ע.פ. 369/78 - יוסף מדג'ם ואח' נגד מדינת ישראל
*קבילות הודאות במשטרה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 259/77 - הערעורים של שני המערערים יוסף מדג'םויחיא מרדכי נדחו וערעורו של המערער השלישי נימר חמוד נתקבל ברוב דעות).
באחד הלילות בינואר 1977 התנפלו שודדים על תחנת דלק וגרמו למותו של השומר. שלושת המערערים, ועוד נאשם רביעי שלא ערער, הורשעו ברצח ונדונו למאסר עולם. הערעור של שניים מן המערערים נדחה והערעור של המערער השלישי נתקבל ברוב דעות הנשיא זוסמן והשופט ח. כהן, בפסק דין מפי השופט ח. כהן, ואילו השופט אשר בדעת מיעוט סבר שיש לדחות גם את הערעור של המערער השלישי.
השופט ח. כהן (דעת הרוב):
א. הראיות שעל פיהן הורשעו המערערים הן הודיות שמסרו במשטרה וכן שיחזורים ותדרוכים שעשו לחוקרי המשטרה בעקבות ההודיות. בכפוף למציאת "דבר מה" הרי אם ההודיות כשרות כי אז ההרשעה היא בדין, ואילו אם ההודיות אינן כשרות כי אז אין ראיות אחרות ויש לזכות את המערערים. בביהמ"ש המחוזי התנהל משפט זוטא שבסופו היו דעות רוב השופטים כי ההודיות ניתנו מרצון והן כשרות כראיות ואילו שופט המיעוט סבר כי המערערים ספגו מכות נמרצות מידי חוקרי המשטרה ועל כן יש לפסול את ההודיות.
ב. לטענת התובעת כי פסיקת שופטי הרוב היא הקובעת, שבכל ענין של משפט הולכים אחרי הרוב ואין אחר העובדות שנקבעו בידי שופטי הרוב ולא כלום - דבר זה נכון הוא במידה וקביעת השופטים מושתתת על מהימנות שהם מייחסים לעדות פלונית ולחוסר מהימנות שהם מייחסים לעדות פלמונית. מה שאין כן כשהם מתעלמים מראיה ריאלית או אובייקטיבית שאין להטיל ספק בנכונותה ואשר אינה עולה בקנה אחד עם אמיתותה של העדות שעליה סומכים השופטים. אין לשופט שלערעור אלא מה שעיניו רואות ואם כי את העדים לא ראו עיניו הרי את הראיה הריאלית או האובייקטיבית הוא רואה לא פחות ממה שראו אותה השופטים דלמטה.
ג. לעניין המערער יוסף והמערער יחיא לא נתגלתה בחומר הראיות כל ראיה ריאלית או אובייקטיבית שתצדיק סטייה מממצאי שופטי הרוב שמערערים אלה לא הוכו בידי חוקרי המשטרה. טוען המערער יוסף כי הודה רק לאחר שנאמר לו כי אחד השותפים לעבירה כבר הודה על הכל, ואכן הוא פותח את הודייתו בכך שהחליט לספר את כל עובדות המקרה לאחר ששמע שנאשם אחר כבר הודה. ברם, אין בכך כדי לפסול את ההודייה. הגילוי לחשוד ששותפו כבר הודה במעשה העבירה, אין בו כשלעצמו משום פיתוי או שידול הפוסל את ההודייה. עדיין חופשי הוא לומר שחברו שיקר וכי הוא חף מפשע. עצם ההסבר הסביר שעד שלא דיבר שותפו חשש הוא מלגלות את האמת שמא יתנקמו בו, מעיד על מערער זה שהחלטתו לספר את סיפורו באה מתוך שיקול הדעת ומתוך רצון חופשי.
ד. המערער יחיא טוען כי בהודעה שמסר 3 ימים לאחר ההודייה הראשונה חזר בו מהודייתו והלכה פסוקה היא שמשחזר בו המודה מהודייתו אין ההודייה כשרה עוד כנגדו. ברם, בהודעה המאוחרת של מערער זה אין ביטול מפורש של ההודייה הקודמת. אמנם הסיפור שם שונה מן הסיפור שבהודייה, אבל אין המערער חוזר בו ממה שהודה לפני כן. במידה שיש סתירות בין ההודייה הקודמת לבין ההודעה המאוחרת, מותר לו לביהמ"ש לבחור את מה שנראה לו כסביר ומהימן. בהתחשב בעובדה שעיקר ההודייה רשם מערער זה בכתב ידו אין ספק שההודייה היא הודיית אמת ואין בכוחה של סתירה כלשהי לגרוע מהודייה זו.
ה. (דעת הרוב) שונה המערער נימר משאר המערערים כי אצלו נתגלה דימום בדרכי השתן, והחובש העיד כי המערער התלונן בפניו בבית המעצר כי קיבל מכות באשכיו, אלא שלטענתו בדק ומצא נפיחות קלה מאד וסירב להעבירו לטיפול רפואי באשר איבחן רק דלקת רגילה שאינה מצריכה טיפול רפואי. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי הסתפקו באבחונו של חובש באומרם שאמנם נתגלה דימום בדרכי השתן אולם החובש שבדק אותו קבע כי מדובר בדלקת בלבד. אולם, לא היה מקום לייחס משקל כלשהו לחוות דעתו של החובש, שאין הוא מוסמך לרפואה ולאבחנות רפואיות. אין החובש יכול לדעת אם הנפיחות והדימום הם תוצאה מדלקת או ממכות. אכן לא די בראיה אובייקטיבית זו של הנפיחות כדי להאמין לעדות המערער שאמנם הוכה באבר מינו עד זוב דם, בו בזמן ששופטי הרוב לא האמינו לעדותו, אבל על התביעה הראיה שההודייה היתה חופשית ומרצון ועליה להניח את דעתו של ביהמ"ש שלא נעשו מעשים שיש בהם כדי לעורר ספק בחופשיותה של ההודייה. ראיה אובייקטיבית כנ"ל שנשארה ללא הסבר עשוייה לעורר ספק שמא נעשו המעשים וספק שמא גרעו מחופשיות ההודייה. זאת ועוד, עצור הנחקר בידי אנשי המשטרה וקובל שהתעללו בגופו, אין המשטרה יוצאת ידי חובתה ע"י טיפול של חובש כאשר הנאשם או הסניגור דורשים שיביאוהו בפני רופא.
ו. עדיין נשאלת השאלה אם היה במכות שספג המערער כדי לשלול את חופשיות הודייתו. יש והמודה סופג מכות אך לבסוף ההודייה שהוא נותן הינה חופשית ומרצון. השאלה היא שאלה שבעובדה, אם היה באמצעים הפסולים כדי להביא את הנאשם המיוחד העומד בפני ביהמ"ש לידי הודיית שקר או כדי לשלול רצונו. העובדה שלא היה באמצעים הפסולים כדי לפגום בחופשיות ההודייה טעונה הוכחה חיובית, ועל פי רוב ניתן להוכיחה ע"י עצם ההודייה, צורתה וטיבה ותוכנה ואופן נתינתה. הודייתו של נימר מפורטת ביותר ועושה רושם של משיח לפי תומו. אפשר להניח כי גם עליו השפיעה העובדה שחברו כבר הודה והמשטרה יודעת כבר הכל בין כה וכה, אולם בהנחה זו לא סגי. עדיין קיימת האפשרות שנימר לא היה מודה אילולא ההתעללות שהתעללו בו. אין בהודייה שלו כל רמז למניעים אחרים שהניעוהו להודות, לא נאמר שהוא מודה מפני שאחר כבר הודה, ולא היתה כאן התנדבות מרצון הבאה לידי ביטוי בכתיבה במו ידיו. משהוכחה האלימות נשאר ספק סביר שמא היא היתה הגורם או אחד הגורמים לנתינת ההודייה, ומן הספק הוא זכאי להנות.
