התומך בהודאה אפשר לראות בעובדה שהמערער סיפר כי החביא אצל ג'ומג'ום 10 עפרונות של אופיום ואכן עפרונות אלה נמצאו שם. כמו כן יש "דבר מה" נוסף בראיות המאשרות את נסיעתו של מוהבן לפרס בתקופה שאליה מתייחסת ההודאה. מבחן ההזדמנות, אף כשהוא לבדו, יכול היה לשמש כ"דבר מה" בנסיבות מקרה זה.
ג. אשר לערעורה של המדינה על זיכוי השניים מן האישום הנוסף - צדק השופט בקובעו שלא היה "דבר מה" הדרוש לאימות ההודאות. גם אם קיימת הקבלה בין הודאתו של האחד לבין הודאתו של השני, הרי הודאה אינה יכולה לשמש "דבר מה" להודאה של של האחר מפני שהודאתו של המודה מהווה ראיה קבילה נגדו בלבד ולא נגד אחרים.
ד. אשר לעונש - נגע הסמים שפשה בארץ אוכל כל חלקה טובה, ויש לנהוג ביד תקיפה כלפי סוחרים ומפיצים למיניהם. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל נסיבותיהם
האישיות של המערערים ואין מקום להתחשבות נוספת. מאידך אין לראות את העונשים כקלים במידה שתצדיק התערבות של ערכאת ערעור.
(בפני השופטים: אשר, בכור, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. רון וקאזיס למערערים, עו"ד בן טובים למשיבה. 21.6.79).
ע.פ. 715+774/78 - יוסף לול נגד מדינת ישראל
*קבילות הודאות.
* הרשעה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 110/78 - הערעור נדחה).
ביום 26.12.77 נמצא המנוח פייר רוזנטל ללא רוח חיים במיטתו בחדרו. הוא נרצח בשתי דקירות. הוברר כי המערער ששימש "זונה ממין זכר" קיים יחסים עם המנוח ולאחר מכן נפל ביניהם סכסוך בקשר לאתנן. תחילה טען המערער כי אמנם ביקר במקום אך לא פגע במנוח, אך לאחר מכן מסר הודעות שלפיהן סירב המנוח לשלם לו את האתנן ולפיכך הרגו. המערער סובל ממחלת נפש והיה מאושפז מספר פעמים בעבר בבתי חולים לחולי נפש. בביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות. שופטי הרוב קבעו כי התקיימו כל הדרישות והנתונים על מנת להרשיע את המערער ברצח ואילו שופט המיעוט סבר כי ניתן להרשיעו בהריגה בלבד.
א. בשאלת הכושר של המערער לעמוד בדין - בביהמ"ש המחוזי הגישה התביעה בתחילת הדיון חוות דעת רפואית שהמערער אינו יכול לעמוד בדין בהיותו חולה סכיזופרני, אך הסניגור ביקש להמשיך בדיון עפ"י סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי. ביהמ"ש החליט עפ"י סעיף 6 לחוק לטיפול בחולי נפש כי המערער אינו מסוגל לעמוד בדין והורה על דחיית שמיעת המשפט למספר חודשים. אז הופיע הרופא והעיד כי חל שיפור במצבו של המערער והוא מסוגל לשבת ולעקוב אחר העדויות ויוכל להיוועץ בעורך דינו. על יסוד כך החליט ביהמ"ש כי המערער מסוגל לעמוד בדין ובוטל הצו עפ"י סעיף 6 לחוק לטיפול בחולי נפש. עתה טוען הסניגור כי החלטת ביהמ"ש שהמערער מסוגל לעמוד בדין בטעות יסודה אך טענתו נדחתה. מתוך עדותו של הרופא עולה שהמערער ידע מה הם הליכי המשפט שבהם הוא נתון ועלה בידו ליצור קשר ראוי עם פרקליטו, במהלך המשפט העיד הנאשם והעלה גירסה מפורטות משלו ואף נחקר עליה רבות ודי בכל אלה כדי להראות שהיה מסוגל לעמוד בדין. (ביהמ"ש העיר, אגב, כי כאשר הובא המערער מלכתחילה להארכת מעצרו בפני שופט שלום לא נמסר לשופט מידע כי מדובר באדם שהיה חולה נפש, ולפי החוק לטיפול בחולי נפש חובה היתה על אנשי המשטרה למסור מידע זה לביהמ"ש).
ב. אשר להודאות - אין לקבל את טענת הסניגור כי ההודאות אינן קבילות. הוברר כי לא הופעל על המערער לחץ חיצוני ואין לקבל את גירסת הסניגוריה כי החוקרים הכתיבו למערער את הודאותיה משנפל החשש להפעלת לחץ חיצוני על המערער שיודה בביצוע מעשה שלא עשה, עדיין קיים חשש שמא הנאשם פעל מתוך "לחץ פנימי" שהביא אותו לידי כך שיטול על עצמו אחריות לביצוע מעשה שלא עשה. כנגד "לחץ פנימי" זה לא קיים כל מחסום של קבילות, אך ביהמ"ש יבחן אפשרות זו במסגרת המשקל שהוא יעניק להודאה. משקל זה נבחן בשני מבחנים - פנימי וחיצוני. המבחן הפנימי בודק את ההודאה עפ"י סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה וחוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה, וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת
להתייחס לדברי זולתו באמון. המבחן החיצוני, ה"דבר מה" הנדרש, בודק את ההודאה עפ"י סימני אמת שהם חיצוניים להודאה ואשר יש בהם כדי להשליך אור על אמיתותה. ככל שמשקלה העצמי של ההודאה גדול יותר, כך קטן הצורך להיזקק למבחן החיצוני של ה"דבר מה". לעומת זאת, ככל שמשקלה העצמי של ההודאה קטן יותר, כן גדל הצורך להיזקק לאמת מידה חיצונית מבחינת האמת שבהודאה. על כן, ראיה הראויה לשמש כ"דבר מה" בענין אחד, עשויה שלא להיות ראויה לכך בענין אחר שהרי הכל מותנה בנסיבות הענין. עם זאת אפילו משקלה העצמי של ההודאה הוא רב לא ירשיע ביהמ"ש על פיה ללא ה"דבר מה" הנוסף אפילו הוא קל שבקלים, בעניננו בחן ביהמ"ש את ההודאות הן מבחינת המשקל הפנימי והן מבחינת ה"דבר מה" החיצוני והגיע למסקנה כי אמת הן, ובכך צדק ביהמ"ש.
ג. אשר לשאלה אם המערער כשר לשאת באחריות פלילית למעשיו - בענין זה מצויות ראיות מעטות בלבד. מן הראיות שהובאו לא עולה שהמערער לא היה אחראי למעשיו. חובת ההוכחה שהמערער לא היה בר עונשין בשעת ביצוע המעשה, מוטלת על הנאשם ובנטל זה, המחייב את הנאשם להוכיח כי גירסתו קרובה לוודאות, לא עמד המערער במקרה שלפנינו.
