ע.א. 603/77 - משה ורבקה וארון נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים
*תביעת פיצויים עקב שינוי תוכנית לפי חוק התכנון והבניה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 515/73 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ח. כהן ושמגר נגד דעתו החולקת של השופט ברק)
המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי בירושלים תובענה לפי סעיף 199 ו- 197 לחוק התכנון והבניה, לתשלום פיצויים באשר נפגעו מקרקעיהם ע"י תוכנית מיתאר מסויימת. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה על הסף. בשלב זה ההנחה היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה נכונות הן וכאילו מוכחות, היינו, כי דירת המגורים של המערערים בחלקה הגובלת לחלקה שעליה חלה התוכנית הנדונה הופכת לחשוכה עקב חסימת האור באשר הותר בחלקה הגובלת לבנות בנינים רבי קומות וערכה של דירת המערערים ירד כתוצאה ישירה מפגיעה זו. סעיף 199 מקנה זכות לפיצויים למי שמקרקעיו נפגעו ע"י תוכנית, שלא בדרך הפקעה, ומאחר שההנחה היא שמקרקעי המערערים נפגעו ע"י התוכנית הרי לכאורה זכאים הם לפיצויים. ביהמ"ש המחוזי עשה מחקר בהסטוריה החקיקתית של הסעיף האמור והמשפט האנגלי הנוגע לכך, והגיע למסקנה שהפגיעה במקרקעין שמדובר בה אינה אלא פגיעה בזכות חוקית, שאילו נעשתה בידי אדם פרטי שלא מכח הרשאה שבדין היתה משמשת עילת תביעה בידי הנפגע. הערעור נתקבל כאמור ברוב דעות.
השופט ח. כהן (דעת רוב):
א. אין זה מן המידה לקרוא בדרך הפרשנות השיפוטית, בתוך הוראה המזכה אזרח נפגע בפיצויים, הגבלות וסייגים שאין בה. יהיו אשר יהיו תולדות הסעיף האמור הרי מדובר בחקיקה של המחוקק הישראלי ולא בתרגום או ניסוח חדש של חוק לועזי. המחוקק השתמש במונח הכולל והגורף "נפגעו מקרקעין" ויש לפרש זאת פשוטו כמשמעו שכל פגיעה במקרקעין במשמע, יהיה אשר יהיה טיבה של פגיעה זו, פרט לאמור בסעיף 200 לחוק.
ב. הדברים אמורים גם לענין טענת המשיבות שסעיף 197 אינו חל על מקרקעין שמחוץ לתחום התוכנית הפוגעת. טענה זו כבר נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ובדין נדחתה. ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מטעם נוסף, והוא שהפגיעה הנטענת אינה בגדר פגיעה "ע"י תוכנית" כאמור בסעיף 197, כי אם פגיעה ע"י בניה בהתאם לתוכנית והפגיעה ע"י הבניה מקימה עילת תביעה אך לא נגד הועדה המקומית אלא, אם בכלל, נגד מבצעי הפניה. אולם, כאשר המערערים הגישו את התביעה טרם הוקם הבנין והתביעה מושתתת על הפגיעה שפגעה התוכנית כשלעצמה במקרקעי המערערים. בשלב זה כשמדובר, בדחייה על סף יש לצאת מן ההנחה שאמנם נפגעו מקרקעי המערערים ע"י עצם התוכנית באשר גרמה לירידת ערכם.
אין להסיק כגירסת המשיבות שמדובר רק במקרקעין שהם בתוך תחומי התוכנית. ההתייחסות למקרקעין שנפגעו היא כללית וסתמית, ועפ"י פשוטם של דברים יכולים המקרקעין להיפגע מהוראה שבתוכנית גם אם המקרקעין הם באזור שמחוץ לתוכנית. אשר לשאלת סוג הפגיעה במקרקעין - אין לומר שמדובר רק בפגיעה העולה כדי מעשה עוולה. אין לקרוא לתוך הנוסח הברור והפשוט של דבר חקיקה ישראלי שאינו משאיר מקום לספיקות, סייגים ותנאים שאינם עולים מתוכו וממילא גם אין מקום לפנות לעזרתם של מקורות פרשנות חיצוניים.
השופט ברק (דעת מיעוט):
צדק ביהמ"ש המחוזי כשדחה את התביעה על הסף. אפילו כל העובדות הנטענות בכתב התביעה נכונות הן, אין בכך כדי לבסס את זכות המערערים לפיצויים עפ"י סעיף 197.
הפגיעה עליה מעניק החוק פיצוי היא פגיעה ישירה הנגרמת ע"י התוכנית, כנורמה משפטית שלטונית, המשנה מהזכויות שהיו לבעלי הקרקע לפני כן. רק במקרה, כזה ניתן לומר כי המקרקעין נפגעו "ע"י התוכנית". בעניננו תלונת המערערים הינה כי דירתם הפכה להיות חשוכה, אך תוצאה זו לא נגרמה ע"י התוכניתן שכן התוכנית לא פגעה בזכותם של המערערים לאור, אויר ונוף. התוכנית כנורמה משפטית אינה מונעת אור אויר וכדו'. הקובלנה האמיתית של המערערים היא כי התוכנית מאשרת שימוש חדש בקרקע נשוא התוכנית, וכי שימוש זה הוא שיחסום את האור וכו'. נמצא שהפגיעה אינה ע"י התוכנית אלא ע"י השימוש שיעשה בעתיד בקרקע נשוא התוכנית ואשר עשוי לפגוע בהם, ואשר מבחינה כספית כבר פגע בהם. לענין זה אין חשיבות לשאלה אם הקרקע הנפגעת מצויה בתחומי התוכנית או מחוצה לה. אפילו מצויה היא בתוך תחומי התוכנית, אין בעליה, זכאי לפיצויים עפ"י סעיף 197 אם תלונתו היחידה הינה, כי השימוש שיעשה בקרקע שלגביה נקבע הסדר חדש בתוכנית הוא הגורם לנזקו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, ברק עו"ד גב' וייל למערערים, עוה"ד י. הורוביץ ור. רבין למשיבים. 27.6.79).
ע.א. 644/77 - נחמה יהוד נגד מנשה יהוד
*תביעת הבעל לשיתוף בנכסי אשתו
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 3493/69 - הערעורים נדחו)
המערערת והמשיב נישאו ב- 1949 וכעבור 18 שנה, לאחר שנולדו להם 3 ילדים, נפרדו. בבעלות אביה המנוח של המערערת היתה חלקה כשעל המחצית האחת בנוי בית של אחי המערערת והמחצית השניה רשומה על שם המערערת. (להלן חלקת המריבה). על חלקת המריבה היה בית בן חדר ומטבח והמשיב בנה בתחילת שנות ה- 60 שלושה חדרים על אותה חלקה. כשנפרדו בני הזוג בשל המחלוקות עברו המערערת וילדיה למשפחתה והמשיב עבר למקום מגורים אחר והבית ניטש ואינו ראוי עוד למגורים. המשיב הגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי שלפיה חלקת המריבה וכל הבנוי עליה שייכת לבני הזוג בחלקים שווים, ולחילופין תבע 12 אלף ל"י השקעה שהשקיע בבנית הבית. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן פסק דין הצהרתי אך חייב את המערערת בתשלום 30 אלף ל"י, בקבעו שסכום זה הוא בגדר מחצית סכום ההשקעה המשוערך של המשיב בעבודות הבניה שאותן ביצע מתוך המשאבים המשותפים. על כך הערעור.
א. המערערת ציטטה קטע מפסק דין של ביה"ד הרבני ברחובות וטענה טענת השתק מחמת מעשי בית דין. טענתה בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. המערערת לא הביאה ראיות כלשהן, כגון כתב תביעה בבית הדין הרבני, פרוטוקול או נתונים אחרים, שעל יסודם ניתן היה להתייחס לטענה בדבר מעשה בית דין ולבחון אותה. הקטע שצוטט בביהמ"ש המחוזי אין בו כדי להוכיח דבר. מי שמבקש לצטט מתוך פס"ד לשם ביסוס טענת מעשה בית דין אינו יכול להסתפק באזכור הקטע בסיכומים, אלא חייב להגיש את פסה"ד וכל חומר רלוונטי נוסף, כראיה בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי. ב. לטענת המערערת כי המשיב זנח את תביעתו החילופית בענין החזר השקעות - אין יסוד לטענה זו. המשיב אמנם ביקש בסיכומים את פסק הדין ההצהרתי וציין כי לא יסתפק בתביעה החילופית של החזר ההשקעות, אך אין זאת אומרת שהוא מוותר על התביעה החילופית. התביעה החילופית הועלתה בכתב התביעה והובאו מספר עדים לתמוך בה. כאשר צד מנסה לבסס טענותיו ע"י הבאת ראיות, לא יראוהו כמי שזנח את תביעתו רק בשל כך שמיקד את דבריו בסיכומים לתביעה העיקרית.