ז. נמצא גם "דבר מה" לחיזוק ההודיות. לטענת המערער יוסף כי ה"דבר מה" יש בו כדי לחזק את ההודייה בדבר השתתפותו במעשה השוד ולא בדבר השתתפותו ברצח - בסיפורו של מערער זה על תכנונו המוקדם של מעשה השוד נאמר שאחד השותפים דיבר על כך שאם השומר יכיר אותו "ישחט אותו" ולא באה לאמירה זו לא התנגדות ולא הסתייגות מצד המערער. סימן שגם הוא ראה את רצח השומר כתוצאה מסתברת של מהלך השוד.
השופט אשר (דעת מיעוט):
עפ"י הראיות שבאו בפני ביהמ"ש אין יסוד לקביעה כי המערער נימר הוכה וכתוצאה מכך מסר את הודייתו. ההודייה נמסרה ביום 14.2.77 ואילו תלונתו בדבר המכות שקיבל התייחסה למועד מאוחר יותר, כך שלא היה בכוחה של המכה להשפיע על מסירת ההודיות זמן רב קודם לכן. לפיכך נשארת עדותו של נימר בדבר המכות שאילצו אותו להודות ללא סיוע כלשהו, ואין לאבחן בינו לבין המערערים האחרים בענין זה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אשר. עו"ד מלחי ליוסף, עו"ד ש. תוסיה כהן ליחיא, עו"ד ז. כמאל לנימר, עו"ד ד. וכסלר למשיבה.25.6.79).
ע.פ. 315/74 - שמואל שילון נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשי מרמה (הערעור נדחה).
הערעור דנא הוגש לביהמ"ש העליון עוד בשנת 1974, אך מחמת דרישות שונות של המערער וקיום הליכי ביניים שונים, כולל פניה לבג"צ, נדחתה שמיעת הערעור ועתה הגיע אל סוף דרכו. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בשורה של עבירות ובכללן קשר לבצע פשע, זיוף מסמכים והפצתם, החזקה ברכוש גנוב, קבלת דברים במרמה וכו'. הוא הורשע ב- 10 מתוך 13 אישומים ונדון ל- 9 שנות מאסר וכבר הספיק לשאת יותר משני שלישים מתקופת מאסרו. ערעורו נדחה.
לטענה כי בכתב האישום גילתה התביעה שהמערער הוא בעל הרשעות קודמות - צדקה התביעה בהיותה סבורה כי אחד האלמנטים של העבירה לפי סעיף 18 לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה) הוא שהנאשם כבר עבר עבירה קודמת מעין זו, ועל כן חייבת היתה לגלותה בכתב האישום, ולא היה בגילויה כדי לגרום לעיוות דין. במספר סעיפי אישום הסיק השופט את דבר זהותו של העבריין ואת כוונתו הפלילית מן העובדה שעבירות אלה לא היו מעשים בודדים וחד פעמיים ושיש בריבויין ובטיבן כדי להעיד על שיטה. אין יסוד לטרונייתו של המערער על כך. כבר נפסקה הלכה ששיטה כאמור יכולה לשמש הוכחה מספקת לכך. באישום אחר נערך מסדר זיהוי תמונות שבו זיהה העד את תמונת המערער, ולטענת המערער המסדר היה פגום באשר לא הוזמן אליו סניגורו. אמנם פגם חמור הוא, אך כבר נפסק שאין בפגם זה כדי לפסול את המסדר. באישום אחר לא נערך מסדר זיהוי, אלא העד זיהה את המערער בתא הנאשמים בביהמ"ש. נכון הדבר שמשקלו של זיהוי זה קטן ביותר, אך לא בכל מקרה הוא משולל כל ערך הוכחתי. ביהמ"ש המחוזי היה ער לבעיות המתעוררות בכגון דא והסביר את החלטתו להסתפק בזיהוי זה, ואין להתערב בשיקול דעתו. באישום נוסף לא זוהה העד במסדר זיהוי, באשר סירב לעמוד במסדר כזה. מי שמתנגד לעמוד במסדר זיהוי לא יישמע בטענה נגד קבילות זיהוי בלתי פורמלי כראיה. משסירב המערער לעמוד במסדר זיהוי היתה התביעה צריכה להוכיח את זהויו בראיה טובה פחות. אשר לעונש - בהתחשב בריבוי העבירות ובחומרתן אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אלון. עו"ד א. פכטר למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 19.6.79).
ע.פ. 782/78 - חנה לוי נגד מדינת ישראל.
*הפרעה לתנועה ע"י בחורה שישבה בצומת פלמחים בלבוש חושפני כדי למשוך תשומת לב הנהגים (הערעור נדחה).
המערערת נראתה באחד הימים, בשעה 11 לפני הצהריים, כשהיא יושבת על מעקה של מעביר מים בצידי כביש החוף תל אביב - אשדוד בצומת פלמחים, לבושה בחולצה חושפת ובמכנסיים קצרים כשלמקום הגיעה זמן קצר לפני כן במכונית שהורידה אותה שם. היא הורשעה בעבירה על סעיף 215 (ג) לחוק העונשין וערעורה נדחה, אין חולקין שהמערערת נמצאה באותו מקום כדי להזמין לקוחות לשם עיסוקה בזנות, ואולם סניגורה טוען כי היא נראתה במקום כשהיתה תנועה בכביש, אך לא היתה עדות שנראתה מכונית נעצרת ליד המערערת ועל כן לא הוכחה העבירה הנ"ל שלפיה צריך שהפרוצה תהיה במקום "בנסיבות שיש בהן .. הפרעה לתנועה בדרכים". הטענה נדחתה. התביעה אינה חייבת להוכיח שכבר נגרמה בפועל הפרעה בתנועה עקב העצרותה של מכונית בשולי הכביש, ודי בכך שהוכחו נסיבות המראות הסתברות רבה כי הפרעה כזאת עומדת להיגרם וכוונתה הגלויה של המערערת יכולה לשמש ראיה לכך. כוונתה הגלויה היתה למשוך בישיבתה על אם הדרך בלבוש מגרה את תשומת לבם של נוסעים כדי שיעצרו, והפרעה לתנועה הטמונה בכך היא בשניים: בעצם משיכת תשומת הלב אליה העשויה
להסיט את מבט הנהג מהנעשה בכביש, ובעצירת מכוניות בשולי הכביש במקום שלא נועד לכך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. מרוז למערערת, עו"ד ד. גורני למשיבה. 10.6.79).
ע.פ. 120/79 - מאיר אידלשטיין נגד מדינת ישראל.
*גרימת מוות (הערעור נדחה).
המערער נהג ברכב, בנובמבר 1976 בשעה 5.15 בטרם האיר השחר, ברחוב בן יהודה בתל אביב ופגע ברוכב אופניים שהיה מחלק עיתונים וגרם למותו, בימ"ש השלום לא קיבל את גירסת התביעה בדבר אופן נסיעת רוכב האופניים ולא את גירסת המערער, אלא קבע כי רוכב האופניים נהג לפני המכונית ועמד לסטות מצד ימין לשמאל באלכסון ולפיכך חובה היה על המערער לראותו ולעצור בזמן, ומשלא עשה כן הרי הוא אשם בעבירה לפי סעיף 218 לפח"פ. ביהמ"ש הטיל על המערער, בין היתר, עונש של פסילה לשנתיים בפועל ושנה אחת על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, אשר להרשעה - אין עילה לפסול את המסקנות שהוסקו בשתי הערכאות דלמטה, כי רוכב האופניים היה בתנועה אלכסונית מכוון ימין לכוון שמאל, וכי המערער יכול וחייב היה לראותו לפחות 30 מטר לפני שפגע בו, אילו שם לב למה שנעשה לפניו על הכביש ואז יכול היה למנוע את התאונה. אם הבחין המערער במנוח רק ברגע האחרון לפני הפגיעה יש לראות בכך, בנסיבות הענין, חוסר זהירות.
אשר לעונש הפסילה - העונש היעיל והצודק על נהיגה רשלנית הוא בהורדת הנהגים הרשלניים מעל הכביש לתקופת מה. יש מקום לתקוה כי עונש זה ישפיע לא רק על הנהג שהתרשל, אלא ובעיקר על כל ציבור הנהגים כאשר חוסר הזהירות נפוץ היום עד מאד ומגיע לממדים של מכת מדינה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, ברק. עו"ד מ. פז למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה, 20.6.79).
