ע.א. 169/77 - איזידור שוורץ ואליהו חברה לביטוח בע"מ נגד אריה ליברמן ואח'
*אחריות בתאונת דרכים עקב קלקול ברכב.
* כלל "הדבר מדבר בעד עצמו".
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 580/72 - הערעורים נדחו).
המערער נהג אופנוע שאליו היתה מחוברת צינה כאשר לפתע סטה האופנוע מדרכו עלה על המדרכה ופגע במשיב שהיה אז בן 10. המשיב ואביו תבעו פיצויים מנהג האופנוע ומחברת הביטוח שלו וביהמ"ש המחוזי חייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצויים של 190 אלף ל"י ו- 25 אלף ל"י הוצאות המשפט. בחקירה התברר שמתוך 4 הברגים שבהם היתה הצינה מחוברת לאופנוע השתחררו ונפלו שלשה ברגים קדמיים, הצינה נותקה מן החלק הקדמי של האופנוע וכך משכה אותו לעבר המדרכה והנהג לא הצליח להתגבר על המשיכה או לבלום את הרכב. הנהג הועמד לדין פלילי בעבירה על תקנות התעבורה הדנות בנהיגת רכב שמצבו אינו תקין. שופט השלום הרשיעו וציין כי העבירות הנדונות קובעות "אחריות מוחלטת" וכי "בעבירות מן הסוג הזה מוחזק הנאשם בחזקת רשלן", ומשהוכח המעשה עצמו היתה התביעה פטורה מלהביא ראיות נוספות או מיוחדות. לאחר שהוגשה תביעת הפיצויים לביהמ"ש המחוזי הסכימו בעלי הדין כי פסק הדין הפלילי והפרוטוקול יהוו ראיה בלעדית לנסיבות התאונה, וב"כ המערערים הודיע כי למרות הכרעת הדין בתיק הפלילי יטענו הנתבעים כי התאונה היתה בלתי נמנעת ואין לייחס כל רשלנות לנהג. ביהמ"ש המחוזי ציין אפשרות שהנהג התרשל בשלב הקודם לאירוע התאונה מכיון שלא וידא כי רכבו תקין וראוי לנוע בדרכים. השופט העיר כי חובת הזהירות הקבועה בתקנות התעבורה יש לה השפעה גם במשפט האזרחי שכן המחוקק מעלה את רמת הזהירות הדרושה לסטנדרט גבוה שאדם זהיר יצטרך להימנע לגמרי מן הפעולה אם אינו יכול להיות בטוח שיצליח לבצעה ללא תקלה. ההבדל בין המשפט הפלילי למשפט האזרחי הוא שבמשפט הפלילי אין הנאשם יכול להפריך את חזקת הרשלנות הנובעת מעבירה מוחלטת ואילו בתביעה האזרחית יכול והנתבע יפריך את החזקה אבל הנטל הזה של הוכחת העדר רשלנות רובץ על הנתבע ובענין דנא לא הרים הנתבע את הנטל. על מסקנת ביהמ"ש המחוזי מערערים המערערים וטענתם כי במשפט נזיקין מוטל הנטל לקיום רשלנות על התובע והעברתו לנהג הנתבע תתכן רק על סמך אחד משני טעמים: מכח סעיף 41 לפקודת הנזיקין של "הדבר מעיד על עצמו" ; או מכח הוראת סעיף 42 (ד) לפקודת הראיות שלפיה יש לראות את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט האזרחי. לדעת המערערים לא נתקיים אף אחד משני הטעמים האמורים. מאידך מערערים המשיבים על סכומי הפיצויים. ביהמ"ש העליון דחה את שני הערעורים:
א. לעניין הכלל של "הדבר מעיד על עצמו - הכלל חל על המצב שהיה בעת התאונה ובעניננו לא יכול היה נער בן 10 העומד על המדרכה לדעת מהן הסיבות שגרמו לתאונה. אין זה משנה שבמשך המשפט הובררו הנסיבות שגרמו את התאונה. על כן התקיים תנאי זה מתוך שלושת התנאים הנזכרים בסעיף 41, וביחס לשני התנאים האחרים לא היה קיומן מוטל בספק. משנתמלאו כל שלושת התנאים עברה החובה על הנהג לשכנע את ביהמ"ש שלא התרשל, הנהג לא הצליח בכך, ולכן נשארה בתוקפה המלא ההנחה של רשלנות מצד הנתבע.
ב. כדי למלא את חובת ההוכחה המוטלת על נתבע לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, עליו להראות ששום אשמה אינה נופלת עליו, וכאשר עלולים להיות גורמים שונים לאירוע אין הנתבע יוצא ידי חובתו כשהוא מראה שרק כמה מהם מתיישבים עם חוסר רשלנות מצידו, אלא עליו לשכנע את ביהמ"ש שאף אחד מהם אינו נגוע ברשלנות, קלקול פתאומי של כלי רכב אינו, כשלעצמו, הוכחה לתאונה בלתי נמנעת.
ג. גם בהסתמך על הוראות סעיף 42 (ד) לפקודת הראיות ניתן היה להעביר את החובה להוכיח היעדר רשלנות על הנתבע. אמנם מדובר בעבירות מוחלטות אך בהרשיעו את הנהג בעבירות שיוחסו לו הדגיש השופט שהעובר עבירות מסוגן מוחזק כרשלן והמחדל לנהוג לפי דרישת התקנות הינו מחדל רשלנות. כדי לשמור על שלום הציבור דורשות
תקנות התעבורה רמת התנהגות גבוהה ומי שנוהג ברכב חייב לשמור על תקינותו. בעידן שלנו כשמשתולל "הרצח בדרכים" ניתן לדרוש שנהגים יחזיקו את כלי רכבם במצב תקין ככל האפשר ולא יסכנו את הציבור ע"י קלקולי רכב "בלתי צפויים" כביכול. אם אין הנהג עצמו יודע לטפל ברכבו חייב הוא לגרום שהרכב יבדק בדיקה תקופתית ע"י מומחה, וכאן לא הובאו כל ראיות כי אכן נבדק הרכב בזמן כלשהו לפני התאונה.
ד. למעשה אפשר היה להגיע לאותה תוצאה גם בדרך אחרת. הלכה פסוקה היא שאין דרכו של רכב מנועי לעלות על מדרכה אם נהגו בו בזהירות, כלומר שעצם הסטיה מן הכביש למדרכה יוצרת הנחה של רשלנות מצד הנהג, ואם רצה לשלול הנחה זאת היה עליו להביא ראיות משכנעות.
ה. אשר לגובה הפיצויים - ביהמ"ש המחוזי פסק עבור כאב וסבל סכום של 40 אלף ל"י. מדובר בנער שרגלו נפגעה והפגיעה היתה רצינית של שבר בעצם הירך ופצע עמוק, הנער שכב כ- 3 חדשים בבית חולים ועבר ניתוחים שונים במקום הפגיעה, עדיין נשאר פצע שצריך לטפל בו והיו השתלות עור מספר פעמים, השבר בירך התחבר וגרם להארכת הרגל ב- 2 ס"מ, ועדיין נשארה לו צלקת מכאיבה ומכערת. אין ספק כי כל אלה גורמים לנער גם עתה סבל נפשי. הערכת סבלו של אדם במונחים של כסף הינה משימה קשה. כאן קבע ביהמ"ש את סכום הנזק כאמור ואם כי יתכן ששופט אחר היה קובע סכום גבוה יותר אין לומר שהסכום הוא נמוך עד כדי התערבות של ערכאת הערעור.