ד. ביהמ"ש המחוזי היה חלוק בדעתו בשאלה אם המערער עשה את שעשה בכוונה תחילה. עפ"י הנתונים, הלך המערער למטבח, הביא סכין והשתמש בה, ובאשר למעשים עצמם אין ספק כי היתה הכוונה תחילה והחלטה להמית, אעפ"כ סבר שופט המיעוט כי היסוד של החלטה להמית לא התקיים וזאת משום מחלת הנפש של המערער. לדעת שופט זה אף שאין במחלת הנפש של המערער כדי לשחררו מאחריות, יש בה כדי להשפיע על מידת ההחלטה להביא למותו של המנוח. גישה זו אין לקבל. הטענה האמיתית איננה כי בשל מחלת הנפש לא נתגבשה אצל המערער החלטה להמית, אלא שבשל מחלת הנפש התגבשה אצלו ההחלטה להמית את המנוח ומשום כך אין המערער אחראי למעשיו. ברם, בשאלת האחריות למעשיו כבר נקבע לעיל כי המערער אחראי למעשיו וממילא אין לקבל את דעת שופט המיעוט.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, ברק. החלטה: השופט ברק. עו"ד צ. סער למערער, עו"ד ד. וקסלר למשיבה).
ע.פ. 89/78 - יעקב בן אליהו אפנג'ר נגד מדינת ישראל
*התנגדות לכניסת שוטרים לבית כשהתפרצו מבלי להזדהות וטענת הגנה עצמית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק ע.פ. 258/77 - הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא זוסמן והשופט אלון נגד דעתו החולקת של השופט אשר).
שני שוטרים הגיעו לבית על מנת לערוך בו חיפוש, היה בידיהם צו חיפוש, אך לא היו לבושים מדי משטרה. הם הגיעו לבית בשעה 1 אחר חצות הלילה, דפקו על הדלת ולא נפתחה הדלת, ולפיכך המתינו בחוץ כרבע שעה. הגז בדירה נפסק והמערער שהיה אחד מאורחי בעל הדירה פתח את הדלת על מנת לבדוק על שום מה נפסק הגז. אז התפרצו שני השוטרים בלי להציג את עצמם, בלי להציג צו חיפוש ובלי בקשה להרשות להם את הכניסה. המערער שעמד בפתח ניסה למנוע בכח את הכניסה ותוך כדי כך התחיל לצעוק "בולשת". המערער הואשם בתקיפת שוטרים והכשלתם בשעת מילוי תפקידם, ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מעבירה של תקיפת שוטרים משום שאלה לא פעלו כחוק,
היינו, לא ביקשו תחילה מבעל הדירה לאפשר להם להיכנס לביתו, וכיון שכניסתם היתה ללא סמכות ומתוך השגת גבול אין מי שמונע מהם את הדבר עובר על עבירה של תקיפת שוטרים. לעומת זאת סבר ביהמ"ש המחוזי כי יש להרשיע את המערער בעבירה של תקיפה וזאת מן הטעם שהוא ידע שמדובר בשוטרים ולא היה לו שום צידוק חוקי לתקוף את השוטרים ואף לא הצידוק של הגנה עצמית. על כך הערעור.
השופט אלון:
א. סעיף 18 לפח"פ בענין הגנה עצמית דן בין היתר בהגנה עצמית של המותקף הבא להגן על עצמו וכן בהגנה על הזולת בפני "פגיעה... בגופם או בכבודם של אחרים שהגנתם עליו..." בעניננו התפרצו שני השוטרים לעבר הדלת כשהמערער עמד בפתח, ובין אם הבחין מיד שמדובר בשני שוטרים שהכיר אותם מלפני כן ובין אם בשניות הראשונות לא הכיר אותם, כטענתו, מכל מקום אין לבוא עימו בטרונייה על שנהג כפי שנהג ברגע שפתח את הדלת באישון לילה וראה שני אנשים מתפרצים פנימה. בכך ביקש למנוע חבלה ופגיעה בגופו.
ב. בענין ההגנה על הזולת אין צורך שיהיה מדובר באנשים שהגנתם מוטלת מכח החוק על המתגונן, או דוקא בקרובים אחרים, אלא יש להרחיב את ההגנה למקרים שבהם האזרח הסביר "שאיכפת לו" רואה חובה אזרחית מוסרית, לפי נסיבות הענין ומצב הדברים, להיחלץ להגנתו של אלמוני הנתקף, להצלתו של הנרדף מידי רודפו.
ג. גם אם המערער זיהה את השוטרים עם היפתח הדלת, הרי בדרך הטבע קודמת ההתנגדות האינסטנקטיבית לפחות בשנייה אחת או שתיים עד לרגע הזיהוי ודרושה לפחות שניה אחת או שתיים נוספות כדי להכריע אם יש כאן מקום לחשוש לכוונות פליליות מצד המתפרצים.
הנשיא זוסמן:
אין צורך להיכנס לשאלה אם עומדת למערער טענת הגנה עצמית בבואו להגן על אנשים שהיו בדירה, שכן המערער רשאי היה לנהוג כפי שנהג לשם התגוננות עצמית בפני המעשה הבלתי חוקי של השוטרים. המערער פתח לאחר חצות הלילה דלת דירה שבה הוא נמצא והוא נתקל בשני גברתנים "שפורצים עליו" כפי שהעיד, ואם אין לנתקף כזה הזכות להתגונן קשה לומר אימתי תהא הזכות בידי אדם להתגונן. הצעד הראשון שהיה בפרשה היה מעשה אלימות שנעשה ע"י השוטרים, ואלימות אינה נעשית כשרה וחוקית על שום שהיא מבוצעת ע"י אנשי הרשות. גם אם ידע המערער שהוא מותקף ע"י שוטרים הוא לא ידע על שום מה הותקף ולא נתבקש להתיר את כניסת האנשים לדירה.
השופט אשר (דעת מיעוט):
א. אין לתת פירוש רחב למלים "שהגנתם עליו" ולהרחיב הגנה זו לגבי כל אדם המותקף. אין להרחיב את כלל ההגנה הפרטית לצורך הצלת אדם אחר, לכל מקרה שבו אין יחסי קירבה או אחריות מיוחדת בין הטוען להגנתו של הכלל ובין אלה שלטובתם הוא מתערב בצורה אלימה.
ב. עפ"י העובדות אין לומר כי השוטרים התקיפו את המערער וכי לצורך הגנה עצמית תקף אותם. כשנפתחה הדלת והמערער הבחין בשוטרים זיהה אותם מיד כשוטרים ודחף אותם בכח. המערער לא טען אפילו כי היו בלבו חששות שמא כוונת השוטרים היא לתקוף אותו או לתקוף את האחרים בדירה, ואין רמז בדבריו כאילו חשש בזמן כלשהו, ואפילו בשעת פתיחת הדלת, לפגיעה בגופו או שדאג לשלומם או לכבודם של אחרים.
