ע.פ. 61/79 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*קיום יחסי מין בין אב לבתו הקטינה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.פ. 6/78 - הערעור נדחה).
המערער, שהינו אב ל- 11 ילדים, הואשם כי בעל את ביתו הבכירה (להלן המתלוננת) כאשר זו היתה בגיל 13, תוך שימוש בכח כלפיה, ולאחר מכן המשיך לקיים אתה יחסי מין בתדירות, ואלה נמשכו גם כאשר המתלוננת למדה בפנימיה וגם כאשר התגייסה לצבא. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אצל המתלוננת התפתח יחס מיוחד לאביה על רקע יחסי המין כאשר הסתגלה אליהם ואף חפצה בהם לפעמים. המערער הואשם גם בקיום יחסי מין עם בת אחרת שלו בתקופה שהמתלוננת שרתה בצבא, אך מאישום זה זוכה מחמת ספיקות שהיו לשופטים ביחס לאמיתות עדותה של האחות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות על הסעיפים 152 (1) (א), 152 (1) (ג) ו- 155 לפח"פ וגזר עליו עונש של 6 וחצי שניםמאסר בפועל. על כך הערעור.
א. בהתחשב בסבך הרגשות והיצרים של המתלוננת, ברור שעדותה אינה עדות של נערה ככל הנערות, וזהירות מיוחדת דרושה דוקא משום שנוצרו יחסי קירבה מינית אסורה בין המתלוננת ובין אביה. הזהירות המיוחדת דרושה לפרטים בעדותה המשווים ליחסים אלה משנה חומרה, דהיינו מתי החלו היחסים ואם תחילתם היתה באונס שלא בהסכמת המתלוננת.
ב. אין ללמוד מהחלטת ביהמ"ש שלא להאמין לבת השניה בדבר יחסים עם אביה, על מהימנות המתלוננת בענין יחסי אביה אתה, הבת השניה חזרה בה מעדותה המפלילה כאשר נקראה שנית להעיד בשם הסניגוריה. השופטים ציינו אמנם שהעדה חזרה מן העדות בגלל לחצים שהופעלו עליה, אך קיימת העובדה שהאחות נתגלתה, כעדה שהיתה מוכנה להישבע לשקר. היו גם סתירות של ממש בין הגירסות שמסרה במשטרה ובביהמ"ש. לעומת זאת המתלוננת לא חזרה בה מעדותה ואף לא היו סתירות של ממש בעדותה. אכן, גם התנהגותהלא היתה ללא רבב, כי לא נרתעה מלהגיש למשטרה תלונת שוא על אונס נגד בחור פלוני, אך בעדותה טענה שגם את זאת עשתה בהשפעת אביה. עובדה זו, של הגשת התלונה הכוזבת, היתה לנגד עיני השופטים, והם החליטו למרות זאת להאמין לעדות הנערה ואין להתערב בכך.
ג. קיימת ראיה מסייעת לגירסת המתלוננת במכתב שכתב לה המערער כשהיה נתון במעצר, בו התחנן שתמסור הצהרה בפני עו"ד כדי לגרום לשחרורו. הנימוק במכתב היה להציל את אביה ולמנוע בושה מן המשפחה, אך אין במכתב אף מילה, של תוכחה כאילו גירסת המתלוננת היא תלונת שוא. כן קיימות תלונות קודמות של המתלוננת על התנהגות המערער כלפיה, שמסרה בזמנים שונים לאחות במשרד הבריאות, לרופאה פסיכיאטרית בבי"ח לחולי נפש ששם אושפזה אחרי נסיון התאבדות, ולקצינת סעד. מבחינה טכנית אין תלונות אלה מהוות סיוע אבל הן מעידות על מידה של עקביות בטענות המתלוננת נגד המערער.
ד. את ראית הסיוע העיקרית מצא ביהמ"ש המחוזי בעדותה של אשת המערער, אמה של המתלוננת, שהעידה כי ראתה את בעלה ואת המתלוננת ישנים יחד, על ספה בסלון ששימש חדר שינה למערער, ופעם אחרת ראתה את המערער יוצא בחצות הלילה מחדרה של המתלוננת.דברים אלה גרמו למריבות קשות בין האשה לבין בעלה וגם לבריחת האשה מן הבית למשך חודשים. היה איפוא חומר ראיות מספיק על עבירות שהמערער עבר לפי סעיף 152 (1) (ג) ולפי סעיף 155.
ה. נותרה שאלה אחת, שאמנם אין לה חשיבות מעשית רבה, כי העונש המירבי של 14 שנות מאסר הוא לעבירות לפי סעיף 152(1)(ג) וסעיף 152(1)(א), אם הוכח במידה מספקת שבעילות המתלוננת, כאשר היתה בגיל 14, נעשו נגד רצונה, תוך שימוש בכפיה ובאיומי אלימות. המתלוננת העידה על כך והשאלה היא אם היה סיוע לכך. ביהמ"ש המחוזי ביקש לראות סיוע בעדות האם שהאב היה שוכב עם המתלוננת, ומכיון שהוא הכחיש באופן כללי את האשמה, ראה ביהמ"ש סיוע לכל פרטי הגירסה של המתלוננת. אך אין הדבר כך. חוסר ההסכמה הוא מרכיב חיוני בעבירות אינוס לפי סעיף משנה (א) הנ"ל, ולהוכחת המרכיב הזה אין די בעדות האם ללא אישור אותו מרכיב, כי הכחשתו הטוטאלית של המערער יכלה לנבוע גם מרצונו להתרחק מהעבירה של בעילה סתם ולאו דוקא מבעילה שלא בהסכמה. ברם, היו ראיות כי המערער נהג ביד קשה כלפי בנותיו והיה כופה את רצונו עליהן במכות ובאיומי אלימות, והמערער עצמו הודה כי הכה את שתי בנותיו במסגרת תפקידו כאב. הוכחה על פחד כזה מנחת זרועו של המערער, שבו היתה המתלוננת שרויה על פי נסיונה בעבר, יכולה לשמש ראיה לכך שהבעילה היתה נגד רצונה ובכפיה, אפילו לא היה באותו רגע שימוש בפועל באלימות.
ו. אשר לעונש - אמנם הסובלים מכליאתו של המערער הם בראש ובראשונה בני משפחתו הרבים שנותרו ללא מפרנס, אבל הפגיעה שהמערער פגע באיסורי החוק והמוסר תוך כפיית תאוותו על בתו הקטינה היתה נתעבת והביאה את הבת לנסיונות התאבדות חוזרים ואין להקל בעונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ריכטמן למערער, עו"ד טפירו למשיב. 4.7.79).
ע.פ. 66/78 - נתנאל קרסניצקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 257/77 - הערעור נדחה).
במוצאי שבת, במאי 1975, סמוך לשעה 11.45 נהרגו ביריות ברחוב יואש בירושלים אשתו של המערער וידידה, זמן מועט לאחר שהגיעו למקום עם מכוניתו של המנוח. המנוחה והמערער גרו בבאר שבע והם הורים לבן ובת. כחצי שנה לפני המקרה עזבה המנוחה את הבית בבאר שבע ועברה לגור עם אמה ברחוב יואש בירושלים, מיד לאחר היריות נראתה בקרבת מקום מכונית לבנה ארוכה שהסתלקה במהירות מהמקום. גירסת התביעה בביהמ"ש המחוזי היתה כי בליל המקרה הביא המערער במכוניתו למחנה צבאי באדוריים את בנו אלון כשנסעה אתו גם החברה של הבן טלי, ומשם נסע המערער עם טלי לירושלים, החנה את מכוניתו במקום האירוע, ביצע את מעשה הרצח, ולאחר מכן נמלט יחד עם טלי לבאר שבע שם נעצר באותו לילה ע"י המשטרה. גירסת המערער היתה שאחרי שבנו ירד מן המכונית הוא חזר עם טלי לדירתו שבבאר שבע ולא היה כלל בירושלים באותו לילה. העדה טלי טענה תחילה במשטרה, כי אכן חזרו מהמחנה הצבאי ישירות לבאר שבע, אך כעבור כשעה חזרה בה מגירסה זו, פרצה בבכי וסיפרה שמאדוריים נסעו לירושלים, וכי המערער המתין במכוניתו לשובה של אשתו ולאחר שהמנוחים הגיעו הלך המערער אל מקום חניית המכונית של המנוחים, נשמעו מספר יריות והמערער חזר למכונית, יחד נסעו לכוון באר שבע ובדרך זרק המערער משהו עטוף בסמרטוט לבן. כן סיפרה כי כאשר שמעה את היריות שמעה גם התנעת מנוע של מכונית וחריקת בלמים. טלי מסרה הודעה נוספת בכתב ידה, ובו חזרה בעיקרו על הסיפור האמור. בביהמ"ש התכחשה טלי תחילה לעדותה הנ"ל, היא הוכרזה כעדה עויינת ונחקרה ארוכות ע"י התובע וביהמ"ש הורה לעצור אותה ל- 48 שעות כדי לחקור אותה בחשד של מסירת הודעות
סותרות או מתן עדות שקר. בישיבה הבאה של ביהמ"ש חזרה טלי לדוכן העדים והפעם העידה בהתאם לעדות שמסרה במשטרה. טלי נחקרה ארוכות ע"י הסניגור אך לא סטתה מגירסתה זו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הסברה של טלי כי בתחילה לא סיפרה את העובדות הנכונות משום שלא רצתה לפגוע בבנו של המערער, ולא רצתה לפגוע במשפחה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדותה של טלי וכן עדויות נוספות שתמכו בגירסתה והרשיע את המערער ברצח. על כך הערעור.
