ע.פ. 766/77 - מחאיסן וסלאמה אל מעבדה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה כשעדי התביעה חיפו למעשה על הנאשמים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 269/74 - ערעורו של מחאיסן נדחה ושל סאלמה נתקבל).
שני המערערים הורשעו בגרימת חבלה חמורה בזדון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מחאיסן דקר את המתלונן מספר דקירות בפגיון שגרמו לו חבלה חמורה וזאת בעקבות ריב על שכרו של המערער שעבד אצל המתלונן כרועה צאן. המערער סלאמה הורשע כמסייע עקב נוכחותו בעת דקירת המתלונן כאשר גם בידו פגיון שלוף. מחאיסן נדון ל-3 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וסלאמה לשנתיים מאסר בפועל ומאסר על תנאי. אחרי התקרית נעשתה סולחה בין המתלונן ומשפחת המערערים ובשל הסולחה שובשו עדויותיהם של המתלונן ושל עדי תביעה אחרים, כי אלה ביקשו בעדותם להקל בתאור התקרית וסטו מהודעותיהם למשטרה, ובמיוחד ביחס למערער סלאמה שאותו ביקשו לטהר מכל אשמה. ביהמ"ש העליון החליט :
א. לפי הדין הקיים לא יכול היה ביהמ"ש להעדיף את הודעות העדים במשטרה על פני עדותם בביהמ"ש, אבל מותר היה לו לדחות אותם חלקים שבעדויות בביהמ"ש שנראו לו לא נכונים ולקבל חלקים אחרים שנראו ראויים לאמון. בלכתו בקו זה יכול היה ביהמ"ש המחוזי להגיע למסקנת הרשעתו של מחאיסן בגרם חבלה חמורה בזדון וגם העונש שנגזר עליו אינו מוגזם.
ב. מאידך יש לקבל את ערעורו של סלאמה. ביחס למערער זה השתבשו בהחלט עדויות התביעה ומן הראיות שנותרו לפליטה לא ניתן היה להגיע למסקנה מרשיעה. נותרה עדות אחת וזו לוקה בסתירות כאלה שאין זה בטוח להשתית עליה הרשעה. גם גירסתו הכוזבת של סלאמה שביקש להרחיק עצמו לגמרי מזירת התקרית אינה יכולה להוסיף את מידת הבטחון הדרושה כי אותה עדות שנותרה היתה עדות אמת. התעוררה שאלה אם יש לאשר את הרשעת סלאמה כמסייע בשל עצם היותו נוכח בשעת מעשה. ישנם תקדימים האומרים שעצם נוכחות במקום העבירה כאשר הנוכחות אינה מקרית, יש בה הוכחה לכאורה על סיוע במעשה העבירה, וקיימת גם דעה שונה מזו. סוגייה זו ראוייה לבירור מעמיק לעת מצוא, כי בעניננו לא הוכחה כלל נוכחותו של המערער סלאמה בעת ביצוע העבירה.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ח. קאזיס למערערים, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 9.10.78).
ע.פ. 53/78 - פואד רזנאו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 787/76 . הערעורים נתקבלו הן בסעיפי האישום והן בעניין קולת העונש).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי ב-3 עבירות של מסירת תרשומת כוזבת ושימוש במירמה ותחבולה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, וזוכה מ-3 עבירות נוספות של מסירת תרשומת כוזבת לפי סעיף 216 לפקודה האמורה. בשל העבירות שבהן הורשע הוטל על המערער עונש של שנה אחת מאסר על תנאי וקנס 10,000 ל"י. המערער ערער באותם סעיפי אישום שבהם הורשע, המדינה ערערה בסעיפי האישום שבהם זוכה המערער וכן ערערה על מידת העונש. ביהמ"ש החליט :
א. המערער הורשע כי העלים בדוחו"תיו משלטונות המס שעסק פירות וירקות שיש לו
בשוק הכרמל ניהל בשותפות עם אחיו וכך העלים קיומו של מלאי סחורות בסך של כ-12 אלף ל"י. מאישומים אלה יש לזכות את המערער. העובדות עליהן ביסס ביהמ"ש המחוזי את העובדה של קיום השותפות אינן מצביעות באופן מוחלט על שותפות כזו. פתיחת קיר בין חנותו של המערער לבין חנותו של אחיו, העובדה ששניהם עסקו בחנויות הסמוכות באותו סוג של עסק וכו' אינן מצביעות על קיום שותפות דוקא. כמו כן העובדה שהאח אמר בהודעתו בפני חוקר מס הכנסה שקיימת שותפות כזו אינה יכולה לחייב את המערער, וזאת למרות שאותו יועץ מס ייצג גם את המערער וגם את אחיו בפני שלטונות המס. כיון שכך אין גם להרשיע את המערער בקיומו של מלאי סחורות שלא דיווח עליו.
ב. המערער השמיט מהצהרת הון איזכור קבלת הלוואה בסך 100 אלף ל"י מבנק קופת עליה. בגין העלמת עובדה זו הורשע המערער בעבירה על סעיף 200 לפח"פ. העלמה זו חורגת למעשה מהעלמות רגילות, שכן אי דיווח על קבלת הלוואה מגדילה את ההון של המערער בסכום של 100 אלף ל"י. עם זאת קיימת עבירה של השמטה מן הדו"ח של עובדה הקשורה בהון של המערער, אך אין לומר שהשמטה זו באה מתוך כוונה של התחמקות ממס כנדרש לפי סעיף 220 ויש להרשיע את המערער רק לפי סעיף 217 לפקודה.
ג. משלושה אישומים אתרים הנוגעים לאי ניהול פנקסי חשבונות זיכה ביהמ"ש המחוזי את המערער בקבלו את טענתו כי לפני הבחירות של שנת 1977 הבטיח איש מס הכנסה של סוחרי שוק הכרמל לדחות עד לאחר הבחירות את ביצוע התקנה המחייבת ניהול ספרים. בפרשה זו לא הביא המערער ראיות אלא לעניין העונש ועל כן נימוקו של ביהמ"ש המחוזי אינו יכול לעמוד. טוען המערער כי ניתן להאשים אדם בעבירה של אי ניהול חשבונות רק אם מחדלו נגרם בלי סיבה מספקת ולטענתו היתה לו סיבה מספקת למחדלו בנוהג הנפוץ בין סוחרי שוק הכרמל שלא לנהל פנקסי חשבונות ושלטונות המס לא ראו לכוף את ביצוע החובה של ניהול חשבונות על סוחרי אותו שוק. טענה זו אין לקבל. העובדה שפלוני אינו ממלא אחרי הוראות החוק אינה מצדיקה ללכת בעקבותיו, ואי נקיטת צעדים לאכיפת החוק אינה מצדיקה את האזרח שלא לציית לו. על כן יש להרשיע את המערער בעבירות של אי ניהול חשבונות.
ד. אשר לעונש - יש להחמיר בעונשו של המערער למרות שנתקבל ערעורו במקצת מן האישומים, ולהעמיד את הקנס על 36 אלף ל"י.
(בפני השופטים : ח. כהן, שמגר, לוין. החלטה - השופט לוין עו"ד ד. שפי למערערת, עו"ד ג. עמיר למשיב. 4.10.78).
בג"צ 198/78 - שלמה אלטויל נגד המפקח על התעבורה ואח'
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשיון מונית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בתקנות בדבר הענקת רשיונות למוניות מיולי 1977 פורטו התנאים שעל המבקש למלא כדי שיהיה זכאי לרשיון למונית וצריך היה להגיש את הבקשה לא יאוחר מיום 10.10.77. למגיש הבקשה ניתן זמן של 3 חודשים לארגן את כל הראיות שצריך היה להגיש על מנת להוכיח כי הוא עמד בתנאים הנדרשים בתקנות. העותר אחר בשלושה שבועות וביקש הארכת המועד. הרשות המוסמכת קבעה כי די היה בשלושה חודשים שעמדו לרשות העורר כדי להכין את החומר הנדרש ולדעת הרשות המוסמכת אין לה סמכות להאריך את המועד מעבר למועד הקבוע בתקנות. העתירה נדחתה. בג"צ לא נקט עמדה בשאלה העקרונית אם חרף הלשון החד משמעית של התקנה קיימת סמכות
להאריך את המועד מטעם מיוחד, שכן בנסיבות דנא לא היה טעם מיוחד כזה והעותר יכול היה במשך הזמן שעמד לרשותו להכין את כל החומר הדרוש ולהגיש את הבקשה בזמן.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, גב' בן פורת, החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ד. בן נר לעותר, עו"ד מ. שקד למשיבים. 5.10.78).