חוברו ההוכחה של הגנה פרטית היא על הטוען אותה והוא חייב להוכיח את הגנתו עד הסוף. אם נשאר ספק בלבו של השופט בשאלה באם הוכחה הטענה, פועל אותו
ספק לרעת ההגנה ובמקרה דנן לא הצליח המערער להרים את הנטל שהיה מוטל עליו. די בקביעה העובדתית שהמערער הכיר מיד עם פתיחת הדלת שמדובר בשוטרים, ובקריאת האזהרה שלו "בולשת בולשת", בכדי לשלול כל טענה של הגנה עצמית מצידו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, אלון. עו"ד י, גולן למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 14.6.79).
ע.פ. 14/79 - רפאל שלי נגד מדינת ישראל *הרשעה בהתפרצות (הערעור נדחה). המערער הורשע בפריצה בכוונה לגנוב, בכפר הנופש נביעות, בחצות לילה, והערעור על ההרשעה נדחה. אמנם הראיות היו נסיבתיות, אך הן היו כאלה המסבכות את המערער בביצוע העבירה ומביאות לידי מסקנה בלתי נמנעת שהמערער היה שותף לפריצה. המונית שבה נהג המערער חנתה בזמן הפריצה וסמוך לאחריה לא רחוק ממקום הפריצה; כאשר נעצרה המונית לאחר שמכונית משטרה שהיתה במארב פגעה בה ניסה המערער לברוח מן המקום במוניתו; נמצאו בתור המונית כלי פריצה; וכן לא היה מהימן הסברו של המערער על נסיבות הימצאותו במקום ועל פשר התנהגותו בזמן המקרה. יש לציין עוד כי שבוע לפני המקרה קיבלה המשטרה מידע על תכנון הפריצה ועל כך שישתתפו בה ארבעה אנשים וביניהם המערער, ואכן סמוך לאחר הפריצה נמצאו אותם 4 אנשים בקרבת מקום הפריצה.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 13.6.79).
ע.פ. 868/78 - דאוד עלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשים מגונים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בנסיון למעשה סדום בילד, עבירה לפי סעיף 154 לפח"פ; הצעות בלתי מוסריות, עבירה לפי סעיף 168; ומעשה מגונה בפומבי, עבירה לפי סעיף 160 לפח"פ. הוא נדון לעונש כולל של 4 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. טענת הסניגור ל כי אין להרשיע את המערער בעבירות על סעיף 168 ו- 160 מאחר והמעשים שעליהם מבוססת ההרשעה היוו חלק מהנסיון למעשה סדום, איננה מבוססת. אכן מדובר במסכת אחת של פעולות, אבל במהלך הביצוע נעשו ע"י המערער מעשים נפרדים, שכל אחד 4 מהם יכול היה לשמש נושא לאישום, ולא היה כל פגם בכך שיוחסו למערער 3 עבירות ושיורשע בשלושתם. אכן מן הראוי במקרה כגון זה להטיל עונש אחד עבור כל העבירות וכך עשה ביהמ"ש המחוזי. אשר לחומרת העונש - קיימות נסיבות מקילות והן גילו הצעיר של המערער שהיה אז בן 19, היעדר הרשעות קודמות וכן עולה מתוך הראיות כי היתה זו סטיה חד פעמית של המערער וניתן לקוות שלא תהיה סכנה לציבור בעתיד. מאידך חומרת העבירה היא רבה, נפגע ילד בן 6 שנים, ומן הראוי להטיל עונשי מאסר משמעותיים גם כדי להרתיע אחרים. לאור כל השיקולים הנ"ל ניתן להקל במידה מסויימת בעונש ולהעמידו על 3 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. עו"ד ש. בר למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 4.6.79).
ע.פ. 19/79 - אהרן דבוש נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של התפרצות וגניבה ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנתיים ואילו המאסר על תנאי על 3 שנים. באשר להרשעה - זו היתה מבוססת על עדות שותף לדבר עבירה וביהמ"ש היה מוכן לסמוך על עדות זו על אף הפגמים באישיותו של העד וסתירות מסויימות בעדות. העדות נסתייעה בדברי המערער בשיחתו עם איש משטרה שנרשמו זמן מה לאחר השיחה. באותה שיחה הודה המערער שבא עם משאית למקום ביצוע הפריצה ושחלק מהדברים הגנובים הועמסו על המשאית, אך עמד על דעתו שלא לקח חלק בפריצה ולא ידע עליה מקודם. הודאה זו משמשת אישור בעל משקל רב לעדותו של השותף לדבר עבירה. אשר לעונש - טוען הסניגור כי קיים פער בין העונשים שהוטלו על משתתפים אחרים באותה פריצה ובין העונש שהוטל על המערער, והפער הוא כה גדול המצדיק התערבות בעונש. אכן, קיים הבדל ניכר בין העונשים, אך יש גם סיבה לכך והוא עברו של המערער לעומת האחרים וכן הבדלי גיל. אעפ"י כן נראה שלנוכח הפער האמור אפשר, אם כי לא בלי היסוס, להקל במידת מה בעונשו של המערער, מתוך תקוה שישנה את דרכו לאחר שנשא אשה. אי לכך שונה העונש כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. עו"ד מ. זיו למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 4.6.79).
ע.פ. 129/79 - יוסף אטיאס נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סחר בסם מסוכן והחזקתו ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. כן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 6 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. סחר בסמים מסוכנים הוא מהעבירות החמורות ומן ההכרח להטיל מאסר לתקופה ארוכה בגינן. לפי הראיות לא נראה שהמערער עסק בסחר בסמים באופן קבוע ודבר זה כבר נלקח בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. למערער הרשעות קודמות מרובות והעונש איננו כבד מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 4.6.79).
ע.פ. 260/79 - משיח קויטלשוילי וסימון מולדלשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים, ועוד שניים אחרים, הורשעו בהתפרצות לבנין, בכך שטיפסו לקומה שניה של בנין ושם התחילו לקדוח חור כדי להגיע לחנות עתיקות שבקומת הקרקע. הארבעה נעצרו לפני שהספיקו להשלים את ההתפרצות. על המערער הראשון הוטלו שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי ועל המערער השני שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגורית טענה בעיקר לאחידות הענישה מאחר שעל השניים שלא ערערו הוטל עונש מאסר בפועל של מחצית השנה בלבד וכן מאסרים על תנאי. אכן, עונשי המאסר שהוטלו על השניים האחרים נראים קלים על עבירה כגון זו, אך העיקרון של אחידות בענישה לא הופר במשפט זה. המערער הראשון היה ראוי לעונש חמור יותר מחבריו כי הוא ששם עיניו בחנות שנועדה לפריצה במשך תקופה ארוכה של כ- 7 חודשים לפני הפריצה. אשר למערער השני - ההבדל בעונש המאסר בינו לבין השניים האחרים אינו רב והיה מקום, עפ"י נסיבותיו האישיות והעבירות הקודמות שעבר מערער זה, לגזור עליו לפחות את העונש שנגזר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון, החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד כ. חנוך למערערים, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 6.6.79).