א. הטענות שהועלו נגד קביעת ביהמ"ש המחוזי שטלי העידה את האמת בשלב השני של עדותה אינן מבוססות. כל עד המוסר בביהמ"ש גירסה העומדת בסתירה להודעה במשטרה מסתכן בכך שיועמד לדין באשמת מתן הודעות סותרות, וסיכון זה עלול להשפיע על העד שלא יחזור בו מהדברים שאמר במשטרה, אף אם דברים אלה לא היו נכונים ואולם ביהמ"ש השומע את העדות הוא שצריך להביא בחשבון שיקוליו את הגורם הנ"ל, העלול לפגום במהימנות העד, ואם ביהמ"ש מחליט לסמוך על העדות, אין בימ"ש שלערעור מערער אחרי הערכת מהימנות זו. ביהמ"ש לא אמר כל דברי איום כלפי העדה ולא אמר לה, לא במפורש ולא ברמז, שהיא צריכה להיות נאמנה לגירסה שנתנה בהודעותיה במשטרה. מתן צו מעצר ליומיים לא חרג ממה שנראה היה כנחוץ, לנוכח העובדה שטלי לכאורה עברה עבירה, של מתן הודעות סותרות. יש להוסיף שבהודעתה במשטרה גם סיפרה טלי כי כאשר שמעה את היריות שמעה גם מנוע מכונית וחריקת בלמים והוכח שהמנוח ניסה למלט את עצמו במכוניתו ואחרי שנפגע המכונית נעה ללא שליטה והתנגשה בגדר. כמו כן העידה על דבר שנזרק עטוף בסמרטוט ולאחר חיפושים נמצא הסמרטוט. אילמלא היתה העדה עם המערער לא היתה יכולה לדעת על הדברים הללו.
ב. אשר לראיות הנסיבותיות - היתה עדות של אשה שבעלה הוא סוכן רכב והיא עוזרת על ידו, ובליל המקרה, לאחר ששמעה את היריות, ראתה מכונית שברולט לבנה נמלטת מהמקום. היא נתנה סימנים שונים במכונית וכן את שלושת הספרות הראשונות של מספר הרישוי שהיו 615. הוכח כי שברולט לבנה שהספרות הראשונות הן 615 יש בסך הכל 10 והוברר שכל המכוניות האחרות לא היו בשעת המעשה במקום. העדה אמנם אמרה כי בהתחלה לא ראתה אם מדובר בספרות 815 או 615, אך אין חולקין שסידרה המתחילה במספר 815 אינה קיימת ולפיכך רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע שאכן הספרות הראשונותהיו 615, ולאמר שהוברר כי כל המכוניות הדומות למכונית זו לא היו במקום, הרי זו ראיה נסיבתית חזקה כי מכונית זו היתה במקום. מכיון שגם לדברי המערער המכונית היתה כל אותו ערב בשליטתו, הרי שהוא היה עם מכוניתו במקום המעשה. אחת מבעלי המכוניות הדומות העידה כי במוצאי שבת החנתה את מכוניתה ליד ביתה בגבעה הצרפתית בירושלים ולמחרת בבוקר מצאה את מכוניתה באותו מקום, ואין לקבל את גירסת הסניגוריה כי אפשר שמישהו גנב את המכונית, ביצע את הרצח ולאחר מכן החזירה למקומה. זוהי השערה התלויה על בלימה.
ג. היו עוד ראיות נסיבתיות בדבר כדורים שנמצאו במקום המעשה וכן בביתו של המערער ואין לקבל את הטענה כי חתנו של המערער שגילה את הכדורים שיקר כתוצאה מסכסוך משפחתי. כן היתה עדות מומחה שעל חולצת המערער נמצאו חלקיקים שנותרו כתוצאה מירי של תחמושת הזהה לתחמושת שנורתה במקום, וגם עדות זו התקבלה כדין ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט י. כהן עו"ד ש. מרכוס למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 8.7.79).
ע.פ. 396/78 - שמואל בן אליהו זכאי נגד מדינת ישראל
*סיוע לעדותו של שותף לדבר עבירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים. בת.פ. 254/77 - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלוש עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בזיוף ובהפצת מסמך מזוייף, ובעבירות דומות נוספות ונדון ל- 5 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. המדובר בגניבת 3 שיקים משלושה מושבים בהרי יהודה, מילוי שם פיקטיבי של מי שהשיק ערוך לפקודתו, והטבעת חותמת מזוייפת של המושב על השיק, וכן זיוף חתימות בעלי זכות החתימה וגביית הסכומים מן הבנק. המרמה הצליחה בשני שיקים ולא הצליחה במקרה השלישי. נגד המערער העיד שותף בשם משעלי והשאלה היחידה בערעור הינה אם יש בחומר הראיות עדות סיוע לעדותו של עד התביעה. המערער הכחיש כל קשר לשיקים המזוייפים, אך באשר לשיק השלישי שלא הצליחו לגבותו, היתה עדותו של אחד לוי, פקיד במוסך בירושלים שהעיד כי המערער בא לתקן את מכוניתו במוסך והביא אליו את השיק וביקש ממנו למלא בו פרטים שונים כגון שם הנפרע וכדו'. המערער מצדו טען כי הוא נפגש באותו מוסך עם משעלי ומשעלי ביקש ממנו למלא את השיק, אך הוא סרב, המערער לא אמר שמשעלי מסר לו את השיק על מנת שהוא יגש ויבקש ממישהו אמר למלא אותו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי עדותו של לוי יכולה לשמש כראית סיוע גם לשתי העבירות הקודמות נוכח העמדה שנקט הנאשם כי אין לו חלק באף אחת מן הפרשיות וכי לא היו לו קשרים עם משעלי. עדותו של לוי מוכיחה כי היה קשר בין השניים ונמצא כי עדותו של לוי יכולה להוות סיוע כשר לנקודה ממשית בעדותו של משעלי בקשר לשני האישומים האחרים. כן ראה ביהמ"ש דברים נוספים שהם בגדר חיזוק לגירסת משעלי, היינו דמיון בין שלוש העבירות מבחינת התכונות המאפיינות, בכל שלושת המקרים מדובר במושבים בתחום המועצה האזורית מטה יהודה, הוכח כי המערער עבד בתקופה הרלוונטית כקבלן בכל אחד משלושת המושבים והיתה לו הזדמנות לשים ידו על השיקים.
א. לטענת המערער כי עדותו של לוי אינה יכולה לשמש סיוע בכלל מכיון שאין בה מאומה שאיננו מתיישב עם התאור שניתן ע"י המערער לפיו נקלע במקרה למוסך כאשר היה שם משעלי - גירסתו של המערער שונה לחלוטין הן מגירסת משעלי והן מגירסת לוי. המערער הכחיש כל טיפול בשיק והעד לוי שדבריו היו מהימנים קובע כי המערער הוא זה שהביא לו את השיק כדי למלאו, אין ספק שיש בכך משום סיוע בנקודה מהותית שבמחלוקת. זאת ועוד, כדי שעדותו של לוי תהווה סיוע אין צורך שתכסה את כל האירוע שמצא בטויו באישום שלישי. מספיק שהעדות מתייחסת לחלק מהותי בפרשה וקושרת את המערער למעשה של מילוי תוכנו של השיק שהווה מעשה זיוף.