ע.פ. 841/78 - יחזקאל בן שלום בסיס נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (שוד) (הערעור נדחה).
המערער, יחד עם שותף לעבירה, שדדו שומר זקן כבן 68 כשהם עושים את המעשה באכזריות רבה. משסבר המערער שהנשדד אינו מוסר לו את כל כספו, עשה חתך בלחיו של הקורבן בסכין ופצעו, ולאחר מכן עזבו השניים את הקורבן בצריפו אחרי שנעלו אותו מבחוץ. על המערער הוטל עונש של 4 שנות מאסר בפועל והופעל מאסר על תנאי של 16 חודש במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה אמנם אינו מועט, אך סיבת הדבר היתה בצורך לקיים משפט חוזר עקב ליקויים שנפלו בדיון הראשון. אולם, עיקרו של דבר, לנוכח אופיו של המעשה אין העונש חמור. נהפוך הוא, הרי זה עונש קל וכבר התחשב ביהמ"ש דלמטה בעובדה שחלף זמן רב מעת המעשה ועד למתן גזר הדין.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. קר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 19.6.79).
ע.פ. 873/78 - חיים רוזליו נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
בשעות ערב נהג המערער במכונית פרטית בירושלים חלף בצומת רחובות וכ-20 מטר אחרי הצומת פגע בהולכת רגל כבת 54 שחצתה את הכביש משמאל לימין כוון נסיעת המערער וגרם למותה. בימ"ש השלום זיכה את המערער, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה והרשיע את המערער והערעור נדחה. הראיות העיקריות באו מדברי המערער במשטרה ובביהמ"ש ומאלה עולה כי המערער שם לב לאשה החוצה את
הכביש רק בהיותו כ- 20 מטר מרוחק ממנה, בעוד שיכול היה להבחין בה במרחק של לפחות 40 מטר ואילו היה מבחין בה יכול היה לקדם את פני הסכנה ולהימנע מן התאונה. אכן, גם במנוחה דבק חלק מן האשמה במה שאירע, כי היא לא עברה את הכביש במעבר חציה שהיה קרוב למקום שבו חצתה, ואילו היתה עירנית לנעשה בדרך היתה מחכה ולא מנסה להקדים את המכונית, אך בכל אלה אין כדי לפטור את המערער מן האחריות הפלילית לחוסר הזהירות שהתבטא בכך שלא הבחין במנוחה בעוד מועד.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד סירקיס למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 19.6.79).
ע.פ. 198+279/78 - משה מצלאוי ונפתלי דוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - ערעורו של מצלאוי נדחה ושל דוד נתקבל בחלקו).
המערערים פרצו בשעה 3 לפנות בוקר לדירתה של אשה כבת 69 מצאו את האשה ישנה במטתה והכו אותה, סתמו את פיה והוציאו מידה טבעות וצמידים וכן נטלו מהבית תכשיטים נוספים ולאחר מכן היכו את האשה בראשה וגרמו לה חבלות. שווי הגנובים היה 22 אלף ל"י והמערערים מכרו את החפצים בסכום של 8 אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המערערים ל- 7 וחצי שנות מאסר. המערער מצלאוי היה בן 19 בעת ביצוע השוד והמערער דוד היה בן 17 ועל אף ההפרש בגילים הטיל ביהמ"ש על שניהם אותו עונש בהתחשב בכך שלדוד היו עבירות קודמות, בדחותו את הערעור של מצלאוי ציין ביהמ"ש העליון כי העונש הוא אמנם חמור אך מדובר בעבירה חמורה. מצלאוי מכור לסמים והוא במצב בריאות קשה ואומלל, אך בשל כך אין לסכן את החברה ולהקל ראש בעניין חומרת מעשה האלימות. אשר למערער דוד - אמנם יש לו הרשעות קודמות, אך זו הפעם הראשונה שנדון לעונש חמור, ולפי דו"ח שרות המבחן החל להראות שינוי לטובה בבית הכלא. בהתחשב בנתונים הכלליים הנוגעים למערער זה ניתן להקל בעונשו ולהעמידו על 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, ברק. עו"ד קנת למצלאוי, עו"ד חנוך לדוד, עו"ד בר חיים למשיבה. 17.6.79).
ע.פ. 544/78 - אחים בכור להשקעות בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות בניה) (ערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות).
המערערים הורשעו בביצוע עבודות בניה בניגוד להיתר שקיבלו, ובימ"ש השלום הטיל על המערערת קנס של 900 אלף ל"י ועל כל אחד משלושת האחים המערערים קנס של 900 אלף ל"י ותשעה חודשים מאסר על תנאי. בערעור לביהמ"ש המחוזי הוחמר עונשם של שלושת האחים המערערים והוטל עליהם עונש של 9 חודשים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות.
ביהמ"ש העליון דחה את הטענה כי אין להחיל על הנושא הנדון את סעיף 29 של חוק דיני עונשין (דרכי ענישה) שלפיו רשאי ביהמ"ש להטיל על נאשם קנס פי 3 משוויים של הנזק שנגרם או של טובת ההנאה שהושגה ע"י העבירה. טענת המערערים היא כי לגבי העבירות שהורשעו קיימת הוראה מיוחדת בסעיף 219 לחוק התכנון והבניה, ועל כן אין מקום לתחולת סעיף 29 הנ"ל. טענה זו נדחתה, סעיף 219 כפי שהיה בתוקף לפני תיקונו אינו מוציא מכלל תחולה את סעיף 29 הנדון.
באשר לעונש החליט ביהמ"ש העליון מפי השופט י. כהן, שאליו הצטרף השופט ח. כהן, כי יש להקל בעונש. המערערים קיבלו היתר בניה ובנוסף להיתר בנו שטח של 591 מטר מרובע ללא היתר. התברר כי גם ההיתר שניתן ע"י הועדה המקומית היה מחוסר תוקף באשר לבניית שתי קומות מרתף בשטח של כ- 3,500 מטר מרובע וביהמ"ש המחוזי התייחס בקביעת העונש גם לבניה זו. לדעת ביהמ"ש המחוזי ידעו המערערים שבניית המרתפים
היא בלתי חוקית וכי ההיתר שניתן מחוסר תוקף. ביהמ"ש העליון סבר כי קשה לייחס למערערים הפרה זדונית של החוק, כאשר העיריה היתה בדעה שבניית המרתפים מותרת, וקשה לדרוש מן המערערים שיקפידו על ביצוע החוק יותר מאשר הגוף הציבורי הממונה על חוק זה. כך שעיקר האשמה היא בבניית 591 המטרים ביציע מעבר להיתר שניתן, ואם כי גם זה כשלעצמו הוא ענין בעל חומרה רבה, הרי שיש הבדל ניכר בין בניה זו בלבד לבין הבניה הבלתי חוקית הכללית שלגביה ניתן לראות במערערים שוגגים ולא מזידים. אי לכך די כי כל אחד מארבעת המערערים ישלם קנס של 250 אלף ל"י, ואילו שלושת האחים ידונו ל- 3 חודשים מאסר בפועל ו- 3 חודשים מאסר על תנאי.
השופט שמגר, בדעת מיעוט, סבר כי גם בהתתשב בבניה שהיתה ללא היתר כלל אין להקל בעונש. הוא העיר כי הקנס הכספי שהוטל יפול בעיקר על הנושים של המערערים לאחר שהמערערים נקלעו למצב כספי קשה, ולפיכך העונש האפקטיבי היחידי בנסיבות דנן הוא המאסר בפועל. יש צורך בהטלת עונשים מרתיעים כדי לרסן את התופעה הכלל ארצית של הפרת חוקי הבניה, והקלה בעונש בביהמ"ש העליון אחרי שביהמ"ש המחוזי החמיר בעונש, תשפיע בהכרח בכוון ההפוך.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. עוה"ד הרטבי, רובין, ובכרך למערערים, עו"ד פורז למשיבה. 14.6.79).
ע.פ. 765+820/78 - יוסף ינקו ואברהם טליאס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות זנות ומידת העונש (ערעורו של ינקו על חומרת העונש נתקבל וערעורו של טליאס על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה).