ע.פ. 52/79 - רני אטיאס נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (הצתת תא מעצר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה עצור בתחנת המשטרה בבית שמש, חברתו באה לבקרו בשעה מאוחרת ולא הורשתה לראותו. המערער התרגז והצית את המזרונים בתא מעצרו. כאשר חשו השוטרים למקום היתה כבר להבת אש גדולה ורוב העצירים שבתאי המעצר נפגעו ע"י השריפה והועברו לטיפול רפואי. המערער נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערעורו נדחה. נכון אמר הסניגור כי שריפת מזרונים בבתי סוהר ובבתי מעצר הפכה כאילו למעשה מקובל של מחאה, אך דוקא משום כך אין להקל בעבירה זו שתוצאותיה חמורות מאד. עברו של המערער גם אינו נקי מהרשעות קודמות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. בלום למערער, עו"ד נ, ליבנה למשיבה. 6.6.79).
ע.פ. 869/78 - מוסטפה אלכוזנדר נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת סמים והדחת עדים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של החזקת סמים ושל הדחת עד באיומים וערעורו נדחה. המערער היה מועסק בבית קפה ובקרבת מקום נמצא קיר שמאחוריו היו זונות עוסקות במקצוען. תצפית של המשטרה ראתה את המערער כשניגש לקיר, מכניס את היד לתוך חור, מוציאה ועוזב, שוטר עצר את המערער וניגש עימו אל הקיר ושם מצאו בתוך חור שבקיר חבילה שהכילה אופיום. על יסוד כך הורשע המערער בהחזקת אופיום. בעדותו של השוטר נתגלתה סתירה הואיל ואמר בביהמ"ש כי החור היה בגובה של 50 ס"מ מן הרצפה ואילו בביקור במקום התברר שהגובה הוא רק 10 ס"מ, אך אין בסתירה זו כדי לשנות את התוצאה בהתתשב בנסיבות הענין. המערער לא הכחיש שהיה ליד הקיר אלא טען שעשה זאת כדי להציץ בזונות שמעבר לקיר. המערער הודה כי ראה שהמשטרה הוציאה חבילה מהמקום שבו הסתכל, אלא טען שהחבילה אינה שלו, מכאן כי עצם העובדה שהמשטרה מצאה חבילה בתוך אותו חור לא היתה שנויה במחלוקת, ועל כן אין זה מעלה או מוריד מה היה גובה החור.
אשר לעבירת ההדחה בחקירה ע"י איומים - היתה עדות המתלוננת שהמערער איים עליה לשנות עדותה שמסרה במשטרה כנגד חברו. המערער היה שותף בחדר עם אותו חבר שנגדו התלוננה העדה במשטרה וזה היה המניע למעשהו. נכון שמדובר בעדותה של עדה אחת בלבד, אך זהו ענין של מהימנות ולפי הכלל המקובל ע"י ביהמ"ש העליון סומך הוא על התרשמות השופט שראה את העד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, בכור, עו"ד סומך למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 21.6.79).
ע.פ. 787/78 - סמור יחזקאל נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה ע"י זריקת רימון וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בזריקת רימון ובגרימת חבלה חמורה ונדון ל- 7 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לצורך ההרשעה די בכך שהמערער הודה בעדותו בביהמ"ש שנכח סמוך לפני ההתפוצצות במקום ההתפוצצות ושוחח עם המתלונן ועדותו של נהג מונית שהסיע את המערער למקום המעשה במונית, ולדברי הנהג סיפר לו המערער שהוא הולך לזרוק רימון והציע לנהג ללכת אתו. לטענה כי מוזר הוא שמי שעומד לבצע פשע יספר על כך לזרים, הרי עובדה זו מתיישבת עם עובדת שכרותו של המערער באותה שעה, העובדה שעדותו של המתלונן עצמו היתה מגומגמת ביותר וניכר בה רושמו של פחד מפני תוצאות העדות נגד המערער, אינה עשויה להטיל ספק או דופי בראיות המפלילות אלא להיפך עשויה היא לחזקן.
אשר לעונש - למעשה הואשם המערער בנסיון לרצח, אך ביהמ"ש הרשיעו בגרימת חבלה חמורה. למזלו של המערער לא אירעו למתלונן אלא חבלות שכנראה נתרפא מהן, אך הסכנה החמורה שבמעשה היא נסיבה שביהמ"ש צריך היה להביא בחשבון לענין מידת העונש.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, ברק. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד ברלינגר למשיב. 12.6.79).
ע.פ. 119/79 - אלי אביבי נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה - אשרת
*זיכוי מעבירה של אי קיום פס"ד להריסת מבנה כאשר פסה"ד אינו ברור (הערעור נתקבל).
למערער ניתנה רשות ערעור לבירור השאלה אם צו ההריסה כפי שנוסח ע"י ביהמ"ש נפגם מחמת אי בהירות בדבר המבנה שעל המבקש להורסו. המסקנה היא שאכן הצו פגום מחמת אי בהירות ואין לדעת מתוכו מה בדיוק על המערער להרוס. לפיכך הוחזר התיק לבימ"ש השלום. לחזור ולשקול אם אמנם יש מקום וצורך לתת צו הריסה בענין. אם ביהמ"ש יגיע למסקנה שיש צורך לתת צו הריסה יפרש בדיוק מה על המערער להרוס, ואם יגיע לידי מסקנה שאין צורך לתת צו הריסה, הרשות בידי בימ"ש השלום להמיר את צו ההריסה בעונש כספי נוסף.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, ברק. החלטה - השופט ח. כהן. המערער לעצמו, עו"ד בן דור למשיבה. 20.6.79).
ע.פ. 162/79 - מרדכי משאש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג במכונית טנדר שלו כשברשותו למעלה מ- 8 ק"ג חשיש. ערך החשיש היה בשעת התפיסה כחצי מליון ל"י במכירה סיטונית ופי 12 מכך כשהסם מחולק למנות למכירה בקמעונות. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של 3 שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן חולט הרכב שבו הובל הסם. הערעור על חומרת העונש נדחה. לענין חילוט הרכב טוענת הסנגורית כי אמנם רשאי ביהמ"ש לפי סעיף 36 לפקודת הסמים לחלט רכב שבו נתפסו סמים, אך אין הדבר חובה ואין בתי המשפט נוהגים להשתמש בכח החילוט לפי הסעיף הנ"ל. התשובה לטענה זו היא שאם אמנם הנוהג הוא שלא להשתמש בהוראה הנ"ל, הרי מן הראוי הוא שנוהג זה יפסק ויפה שעה אחת קודם. חילוט הרכב הוא אחת הדרכים בהן נלחם המחוקק בנגע הסמים, ולא ברור על שום מה תישאר הוראה זו אות מתה. אשר לעונש המאסר - גם עונש זה אינו חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, ברק. עו"ד גב' כ. חנוך למערער, עו"ד בר חיים למשיבה. 17.6.79).