ב. אשר לטענה כי הסיוע לעבירה השלישית אינו יכול להוות סיוע לשני האישומים האחרים - ראית הסיוע חייבת לחזק את עדותו של השותף לעבירה בפרט מהותי ויש לבחון בכל מקרה את הזיקה בין הטענות המועלות ע"י השותף לעבירה לבין הראיה שנועדה לשמש כסיוע. לענין קיומה של הזיקה לא קובע מבנה כתב האישום, אם מדובר במספר עבירות באישומים נפרדים ואם לאו, אלא נדרשת השוואה מהותית בין תוכנו של הסיפור של השותף לעבירה לבין ראית הסיוע. ראיית הסיוע לאישום אחד איננה הופכת באופן אוטומטי לראית סיוע לאישום שני כאשר כל מה שקושר אותו לראית הסיוע הוא עובדת הכללתו באותו כתב אישום. מאידך, אין גם להסיק כי ראיית סיוע גם ממצה את עצמה לאישום אחד. יתכנו מצבים שבהם זורקת ראית הסיוע אור על מספר אישומים. בעניננו מדובר על שימוש במספר שיקים שכל אחד מהם ניטל ממושב באזור מטה יהודה, המערער עבד במושבים אלה והיתה לו גישה למקום בו הוחזקו השיקים, שלושת מעשי הזיוף והמרמה בוצעו באותה שיטה ממש כאשר נגבו ע"י השותף לדבר עבירה העד משעלי בהדרכת המערער, מול הכחשתו של המערער שלא היתה לו נגיעה כלשהי לשלושת
השיקים הוכיחה עדותו של לוי כי אחד השיקים היה בידיו והוא גרם למילויו. היה צורך להעמיד זו מול זו את הגירסאות של השותף מחד גיסא ושל המערער מאידך גיסא, ומאחר שההגנה התבטאה בהכחשה כוללת כאמור, הרי עדותו של לוי יכלה לשמש סיוע לגבי כל אחד משלושת האישומים.
ג. אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות רבות של זיוף ומרמה ואין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ברק. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד ש. תוסיה כהן וי. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 3.7.79).
בג"צ 312/79 - איתן רחמים, קטין נגד פרקליט מחוז תל - אביב ואח'
*אי ביצוע תשלום ע"י המדינה לאחר מתן פסה"ד (העתירה בוטלה אך המדינה חוייבה בתשלום הוצאות).
העותר שהוא קטין זכה בתביעת פיצוים נגד המדינה כתוצאה מתאונת דרכים וביהמ"ש המחוזי פסק בדצמבר 1977 שעל המדינה לשלם כ- 2.4 מליון ל"י לעותר. עוד לפני מתן פסה"ד שילמה המדינה לעותר על חשבון דמי הנזק 100 אלף ל"י ולאחר פסה"ד הוסיפה 400 אלף ל"י, ואת יתרת החוב סירבה לשלם הואיל והגישה ערעור ודין הוא שהמדינה אינה חייבת לכבד פס"ד כל עוד תלוי ועומד ערעור. בינואר 1979 דחה ביהמ"ש את ערעור המדינה, אך למרות פניות העותר לא שילמה המדינה את דמי הנזק. רק לאחר שהוגשה העתירה הודיעה המדינה, בסוף מאי 1979, כי הסכום שולם. ביהמ"ש העליון חזר על ביקורתו נגד המדינה שאינה מכבדת פסקי דין של ביהמ"ש, דבר הממוטט את מוסר התשלום של הציבור הלומד מן המדינה. עם ביצוע התשלום בא העותר על סיפוקו אם כי באיחור רב ואין ספק שהאיחור גרם לו נזק עקב ירידת ערך הכסף ושיעור הריבית הנמוך שנקבע בביהמ"ש המחוזי. נוכח מוסר התשלומים הירוד של המדינה, הגיע הזמן שהנוגעים בדבר יבדקו אם אמנם זכאית המדינה לזכות יתר שלא לכבד פסק דין מפני שערערה, עליו. אין שום סיבה שהמדינה תזכה בזכות יתר שכזאת כשהיא איננה משמשת דוגמה לאחרים. העתירה בוטלה, כאמור, והעותר זכה בהוצאות בסך 20 אלף ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, בכור. עו"ד א. ברקאי לעותר, עו"ד מ. שקד למשיבים. 4.6.79).
על"ע 9/78 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*השעיה ע"י ביה"ד הארצי כאשר בביה"ד האזורי ביקש נציג התביעה עונש נזיפה בלבד.
(הערעור נדחה).
המערער שהוא קצין משפטי במילואים הורשע בשתי עבירות משמעתיות בכך שנטל טפסים של צווי קריאה לשירות מילואים ומילא אותם כדי להשיג בדרך זו דחיית משפטים שבהם ייצג לקוחותיו, ובכך שהזמין את אחד מתושבי הרצועה אל משרדי הממשל, תוך כדי שירות מילואים, ודיבר אתו על גביית חוב שהגיע ללקוחו של המערער. בית הדין מצא שקיום השיחה בנסיבות אלה היה בה משום לחץ פסול על אותו תושב וערבוב פסול בין עבודתו של המערער כעורך דין וסמכותו כקצין משפטי בצה"ל. בביה"ד המחוזי הציע התובע להסתפק במתן נזיפה למערער ושופטי הרוב נענו להצעה, תוך ציון העובדה שאילמלא הצעת נציג התביעה היו מטילים על המערער עונש השעייה. אב ביה"ד, שהיה בדעת מיעוט, סבר שיש להשעות את המערער לתקופה של 6 חודשים. למרות עמדתו המקילה של נציג הלשכה בפני הערכאה הראשונה, הוגש מטעם הלשכה ערעור על מידת העונש, ונטען כי היתה זו שגיאה להטיל על המערער עונש של
נזיפה בלבד. ביה"ד הארצי קיבל את ערעור הלשכה וגזר על המערער השעייה ל- 3 חודשים. הערעור על ההשעייה נדחה. אכן תמוה הדבר שהיה חוסר תאום בין נציג הלשכה לבין אלה שהוא בא לייצגם, ואולם משהוגש הערעור על קולת העונש היה ביה"ד הארצי מוסמך להיזקק לו, על אף עמדת נציג הלשכה בערכאה הראשונה, ואין לקבל טענת מניעות כנגד נציגי הלשכה. עמדת נציג הלשכה בערכאה הראשונה היתה היא עצמה גורם שמן הראוי היה שבית הדין הארצי יביא אותו בחשבון בשיקוליו לגבי מידת העונש, ומתברר שאמנם נתן בית הדין לגורם זה את מלוא משקלו כשהחליט על השעייה ל- 3 חודשים בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד נ. רבינוביץ למערער, עו"ד רוסטוביץ למשיבה. 8.7.79).
המ' 536/79 - יעקב בן נאג'י לוי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גזר דין מאסר (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע עפ"י הודאתו בתיווך בסחר בסמים ונדון לשנה אחת מאסר בפועל. הוגש ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש והמבקש מבקש לעכב את ביצוע המאסר עד לשמיעת הערעור, לאחר שבקשתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. בקשתו נדחתה. משהורשע נאשם בדין ונגזר עליו עונש מאסר, אין משחררים אותו בערבות אלא אם קיימות נסיבות יוצאות מגדר הרגיל. לטענת המבקש אף שהודה באשמה, הרי העובדות כפי שהופיעו בכתב האישום אינן נכונות, ויש בשוני שבעובדות כדי לזכות אותו מן העבירה שבה הורשע, ואף אם ההרשעה תעמוד הרי יש בשוני כדי להפחית מעונשו. בנוסף לכך, בעוד שעל המבקש הוטל עונש מאסר כאמור בגין מעשה תיווך, הרי על המוכר עצמו הוטל עונש של 2000 ל"י קנס בלבד. בדחותו את הבקשה קבע ביהמ"ש העליון שלא התקיימו במקרה שלפנינו כל נסיבות מיוחדות המצדיקות עיכוב ביצוע גזר הדין. על פני הדברים הרשעתו של המבקש מבוססת כדין, שכן היא נובעת מעצם הודאתו. יש לו טענות נגד ההרשעה וגזר הדין, ואת אלה אפשר יהיה לשמוע בעת הערעור, אך אין בטענות אלה כדי להצביע על עוול בולט שנגרם למבקש או על סיכוי בולט לזכות בערעור. יצויין, שהמוכר עצמו היה קטין ונדון על מעשיו בפני שופט לנוער.
