תקציר סביר כרך י"ג חוברת 6

ע.פ. 261/78 שלמה קטיני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בסחר בסמים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 430/77 - הערעור נדחה).

המערער הוא בעל בית קפה בירושלים. באחד הערבים ביקר במקום שוטר שהתחפש לאיש החברה השולית הצורך סמים, המערער התיישב לידו ותוך כדי שיחה הגיעו למקום אנשים שביקשו לקנות סם, ולאחר ששאל את השוטר אם גם הוא רוצה סם ונענה בחיוב, יצא המערער החוצה והביא את הסם. כעבור כחודשיים, כאשר השוטר סיים את פעולתו המוסוית בין עבריינים, נעצר המערער והועמד לדין. ביהמ"ש המחוזי הרשיעו בסחר בסםמסוכן ודן אותו לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי ל-3 שנים מהן שנתיים מצטברות, באופן שעל המערער לרצות 4 שנים מאסר. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בדברי השוטר ודחה את גירסת המערער. הערעור על כך נדחה.

א. לטענה כי אין לראות במערער אלא מתווך המסייע בידי קוני הסמים ובכך אין משום מעשה עבירה, כפי שנפסק בשני פסקי דין בעבר - ראשית, המערער מכר את הסם לאיש המשטרה ולא ניתן כלל לראות במערער מתווך אלא סוחר. זאת ועוד, גם אילו היה מתווך הרי בינתיים תוקן החוק בשנת 1971 ובמצב המשפטי החדש גם מתווך בסחר בסמים עובר עבירה פלילית.
ב. ביהמ"ש יכול היה לתת אמון בעדותו של השוטר ואין לקבל את טענות הסניגור נגד מתן אמון זה. לטענה כי המשטרה לא גילתה לסניגור את כל דוחות הפעולה של השוטר בקשר לאותה פרשה ואף הסתירה הקלטה שנערכה בעת שיחה בין המערער שהיה כבר עצור במשטרה לבין השוטר שהוכנס לתאו - הטענות בעניין היעדרם של דו"חות פעולה נוספים של השוטר לא באו לידי ביטוי בביהמ"ש דלמטה ואין יודעים אם היו דו"חות כאלה ואם לאו. אין גם לקבל את הטענה כי היתה כוונה להסתיר את ההקלטה שהרי נפל בה שיבוש בנסיבות טכניות, וזאת לפי עדותו של עד שהובא מטעם הסנגוריה דוקא. אין ממש בדרישה לשמוע עתה ראיות נוספות בעניין ההקלטה שכן היה סיפק בידי הסנגוריה, בביהמ"ש דלמטה, לאסוף נתונים על הצד הטכני של בעיית ההקלטה ואין לפתוח עתה מחדש נושא זה. ברם, בכל מקרה לא יהיה בכך כדי לספק חומר ראיות בקשר לעבירה הנדונה, שהרי לא ניתן לתקן את השיבוש בהקלטה יהיה מקורה ככל שיהיה.
ג. אין לקבל את הטענות נגד האוטנטיות של הסם שנבדק במעבדה. לפי עדות אחת נארז הסם ע"י העד, הוחתם בחותמת שעווה והמעטפה נחתמה בראשי תיבות ונרשם על גביה שם המערער, ועד אחר העיד כי מעטפה נושאת חותמת וחתימה כאמור נמסרה לידיו לבדיקה, ודי בכך.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - הובאו תעודות של מנהל מרכז ירושלמי בדבר טיפול גמילה של המערער, אך אין בכך כדי להקל בעונשו. לחובתו של המערער רשימת הרשעות ארוכה וכאשר עבר את העבירה הנדונה היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי לתקופה ארוכה וכן יש לו הרשעה קודמת בעבירות סם. בנסיבות אלה אין בהתקדמותו של טיפול הגמילה כשלעצמו כדי להפחית מחומרת המעשה. המערער מנסה להיגמל מן השימוש בסם, אך מספק אותו לאחרים ומסייע להתפתחותה של אותה רעה חולה ממנה הוא מנסה להשתחרר. אי לכך אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. ברדוגו למערער, עו"ד גב' מ' ברנשטיין למשיבה. 26.10.78)

ע.א. 707/76 דינה צארום נגד צפורה גורן ואח'

*קיום צוואה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.ע. 3401/75 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