ו. באשר להפסדי השתכרות בעתיד התבסס השופט על הנכות הצמיתה של 22 וחצי אחוז כדי לקבוע את הפסד ההשתכרות. לצורך קביעת שיעור הנכות לקח המומחה הרפואי בחשבון גם את הצלקות המכערות את רגלו של המשיב. אין לקבל את טענת המערערים שלצורך הפסדי השתכרות אין להתחשב באותו שיעור נכות המתייחס לצלקות, שכן עובדה זו יכול ויהיה בה כדי לגרום להפחתה באפשרויות ההשתכרות של המשיב.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אשר עו"ד י. אלמוג למערערים, עו"ד ש. עידה למשיבים. 8.10.78).
ע.א. 33/77 - הרצל וארנה אשכנזי נגד גדעון פרידמן ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.א. 376/74 - הערעור נתקבל בחלקו)
שני המערערים, אב ובתו, נפגעו בתאונת דרכים והגישו תביעה לפיצויים נגד המשיבים. ביהמ"ש המחוזי קבע את אחריות המשיבים לתאונה ועל כך אין ערעור. הערעור של המערערים ושל המשיבים מתייחס לפריטים השונים של הפיצויים שנפסקו. ביהמ"ש העליון דחה את ערעור המשיבים וקיבל בחלקו את ערעור המערערים:
א. המערערת היתה כבת 13 בעת התאונה, היא סבלה מהפרעות נפשיות מסויימות ואלה הוחמרו עקב התאונה שבה היא סבלה מזעזוע מוח, ובנוסף לפגיעה הנפשית נגרם למערערת פצע במצח שהותיר אחריו צלקת מכערת. ביהמ"ש המחוזי פסק לה 7500 ל"י עבור כאב, סבל וכעור וכן 30 אלף ל"י בשל הפסד השתכרות בעתיד, שיגרם לה עקב החמרת בעיותיה הנפשיות והכיעור שבצלקת. היא טוענת כי הפיצוי עבור כאב וסבל וכיעור נמוך מדי והמשיבים טוענים כי נפסק לה סכום של 30 אלף ל"י עבור הפסד השתכרות שהוא גדול מדי והפיצוי הכולל בעד שני ראשי הנזק ביחד אין בו כדי לקפח את המערערת. טענה זו
נדחתה שכן ביהמ"ש המחוזי לא הפריז כשפסק 30 אלף ל"י בעד הפסד השתכרות בעתיד. לעומת זאת הסכום של 7500 ל"י אין בו כדי לפצות את המערערת עבור הסבל והכיעור שהתאונה גרמה לו. אין כל סיכוי לשפר את מראה הצלקת ואצל נערה בגיל כה צעיר הפגם במראה החיצוני אינו דבר של מה בכך. בנסיבות כאלה יש להעמיד את הפיצוי בראש נזיקין זה על 30 אלף ל"י.
ב. למערער נפסק פיצוי עבור הפסד פנסיה, סכום של 20 אלף ל"י. לפי חשבון שעשה השופט מגיע סכום ההפסד ל- 25 אלף ל"י, אך מכיון שבא כח המערער בסיכומיו דרש רק סכום של 20 אלף ל"י פסק השופט סכום זה בלבד. אין לקבל את טענת המערער שהשופט היה צריך לפסוק את מלוא הסכום שחישב. אמנם השופט עשה חשבון יותר גדול מזה שביקש המערער, אך החשבון מבוסס על אמדן בלבד ובנסיבות אלה, גם אם המערער לא יתפס על דרישתו בדברי הסיכום, אין יסוד לטענה שקביעת פיצוי של 20 אלף ל"י מקפחת את המערער.
ג. ביהמ"ש העריך את הפסד ההשתכרות בעתיד של המערער בסכום של 1,500 ל"י לחודש. ביהמ"ש קבע כי לולא התאונה יכול היה המערער להשתכר בשנת 1975 3,700 ל"י ובעת מתן פסק הדין יכול היה להגיע ל- 4000 ל"י ומכיון שלדעת השופט יכול המערער להשתכר 2,500 ל"י לחודש הרי ההפסד הוא 1,500 ל"י לחודש. כנגד קביעה זו טען המערער שתי טענות: כי מאז החישוב של 1975 ועד מועד פסה"ד עברו קרוב לשנתיים שבהן עלה השכר בממוצע כדי 70 אחוז; שלא צדק השופט כשהביא בחשבון בהערכת הפסדי השתכרות בעתיד את סירובו של המערער לעבור ניתוח נוסף כדי להפחית את הנזק. צודק המערער בטענותיו אלה. לעניין הניתוח הנוסף - אכן כלל ידוע הוא שהניזוק חייב לעשות את הדרוש לשם הפחתת הנזק, אך כאן מדובר בניתוח מסובך שבו אין להוציא מכלל אפשרות את הסכנה שהניתוח לא יצליח ומצבו של המערער יוחמר. בנסיבות אלה אין לזקוף לחובת המערער את סירובו לעבור את הניתוח. גם החישוב שעשה ביהמ"ש לעניין המשכורת שהמערער היה מגיע אליה בעת פסה"ד נמוך מדי, ולפי כל הנתונים ובהתחשב בכל הנסיבות יש לקבוע את סכום ההפסד החודשי ב-2000 ל"י.
(בפני השופטים : ח. כהן, י. כהן, אלון. החלטה - השופט י. כהן עו"ד לאור למערערים, עו"ד מלצר למשיבים. 5.10.78).
ע.א. 646/77 - יהודה לוי נגד אמיאל אברהם ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים - הערעור נתקבל בחלקו)
בתאונת דרכים שאירעה בירושלים נגרמו למערער נזקים, הן לגופו והן למונית שבבעלותו. האחריות לתאונה הוטלה על המשיבים שחוייבו לשלם למערער סכומי פיצויים שונים. המערער ערער נגד מיעוט הפיצויים וערעורו נתקבל בחלקו.
א. באשר לנזקים למונית הגיש המערער הערכת שמאים שהעריכו את הוצאות התיקונים בסך של כ-38 אלף ל"י וזאת לאחר שניכו ממחיר חלקי חילוף בלאי והשאלה היא אם יש לנכות משיעור הפיצויים את הבלאי האמור. ביהמ"ש המחוזי סבר שאכן כך ראוי לנהוג וביהמ"ש העליון אימץ החלטה זו. אילו לא ניתן היה להשיג חלקי חילוף משומשים במחירים נמוכים יותר והיה הכרח להשתמש בחלקי חילוף חדשים כי אז לא היה מקום לנכות את סכום הבלאי, אך דעת המומחים היתה כי ניתן להשיג חלקי חילוף משומשים. הכלל הוא כי הניזוק זכאי לכך שמצבו יוחזר לקדמותו ומשנפגעה המכונית זכאי המערער להוצאות שהוציא אך לאו דוקא לחלקים חדשים במקום החלקים הבלויים. אם סבר המערער שאין למצוא חלפים חדשים בשוק צריך היה להביא ראיות לכך.
ב. לאחר התאונה השכיר המערער את המספר הירוק שלו ואת התמורה שקיבל מההשכרה ניכה ביהמ"ש המחוזי מסכום הפיצוי על הפסד השתכרות, אך נתעוררה מחלוקת מאיזה תאריך השכיר המערער את המספר הירוק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההשכרה היתה מיד לאחר התאונה, אך כמסתבר טעה ביהמ"ש מבחינה עובדתית, בעדותו לא אמר המערער מתי השכיר את המספר, אך בתצהירו שנעשה בתשובה לשאלון המשיבים נאמר כי ההשכרה החלה בחודש מסויים, שהוא כ-9 חודשים לאחר התאונה. את השאלות עם תצהיר התשובה הגישו המשיבים לביהמ"ש ובכך הפך אותו בא כח המשיבים כראיה ואין הוא יכול לטעון כעת להיפוכו של דבר.