(בפני: השופט ברק).
המ' 209/79 - אמירה סרטני נגד מדינת ישראל
*פירוש התקנה המחייבת נהג המעורב בתאונה להגיש עזרה לנפגע (הבקשה נדחתה).
המבקשת עמדה עם מכוניתה לפני רמזור, ובמצב, זה פתחה נוסעת שבמכונית את הדלת הימנית כשלידה עבר רוכב אופניים. הלה הופל ונחבל בידו, ודרך חלון המכונית הראה למבקשת את ידו הפצועה והיא ראתה אותה והמשיכה בנסיעתה מבלי לדאוג לפצוע. היא נמצאה אשמה בעבירה על תקנה 144 לתקנות התעבורה וההרשעה אושרה בביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המבקשת הינה כי המכונית לא היתה מעורבת בתאונה, ולחילופין שאף אם המכונית היתה מעורבת, היא, הנהגת, לא היתה מעורבת, ולכן אין היא באה בגדר תקנה 144 הנ"ל. טענה זו נדחתה. אין ספק שמכונית המבקשת היתה מעורבת בתאונה האמורה, שכן "מעורבת" אין פירושו שהנהג גרם באשמתו לתאונה. השאלה היא אם התואר "מעורב" מתייחס לרכב או לנוהג, שכן, אם כי אין ספק שהרכב היה מעורב בתאונה, אין לומר בביטחון שהנהגת היתה מעורבת בתאונה. ברם, למעשה אין נפקא מינה בין שני הפירושים האפשריים, לכל הדעות דנים אנו כאן בנהג שאיננו אשם, אלא בגלל מעורבותו בענין מטילה התקנה חובה אנושית לגרום למתן טיפול רפואי לאדם שנפגע. אין נפקא מינה אם הנוהג מעורב בתאונה או שהוא נוהג של רכב שהרכב מעורב בתאונה. בשני הפירושים תופס הרעיון שקורבן התאונה לא יופקר והנהג הנמצא במקום ידאג להושיט לו עזרה רפואית מבלי שהוא נושא באשמה של גרימת התאונה.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ב. פרחודניק למבקשת, עו"ד גב' טפירו למשיבה. 19.6.79).
המ' 412/79 - דבוש כלפו נגד מדינת ישראל
*היתר יציאה לחו"ל כאשר הוגש ערעור על עונש מאסר והמערער משוחרר בערבות (בקשת היתר יציאה לחו"ל - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בעבירת מסים ונדון ל- 5 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי וכן הוטל עליו קנס כספי שכבר שולם. ביצוע המאסר נדחה עד לאחר שמיעת הערעור והערעור ישמע רק בנובמבר. בתחילת ההליכים שוחרר המבקש בערובה, דרכונו הופקד ונאסר עליו לצאת מן הארץ עד לסיום ההליכים המשפטיים. עתה מבקש המבקש לצאת לתקופה של חודשיים לחו"ל, במטרה לרכוש טרקטור הנחוץ לו לעבודות עפר שהתחייב לבצע, וכן הוא מבקש לבקר קרובי משפחה. ב"כ המדינה מתנגד לבקשה. אין לתביעה חשש שהמבקש לא יחזור לישראל, אלא הועלתה התנגדות עקרונית שאדם שנדון למאסר ושוחרר בערובה יורשה לצאת לחו"ל. אין לקבל טיעון עקרוני זה. כנגדו עומד טיעון עקרוני שלפיו מששוחרר נאשם בערובה, הרי הוא חופשי בתנועותיו וזכותו לנוע לכל מקום, ובלבד שיחזור למשפט במועד שנקבע. את השאלה הנדונה יש לפתור לא על בסיס עקרוני, אלא על בסיס פרגמטי. יהיו מקרים שבהם לא תהיה כל מניעה לאפשר לנאשם לצאת לחו"ל, ויהיו מקרים שבהם לא יהיה זה ראוי לעשות כן. הכל תלוי בנסיבות הענין. אחד השיקולים הוא החשש שהנאשם לא ישוב למשפטו. בענין דנא לא העלתה המדינה כל נימוק עניני מדוע נסיבות הענין מחייבות הגבלת תנועותיו של המבקש. נהפוך הוא, הודגש שאין חשש שהמבקש לא יחזור לישראל. בנסיבות אלה אין כל סיבה שלא להתיר למבקש לצאת לתקופה של חודשיים כבקשתו ובלבד שימציא ערובה. הערובה נקבעה בסכום של 200 אלף ל"י, ערבותו של צד שלישי.
(בפני: השופט ברק. עו"ד ד. הדר למבקש, עו"ד שפי למשיבה. 6.7.79).
המ' 173/79 + 172 - יהודית ניר נגד שמחה ניר
*ציון כתובת מגורים בכתב ערעור (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש שני ערעורים ורשם בכותרתם את שמו כמערער וכתובתו אצל עו"ד בתל אביב. המבקשת ביקשה מביהמ"ש לצוות על המשיב לציין בערעורים את כתובת מגוריו, והואשם הורה לו להמציא כתובת מגורים ומשלא המציא נרשמו ערעוריו לבטול מחוסר מעש. בדיון על הביטול נתקבלה עמדת המשיב והערעורים לא בוטלו. נדחתה טענת המשיב כי הסמכות לדחות את הערעור מחמת חוסר מעש נתונה לביהמ"ש, שכן בעניננו לא נרשמו הערעורים לדחייה מחוסר מעש אלא לבטול והסמכות לבטל או למחוק מחמת חוסר מעש נתונה לרשם ויש סמכות לדון בענין. מאידך, יש לקבל את טענת המשיב כי כתובת מגוריו של בעל דין נדרשת לצורך זיהויו המלא וביצוע המצאת מסמכי בי - דין ולשם כך די שהוא מציין במסמכים כתובת של עורך דין. באשר לטענת המבקשת שהמערער מתחמק מלהמציא כתובת מגוריו ובכך מונע גביית הוצאות שיפסקו נגדו - טענה זו אינה רלוונטית שכן המערער הפקיד ערבונות להבטחת הוצאות המשיבים בערעורים. אם התכוון ב"כ המבקשת להוצאות ותשלומים שיפסקו בהליכים אחרים הרי אין הוא רשאי להבטיח את תשלומם בהליכי הערעור.
(בפני: הרשם ברטוב. 8.7.79).
המ' 476/79 - אכרם אלערמין נגד חסין יעקוב אלגעברי ואח'
*בקשה לפטור מהפקדת ערבון כשלא נתבקש פטור מתשלום אגרה. (הערר נדחה).
המערער נפצע בתאונה וזכה בפיצוי מאת המשיבים, אך לטענתו הוא זכאי לפיצוי יותר גדול ולפיכך ערער לביהמ"ש העליון. בהגשת הערעור לא ביקש פטור מתשלום אגרה ושילם את האגרה בסכום של 500 ל"י. לאחר מכן ביקש מן הרשם לפטור אותו מהפקדת ערבון, הרשם סירב והערר נדחה. עפ"י התקנות כל אימת שלא נדחה תשלום האגרה, אין הרשם מוסמך לפטור מבקש מחובת הפקדת הערבון. המערער חויב לשלם למשיבים 10 אלפים ל"י הוצאות הערר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. זילבר למערער, עו"ד גב' ארד למשיבים. 3.7.79).
ב.ש. 190/79 - מדינת ישראל נגד קטין פלוני
*שחרור בערובה בהתחשב בכך שהנאשם הוא קטין (הערר נדחה).
נגד המשיב הוגש כתב אישום לפיו קשר קשר יחד עם שני אחיו הבוגרים להשתתף בשוד מזוין, סחיטה ואיומים וכו'. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה את מעצר הנאשמים עד לבירור דינם, ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר שני אחיו הבגירים של המשיב, ודחה את הבקשה למעצרו של המשיב, אם כי הורה שלא יגיע לאזור אשדוד מחשש שמא יאיים על תושבים שם. הערר נדחה. אין לקבל את טענת המדינה שדין הקטין כדין הבגירים וכי משנעצרו אלה עד תום ההליכים יש לעצור גם את האח הקטין. המחוקק הבחין בחוק הנוער בין קטין לבין בגיר, הן לענין ההליכים שלפני המשפט, הן לענין סדרי הדין והן לענין העונשים. במסגרת השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול כשהוא דן במעצר עד תום ההליכים מצוי גם השיקול כי הנאשם הוא קטין. עם זאת, קטינות אינה יוצרת חסינות והכל תלוי בנסיבות הענין. גם כנגד קטין עשויים לעמוד שיקולים המצדיקים מעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש העליון יתערב אם ביהמ"ש דלמטה ייחס לקטינות חשיבות יתר המאפילה שלא כדין על הגורמים האחרים המצדיקים את המעצר, או אם גורמים אלה האפילו שלא כדין על הקטינות. בענין דנא לא נטען שהתייחסות לכל הגורמים נעשתה באופן לא ראוי, אלא טענת התביעה היתה כי עקרונית אין מקום להתחשב כלל בקטינותו של הנאשם וגישה זו אין לקבל.