ג. צודקת המערערת כי ביהמ"ש המחוזי לא יכול היה לפסוק סכום של 30 אלף ל"י, כאשר בכתב התביעה נקב המשיב בסכום של 12 אלף ל"י. ביהמ"ש לא היה רשאי לשערך את סכום ההשקעה בהתחשב בשינוי ערך הכסף. סכום התביעה הנקוב בתביעת רכוש תוחם את התחומים שבמסגרתם מוסמך ביהמ"ש לפסוק, ואין הוא יכול לפסוק יותר מן הסכום הנתבע, אפילו אם ביהמ"ש משתכנע כי התובע היה זכאי לסכום גבוה יותר ממה שתבע. התובע רשאי כמובן לבקש תיקון כתב התביעה אך כאן לא נתבקש תיקון כזה.
סוגייה אחרת היא שאלת השיערוך או ההבאה בחשבון של שינויים בערך הכסף. אם השינויים הנובעים מן ההצמדה מוליכים את ביהמ"ש אל מעבר לסכום שנתבע, לא יוכל לפסוק כן, כי הסכום שנקבע משמש מחסום שאין לעוברו. (אין באמור כאן התייחסות להסדרים דיוניים מיוחדים החלים על תביעת פיצויים בשל נזקי גוף). על כן מאחר שהמשיב לא ביקש יותר מ- 12 אלף ל"י אי אפשר היה לפסוק סכום גבוה מזה. עם זאת אין לקבל את טענת המערערת שאם נתבעו 12 אלף ל"י וביהמ"ש קבע שההשקעה היתה מהמשאבים המשותפים לא יכול היה לפסוק אלא 6 אלפים ל"י. ביהמ"ש היה רשאי לקבוע את ערכה של ההשקעה ביום מתן פסה"ד, אלא שהיה מוגבל מבחינת הסכום המקסימלי שנקבע וסכום זה היה 12 אלף ל"י.
ד. לטענה כי הקמת הבית היתה בגדר מילוי חובה בדבר מתן מדור לאשה ולילדים ולפיכך לא מגיעה החזרת השקעות לבעל - אין ללמוד מקיומה של חובת מתן מדור כי היא גוררת בעקבותיה חובה משפטית להרחבת הדירה.
ה. אשר לערעורו של המשיב - ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד הראיות כי החלקה באה למערערת בירושה מאביה, היינו לא היתה בגדר הנכסים אותם צברו בני הזוג בזמן הנישואין, וביהמ"ש לא היה נכון ללמוד על כוונה של שיתוף בנכסים. אין להתערב בממצאים העובדתיים ובמסקנות הנובעות מהן.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר עו"ד נ. לאונר למערערת, עו"ד י. לוברט למשיב. 3.7.79).
ע.פ. 564/78 - פאוזי שחאדה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
בקטטה המונית בין שתי משפחות בכפר יפיע שליד נצרת, קרוב לחצות הלילה, נהרגו 4 אנשים. שניים מבני משפחת המערער ושניים מבני משפחת איוב. המערער הורשע ברצח אחד מבני משפחת איוב והערעור נדחה. נגד המערער הובאו מספר עדויות של בני משפחת הנרצח, וביהמ"ש העליון דתה את טענת הסניגוריה כי אל העדויות של הקרובים מבני משפחת הנרצח יש להתייחס כאל עדות אחת בלבד. אין לראות עדויות של מספר קרובי משפחה כעדות אחת, אך יש לשקול עדויות כאלה תמיד בזהירות מירבית וכך נהג ביהמ"ש המחוזי. אשר לטענה כי היו סתירות בפרט זה או אחר בעדויות עדי התביעה - כאשר העדים חזו במחזה מרגש המתחולל לנגד עיניהם במהירות, קשה לדרוש מהם לשחזר לאחר מכן את מהלך הקטטה על כל פרטיה, ומה גם שכל עד רואה את האירועים מזוית ראיה שלו. תפקידה של הערכאה הראשונה הוא לבור עיקר מטפל וביהמ"ש העליון לא יהרהר אחרי ממצאי הערכאה הראשונה עפ"י נימוק הנעוץ כולו בהשוואת עדות לעדות. באו עדויות נוגדות מטעם התביעה ומטעם הסניגוריה בשאלה אם הקליעים שגרמו למות מתאימים לקליעים שנורו לשם בדיקה מאקדחו של המערער, וביהמ"ש המחוזי לא הכריע
בין שתי חוות דעת אלה, אך על אף פגם זה בהכרעת הדין אין לבטל את ההרשעה. אכן, אין זה מתפקידה של ערכאת ערעור למלא את החסר ולנמק את ההכרעה בין שתי חוות דעת של מומחים המשתמעת ממסקנתם הסופית של השופטים, אבל ניתן לומר שאצל המומחה של ההגנה מבוסס הממצא על הסתכלות בקנה בעין בלתי מזוינת, ומאידך חזקה על מומחה המשטרה שהגיע למסקנתו אחרי בדיקה מדעית בעזרת מכשור מתאים. ראיה חשובה לחובת המערער מצוייה בהודעתו למשטרה שיצא מביתו באותו לילה כשאקדחו עמו, בעוד שבביהמ"ש טען שיצא מן הבית בלי אקדח. עיון בהודעתו במשטרה אינו מותיר ספק כי הדברים שנרשמו שם יצאו מפי המערער, ואף אין זה מתקבל על הדעת שהמערער לא נטל את אקדחו עמו, כאשר לפי עדותו יצא את ביתו למקום התיגרה כששמע כי בן אחיו נהרג. לפנינו איפוא שקר בולט של המערער בעדותו בביהמ"ש ושקר כזה יכול לחזק את מערכת הראיות המפלילות שהובאו נגד המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד רזניק למשיב. 20.6.79).
ע.א. 575/78 חנה ברנהיים נגד גאורג פרנקל
*החזקה הנובעת מפתיחת חשבון משותף בבנק (הערעור נדחה).
המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה בה ביקשה פס"ד הצהרתי כי סכום של כ- 35 אלף מרק שהוכנס במאי 1968 לחשבון משותף שלה, של בעלה המנוח ושל בתה חוה כהן (בת מבעלה הראשון), שייך כולו לחוה כהן, ושכל הסכומים האחרים המופקדים בחשבונות המשותפים לשלושה שייכים למערערת בלבד ואינם מהווים חלק מעזבון בעלה המנוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה וחייב את המערערת לשלם למשיבים הוצאות ובכללן 20 אלף ל"י שכ"ט עו"ד. הערעור נדחה. המערערת ובעלה המנוח נישאו בשנת 1959 כשהיא היתה בת 62 והוא בן 75. הנישואין נמשכו עד פטירת המנוח בינואר 1976, ובעת הפטירה היו בבנק חשבונות כאמור במטבע חוץ הנובעים משילומים מגרמניה, שנתקבלו בחלקם ע"י המנוח ובחלקם ע"י המערערת. בין יתר הסכומים היה הסכום של 35 אלף מרק שנשלח מגרמניה על שם המערערת בשנת 1968, ואשר לטענת המערערת נפסק לזכות יורשי בעלה הראשון והוא שייך כולו לחוה כהן כיורשת של אביה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הדברים אינם נכונים וכי את הסכומים היא קיבלה כזכאית לפי הדין הגרמני מכיון שנתגרשה מבעלה הראשון ובאשר לקביעה זו אין להתערב. אין גם לקבל את טענתה כי הסכומים שהכניסה לחשבונות המשותפים היו גדולים בהרבה מהסכומים שהכניס המנוח, ושהיא לא התכוונה לשתף את המנוח בכספים אלה, ועשתה את החשבונות המשותפים מתוך יחס כבוד לבעלה, ההסברים של המערערת לא היו מהימנים על ביהמ"ש והוא לא שוכנע שהמצב העובדתי האמיתי שונה מהמצב המשתקף מהעובדה שהחשבונות היו משותפים והוחזקו במשותף. העובדה שעוד בחיי המנוח אמרה למנהל בנק כי הכספים הם שלה אין בה כדי להועיל, שכן דברים אלה לא נאמרו בנוכחות המנוח ולא אושרו על ידו. לא זו בלבד שהמערערת בתור תובעת היתה חייבת להוכיח את תביעתה, אלא שהיה עליה להתגבר על החזקה הנובעת מפתיחת חשבון משותף. ההלכה היא שפתיחת חשבון משותף משמשת ראיה לכאורה לרצון לקיום שותפות בכל הנוגע לחשבון כזה, יתר על כן, יש להתייחס לתביעה כתביעה נגד עזבון שבה נטל ההוכחה שעל התובע הוא כבד במיוחד והמערערת לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליה. אין לקבל את הטענה כי ביהמ"ש צריך היה לפסוק כי הבת היא בעלת שליש מהחשבונות המשותפים, שכן ענין זכותה של הבת לסכומים בחשבון המשותף לא עמד לדיון בביהמ"ש המחוזי. אשר לגובה ההוצאות שנפסקו - קביעת סכום ההוצאות נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש קמא ואין להגיד שהפריז במידה המחייבת התערבות בפסיקתו.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, ברק, החלטה - השופט י. כהן, עו"ד גב' ח. חובב למערערת, עו"ד י. ריכטר למשיבים. 26.6.79).