בג"צ 625/78 - עוואר אבו זייאד נגד מפקד אזור יהורה ושומרון ואח'
*מינוי מוכתר ע"י מפקד יהודה ושומרון (העתירה נדחתה).
העותר ביקש לפסול מינוי מוכתר ע"י מפקד יהודה ושומרון באחד הכפרים באזור רמאללה ועתירתו נדחתה. טענת העותר הינה כי המוכתר שנבחר הינו צעיר לימים ונתמנה לתפקידו בשל קשריו עם הממשל הצבאי. הדברים שנטענו מהוים למעשה טענות כלליות על שרירות וחוסר תום לב אך הדברים לא היו מבוססים בעובדות. הסמכות למינוי מוכתרים הוקנתה לממונה מטעם הממשל הצבאי כדי לאפשר קיום הסדר הציבורי בשטח הממשל, מטבע הדברים שמועמדות כלשהי עשוייה לעורר התנגדות אצל חלק מאנשי הכפר, ולממשל שיקול דעת רחב למנות אדם העשוי למלא את דרישות התפקיד כראוי. תחום התערבות של בג"צ בשאלה הנוגעת לצורכי הממשל הצבאיים מצומצם יותר מאשר בשאלה דומה בשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל ובעתירה זו אין כל עילה כדי להפעיל סמכות מצומצמת זו.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, ברק, החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. תוסיה כהן לעותר. 27.9.78).
בג"צ 137/78 - מהנה עסאל נגד נציבות שירות בתי הסוהר
*מועדי התרת ביקורים אצל אסירים (העתירה נדחתה).
העותר כלוא בבית הסוהר בבאר שבע והוא מלין על שמאפשרים לבקר אצל האסירים רק פעם אחת לחודש, למרות שיש בתי סוהר אחרים שבהם מתירים ביקורים אחת לשבועיים. לדעת העותר יש בכך אפלייה פסולה. העתירה נדחתה. עפ"י פקודת בתי הסוהר יש לאסיר זכות לקבל ביקור אחת לחודשיים. אעפ"כ משתדלות רשויות בתי הסוהר להקל על האסירים ולהעניק ביקורים רבים יותר לפנים משורת הדין. קיומו של ביקור כרוך בסידורי בטחון רבים ומגוונים ומאחר ובבית הסוהר בבאר שבע יש כמה אסירים שנדונו בשל עבירות בטחון יש צורך בעריכת ביקורת ובדיקות קפדניות במיוחד והיערכות מיוחדת בעת הביקורים. בנסיבות אלה אין אפשרות לקיום ביקורים בתדירות גבוהה יותר מאשר אחת לחודש, הסבר זה של המשיבה מניח את הדעת. אין מדובר כאן באפלייה אישית של אסיר מסויים, אלא בקביעת קנה מידה כללי לגבי בית סוהר מסויים, התואם את היכולת המנהלית של אלה המופקדים על ניהולו ושמירתו.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' ל. צמל לעותר, עו"ד מ. שקד למשיבה. 4.10.78).
בג"צ 162/78 - קופת חולים נגד ועדת ערר לפי סעיף 12 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה ואח'
*סמכויות ועדת הערר לשימוש חורג בקרקע חקלאית (התנגדות לצו על תנאי - העתירה נתקבלה).
העותרת מבקשת להקים בית חולים על קרקע בנהריה שהוכרזה כקרקע חקלאית לפי סעיף 5 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה. מינהל המקרקעין העמיד את הקרקע לרשות העותרת, משרד הבריאות ועירית נהריה תומכים בהקמת ביה"ח והועדה המחוזית לתכנון ובניה החליטה להפקיד את התוכנית בנתון לאישור הועדה לשמירה על קרקע חקלאית. אישור זה לא ניתן וגם ערר שהעותרת הגישה לועדת הערר לפי סעיף 12 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה נדחה ע"י הועדה. העתירה נתקבלה והעניין הוחזר לועדת הערר. טענת העותרת כי הערר נדחה שלא כדין באשר ועדת הערר לא ישבה בהרכבה המלא בעת קבלת ההחלטה לא נתקבלה ע"י בג"צ.
מבלי להיכנס לשאלה אם ועדת הערר היא ועדה שיפוטית או מעין שיפוטית ואם בדרך כלל יכולה ועדה כזאת לפעול בהרכב חסר, הרי בעניננו מדובר בועדה לפי חוק התכנון והבניה וחוק זה קובע במפורש כי שום פעולה של מוסד תכנון לא תפסל מחמת זה בלבד שבזמן עשייתה היה מקומו של חבר במוסד פנוי מכל סיבה שהיא.
ברם, יש לקבל את העתירה מסיבה אחרת. קיימת אי בהירות בפסיקתו של בג"צ ביחס לסמכויות ועדת הערר לקרקע חקלאית אם בשעה שהיא באה להתיר שימוש חורג על קרקע חקלאית צריכה היא לשקול רק את צורכי השמירה על היעוד החקלאי של הקרקע הנדונה, או שהיא יכולה לשקול נתונים אחרים ולקבוע כי לפי אותם נתונים יש להתיר בניה. ועדת הערר הודרכה ביעוץ משפטי על פי בג"צ 324/71 (פד"י כ"ז (1) 85) כי לנגד עיני הועדה לא יהיה כל שיקול זולת צורכי השמירה על היעוד החקלאי והניצול החקלאי של הקרקע הנדונה ונראה מהחלטת הועדה כי על יסוד הדרכה משפטית זו החליטה לדחות את הערר. אולם בג"צ סטה כבר מהלכה זו וקיבל את הדעה שועדת הערר יכולה לשקול גם שיקולים אחרים שאינם עניני שמירה על היעוד החקלאי של הקרקע, ומכיון שכך הוחזר העניין לועדה שתשקול את כל השיקולים שיובאו בפניה ואז תחליט אם לקבל את הערר או לדחותו.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד אשכנזי לעותרת, עו"ד יאראק למשיבים, 24.9.78).
בג"צ 322/78 - יוסף אבחג'לה ואח' נגד לשכת הסדר מקרקעין ואח'
*טענה כי הסדר מקרקעין בוצע על יסוד תרמית (העתירה נדחתה).
העותרים מלינים על כך כי חלקות קרקע שלטענתם ירשו מאביהם נרשמו בשנת 1971, שלא כדין, בשם רשות הפיתוח לאחר שנערכו פעולות הסדר בשטח, העתירה נדחתה. טענת העותרים היא שהרישום כרוך במעשה תרמית ואולם אם נפל פסול בהליכי ההסדר פתוחה בפני העותרים הדרך לערער עפ"י פקודת הסדר מקרקעין ואם אחרו את המועד הקבוע בפקודה עדיין רשאים הם לנסות ולשכנע את ביהמ"ש המוסמך שיש מקום להאריך להם את המועד. זאת ועוד, רישום המקרקעין נעשה בשנת 1971 והעתירה הוגשה רק בשנת 1978 ובגין השיהוי אין מקום שבג"צ ידון בענין.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, גב' בן פורת. עו"ד ד. סלמן לעותרים, עו"ד מ. שקד למשיבים, 27.9.78)
בג"צ 611/78 - גד פלום נגד ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר
*ביטול רשיון להתהלך חפשי (העתירה נדחתה).