(בפני: השופט ברק. עו"ד א. וילכר למבקשת, עו"ד נ. לודסקי למשיב. 6.7.79).
בג"צ 463/79 - ריקו חברה לפינוי... בע"מ נגד עירית דימונה ואח'
*ביטול מכרז (העתירה נדחתה).
המשיבה הוציאה מכרז שלישי, אחרי שני מכרזים קודמים שבוטלו, בענין בנית בריכה מבטון. העותרת השתתפה בשני המכרזים הקודמים ולטענתה רשאית היתה העיריה לבטל את המכרז הראשון, אך חייבת היתה למסור לעותרת את העבודה במכרז השני, מפני שבאותו מכרז היתה הצעתה הזולה ביותר ולא היה מקום להוציא את המכרז השלישי. טעמה של ועדת המכרזים היה שההצעות שהוגשו, ובכללן הצעת העותרת, עלו בהרבה על האומדן. היה זה לכאורה טעם כשר לביטול המכרז השני על פי תקנות המכרזים. המכרז השלישי הוצא באפריל 1979 ועתה טוענת העותרת כי לא יכלה לחייב את העיריה למסור לה את העבודה, אלא היה על העיריה לנהל מו"מ נוסף איתה על מסירת העבודה. חובה כזו אין על המועצה. אם היה לעותרת מה לטעון נגד ביטול המכרז השני הרי שהשהתה את פנייתה לבג"צ משך תקופה ארוכה של שבעה חודשים ואין לחדש עתה את הדיון בנושא. לחילופין ביקשה העותרת להאריך לה את המועד להגשת הצעה במכרז השלישי, אך בג"צ דחה בקשה זו כי בהיענות לה עלולים להפגע אינטרסים של מציעים אתרים שהציעו את הצעותיהם במועד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. לוי לעותרת. 15.7.79).
בג"צ 442/79 - שלו גנוסר נגד שר האוצר ואח'
*תיקון שומת מס רכוש. * שיהוי בפניה לבג"צ (העתירה נדחתה).
העותר הוא מפרק של חברת מקרקעין בחיפה ומכר את המקרקעין בתחילת אפריל 1976 במחיר של 88 אלף ל"י לפי קביעת שמאי. בתחילת 1977 פנה למנהל מס רכוש (להלן המשיב) וביקש שזה ישתמש בסמכותו לפי סעיף 19 (ג) (3) לחוק מס רכוש ויתקן את השומות של המקרקעין לשנים 1973, 1974 ו- 1975, מכיון שהוברר, כתוצאה מהמכירה הנ"ל, שחלה טעות בשומות אלה. בשנים הנ"ל נקבעה שומה של כ- 160 אלף ל"י למקרקעין לצורך תשלום המס והשגות שהוגשו באותן שנים נדחו, המשיב דחה את בקשת העותר להשתמש בסמכותו הנ"ל ולאחרונה נדחתה פניית העותר באוקטובר 1978. ביוני 1979 הוגשה העתירה ובה טען העותר שהמשיב שגה בנימוקיו לדחיית בקשת
העותר וביקש להורות למשיב להשתמש בסמכותו לפי הסעיף הנ"ל. העתירה נדחתה. סעיף 19 (ג) (1) של החוק קובע כי המנהל רשאי לתקן שומה "אם... יתברר שיש הבדל של 20 אחוז לפחות בין השווי שנקבע בשומה לבין שווים, ותוקפו של התיקון יהיה מתחילת השנה שבה נעשה..." ואילו סעיף 19 (ג) (3) מסמיך תיקון שומה ע"י המנהל "אם ראה כי טעה בשומתו, ותוקפו של תיקון זה לא יחול על יותר מ- 3 שנות מס שקדמו לתיקון". על פי פשוטם של דברים הכתובים בסעיף 19 (ג) הנ"ל, כאשר מתברר שיש הבדל בשווי, בשיעור של לא פחות מ- 20 אחוז, חלה ההוראה של פסקה (1) ולא ההוראה של פסקה (3) אלא שההוראה של פסקה (1) לא יכלה להועיל לעותר שכן תוקף התיקון לפי אותה פסקה הוא רק מתחילת השנה שבה נעשה תיקון. אולם, אין בכך כדי לפתוח פתח לשימוש בפסקה (3) כאשר ברור שעל המקרה חלה פסקה (1). ברם, גם אילו צדק העותר לא היה מקום להוציא צע"ת באשר העותר גילה את השווי הנכון של המקרקעין כבר באפריל 1976 ולבג"צ פנה רק 3 שנים לאחר מכן ולא ניתנה כל סיבה בעתירה לשיהוי הרב בטיפול בענין זה. לכאורה, גם לא ניתן כיום לצוות על המשיב לעשות שימוש בסמכותו לפי פסקה 3 הנ"ל, שכן לפי פסקה זו מוסמך המשיב לתקן את השומות עבור 3 שנים מלפני מתן החלטתו וכך אינו מוסמך עוד לתקן את השומות עבור השנים 1973 - 1975 .
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. גבריאלי לעותר. 9.7.79).
בג"צ 302/79 - יוטה סימונה נגד השלישות הראשית צה"ל
*בקשה לפטור משרות בצה"ל (העתירה נדחתה).
העותרת היא ילידת אוקטובר 1958, עלתה לישראל באוקטובר 1972 והיתה לאזרחית ישראל ותושבת הארץ. היא נרשמה כיהודיה בעת עליתה. במאי 1977 גוייסה לשרות סדיר וחויילה ולא היתה טענה כלשהי כאילו מונעים טעמים שבהכרה דתית את גיוסה לשרות סדיר, או כי יש במעמדה האישי כדי לפוטרה מחובת שרות. העותרת ביקשה דחיית שרות כדי ללמוד בבי"ס לאחיות מעשיות ובקשתה נענתה בחיוב. לאחר מכן הפסיקה את לימודיה וביקשה לחזור לשרות סדיר. זמן קצר לאחר מכן ביקשה להשתחרר מן השרות כדי לטפל באביה החולה. נערכה חקירה מטעם הצבא והתברר כי אביה עובד ומשתכר. הומלץ כי תשובץ במקום שרות הקרוב לביתה. היא לא התייצבה, נעצרה ואף נשפטה. אניה פנה לצה"ל והעלה לראשונה טענה כי על פי חוזה שנערך בפני עורכת דין צמל בשנת 1975 נמצאת העותרת "ביחסים משפחתיים" עם צעיר גרמני שחזר בינתיים לארצו וגוייס שם לצבא. הבקשה נבדקה ולאחר שהתברר כי לא מדובר על נישואין התקפים על פי דין כלשהו נענתה הבקשה לשחרור בשלילה. העותרת פנתה לראש מרכז הגיוס בנימוק חדש כי היא נוצריה וטעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה מלשרת בשרות ביטחון. הבקשה הועברה לטיפול הפרקליטות הצבאית וזו המליצה שהעותרת תפוטר מן השרות והשליש הראשי החליט לפטור את העותרת. ימים מספר לאחר מכן, לאחר שנתבררו לו העובדות המלאות, חזר בו השליש מהחלטתו, אחרי שנתן לעותרת אפשרות להעלות טענותיה נגד השינוי בהחלטה. העתירה מופנית נגד ביטול ההוראה בדבר פיטורי העותרת מן השרות. העתירה נדחתה. אשה נשואה פטורה מחובת שרות סדיר, אך החוזה שאותו ערכה עורך דין צמל לא הקנה לעותרת מעמד של אשה נשואה, וכאשר התייצבה לשרות גם לא אמרה שהיא אשה נשואה. אשה שהוכיחה כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת פטורה מחובת שרות, אך בקשה כאמור צריך להגיש, על פי תקנות, לא יאוחר מן היום שנקבע להתייצבות הראשונה, ומשלא הוגשה בקשה כזו אלא במועד הרבה יותר מאוחר הרי הבקשה לא הוגשה כדין. העתירה שהוגשה לבג"צ הצטיינה בחוסר דיוקים ובאי גילוי העובדות כהוייתן, וגם מטעמים אלה לא היה מקום להיעתר
לעתירה. אין פגם בהחלטת השליש הראשי ששינה דעתו וביטל את ההוראה על פיטורה של העותרת מן השרות.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בייסקי, החלטה . השופט שמגר. עו"ד רוזנברג לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיב. 5.7.79).