ע.א. 348/78 - יוסף יפה ואח' נגד שלום שרם ואח'.
*גובה הפיצויים בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער נפגע בתאונת דרכים והמשיבים, הנהג, המעבידה שלו (חברת מקורות) וחברת הביטוח הודו באחריות והמשפט התנהל באשר לסכום הפיצויים. גם המערער עובד בחברת מקורות. בעוד שנקבעה למערער נכות של 30 אחוז ע"י מומחה רפואי, קבע ביהמ"ש את הפסדי ההשתכרות שלו בשיעור של 50 אחוז. ביהמ"ש התייחס להפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, פיצוי עבור כאב וסבל והוצאות אחרות, באשר לגובה השכר קבע ביהמ"ש כי לא הובאו ראיות מספיקות וכן לא הובאו ראיות מספיקות לענין יחסי העבודה בין המערער לבין חברת מקורות בעתיד. על כל פנים ביהמ"ש המחוזי קבע סכומים שונים בראשי הנזיקין השונים והערעור נדחה. אין המערער יכול בבימ"ש שלערעור לחלוק על הממצא שלא עשה כל מאמץ כדי לנסות להשיג עבודה אחרת ולברר במקורות אם ניתן להמשיך ולהעסיקו. אין לקבל את טענתו כי נכותו מגיעה ל- 100 אחוז, וכבר נהג עמו ביהמ"ש המחוזי ברוחב לב, כשקבע כי כושרו לעבודה פחת ב- 50 אחוז. אין לקבל את הדרישה כי ביהמ"ש ישערך את הפסד ההשתכרות בעבר עפ"י היקפו של ההפסד ביום מתן פסק הדין, שכן ביהמ"ש נקט שיטת חישוב שלקחה בחשבון את ירידת ערך הכסף אם כי לא במלוא המידה כפי שביקש המערער, וזאת לאחר שביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון גורמים שונים שהשפיעו בנקודה זו ואין לפסול את דרך החישוב שנקט ביהמ"ש המחוזי. אין גם להתערב בקביעה בענין כאב וסבל ולא בקביעה בענין שכ"ט עו"ד. אין ביהמ"ש העליון נוהג להתערב בשאלת שכר הטירחה כדי ליצור התאמה בין הסכום שנפסק למעשה לבין התעריף, שאינו אלא קו מנחה ולא כלל מחייב, וביהמ"ש רשאי היה להביא בחשבון את העובדה שהמשיבים הודו באחריותם וחסכו מזמנו של ביהמ"ש.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. אלדור למערערים, עו"ד י. מרש למשיבים. 25.6.79).
ע.א. 593/78 - עירית חיפה נגד חברת גב ים לקרקעות בע"מ.
*חיוב ה"בעלים" בהיטל ביוב כאשר המקרקעין מוחכרים (הערעור נתקבל).
שתי חלקות באזור שיפוט חיפה רשומות על שם המשיבה כבעלים, והן מוחכרות לתקופה של 99 שנים לחברת קורצמן. העיריה שלחה דרישה לתשלום היטל ביוב לחברה החוכרת, ואחרי שהחוכרת לא נענתה, דרשה העיריה מהמשיבה שזו תישא בהיטל הביוב בתור בעלים של המקרקעין. המשיבה חלקה על חבותה וועדת הערר חייבה את המשיבה בתשלום ההיטל, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה ופטר אותה מן התשלום והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון קבע כי לענין היטל ביוב הבעל החייב בתשלום הוא מי שרשום כבעלים של המקרקעין ולא החוכר, הן בביהמ"ש המחוזי והן בביהמ"ש העליון נדונו שאלות שונות הנוגעות להפניית חוקים האחד לשני בהגדרות, ובעניננו לעניין הגדרת "בעל". ביהמ"ש התייחס להוראות פקודת הפרשנות כאשר מדובר בחיקוק שביטל הוראה של דין, וכאשר בחיקוק אחר קיימת הפניה לאותה הוראה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד הורוביץ למערערת, עוה"ד הרטבי ושנקר למשיבה. 25.6.79).
ע.א. 681/78 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*מסירה לאימוץ בניגוד לרצון האם (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערערת נמנעה דרך קבע למלא חובותיה כלפי ארבעת ילדיה ילידי 1911, 1973, 1974, 1975, וכי נתקיימו התנאים שלפיהם רשאי ביהמ"ש לתת צו אימוץ גם ללא הסכמת הורה. הערעור נדחה. המערערת ובעלה היו נתמכי סעד במשך שנים רבות, המערערת עבדה גם בעבודות נקיון ועסקה גם בזנות ואף נגועה במחלת מין. בני הזוג התגרשו בשנת 1977 ושמונת ילדי בני הזוג נשארו בידי
המערערת. ארבעת הילדים שבהם מדובר הם הצעירים ולמערערת עוד 4 ילדים ילידי 1961, 1963, 1965, 1966. האב הביע הסכמתו לאימוץ ארבעת הילדים הקטנים ורק האם התנגדה לכך. באו ראיות כי המערערת לא טיפלה בילדים שהיו מוזנחים, מלוכלכים ועזובים, ושמשו את האם לצורכי הפגנות לחץ על גורמי סעד. המערערת עזבה למשך ימים את הילדים בבית כשהם ערומים ורעבים, מלוכלכים עם כינים בראשם, ופצעים בגופם, כאשר היא עצמה הקפידה בלבושה תמיד על צו האופנה האחרונה. שכנים היו מבקרים בבית ונותנים אוכל לילדים. בשנת 1977 סודרו הילדים אצל אם אומנת בבאר שבע במשך מחצית השנה, ואז ביקרה המערערת אצל הילדים באופן סדיר. לאחר מכן הועברו הילדים למשפחה אומנת בירושלים, כשהמערערת לא קיבלה הודעה על הכתובת החדשה, אך נאמר לה כי תוכל להיפגש עם הילדים באמצעות העובדת הסוציאלית, לאחר תיאום מועדים. המערערת קבעה מספר פעמים פגישות אך לא הופיעה במועדים שנקבעו פרט לפעם אחת. היא לא התענינה בילדים עד שהחלו ההליכים נשוא ערעור זה במרץ 1978. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו למכלול הנתונים שבפניו, והגיע למסקנה כי המערערת לא מילאה את המוטל עליה כאם, הזניחה את הילדים באופן חמור וקיצוני והביע חשש כי החזרת הילדים לאם תפגע בהם, ובמיוחד לנוכח עיסוקה בזנות, והמערערת אף התבטאה בקשר לאחת מבנותיה הגדולות התבטאות שממנה ניתן להסיק כי היא מתכוונת לקרב גם אותה לזנות. כן נתן ביהמ"ש דעתו לחוות דעת פסיכולוג כי לקטינים נגרמו בעבר חבלות נפשיות, וחזרתם לאם תגרום לחבלה נוספת בהתפתחותם הנפשית. פרקליט המערערת טען כי אין להכריע עפ"י התנהגות המערערת בתקופה עד למסירת הילדים לאם אומנת בבאר שבע, אלא יש להסיק מסקנות עפ"י אותה תקופה שבה הרבתה האם לבקר אצל הילדים, ובאשר לתקופה האחרונה כשהילדים היו בירושלים, טען כי מדובר במקום מרוחק ולכן לא יכלה האם לבקר את הילדים. טענות אלה נדחו. גורלם של הילדים היה חמור והם סבלו מהזנחה ומחסור כאשר היו זקוקים לידם וללבם של אנשים המופקדים על הבטחת שלומם וטובתם. אין ללמוד מן החומר כי חל שינוי בנסיבות ובתנאים שיהיה בהם יסוד להנחה כי אשר עוות בעבר לא ישנה עוד. הפוכו של דבר, יש חשש שהילדים שוב יחזרו למצוקה ולהזנחה. אין לתת משקל רב לעובדה שהמערערת ביקרה את הילדים אצל האם האומנת בבאר שבע, שהרי לא הביקור הוא שנדרש ממנה למילוי חובותיה, אלא הטיפול, הגידול וחוסר ההזנחה.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. קרנר למערערת. 11.6.79).