המערערים הורשעו בעבירות הנוגעות לבעילתה של קטינה ומעשה סרסרות לזנות שבוצעו כלפיה, לפי עדות הקטינה שכנע אותה טליאס לעסוק בזנות כדי לאסוף כסף ולהינשא. היא נענתה לדרישתו ועסקה בזנות בביתו של המערער ינקו, שהיה מביא אליה גברים, ואת האתנן היתה מעבירה למערער טליאס. עדותה של המתלוננת נמסרה בביהמ"ש, במסגרת הוראות סעיף 111 לחוק סדר הדין הפלילי, סמוך לעת הגשת התלונה, וכבר בעת מסירת העדות התברר שמופעלים לחצים על המתלוננת כדי שתחזור בה מתלונתה. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בדבריה, ומצא סיוע בראיות נוספות בדבר נוכחותו של המערער טליאס ליד דירתו של המערער ינקו, הן בעת שנעצר המערער והן בהזדמנויות קודמות כאשר המתלוננת עסקה בזנות. השניים הורשעו והמערער טליאס נדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי וינקו ל- 3 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. ערעורו של טליאס נדחה וערעורו של ינקו על חומרת העונש נתקבל. לא היה פגם בקבלת העדות של המתלוננת שנגבתה לאלתר כאמור בסעיף 111 הנ"ל, גם אם חזרה בה לאחר מכן בהזדמנויות שונות מן הגירסה שהושמעה על ידה בהתחלה. צדק ביהמ"ש המחוזי כשלא נענה לבקשה להזמין שנית את המתלוננת למסירת עדות. סעיף 111 לא נוצר בחלל ריק, אלא הוא מהווה תגובה של המחוקק על הלחצים המופעלים בדרך כלל ע"י סרסורים לזנות, כדי להשפיע על פרוצה שמצאה לרגע עוז בנפשה להתלונן כנגד משעבדה, כי תתכחש לתלונתה. המחוקק רצה למנוע הפעלת לחצים ונקבעו הוראות שלא ייפגעו זכויותיו של מי שהתלונה מכוונת נגדו. משקוימו התנאים החלים על כגון דא, דינה של העדות שנגבתה לאלתר, כדין עדות שנגבתה במהלך המשפט. המחוקק יצר מחסום בפני העדתה החוזרת של המתלוננת בדרך השגרה, וקבע כי ביהמ"ש לא ירשה להזמין את העדה לעדות נוספת אלא בתנאים מיוחדים ואלה לא נתמלאו כאן.
אשר לעונשים - בנוגע למערער טליאס הרי הוא לא הסתפק בכך ששכנע את המתלוננת לעסוק בזנות, אלא כאשר באחד הימים ניסתה להתחמק מן העיסוק, הכה אותה המערער עם מקל כדי לכפות עליה את המשך העיסוק בזנות. נטען כי המערער היה זקוק לכספים כדי לרכוש סמים, אך אין בכך נסיבה מקילה. אשר למערער ינקו - הוא כבן 67 וידוע
חולי, ואם כי העבירות שבוצעו על ידו מצביעות על הידרדרות מוסרית חמורה, הרי בהתחשב במצבו וגילו ניתן להעמיד את עונש המאסר בפועל על שנתיים ו- 4 שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד ח. שמעוני וברגר למערערים, עו"ד ד. שפי למשיבה. 26.6.79).
ע.פ. 102/78 - אחמד חלפאללה נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה בעבירת רצח (הערעור נתקבל).
המערער גר בשכנות למשפחת אשוח והתעורר ביניהם סכסוך על רקע שמירת כבוד המשפחה. ביום 26.5.7 אירעו שתי תקריות. שניים מבני משפחת המערער התנפלו על בחור מבני משפחת אשוח דקרוהו ופצעו אותו ובאותו יום עצמו נכנסו המערער ואשתו לבית המנוח כשבידי המערער סכין גדולה המשמשת לשחיטת עזים כשאורך הלהב חצי מטר ורוחבו 3 עד 4 ס"מ. המנוח החל להימלט, המערער רץ אחריו והשיג אותו, והחל לדקור אותו. המנוח נדקר 4 דקירות ואחת מהן היתה בחזה וזו היתה הדקירה הקטלנית. בביהמ"ש המחוזי הועמדו לדין בכתב אישום אחד, הן שגרמו לדקירתו של הבחור והמערער ואשתו שהואשמו ברצח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע, בין היתר, את המערער ברצח והערעור על כך נתקבל.
המערער טען שכתב האישום פגום הואיל והמעשים שבשתי התקריות הנ"ל לא היו פרשה אחת שבגינה מותר להגיש כתב אישום אחד, וביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה, בין היתר, מהנימוק שהדיון המשותף יעיל יותר ויחסוך לביהמ"ש גביית עדויות של אותם עדים פעמיים. צודק הסניגור כי מדובר בשני מעשים שנעשו אמנם על אותו רקע, אך על ידי נאשמים שונים וכלפי קורבנות שונים, ואלה לא היו פרשה אחת שניתן היה להביאה בכתב אישום אחד, הנימוק כי הדיון המשותף חסכוני יותר, אינו מכשיר צירוף לכתב אישום אחד. ברם לא נגרם עיוות דין למערער בגין הצירוף ולפיכך ניתן לקיים את ההרשעה למרות הפגם.
לגופו של ענין - העיד מומחה פאתלוגי כי הדקירות בוצעו בשתי סכינים, והדקירה הקטלנית בוצעה בסכין שרוחב הלהב שלה בין 7 מ"מ לס"מ ואורכו לא יותר מ- 13 ס"מ. ביהמ"ש המחוזי היה ער לעדות זו וצריך היה לפתור את השאלה כיצד יכול היה הפצע הקטלני להיות תוצאה של דקירה בסכין שחיטה שהחזיק המערער, אך ביהמ"ש לא השיב על שאלה זו, אלא הרשיע את המערער בהצביעו על כך כי כאשר נדקר הקורבן לא היה אדם אחר זולת המערער בקירבת מקום. מבלי להתעלם מנימוק זה העומד במבחן ההגיון, הרי אם חוות דעתו של הפאתולוג היתה נכונה, הרי שבידי המערער היו שתי סכינים והשתמש בשתיהן לביצוע המעשה. בכתב האישום הואשם המערער בשימוש בסכין השחיטה בלבד, ובמשך חקירתו על דוכן העדים לא נחקר בענין שימוש בשתי סכינים, ולא נשאל אם היתה ברשותו סכין נוספת. מאחר שסכין השחיטה הגדולה לא היתה המכשיר שגרם לפציעה הקטלנית, לא מן הראוי להרשיע את המערער בעבירת הרצח כאשר לא ניתנה לו שעת כושר להגיב על הגירסה של שימוש בשתי סכינים. לפיכך יש להמיר את ההרשעה מעבירת רצח לעבירה של נסיון לרצח.
באשר לעונש - אין לנאשם הרשעות קודמות, ואולם מדובר במעשה חמור והעובדה שהוא נעשה על רקע של שמירת כבוד המשפחה אין בה כדי להקל. המעשה בוצע בדם קר, ואין לייחס משקל רב לעובדה שהמשפחות עשו סולחה ביניהם. הרדיפה אחרי הקורבן כברת דרך ארוכה מעידה על חוזק רצונו של המערער לפגוע בקורבנו. בנסיבות אלה יש להטיל על המערער עונש של 10 שנות מאסר.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, ברק. החלטה - הנשיא זוסמן. עוה"ד י. הייק וי. לוי למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 12.6.79).