בג"צ 743/78 - יאיר אבו דוד ואח' נגד ראש עירית רמת גן ואח'
*רשיון לניהול מסעדה בבנין שנועד להריסה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים ביקשו צו נגד המשיבים להעניק להם רשיון לנהל מסעדה במבנה שברשותם, כאשר, לטענתם, מולאו כל דרישות העיריה בנדון וראש העיר הבטיח להם להעניק רשיון לאחר שימלאו את התנאים שידרשו מהם. העתירה נדחתה. ראשית, לא הוכח שאמנם ניתנה הבטחה או התחייבות מראש העיר לעותריםכטענתם. שנית, אפילו נתן ראש העיר הבטחה עדיין השאלה אם מוסמך היה לתתה, וגם אם מוסמך היה לתת השאלה היא אם לא רשאי היה לחזור מהבטחתו. ראש העיר פועל לענין זה כרשות רישוי לפי חוק רישוי עסקים, ואחת ממטרות הרישוי היא קיום הדינים הנוגעים לתכנון ובניה. רשות רישוי הפועלת תוך הפרת דיני התכנון והבניה חורגת מתחום סמכותה. אם לפי דיני התכנון אין להתיר שימוש במבנה הנדון לצורכי מסעדה הרי שום הבטחה אין לה ערך. ברם, גם אם מבחינת דיני התכנון אין מניעה להבטיח מתן רשיון, יכול המבטיח לחזור בו אם יווכח שקיימים טעמים חוקיים אחרים לסרב למתן היתר. לפי תוכנית המתאר החלה על האזור נועד הבית הנדון להריסה לשם הרחבת הכביש והשימוש בבנין או במקצתו לניהול עסקים הוא בגדר "שימוש חורג" לפי חוק התכנון והבניה. התרת שימוש חורג אינה בסמכות רשות הרישוי לפי חוק רישוי עסקים, ולא בסמכות ראש העיר, אלא בסמכות הועדה המקומית לתכנון ובניה ואין ראש העיר מוסמך להבטיח מתן היתר. הועדה המקומית שדנה בבקשת העותרים לאישור מסעדה אמנם החליטה לאשר זאת, אך כמסתבר לא הובאה לידיעתה העובדה שלפי הוראות תוכנית המתאר עומד הבית להריסה וכן לא הובאו לידיעת הועדה פרטים אחרים. זאת ועוד, העותרים לא קיבלו אף פעם רשיון לנהל מסעדה במקום והם מנהלים מסעדה מאז 1970, הוגשו נגדם תביעות פליליות במשך הזמן ורק ב- 1976 הוצא צו סגירה וגם לצו זה לא צייתו העותרים עד שהצו בוצע בעל כורחם. מאחר והעותרים נכשלו באי נקיון כפיהם הרי בשל כך בלבד דין העתירה להידחות. כמו כן, העותרים השהו את עתירתם לבג"צ וכן לא מיצו את דרכי הסעד החילופיות שהיו פתוחות לפניהם. טוענים העותרים כי באותו אזור נמצאות עוד מסעדות שיש להן רשיון, ואולם כבר נפסק ע"י בג"צ כי מעשים בלתי חוקיים של השלטון לטובת אזרחים מסויימים, אינם יכולים לשמש עילת עתירה לבג"צ שיצווה על השלטון לעשות אותו מעשה בלתי חוקי גם לטובת אזרח אחר.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גוטפריד לעותרים, עו"ד זומר למשיבים. 2.7.79).
בג"צ 400/79 - מ.ל.ל. ... בע"מ נגד חברת נתיבי איילון בע"מ
*ביטול מכרז למכירת מקרקעין בהתחשב באי הבהירות של המצב הכלכלי (העתירה נדחתה).
עתירה זו ענינה מכרז שפורסם ע"י המשיבה בקשר למכירת נכס מקרקעין שבבעלותה. המשיבה פרסמה את המכרז במאי 1979 וקיבלה הצעות שונות ובכללן הצעת העותרת. לאחר כ- 10 ימים הודיעה המשיבה כי היא מבטלת את המכרז והיא מוכנה לשפות את כל המציעים על ההוצאות שנגרמו להם. המשיבה החליטה על ביטול המכרז עקב אי הבהירות הכלכלית באשר למצב המשק ולנוכח העליה של מדד המחירים. טענת העותרת היא כי המשיבה חייבת היתה לנהוג על פי העקרונות והכללים החלים על התנהגות גוף ציבורי המפרסם מכרז ברבים ועל בג"צ להעביר את החלטת המשיבה בשבט הביקורת השיפוטית. העתירה נדחתה. ביטולו של מכרז כשלעצמו, מבלי
שפורסם מכרז חדש, אין בו כדי לחסום דרכו של עותר לבג"צ כדי לבחון אם הגוף הציבורי שנהג על פי הכללים החלים בנסיבות כגון אלה. במה דברים אמורים, אם פעולתו של הגוף הציבורי נותרה, לכאורה, ללא הסבר כלשהו, או אם יש שמץ לכך שנפל פגם בפעולתו. כל מה שנתברר בענין דנא הוא שגוף שהוא בעל נכס מקרקעין החליט כי אינו רוצה למכור נכס שבבעלותו, וכי הוא שומר לעצמו את הזכות שעליה הודיע גם מראש, שלא למכור את הנכס בכלל. בנסיבות אלה אין מקום לצו על תנאי נגד המשיבה. זאת ללא נקיטת עמדה בשאלה אם המשיבה היא בגדר הגופים שאליהם ניתן להפנות צווים במסגרת סעיף 7 לחוק בתי המשפט.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ז. יצחק לעותרת. 9.7.79).
בג"צ 207/79 - עו"ד פלוני נגד בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין
*עיכוב ביצוע השעייה זמנית של עו"ד (הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע ע"י ביה"ד המשמעתי המחוזי בעבירת משמעת ונדון ל- 3 חודשים השעייה, פסק הדין אושר ע"י ביה"ד הארצי, למרות שהיה צו של בג"צ לעכב את הדיון בביה"ד הארצי, בעקבות עתירה קודמת שהוגשה ע"י העותר. החלטת בג"צ הגיעה באיחור לבית הדין הארצי והעותר לא הופיע לדיון בסברו כי החלטת בג"צ תועבר לבית הדין והדיון יעוכב. בפסק דינו קבע ביה"ד הארצי כי העותר יושעה זמנית עד תום כל ההליכים המשפטיים, והמבקש ערער לבית המשפט העליון הן על פסק הדין והן על החלטת ההשעייה הזמנית. בג"צ החליט להיעתר לבקשת העותר ולהורות על עיכוב ההשעייה הזמנית עד לשמיעת הערעור. בג"צ הגיע למסקנתו על עיכוב ההחלטה בענין ההשעייה הזמנית לאחר לבטים, וזאת בהתחשב בעובדה שהעותר לא הופיע לדיון בביה"ד הארצי מתוך הנחה שהדיון לא יתקיים עקב החלטת בג"צ.
(בפני: השופט י. כהן. 14.5.79).
בג"צ 388/79 - ברוך רוזנברג ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ואח'
*עתירה נגד מתן רשיון למפעל בטענה שהוא מהווה מטרד לשכנים (העתירה נדחתה).