ע.א. 509/78 - נורויץ יוניון... בע"מ נגד מ. טוקטלי... בע"מ
*התערבות בימ"ש של ערעור בהערכת מהימנותו של עד (הערעור נתקבל).
רוכב קטנוע בשם יצחק דרעי פגע באשה וזו תבעה נזקיה מאת המערערת כמבטחת. הקטנוע היה תחילה מבוטח על שם אחיו של הנוהג ולאחר מכן הוגשה בקשה לרשום את הפוליסה על שם יצחק דרעי. המשיבה היתה סוכנת הביטוח. בפוליסה נרשם כי דרעי הוא יליד 1948 בעוד שהיה יליד 1953. יצחק דרעי טען כי לא חתם כלל על בקשה לשנות את הפוליסה על שמו. המערערת הגישה תביעה לביהמ"ש בתל אביב וביקשה ביטול הפוליסה אך ביהמ"ש דחה את הבקשה בנימוק שרישום הפוליסה ע"ש הנוהג נעשה ללא הסכמתו וכי חתימת "המצהיר" שבטופס ההצעה איננה חתימתו של יצחק דרעי. הערעור על אותו פסק דין נדחה בשעתו ע"י ביהמ"ש העליון. באשר לתביעה שהוגשה ע"י הנפגעת נגד המערערת בירושלים, התגוננה המערערת בתביעת הנזיקין ובנוסף לכך הגישה הודעה צד ג' נגד המשיבה, בתביעת הנזיקין התפשרה המערערת עם התובעת ובאשר להודעת צד ג' דחה ביהמ"ש המחוזי את התביעה הכלולה בהודעת צד ג'. ביהמ"ש המחוזי הדגיש כי פסה"ד בהליך שבין המערערת ליצחק דרעי שבו נפסק כי הלה לא חתם
על הפוליסה אינו מחייב את המשיבה ובאשר לעובדות החליט ביהמ"ש שאין עדותו של יצחק דרעי מהימנה עליו במידה מספקת. ביהמ"ש המחוזי ציין כי חברת הביטוח קיבלה עליה עול כבד להוכיח טענה חמורה של זיוף נגד הסוכן ומה גם שחובת ההוכחה במשפט אזרחי היא לפי מאזן האפשרויות והמערערת לא הרימה את הנטל. הערעור נתקבל. ביהמ"ש העליון העיר כי המצב שנוצר הוא מביך שכן שני בתי משפט שדנו בשאלה העובדתית מי חתם על הצעת הפוליסה הגיעו לידי מסקנות סותרות וצריך למנוע היווצרות מצב דומה בעתיד ע"י תיקונים מתאימים בתקנות סדר דין אזרחי לגבי צירוף צדדים נוספים ע"י ביהמ"ש. אשר לקביעת ביהמ"ש המחוזי בדבר מהימנות דרעי בענין נשוא הערעור - הלכה פסוקה היא כי הערכת עדות נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש שראה ושמע את העד ואין ערכאת ערעור מתערבת בהערכה זו אלא במקרים נדירים, ובמקרה זה יש להתערב בענין המהימנות באשר הנימוקים שנתן ביהמ"ש המחוזי להערכה שלילית של עדות דרעי אינם עומדים בפני הביקורת. ספקותיו של השופט במידה והם מתייחסים לעדותו של דרעי לא היו מבוססים ועדותו היתה ראויה להתקבל כראיה טובה להוכחת טענתו שהוא לא חתם על ההצעה. המשיבה היא שהגישה את ההצעה למערערת והפקיד שלה הוא שמילא את טופס ההצעה, לרבות ההודעה הכוזבת, ובנסיבות אלה עברה אל המשיבה החובה לסתור את גירסתה של המערערת. זאת היא ניסתה לעשות ע"י עדותו של העד טוקטלי ויש מספר תמיהות באשר לעדות זו. מחומר הראיות עולה כי עדותו של טוקטלי לא היתה אמינה כלל או לפחות נפגעה במידה כזאת שלא היה בה כדי לסתור את עדותו של יצחק דרעי. במצב דברים זה חייב הכלל של מאזן ההסתברות לפעול לטובתו של התובע, אם כי אין לקבל את טענת המערערת שבמערכת היחסים המיוחדת שבין חברת ביטוח לסוכן ביטוח יש להטיל על הסוכן את מלוא נטל השכנוע בשאלות כמו זהות החתימות המופיעות על הצעת הביטוח וכדו'. השאלה באיזו מידה נוטה מאזן ההסתברות לטובת המערערת נשארה עדיין פתוחה ולפיכך יש להחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי שישקול שנית אם המערערת עמדה בנטל המוגבר הנדרש ממי שטוען טענת מרמה ומעילה. יתירה מזאת, תביעת המערערת התבססה, בדרך חילופית, גם על טענת רשלנות מצד המשיבים, והשופט לא התייחס לשאלה זו ולא הכריע בה וגם משום כך יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד גבריאל לוי למערערת, עו"ד י. כהנוב למשיבה. 5.7.79).
ע.א. 510/78 - ניר אל בע"מ נגד רוזן מרכז ליהלומים בע"מ
*סמכות להארכת מועד. * שימוש בתקנה 423 לתקנות סדר הדין (הערעור נתקבל ברוב דעות).
המשיבה הגישה תביעה נגד המערערת בביהמ"ש המחוזי ורשם ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבה למחוק כמה מסעיפי כתב התביעה. בעטייה של המחיקה פחת סכום התביעה מ- 170 אלף ל"י בערך ל- 110 אלף ל"י בערך. על החלטת הרשם ערערה המשיבה לביהמ"ש המחוזי והשופט המחוזי החליט כי החלטת הרשם המוחקת חלק מן התביעה הינה פס"ד חלקי ויש לערער עליה כעל פס"ד של ביהמ"ש המחוזי לביהמ"ש העליון. עם זאת נתן השופט ארכה להגשת הערעור. המשיבה הגישה, איפוא, ערעור על החלטת הרשם בהסתמכה על הארכת המועד שקיבלה מידי ביהמ"ש המחוזי, ואילו המערערת קיבלה רשות ערעור על החלטת השופט המחוזי להאריך את המועד. ערעורה של המערערת נתקבל ברוב דעות השופטים אשר וברק, כנגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת. כל שלושת שופטי ביהמ"ש העליון הגיעו למסקנה כי את המועד יכול להאריך רק ביהמ"ש שבפניו מוגש הערעור ושהוא המוסמך לדון לגופו של ענין. דעות השופטים בביהמ"ש העליון נחלקו בשאלה אם על ביהמ"ש העליון לפעול עפ"י תקנה 423, היינו בסמכותו ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה בערכאה קודמת, ולתת החלטה
שביהמ"ש המחוזי יכול היה לתיתה מכח סעיף 37 (א) לחוק בתי המשפט, היינו להעביר את הערעור של המשיבה לביהמ"ש העליון, אותו ערעור שהוגש במועד לביהמ"ש המחוזי ושצריך היה להגישו לביהמ"ש העליון. השופטים אשר וברק סברו כי אין על ביהמ"ש העליון לפעול בסמכותו עפ"י תקנה 423. לדעתם, הסמכות לפי תקנה 423 מופעלת ע"י בימ"ש שלערעור במקרים נדירים, כאשר מתעוררת שאלת חוק חשובה שלא נטענה בערכאה קודמת ופתרונה דרוש לצורך ההכרעה בערעור. דבר כזה אינו קיים במקרה שלנו כאשר תלונתה של המשיבה אינה מתייחסת לטעות משפטית, אלא לאי הפעלת סמכותו של בימ"ש קמא, אך המשיבה לא ערערה על כך מדוע השופט המחוזי לא השתמש בסמכותו לפי סעיף 35 (א).