ע.פ. 202/78 - יצחק בוזגלו נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*חומרת העונש (הסעת מכונית במהירות כשהשוטר נתלה על הדופן כדי לעצור את הנהג) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נהג ברכב ללא רשות וללא רשיון. שוטר לבוש אזרחית הציג עצמו בפני המערער כשוטר ומשהבחין השוטר כי בדעת המערער להימלט נתלה בדופן המכונית. אותו רגע הזניק המערער את המכונית ונסע במהירות מופרזת לעבר עמוד תאורה דבר שיכול היה לגרום למותו של השוטר, אך השוטר הספיק לקפוץ ונחבל, המערער נדון ל- 3 שנים מאסר וכן הופעל במצטבר עונש של שנה אחת מאסר על תנאי. הערעור נתקבל באופן שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף. מתסקיר שרות המבחן עולה שנתגלו סימנים המצביעים על ניצנים ראשונים של רצון מצד המערער לחזור למוטב. הוא מתרחק בבית הסוהר מן העבריינים, לא נענה לבקשת חבריו למאסר להביא עמו סמים כשחזר מחופשתו, וזאת על אף איומי האסירים, ומשום כך נאלצו שלטונות בתי הסוהר לבודד אותו כדי להגן עליו. קציני בתי הכלא מעידים שהתנהגותו היא ללא דופי וכן חלה התקרבות בינו לבין משפחת
אשתו. מאידך נתברר כי לאחר ההרשעה בתיק דנא הוטלו על הנאשם שני עונשי מאסר נוספים חופפים לתקופת המאסר הנוכחית. לנוכח הנסיבות האמורות לקולא ולחומרא יש להקל בעונש במידת מה כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אלון, עו"ד מ. גלעד למערער, עו"ד גב' גורני למשיב. 10.6.79).
ע.פ. 726/78 - יעקב שלחין נגד מדינת ישראל.
*עיסוק ברפואה ללא רשיון. * הוצאת דבר במרמה (הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות).
המערער פירסם מודעה בעתונות בה נאמר "שיפור הראיה - שחרור העיניים מהמשקפיים והפגת המתיחות בעיניים ע"י התעמלות עיניים והרפיה תחת פיקוח מדופלם מאנגליה - מכון בייץ תל אביב...". המערער הועמד לדין בעבירה של התעסקות ברפואה ללא רשיון ובעבירה של קבלת דבר במרמה. בימ"ש השלום זיכה את המערער, ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות הנ"ל ודן אותו לתשלום קנס של 10 אלפים ל"י. ערעורו נתקבל לענין ההרשעה בקבלת דבר במרמה, נדחה לענין ההתעסקות ברפואה ללא רשיון, וברוב דעות נדחה הערעור על חומרת העונש.
המערער כבר הורשע בעבר בעבירה של התעסקות ברפואה ללא רשיון, אך אז הודעותיו היו על ריפוי מחלות עיניים, ואילו הפעם מדובר על ריפוי של מתיחות בעיניים ופגם ראיה, וכן בפעמים הקודמות היה המערער בודק אישית את הפונים אליו, ואילו עתה נהג המערער לשלוח את הפונים אליו אל רופא עיניים והלה היה קובע את הדיאגנוזה של האיש אם יש לו מחלת עיניים או רק פגם בראיה. זאת באשר לכל הפציינטים, חוץ מאשר עיתונאי בשם שחף שמטרתו למעשה היתה לכתוב כתבה על המכון, וכאשר הוא פנה למערער היה הרופא בחו"ל וכתוצאה משכנועו של שחף הסכים המערער לטפל בו ללא קבלת אבחנה מרופא עיניים.
לפי ההגדרה של התעסקות ברפואה אסור לטפל במחלות ללא רשיון, אבל אין כל מניעה לטפל בפגם מסויים שאין לו קשר למחלה. אין זה משנה אם השיטה שבה טיפל המערער היא שיטה נכונה ועשוייה לשפר את הראיה ואם לאו, אלא השאלה המשפטית העומדת לדיון היא אם המשתמש באותה שיטה עוסק ברפואה והתשובה לכך היא שלילית. יש להבחין בין מחלה לבין פגם. אף על פי כן יש להשאיר על כנה את ההרשעה של עיסוק ברפואה ללא רשיון, וזאת, לפי דעתה של השופטת בן פורת, הן משום שהמערער טיפל בעד שחף ללא שהעד נבדק לפני כן אצל רופא עיניים, והן משום שהמודעה שפרסם בעיתונות מתארת את השיטה כבעלת תכונות של ריפוי ולא כשל טיפול בפגם גרידא.
אשר לאישום בקבלת דבר במרמה - אין להעלות על הדעת שהמערער לא ידע שאין מקום להבטחות המפליגות הכלולות במודעה, אפילו האמין בתום לב שקיים סיכוי של שיפור הראיה. אולם אף אחד מן העדים לא העיד כי לא היה בא למכון אילו היתה לשונה של המודעה זהירה יותר ללא אותן הבטחות. לפיכך לא הוכח הקשר הסיבתי בין המצג של המערער לבין קבלת הדבר.
אשר לעונש - סברה השופטת בן פורת, בדעת הרוב, שאין להמתיקו. השופט אלון סבר כי לאחר שהובהר כי המערער נמנע מלהשתמש בתרופות ונעזר בכל המקרים ברופא עיניים מורשה, והמקרה היחידי שבו עסק ברפואה היה המקרה של העד שחף, וגם כאן סירב המערער להגיש לו את הטיפול, אך הלה הצליח לשכנעו שיטפל בו ללא הפניה של רופא, די בכך אם הקנס יועמד על סכום סמלי של 500 ל"י בלבד.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. המערער לעצמו, עו"ד רזניק למשיבה. 17.6.79).
ע.פ. 522/78 - ארתור בירמן נגד מדינת ישראל.
*התנגדות לשוטרים שבאו לערוך חיפוש (הערעור נדחה).