ג. אשר להפסד השתכרות בעתיד נקבעה למערער נכות בשיעור של 30 אחוז לצמיתות, אך אעפ"כ לא נקבע פיצוי בראש נזיקין זה, באשר ביהמ"ש סבר כי נכות זו אינה מגבילה את המערער בעבודתו. אכן, אחוזי הנכות הרפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן הכושר לבצע עבודה, ואולם העובדה שהמערער יכול עתה להמשיך לעבוד במונית אינה אומרת שהוא יוכל תמיד לעבוד, ואם כי מומו אינו מפריע לו להתפרנס ממקצועו אי אפשר לחזות מה צפוי במקצוע זה בעתיד. קיימת תמיד האפשרות התאורטית שמסיבה זו או אחרת יאלץ המערער לנטוש את מקצועו ובמקרה כזה עלול מומו להגביל אותו בבחירת מקצוע אחר. על כן יש לפסוק לו פיצוי גלובלי של 60 אלף ל"י בגין הפסד השתכרות.
ד. פסק הדין ניתן מפי השופט אשר, והשופטת בן פורת הוסיפה כי אין צורך להביע דעה אם יכול המערער להיבנות מתשובתו לשאלון, אפילו הוגשה התשובה כחלק מחומר הראיות של המשיב, שכן בעניננו המשיב הרוצה להוכיח שהמונית הושכרה הוא שצריך להסתמך על התצהיר ואז מתוכו עולה כי המספר הירוק הושכר רק ממועד מאוחר יותר.
ה. השופט ברק הוסיף כי בהערכת הפסד כושר ההשתכרות אין להסתפק בבחינת הפגיעה שנפגע הניזוק בכושרו לתפקיד במקצוע הנוכחי, אלא יש לבחון את הפגיעה שהוא נפגע בכושר השתכרותו בכלל ולקחת בחשבון את האפשרות שהניזוק יצטרך מטעם זה או אחר לעזוב את עבודתו הנוכחית, ובחיפוש אחר מקצוע אחר הוא עשוי להיפגע בשל מומו.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן-פורת, ברק. החלטה - השופט אשר עו"ד י. אריאל למערער, עו"ד א. שטיין למשיבים. 12.10.78).
=ע.א. 84/77 - אברהם הררי נגד עודד רז ומדינת ישראל
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
המערער חצה מעבר חצייה בשדרות הנשיא בבאר שבע בכביש דו מסלולי כשבכל מסלול שלושה נתיבים, ובין שני המסלולים אי תנועה ארוך. אורך המסלול שאותו חצה התובע הוא כתשעה מטר. התובע חצה את הכביש מימין לשמאל כוון נסיעת הרכב הצבאי שבו נהג המשיב כששלוש מכוניות נעו במהירות של 40-50 קמ"ש באותו כוון. התובע הספיק לעבור כמעט את כל מעבר החצייה באותו מסלול. בעוד שתי המכוניות שהיו סמוכות אליו האיטו נסיעתן הרי המכונית הצבאית בנתיב השלישי פגעה בו. המכונית שנעה בנתיב הימני היתה הקרובה ביותר למעבר החצייה, השנייה בנתיב השני היתה במרחק יותר גדול וזאת של המשיב בנתיב השלישי היתה מרוחקת יותר מהמעבר. כשהתגלה התובע לעיני הנתבע הוא לא הספיק לבלום ופגע בתובע. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערער חצה את הכביש מבלי להסתכל וללא תשומת לב לתנועה והיה מוסתר מעיניו של המשיב ע"י שתי המכוניות שנעו מימינו של המשיב, ובנסיבות אלה אין המשיב אחראי. לדעת ביהמ"ש המחוזי אם יוטל אשם של רשלנות על
המשיב, כי אז משמעות קביעה כזו תהיה הפסקת זרימתה של התנועה השוטפת בכבישים רבי נתיבים. הערעור על כך נתקבל. עפ"י תקנה 52 של תקנות התעבורה חייב נהג להאיט בהתקרבו למעבר חצייה כדי שיוכל, במידת הצורך, לעצור את רכבו אם תהיה צפוייה סכנה להולכי רגל. כלל זה בא להבטיח את שלומם של הולכי רגל וסותר את גישתו של השופט כאילו העיקר הוא להבטיח זרימת התנועה בכבישים רבי נתיבים. רצוי שהתנועה תזרום, אבל גם הולכי הרגל אינם משוללי זכויות בחצותם מעבר חצייה. אם כי גם הולך הרגל חייב לבדוק אם הדרך פנוייה כשהוא נכנס למעבר חצייה, הרי רק במקרים נדירים אפשר להאשים את הולך הרגל ברשלנות תורמת, וזאת למשל, כאשר הולך רגל יורד מן המדרכה למעבר חצייה כשכלי רכב כבר נמצא סמוך מאד למעבר ואין ביכולתו של הנהג לעצור. בעניננו המשיב לא ראה את המערער במעבר החצייה מפני ששתי מכוניות הסתירו את המערער וסיטואציה מעין זו אינה נדירה. במצב כזה חובה על הנהג לקחת בחשבון אפשרות שיצטרך לעצור ואם לא האיט נסיעתו הרי התרשל. המערער יכול היה להניח שנהג הרכב ינהג כך שהוא יוכל להשלים בשלום את חציית המעבר אחרי ששני כלי רכב אחרים האיטו מהירותם כדי לאפשר את החצייה. גם אם התרשל המערער כשחצה בלי להסתכל וללא תשומת לב לתנועה הרי אין כל קשר בין רשלנות זו לבין התאונה כי כאשר ירד מן המדרכה היה המשיב עדיין במרחק כזה ממעבר החצייה שיכול היה לתכנן את הנסיעה כך שלא יפגע במערער. עם זאת, לא הצליח המערער להוכיח נזקים כלשהם, וכל מה שנותר הוא לחייב את המשיבים לשלם למערער סכום של 3000 ל"י פיצוי על כאב וסבל וכן הוצאות המשפט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. מרש למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבים. 9.10.78).
ע.א. 195/78 - זאב פאר נגד תרזה פאר ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער חוייב בתשלום 3,400 ל"י מזונות עבור שתי בנותיו הקטינות כשביהמ"ש קבע שכל אחת מן השתיים זקוקה למחייתה ל-1,700 ל"י, ובנוסף לכך קבע ביהמ"ש שהאב צריך להשתתף בהוצאות החזקת הבית בסכום של 800 ל"י. כן קבע ביהמ"ש המחוזי שהאשה אינה זכאית למזונות מאחר שהיא משתכרת, אך היא זכאית לדמי טיפול עבור הילדים ואת סכום דמי הטיפול זקף כנגד חלקה של המשיבה בתשלום דמי המזונות של הילדים. ביהמ"ש חייב את הבעל בריבית לגבי התקופה מהמועד שבו צריך היה למעשה לשלם מזונות ולא ממועד פסק הדין. תוך כדי ברור התביעה עברה אחת הבנות להתגורר עם המערער וביהמ"ש לא הפחית בגין כך את מלוא התשלום של 1,700 ל"י כחלקה של הבת בסכום המזונות, אלא קבע כי הוצאות למחייתה של בת אחת גדולות יותר מאשר מחצית המזונות של שתי בנות שגרות יחד, ועל כן הפחית רק 1,300 ל"י מסכום המזונות האמור. הערעור נתקבל בחלקו וביהמ"ש העליון קבע: אין להתערב בממצאו של ביהמ"ש המחוזי באשר לסכום הדרוש לקטינות וצורכיהן; אין לנתק בין שיעור צורכי הקטינות והסכום שבו חייב המערער ובין תשלומי הביטוח הלאומי ואם קובע ביהמ"ש את הסכום שהקטינות צריכות ומחייב את האב במלוא הסכום יש לנכות מסכום זה את דמי הביטוח הלאומי; כיון שביהמ"ש לא קבע סכום מזונות גלובלי כולל עבור שתי הבנות אלא קבע 1700 ל"י עבור כל בת, ובנוסף לכך קבע את הוצאות הבית, הרי אם אחת הבנות עוברת לאב אין הצדקה לחייבו בתשלום העולה על זה אשר לפי דעת ביהמ"ש צריך היה לשלם עבור כל בת; אין מקום לחייב בריבית עבור המועד שלפני מתן פסק הדין אלא עבור הזמן שממתן פסק הדין במידה שלא שולמו דמי המזונות.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. קורץ למערער, עו"ד אדלשטיין למשיבות. 17.10.78).