השופטת בן פורת בדעת מיעוט סברה כי על ביהמ"ש לעשות שימוש בתקנה 423 הנ"ל בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה דנא. השופטת בן פורת מנתה שורה של נימוקים המעניקים למקרה זה את הנסיבות המיוחדות המצדיקות שימוש בתקנה הנ"ל.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק. עו"ד ט. אור למערערת, עו"ד א. שמר למשיבה. 8.7.79).
ע.א. 627+636/78 - אברהם וייצמן נגד משה אברמזון ואח'
*פירוש חוזה. ביצוע בתום לב כשנמכרו מוניטין (שני ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי - שני הערעורים נדחו).
באוקטובר 1975 נערך חוזה בין בעלי הדין שלפיו מכרו אברמזון (להלן המוכרים) לוייצמן (להלן הקונה) עסק בנתניה בשם "סלון דליה" לבגדים על המלאי והמוניטין שלו. תמורת רכישת הזכויות והמוניטין וכן העברת זכויות השכירות על שם הקונה שילם הקונה סכום של 85 אלף דולר למוכרים. סעיף 10 לחוזה קבע כי המחיר כולל את המוניטין וגם את השם המסחרי "סלון דליה" ולפיכך נאסר על המוכרים "לחזור ולהשתמש אי פעם באותו שם מסחרי בכל מקום בארץ". לא נאמר בחוזה דבר האוסר על המוכרים להקים סלון חדש בכלל. במרץ 1977 פתחו בני המוכרים עסק מתחרה לעיסקו של הקונה, בקרבת מקום, ולרגל הפתיחה פורסמה מודעה בעתונות לתושבות נתניה כי "בעלתה הקודמת של סלון דליה ובתה רחל פתחו... סלון אקסלוסיבי ואלגנטי לבגדים... שרות נעים ואדיב. להתראות." הסלון החדש, בשם רחל, פגע בעיסקו של הקונה והוא פנה לביהמ"ש בשתי עתירות, האחת למתן צו מניעה נגד המוכרים והשניה לתשלום פיצויים. הדיון בתובענה למתן צו מניעה הוקדם על מנת שיקבע תחילה אם יש בידי הקונה עילת תביעה נגד המוכרים. הצו שעתר לו הקונה תכליתו לאסור על המוכרים לנהל בנתניה חנות לבגדי נשים ובמיוחד את החנות שנפתחה כאמור וצו כזה סירב ביהמ"ש המחוזי לתת ועל כך ערער הקונה וערעורו נדחה. לעומת זאת נתן השופט צו "האוסר על הנתבעים (המוכרים) לשדל לקוחות בכל צורה" וכולל ע"י פרסום בעיתונות ועל מתן צו זה מערערים המוכרים. לא משום שהם זקוקים לשידול לקוחות, אלא ערעורם הוא על פסיקת ביהמ"ש המחוזי ששידול הלקוחות פגם בהתחייבויותיהם עפ"י החוזה, והם חוששים מתביעת הפיצויים. גם ערעורם נדחה.
אשר לערעור הקונה - בחוזה נקבעו מפורשות האיסורים וההיתרים של הצדדים. נאסר על המוכרים להשתמש בשם "סלון דליה" ולא נאסר עליהם לפתוח סלון בכלל. לפיכך יש לחתוך את השאלה הזו עפ"י הנאמר בחוזה וצדק ביהמ"ש המחוזי כי אין כל איסור על המוכרים לנהל סלון בכלל.
ערעורם של המוכרים מכוון גם נגד קביעתו העובדתית של ביהמ"ש שהם שידלו לקוחות וגם נגד קביעתו המשפטית שהיה בכך משום הפרת החוזה. אשר לקביעה העובדתית - היתה בפני השופט ראיה אחת והיא המודעה שפורסמה בעיתונות ובכך די לקבוע את ענין השידול. אין ממש בטענה שאת השידול צריך להוכיח ע"י לקוח משודל. ניתן להוכיח את הדבר גם בדרך אחרת ואפילו אם לא הוכח שהשידול הצליח הרי נסיון לשדל בודאי
היה. אשר לשאלה המשפטית - עפ"י סעיף 6 לחוק המכר וסעיף 39 לחוק החוזים חייבים הצדדים לנהוג בתום לב בביצוע חוזה והמוכרים לא נהגו כאן בתום לב. משמוכר אדם מוניטין של עסק ולוקח עבור המוניטין טבין ותקילין הרי כל נסיון מצידו למשוך את הלקוחות לעסק מתחרה מעיד על חוסר תום לב בביצוע החוזה. אכן, החיוב של תום לב עומד כל עוד יש לבצע את החוזה, ואילו לאחר שהחוזה כבר בוצע חובת תום הלב אין לה על מה שתחול. אך במכירת מוניטין של עסק, מסירת הממכר נמשכת לפחות "תקופה סבירה" שלאחרי מסירת מקום העסק, ואם אתה "מוסר" מוניטין שנשארו לאחר שמקצת הלקוחות שודלו לעבור לעסק מתחרה, הרי אתה "מוסר" עסק שונה מן המוסכם ולא יצאת ידי חובת "מסירת הממכר". כאמור, רק לאחר "תקופה סבירה" ניתן לראות את המוניטין כאילו כבר נמסרו במלואם, ואז אין כבר אפשרות לבוא ולדרוש על יסוד המוניטין. תקופה של 15 חודשים שבה מדובר כאן אינה חורגת מגדר "תקופה סבירה" לענין כמו זה, כך שהתקופה הסבירה למסירת המוניטין טרם עברה.
השאלה אם היה בהתנהגות המוכרים בשידול הלקוחות גם משום הפרת החוזה אינה צריכה להתעורר. אם יפסק בתביעה לפיצויים שהפרת הוראת תום לב לביצוע החוזה כשלעצמה אינה משמשת עילת תביעה לפיצויים, רק אז יצטרכו לברר אם שידול הלקוחות מהווה גם הפרת החוזה.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב. ברנר לקונה,עו"ד י. לזר למוכרים. 4.7.79).
ע.א. 273/78 - יוסף גרוסמן נגד צבי כספי ואח'
*ביטול הסכם למכירת מחצית מגרש עקב הטעיה, כשעו"ד לא גילה למוכר שם הקונה שהוא יריבו של המוכר (הערעור נדחה).
המערער הוא עורך דין והמשיבים הם בעלים של מגרש ברמת גן ששיטחו כ- 500 מטר. ביום 7.12.77 נחתם הסכם אופציה בין המערער "בשם לקוחותיו" לבין המשיבים, שלפיו ניתנה למערער אופציה לרכוש מן המשיבים את מחצית החלקה במחיר של 400 אלף ל"י. המועד למימוש האופציה היה עד ליום 21.12.77 והמערער עשה שימוש בזכות זו בעוד מועד, אך המשיבים התחרטו תוך כדי דיון על תנאי הסכם המכר. המשיב רצה לבנות על המגרש בית והכין תוכניות לבניית שני קוטג'ים ומתווך שיכנע אותו למכור מחצית המגרש. עם מגרש המשיב גובל מגרש השייך ליחזקאל פרץ שביקש לבנות שם בנין והמשיב התנגד בועדה המחוזית והתנגדותו נתקבלה. מאז קיימת מתיחות בין פרץ לבין המשיבים. המערער הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי ולאחר הגשת התביעה התמקד הדיון למעשה בטענת המשיב שהוא לא היה מוכן למכור מלכתחילה את מחצית המגרש לפרץ, ואילו ידע בשם מי פועל המערער לא היה נכנס לשום עיסקה בכלל. לטענתו הוסתרה ממנו האמת בכוונה תחילה ובזדון ובוצע כלפיו מעשה מרמה. כנגד גירסת המשיב טען המערער שפעל בתום לב ובלי זדון, וכי היה הסכם מחייב שהמשיב מנסה להתנער ממנו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה והערעור על כך נדחה.