העותר הוא אסיר שועדת השחרורים נתנה לו רשיון להתהלך חופשי ובעודו מתהלך חופשי הואשם בפשע אך יצא זכאי בדינו, הוא נחשד בפשע אחר אך לא הועמד לדין. אעפ"כ ביטלה הועדה את הרשיון שנתנה לו. טענת העותר שהועדה לא היתה רשאית לבטל את הרשיון כל עוד לא הופר אחד התנאים האמורים בסעיף 30 לפקודת בתי הסוהר נדחתה. סעיף 29 לפקודה מסמיך את הועדה, לפי שיקול דעתה, לבטל רשיון שניתן או לשנותו ושיקול הדעת המוקנה בענין זה אינו מתייחס לתנאים האמורים בסעיף 30. כשם ששיקול הדעת המוקנה לועדה לענין מתן הרשיון אינו מוגבל רק לשיקולים הנוגעים ישירות לעניין, כך גם שיקול הדעת לבטל את הרשיון אינו מוגבל רק לשיקולים הנוגעים ישירות לעניין. בג"צ לא יתערב בשיקולי הועדה לפי סעיף 29 ובלבד ששיקולי הועדה לא היו פסולים. העותר טוען כי הנתונים שהיו בפני הועדה היו שמועות בלבד שאינן כשרות לבוא בשערי בימ"ש וכן שלא ניתנה לעותר הזדמנות להופיע בפני הועדה ולהזים את הנתונים, אולם הועדה אינה רשות שיפוטית ואין היא קשורה בדיני הראיות. מטבע הדברים שהועדה נזקקת למידע מודיעיני אשר יכול ואינו בגדר ראיה קבילה ויכול ואינו ניתן לגילוי לפני העותר.
(בפני השופטים : מ. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד רום לעותר. 27.9.78).
בג"צ 483/78 - מחמוד פכרי עלי אבו רוב ואח' נגד מפקד בית הכלא דאמון ואח'
*העמדת קטינים לדין בפני בי"ד צבאי (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרים הם קטינים אשר חוק הנוער חל עליהם והם הובאו לדין בפני שופט שלום שציוה לעוצרם ולאחר מכן עמדו להעמידם לדין בפני בי"ד צבאי. עתירתם נגד הבאתם לדין בפני בי"ד צבאי נתקבלה. המדובר בעבירות לפי תקנות ההגנה שעת חרום ובעבירות אלה אין בי"ד צבאי מוסמך לדון נערים שחוק הנוער חל עליהם. בג"צ סקר את החוקים השונים הנוגעים לעניין, כולל חוק הנוער, תקנות ההגנה, ופקודת עבריינים צעירים ובמסגרת הדיון בכל אלה הגיע למסקנה שאכן יש להעמיד את הקטינים לדין בפני בימ"ש לנוער.
(בפני השופטים : מ. כהן, י. כהן, בכור. החלטה - השופט מ. כהן. עוה"ד ד. מימון ופ. לנגר לעותרים, עו"ד מ. נאור למשיבים. 21.9.78).
בג"צ 428/78 - בשארה רהוד ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*פיטורי ראש עירית בית ג'אלה וחברי המועצה עקב הרשעתם בדין פלילי (העתירה נדחתה).
העותר הראשון היה ראש עירית בית ג'אלה וחבר מועצתה ושלושת העותרים האחרים היו חברי המועצה. באוגוסט 1977 הגיעה חוליית אנשי משטרה לבושה אזרחית לרחבה שליד בנין עירית בית ג'אלה במטרה לערוך סריקה אחר עבריינים. אנשי המקום החלו להכות את אנשי המשטרה ובכך השתתפו באופן פעיל ואלים כל ארבעת העותרים, גם כאשר המוכים אמרו להם שהם אנשי משטרה. ארבעת העותרים הועמדו לדין פלילי ונמצאו אשמים בעבירות של תקיפת שוטר ומעשי אלימות לפי החוק הפלילי הירדני. לאחר מכן הפסיק מפקד אזור יהודה ושומרון את כהונתם כחברי מועצה בהסתמכו על סעיף 18 לחוק העיריות הירדני. העתירה נדחתה. לפי סעיף 18 כל מי שהורשע בעבירה הפוגעת בכבוד אינו כשיר להיות חבר במועצה. השאלה הראשונה היתה אם התרגום מערבית הינו פגיעה בכבוד או פגיעה במוסר וביהמ"ש העליון תרגם כך שפגיעה בכבוד דיה כדי לפסול את האיש מלהיות חבר במועצה. השאלה האחרת היתה אם העבירה שבה הורשעו העותרים יש בה משום פגיעה בכבוד. לאחר ניתוח המצב המשפטי בפסיקה הירדנית, בפסיקה המצרית, ובפסיקה הישראלית הגיע ביהמ"ש למסקנה כי אכן מעשי אלימות שבוצעו כנגד אנשי משטרה וצבא יש בהם משום פגיעה בכבוד הפוסלת מלהיות חברים במועצה.
(בפני השופטים : י. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד א. ד. חורי לעותרים, עו"ד ביניש למשיבים. 20.9.78).
בג"צ 310/78 - צבי זינדר נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים ואח'
*דיון חוזר של הועדה המחוזית לתכנון ובניה בהחלטת ועדת משנה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבה השנייה, חברה קבלנית, הגישה בקשה לרשיון בניה על מחציתו הפנוייה של מגרש בירושלים, הועדה המקומית אישרה את הבקשה, ובהתאם לסעיף 152 לחוק התכנון והבניה הגיש העותר ערר לועדה המחוזית על החלטת הועדה המקומית וערר זה נדון בועדת משנה של הועדה המחוזית. הערר נשמע ביום 2.8.77 וועדת המשנה החליטה ברוב דעות לקבל את נימוקי העורר ולדחות את הבקשה לרשיון בניה. עפ"י החוק יש למסור לכל חברי הועדה המחוזית את החלטת ועדת המשנה לא יאוחר משבעה ימים מהיום שבו התקבלה ההחלטה ובעניננו נשלחה ההחלטה לחברי הועדה המחוזית רק כחודש לאתר קבלתה. כל חבר של הועדה המחוזית רשאי לבקש דיון חוזר במליאת הועדה ואת הבקשה הוא צריך להגיש תוך 7 ימים מיום שנמסרה לידיו החלטת ועדת המשנה. אחד מחברי הועדה המחוזית, שהיה גם חבר בועדת המשנה, הגיש בקשה לקיום דיון חוזר במליאה, תוך 7 ימים מהיום שבו נמסרה לו החלטת ועדת המשנה, ומליאת הועדה דחתה את בקשת העותר שלא לקיים דיון חוזר ואז הוא פנה לבג"צ ועתירתו נדחתה. בג"צ קבע כי המועד של 7 ימים להגשת בקשה לדיון חוזר מתחיל לגבי כל חברי הועדה מהיום שקיבלו בכתב את החלטת ועדת המשנה, ואין זה חשוב שחבר הועדה שהגיש את הבקשה
לדיון חוזר היה הוא עצמו חבר ועדת המשנה והוא ידע על ההחלטה למעשה ביום קבלתה. כן החליט בג"צ כי העובדה שהבקשה לא נשלחה לחברי הועדה תוך המועד של 7 ימים, אינה מונעת מחברי הועדה לבקש דיון חוזר משקיבלו את החלטת הועדה לאחר המועד הקבוע בחוק.
(בפני השופטים : אלון, בכור, לוין. החלטה - השופט בכור. עו"ד קרמר לעותר, עוה"ד מ. שקד וארנון למשיב. 27,9.78).