לטענת העותרים הוקם על הנכס הגובל ברכושם מפעל לקרמיקה, הגורם להם למטרד בגלל הרעש והריחות היוצאים ממנו. טוענים העותרים כי בתחילה נקטה הועדה המקומית אמצעים משפטיים נגד בעל המפעל ואף השיגה צו סגירה, אלא שלאחר מכן נעתרה לבקשת בעל המפעל והעניקה לו רשיון, למרות שהפעלת המפעל הוא בחזקת שימוש חריג. הענין הובא בפני הועדה המחוזית וזו אישרה את החלטת הועדה המקומית. עתה מבקשים העותרים להורות לועדה המחוזית לבטל את ההחלטה בדבר אישור שמוש חריג כאמור. העתירה נדחתה. לכאורה, על פני החלטת הועדה, אין לגלות משגה, שכן ועדת המשנה סיירה במקום והוברר לה שאין מפגע. אך למעשה אין טעם שהעותרים יתדיינו עם הועדה על תוקפו של הרשיון. תרופתו של אדם המתלונן על מטרד או אי נוחות אינה לבוא לבג"צ ולבקש ביטול היתר בניה למבנה שממנו יוצאת התקלה. הפגיעה באזרח אינה ההיתר שניתן, אלא המטרד או אי הנעימות שנגרמו ע"י השימוש בקרקע. התרופה היא לא בפניה לבג"צ, אלא בפניה לשופט שלום, אשר מכח סעיף 28 לחוק בתי המשפט מוסמך לדון בתביעה כגון זו של העותרים שעילתה שימוש במקרקעין. אם הפלוגתא בפני שופט השלום תהא תוקפו של ההיתר שניתן, הרי מכח הסמכות הנגררת יוכל בימ"ש השלום לפסוק גם בענין זה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אלון, ברק. עו"ד ש. פוגל לעותרים. 15.7.79).
בג"צ 619/78 - אלטליעה שבועון ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*איסור הפצת עתון באזור יהודה ושומרון (העתירה נדחתה).
השבועון אלטליעה יוצא לאור בירושלים ברשיון והמשיבים מסרבים להתיר את הפצתו באזור יהודה ושומרון. עתירת העותרים נגד איסור זה נדחתה. לפי צו
מפקד אזור יהודה ושומרון אין להביא עתון לתוך האזור או לפרסמו שם אלא עפ"י היתר מיוחד. המפקד מסרב לתת היתר מכמה טעמים ובכללם כי עורך העיתון הוא קומוניסט והעיתון מפיץ את העמדה של המפלגה הקומוניסטית כאשר מפלגה זו הינה בלתי חוקית באזור יהודה ושומרון לפי צו של השלטונות הירדניים שעדיין הוא בתוקף. ביהמ"ש הגבוה מפי השופט שמגר, קבע כי על יסוד המשפט הבינלאומי מוסמך הממשל הצבאי, במסגרת האמצעים החיוניים לשמירת הבטחון ושלום הציבור, להתקין תקנות האוסרות הכנסת דברי דפוס שיש בהם הסתה. הפעלת הסמכויות תיבחן עפ"י אמות המידה אותן מיישם בג"צ בבואו לבדוק את פעולות הרשויות. לדעת השופט שמגר, הקטעים שצורפו ע"י המשיבים לתשובה אינם מצביעים על הסתה וביקורת העולים על מה שמקובל בעיתונים אחרים המודפסים בירושלים ושהבאתם לאזור יהודה ושומרון מותרת. לפיכך, בתוכן הדברים כשלעצמו לא היה מקום לאיסור הנ"ל. אשר לטענה כי עורך העיתון הינו מהמנהיגים הקומוניסטיים - טענה זו לא הוכחה, כך שגם מבחינה זו לא היה מקום לאסור את הבאת העיתון. ברם, לפי טענת המשיבים משמש העיתון כבטאון של התנועה הקומוניסטית המחתרתית הפועלת שלא כדין ביהודה ושומרון. טענה זו הוכחשה ע"י העותרים, אך תוכן הפרסומים בעיתון יש בו כדי לתמוך בטענה האמורה של המשיבים. יצויין כי לא איסורה הפורמלי של המסגרת הארגונית הנ"ל יש בה כדי להכריע, אלא הובא פירוט מלא בדבר פעילות המפלגה הקומוניסטית כיום בתחום ההיערכות המחתרתית, הצטיידות בנשק ומעשים חבלניים. כך שמדובר בגוף שפעילותו העויינת והאלימה מכוונת נגד השלטון ואין מקום לכפות על רשויות האחראיות לבטחון הציבור את הכנסתו לתוך האזור של כלי ביטוי המשמש ארגון כאמור.
השופט ברק: מסכים.
השופט בכור: מסכים שיש לדחות את העתירה באשר העיתון הוא בטאון של מפלגה שפעילותה העויינת מכוונת נגד השלטון לפיכך אין צורך להביע דעה בענין העילות של מהות החומר שפורסם וכן מעמדו של העותר כמנהיג במפלגה הקומוניסטית. כן אין צורך לדון בטענת המשיבים שיש לדחות את העתירה על הסף בגין ארגון פעולת הפצה ע"י העותר למרות האיסור שהיה בתוקף.
(בפני השופטים : שמגר, בכור, ברק. עו"ד א. חורי לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 28.5.79).
ע.פ. 848/78 + 796 - יוסף קורלקר ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס בצוותא ומידת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).
ארבעת המערערים הורשעו באינוס בצוותא של המתלוננת ונדונו למאסר 5 שנים. הארבעה מערערים על הרשעתם והמדינה מערערת על קולת העונש. ערעור המערערים נדחה ואילו ערעור המדינה נתקבל, לא להגדלת עונש המאסר בפועל, אלא להטלת מאסר על תנאי בנוסף למאסר בפועל. באשר להרשעה . על אף סתירות וסטיות בעדות המתלוננת והודעותיה למשטרה, נתן ביהמ"ש אמון בעדות המתלוננת ובכך אין להתערב. אשר לסיוע לעדות המתלוננת, לגבי כל אחד מן המערערים בא סיוע מספיק כנדרש. אשר לעונש - צודקת התביעה שהעונש שהוטל על המערערים הוא קל להפליא. היה זה מעשה אונס אכזרי שבוצע באשה בתוך ביתה בפני ילדיה הקטנים. כנראה האמינו השופטים למערער הראשון שכבר בעבר היו דברים בינו לבינה, וראו בכך נסיבה מקילה כי המערער חשב שגם הפעם לא תתנגד. אולם משהתנגדה המתלוננת חייבים היו להשאירה לנפשה ולהתאכזרות אליה אין הצדקה ואין מחילה, אעפ"כ אין להתערב בשיקול דעת השופטים באשר לתקופת המאסר
בפועל, אך כדי להביע דעה על חומרת העבירה וכדי להרתיע את המערערים מלהוסיף ולחטוא יש להטיל עליהם 3 שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, ברק. עוה"ד י. דיין, קרביט וב. סולומון למערערים, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 2.7.79).
ע.פ. 78/79 - יחזקאל עיני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לרצח וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע, ברוב דעות, בעבירה של נסיון לרצח ונגזר עליו עונש של 5 שנות מאסר. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער שהוא כבן 60 נישא בשנית, לאחר שחי באלמנותו כ- 12 שנה וגידל את שמונת ילדיו. ביחסים בין בני הזוג נתגלו סכסוכים לרוב, כאשר האשה אינה חוסכת שבט לשונה מו המערער. כתוצאה מכך התגרשו בני הזוג, אך לאחר תקופה קצרה נישאו מחדש. באוגוסט 1978 פרצה ביניהם מריבה, וכפי שהמערער מתאר את השתלשלות הדברים בהודעתו במשטרה "כבר מזמן תכננתי לפגוע באשתי... אבל היום כבר לא יכולתי לסבול יותר ואז החלטתי לעשות את מעשי. היא מהבוקר כבר התחילה לצעוק עלי... אני לקחתי סכין שהיתה במטבח, זו סכין פשוטה... ודקרתי אותה כשהיא היתה שוכבת במיטה והיתה מדברת... הסכין לא חדרה עמוק... קמה מן המיטה וברחה... רצתי אחריה ושוב פעם הצלחתי לדקור אותה בגב אבל גם כאן הסכין לא נתקעה עמוק, פעם שלישית הצלחתי לדקור אותה בצואר...". ברור מדברי המערער ששמר כוונתו וטינתו בלבו והמעשה שנעשה לא היה אלא פרי מחשבה שקדמה למועד האמור גם אם היה באירוע באותו בוקר כדי לשמש בגדר דחיפה אחרונה להוציא את הכוונה לפועל. נטילת הסכין מן המטבח היתה בגדר הגנה, והדקירות הביעו את ההחלטה להמית את האשה. לענין זה אמר גם המערער בהודעתו במשטרה כי הוא רצה להרוג את האשה ולא רק לפצוע אותה. גם קנטור שיש בו כדי לשנות מאופיו של המעשה לא היה. יש לבחון שאלת קיומו של קנטור עפ"י המבחנים המצטברים הסובייקטיבי והאובייקטיבי גם יחד, ואף אם היה בדברי האשה משום קנטור עפ"י אמת המידה הסובייקטיבית, הרי מילים בלבד אין בהן כדי להצדיק, בתגובה בהסתמך על קנטור כביכול, את השימוש בכלי מסוכן כגון סכין או אקדח פרט לנסיבות יוצאות דופן שאין ענינן לכאן. על כן בדין הורשע המערער בעבירה של נסיון לרצח ולא בעבירה של גרימת חבלה. אשר לעונש - אין למערער הרשעות קודמות והוא, איש עבודה שגידל את משפחתו בכבוד והסתבך במקרה האומלל בשל ריבוי סכסוכים עם אשתו. אולם מאידך מדובר בנסיון לרצח כאשר המערער דקר וחזר ודקר כדי להגיע לתוצאה, ורק בנס לא הסתיים הענין במות האשה. לפיכך אין לשנות את מידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. עו"ד א. רובינשטיין למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 4.7.79).