ע.פ. 98/79 - שמעון עזריאל נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
המערער נהג במכוניתו בשעות החשיכה במהירות של 50 קמ"ש, בכביש שרוחבו 4.70 מטר ולצידו שוליים של 2 מטר. לפני מכונית המערער נסע רוכב אופניים ומכוניתו של המערער פגעה בו וגרמה למותו. לא היו עדי ראיה. עפ"י עדותו של המערער, רוכב האופניים המנוח פנה פתאום שמאלה, כנראה כדי להיכנס לכביש צדדי, והיו עדויות מומחים בדבר צורת הפגיעה של מכונית המערער באופניים. בימ"ש השלום לא הגיע לכלל מסקנה אם הפגיעה היתה באופניים מאחור, כאשר המכונית והאופניים נוסעים בקו ישר, או אם הפגיעה היתה בצד כשרוכב האופניים סטה שמאלה, וזיכה את המערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המערער בגרימת מוות, בקבעו כי קיימת באותה מידה האפשרות שסטיית האופניים היתה סטייה רגילה הכרוכה בעובדה שהאופניים הם רכב בלתי יציב, כמו האפשרות של סטייה חזקה ופתאומית אל תוך הכביש כפי שטוען המערער, ולפיכך יש להרשיע את המערער, הערעור נתקבל. הדעה האמורה של ביהמ"ש המחוזי בטעות משפטית יסודה, שכן יש לנקוט במקרה כזה של אפשרויות שקולות את הגירסה הנוחה יותר לנאשם. טענת התביעה הינה כי המערער התרשל בכך, שראה את המנוח רק במרחק של שמונה מטר בעוד שיכול היה לראותו לפני כן, אך גם אם נניח שהמערער התרשל בכך עדיין נשאלת השאלה אם רשלנות זו היא שגרמה לתאונה, זה תלוי בשאלה אם המנוח פנה שמאלה כאשר היה עדיין במרחק כזה מן המכונית שהמערער יכול היה למנוע את התאונה על ידי נקיטת אמצעי זהירות נאותים, כגון צפירה, בלימת חרום וכדומה, אם פניית האופניים היתה כאשר המרחק של המכונית היה קצר מכדי לאפשר נקיטת אמצעי זהירות כזה, כנגד סטייה של האופניים לתוך הכביש, כי אז חסר הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער, אם נניח שהיתה שם רשלנות של חוסר תשומת לב לנעשה בכביש, ובין התאונה ותוצאותיה, בימ"ש השלום השאיר את הדברים בנדון זה בתיקו, ויש להניח את ההנחה הנוחה יותר למערער המתיישבת עם חפותו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד בלקינד למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 14.6.79).
ע.פ. 852/78 - אלקן בן יעקב נגבקר נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער התגורר בבית שבו גר הנער המנוח, ובאחד הימים נכנס המערער עם אופניים לתוך מעלית של הבנין, ואביו של המנוח גער במערער על כך שהוא מלכלך את המעלית עם אופניו. כשעה לאחר מכן נפגשו המערער והנער בן ה- 15, והמערער סיפר כי אביו של המנוח צעק עליו והציק לו, ולטענת המערער השיב לו המנוח כי כך צריך לנהוג בו. בעקבות הדו שיח הנ"ל עלה המערער חזרה לביתו, חזר לחדר, הוציא אולר ופתח אותו, ודקר את המנוח עשרות דקירות וגרם למותו. המערער היה קטין והועמד לדין בפני ביהמ"ש המחוזי בשבתו כבימ"ש לנוער וביהמ"ש הרשיעו ברצח והטיל עליו 10 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי ציין שאינו מאמין למערער שסיפר על גידופים שגידף אותו המנוח, אך גם אם הושמעו דברי גידופים אין בכך קינטור במשמעות החוק, ומסקנה זו אושרה ע"י ביהמ"ש העליון. כן קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער חזר לביתו כדי להביא את האולר, אך גם אם נכונה גירסתו החדשה של המערער כי האולר היה בכיסו, די בכך שהוציא את האולר ופתח אותו ודקר כדי להצביע על ההכנה להרוג. את ההחלטה להרוג הסיק ביהמ"ש מתוך נסיבות המקרה, היינו בחירת המכשיר ומספר הדקירות הרב, וכן התנהגותו של המערער לאחר מעשה כשהסתלק מן המקום מבלי לנקוט כל צעד כדי לנסות ולהציל את המנוח. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי ההחלטה להרוג איננה באה בדרך כלל לידי ביטוי בהצהרות מפורשות מפי מבצע
העבירה, וביהמ"ש יכול להסיק את דבר ההחלטה מן הנסיבות הסובבות את האירוע. מקובל מאז ומתמיד כי ביהמ"ש רשאי ליישם את ההנחה שלפיה מתכוון אדם לתוצאה הטבעית של מעשיו. כאן, לאור סוג הנשק ואופי השימוש בו, היינו נעיצת הסכין בחלקים פגיעים בגופו של הקרבן, ניתן להסיק כי ההחלטה לקטול את הקרבן קיננה בלבו של המערער, והטענה שהתכוון לאיים בלבד איננה מתיישבת עם העובדות.
אשר לעונש - למרות הנסיבות האישיות של המערער והרקע האישי והנפשי שלו אין להקל בעונש. יש להטיל עונשים שיהיה בהם כדי לרסן בעלי נטיות אלימות ותוקפניות ולצמצם את הסכנה לרבים הצפויים מהתפרצויות זעם ורגשות תסכול שבלב אנשים אלימים.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ברק למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 19.6.79).
ע.פ. 96/79 - דורון בלטי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של החזקה ושימוש בסמים ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וערעורו נדחה, באחד הערבים הבחינו שוטרים שהיו בתצפית מול דירתו של אחד עודד פזמונים, כי הנ"ל טוחן סם מסוכן אשר לאחר מכן התברר כי הוא הרואין והמערער, ומספר נוכחים נוספים במקום השתמשו בסם הטחון. הסניגור טען כי השוטרים שגו כשהעידו שהמערער הריח את הסם והצביע על סתירות בדברי שלושת השוטרים באשר לשעה שבה הגיע המערער לדירה שעליה נערכה התצפית. ברם, המערער לא הכחיש כי היה נוכח במקום כשאחרים הריחו מן סם המסוכן, ולכן הסתירות באשר לשעה שבה הגיע למקום אין להן חשיבות. אשר לערעור בעניין ההחזקה בסם - טוען הסניגור כי כשמעבירים חומר מיד ליד כדי שישמש להרחה אין לכנות את הפעולה בשם של החזקה, ואולם אין צורך להיכנס לבירורה של שאלה זו, וכן השאלה אם היה למערער חלק בהחזקה ע"י האחרים, שכן המערער לא הורשע בשתי עבירות נפרדות אלא בעבירה אחת של החזקה ושימוש ומאחר שהמערער השתמש בסם ע"י ההרחה אין צורך לדון בשאלה המשפטית הנ"ל. אשר לעונש - נטען כי יתר האנשים שהיו יחד עם המערער נדונו לתקופות מאסר קצרות יותר, אך בית המשפט המחוזי נתן דעתו לעניין מידת העונש בעיקר להרשעותיו הקודמות של המערער, ובכללן עבירה של שימוש בסמים מסוכנים שבגינה נגזר על המערער עונש של מאסר על תנאי ואת העבירה הנדונה עבר זמן קצר לאחר שנסתיימה תקופת התנאי.
(עו"ד פפקין למערער, עו"ד א. ראב למשיבה. 25.6.79).
ע.פ. 859/78 - אליהו זיידה נגד מדינת ישראל
*זיכוי עקב אי מינוי סניגור (הערעור נתקבל).
המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בשלוש עבירות. האישום הראשון נגע לעבירת שוד שעונשה 14 שנים ובגין אישום זה חייב ביהמ"ש להעמיד למערער סניגור, ובעוד שני אישומים שעונשם פחות מ- 10 שנים ושבגינם לא היתה חובה להעמיד למערער סניגור. ביהמ"ש המחוזי לא שמו לב לחובה למנות למערער סניגור והוא הופיע ללא סניגור והורשע בכל שלוש העבירות. הנימוק היחידי בערעור הוא שמכיון שבעבירת השוד חייב היה ביהמ"ש למנות סניגור, יש לבטל את הדיון נגדו ולבטל את ההרשעה כולה. ב"כ המשיבה טענה כי יש לבטל את ההרשעה המתייחסת לשוד, אך לא ההרשעות באישומים האחרים שבהם לא היתה חובה למנות סניגור. ביהמ"ש העליון החליט, ברוב דעות השופטים י. כהן ואלון, כי יש לבטל את ההרשעה גם באישומים האחרים ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בכל שלוש העבירות. לעומת זאת סבר השופט אשר, בדעת מיעוט, שיש לבטל רק את ההרשעה בעבירת השוד ולהשאיר על כנה את ההרשעה בשתי העבירות הקודמות.