בג"צ 240/78 - קוסבה רובחי נגד המפקח על התעבורה ואח'
*העברת בעלות במשאית לתושבי השטחים המוחזקים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
לעותר, תושב עטרות ליד ירושלים, משאית משנת יצור 1970 הרשומה במשרד הרישוי בירושלים, היא רשומה כבר כך למעלה משנתיים וכעת מבקש העותר להעביר את הבעלות על המשאית לתושב השטחים המוחזקים. לצורך כך פנה אל המשיבים בבקשת רשיון להעביר את הרכב ונענה בשלילה. עתירתו נתקבלה וביהמ"ש הצהיר כי אינו זקוק כלל לרשיון כזה ואינו צריך היתר מאת המשיבים להעביר את המשאית לתושב השטחים. עפ"י צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הגבלת העברתו של רכב), תקנה 2 לתקנות, אין להעביר את הבעלות על משאיות כאמור עד תום שנתיים מרישומם בישראל וכאן עברו כבר שנתיים. אם מבקשים המשיבים להסתמך על תקנה 3 שלפיה לא יוציא אדם משאית או רכב מסחרי משטח ישראל לצמיתות או לתקופה מסויימת הרי אין המדובר במכירת רכב אלא בהוצאתו או יצואו מישראל. ככל שהדבר נוגע להוצאתו מישראל של רכב לתקופה מסויימת אין התקנה עומדת במבחן ההגיון והסבירות ואין מנוס מביטול התקנה מדעיקרא.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ש. גנסין לעותר, עו"ד מ. נאור למשיבים. 17.10.78).
ע.פ. 706/77 - ישראל וזמיר פרידמן נגד מדינת ישראל
*עבירת מרמה ע"י שימוש שלא כדין בשיק שנחתם על החלק (הערעור נדחה).
שני המערערים ושני המתלוננים היו שותפים בשותפות וכתוצאה מסידורים מסויימים היה בידי המערער השני פנקס שיקים כשאחד משני המתלוננים חתם על החלק והמערער השני יכול היה לחייב בחתימתו הנוספת את החברה. העסקים המשותפים התנהלו מספר חודשים בלבד וכאשר התפרקה החבילה החזיר המערער השני למתלונן את השיקים שנחתמו על ידו על החלק. כמסתבר נשארו בידי המערער השני שני שיקים, הוא מילא אותם לפקודתו ולפקודת המערער הראשון והסב אותם לאדם שלישי. הלה הציג אותם ומשלא כובדו ע"י הבנק הגישם להוצאה לפועל. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המערערים כי השיקים ניתנו להם לאחר התחשבנות בתום העסקים המשותפים, אלא קיבל את גירסת המתלונן כי המערער השני השאיר בידיו את השיקים ומילא אותם אחר כך שלא כדין והערעור על קביעה זו נדחה. אין זה מקרה שבו ניתן להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש דלמטה שהאמין לגירסת המתלוננים ולא האמין לגירסת המערערים. משהוכח ששני השיקים מולאו בלי רשות ובלי סמכות והוסבו לאדם אחר כדי שהלה יקבל את תמורתם נעברה העבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר.
(בפני השופטים : שמגר, בכור, לוין. החלטה - השופט בכור. עו"ד א. מרגלית למערערים, עו"ד ר. רבין למשיבה. 6.10.78).
ע.פ. 118+125/78 - שרלי מסעוד סרור נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה וערעורים הדדיים על מידת העונש - כל הערעורים נדחו).
המערער הורשע בעבירת פריצה וגניבה ובשימוש ברכב ללא רשות. מעשה הפריצה בוצע בחנות למוצרי חשמל בנובמבר 1975. בפריצה נגנבו סחורות בשווי של 50 אלף ל"י. לאחר
הפריצה הובילו הפורצים את הרכוש במשאית שניטלה ללא רשות מבעליה והנוהג ברכב לא היה לו רשיון נהיגה. הרשעת המערער התבססה בעיקרה על עדות שותפו ואת הסיוע הדרוש לכך ראה ביהמ"ש בעובדה כי המערער נעצר סמוך לרכב שבו נמצאה הסחורה הגנובה. על המערער הוטל עונש של שנה אחת מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה כשמחציתה חופפת את המאסר החדש. ערעורו של המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעורה של המדינה על קולת העונש נדחו, לעניין ההרשעה - יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנתו בהסתמכו על עדות שותפו לעבירה של המערער והעובדה שהמערער נעצר סמוך לרכב שעליו היתה הסחורה הגנובה. המערער טען כי נזדמן למקום לשם ביקור אצל דודתו, אך ביהמ"ש לא האמין לגירסה זו כאשר מדובר בשעת חצות הלילה וכאשר המערער אמר שאינו יודע את כתובתה של דודתו. אשר למידת העונש -למערער 6 הרשעות קודמות ואין לומר שביהמ"ש הפריז לחומרה כאשר גזר עליו שנה מאסר, וחסד עשה עימו כשקבע כי המאסר על תנאי שהופעל יהיה מחציתו חופף. גם את ערעור המדינה על קולת העונש אין לקבל, בהתחשב בכך שמאז ביצוע העבירה עברו כ-3 שנים והמערער מתקרב עתה לשחרורו.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, בכור. - החלטה השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד י. טפיירו למשיב. 4.10.78).
ע.פ. 78+98/78 - יוסף דהאן ואברהם סגורי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (הערעורים נדחו).
שני המערערים הורשעו במעשה אינוס בצוותא כאשר אנסו צעירה בת כ-17 שנה והתנהגו כלפיה התנהגות אכזרית. הם נדונו ל-4 שנות מאסר וערעורם על מידת העונש נדחה. בביהמ"ש הועלה מצבן הקשה של משפחות המערערים, ואכן נשותיהם וילדיהם סובלים קשה בשל מאסרם, אך ההגנה על שלום הציבור מחייבת ענישה מחמירה במקרים כגון זה.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד רסיוק ושמואל למערערים, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 5.10.78).
ע.פ. 273/78 - הנרי אוחיון נגד מדינת ישראל
*אחריות נאשם למעשיו בעבירות אונס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות אינוס, מעשה מגונה, ונסיון לאינוס, ומעשה המכוון לגרום לחבלה תמורה באשר היכה בפטיש על ראשה של נערה שאותה ניסה לאנוס, הוא נדון ל-15 שנות מאסר בפועל וערעורו נדחה. המעשים המיוחסים למערער חמורים ביותר, הן באשר נתגלה במעשיו המוזרים כמי שמהווה סיכון לביטחונן של נשים, והן בשל האופי החמור של הנסיון לגרום חבלה חמורה לנערה שאותה ניסה לאנוס. הוגשו תעודות רפואיות של שני רופאים שבדקו את המערער, מטעם התביעה ומטעם הסנגוריה, והמסקנה היתה כי המערער מסוגל לעמוד לדין ונושא באחריות פלילית עבור מעשיו. מן הבדיקות הרפואיות עולה גם כי במערער דבקה סטייה מינית והוא נוטה לאובדן עשתונות כאשר הוא נתקל בהתנגדות לקיום מגע מיני. הסניגור ביקש להורות על אישפוזו של המערער ובקשתו זו נדחתה, לפי סעיף 6 לחוק לטיפול בחולי נפש השאלה אם פלוני מסוגל לעמוד לדין תוכרע עפ"י הראיות ובעניננו קבעו הרופאים כי המערער מסוגל לעמוד לדין וביהמ"ש קבע כי המערער הוא בר עונשין, הוראות סעיף 6 לחוק הנ"ל נועדו בין היתר לשמש מגן לנאשמים כדי שלא יאושפזו אם מצבם הנפשי אינו מצדיק זאת, ואין להורות כעת על אישפוז כאשר ביהמ"ש דלמטה קבע שיש לכלוא את המערער בבית סוהר ולא במוסד לטיפול בחולי נפש.
אשר לבקשתו החילופית של המערער להצמיד את תקופת המאסר לתקופה הדרושה לריפוי המערער - שיטת המשפט שלנו איננה מכירה את המאסר הבלתי קצוב וגם לא ניתן
לחזות מראש אם טיפול רפואי שינתן למערער ישא פרי ואם כן אימתי. על כן חייב היה ביהמ"ש לבחון את העונש הראוי למערער עפ"י טיב העבירה ונסיבותיה, וסכויים ערטילאיים בגלל שינוי מצבו הנפשי של המערער אם וכאשר יקבל טיפול רפואי לא יכלו להשפיע לעניין קביעת העונש.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר, עו"ד מ. בר טל למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 4.10.78).
ע.פ. 130/78 - מדינת ישראל נגד דוד בן צבי
*השמדת מסמך העשוי לשמש הוכחה בהליך פלילי (הערעור נתקבל).