ע.א. 395/78 - דוד כוכבי נגד אילן כוכבי ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
בני הזוג מסוכסכים ואינם גרים יחד. יש להם שלושה ילדים הנמצאים אצל האשה וביהמ"ש פסק מזונות בשנת 1967 כשאלה לא הוצמדו למדד יוקר המחייה. במשך הזמן הוגשו תביעות חוזרות ונשנות להעלאת דמי המזונות ובשנת 1976 עמדו דמי המזונות על 700 ל"י לחודש. אז הגישה האשה תביעה להגדלת המזונות וביהמ"ש המחוזי קבע סכום של 3100 ל"י לחודש החל באפריל 1978 כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחייה. המערער משרת שרות קבע בצה"ל ואילו האשה עבדה בבי"ס כעובדת נקיון בחצי משרה וביהמ"ש קבע כי הכנסות האשה מעבודתה לא יופחתו מדמי המזונות עד לשיעור של 1,200 ל"י לחודש כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחייה, דמי הביטוח הלאומי ישולמו, לפי פסק הדין לאשה. הערעור נדחה. המערער מתרעם על כך שבפסק הדין האחרון לא נקט ביהמ"ש בשיטת החישוב של ידות כפי שנפסק בהליך הראשון. ביהמ"ש העליון קבע כי בדיון השני לא היה ביהמ"ש קשור עוד לשיטת החישוב שננקטה בהליכים קודמים, לאחר שביהמ"ש הגיע למסקנה שחל שינוי בנסיבות המצדיק דיון חוזר. אכן, בבואו להעריך מחדש את הצרכים ואת שיעור ההכנסה יתן ביהמ"ש את דעתו לממצאים שנקבעו בהתדיינויות קודמות ולגישה שננקטה ע"י ביהמ"ש בהליך הראשון, אך אין יסוד לסברה כאילו שיטת החישוב היא בגדר "מעשה בית דין" ואם פסק בימ"ש בעבר שחלוקת הכנסה תהיה למספר פלוני של ידות אין הוא יכול לקבוע חלוקה חדשה של ידות או לזנוח את שיטת הידות. משהגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה שחל שינוי בנסיבות רשאי הוא לקבוע את שיטת החישוב שתשמש אותו מבלי שתהיה זיקה שבחובה לשיטה שננקטה בעבר.
לטענה שבית המשפט לא צריך היה בכלל לדון מחדש בקביעת המזונות - הנסיבות השתנו כי המזונות לא הוצמדו בעבר למדד יוקר המחייה והזמן שחלף הפך את הסכום כפי שנפסק בהליך הקודם לבלתי מציאותי לחלוטין, ובכך נתקיים התנאי המוקדם לדיון חוזר בשיעור המזונות. כמו כן צדק ביהמ"ש המחוזי כשהצמיד את מלוא המזונות למדד יוקר המחייה ולא רק חלק מדמי המזונות. המערער ערער גם על קביעת סכום של 3000 ל"י הוצאות בערכאה ראשונה וביהמ"ש העליון סירב להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש שפסק את ההוצאות.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד צ. שרעבי למערער, עו"ד א. שובל למשיבים. 12.10.78).
ע.א. 757/76 - אהוד דור ואח' נגד "ליטור" בע"מ ואח'
*דרישה כי מחסן ייכלל ב"רכוש המשותף" (הערעור נדחה).
המערערים קנו דירות בבית משותף שהקימה המשיבה, הבית טרם נרשם כבית משותף ובחוזים שבין המוכרת לקונים אין כל התייחסות למרתף שנבנה בבנין. עתה באו המערערים וביקשו בהמרצת פתיחה הצהרה כי בעת רישום הבית המשותף ירשם מרתף הבית כחלק מן הרכוש המשותף. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה. בגוף החוזה הותירה לעצמה המשיבה זכות להוציא חלקים מן הרכוש המשותף ולטענת המערערים לא הוציאה את המרתף מן הרכוש המשותף. ואמנם המרתף לא נכלל כלל ברכוש המשותף לא במפורש ולא מכללא ועל כן לא היה צורך להוציאו מכלל הרכוש המשותף, בחוזה אין הגדרה של רכוש משותף ועל כן יש לפנות לחוק המגדיר את הרכוש המשותף ובהתאם לחוק אין לומר כי המרתף נכלל במסגרת הרכוש המשותף. הלכה פסוקה היא שבעלי חוזה הרוצים להוציא דבר מכלל הרכוש המשותף כהגדרתו בחוק חייבים לעשות זאת בלשון מפורשת, ומאידך בעלי חוזה הרוצים להוסיף על הרכוש המשותף חייבים לעשות זאת בלשון מפורשת. מרתף הנועד לשמש יחידה שלמה ונפרדת אינו בגדר הרכוש המשותף ומי שרוצה להכניסו בתוך הרכוש המשותף צריך לעשות זאת בהתחייבות חוזית ברורה ומפורשת והתחייבות כזאת אין
בחוזים שבין המערערים לבין המשיבה. המערערים ביקשו גם הצהרה כי המשיבה לא תהיה רשאית להשתמש במרתף לצורכי מסחר, אך נתברר כי המשיבה קיבלה היתר מן הועדה המקומית לשימוש במרתף למטרת מסחר ואין ההיתר בטל מדעיקרא כטענת המערערים, שכן אין בשימוש האמור משום שימוש חורג.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. החלטה השופט ח. כהן. עוה"ד י. נאמן ור. שפרן למערערים, עו"ד א. גולדנברג למשיבות. 15.10.78).
ד.נ. 15/78 - גבריאלה לויט נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*דרכי שומה לתוספת מס (פסק הדין הקודם אושר ברוב דעות).
בערעור אזרחי 420/77 (תקציר סביר כרך י"ב עמ' 262) נדונה השאלה אם את תוספת המס לדירת מגורים הנמכרת במחציתה יש לקבוע לפי הסכום שמשלמים עבור אותה מחצית כאילו היא יחידה נפרדת, או יש לקבוע את תוספת המס כפי שצריך היה לשלמה על כל הדירה ולחייב בתשלום מחצית מהסכום שהיה מוטל על הדירה בשלמותה. שופטי הרוב אשר ובכור סברו כי יש לקבוע תחילה את תוספת המס לפי מחיר הדירה כולה ולאחר מכן לחייב את הקונה במחצית הסכום, ואילו השופטת בן פורת סברה כי יש לחייב לפי הסכום המשולם עבור מחצית הדירה באופן שתוספת המס נמוכה בהרבה מאשר הדרך שקבעו שופטי הרוב, בדיון הנוסף הצטרף השופט ויתקון לדעת השופטת בן פורת ואילו השופט י. כהן הצטרף לדעת הרוב ופסק הדין הקודם אושר.
(בפני השופטים : ויתקון, י. כהן, אשר, גב' בן פורת, בכור. עו"ד ר. לויט למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 9.10.78).
על"ע 8/77 - לשכת עורכי הדין נגד עו"ד פלוני
*חפיפת עונשי השעייה של עו"ד (הערעור נתקבל).