השופט י. כהן ציין כי בחוק מדובר על ייצוג נאשם ע"י סניגור "בכל הליך" ומכאן שסניגור מתמנה לייצג נאשם במשפט מסויים ולא באישום מסויים. ואכן, כשביהמ"ש ממנה לנאשם סניגור, המינוי איננו מוגבל לחלק מן האישומים, אלא אותו סניגור ממלא את תפקידו לגבי כל האישומים שבכתב האישום. כדי להעמיד את המערער באותו מצב שבו היה נמצא לו היו מתמלאות ההוראות הנ"ל יש לבטל את ההרשעה בכל האישומים.
השופט אשר בדעת מיעוט סבר כי החוק אינו מזכה נאשם במינוי סניגור בעבירות שעונשן פחות מ- 10 שנים, ומהסעיף המחייב מינוי סניגור אין להסיק כי המינוי חל על כל העבירות הכלולות בכתב האישום. אין כל זכות חוקית לנאשם לגבי עבירות שעונשן פחות מ- 10 שנים. אין כל ביטחון שביהמ"ש היה דוחה את הדיון כולו אילו הופנתה תשומת לבו לצורך למנות סניגור. יתכן שביהמ"ש היה מחליט על הפרדת הדיון לאישומים השונים ושומע את הדיון בעבירות האחרות במקום ודוחה את הדיון בענין עבירת השוד למועד מאוחר יותר.
הנימוק העיקרי של השופט אשר שלא לקבל את הערעור בעבירות האחרות מתייחס לבעיות הקשורות לתורת "הסיכון הכפול". לפי תורה זו אין להעמיד אדם בסיכון כפול בתנאי שהדיון שהתנהל בפעם הראשונה לא היה בטל מעיקרו. כאן לא תפעל התורה ביחס לאישום בשוד, שהרי הדיון שהתנהל בקשר לאישום זה היה כולו פסול, כך שלגביו לא עמד המערער עדיין בסיכון כלשהו. מה שאין כן ביחס לעבירות האחרות, לגביהן אין הדיון בטל מעיקרו. אם יוחלט לקבל את הערעור גם לגבי אישומים אלה יפתח בפני המערער פתח להעלאת טענה של סיכון כפול בדיון השני בעבירות אלה. לעניין הסיכון הכפול העיר השופט כהן כי אין יסוד לחשש זה כאשר הדיון הקודם וההרשעה שבעקבותיו בוטלו בערעור והעניין הוחזר לדיון מחדש ומההתחלה. השופט אלון ציין כי הוא מסכים שאין מקום לטענת סיכון כפול בענין דנא, ברם, גם אילו היה חשש של טענת סיכון כפול לגבי אותם אישומים, מוטב בנסיבות שבפנינו כי הנאשם יצא זכאי בדינו, מאשר שיגרע מצבו בהשוואה לכל נאשם אחר בעטיו של טעות של ביהמ"ש שלא העמיד לו סניגור לייצגו, שהרי אילו הועמד לו סניגור היה הוא מייצג את הנאשם גם בעבירות האחרות כנהוג וכמקובל.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, אלון. עו"ד גלבוע למערער, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 18.6.79).
ע.פ. 133/79 - מנשה מזרחי נגד מדינת ישראל
*זיכוי מאשמה של נהיגה בחוסר זהירות (הערעור נתקבל).
המערער הובא לדין בפני בימ"ש לתעבורה והואשם בשתי עבירות על תקנות התעבורה. תקנה 21 (ג) ותקנה 35 לתקנות הנ"ל. תקנה 21 (ג) ענינה נהיגה בחוסר זהירות, ותקנה 35 הינה עבירה שהנוהג לא השתמש ככל האפשר בצידו הימני של הכביש. המערער גרם לתאונת דרכים וחוסר הזהירות שיוחס למערער לענין תקנה 21 הנ"ל, הוא שלא שמר על ימין הדרך וע"י כך גרם לתאונת דרכים, בימ"ש השלום זיכה את המערער מעבירה לפי סעיף 35 והרשיעו לפי סעיף 21, הוא קבע את חוסר הזהירות בכך שהמערער נמצא בעת התאונה 80 ס"מ בתוך המסלול השמאלי. ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה והערעור נתקבל. זיכוי מעבירה לפי סעיף 35 שהמערער לא השתמש ככל האפשר בצידו הימני של הכביש, אינו מתיישב עם הרשעה בחוסר זהירות המתבטאת בנסיעה בצד השמאלי של הכביש. אם הנאשם איננו אשם בעבירה לפיה לא השתמש ככל האפשר בצידו הימני הקיצוני של הכביש, כיצד יכול היה להיות אשם באי זהירות מפני שנהג במסלול השמאלי שבו אסור היה לו לנסוע. שתי מסקנות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, ברק. עו"ד י. קובו למערער, עו"ד י. בר חיים למשיבה.17.6.79).
ע.פ. 390/78 - יהושע קאופמן נגד מדינת ישראל
*אי הצעת מטבע חוץ למכירה לאוצר (הערעור נדחה).
בספטמבר 1975 נתפס בבית אביו של המערער מטבע זר שכלל בין היתר למעלה מ- 10 אלפים דולר ואלפי לירות שטרלינג, בעת החקירה טען המערער כי 10 אלפים דולר שנתפסו אצל אביו נמסרו על ידיו לידי אביו למשמרת, לטענתו קיבל את הכסף מידי תורם בארה"ב והוא מיועד לישיבה שהוא מנהל בקרית מטרסדורף בירושלים. המערער הואשם יחד עם אביו בהחזקת מטבע זר וביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מהאשמה של קבלת מטבע זר שלא כדין, אך הרשיעו בעבירה לפי תקנה 3 לתקנות ההגנה כספים, שלפיה חייב היה המערער להציע את המטבע לשר האוצר או למי שהתמנה על ידו לצורך כך. הסניגור טען כי בהתאם להוראת תקנה 6 רשאי אדם המקבל מתנה במטבע חוץ לבקש היתר מאת שר האוצר להחזיר את המטבע לנותן המתנה, ובקשה להיתר כזה יש להגיש תוך 30 יום מיום שנודע למקבל המתנה על הזכות לקבל אותה, ומכיון שמדובר כאן בקבלת מתנה הרי שהיתה למערער הזכות להחזיק את המטבע 30 יום בידו ולטענתו נתפס המטבע כאשר חלפו כ- 10 ימים מעת קבלת הכסף. לעומת זאת טענה התביעה כי אין זיקה בין החיקוקים הנוגעים להחזקת מטבע ולקבלת מתנה. מי שקיבל מטבע חוץ צריך להציעו לסוחר מוסמך תוך 7 ימים, והעובדה שאפשר לבקש תוך 30 יום החזרת המתנה אינה מצדיקה החזקת הכספים. ביהמ"ש העיר כי לכאורה אין לקבל את הטענה של הסניגור אך אין צורך להכריע בשאלה זו, מאחר שהמערער לא הצליח להרים את הנטל שהיה מוטל עליו, לאור מערכת הנסיבות ולאור תקנות ההגנה שלפיהן מי שברשותו נמצא מטבע זר רואים אותו כאשם בעבירה, אלא אם יוכיח כדי הנחת דעתו של ביהמ"ש כי לא עבר אותה עבירה, אף אם היה מקום למנות את 30 הימים שבהם מדברת התקנה הנוגעת להחזרת מתנה, כתקופה שבה מותר להחזיק במטבע מבלי להציעו למכירה לאוצר, הרי תקופה זו יש למנות מן היום שבו נודע למקבל המתנה על הזכות לקבל אותה ולא מן היום שבו נמסר לו המטבע, והמערער שעליו רבץ נטל הראיה, לא הביא ראיות ברורות אם בכלל, בקשר למועד שבו נודע לו על הזכות לקבל את המתנה. זאת ועוד, גם לגבי מועד קבלת המתנה לא היו ראיות חד משמעיות. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה.