המשיב הועמד לדין בשנת 1974 באשמה שנתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א בטענה כוזבת שלמד רפואה ברומניה. בשנת 1975 הגיע למשרד החוץ מסמך מרומניה שלפיו לא למד המשיב רפואה כנ"ל ופקידת משרד החוץ הזמינה בטעות את המשיב ומסרה לו את המסמך למרות שלא הוא שהזמינו. עתה הואשם המשיב באישום חדש, השמדת המסמך שקיבל מפקידת משרד החוץ העשוי לשמש הוכחה בהליך פלילי ובאישום של ניצול טעות הזולת לשם קבלת דבר. ביהמ"ש המחוזי לא חייב את המשיב להשיב על האשמות והערעור על כך נתקבל. הנימוק לזיכוי מהאשמה הראשונה היה שלא הובאה ראיה על הגשת התיק הפלילי הראשון נגד המשיב ואולם היתה ראיה כי התנהלה חקירה פלילית נגדו בגין הטענה הכוזבת שגרמה לקבלתו לפקולטה לרפואה ולצורך העבירה של השמדת מסמך העשוי לשמש הוכחה בהליך פלילי מספיק שהיתה חקירה פלילית בנדון. אין צורך שיוגש כתב אישום, אלא די בכך שהמסמך עשוי להוות ראיה במשפט שאולי יוגש בעתיד. אשר לעבירה השנייה סבר ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכח שהמערער קיבל את המסמך על יסוד טעות פקידת משרד החוץ וביהמ"ש העליון קבע כי לכאורה ישנה ראיה לעבירה זו.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. הורביץ למערערת, עו"ד קאזיס למשיב. 9.10.78).
ע.א. 319/77 - דניאלה רזי נגד קצין התגמולים
*אי הכרה בנכות שנתגלתה לראשונה בתקופת השרות (הערעור נדחה).
המערער שירת בצה"ל במשך עשרות שנים ובתקופת שרותו לקה בנכות בגבו. קצין התגמולים דחה את תביעתו להכיר בו כנכה בצה"ל, ועדת הערעורים דחתה את ערעורו והערעור על כך נדחה. השופט ח. כהן העיר כי הוא תומך מימים ימימה בהלכה כי רואים נכות שנתגלתה לראשונה בתקופת השרות כאילו נגרמה עקב השרות, והוא אם לא הוכח היעדר קשר סיבתי בין הנכות לבין השרות. דא עקא שבעניננו כל הרופאים שבדקו את המערער חוו דעתם שאין כל קשר בין הנכות לבין השרות בצה"ל. השופט י. כהן, אליו הצטרף השופט אשר, אמר כי לפי ההלכה שנפסקה פעמים רבות בביהמ"ש העליון, העובדה שמחלתו של חייל פרצה בתקופת שרותו איננה משמשת כראיה שהמחלה פרצה גם עקב השרות, אלא חייל התובע תגמולים לפי חוק הנכים חייב להוכיח שהמחלה פרצה לא רק בתקופת השרות אלא גם עקב השרות, ובמקרה דנא לא היתה כל ראיה שמחלתו של המערער נגרמה עקב השרות.
(בפני השופטים : ח. כהן, י. כהן, אשר. עו"ד קגנובסקי למערער, עו"ד ע. סקולסקי למשיב. 5.10.78).
ע.א. 121/78 - משה קלדרון נגד קצין התגמולים
*מחלה קונסטיטוציונלית שפרצה בזמן השירות כשהאיש שירת עשרות שנים בצה"ל (הערעור נדחה).
המערער שירת בצה"ל משנת 1951. הוא סובל ממחלת הסכרת וזו באה לו בתורשה מאמו. המומחים תמימי דעים שמחלה זו היא קונסטיטוציונלית ודרכן של מחלות אלה להיות רדומות בגופו של החולה עד להתפרצותן. המערער העיד כי חש לראשונה באקראי בתופעות המחלה בשנת 1966. עפ"י ההלכה אדם המשרת שרות קבע שנים רבות
אין רבותא בכך שמחלתו מתגלית או מתפרצת בתקופת שרותו, שאם לא בתקופה ארוכה שכזו אימתי תתפרץ. ועדת הערעורים לא שוכנעה מן העדויות שהובאו בפניה כי בתקופת שרותו של המערער אירע אירוע מיוחד או שתנאי שרותו הביאו לידי מתח מתמיד במצבים חריגים עד כדי שניתן יהיה לייחס לכך את התפרצות המחלה. בהתחשב בעובדה שהמחלה לא התפרצה בהתקף פתאומי, אלא התפתחה טיפין טיפין, צודקת ועדת הערעורים שהמחלה שהיתה רדומה בגוף המערער מלידה נתגברה עליו ללא כל קשר לשרות הצבאי.
(בפני השופטים : ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. זיו למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיב. 5.10.78).
ע.א. 255/78 - קרול כהן נגד קצין התגמולים
*הארכת מועד לנכה צה"ל שלקה במחלת נפש (הערעור נתקבל).
המערער לקה בתקופת שרותו הצבאי במחלת נפש והגיש תביעתו לתגמולים לאחר תום תקופת התיישנות של שנתיים מאז שחרורו, ועדת הערעורים שנוכחה לדעת שהאיחור בהגשת התביעה באה מחמת מחלת נפש ציוותה על קצין התגמולים להיזקק לתביעה. ואכן, קצין התגמולים קבע למערער מידת נכות אך החליט שהתגמולים לא ישולמו למערער מיום שחרורו אלא מיום הגשת תביעתו וערעורו לועדת הערעורים נדחה. הערעור על כך נתקבל. לפי סעיף 18 (ד) לחוק הנכים רשאי קצין התגמולים להעניק את התגמולים לנכה מיום שחרורו משרותו הצבאי אם האופוטרופוס שנתמנה הגיש את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה. קצין התגמולים סבר כי אם אין למערער אפוטרופוס אין הוא יכול לשלם לו תגמולים אלא מיום הגשת התביעה ובכך טעה. עפ"י אותו סעיף רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר מהגשת התביעה ואין להגביל סמכות זו רק לגבי אותו נכה שמונה לו אפוטרופוס ולהפלות את הנכה שלא מונה לו אפוטרופוס. אי לכך הוחזר התיק לקצין התגמולים כדי שישתמש בסמכות הנתונה לו בסעיף 18 (ד) לחוק הנכים.
(בפני השופטים : ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. אבריאל למערער, עו"ד ע. סקולסקי למשיב. 5.10.78).
ע.א. 247/78 - אברהם יוסף נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*הארכת מועד לתביעת פיצוי נכה רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל).
ענינו של ערעור זה תביעה שהוגשה ע"י המערער, שקיבל פיצוי חד פעמי מגרמניה, לקבלת תגמולים בישראל לגבי התקופה המתחילה עם מתן האישור לפיצוי חד פעמי ע"י השלטונות הגרמניים. סעיף 3 (ד) לחוק רדיפות הנאצים, כפי שתוקן בשנת 1976, קובע כי נכה שאושר לו ע"י השלטונות הגרמניים פיצוי חד פעמי יהא זכאי לתגמולים מישראל לגבי התקופה המתחילה עם מתן האישור. המערער קיבל אישור לפיצוי חד פעמי בדצמבר 1974 והגיש תביעתו ביוני 1977 לתגמולים בישראל ובקשתו נדחתה מחמת התיישנות. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון עמד על תקופות ההתיישנות השונות היכולות לחול הן לפי חוק נכי רדיפות הנאצים והן לפי חוק ההתיישנות הכללי והגיע למסקנה כי לא חלה התיישנות או שבנסיבות הענין יש מקום להאריך למערער את המועד.
(בפני השופטים : ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. קרשי למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 5.10.78).