שוטרים באו לביתו של המערער כדי לחפש שם אחרי בנו שנמלט מבית כלא צבאי שבו היה נתון במשמורת חוקית. המערער סירב לאפשר להם לערוך את החיפוש ואיים עליהם באקדח. הוא הועמד לדין ובימ"ש השלום זיכה אותו מן הטעם שלשוטרים לא היה צו חיפוש, ולפיכך אסור היה להם להיכנס לדירה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והערעור על כך נדחה. השופט י. כהן ביסס את מסקנתו בדבר סמכותם של השוטרים לערוך את החיפוש על סעיף 25 (4) לפקודת סדר הדין הפלילי (מאסר וחיפוש) שלפיו רשאי שוטר להיכנס בלא צו חיפוש ולחפש בכל בית אם הוא רודף אחרי אדם הנמלט ממשמורת חוקית. בימ"ש השלום סבר כי הוראה זו חלה רק במקרה של הימלטות המתבצעת זמן קצר לפני הרדיפה וכאן עברו 5 ימים בין בריחת בנו של המערער לבין מועד החיפוש. השופט י. כהן קבע כי צדק ביהמ"ש המחוזי שהרדיפה שעליה מדובר בסעיף 25(4) אינה חייבת להיות צמודה מבחינת הזמן להימלטות ממשמורת חוקית ועל כן היו רשאים השוטרים לערוך חיפוש ללא צו חיפוש וממילא אסור היה למערער לאיים עליהם שלא יבצעו את החיפוש. השופט ויתקון הסכים לפירוש הנ"ל. השופט אלון סבר כי אכן סעיף 25(4) הנ"ל חל רק במקרה של רדיפה הסמוכה להימלטות ממשמורת חוקית, ואולם לדעתו היתה סמכות בידי השוטרים לערוך את החיפוש בהתאם לסעיף 45 לפקודה.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אלון. עו"ד ויסברג למערער, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 13.6.79).
ע.פ. 767/77 - שרות המבחן למבוגרים נגד סולומון בוחבוט
*הפרת צו מבחן (בקשה להטיל עונש לאחר הפרת צו מבחן - הבקשה נדחתה).
המערער הורשע בשעתו בדין, הוטל עליו עונש מאסר בפועל והחל בריצוי עונשו. ענינו הגיע לביהמ"ש העליון, ובהתאם להמלצת הגורמים שטיפלו בגמילתו של המערער מן השימוש בסמים, המיר ביהמ"ש העליון את תקופת המאסר שעוד נותרה לריצוי, במאסר על תנאי, והעמיד את המערער למבחן לתקופה של שנתיים. המערער אינו ממלא אחרי הוראות צו המבחן וחזר לשימוש בסמים. מתעוררת השאלה אם ניתן עתה להטיל על המערער עונש במקום המבחן שהוא מפר. ביהמ"ש העליון החליט שאין להטיל עונש כזה. עפ"י סעיף 20 לפקודת המבחן אם הוכח להנחת דעתו של ביהמ"ש שנתן צו מבחן שהנבחן לא מילא אחרי הוראה מהוראות הצו "רשאי ביהמ"ש... אם ניתן צו המבחן לאחר הרשעה... להטיל על הנבחן עונש... כפי שביהמ"ש היה רשאי להטיל על הנבחן אילו זה עתה הורשע בפניו על אותה עבירה". השאלה שהתעוררה היתה אם סעיף 20 הנ"ל דן רק במקרה שהעבריין הורשע ולא הוטל עליו עונש או גם אם הוטל עונש ומבחן והוא מפר את צו המבחן. ביהמ"ש העליון, מפי השופט שמגר, קבע שהסעיף הנ"ל מדבר רק במקרה שלא הוטל עונש בעת ההרשעה, המחוקק הסמיך את ביהמ"ש להשלים את שהחסיר כאשר הטיל את המבחן אם לא הטיל אז עונש, אך לא העניק לביהמ"ש סמכות לענוש את הנבחן על הפרת צו המבחן.
השופטת בן פורת העירה כי לדעתה יש לפרש את הסעיף הנ"ל כך שניתן יהיה להטיל עונש על נבחן שמפר את צו המבחן גם אם כבר נדון לעונש וריצה חלק מן המאסר בפועל, וזאת כדי שלא יזלזל בצו המבחן ללא סיכון, ואולם מכיון שבהתאם לפסיקה אין להטיל עונש במקרה כמתואר כאן, אינה חולקת על פסק הדין של השופט שמגר.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת, עו"ד גב' מ. ברנשטיין לשרות המבחן. 19.6.79).
ע.פ. 849/78 - נסים מצה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ב"עבירה מוחלטת" של מכירת בנזין מעורב בסולר (הערעור נדחה).
בבדיקה של בנזין ממדגם שנלקח בתחנת הדלק של המערער נמצאה חריגה מדרישות התקן, המערער הועמד לדין, זוכה בבימ"ש השלום למרות שמדובר בעבירה "מוחלטת", ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור והרשיע את המערער והערעור נדחה. מדובר בעבירה מוחלטת, אך לטענת המערער נגרמה התקלה ע"י התערבותו הרצונית של גורם זר, היינו נהג מיכלית שהביא דלק לתחנה ושהיה מסוכסך עם המערער וגרם לערבוב סולר בתוך הבנזין, ולפיכך, טוען המערער, יש לו הגנה טובה גם נגד עבירה "מוחלטת". טענה זו נדחתה. בין אם נהג המיכלית ערבב את הסולר מתוך רשלנות, ובין אם עשה זאת בכוונה תחילה, הרי חלות ההגנה של התערבות צד שלישי מותנית בכך שלנאשם לא היתה שליטה על המעשה של המתערב ולא ידע ולא יכול היה לדעת על אותה פעולה, אך אין הנאשם יכול ליהנות מהגנה זו אם הוא עצמו היה רשלן. בעבירה מוחלטת אין הנאשם יכול להישמע בטענה שבנסיבותיו של המקרה המסויים עשה הכל כדי להימנע מן המעשה או המחדל האסור ולא הצליח, שכן קיימת הנחה חלוטה של רשלנות. משהוכחה התערבותו של גורם זר, יכול נאשם להתגונן בפני עבירה מוחלטת, בתנאי שיוכיח לא רק היעדר שליטה על הגורם הזר וכי לא ידע על אותה פעולה, אלא שגם לא יכול היה לדעת על הפעולה חרף נקיטת כל אמצעי הזהירות האפשריים. בעניננו לא עמד המערער בתנאי זה, ולהיפך, בנסיבות המקרה עולה כי התנהגות המערער ועובדיו לא הגיעה אפילו כדי דרגת זהירות רגילה שכל אדם סביר חייב בה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. רענן למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 26.6.79).
ע.פ. 887+798/78 - יהודה אדרי ויעקב כהן נגד מדינת ישראל
*זיכוי מעבירת שוד עקב זיהוי לקוי (הערעור נתקבל).