אמה של המערערת (להלן המנוחה) עשתה צוואה ב-8.1.74 ובה צוותה את כל רכושה לבתה המערערת ומינתה את המערערת כמנהלת העזבון. בינתיים הוכרזה המערערת כפסולת דין וב-30.6.74 עשתה המנוחה צוואה אחרת הזהה בכל הפרטים לצוואה הקודמת, אלא שבמקום המערערת מונה עו"ד בן חרוץ למנהל עזבון. למחרת היום נפטרה המנוחה. כאשר עשתה את הצוואה היתה המנוחה מאושפזת בבית חולים וסבלה זמן רב ממחלה ממארת. השינוי בקביעת מנהל העזבון נבע מתוך החשש פן יסרב ביהמ"ש לאשר את מינוי המערערת לאחר שהוכרזה כפסולת דין. הצוואה השנייה הוכנה ע"י עו"ד בן חרוץ ונמסרה למערערת, זו לקחה את המסמך לעו"ד אופנהיים שעשה בה "שיפוצים" ולשם חתימת הצוואה נסעה המערערת יחד עם שני עורכי הדין לבית החולים. עו"ד אופנהיים ועוד עד חתמו בתור עדים על הצוואה. עו"ד בן חרוץ העיד שאינו זוכר אם קרא את הצוואה באוזני המנוחה, אך עו"ד אופנהיים העיד שעו"ד בן חרוץ קרא את הצוואה בפני המנוחה וכן העיד כי לפני שהחתים את המנוחה פנה לרופא ביה"ח ווידא שהמנוחה מסוגלת להבין טיבה של צוואה, כשביקשה המערערת לקיים את הצוואה השנייה התנגדו לכך המשיבים ובכללם אחותה של המערערת וביהמ"ש המחוזי סירב ליתן צו קיום צוואה. ביהמ"ש המחוזי העיר כי הוא מתייחס בזהירות לעדויות המערערת ועו"ד בן חרוץ וכן לעדותו של עו"ד אופנהיים. אשר לעדות הרופא בדבר צלילות דעתה של המצווה אומר השופט כי העדות היא כללית מדי ולא ברור לו אם ניתן לבסס על דברי העד קביעה כי המנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה. לבסוף, פסל השופט את הצוואה באשר המערערת לקחה חלק פעיל בעריכתה ועל כן נתפסת הצוואה ברשתו של סעיף 35 לחוק הירושה. ביהמ"ש העליון, ברוב דעות הנשיא זוסמן והשופטי. כהן כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא לנדוי, החליט לקבל את הערעור.
הנשיא זוסמן (דעת הרוב):
א. היום עומדת צוואתו של אדם שאינה לוקה בפגם שבצורה בחזקת כשרות, והמתנגד לקיומה עליו הראיה. בזה שונה הדין עכשיו מן הדין שהיה נוהג לפי פקודת הירושה.
ב. צדק השופט שיש להתייחס בזהירות לעדות המערערת ועו"ד בן חרוץ ובייחוד כשמדובר בצוואה אבל השופט לא פירט מה פגם גילה בעדותו של עו"ד אופנהיים. הוא הועסק בתפקיד של פרקליט ולא היה לו כל עניין אישי בצוואה.
ג אכן, המנוחה היתה חולה במחלת הסרטן ונפטרה למחרת יום עשיית הצוואה ומכאן שהגיעה לשלב מתקדם של המחלה באותו יום, אך בנוהג שבעולם דוקא במצב כזה נוהג אדם לערוך צוואה, וביהמ"ש לא יפסול את תוקפה מפאת מחלתו של אדם כל עוד דעתו של המצווה היתה צלולה והוא הבין מה שהוא עושה. על צלילות דעתה של המנוחה העיד הרופא שדיבר כמה פעמים עם החולה, וביום עריכת הצוואה שאל אותה מה רצונה והיא אמרה שהיא כותבת הכול לבתה. אין לומר על עדות כזו שהיתה כללית מדי. נכון כי יכול והאדם מתמצא בענינים פשוטים מעניני יום יום, אך לא יהיה במצב נפשי ושכלי לשקול הגורמים הנוגעים לעשיית צוואה, ואולם הרופא היה ער לצורך להשתכנע כי החולה מסוגלת לעשות צוואה, ועל כן שאל אותה מהי עושה והיא ענתה שהיא מצווה הכל לבתה. ד. נראה כי הנימוק היחיד לפסילת הצוואה היה שהמערערת לקחה חלק פעיל בעריכתה כאמור בסעיף 35 לחוק הירושה. גם בנימוק זה אין לתמוך. הוראת סעיף 35 יש לפרש באופן דווקני ולא על דרך ההרחבה. "החלק הפעיל" שמייחסים למערערת שהלכה לשני עורכי דין והורתה להם להכין את המסמך. כבר נפסק כי שליח כזה שנשלח ע"י מצווה חולה לעו"ד להכין צוואה אינו בגדר הפסולים בשל כך מלרשת, אך כאן התרשם ביהמ"ש
שהמורישה לא נתנה כלל הוראות לערוך את הצוואה. ואכן, לא היתה ראיה שהמערערת נשלחה ע"י המצווה לעו"ד ואין לומר שהיא היתה שליח מטעם המצווה. אולם, עובדה אחרת שקולה כנגד החשד שמא הצוואה אינה משקפת נכונה את רצונה של המצווה, והיא שכששה חודשים לפני כן כבר עשתה המניחה צוואה לטובת המערערת ומכאן ראיה חותכת שהרעיון לזכות את המערערת בעזבון לא נשתל בלבה ע"י המערערת בימיה האחרונים של המצווה.
מ"מ הנשיא לנדוי (דעת מיעוט):
ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היתה כל עדות שהמנוחה נתנה הוראות לערוך צוואה חדשה והיתה זו יוזמת המערערת. בקביעה עובדתית זו אין להתערב ועל כן מן ההכרח לפסול את הצוואה כנאמר בסעיף 35 לחוק הירושה. העובדה שהמנוחה עשתה צוואה קודמת והרעיון לזכות את המערערת גם בצוואה החדשה לא הושתל בלבה של המנוחה ע"י המערערת לא יכולה לרפא את הפגם של הצוואה. ראשית, אין יודעים מה יהא על הצוואה הראשונה אם תובא לאישור ביהמ"ש: ושנית, אין זה חשוב מתי וכיצד החליטה המנוחה לזכות את המערערת כיורשת יחידה לעניין עילת הבטלות שבסעיף 35. עילת הבטלות היא שהצוואה הנדונה מזכה את מי שערך אותה ואין נפקא מינה אם עוד לפני עריכתה התכוונה המצווה לזכות את מי שערך את הצוואה או נטל חלק בעריכתה. נכון שיש לפרש את סעיף 35 פירוש דווקני אבל הסעיף בחוק קיים בתור הוראה מחייבת, ומכיון שהוא נוגע לתוקף הצוואה והוא קובע מפורשות שמי שמשתתף בעריכת הצוואה לא יהיה לו חלק בה, הרי שאין דרך אלא לפסול את הצוואה.