ע.א. 764/77 - מאיר לוי נגד חנה לוי ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
בין המערער לבין אשתו נתגלעו סכסוכים קשים וממושכים והמשיבה עזבה את בית בעלה ומתגוררת לבד. היא הגישה תביעת מזונות בשמה ובשם הבן הקטין וביהמ"ש המחוזי פסק כי לא היתה הצדקה לעזיבת הבית ע"י האשה ועל כן לא פסק לה מזונות. אשר למזונות הקטין קבע ביהמ"ש תשלום של 1,450 ל"י מזונות, כולל חלקו של
הקטין במדור, וכן פסק תשלום של 500 ל"י לאם עבור דמי הטיפול בילד, הערעור נדחה. העובדה שהאשה אינה חוזרת לבית בעלה והוא פטור ממזונותיה אינה פוטרת את האב מתשלום מזונות לקטין והסכום שנפסק אינו מופרז עד כדי כך שיצדיק התערבות ביהמ"ש העליון. אשר לקביעת דמי טיפול לאם - דמי הטיפול הם בגדר מזונותיו של הקטין ואינם קשורים וכרוכים בזכותה של האם למזונות. כך שאין לראות את המרכיב הזה של התשלום אלא כמהותו, היינו תשלום הבא להבטיח טיפול נאות בילד כחובתו של אב.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בר-שלטון למערער, עו"ד ורטנר למשיבים 4.10.78).
ע.א. 354/78 - משה גנזך נגד שרה גנזך
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
בני הזוג נשואים מזה כ-40 שנה, ילדיהם בגירים ומזה שנים הם מסוכסכים. הבעל חדל לתת לאשתו לקיום משק הבית והאשה עובדת והגישה תביעת מזונות נגד הבעל. הוא חוייב בתשלום 1,700 ל"י לחודש צמוד למדד כשביהמ"ש לקח בחשבון גם את הכנסת האשה. הערעור נדחה בעיקרו. ביהמ"ש העליון ציין כי ביהמ"ש המחוזי אמנם צריך היה להתחשב בהכנסות האשה מהעבודה ומתוך פסק הדין ניתן ללמוד שאכן נתן דעתו על הכנסה זו אם כי לא פירט מה המסקנות שהוא מסיק מנתון זה. ביהמ"ש המחוזי יכול היה להגיע למסקנה כי בגלל התנהגות הבעל חדלה האשה לנהל את משק הבית ויכול היה להחליט כי על הבעל לתת לאשתו מזונות בסך 1,700 ל"י לחודש. ברם בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי לא פורש שבעקבות התשלום יחודש הניהול של משק הבית המשותף ועל האשה לנהל משק בית גם עבור הבעל.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. נאמן למערער, עו"ד א. אשל למשיבה. 4.10.78).
ע.א. 166/78 - מנשה אהרון נגד מזל אהרון ואח'
*אבהות ומזונות (הערעור נתקבל).
בין המערער לבין אשתו, המשיבה הראשונה, החלו סכסוכים לפני שנים מספר וכבר ב-1975 הוגשה ע"י המשיבה תביעה למזונות לה ולבתה הקטינה, המשיבה השניה. לאחר הגשת התביעה נעשו נסיונות פיוס ואז הרתה שוב המשיבה. במאי 1976, כאשר המשיבה היתה בחודשי הריונה האחרונים, ניתן פס"ד בתביעתה הקודמת ובהסכמת הצדדים נפסקו לאשה ולבת מזונות של 1,200 ל"י. חודשיים לאחר מכן נולדה הבת השנייה והאשה הגישה תביעה חדשה להגדלת המזונות. המערער התכחש לאבהותו לגבי הילדה השניה ולדעתו לא חל כל שינוי מהותי בנסיבות המצדיק תביעה חדשה. ביהמ"ש המחוזי החליט לחייב את המערער לשלם לשלושת המשיבות 2,800 ל"י צמוד למדד יוקר המחיה כשיעורו בינואר 1977. בביהמ"ש המחוזי הובאו ראיות לעניין אבהותו של המערער לילדה השניה וביהמ"ש קיבל את עדות האשה כי המערער הוא האב של הילדה ובדין עשה כן. כבר בעת הדיון והפשרה הראשונה, כאשר האשה היתה בחודשי הריונה האחרונים, יכול היה המערער להעלות את הטענה כי האשה זנתה תחתיו ולא לשלם מזונות אך הוא לא עשה כן ומכאן שאין שחר לטענה זו. כמו כן נערכה בדיקת דם ונקבע שלאב ולילדות סוג דם המצוי ב-9 אחוז מן האוכלוסיה בלבד ולכן קיימת סבירות גבוהה שהמערער הוא האב.
אשר לסכום המזונות - לא היו ראיות מדוייקות בדבר מידת השתכרותו של המערער אלא עדויות סותרות של הצדדים. הבעל טען שמשתכר 3,400 נטו לחודש והאשה טענה כי שכרו מגיע ל-7 אלפים ל"י. אין חולקין כי צורכי המשיבות מגיעים ל-3,200 ל"י לחודש, אלא שהבעל טוען כי אין בידיו אמצעים לעמוד בתשלום זה. בנסיבות העניין, בהיעדר עדויות ממשיות הסותרות טענותיו של המערער, חייב היה ביהמ"ש לקחת את הסכום
הנטען ע"י המערער כאמת מידה לקביעת הסכומים שיקצוב לקיומן של המשיבות. אי לכך יש להפחית את סכום המזונות ולהעמידו על 2,200 ל"י לחודש צמוד למדד.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. בר-שלטון למערער, עו"ד ג. כפיר למשיבות. 4.10.78).
ע.א. 99/78 - צפורה צוברי ואח' נגד בנימין צוברי
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערערת והמשיב גרושים ולהם שלושה ילדים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם לשלושת ילדיו הקטינים מזונות בסכום של 2,200 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחייה והערעורים על קביעה זו נדחו. המשיב משרת בשרות קבע בצה"ל ומשכורתו היתה בראשית השנה כ-5,300 ל"י לחודש. שיעור המזונות נפסק תוך התחשבות עם העובדה שהאם מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי 700 ל"י לחודש. באשר לערעורים על קביעת סכום המזונות - אין ביהמ"ש שלערעור נוהג לבחון מחדש את הצרכים של הזכאים למזונות ואת האמצעים העומדים לרשות החייב במזונות כדי לקבוע מה צריך להיות סכום המזונות. אם הסכום שנפסק סביר על פניו לא יתערב ביהמ"ש שלערעור גם אם יהיה סבור שיש להוסיף או לגרוע סכום שולי. ההתערבות של ביהמ"ש שלערעור מוגבלת למקרים שבהם נפל משגה מהותי במסקנותיו של ביהמ"ש שישב בדין, ומן הראוי שהפרקליטים יתנו דעתם לפסיקה הממושכת והעקבית של ביהמ"ש העליון שבה הוגדרו תחומי התערבותו בנושאי מזונות.
אשר לטענת המשיב כי שגה בית המשפט כאשר הצמיד את סכום המזונות למדד יוקר המחיה שהרי הוא שכיר ושכרו אינו עולה עם שינוי המדד אלא עם שינויי תוספת היוקר - כבר נפסק פעמים מספר כי שיטת ההצמדה של דמי המזונות למדד יוקר המחייה היא צודקת ויעילה גם יחד ואין מקום לדיון חוזר בסוגייה זו.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. בר-שלטון למערערים, עו"ד מ. כהן למשיב. 4.10.78).
ע.א. 297/78 - יעקב טאו נגד קלרה טאו
*מזונות (הערעור נדחה).
בני הזוג נשואים זה לזו אך חיים בנפרד כבר שנים מספר. ביוני 1973 חוייב המערער בתשלום 700 ל"י לחודש דמי מזונות לאשתו המשיבה ולבנו שהיה אז עדיין קטין. כיום הבן משרת בצה"ל ואין הבעל חייב במזונותיו. המערער הגיש בקשה להקטין את סכום המזונות ואילו האשה הגישה בקשה להגדילם וביהמ"ש העמיד את סכום המזונות על 1,000 ל"י בהתחשב בכך שהמשיבה מקבלת 2,000 ל"י תגמולים ממשרד הבטחון בתור אם שכולה. הערעור על הקביעה הנ"ל נדחה. הבעל טוען כי לא יתכן שכאשר היה חייב בתשלום מזונות גם לבנו הקטין נקבע סכום נמוך יותר מאשר נקבע עתה כשהוא משלם מזונות רק לאשתו. אולם, מאז 1973 ועד עתה עלה יוקר החיים והצרכים נשתנו, ואין למצוא פסול במסקנתו של ביהמ"ש כי צורכי האשה עתה גדולים יותר, כאשר ביהמ"ש נפנה לחישוב מחדש של צורכי הצדדים עליו לבחון את הראיות שבפניו ולא להיזקק אך ורק להשוואה עם נתוני העבר.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. רבינוביץ למערער, עו"ד ח. בן נפתלי למשיבה. 4.10.78).