שני המערערים הורשעו בעבירה של שוד כשההרשעה מבוססת על עדות זהוי של נער כבן 17 ששמע רעש, הסתכל דרך חלון חדרו וראה את הפורצים. נערך במשטרה מסדר זיהוי של תמונות שבו הציגו בפני הנער 15 תמונות וביניהן הצילומים של שני המערערים כשהצילום של כהן היה משנת 1971 והצילום של אדרי משנת 1972. במסדר זיהוי התמונות לא השתתפו המערערים או סניגוריהם, והוא נערך לפני שהשניים נעצרו כחשודים ולפני שעלה חשד כלשהו נגד כהן. לא נערך מסדר זיהוי נוסף אחרי שהמשטרה עצרה את השניים כחשודים. מעדותו של הנער בביהמ"ש עולה שלא יכול היה לזהות את אדרי כפי שהוא נראה בעת הפריצה, עפ"י התמונה שהוצגה בפניו ושהיתה שונה מצורת הופעתו של אדרי בעת הפריצה, ולמעשה לא זיהה את אדרי בביהמ"ש בעת מתן העדות באומרו כי האיש המופיע בתמונה, אשר היתה תמונתו של אדרי, שזוהתה על ידו במסדר הזהוי, אינו נמצא באולם. הופעתו החיצונית של אדרי בעת שהוא נמצא באולם ובעת שביצע את הפריצה היתה זהה כששערותיו קצוצות. לעומת ההופעה השונה בתמונה בה הוא מגודל שער. התוצאה היא שלענין הוכחת אשמתו של אדרי זיהוי התמונה כמעט מחוסר ערך ולא ניתן היה לסמוך עליו לשם הרשעת נאשם זה. כיון שקיים חשש שהנער טעה כשהצביע על התמונה של אדרי כתמונת הפורץ שהשתתף במעשה העבירה, לא ניתן גם לקיים את הרשעת כהן, המבוססת כולה על הזיהוי שנעשה ע"י הנער. נוכח המגרעות הידועות של מסדר זיהוי תמונות, ובמיוחד כשזה נעשה שלא בנוכחות סניגור, ואחרי שהוברר שקשה לסמוך על כושר הבחנתו של העד המזהה, נותר ספק לגבי אשמתו של כהן והוא רשאי ליהנות מספק זה.
(בפני השופטים: י. כהן, ח. כהן, אשר. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד ע. קפלן ומרוז למערערים, עו"ד ד. גורני למשיבה. 12.6.79).
ע.פ. 508/78 - אברהם שניאור נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע, עפ"י הודאתו, בשורה של עבירות של קבלת רכוש גנוב ורכוש שהוצא במרמה ונדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו על חומרת העונש נדחה. המערער נהנה בעבר ממעמד של ספורטאי מכובד עטור תהילה, אך הרס מעמד זה במו ידיו ע"י עבירות על החוק. כבר בשנת 1966 הורשע בפלילים בשל הפצת שטרי חוב מזוייפים ונדון לשלוש וחצי שנים מאסר, אך שוחרר מיד לאחר מכן בחנינה הכללית. הוא לא ניצל את ההזדמנות הנדירה הנ"ל ולא משך את ידו מן הפשע. כבר לפני המקרה נשוא ערעור זה חזר המערער על עבירות של החזקת רכוש גנוב ונדון למספר חודשי מאסר. הפעם מדובר בקבלת סחורות, ביודעין שהוצאו חלק בגניבה וחלק במרמה, בשווי כולל של למעלה מחצי מליון ל"י, לנוכח ערכו של הרכוש וההרשעות הקודמות אין מנוס מלהעדיף את טובת הציבור על פני שיקולים רגשיים ורגשי רחמים.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד גורני למשיבה. 27.6.97).
ע.פ. 883/78 - שושנה דהאן נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת ביצעה 10 מעשי התפרצות לדירות, גנבה והשחיתה רכוש. היא נדונה ל- 30 חודשי מאסר בפועל וערעורה על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת. בעת ביצוע המעשים היו למערערת בעיות משפחתיות, היא לא השתלבה בחיי החברה והיו לה בעיות אישיות וכך התדרדרה לביצוע מעשי פשע חמורים. בינתיים הרתה מחוץ לנישואין וילדה בת ולאחרונה חלה הרגעה בהתנהגותה והיא החלה לשתף פעולה בנסיונות לשקמה. שירות המבחן הציעה שלא לשחררה עתה אלא להקל במקצת בעונשה כדי לעודד את המערערת. ביהמ"ש העליון העיר כי למעשה העונש שהוטל אינו חמור, אך מתוך היענות למשאלת שרות המבחן, וכדי לתת למערערת עדוד מסויים שתמשיך במאמצי השיקום, החליט לקצר את תקופת המאסר בשלושה חודשים.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. עו"ד דורון למערערת, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 18.6.79).
ע.פ. 5/79 - רחמים ברוך נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד בכיר בבנק) (ערעור על חומרת עונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כפקיד בכיר בבנק וניצל את מעמדו לגניבות מחשבונותיהם של לקוחות, קבלת סכומי כסף במרמה והענקת הלוואות פרטיות ללקוחות הבנק בריבית של עד 40 אחוז. את העבירות ביצע במשך שנתיים. הוא נדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 21 חודשים על תנאי והערעור נדחה. המערער שיתף פעולה עם המשטרה משנתגלו העבירות, הודה במעשיו והחזיר ללקוחות הבנק את הכספים שלקח מחשבונותיהם. עם כל אלה אין להיעתר לבקשה להקל בעונש. העונש שהוטל על המערער הוא קל ביותר וביהמ"ש כבר התחשב בכל הנימוקים הנ"ל.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק, המערער לעצמו, עו"ד ד. גורני למשיבה. 27.6.79).
ע.פ. 75/79 - מוסא סעיד פרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של מכירת אופיום בכמות של 10 גרם ולפני גזירת העונש ביקש שיקחו בחשבון עבירות נוספות המתייחסות לאחזקת סמים ומסחר בהם. מהעובדות עולה כי המערער עסק בסחר של סם מסוכן בשנים 1976- 1978. כמו כן יש לו הרשעות קודמות בעניני סמים והיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של שנתיים מאסר בפועל וכן הופעל
במצטבר המאסר על תנאי של שנה וחצי והערעור על חומרת העונש נדחה. נטען כי מדובר בנרקומן שעסק במסחר כדי לממן את צריכת הסמים שלו, אך אעפ"כ אין להתערב במידת העונש. עבירת המסחר בסמים היא עבירה חמורה כשלעצמה המקבלת כפל חומרה בשל נפוצותה בעת האחרונה. מדובר בסחר בכמות שאיננה מבוטלת ובעיסוק שלא היה חד פעמי ומקרי אלא מתמשך וקבוע. בנסיבות אלה העונש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בן יקר למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 26.6.79).