בפני בית הדין המשמעתי המחוזי הוגשו נגד המשיב 3 קובלנות, שבכל אחת מהן הואשם שקיבל על עצמו להעביר במרשם מקרקעין נכס של לקוח ושלא טיפל בענינים אלה כראוי ולמרות שעברו כבר 5 או 6 שנים עדיין לא ביצע את הפעולות. בית הדין המשמעתי הרשיע את המשיב באי מילוי חובתו כלפי הלקוח, אי שמירת כבוד המקצוע וביצוע מעשה שאינו הולם את המקצוע ודן אותו לתקופות השעייה של 6 חודשים, 6 חודשים ו- 9 חודשים. המשיב ערער בפני ביה"ד המשמעתי הארצי וזה קיבל את ערעורו על ההרשעה במקרה הראשון וזיכה אותו, ובאשר לשני המקרים האחרים קבע עונשי השעייה של 3 חודשים כשהתקופות חופפות. הערעור של הועד המחוזי נתקבל. בעניין הראשון ערך המשיב הסכם שבו מכר קבלן לפלוני דירה בבית משותף כששניהם היו לקוחותיו, ולפי הרישום של הבית המשותף הוצמד לדירה מחסן שהקבלן רצה לשמור לעצמו ואילו הדיירים האחרים התנגדו לכך ועל כן לא בוצעה ההעברה. ביה"ד הארצי סבר כי אין להאשים את המשיב בכך שהצדדים לחוזה לא יכלו למלא את החוזה, אך ביהמ"ש העליון קיבל את דעת ביה"ד המחוזי שהמשיב ידע את מצב הרישום וצריך היה להזהיר את הקונה כי קיים סיכון שהרישום יעוכב. אשר לעונש - אין סמכות לבית הדין להטיל עונשי השעייה חופפים. אם סובר ביה"ד המשמעתי כי עונש מצטבר יהיה רב מדי צריך הוא לצמצם את העונשים לגבי כל עבירה ועבירה אך מכל מקום אין הוא מוסמך להטיל עונשים חופפים. במקרה הנדון החליט ביהמ"ש העליון להטיל עונש של 4 חודשי השעייה בגין המקרה הראשון ועל כל אחת מיתר העבירות חודש השעייה באופן שבסך הכל תהיה ההשעייה ל-6 חודשים.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. פכטר למערערת, המשיב לעצמו. 5.10.78).
בר"ע 192/78 - רוי מרט ואח' נגד טרנס וורלד טנקרס אינק
*הגשת ראיות בע"פ להוכחת חוזה ביטוח (בקשת רשות ערעור-הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי בחיפה תלויה ועומדת תביעת המבקשים נגד בעלי האניה המשיבה לשיפוי הנזק שנגרם, לטענתם, לבעלי מטען שהיו מבוטחים ע"י המבקשים, הם טוענים כי בהיותם מבטחים פיצו את בעלי המטען על הנזק וכעת הם מבקשים מאת האניה המובילה את השבת הסכום ששילמו. במהלך הדיון נתעוררה שאלה אם אמנם ביטחו המבקשים את בעלי המטען ולהוכחת הביטוח המציאו המבקשים לביהמ"ש המחוזי צילומים של תעודות ביטוח. דא עקא, על גבי שתי התעודות נאמר כי שמות המבטחים נרשמו מעבר לדף, והצילומים שהוגשו לא כללו את הצד השני של הדף. בנסיבות אלה ביקשו המבקשים להוכיח את זהות המבטחים בעדות בע"פ, ביהמ"ש המחוזי פסל את העדות והבקשה לרשות ערעור נדחתה. עפ"י סעיף 2 לחוק הביטוח העותומני חוזה ביטוח צריך מסמך בכתב, אבל המסמך דרוש לצורכי הוכחת החוזה בלבד ולא לצורך קיומו. ניתן איפוא לומר כי דרישת הכתב היא כאמור בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית וראשית ראיה דיה ואם ראשית הראיה בנמצא מותר להעיד עדים להשלמת ההוכחה. אולם בענין דנא אין בחומר שהוגש טענה כי במקור של המסמכים הושמטו, אם בטעות ואם בדרך אחרת, שמות המבטחים כאמור בעמוד הראשון של התעודות. אילו נשמעה מפי המבקשות טענה כזו לא מן הנמנע שעל פי העקרונות הנוהגים לגבי סעיף 80 היתה העדות בע"פ לשם השלמת הראיה בכתב כשרה. ברם, המבקשים הגישו את צילומי התעודות בלי העמוד השני ואין הסבר על שום מה הושמט העמוד השני. נוכח ההפניה אל הרשימה שבעמוד השני מן הראוי להעמיד את המבקשים בחזקה כי העמוד השני אכן מכיל את שמות המבטחים ואם כך הדבר אין הם רשאים להגיש מקצת המסמך ולבקש להוכיח בדיבור פה את החסר. על כן בדין נפסלה העדות בע"פ.
(בפני : הנשיא זוסמן. עו"ד י. גילאור למבקשות, עו"ד ר. נבט למשיבה. 10.10.78).
ב.ש. 280/78 - מדינת ישראל נגד פייסל בן עאדל טוויקי
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב הואשם יחד עם 4 אחרים בביצוע רצח בכוונה תחילה והדיון במשפט החל בספטמבר 1977 ונמשך מעל ל- 60 ישיבות. ביולי 1978 דן נשיא ביהמ"ש העליון בבקשת המדינה להאריך את מעצר חמשת הנאשמים והחליט להאריך את המעצר עד יום 30.9.78 בהוסיפו "אך יהיה הדבר ברור שאם ביהמ"ש לא יוציא עד אז את פסק דינו לא תהיה הארכה נוספת". ביום 29.9.78 ניתנה הכרעת הדין והנאשמים הורשעו בעבירת רצח. 4 מן הנאשמים נדונו למאסר עולם כעונש חובה. אך המשיב הוא קטין ופרקליטו ביקש לקבל תסקיר של קצין מבחן לפני שיגור עונשו. ביהמ"ש ציווה על הגשת תסקיר וציווה להאריך את מעצרו של המשיב ב-7 ימים כדי לאפשר למדינה לבקש מביהמ"ש העליון הארכת מעצרו. בקשת המדינה נתקבלה וביהמ"ש העליון החליט להאריך את המעצר. לביהמ"ש המחוזי לא היתה סמכות להאריך את המעצר ב-7 ימים, ולאחר שעברה שנה מאז הגשת כתב האישום והמשפט טרם הסתיים יכול רק ביהמ"ש העליון להאריך את המעצר. ובאשר לביהמ"ש העליון, ניתנת לו סמכות להאריך ולחזור ולהאריך את המעצר, וגם אם הארכת המעצר ע"י ביהמ"ש המחוזי נעשתה ללא סמכות אין זה מונע מביהמ"ש העליון להורות על מעצרו החדש של המערער. הרי זה מקרה טיפוסי שבו יש הצדקה להארכת המעצר וקשה להעלות על הדעת שביהמ"ש העליון יתן ידו לאפשרות של סיכול עשיית משפט ע"י שחרור המערער לאחר שהורשע בעבירת רצח.
(בפני : השופט בכור. 5.10.78).
ב.ש. 287/78 - מדינת ישראל נגד עדנאן וחתאתם חמד
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המדינה הגישה כתב אישום נגד שני המשיבים בגין החזקת כמות של קרוב ל-5 ק"ג חשיש וביקשה לעצור את המשיבים עד לבירור דינם, ביהמ"ש המחוזי ציווה לשחררם בערובה וערר המדינה נתקבל. העבירה בה נאשמו המשיבים היא חמורה והכמות של הסם שהחזיקו היא כמות מסחרית בקנה מידה רציני. עבירות מסוג זה הפכו לאחת הבעיות החמורות של המדינה בעניני פנים. למשיבים יש גם הרשעות קודמות לא מעטות והמשיב השני נמלט כבר 6 פעמים ממשמורת חוקית. אמנם בשלב זה המשיבים הם עדיין בחזקת חפים מפשע ואין למהר בהארכת מעצרים של נאשמים, אך מאידך יש מקרים שענינו של הציבור חייב לגבור על זכותו של האזרח להתהלך חופשי עד להכרעת דינו וזהו ללא ספק אחד ממקרים אלה. המשיבים מואשמים בהחזקת הסם ולא בסחר בסמים, אבל הכמות היא גדולה ביותר וכמות כזו אינה מצביעה על החזקה לשימוש עצמי.