אין נפקא מינה אם הסכם האופציה הוא הסכם למתן אופציה, או הסכם למכירת נכס עם זכות לקונה להתחרט תוך זמן מסויים, כי גם אם מדובר בהסכם למתן אופציה, חלות הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין. ברם, אין כלל צורך לדון בשאלה זו, שכן הטענה הממשית נגד המערער היא ששמו של השולח הוסתר מן המשיב באשר היה ידוע למערער ולשולחו שהמשיב לא יסכים למכור לשולחו. אם נכונה טענה זו, אזי יש כאן הפרה של החובה המוטלת על הצדדים לנהל משא ומתן בתום לב בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים וגם הטעייה במובן סעיף 15 לחוק. בגין חוסר תום לב עפ"י סעיף 12 יש לצד הנפגע רק זכות לתבוע פיצויים ולא לבטל את החוזה, אבל הטעיה לפי סעיף 15 מזכה גם ביטול חוזה. לפי ההגדרה בסעיף עצמו "הטעיה - לרבות אי גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג ולפי נסיבות הענין היה על הצד השני לגלותן". מחובת המערער היה לגלות למשיבים את שמות וזהות
הקונים. אינו דומה ענין זה למתווך המקבל אופציה ואם אינו קובע את שם הקונה באופציה יכול הוא לעשות לאחר מכן את ההסכם בשמו, ואי גילוי שם הקונה אינו פוגם בהסכם האופציה. עו"ד אינו מוסמך לעסוק בעסקי קניה ועיסקות מקרקעין ובתיווך בעסקות אלה. עבודתו היא מתן שירותים משפטיים ובמסגרת עבודתו הוא יכול לייצג לקוחות ולשמש נאמן שלהם, אבל בעשותו כן הוא חייב לשמש נאמן של לקוח מוגדר, ואינו מוסמך לפעול כנאמן של לקוח שאינו קיים בכלל או אינו קיים עדיין. עשיית הסכם אצל עו"ד בתור שלוחו של שולח שאין מגלים את שמו אינה מקובלת ויוצאת דופן, והדבר מטיל על המערער את הנטל להסביר את הסיבה לאי גילוי שם השולח. במצב היחסים שהיה קיים בין המשיב לבין פרץ, סביר להניח שפרץ ידע שהמשיב לא ירצה למכור לו וסביר להניח כי כאשר הורה פרץ למערער לנהל את המו"מ ביקש שלא לגלות מיהו הקונה. קשה להעלות על הדעת שהוא לא הסביר למערער מדוע הוא מבקש זאת, אבל גם אם המערער לא שאל לסיבה ברור שביודעין עשה זאת כדי לא לשמוע מפי מרשו מדוע הוא מבקש שלא לגלות את זהות הקונה.
השופט ברק הסכים והוסיף כי המשיבים זכאים לבטל את האופציה הן מחמת דיני הטעות והן מחמת דיני ההטעיה. דיני ההטעיה כפי שהוסבר בפסק דינו של השופט בכור, ודיני הטעות שכן מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע על כך, רשאי לבטל את החוזה. המשיב התקשר בחוזה המכר עקב טעות, הוא חשב שהוא מתקשר עם שלוח של הלקוחות, יהיו אשר יהיו ובלבד שאינם פרץ, ומסתבר למשיב כי הוא טעה והתקשר דוקא עם המערער שהוא שלוחו של פרץ. ברור מתוך העובדות כי אילו ידע המשיב שהמערער פועל כשלוחו של פרץ הוא לא היה מתקשר עימו בחוזה ופרץ והמערער ידעו זאת אף הם ובנסיבות אלה נתקיימו כל הנסיבות הנדרשות לביטול חוזה עקב טעות.
(בפני השופטים: אלון, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד ש. זילברמן למערער, עו"ד ש. אפל למשיבים. 9.7.79).
ע.א. 478/77 - יצחק תורג'מן ואח' נגד בני קרן
*פירוש הסכם (הערעור נדחה).
ביוני 1974 עשו בעלי הדין הסכם שלפיו מכר המשיב למערער את חנותו ותכולתה. בהסכם מצויים שני סעיפים אשר לכאורה סותרים זה את זה. בסעיף 5 נאמר כי "הקונה קונה מהמוכר את הסחורה ואת כל התכולה במחיר סיטונאי", משמע שיש לבדוק את מלאי הסחורות והתכולה ולקבוע לכל פריט מחירו הסיטונאי ועל המערער יהיה לשלם למשיב את סך כל התמורה, ואילו בסעיף 9 נאמר כי "הקונה ישלם עבור החנות והסחורה סך 35 אלף ל"י", משמע שהמחיר הסיטונאי של כל הסחורה והתכולה כבר נכלל בסכום הכולל של 35 אלף ל"י. המשיב טען כי הוסכם על תשלום דמי מפתח של 24 אלף ל"י והסכום של 35 אלף ל"י כולל תשלום של 11 אלף ל"י על חשבון הסחורה, וכי הוסכם בין הצדדים כי הקונה ישלם למוכר את העודף לאחר שיבדוק את כל המלאי ומחיריו הסיטונאיים. ביהמ"ש המחוזי החליט, לנוכח הסתירה שבין שני הסעיפים, להרשות הגשת זכרון דברים שנעשה בין בעלי הדין יומיים לפני חתימת ההסכם, וכן הרשה, להשמיע ראיות בע"פ. הוא האמין לעדות המשיב ונעזר בזכרון הדברים כרי לקבוע שאכן צדק המשיב שהסכום של 35 אלף ל"י כולל רק מקדמה על חשבון הסחורה וכי על המערער לשלם תוספת עבור המלאי. ביהמ"ש עשה חשבון מדוייק לפי ספרי המלאי שבעלי הדין עשו, וקבע כי על המערער להוסיף סכום של 47 אלף ל"י, וסכום זה הצמיד השופט למדד יוקר המחיה של חידש יוני 1974, ובכך גדל הסכום עד ליום מתן פסק הדין ביוני 1977, לסכום של 107 אלף ל"י. הערעור נדחה. ביהמ"ש רשאי היה לשמוע ראיות ולאפשר הגשת זכרון הדברים לנוכח אי הבהירות שבהסכם, וכן יכול היה לבסס את חישוביו לגבי הסכום על ספרי
המלאי. אשר להצמדה - ראה השופט בירידת ערך הכסף משום נזק שנגרם למשיב עקב הפרת ההסכם מצד המערער, שהלה היה עליו לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה, כאמור בסעיף 10 לחוק החוזים. טענת המערער שלפי החוזה לא היה עליו לשלם אלא 5 אלפים ל"י פיצויים מוסכמים אינה טענה. אין בקביעת הפיצויים המוסכמים כדי לגרוע מזכותו של המשיב לקבל במקומם פיצויים לפי חוק החוזים.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. אמיר למערערים,עו"ד א. כהן למשיב. 2.7.79).
ע.א. 710/78 - אילן אביבי נגד קצין התגמולים
*החמרת מחלה עקב השרות הצבאי (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
מחלת המערער ידועה בשם מחלת שוירמן וכל המומחים מסכימים שזו מחלה קונסטיטוציונלית שהיתה רדומה בגופו של המערער מלפני גיוסו. הרופא מטעם המערער והפוסק הרפואי מטעם הועדה באים בטענה חמורה על רופאי לשכת הגיוס שלא איבחנו את המחלה בעת גיוסו של המערער והעניקו לו פרופיל שלא התאים לו והמערער טוען שבשל כך בלבד מגיעים לו פיצויים. אך אין זה ענין להליכים אלה שבהם מדובר בתגמולים על נכות ולא בפיצויים על נזקי רשלנות. כמו כן מסכימים הרופא מטעם קצין התגמולים, הרופא מטעם המערער והפוסק הרפואי שיש במאמצים גופניים כדי להחמיר את הנכות הבאה ממחלה זו. ברם הרופא מטעם קצין התגמולים חיווה דעתו כי בשרות הצבאי לא היו מאמצים גופניים קשים במיוחד והועדה דחתה דעה זו. הועדה פסקה כי מחלת המערער הוחמרה בתקופת השרות הצבאי עקב השרות ועתה טוען המערער כי המחלה לא רק הוחמרה אלא נגרמה עקב השרות, והמשיב טוען כי גם לא הוחמרה. הערעורים נדחו. אשר לטענה כי בשרות הצבאי של המערער לא היו מאמצים גופניים קשים במיוחד - הרי הועדה קבעה שלמעשה נדרשו מן המערער מאמצים גופניים קשים בעת טירונותו. נוסף לכך, טיב המאמצים הללו אינו בגדר שאלה רפואית שמומחה רפואי מוסמך לענות עליה. אשר לערעור הנכה - גם עפ"י חוות דעת המומחה מטעם המערער לא היתה פה אלא החמרה. מומחה זה אמר כי המאמץ הפיסי הגדול בזמן השרות גרם להתגרות חריפה ולפי פשוטם של דברים ניתן לפרשם דוקא על דרך ההחמרה. גם "התגלות" המחלה אשר עליה מדבר המומחה במקום אחר, אינה סימן של גרימה כי אם של החמרה, כאשר ברור ומוכח הוא שהמחלה היתה קיימת קודם לכן.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. המערער לעצמו, עו"ד ש. דורנר למשיב. 5.7.79).