העונש שהוטל על המערער היה תשלום קנס של 40 אלף ל"י וגם הערעור על חומרת העונש נדחה. טוען הסניגור כי המערער כבר נענש ע"י כך שהאוצר הקנה לעצמו את הבעלות בסכום של 5 אלפים דולר, והחזיר למערער רק 5 אלפים דולר, אך אין להתערב במידת העונש לנוכח הסכום שבו מדובר וכלל נסיבותיו של המקרה. (בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. שפאר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 11.6.79).
ע.פ. 810+828/78 - מדינת ישראל נגד גלינה בטלוצרקובסקי
*ערעור המדינה על הרשעה בהריגה ולא ברצח וערעור הנאשמת על חומרת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעור בוטל והערעור הנגדי נדחה).
הנאשמת שהיתה גרושה והיא בת 46, התאהבה בגבר בן 68 והשניים ניהלו חיים משותפים. לבסוף עמד הגבר לחזור לאשתו שלה היה נשוי כ- 40 שנה והדבר הרגיז את הנאשמת. היא הלכה לבית אשתו של הגבר ואמרה לה "באתי להרוג אותך". המנוחה השיבה "קחי אותו אבל עזבי אותי". הנאשמת דחפה את המנוחה וזרקה אותה לרצפה, חנקה אותה ולאחר מכן לקחה סמרטוט וקשרה אותו סביב גרונה של האשה. היא הואשמה בעבירת רצח, אך שופטי הרוב קבעו שלא הוכחו האלמנטים הנדרשים כדי הרשעה ברצח והרשיעו את הנאשמת בהריגה ודנו אותה ל- 12 שנות מאסר. המדינה ערערה על הזיכוי מאשמת רצח והנאשמת ערערה על חומרת העונש ולבסוף ביטלה המדינה את הערעור וערעורה של המשיבה נדחה, יתכן שיש יסוד לערעור המדינה, אך כבר נאמר כי לא בכל ענין שבו נתפס ביהמ"ש לכלל טעות משפטית על המדינה להגיש ערעור. הענין מחייב שיקול דעת יסודי ועל האחראים לשקול
אם הטעות היא כה חמורה עד כדי להצדיק הבאת הענין לערעור. הפרש העונש שבין שתי העבירות בודאי אינו גדול עד כדי הבאת הענין לערעור, אלא שהפרקליטות מוטרדת מן ההשפעה המזיקה היכולה לנבוע מפסק דין שופטי הרוב כתקדים לעתיד. החשש מפני האפקט של פסק דין בודד של ביהמ"ש המחוזי אינו מבוסס כלל ועיקר. הילכות הרצח נקבעו בביהמ"ש העליון בשורה ארוכה ועקבית של פסקי דין, ואפילו סטה ביהמ"ש המחוזי מהלכה זו, אין בכך כדי ליצור תקדים לגבי ענינים אתרים. בעקבות המלצת ביהמ"ש העליון ביטלה המדינה את ערעורה. אשר לערעור המשיבה על חומרת העונש - אין להתערב בגזר הדין. העבירה בוצעה על רקע של אהבה נכזבת, אבל אדם חף מפשע קיפח את חייו. צודקת המדינה שאם כי הנאשמת לא הורשעה ברצח, המעשה בחומרתו מתקרב לרצח, והעונש אינו מוגזם.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, ברק. עו"ד גב' ר. רבין למערערת, עו"ד אבולוף למשיבה. 1.7.79).
ע.פ. 843/78 - שמעון ורבקה אבו קסיס נגד מדינת ישראל
*החזקת כסף מזוייף (ערעורו של שמעון נדחה ושל רבקה נתקבל).
המערערים הם בעל ואשתו הגרים בדירה יחדיו. בתוך מחבוא בדירה נמצאו כ- 50 אלף פרנקים מזוייפים. השניים הועמדו לדין והורשעו ועל המערער הראשון, שהורשע גם בהחזקת נשק, נגזרו שנתיים מאסר בפועל ושנה אחת על תנאי, ואילו על המערערת השניה נגזר קנס של 20 אלף ל"י. ערעורו של הבעל נדחה ושל האשה נתקבל. לא הובאה ראייה בביהמ"ש המחוזי שהשטרות שנתגלו היו בנקנוטים, כהגדרתו של מונח זה בחוק, היינו שהם כסף המהווה הילך חוקי בישראל או בארץ שבה הוצגו - אך אין צורך בכך. הסעיף המגדיר בנקנוט מחולק לרישא ולסיפא. עפ"י הרישא יש לראות כבנקנוט כל שטר שהוצא ע"י תאגיד המנהל עסקי בנק בכל מקום בעולם, וכאן הודפס על הכסף כי הוצא ע"י הבנק של צרפת כך שהשטרות הם בנקנוט לפי האמור ברישא של סעיף ההגדרה. הסיפא של הסעיף מדבר בשטרי כסף שהם הילך חוקי בישראל או בארץ שבא הוצאו ואין ענינה לכאן.
אשר להרשעת האשה - הבנקנוטים המזוייפים נמצאו בעגלה משומשת בדירה. עפ"י החוק אם מקום פלוני הוא בשליטתם ובפיקוחם של שניים או יותר, יראו כל אחד מהם כמי שמחזיק בחפץ האסור הנמצא באותו מקום. אך יכולות להיווצר נסיבות שמהן ניתן להסיק שההחזקה בחפץ המסויים היתה בידי אחד בלבד. הדבר תלוי בעובדות כל מקרה ומקרה, ובין היתר בכך אם ניתן ללמוד מן העובדות כי אחד מאלה שלהם השליטה והפיקוח, יש זיקה כזו לחפץ, השוללת את זיקתו של האחר, או אם יש סימנים הקושרים את האחד לחפץ ומנתקים את האחר ממנו. בדרך כלל אין מניעה לכך ששני בני הזוג יחשבו למחזיקים בחפץ שנמצא בדירתם המשותפת, אך על פי רוב התביעה נוהגת להאשים רק אחד מבני הזוג אשר עפ"י הראיות יש לו זיקה מיוחדת לחפץ. כאשר נעצר הנער נמצאו בכיסיו מספר פרנקים צרפתיים, דבר שיש בו לכאורה כדי להצביע על כך שהיו לו מהלכים בכל הנוגע למסחר במטבע. מאידך, המערערת הינה עקרת בית שיש לה כמה ילדים ולא היו כל ראיות שהצביעו על פעילותה מחוץ לטיפולה בבית, דבר שיכול היה להעמידה במישור שווה עם בעלה לעניין החזקת הפרנקים. המסקנה היתה עשוייה להיות שונה, לו לא הוכח גם לגבי המערער דבר כלשהו פרט לעובדה שהבנקנוטים הוחזקו בדירה המשותפת לו ולבת זוגו. לפיכך זכאית המערערת ליהנות מן הספק. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. עו"ד מקרין למערערים, עו"ד וכסלר למשיבה, 11.6.79).