(בפני: השופט בכור 6.10.78).
=ב.ש. 259/78 - דוד שם טוב נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה. (הערר נדחה).
בטביעת האצבע של העורר אשר נמצאה על שבר זכוכית של חלון הראוה שנפרץ, יחד עם תגובתו של העורר כשנחקר במשטרה, ישנה ראיה לכאורה במידה שהצדיקה את מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו במשפט שהוגש.
(בפני : מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ברגר למבקש, עו"ד ד. גורני למשיבה. 17.10.78).
ב.ש. 273/78 - אטיאס יוסף נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה. (הערר נדחה).
העורר הואשם בשני אישומים: אישום של מכירת סם שמשקלו כ- 18 גרם תמורת 750 ל"י, ואישום שני שכעבור חודש וחצי מביצוע העבירה הראשונה שוב החזיק סם מסוכן בדירתו. אחרי ביצוע העבירה הראשונה לא נעצר העורר שכן עד התביעה הראשי הוא שוטר שתפקידו ללכוד סוחרי סמים והמשטרה התכוונה שלא לגלות את זהותו. העורר נעצר בעת שנמצא הסם בדירתו בפעם השניה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו. הערר על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי התחשב בין היתר עם כמות הסם ועם הרשעותיו הקודמות הרבות של העורר, ויחד עם זאת ניתנה רשות לבקש עיון מחדש אם המשפט לא ישמע תוך חודש וחצי. תוך חודש וחצי כאמור התחיל משפטו של העורר וביהמ"ש היה מוכן לקבוע ישיבה נוספת קרובה אך העורר ביקש דחייה כי פרקליטו נמצא בחו"ל. עתה טוען הפרקליט שיש לנהוג במקרה דנא כמו בשני מקרים אחרים שבהם שוחררו הנאשמים, אך אין המקרה דומה לאחרים. באחד המקרים היה מדובר בהחזקת כמות קטנה של כ- 6 גר' חשיש וגם שם עבר זמן של שלושה חודשים מביצוע העבירה ועד למעצר אך שם לא עבר אותו נאשם כל עבירה נוספת במשך הזמן עד למעצרו. כמו כן העורר הוא בעל הרשעות רבות בעבירות מסוגים שונים. העובדה שעבר זמן של מספר שבועות או חודשים בין ביצוע העבירה לבין המעצר כאשר המשטרה סירבה לבצע את המעצר כדי לא לגלות את זהותו של השוטר אינה יכולה לגרום כשלעצמה לשחרורו של העורר. כנגד העובדה של עיכוב המעצר יש לשקול בחומרה עבירה של סחר בסם מסוכן.
(בפני : מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ברדוגו למבקש, עו"ד ד. גורני למשיבה. 7.10.78).
ב.ש. 301/78 - שליקו מיכאשוילי נגד פרקליטות המדינה
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המבקש נאשם בגניבת שק דואר בעת שעבד כסבל בשדה התעופה בלוד, כאשר לפי הרישומים הכיל השק מטען יקר ערך. ביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. העבירה שבה מואשם המבקש, ואשר לגביה יש
ראיות לכאורה, היא פשע חמור שהמחוקק קבע לגביה עונש מכסימאלי של 15 שנות מאסר. לכאורה היה המבקש חלק מחבורה מאורגנת שפעלה ושחבריה לא נתגלו עד היום. לנוכח חומרת העבירה ומעורבותו, לכאורה, של המבקש בגניבה מאורגנת, אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני : השופט שמגר. עו"ד קאזיס למבקש, עו"ד גורני למשיבה. 13.11.78). ב.ש. 304/78 - מדינת ישראל נגד אביגדור מקיאס
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשטרה הפעילה סוכן חשאי בתוך חוגים החשודים בסחר בסמים, והלה גילה אנשים שונים העוסקים בסם. כדי לא לגלות את זהותו עוכבו המעצרים במשך כחודשיים. לאחר שהשוטר הספיק לגלות מספר חשודים בוצעו המעצרים ובכללם נעצר המשיב שמכר לשוטר בשתי עיסקאות 2 ו- 2 וחצי גרם חשיש. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורו של המשיב בערובה והערר על כך נתקבל. הסחר בסמים הוא בתהליך של התפשטות והתרחבות והנזק הבריאותי והחברתי בגין הצריכה של סמים הולך וגובר. המסחר בסם איננו רק עיסוק טפילי המנתק את העוסק בו מן התפקוד החברתי ומשלב אותו בחיי הפשע, אלא גם גורם להרחבת הפשיעה כאשר גדל מספר הצרכנים התלוי בסם מסוכן. כאשר ביהמ"ש בא לדון בבקשת מעצר כגון זו חייב הוא לתת דעתו גם לכך שהפעלת תחנות הסחר בסמים מושתתת על העסקתם של אנשים כמו המשיב ואין חשיבות מכרעת לכמות שנמכרה במסגרת עיסקה פלונית. מסחר קימעונאי מתנהל בכמויות קטנות, אך על הסכנה יש ללמוד לא מן כמות הנמכרת במועד מסויים אלא מן המכפלה של כמויות הנובעת מעצם העיסוק במסחר בסמים. השיקולים שיש לתת עליהם את הדעת במקרה כגון זה אינם רק חומרת התופעה אלא גם המשמעות המעשית. פלוני המוכר סם קיבל אותו מידי ספק אלמוני והוא מהווה חלק משרשרת העוסקים בפעולה והחזרתם לחופשי של אלה שנתפסו לפני שנתנו דינם יוצר סיכון מוחשי שימשיכו בקשריהם עם מפעיליהם במסחר. אין לייחס חשיבות לעובדה שעברו חודשיים מעת ביצוע העבירה ועד המעצר. יש הבדל בין מקרה שבו מתגלה עבירה והעבריין נחקר אך משוחרר לאחר מכן בערובה שאז אין הכרח להחזירו למעצר עד תום תהליכים הפליליים, ובין מקרה שבו יודעת המשטרה על ביצוע העבירה אך הדבר עדיין נעלם מידיעתו של העבריין עצמו, ומן הרגע שבו נודע לו שמעלליו נתגלו יש לעצרו ולזמן שחלף מעת שהידיעה הגיעה למשטרה לראשונה יש חשיבות משנית בלבד.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ש. רבין לעוררת, עו"ד ר. בסן למשיב. 10.11.78). ב.ש. 298/78 - שרלי אלקיים נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר שחרר בערובה את הנאשם האחר שהואשם יחד עם העורר. לנוכח חומרת העבירה המיוחסת לנאשם השני העולה פי כמה על זו של העורר לא היה מקום לשחררו בערובה. ע"י שחרור זה נטע ביהמ"ש בלבו של העורר הרגשה של קיפוח, ואולם אין להתעלם מן העובדה שלכאורה יש נגד העורר ראיות המסבכות אותו בעבירת פריצה ובשימוש ברכב ללא רשות הבעלים. מאחר שהוא בעל הרשעות קודמות מרובות, וביניהן אחת שדינה הוכרע יום או יומיים לפני המעשה נושא כתב האישום, אין להתערב בצו המעצר.
(בפני : הנשיא זוסמן. עו"ד ע. בכר לעורר, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 6.11.78).