(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן. החלטה - הנשיא זוסמן עו"ד צ. יעקובי למערערת, עו"ד טורבוביץ למשיבים. 8.10.78).

ע.א. 170/77 ארגון משתכני מפעל פקדון לשכון 1969 ואח' נגד משרד השכון ואח'

*סמכות ענינית בתביעה לקבלת מקרקעין עפ"י הסכם לרכישת זכויות חכירה.
* פס"ד הצהרתי נגד המדינה במקום צו ביצוע בעין.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 1011/76 - הערעור נדחה תוך הסתייגות מהחלטת ביהמ"ש המחוזי).

בסוף 1969 פירסם משרד השיכון הצעה לציבור להצטרף למפעל פקדון לשיכון 1969, המצטרפים נדרשו לשלם סכומים שונים ותמורת זאת הובטחה להם בניית דירות מדורגות למסירה בחכירה וכן הובטחה משכנתא עד 40 אחוז ממחיר עלות הדירה. המערערים שילמו את התשלומים כנדרש ולטענתם מפר משרד השיכון את התחייבויותיו. המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי בתובענה בדרך המרצה. בגוף הבקשה נאמר כי ביהמ"ש מתבקש לצוות על המשיבים לבנות עבור המבקשים דירות מדורגות בהתאם להתחייבות המשיב ולחילופין לאפשר למבקשים לבנות לעצמם את הדירות וכן להצהיר על זכות המבקשים לקבל משכנתא בגובה של 40 אחוז מעלות בניית הדירות. כנגד זה, בסוף הבקשה מתבקש ביהמ"ש לצוות על המשיבים לבנות את הדירות ולצוות על המשיב לאפשר למבקשים לקבל 40 אחוז משכנתא ממחיר עלות הדירה, באופן שהסעד המבוקש בתחילת הבקשה והסעד המבוקש בסוף הבקשה איננו זהה. לאחר מכן נוכחו המערערים כי מדובר בבקשה למתן צו עשה נגד המדינה ואז ביקשו לתקן את התובענה ולהוסיף כי "כן יתבקש ביהמ"ש להצהיר כי הדירות נשוא ההסכמים... צריכות להיות דירות מדורגות...". ביהמ"ש נעתר לבקשת התיקון ולאחר מכן ביקשו המשיבים לדחות על הסף את התביעה ונימוקיהם : שהסמכות העניינית היא לבימ"ש השלום ; שאין ביהמ"ש מוסמך לתת צו עשה נגד המדינה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה הראשונה, אך קיבל את הטענה השנייה כי אין סמכות לביהמ"ש לתת צו עשה נגד המדינה וכי הבקשה לסעד הצהרתי היא מסווה שקוף לצו ביצוע בעין. על כך הערעור.