=ע.א. 188/78 - דוד כץ נגד אהובה כץ ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם מזונות לשני ילדיו הקטינים 2,400 ל"י לחודש כשסכום החיוב הוצמד למדד יוקר המחייה מיום הגשת התביעה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את פסק דינו על כך שהבעל המשתכר מעבודתו כשרברב יכול לשלם סכום כזה. הערעור נדחה. הבעל טען כי הכנסתו מסתכמת ב-3,150 ל"י. מאידך טענה האשה כי צרכיה וצורכי הילדים
הם 5 אלפים ל"י לחודש והיא לא נחקרה בקביעה זו שבאה לידי ביטוי מפורש בפרשת התביעה. היעדרן של הוכחות מפורטות ומלאות על הסכומים שהם בגדר הכנסתו של פלוני, אינו מונע מביהמ"ש להסיק ממכלול הראיות מסקנות בדבר מהותה של ההכנסה ובפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי עולה כי נתן דעתו לעניין סוגי העבודות שמבצע המערער כשרברב הן כשכיר והן בקבלו עבודות פרטיות. אשר לטענה הנוגעת לבסיס ההצמדה, הצריכה להיות לטענת המערער יום פסק הדין ולא יום הגשת התביעה - הראיות בדבר הרכב ההשתכרות לא סבו על התקופה הקרובה למועד פסק הדין, אלא חלק מן הנתונים התייחס לשנת 1977 ואין להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי. אשר לעניין פסיקת הוצאות נגד המערער - ביהמ"ש פסק תשלום העולה על הסכום שהמערער היה מוכן לשלם מרצונו ועל כן בדין חייב אותו בהוצאות.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בונה למערער, עו"ד א. נמרוד למשיבים. 4.10.78).
ע.א. 296/78 - מיכאל גינטר נגד עליזה גינטר ואח'
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער והמשיבה הראשונה נשואים וחיים בנפרד, אחרי שהאשה עזבה את בית בעלה באפריל 1977 ולקחה עימה את שלושת ילדיה הקטינים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות המשיבים בסכום של 5 אלפים ל"י מיום 1.10.77 ו-5,500 מיום 1.4.78. הערעור נסב הן על גובה סכום המזונות והן על עצם חיוב המערער בתשלום מזונות לאשתו שעזבה את הבית. הערעור נתקבל רק על גובה סכום המזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי צורכי המשיבים הם 9 אלפים ל"י הכוללים הוצאות שונות להחזקת הבית, מכונית, דמי מחייה לילדים בסכום של 3,600 לאחר ניכוי קיצבת ילדים ודמי מחייה לאשה בסכום של 2,500 ל"י. מתוך הסכום של 9 אלפים ל"י ניכה ביהמ"ש את הכנסות האשה בסך 3,500 ל"י כך שנותרה היתרה בסך 5,500 ל"י שעל הבעל לשלם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אם אין הבעל יכול לשלם סכום כזה הרי עליו להשכיר דירתו המרווחת המכילה 8 חדרים כאשר הוא למעשה בודד ואינו זקוק לדירה כזו. בעניין זה נתקבל ערעורו של הבעל. ביהמ"ש העליון קבע כי בהתחשב בשיעור הכנסתה של האשה והסכום של 6,000 ל"י שהבעל משתכר כיום, מבלי להתחשב באפשרות להשכיר חדרים בתוך הדירה, הרי קביעת ביהמ"ש המחוזי מופרזת ויש להעמיד את סכום המזונות על 4,500 ל"י לחודש בלבד. אשר לטענה כי אין המערער חייב לשאת במזונות אשתו שעזבה את הבית - מתברר שהמערער התנהג בצורה פסולה עם אשתו והילדים, היכה את הילדים והתעלל באשתו במשך שנים. באחד המקרים מצא המערער את אשתו עם גבר אחר בתוך מכונית ואז הפליא בה את מכותיו, וביהמ"ש העליון העיר כי עובדה זו האחרונה, יחד עם השרשרת הארוכה של המעשים הפסולים במשך שנים, מצדיקים את החלטת האשה לעזוב את בית בעלה.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. רוט למערער, עו"ד מ. נאמן למשיבים. 4.10.78).
ע.א. 181/78 - דורון נגד עזבון המנוח דורון
*מזונות מן העזבון (הערעור נתקבל).
המנוח אליעזר דורון, אביה של המערערת, נפטר בשנת 1976. המערערת שהיא כבת 9 גרה עם אמה שהתגרשה מן המנוח עוד בשנת 1973 ונישאה בינתיים מחדש. עפ"י הסכם הגירושין שילם המנוח דמי מזונות עבור בתו 450 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחייה, כך שעם פטירתו עמדו דמי המזונות על סכום של 920 ל"י לחודש. עם פטירת המנוח הופסק תשלום המזונות והמערערת הגישה תביעה נגד העזבון ודרשה דמי מזונות של כ-2000 ל"י לחודש. סעיף 56 לחוק הירושה קובע כי אם הניח המוריש שאירים הזקוקים למזונות, זכאים הם למזונות מן העזבון לפי הוראות חוק הירושה ופרושו של דבר כי הקביעה הכללית של סעיף 56 כפופה להוראה אחרת שבאותו פרק, היינו ההוראה
שבסעיף 59 לחוק. סעיף 59 אומר כי בקביעת הזכות למזונות ומידתם "יתחשב ביהמ"ש" בין השאר : בשווי העזבון ; במה שהזכאי למזונות עשוי לקבל מן העזבון כיורש ; ברמת החיים של המוריש ושל הזכאי למזונות ערב מות המוריש ; במזונות שהזכאי יכול לקבל עפ"י הסעיפים 2 או 3 לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות). ביהמ"ש המחוזי סבר כי הקביעה "יתחשב ביהמ"ש" כוונתה כי אם יש לזכאי למזונות הכנסה ממקור אחר או ממזונות החייבים להשתלם לו עפ"י חוק כלשהו, תפחת הזכות למזונות מן העזבון באותו שיעור. בעניננו, סבר ביהמ"ש המחוזי, כיון שהאם והאב החורג חייבים במזונות הקטינה עפ"י הסעיפים 2 ו-3 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), הרי באותו סכום שהם חייבים יש להפחית את שיעור המזונות שהעזבון חייב לשלם כך שהעזבון אינו חייב לשלם מאומה. בקבלו את הערעור אמר ביהמ"ש העליון כי כשנקט המחוקק את הלשון "יתחשב" ומנה שורה של נתונים אשר חלקם קשורים לעזבון וחלקם ברכושו או הכנסותיו של מי שתובע מזונות, לא היתה כוונתו כי ביהמ"ש ינכה את הסכומים המתקבלים לפי הסעיפים השונים מסכום המזונות באותו שיעור. מנוסח הדברים של סעיף 59 יש ללמוד שהמחוקק הציב שורה של נתונים עובדתיים אשר כולם צריכים להיות לעיני ביהמ"ש כשהוא בא להכריע בשאלה העקרונית אם פלוני זכאי למזונות מן העזבון ואם החליט בחיוב מה שיעור המזונות. יתכן ופלוני זכאי למזונות עפ"י חוק לתיקון דיני משפחה ובכל זאת יחליט ביהמ"ש לחייב גם את העזבון בתשלום מזונות בהתחשב ברמת החיים שהזכאי למזונות היה רגיל בה. יתכן גם שביהמ"ש לא יחייב את העזבון בתשלום מזונות למרות ששווי העזבון גדול אך מאידך יתחשב ביהמ"ש ברכוש שיש לזכאי במזונות. על כן על ביהמ"ש לתת דעתו על כל הנתונים ולאור אלה הוא מגבש ממצאים ומסקנות. בעניננו, חלקה של המערערת בעזבון הוא כ-200 אלף ל"י והשקעת הכסף בדרך נאותה יכולה להביא למערערת הכנסה של כ-2,000 ל"י לחודש, ולאור שיעור המזונות ששולם ע"י המנוח, קיצבאות הביטוח הלאומי והכנסות האם ובעלה, אין הצדקה שהמערערת תקבל בנוסף לכך גם מזונות מן העזבון. ברם עד שיועברו אליה כספי העזבון זכאית היא לקבל מזונות מן העזבון בשיעור שנקבע בשעתו בהסכם בין האם לבין המנוח תוך הצמדת הסכום כאמור.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. ליפשיץ למערערת עו"ד ה. אמיה למשיב. 4.10.78).