ע.א. 90/79 - אברהם גליקמן נגד קצין התגמולים
*נכות עקב שרות צבאי (הערעור נדחה).
בשעת גיוסו של המערער לשרות הצבא אובחנו בו סעיפי ליקוי ובכללן סטיות בעמוד השדרה מחלת סקוליוזיס. בתקופת השרות נפל המערער על גבו מכח הדף של פגז וכ- 3 שנים לאחר מכן תבע תגמולים בשל נכות בגבו שלטענתו נגרמה לו ע"י הנפילה. קצין התגמולים דחה את התביעה מן הטעם שמאותה נפילה לא נשארה למערער נכות כלשהי, ועדת הערעורים אישרה החלטה זו והערעור נדחה. ועדת הערעורים קבעה מסקנתה על יסוד חוות דעת רפואיות שהיו בפניה לאחר שהצעתה למנות פוסק רפואי מטעמה נדחתה ע"י ב"כ המערער. עתה מתרעם המערער שלא הועמד בפני ועדה רפואית. אין לקבל את הטענה כי ועדה רפואית המוסמכת לקבוע דרגות נכות מוסמכת לקבוע את עצם עובדת הנכות. טענה זו נוגדת את ההוראות המפורשות של החוק. אשר להורדת הפרופיל של המערער בין תחילת השרות לבין גמר השרות המצביעה לטענת המערער, לכאורה, על קיום נכות כלשהי שנתווספה בתקופת השרות - בדרך כלל אמנם יטיב קצין תגמולים אם ישתמש בסמכותו ויבקש חוות דעת הועדה הרפואית בדבר קשר סיבתי בין השרות הצבאי לבין החמרת מחלה, אך זאת רק במקרים בלתי מוסברים של הורדת
הפרופיל. מה שאין כן במקרה דנא שעוד בשעת הגיוס הובחנה המחלה שיש בה כדי להסביר על נקלה את הנכות הקיימת ויש בידי קצין התגמולים ראיה רפואית לכך שהנכות אמנם נובעת אך מאותה מחלה בלבד.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. שמיר למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיב. 5.7.79).
ע.א. 37/79 - יצחק בן חמו נגד קצין התגמולים
*נכות עקב שרות צבאי (הערעור נדחה).
המערער נפגע בתאונת דרכים בתקופת השרות ועקב השרות וקצין התגמולים דחה את תביעתו לנכות, בקבעו כי נכות שקיימת בגבו אינה נובעת מן התאונה,אלא תוצאה של מחלה ניוונית שממנה סבל המערער עוד לפני התאונה. בפני ועדת הערעורים הגיש המערער חוות דעת רפואית של רופאה מטעמו, אך גם לדעתה השינויים בעמוד השידרה אינם קשורים לתאונה, אלא התאונה גרמה להחמרת המצב הקיים, וכן לדעתה הפגיעה בראש גרמה לשינוי אישיות וליקויים בעצבים. המערער ביקש בישיבת הועדה מאוקטובר 1976 להזמין את הרופאה שלו לעדות והועדה החליטה לאפשר לו זאת. קצין התגמולים הציע למנות פוסק רפואי והמערער התנגד לכך. במשך שנתיים לא עשה המערער דבר כדי להביא את הרופאה לעדות ולאחר שנתיים החליטה הועדה לדחות את תביעתו. הערעור נדחה. בנסיבות האמורות אין המערער יכול עתה להישמע בטענה שיש לנהוג עימו לפנים משורת הדין ולהחזיר את התיק לועדה כדי שתתן לרופאים הזדמנות להגיב זה על חוות דעתו של זה ולמנות פוסק רפואי. ברם, כיון שתביעת המערער לא התייחסה אלא לנכות בעמוד השדרה ולענין זה נתקבלו ההחלטות של קצין התגמולים והועדה, הרי אם אמנם גרמה התאונה לנכות נפשית כפי שעולה מחוות דעתה של הרופאה מטעם המערער כי אז יכול הוא לחדש תביעתו בשל הנכות הנפשית.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. נוה למערער, עו"ד י. רזניק למשיב. 5.7.79).
ע.א. 764/78 - מדלין עובדיה נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חיוב במס שבח עקב חילופין של מגרשים עם העיריה כתוצאה משינוי יעוד של מקרקעין (הערעור נדחה).
המערערת היתה בעלת מגרש בבת ים וועדת התכנון המקומית החליטה לשנות את יעוד המגרש מאזור מגורים לשטח ציבורי. הופקדה תוכנית שקבעה את השינוי וזו פורסמה כדין ונאמר בה כי "לבעלי החלקה... תוקצה בתמורה לחלקתם חלקה... הרשומה על שם עירית בת ים... אם בעלי החלקה... לא יסכימו לחליפין מכח הוראות תוכנית זו תופקע החלקה... ותרשם על שם עירית בת ים. שמאי מקרקעין... יקבע את הפרשי הערך שבין החלקות המוצעות כתמורה... לבין המיועדות להירשם על שם עירית בת ים...". אחרי הפקדת התוכנית חתמה המערערת על חוזה עם עירית בת ים לפיו התבצעו בין המערערת לבין העיריה חילופי המקרקעין כנזכר לעיל והעיריה הוסיפה תשלום איזון של 20 אלף ל"י. בעקבות ביצוע הסכם זה חייב המשיב את המערערת בתשלום מס שבח על מכירת החלקה שלה ובתוספת מס על רכישת החלקה של העיריה. המערערת טענה לפטור מכח סעיף 65 לחוק מס שבח מקרקעין האומר כי "החלפת מקרקעין בשל צו רשות מוסמכת שניתן עפ"י כל דין - תהיה פטורה ממס". המשיב קבע כי הפטור הנ"ל לא חל במקרה דנן, שכן החלפת המקרקעין נעשתה מכח ההסכם ולא מכח צו רשות מוסמכת, והתוכנית שפורסמה לא היתה בגדר צו. הערעור נדחה. אין לראות את התוכנית כפי שפורסמה כצו לצורך סעיף 65 הנ"ל. החליפין בוצעו בעקבות חוזה ואין חשיבות לעובדה שלולא התוכנית לא היה החוזה נכרת. הפטור מכח סעיף 65 מתייחס רק למקרה שבו יצא צו ממש. כשתוכנית מיתאר משנה זכויות בעלי מקרקעין פתוחות בפני ועדת התכנון שתי דרכים חילופיות: להציע החלפת מקרקעין; או הפקעת המקרקעין ובתמורה
לשלם תשלום כסף או להעביר מקרקעין אחרים לטובת בעל הנכס שהופקע. משנוקטים בהחלפת מקרקעין לא קיים כל פטור מתשלום מס שבח מקרקעין. רק אם נוקטים בדרך של הפקעה עם תשלום כסף או עם מתן פיצוי במקרקעין, ניתן למוכר ניכוי לפי סעיף 49(א) לחוק מס שבח מקרקעין. בעניננו הציעה התוכנית את שתי הדרכים האמורות והמערערת בחרה בהצעה של החילופין ללא הפקעה. לפיכך צדק המשיב בקביעתו.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. יצחקי למערערת, עו"ד ד. גורני למשיב. 5.7.79).