א. צודקים המשיבים בטענת חוסר הסמכות. התביעה העיקרית היא לקבל מקרקעין עפ"י הסכם לרכישת זכויות חכירה, ולו לתקופה ממושכת, וזו תביעה שהיא בסמכות בימ"ש השלום. הבקשה הנוספת לרשום את החכירה במשרד ספרי האחוזה היא טפל לעיקר שהוא קבלת המקרקעין בחכירה. גם הסעד המבוקש בעניין ההלואה הוא דבר הנובע מהזכות העיקרית לקבל את החכירה ובמובן זה הינו טפל לעיקר.
ב. בשאלה אם זכאי תובע לבקש סעד הצהרתי בלבד כאשר תביעתו מופנית נגד המדינה במקרה שבו יכול היה לזכות בצו עשה נגד נתבע אחר - התשובה היא חיובית ולא צדק ביהמ"ש בדחותו את התובענה מן הטעם שהסעד ההצהרתי המבוקש הינו מסווה בלבד לסעד של ביצוע בעין. אכן, סעד הצהרתי כי הדירות נשוא ההסכמים צריכות להיות דירות מדורגות, ללא צו עשה נגד המדינה, אינו מחייב את המדינה לתת למערערים את הדירות שהם מבקשים, אבל סעד הצהרתי כזה יכול לשמש עזר בעל משקל למערערים לקבל את המגיע להם מן המדינה עפ"י ההסכם. אין למנוע מן האזרח את המעט שניתן לעשות כדי לעזור לו, כל עוד לא תתבטל ההוראה המונעת מתן צו עשה נגד המדינה בגין הפרת התחייבות חוזית על ידה.
ג. התוצאה היא, למעשה, שבית המשפט המחוזי צריך היה לשקול אם להעביר את העניין לבימ"ש השלום כמצוות סעיף 37 לחוק בתי המשפט, ונשאלת השאלה אם ביהמ"ש העליון יעשה כן כעת. בדרך כלל היה ביהמ"ש העליון עושה זאת, אבל כאן קיימות נסיבות מיוחדות והן : ישנה אי התאמה בין המבוקש בתחילת הבקשה לבין המבוקש בסופה, הסעד ההצהרתי המבוקש הוא בנוסף לסעד של צו עשה ועל כן גם בהעברה לבימ"ש השלום צריך יהיה למחוק חלק לא מבוטל מן הבקשות, ויהיה צורך בתיקונים ובטלאים נוספים. בנסיבות אלה יש למחוק את התובענה ולאפשר למערערים להגיש תביעה חדשה לבימ"ש השלום שתהיה מנוסחת כראוי כדי שהיא תדון לגופה ותוכרע.

(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור עו"ד ח. הס למערערים, עוה"ד פ. אלבק וי. באום למשיבים. 4.10.78).

ע.א. 300/77 דליה רוזנר ואח' נגד בניני ט.ל.מ. בע"מ

*תשלום פיצוי מוסכם עקב הפרת הסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בת.א. 699/75 - הערעור נתקבל).