ב.ש. 293/78 - מדינת ישראל נגד אורי בן דוד
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המשיב הואשם בקבלת רכוש גנוב ביודעין שהושג בדרך של פשע, בהחזקת רכוש גנוב ונשיאתו ובהחזקת רימוני רסס. ביהמ"ש המחוזי סירב לעצור את
המשיב עד תום ההליכים והערר על כך נדחה. העבירות המיוחסות למשיב הן חמורות, ובעיקר העבירה של החזקת רימוני רסס שנגנבו מצה"ל בנוכחות המערער, ולגירסת התביעה המשיב הוא חבר בכנופייה מסוכנת שהתארגנה לביצוע מעשי עבירה. מאידך, המשיב עודנו חייל ובהמלצת היחידה שבו הוא משרת נאמר כי הוא חייל ממושמע וצייתן וממלא תפקידו ביעילות. כן הוא עומד להתחתן בימים אלה. לאור כל האמור אין לומר כי שחרור המשיב בערובה יהווה סכנה לציבור במידה שיש בה כדי להתגבר על זכותו להלך חופשי עד להרשעתו.
(בפני : השופט בכור. 20.10.78).
ב.ש. 292/78 - היועץ המשפטי לממשלה נגד יעיש ביטון
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של קשירת קשר לבצע פשעים, בביצוע מעשה שוד, ובשבעה מקרים של התפרצות וגניבה. הואשמו עוד מספר נאשמים בביצוע העבירות יחד עם המשיב במקומות שונים בארץ כשביצוע חלק מן העבירות היה מלווה באלימות. המדינה ביקשה להאריך את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ביהמ"ש דחה את הבקשה והערר נתקבל. למשיב אין הרשעות קודמות, אך מאידך הואשם במספר עבירות רב ובמיוחד יש לציין את עבירת השוד שבוצעה עם שימוש באלימות. לפי כתב האישום היה למשיב חלק ממשי בביצוע העבירות, ובעבירת השוד נהג במכונית בה נסעו הנאשמים בביצוע העבירה. אמנם המשיב הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, אבל אופי העבירות ומספרן מצביעים על חומרה יתירה, וזהו מקרה שבו ניתן לומר שהעניין הציבורי חייב להתגבר על זכותו של האזרח להתהלך חופשי כל עוד לא הורשע בדין.
(בפני : השופט בכור. 20.10.78).
ב.ש. 161/78 - מדינת ישראל נגד אברהם ונורית גל
*העברת דיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי בנצרת תובענה בה ביקשו סעד הצהרתי נגד המבקשת לגבי בנין שיש להקימו בירושלים. המבקשת כפרה בסמכותו המקומית של ביהמ"ש המחוזי בנצרת בטענה שהתובענה היא תובענה שבמקרקעין שיש להביאה בפני ביהמ"ש של המקום בו נמצא הנכס. ביהמ"ש המחוזי סירב לדחות את התובענה מחוסר סמכות של ביהמ"ש המקומי בנצרת וכן סירב להעבירה לביהמ"ש בירושלים, והוא עשה כן הואיל והמדינה הודיעה לו שהיא עומדת לפנות לנשיא ביהמ"ש העליון לשינוי מקום הדיון. בכך נתפסה המבקשת לכלל טעות. הסמכות לשנות את מקום הדיון לפי סעיף 36 לחוק בתי המשפט נתונה בידי נשיא ביהמ"ש העליון, כאשר העניין הובא בפני בימ"ש מוסמך, אלא שמטעמי נוחיות או מטעמים אחרים מבקשים לברר את התובענה במקום אחר. ברם אין סעיף 36 משמש מנגנון לתיקון הליכים שהוגשו לבימ"ש חסר סמכות, ובכך דן סעיף 37 לחוק בתי המשפט שלפיו ביהמ"ש שאליו הוגשה התובענה, אם הוא חסר סמכות, עליו לקבוע איזהו ביהמ"ש המוסמך לדון בעניין, ולאותו בימ"ש יעביר את התובענה. על כן על ביהמ"ש המחוזי היה להחליט בטענת המדינה שאין לו סמכות מקומית. אגב, לאחר מכן החליטה המדינה לכפור גם בסמכות הענינית של ביהמ"ש המחוזי בטענה שהעניין חייב להתברר בביהמ"ש השלום. אילו נתקבלה הבקשה להעביר את הדיון מביהמ"ש בנצרת לביהמ"ש המחוזי בירושלים חייב היה בימ"ש זה לדון בתובענה מכח סעיף 36 לחוק בתי המשפט, וטענת המדינה שמקום הדיון הוא בימ"ש השלום לא יכלה להישמע.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד גב' ליבנה למבקשת, עוה"ד א. רצ'בסקי וגל למשיבים. 14.11.78).
ב.ש. 290/78 - יואל חמני נגד הסנה בע"מ ואח'
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
המשיבים מספר 2 הגישו תביעה לפיצויי נזיקין נגד המבקש והמשיבה הראשונה (חברת הביטוח) וביהמ"ש המחוזי נתן פסק דין חלקי כי חברת הביטוח אינה חבה על פי הפוליסה שהוצאה למכונית שבה נהג המבקש. המבקש החליט לערער על פסה"ד אך בא כוחו סבר שמדובר בהחלטה אחרת והגיש בקשה לרשות ערעור. נשיא ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה לרשות ערעור בקובעו כי מדובר בפס"ד שיש עליו ערעור בזכות, ובינתיים חלף המועד להגשת הערעור. עתה ביקש המבקש הארכת המועד להגשת הערעור ובקשתו נדחתה. כאשר עורך דין מסופק אם מדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת, יטיב לעשות אם יגיש גם בקשה לרשות לערער וגם ערעור בזכות ובכך יובטח לו שלא יפסיד את זכותו. לגופו של עניין, ספקותיו של בא כח המבקש אין להם על מה לסמוך. מדובר בפסק דין חלקי של ביהמ"ש לגבי התביעה נגד אחד מן הנתבעים, חברת הביטוח, ולגביה הסתיים בכך בירור המחלוקת שהובאה בפני ביהמ"ש. פס"ד חלקי זה מהווה פס"ד שעליו מערערים בזכות. כך שלא היה כאן כל ספק, אלא טעות שבחוק של עוה"ד, וטעות מעין זו אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק להארכת המועד.
(בפני : הרשם ברטוב. 13.11.78).
בר"ע 206/78 - פניציה בע"מ ואח' נגד מנחם הלר ואח'
*טענת הודאה והדחה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בתצהיר הנתבעים שהפך כתב הגנה קיימת כפירה מפורשת בחוב וצדק ביהמ"ש המחוזי כי על התובע להתחיל בהבאת ראיותיו. הטענה שמישהו אחר חב לתובע איננה טענה של הודאה והדחה המעבירה לנתבע את החובה להתחיל בהבאת ראיותיו.
(בפני : הנשיא זוסמן. עו"ד צ. יפה למבקשים, עו"ד א. אשר למשיבים. 24.11.78).
בג"צ 414/78 - ארוין זלץ נגד משרד האוצר
*פירוש סעיף 5 בחוק נכי רדיפות הנאצים (העתירה נדחתה).
העותר הוכר כנכה עפ"י חוק נכי רדיפות הנאצים והמחלוקת בינו לבין רשויות האוצר הינה על פירוש סעיף 5 לחוק נכי רדיפות הנאצים. לפי סעיף זה מי שמוחזק על חשבון רשות צבורית במוסד לנכים יוקטן התגמול שהוא זכאי לו לפי החוק האמור ב- 75 אחוז לאחר תקופה מסויימת של החזקתו במוסד וכל עוד הוא מוחזק בו. העותר היה מוחזק במשך תקופות שונות בבי"ח ממשלתי לפני שהוכרה זכאותו עפ"י חוק נכי רדיפות הנאצים, וכאשר הוכרה זכאותו כבר לא היה מאושפז. המדינה צריכה היתה לשלם לו רטרואקטיבית עבור כמה שנים וביקשה לנכות את 75 האחוזים כאמור, עבור אותן תקופות בעבר שהיה מאושפז. טענת העותר היתה כי לא ניתן לנכות מן התגמולים אלא כאשר הזכאי מאושפז במוסד ואילו אם כבר איננו מאושפז אין לנכות מהתגמולים סכום כלשהו גם אם אלה משולמים עבור תקופות בעבר שבהן היה הזכאי מאושפז במוסד. העתירה נדחתה וביהמ"ש העליון הבהיר כי הניכוי בא לבטא את רצונו של המחוקק כי יהיה מעין החזר הוצאות שהוצאו על חשבון הציבור ואין משמעות למועד התשלום בפועל בהקשר זה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. שומסקי לעותר, עו"ד מ. שרד למשיב. 17.10.78).