ע.פ. 750+760/78 - ליאון בן עטיה ומרדכי מסילתי נגד מדינת ישראל
*הטלת מאסר ע"י ביהמ"ש למרות הסכם עם התביעה שלא להטיל עונש מאסר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בעבירות של גניבת
רכב ושינוי מספריהם והוטל עליהם עונש מאסר של 6 שנים. הערעור על חומרת העונש מעורר מספר שאלות הקשורות בהסכם שנעשה בין התביעה לבין המערער בן עטייה. המערערים היו מעורבים בפעילות עבריינית מתוחכמת הקשורה בשינוי זהות של מכוניות גנובות, תוך שימוש בזהות של מכוניות שנפגעו בתאונות דרכים ולא נעו עוד בדרכים. פעילות זו נמשכה במשך שנתיים וכללה למעלה מ- 10 מכוניות כשהערך הכספי הוא למעלה מחצי מליון לירות. עם היפתח המשפט כפרו המערערים באשמה, אך בהתחדש המשפט הודה בן עטיה ב- 14 מקרים ומסילתי ב- 10 אישומים, המערערים הורשעו ולבקשתם צורפו מספר פרשיות נוספות והעונש כלל גם את הפרשיות החדשות. לפני הטלת העונש הביא ב"כ התביעה לידיעת ביהמ"ש את העובדה כי נעשה הסכם בכתב עם בן עטיה שלפיו במידה ובן עטיה יעמוד בתנאי ההסכם תבקש התביעה להטיל עליו מאסר על תנאי וקנס כספי גבוה. ביהמ"ש הבהיר מיד לבן עטיה כי אין ביהמ"ש צד להסכם ואין בהסכם כדי לכבול את שיקול דעתו של ביהמ"ש והוא רשאי לחזור בו מהודאתו. הוא הודיע כי אין הוא מבקש לחזור בו מהודאתו. ביהמ"ש המחוזי העיר כי אילו לא נעשה הסכם בין התביעה לבין בן עטיה הוא היה גוזר עליו עונש מאסר של 10 שנים ועל מסילתי היה גוזר 8 שנות מאסר, שכן מדובר בעבירות חמורות שנעשו לא באופן חד פעמי, אלא במסכת מעשים חמורים ביותר. ההבחנה בין בן עטיה למסילתי מקורה בעובדה שבן עטיה היה הרוח החיה בפעילות העבריינית ויש לו עבירות קודמות ואילו מסילתי מילא תפקיד משני ואין לו עבר פלילי. ברם לאור ההסכם הטיל ביהמ"ש על שני המערערים עונש של 6 שנים מאסר. הערעור נדחה. העבירות חמורות והן מהוות חרושת חמס ומרמה שנמשכה תקופה ארוכה ובוצעה בצורה מתוחכמת ומאורגנת. כרוכים במעשים אלה שלילת רכוש הפרט, פגיעה בקונים תמי לב, מעשי מרמה והטעיה של רשויות הציבור. העונשים החמורים שביהמ"ש המחוזי אמר כי היה מטיל אילמלא ההסכם אינם מוגזמים בנסיבות המקרה. המערער עטיה עשה הסכם עם התביעה, שיתף פעולה עם החוקרים בגילוי רשת עבריינים ובמעשה זה הביא תועלת רבה תוך נטילת סיכונים על עצמו. בשיתוף פעולה זה על ביהמ"ש להתחשב. אמנם ביהמ"ש איננו צד להסכם אך הוא צריך להביא בהשבון, כחלק מן השיקולים העובדתיים, את מידת שיתוף הפעולה שהנאשם שיתף עם חוקריו. ביהמ"ש אכן לקח עובדה זו בחשבון וכתוצאה מכך הקל בעונש שהיה צפוי לבן עטיה אילולא שיתוף הפעולה והעמידו על 6 שנות מאסר בלבד. אשר למסילתי, הוא נהנה מהעונש שהוטל על בן עטיה, שכן יהיה זה בלתי צודק בנסיבות המקרה להטיל על שותף משני ללא עבר פלילי עונש העולה במידה ניכרת על זה שהוטל על השותף העיקרי בעל העבר הפלילי.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. מקרין לבן עטיה, עו"ד גב' וסרמן למסילתי, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 12.6.79). ע.פ. 46/79 - פהמי מועלם נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*חומרת העונש (התפרצות למפעל ע"י השומר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כשומר לילה במפעל אלומיניום במפרץ חיפה והוא עצמו פרץ למפעל ובעזרת בנו בן ה- 12 הוציא מתוכו סחורה בשווי של כ- 4 אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לעונש של 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 מאסר על תנאי והערעור נדחה. למערער 15 הרשעות קודמות ואם ביהמ"ש גזר עליו 18 חודשים מאסר בפועל בלבד, הרי שכבר נהג עם המערער במידת הרחמים ואין להוסיף על כך.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מוץ למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיב. 23.6.79).
ע.פ. 731/78 - גד אדרי נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות התפרצות לחנויות בהן גנב סחורה בשווי 75 אלף ל"י ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. למערער הרשעות קודמות בהן נפסקו לו מאסרים על תנאי לתקופות שונות, (שנתיים, 18 חודש ו- 6 חודשים) וביהמ"ש המחוזי סבר בטעות כי מספר עונשי מאסר המופעלים בשל הפרת התנאי יש להפעילם באופן חופף זה לגבי זה והורה כאמור. את המאסרים על תנאי שהפעיל ביהמ"ש הורה כי המערער ישא אותם שנה אחת חופף לתקופת המאסר החדש ושנה אחת מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה. נטען כי המערער הוא צעיר יחסית, והודה בעובדות בביהמ"ש למטה, וכן הועלו נסיבות אישיות שונות לקולא. עם זאת אין להקל בעונש. למערער הרשעות קודמות שבכולן נגזר לו עונש על תנאי, וביהמ"ש הקל עימו הקלה מרובה כאשר הורה על חפיפה של תקופות המאסר על תנאי, כאשר סבר בטעות כי כך הוא חייב לעשות עפ"י דין. יתירה מזו, גם המאסר על תנאי שהופעל חלקו חופף את המאסר החדש.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד רוזן למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 25.6.79).
ע.פ. 500/77 - ישראל עומרי ואשר גולדשטיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח
(הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו ברצח של המערער גולדשטיין לאחר שקשרו קשר, יחד עם בנו של ישראל עומרי, לביצוע הרצח. ביהמ"ש המחוזי תמך את ההרשעה בעדותו של רון עומרי, בנו של המערער הראשון, שקיבל מעמד של עד מדינה וכן על ההודעות של המערערים במשטרה. ביהמ"ש העליון ניתח את מערכת העובדות כפי שנקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי, בהתייחסו להודעות המערערים ולעדותו של רון עומרי, והגיע למסקנה שבדין הורשעו השניים ברצח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כל אחד מן השלושה היה קשור בקשר לרציחתה של האשה ונושא באחריות פלילית בשל מעשיו של כל שותף אחר שבוצעו במהלכו של הקשר. זאת אם הקושר עצמו לא היה נוכח במקום ביצוע העבירה. עפ"י מסקנות ביהמ"ש המחוזי החליט גולדשטיין לרצוח את אשתו, ועשה כן בדם קר וללא קנטור, לאחר שהכין כל הדרוש לכך, ולאחר שקשר קשר עם רון עומרי ואביו. ביהמ"ש העליון דחה את הטענה כי בן אינו יכול להעיד נגד אביו בכגון דא וקבע כי לפי סעיף 5 לחוק לתיקון דיני הראיות, יכול בן להעיד נגד אביו ואב נגד בנו בשל עבירה של חבלת גוף או של אלימות ולאו דוקא כשהחבלה נעשתה נגד העד עצמו. אין להיזקק למקורה של ההוראה של סעיף 5 הנ"ל בחוקים הקודמים, שכן מדובר בחקיקה ישראלית חדשה שביקשה להתנתק מהנוסח הקודם ולהתאים את החוק לצורכי התקופה. את דברי החוק יש לפרש כמשמעותם וכמובנם, בין אם הם מבטאים את כוונתם של אלה שחוקקו אותו ובין אם לאו, ולפיכך אין להתייחס לדברי ההסבר של החוק כאשר החוק ברור ואינו דורש כל פרשנות חיצונית. אשר ליסודות הכוונה תחילה - אלה עולים בבירור מדברים עדותו של רון. אין צורך להתייחס לטענה כי לא הוכח היעדר קינטור כאשר הובאו ראיות לתכנון מראש למעשה הרצון וכאשר התכנון נערך ימים רבים לפני שהרצח הוצא לפועל. השיטה בה נגרמה הנחתת מכה במוט ברזל או בחנק או בשניהם גם יחד, אין בה כדי לשנות את התוצאה כשמדובר על הוצאה לפועל של קשר לגרום את המוות. כאשר מוכח כי פלוני תקף את פלמוני בכוונה לרוצחו נפש ומצליח במזימתו, אין נפקא מינה מהו הקטע האחרון של האקט האלים שלו, אשר כתוצאה ישירה ממנו נפח הנתקף את נשמתו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פ. קליינר לעומרי, עוה"ד טויסטר לגולדשטיין, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 4.6.79).