ע.פ. 30/79 - יגאל קצור נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בהחזקת נשק וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת נשק ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערעורו נדחה. בדירה בתל אביב שבה מתגוררים המערער, אביו ואחותו נמצא אקדח וביהמ"ש קבע כי האקדח נמצא בהחזקתו של המערער. אין יסוד לטענה שהמערער אינו גר בדירה. בדברי עדותו אמר המערער במפורש שהוא גר באותה כתובת והוסיף אמנם שבדרך כלל אינו ישן בבית, אך ציין כי באותו יום היה בבית וכן אמר שיש לו כל מיני כתובות, טענה סתמית זו בדבר קיומן של כתובות חילופיות לא די בה כדי לערער את האמירה כי הוא גר בדירה שבה נתגלה האקדח. אשר לטענה כי המערער אינו היחיד שגר בדירה האמורה - עפ"י החוק מקום שנמצא בו נשק רואים את מחזיק המקום כמחזיק בנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. משהוכח כי המערער מחזיק במקום, ועובדת קיומם של מחזיקים נוספים אינה גורעת ממעמדו כמחזיק, הרי עליו הנטל להוכיח "היפוכו של דבר" היינו, כי לא הוא שהחזיק בנשק. אחותו של המערער טענה כי היא מצאה את את האקדח ושמה אותו במקום, אך ביהמ"ש דחה את דבריה כדברי שקר. לא הועלתה כל טענה כי אביו המבוגר של המערער הוא שהחזיק בנשק. על כן לא סתר המערער את ההנחה שנוצרה מכח הוראות החוק.
אשר למידת העונש - למערער הרשעות קודמות ובכללן עבירת שוד וכאשר ביהמ"ש שוקל מה העונש המתאים בגין החזקת נשק ללא רשיון רשאי הוא לתת דעתו לשאלה מה מידת הסיכון שנבעה מהחזקת הנשק בידי נאשם זה או אחר כפי שהיא משתקפת בעברו.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פדרמן למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 26.6.79).
ע.פ. 45+106/79 - מדינת ישראל נגד שלמה מיטרני
*מידת העונש (אינוס) (ערעור וערעור נגדי - הערעור על חומרת העונש נדחה ועל קולת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירת אינוס ונדון ל- 30 חודשי מאסר בפועל. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 4 שנות מאסר. המערער פגש במתלוננת בשעות אחר הצהריים בלכתה ברחוב בפתח תקוה והציע לה לצאת עימו לקולנוע. השניים לא הכירו לפני כן. המתלוננת נענתה להזמנה אך במקום ללכת לקולנוע הביא המערער את המתלוננת, בתואנות שוא, לדירתו שבבני ברק. משניסה מיטרני להתעלס עם המתלוננת התנגדה לו מיד אך הוא בעל אותה בכח 3 פעמים. אחרי חצות יצא עמה מדירתו ואז ניצלה את ההזדמנות וברחה תוך צעקות "הצילו" והמשטרה שהזדמנה למקום עצרה את המערער. המדינה טוענת נגד קולת העונש בהצביעה על תוקפנותו של מיטרני שבאה לידי ביטוי במעשה הנ"ל ואשר הדים ממנה עולים גם מן התעודות הרפואיות של ביה"ח הממשלתי בבת ים שבו שהה מיטרני מספר פעמים. הסניגורית הצביעה על כך שהמקרה הוא תוצאה של התנהגות בלתי נבונה מצד המתלוננת שנענתה להזמנתו של אדם שלא הכירה אותו כלל. טענה זו נדחתה. המקרה איננו תולדה של תפיסות מתירניות אלא היפוכו של דבר. אילו סבר מיטרני כי ההתנהגות של המתלוננת יש בה משום הסכמה, צריך היה לעמוד על גישתה ברגע
שהמתלוננת גילתה התנגדות להתעלסות והבהירה לו כי איננה מתירנית. בהתחשבות במצב הבריאות של מיטרני ובכך שביהמ"ש העליון, כשהוא מחמיר את העונש אינו ממצה את הדין עם העבריין, החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את עונש המאסר על 4 שנים.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. לידסקי למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 26.6.79).
ע.פ. 60/79 - חמיס אלדלק נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער שהינו מכונאי רכב נהג במכונית חילוץ גרר בשדרות ירושלים שביפו, עקף אוטובוס במהירות של 50 קמ"ש, ודרס הולכת רגל למוות. בימ"ש השלום סבר כי המערער נהג במהירות מופרזת בהתחשב בתנאי המקום והזמן וצריך היה להאיט כשהתקרב לאוטובוס חונה. בבואו לגזור את העונש התחשב בימ"ש השלום בתרומת הרשלנות של הולכת הרגל וכן כי מה שנדרש מן המערער בנסיבות הענין כדי למנוע את התאונה היתה האטה רבה מאד במהירות. מאידך שקל ביהמ"ש לחומרה את הרשעותיו הקודמות של המערער הכוללות עבירות רבות בתחום התעבורה, ולנוכח כל אלה הטיל עליו עונש של שלושה חודשים מאסר בפועל, 9 חודשים מאסר על תנאי, קנס של 2,500 ל"י ופסילה ל- 3 שנים שמתוכן שנה וחצי בפועל ושנה וחצי על תנאי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והחמיר בעונש הפסילה והעמידו על 3 שנות פסילה בפועל, בעיקר בהתחשב בעבירות הקודמות של המערער בעניני תעבורה. הערעור נדחה. לחובתו של המערער כ- 25 הרשעות קודמות בעבירות תנועה מכל הסוגים ובכללן נהיגה בזמן שיכרות, נהיגת רכב ללא רשיון וכדו'. כל אלה מצביעים על כך שהמערער אינו מכבד את חוקי התנועה ויוצר סיכון לאנשים המשתמשים בדרך. עונש הפסילה הוא בין העונשים האפקטיביים שיש בו כדי לרסן את ההתנהגות הבלתי זהירה בכבישים, ואין לראות החמרה יתירה כאשר ביהמ"ש גוזר את העונש שנקבע כפסילת מינימום כשהוא כולו בפועל. ביהמ"ש המחוזי הורה כי תחילת הפסילה תהיה מעת תום ריצוי כל עונש מאסר שמרצה המערער. מתברר שהמערער ריצה לא רק עונש של 3 חודשים בשל התאונה, אלא מאסר נוסף שנגזר לו בשל החזקת רכוש גנוב. סעיף 42 לפקוד
ת התעבורה קובע כי פסילה היא מיום ההרשעה אם לא הורה ביהמ"ש הוראה אחרת, ואין להביא במנין תקופת הפסילה עונש מאסר שנפסק בגין העבירה שבגללה נפסל העבריין לנהיגה. משמע שביהמ"ש אינו רשאי להורות על חפיפה בין תקופת הפסילה לבין עונש שנגזר בשל העבירה שבגינה הוטלה הפסילה, אך אין זאת אומרת שאינו רשאי להורות על תחילתה של תקופת הפסילה בכל מועד שהוא, וכולל כל מועד מאוחר יותר לאחר תום כל תקופת המאסר הכללית שעל העבריין לשאת בגין עבירות אחרות.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ' אלוני למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 13.6.79).