ע.פ. 326/79 - אליהו רזיאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה (הערעור נדחה).
המערער שהיה בעל חברה, הורשע יחד עם מנהל החשבונות של החברה ועו"ד שהיה מעורב בפרשה, בכך ששידלו במרמה את המתלונן, בן דודו של המערער, לחתום כערב על שטר בסך 150 אלף ל"י שנמסר כבטוחה בהליך אזרחי בין החברה של המערער לבין אדם אחר. המערער נדון ל- 18 חודשי מאסר בפועל, מצטבר לעונש אחר שהוא מרצה, וכן למאסר על תנאי. הערעור נדחה. ההרשעה מושתתת על עדותו של המתלונן שביהמ"ש האמין בה, ואין בימ"ש שלערעור מתערב בשאלת מהימנות. למתלונן היה משפט פלילי על משחק אסור בקוביה, והוא הופנה ע"י המערער אל עוה"ד שייצג גם את המערער במשפט האזרחי. המתלונן נפגש עם עוה"ד והמערער בביהמ"ש,
לפני שהמשפט האזרחי היה אמור להתקיים ושבו צריך היה המערער לתת את הערבות האמורה, הוסבר למתלונן שעליו להימנע להבא ממשחקים אסורים והושיטו לו שטר מקופל לחתימה כשמסבירים לו שמדובר בהתחייבות להתנהגות טובה בענין המשפט הפלילי. ביהמ"ש יכול היה להאמין לעדותו של המתלונן. העובדה שהמתלונן לא הגיש למשטרה את התלונה מיד כשקיבל דרישה לפרוע השטר אינה מחייבת את המסקנה שגירסתו אינה אמת אלא אדרבה, יש לראות בכך היעדר כוונה להעליל על המערער עלילת שוא. כל עוד האמין המתלונן שהענין יוסדר בחר לעבור עליו בשתיקה. היה גם סיוע לעדות המתלונן בעובדה שהמערער טען כי לא נכח בביהמ"ש כשהשטר הוחתם, אך עוה"ד של הצד השני במשפט האזרחי העיד כי המערער אישית היה אותו יום במשפט. גם הטענה שלא הוכחו נסיבות מחמירות אין לקבלה. ברם, אפילו לא היתה העבירה מתבצעת בנסיבות מחמירות לא היה העונש של 18 חודשי מאסר עונש חמור מדי, בהתחשב בעבירות הקודמות שביצע המערער.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, בייסקי. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 10.7.79).
ע.פ. 791/78 - אלי כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד
(הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של לקיחת שוחד, כאשר במקרה אחד ביקש שוחד מן המתלונן שכמוה כלקיחת שוחד, ובמקרה אחר קיבל 5 סוללות חשמל מהמתלונן כשוחד, ונדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל, 9 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בעת ביצוע העבירות שירת המערער כרב סמל במשטרת רמלה. היתה התפרצות וגניבה בבית המתלונן והלה ביקש מהמשטרה אישור על ההתפרצות וער ערך החפצים שנגנבו. המערער ביקש מהמתלונן סכום של 25 אלף ל"י מכספי הביטוח כתנאי למתן האישור. המערער גם קיבל מהמתלונן 5 סוללות חשמליות כשוחד במילוי תפקידו הנ"ל. ביהמ"ש ביסס את ההרשעה על עדות המתלונן ועל הקלטות שביצעה המשטרה משיחות בין המתלונן לבין המערער. הסניגור טען כי עדות המתלונן היתה מלאה פגמים וסתירות וכי בהקלטות אין למצוא ראיה ברורה שהסוללות נתקבלו כשוחד ושנדרש סכום של 25 אלף ל"י. ברם, ביהמ"ש המחוזי היה ער לכל החולשות הנ"ל, הוא בחן היטב את הראיות ואין כל פגם בהכרעתו. ההרשעה מבוססת בעיקרה על דברי המערער עצמו כפי שהם מופיעים בתמלילי ההקלטות. הדברים הם חד משמעיים וברור מהם שהמערער דרש את השוחד תמורת מתן האישור. אשר לעונש - העובדות האמורות מצביעות על החומרה הרבה של העבירות. אם הסתפק ביהמ"ש בעונשים הנופלים בהרבה מן העונשים המוטלים על מקבלי שוחד במקרים דומים, ואף במקרים חמורים פחות, אין זאת אלא שכבר הביא בחשבון במידה מרחיקת לכת את עברו הטוב של המערער, את שרותו במשטרה במשך 13 שנה ואת מצבו המשפחתי.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד בר חיים למשיבה, 5.7.79) .
בתוכן
* ע.פ. 61/79 - ............................. 594 ─ * קיום יחסי מין בין אב לבתו הקטינה.
─* ע.פ. 66/78 - ............................ 595 ─ * הרשעה בעבירת רצח.
─* ע.פ. 396/78 - ...................... 597 ─ * סיוע לעדותו של שותף לדבר עבירה.
─* בג"צ 312/79 - אי ביצוע תשלום ע"י המדינה לאחר מתן פסה"ד ................. 598 ─* על"ע 9/78 - השעיה ע"י ביה"ד הארצי כאשר בביה"ד האזורי ביקש נציג התביעה ─ עונש נזיפה בלבד.
─* המ' 536/79 - עיכוב ביצוע גזר דין מאסר ................................. 599 ─* המ' 209/79 - פירוש התקנה המחייבת נהג המעורב בתאונה להגיש עזרה לנפגע ... 599─* המ' 412/79 - היתר יציאה לחו"ל כאשר הוגש ערעור על עונש מאסר ─ והמערער משוחרר בערבות ..................................... 600 ─* המ' 172+173/79 - ציון כתובת מגורים בכתב ערעור ......................... 600─* המ' 476/79 - בקשה לפטור מהפקדת ערבון כשלא נתבקש פטור מתשלום אגרה. ─* ב.ש. 190/79 - שחרור בערובה בהתחשב בכך שהנאשם הוא קטין .................. 601 ─* בג"צ 463/79 - ביטול מכרז ............................................... 601 ─* בג"צ 442/79 - תיקון שומת מס רכוש. * שיהוי בפניה לבג"צ .................. 601─* בג"צ 302/79 - בקשה לפטור משרות בצה"ל ................................... 602 ─* בג"צ 743/78 - רשיון לניהול מסעדה בבנין שנועד להריסה .................... 603 ─* בג"צ 400/79 - ביטול מכרז למכירת מקרקעין בהתחשב באי הבהירות של ─ המצב הכלכלי .............................................. 603 ─* בג"צ 207/79 - עיכוב ביצוע השעייה זמנית של עו"ד ......................... 604 ─* בג"צ 388/79 - עתירה נגד מתן רשיון למפעל בטענה שהוא מהווה מטרד לשכנים ... 604─* בג"צ 619/78 - איסור הפצת עתון באזור יהודה ושומרון ...................... 604 ─* ע.פ. 796+848/78 - הרשעה באינוס בצוותא ומידת העונש ...................... 605 ─* ע.פ. 78/79 - הרשעה בנסיון לרצח וחומרת העונש ........................... 606 ─* ע.פ. 326/79 - הרשעה בעבירות מרמה ....................................... 606 ─* ע.פ. 791/78 - הרשעה בעבירות שוחד ....................................... 607 ─
─
─
─
─
─