ע.א. 318/78 - פלוני נגד פלוני
*מזונות (הערעור נתקבל).
בשנת 1971 הוגשה מטעם המשיב, יליד אותה שנה, תביעת מזונות נגד המערער שהוא אביו מיחסיו עם אם המשיב. המערער נשוי ואב לשני ילדים ואמו של המשיב היא רווקה. בתביעה הראשונה למזונות בשנת 1971 הגיעו הצדדים להסכם פשרה שלפיו חוייב המערער לשלם מזונות של 200 ל"י לחודש שיהיה צמוד למדד יוקר המחייה. מספר שבועות לאחר מכן הוכרז המערער כפושט רגל ולא שילם את מזונותיו ואמו נשאה בהוצאות כלכלתו וגידולו. בפברואר 1978 הגיש המשיב בקשה בדרך המרצה להגדיל את סכום המזונות ל-3,000 ל"י לחודש בנימוק כי הסכום של 200 ל"י נפסק בשעתו בשל הכנסתו הנמוכה של המערער, ואילו עכשיו משתכר המערער כנהג משאית כ-10,000 ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין הוכחה להשתכרותו של המערער בשיעור כנטען. המערער משלם מזונות של 600 ל"י לחודש וצריך להחזיר חובות בעקבות הכרזתו כפושט רגל ובנתונים אלה ראה ביהמ"ש המחוזי את הדרישה להעלות את סכום המזונות ל-3 אלפים ל"י כמוגזמת אך הגדיל את סכום המזונות. הערעור נתקבל. אין לחזור ולפנות לערכאות לשינוי שיעור המזונות אלא אם חל שינוי מהותי בנסיבות המצדיק דיון חוזר כאמור וכאן לא חל שינוי כזה. אם ביקש המשיב להוכיח שינוי בנסיבות ע"י טענה כי חלה עליה משמעותית ביכולת הכלכלית של המערער הרי ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין הוכחה לשיעור
ההשתכרות הניכר כפי שנטען בכתב התביעה. כיון שכך לא צריך היה ביהמ"ש המחוזי לחזור ולדון בשיעור המזונות שכן לא הוכח שינוי נסיבות. זאת ועוד, המבקש לשנות את שיעור המזונות אינו יכול לעשות כן ע"י הגשת בקשה בדרך המרצה אלא עליו ליזום הליכים בדרך של הגשת תביעה חדשה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שרפסקי למערער, עו"ד ד. גולן למשיב. 12.10.78).
ע.א. 746/76 - עזבון המנוח דוד עזרא ואח' נגד ויקטור בן מויאל ואח'
*חלוקת האחריות בין שני נהגים בתביעת צד שלישי
(הערעור נתקבל).
במוצאי יום כיפורים, בו פרצה מלחמת יום הכיפורים, בשעה 10 בלילה אירעה תאונת דרכים בצומת כביש גהה וכביש לוד. אוטובוס שנסע בכביש גהה לכוון פתח תקוה התנגש עם טנדר שבא מכביש לוד. בהתנגשות נהרגו שלושה מנוסעי הטנדר ורק אחד הנוסעים ניצל כשהוא נפצע קשה. נוסע זה תבע פיצויים מעזבון נהג הטנדר וחברת הביטוח שלו (המערערים) וכן מנהג האוטובוס וחברת אגד (המשיבים). כל אחת משתי הקבוצות הטילה את האחריות על הקבוצה האחרת וביהמ"ש המחוזי קבע כי האחריות חלה על נהג הטנדר בלבד ופטר את נהג האוטובוס מכל אחריות. הערעור נתקבל. בשל המלחמה שפרצה אותו יום לא פעל הרמזור בצומת וגם לא היתה תאורה במקום. שני כלי הרכב נסעו עם פנסים דולקים, בכניסה בכוון נסיעת הטנדר יש תמרור עצור, אך נהג הטנדר לא ציית לתמרור והמשיך בנסיעתו מבלי לתת זכות קדימה לאוטובוס. האוטובוס נסע במהירות של 80 קמ"ש ולא הספיק לבלום את רכבו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שני הנהגים התרשלו, אך רק רשלנותו של נהג הטנדר גרמה את התאונה. נהג האוטובוס התרשל שכן בנסיבות שהיו קיימות באותו מוצאי שבת, כשהצומת בלתי מוארת והמקום מועד לפורענות, צריך היה להאיט את מהירותו כשהגיע לצומת. ברם לא הוכח, לדעת ביהמ"ש המחוזי, קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין אירוע התאונה שכן גם אילו נסע במהירות של 40 קמ"ש לא יכול היה נהג האוטובוס למנוע את התאונה. לטענת המערערים טעה ביהמ"ש המחוזי טעות משפטית כשהחיל את מבחן הסיבתיות על עניין חלקו של נהג האוטובוס באחריות. לדעת המערערים מבחן הקשר הסיבתי נועד לקבוע את החבות או האחריות כלפי התובע ואילו לעניין השתתפותם באחריות של מספר מעוולים חל המבחן של האשם המוסרי ולפיו צריך לקבוע את חלוקת האחריות בין הנהגים ועל כן צריך היה לתת משקל להתרשלותו של נהג האוטובוס המהווה אשם מוסרי. אכן, לעניין המבחן הנדון וקביעת השתתפותם באחריות של מעוולים מספר יש לקחת בחשבון את האשמה המוסרית ולחלק את האחריות בין הנהגים לאו דוקא לפי מבחן הסיבתיות אלא גם לפי האשמה המוסרית. אלא שביהמ"ש המחוזי כלל לא התייחס בדבריו לשאלת המבחן הנכון לצורך סעיף 84 (ב) לפקודת הנזיקין, אלא לדעת השופט לא יכול היה נהג האוטובוס למנוע את התאונה כשנכנס הטנדר לנתיב נסיעתו ואפילו היתה מהירותו 40 קמ"ש בלבד, שהיא סבירה לכל הדעות, היתה זו תאונה בלתי נמנעת, ועל כן לא המהירות המופרזת גרמה לתאונה אלא רשלנות נהג הטנדר. ברם, קביעה זו של ביהמ"ש המחוזי לא היתה מבוססת על הראיות שהובאו. בניתוח הראיות עולה שאילו היה נהג האוטובוס מאיט את נסיעתו, היה הטנדר מספיק לעבור ללא פגיעה, ומכאן שלגבי נהג האוטובוס לא היתה מבוססת על הראיות שהובאו. בניתוח הראיות עולה שאילו היה נהג האוטובוס כשלא האיט את מהירותו, יש לראות את שני הנהגים כמעוולים משותפים. לעניין חלוקת האחריות - לנהג האוטובוס היתה זכות הדרך ונהג הטנדר חייב היה לעצור את רכבו, ובכל הנסיבות יש להטיל על נהג האוטובוס 20 אחוז מהאחריות ו-80 אחוז על נהג הטנדר.
(בפני השופטים : ח. כהן, אשר, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. מלצר למערערים, עו"ד ד. רפפורט למשיבים. 5.10.78).