ע.א. 639/77 - ספי ים בע"מ נגד יניאי חברה לביטוח השקעות בע"מ
*פירוש פוליסה לבטוח ימי (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
ענינו של ערעור זה פירוש פוליסה לביטוח ימי. המערערת הינה בעלת מיכלית שבוטחה אצל המשיבה מפני נזקי מלחמה, המיכלית נפגעה מפיצוץ מוקשים שהוטלו לים במלחמת אוקטובר 1973 ובטרם הספיקו להשלים את תיקוני המיכלית עלתה זו על שרטון ונטרפה כליל. השאלה בפירוש הפוליסה היתה אם חייבת המשיבה לשלם את נזקי המערערת גם אם לא הוצאו הוצאות לתקונים, וביהמ"ש המחוזי פסק כי עפ"י תנאי הפוליסה יש לשפות את המערערת על נזקי המיכלית גם אם לא הוציאו את ההוצאות על התיקונים, בשאלה אחת של תשלום הוצאות עבור השטת המיכלית למבדוק בבומבי, הוצאה שגם היא טרם הוצאה, סבר ביהמ"ש המחוזי כי מכיון שבין כה וכה היה צורך להשיט את המיכלית למבדוק במועד מאוחר יותר לבדיקה כללית אין על המשיבה לשלם למערערת את הסכום הנ"ל. ביהמ"ש העליון דחה את ערעור המשיבה על עצם חיובה, וקיבל את ערעור המערערת בקבעו כי גם את התשלום עבור השטת הספינה למבדוק יש לשלם למערערת. לענין זה התעוררה השאלה אם המערערת היתה צריכה להקטין את הנזק ע"י השטת המיכלית במועד מאוחר יותר כאשר צריך להשיטה לבדיקות, או שיכלה להשיטה מיד ולפיכך רשאית היתה לתבוע את הנזק. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי המשיבה לא יצאה ידי חובת הראיה שבין כה וכה צריך היה להשיט את האניה, ולמעשה יכלה המערערת להשיט את האניה רק כעבור כמה שנים בעוד שלצורך התיקונים צריך היה להשיט מיד. ברם, נראה שאין כלל חובה מוטלת על מבוטח להקטין את נזקו בטרם יוכל לאכוף את חוזה הביטוח אם חיוב כזה אינו מפורש בפוליסה.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד ישורון ואטיאס למערערת, עו"ד ד. גולדמן למשיבה. 5.7.79).
ע.א. 574/78 - מפעל מבצע חברה בע"מ נגד אבגה חברה לתעשייה בע"מ
*דחיית תביעה המבוססת על חוזה כשהעסקה נגועה באי חוקיות (הערעור נדחה).
בין המערערת למשיבה נעשה הסכם בדבר יצוא תרמילים ותחמושת והמשיבה לא קיימה את ההסכם. המערערת תבעה את המשיבה לשפות אותה על הפסדיה הנובעים מאי קיום ההסכם, כאשר המערערת נאלצה למכור את הסחורה לאחר במחיר מוזל יותר והפסידה תמריצי ייצוא. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מן הטעם העיקרי שהעיסקה היתה נגועה באי חוקיות, והמגמה היתה להערים על השלטונות ולייצא את הסחורה, למרות שלא ניתן היה להשיג רשיון יצוא. הערעור נדחה. ההסכמים והנסיבות מראות שאכן הכוונה של הצדדים היתה להערים על השלטונות ולבצע את היצוא, למרות שלא ניתן היה מבחינת הרישוי לבצע יצוא של סחורה כזו. לנוגעים בדבר בשתי החברות היה ברור כי מדובר על יצוא הנוגד את הכללים הנקוטים בידי הרשויות המוסמכות והמערערת ידעה היטב שלא ניתן לבצע את היצוא הזה. ברור כי החוזה היה נסיון לעקוף את האיסור של יצוא הסחורה האמורה, ועיסקה כגון זו היתה בלתי חוקית ומכאן כי חלות הוראות סעיף 30 לחוק החוזים. אכן מי שטוען לאי חוקיות עליו להוכיח שהצדדים התכוונו
למעשה ההערמה ובמקרה דנן עלתה הכוונה של ההערמה בעליל מן החומר, לרבות מעדות שהושמעה מטעם המערערת. מכאן כי המשיבה יצאה ידי חובתה. אין צורך שהמטרה הבלתי חוקית תהיה פרי היוזמה המשותפת של שני הצדדים ומספיק אם האחד יזם והשני קיבל את היוזמה ביודעו על המטרה הבלתי חוקית. גם אם נתעלם משאלת אי החוקיות, ברור כי על החוזה חל סעיף 28 לחוק החוזים, לפיו תלוי היה ביצוע החוזה בכך שיתקיים תנאי מתלה, היינו שינתן רשיון, ומכיון שרשיון לא ניתן הרי לא נתקיים התנאי במתלה וממילא העיסקה מבוטלת. אין לקבל את הטענה כי ניתן היה להפריד את החוזה לחלקיו ולקיימו כעיסקת סחר פנים ארצית. נוסח החוזה מלמד כי בנפול אופיה של העיסקה כעיסקת יצוא לא נותר חלק עצמאי שניתן לקיימו ולהעניק לו המשך חיות והמשך קיום.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. וולף למערערת, עו"ד א. מזור למשיבה. 9.7.79).
עש"מ 5/79 - פרקליט המדינה נגד יוסף עמר.
*קולת העונש של ביה"ד המשמעתי נגד עובד מדינה שהורשע בקבלת שוחד
(ערעור על קולת עונש משמעתי - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעבירות שוחד ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וקנס כספי וערעורו נדחה בשעתו ע"י ביהמ"ש העליון. הוא הובא לדין בפני ביה"ד המשמעתי והואשם בביצוע עבירה שיש עימה קלון. בבואו לגזור את העונש אמר ביה"ד המשמעתי כי הנאשם מפרנס 9 נפשות הוא חי חיים שקטים וצנועים ולא סטה מתפקידו למרות השוחד שקיבל ולמרות הלחצים שהופעלו עליו. מאידך התייחס בית הדין לאופיה של העבירה ולנסיבותיה אשר לא התבטאה באירוע חד פעמי אלא בקבלת כספים מידי חודש במשך תקופה ממושכת. ביה"ד גזר על המשיב פיטורין ללא זכות לקיצבה, פסילה לתקופה של 10 שנים ופיצויי פיטורין על התקופה שמיום תחילת העבודה ועד ליום שבו החל לבצע את עבירתו. הערעור על קולת העונש נתקבל. הערעור מתייחס לענין פיצויי הפיטורין, באשר פסיקת מלוא הפיצויים תביא לכך שעובדים ותיקים לא יחששו עוד כאשר יעמוד בפניהם פיתוי לעבור עבירה, שהרי לא יהיה סיכון להפסיד את פיצוייהם. לפיכך בקשה המדינה כי פיצויי הפיטורין יועמדו על 30 אחוז מן הפיצויים שלהם זכאי היה המשיב עבור תקופת עבודתו. בקשה זו נתקבלה. המשיב כיהן כראש המחלקה לאלקטרומכניקה במע"צ מחוז תל-אביב ובמשך שנתיים קיבל מחברה מסויימת תשלומי שוחד חודשיים כך שהסכומים הסתכמו בלמעלה מ- 80 אלף ל"י. התובע עמד על חומרת המעשה והצורך להרתיע ומאידך עמד הסניגור על כך שאמצעי המשמעת שנגזרו אינם קלים, בהשוואה לאמצעי משמעת שנגזרו ע"י בית הדין במקרים אחרים בעבירות שוחד. מאותם פסקי דין עולה שאמת המידה שננקטה כאן איננה בגדר חידוש. ביהמ"ש העליון ציין כי פסקי הדין של בית הדין למשמעת מצביעים על כך שבית הדין נוהג בקולה רבה ובסלחנות מרובה. עבירת השוחד היא מזיקה והרסנית ומשחיתה את המידות בשרות הציבור. קולה מופרזת בנקיטת אמצעי משמעת יש בה כדי לסכל את מטרת הדין המשמעתי שיעילותו מותנית בכוחם המרתיע של האמצעים הננקטים במסגרתו. אין פרושו של דבר שצריך להתעלם מנסיבות אישיות של הנאשם, אך מול אלה צריך להינתן משקל נאות לאינטרס הציבורי, ובין היתר לנזק הנגרם לשרות המדינה ולתדמיתה ע"י אלה הנוטלים שוחד. בעבירה כגון זו, שבה מדובר על עובד בעל עמדה, לא היה מקום לפסוק פיצויי פיטורין בכלל, אולם מאחר שאין ביהמ"ש העליון נוהג למצות את הדין עד תומו כשמדובר בעיון חוזר בעונש שנפסק בערכאה ראשונה, ומאחר שמדובר בהצבעה על הצורך בנקיטת מדיניות עונשית שפניה לעתיד שלא היתה מקובלת עד כה, לא ימוצה הדין עם המשיב. לפיכך הוחלט להעמיד את זכותו לפיצויי פיטורין על 30 אחוז.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד בן טובים למערער, עו"ד א. וגמן למשיב. 25.6.79).