=ע.פ. 181/78 - דניאל נחמיאס נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (מסחר בחשיש) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של החזקת חשיש וסחר בו כאשר מכר לשוטר, שתפקידו היה ללכוד סוחרי סמים, בשתי הזדמנויות,
כמויות של חשיש, פעם 2,6 גרם ופעם 109,6 גרם, המערער נדון לשלוש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. עברו של המערער לא היה נקי מהרשעות קודמות וזמן קצר בלבד לפני ביצוע העבירות נשוא הערעור הורשע המערער בין היתר בעבירה של שוד. הכמות שנמכרה לפי האישום השני היא כמות ניכרת ואם כי נראה כי המערער אינו מן הסוחרים הגדולים בסם, גם אין לראות בו "בורג קטן". מפיצים כמו המערער הזה יש להם תפקיד בסחר בסם מסוכן, שאילמלא הוא גם הסוחרים הגדולים לא היו יכולים לעסוק במסחרם המסכן את בריאות הציבור. כמו כן, לאחר ההרשעה דנא, נדון המערער על עבירת סמים נוספת בנסיון לסחור בסמים ושם הוטל עליו עונש של שנת מאסר אחת חופף לעונש נשוא הערעור דנא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. עו"ד ר. בסן למערער, עו"ד ד. שפי למשיב. 15.10.78).
ע.פ. 284/78 - דוד ברינה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של פריצה ובעבירה של גניבה ונדון בגין כל אחת מן העבירות ל-9 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של 18 חודשים כשכל תקופות המאסר מצטברות. המערער טוען שעונש זה הוא חמור מדי בהתחשב במצב משפחתו אך ערעורו נדחה. למערער שורה של הרשעות קודמות מאותו סוג ובכל המקרים הקודמים נהגו אתו בתי המשפט בקולא מפתיעה. הוא ביצע את שתי העבירות נשוא ערעור זה זמן לא רב אחרי שהוטלו עליו 18 חודשי מאסר על תנאי ואין לומר שביהמ"ש המחוזי החמיר יתר על המידה עם המערער.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. 12.10.78).
ע.פ. 449/78 - אליקו שמילשווילי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-4 עבירות של התפרצות וגניבה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר עונש של שנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המאסר שנגזר על המערער אינו קטן אך אין לומר שביהמ"ש החמיר יתר על המידה עם המערער. למערער שורה של הרשעות קודמות מאותו סוג שבהן הורשע כאן, ונדון לפני כשנתיים ל- 15 חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשי מאסר על תנאי וזמן קצר לאחר שריצה את עונשו ביצע תוך שבוע אחד 4 התפרצויות. המערער שעלה ארצה בשנת 1973 נשוי ואב לשתי בנות, אך סיבה זו כבר נלקחה בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. 19.10.78).
ע.פ. 389/78 - נסים בן אלי יפרח נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (גניבה ע"י שוטר מכס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שימש כשוטר מכס בלוד ובזמן מלוי תפקידו גנב בהזדמנות אחת 5 כיסאות מתקפלים של אגף המכס ששויים כ-450 ל"י, במקרה אחר פרץ למזנון בית המכס וגנב משם קפה וסוכר בערך של כ-200 ל"י וכן פנקסים של תלושי קנייה מוזלים לעובדי מנהלת הנמל ותנור חימום חשמלי. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנה אחת מאסר בפועל והערעור על כך נדחה. הנסיבות המקילות הן: המערער הוא אב לחמשה ילדים ואשתו נמצאת בחודשי הריונה האחרונים, אין לו הרשעות קודמות, עקב העבירות איבד את משרתו. כל אלה הובאו בחשבון ע"י בימ"ש המחוזי בגזר הדין. מאידך הנסיבה המחייבת להחמיר בדין הינה שהמערער ביצע את עבירותיו בעת מילוי תפקיד של שוטר מכס, עבירה שהעונש המירבי עליה הוא 10
שנות מאסר. בכל הנסיבות אין לומר שביהמ"ש המחוזי החמיר יתר על המידה עם המערער. (בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 9.10.78).
ע.פ. 85/78 - משה וידל נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בשתי עבירות לפי סעיף 12א' סיפא לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מירמה סחיטה ועושק) ונדון ל-5 שנות מאסר שמהן 3 שנים וחצי מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. השופט המחוזי האמין למתלונן כי המערער כפה עליו באיומים ללכת ולחפש אדם מסויים על מנת שהמערער יוכל להיפרע ממנו והחיפוש וההליכה הם בגדר מעשה כמשמעותו בסעיף 12א' הנ"ל. מעדותו של המתלונן יכול היה השופט להסיק כי המתלונן שמע איומים שהיה בהם כדי להניעו לעשות מעשה וכן כי המתלונן עשה את המעשה תחת רושם האיומים הללו.
אשר לגזר הדין - ביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה. למערער אמנם הרשעות קודמות רבות ומגוונות, אך העבירה הנוכחית אינה נמנית על אותן העבירות של סחיטות ואיומים שהפכו למכת המדינה. בעניין שלפנינו נשמעו האיומים ונעשתה הסחיטה בחוג אינטימי כביכול של שותפים לעבירות ולא היתה לעבירה כל אספקט ציבורי. גם הרקע של העבירות של המערער, שסבור היה כי נעשה לו עוול עשוי לשמש נסיבה מקילה. בכל הנסיבות די בכך אם עונש המאסר בפועל יועמד על שנתיים והיתרה תהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, אלון. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד ד. שפי למשיב. 4.10.78).
ע.פ. 317/78 - אלכסנדר צ'אק נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (פריצה)
(הערעור לעניין העונש נתקבל). המערער הורשע בעבירה של פריצה לדירה וקבלת רכוש גנוב ביודעין שהושג בפריצה ונדון לשנה אחת מאסר בפועל וקנס של 10 אלפים ל"י וכן הפעיל ביהמ"ש המחוזי שני עונשי מאסר על תנאי של חודש ושל 6 חודשים שיהיו חופפים את המאסר החדש. ביהמ"ש המחוזי הטעים כי התרשם מתסקיר שרות המבחן כי קיימים סיכויים טובים לשיקומו של המערער שהתחיל לעבוד בעסק משפחתי והוסיף כי אילולא היה קשור בהוראות החוק המחייבות אותו להפעיל את המאסרים על תנאי היה עושה נסיון נוסף לתת למערער להוכיח כי אמנם סר מדרכו הקודמת. הערעור נתקבל. מתברר כי ביהמ"ש המחוזי שגה בהפעילו את שני המאסרים על תנאי שכן אלה הוטלו על המערער או הוארכו לאחר ביצוע העבירות נשוא ערעור זה ובעת ביצועם לא היו תלויים מעל למערער. אי לכך לא היו עונשי המאסר על תנאי בני הפעלה ויש לבטל את הפעלתם. לגופו של עניין רואים שביהמ"ש המחוזי סבר שאפשר לתת למערער סיכוי להוכיח את עצמו, ומשהתברר כי לא היה מקום להפעלת המאסרים על תנאי, ולאחר שנראה כי תהליך השיקום נמשך בצורה מוצלחת ניתן לשנות את גזר הדין באופן שעונש המאסר של שנה אחת יהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 12.10.78).