(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופטת בן פורת

ביום 12.8.74 נחתמו הסכמים בין הצדדים שלפיהם התחייבו המערערים למכור ולהעביר לקונה בספרי האחוזה מקרקעין מסויימים עד ליום 1.10.74. התמורה נקבעה לסכום של 450 אלף ל"י, מחצית המחיר שולמה בעת חתימת ההסכם ואת החצי השני התחייבה המשיבה לסלק בשני תשלומים : 120 אלף ל"י ביום 11.9.74 ו-105 אלף ל"י (להלן היתרה) ביום 1.10.74 עם מסירת החזקה ורישום הנכס בטאבו. היתרה לא סולקה במועדה וביום 11.74.ד שילמה הקונה על חשבון היתרה 0ד אלף ל"י, והמוכרים קיבלו תשלום זה תוך שמירה על מלוא זכויותיהם. משלא שולם העודף בסך 35 אלף ל"י הגישו המוכרים תביעה לחייב את הקונה לסלק את העודף ולשלם פיצויים קבועים מראש בסך 75 אלף ל"י בשל הפרת ההסכמים. היתרה סולקה וההעברה בוצעה ביולי 1975. באשר לפיצויים קבע ביהמ"ש, לפי ראות עיניו, שסכום של 75 אלף ל"י אינו עומד "ביחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מן ההפרה". לדעתו הסכום נקבע בגין הפרה שלמה ומלאה ולא
חלקית בלבד. לפיכך קבע ביהמ"ש פיצוי בסכום של 25 אלף ל"י שהוא שליש מן הפיצוי שנקבע וזאת משום שלא עוכב כל המחיר שהוא למעלה מ-400 אלף ל"י. הערעור נתקבל וביהמ"ש קבע:

א. מתוך עיון בהסכם, ובעיקר בסעיף הדן בפיצוי, עולה כי הפיצוי של 75 אלף ל"י נועד גם למקרה שאחד התשלומים לא יפרע במועדו. נאמר במפורש בהסכם כי אי תשלום במועד הקבוע יחשב להפרה יסודית מצד הקונה, ומכאן שגם אי תשלום "במועד" (לשון יחיד) נחשב להפרה יסודית. להלן נאמר בהסכם כי אם הקונה יפר את ההסכם יהיה המוכר רשאי לחלט את סכום הפיצויים האמור ואילו בחר המוכר לבטל את ההסכם, כפי שרשאי היה לעשות מחמת אי פרעון התשלום האחרון במועד, לא היתה כל מניעה שיחלט את הפיצוי המוסכם במלואו, והדעת נותנת שאותה כוונה גלומה גם למקרה שהמוכר יעדיף לא לבטל את ההסכם אלא לדרוש פיצויים מוסכמים מראש.
ב. סעיף 15(א) בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קובע "הסכימו ... מראש על שיעורפיצויים יהיו הפיצויים כמוסכם ללא הוכחת נזק... אולם רשאי ביהמ"ש להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש.,." בתור כלל יש איפוא לכבד את רצון הצדדים והפחתת הפיצוי מותרת רק במקרה חריג שבו מצא ביהמ"ש היעדר כל יחס סביר כאמור. המילה "כל" באה לציין שהתערבותו של ביהמ"ש בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה וכל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו.
ג. ממצאו של השופט באשר ליחס הסביר שבין הנזק ובין הפיצוי חייב כרגיל להיות מושתת על חומר ראיות, שכן אין הוא "מן המפורסמות" שאינן צריכות ראיה, פרט למקרה נדיר בו היעדר סבירות בולט לעין על פני הדברים. לא כזהו המקרה שבפנינו. על כן חייבת היתה הקונה להוכיח שאין יחס סביר כאמור ואת זאת היא לא עשתה. יש והראיות נמצאות בדברי העדים או במוצגים אך בעניננו העיד המוכר שהוא חשש מפיחות המטבע ועל כן נקבע הפיצוי בסכום של 75 אלף ל"י, וחששו הנטען גם התאמת שכן בוצע בשנת 1974 פיחות בשיעור גבוה. כנות חששותיו של התובע מתחזקת ע"י אופי העיסקה הקרובה למכר במזומנים יותר מאשר למכר בתשלומים, סילוק חצי המחיר במקום והחצי השני בשני תשלומים בתוך חודש אחד. מכל מקום, אין התובע נושא בנטל ההוכחה של ציפיה סבירה אלא הנתבע הוא שצריך להוכיח היעדר ציפיה כזו.
ד. ביהמ"ש העיר אגב כך כי אפילו הוכח "חוסר כל יחס" עדיין עומד הסכם הפיצויים על תילו ורק שיעורו מופחת עד כדי יצירת יחס סביר, כך שההפחתה צריכה להיעשות על דרך הצימצום ולא ביד נדיבה, ויש להביא בחשבון לצורך קביעת הסכום כל חשש אפשרי ולו גם דחוק שעשוי היה לקונן בלבו של מתקשר סביר בעת כריתת החוזה. בפסיקת ריבית גרידא על עיכוב הכסף, כפי שנפסק באחד מפסקי הדין של ביהמ"ש המחוזי שצוטט, לא די.
ה. המשיבה הגישה תביעה שכנגד על סכום של כ-650 אלף ל"י וביהמ"ש המחוזי קבע כי התביעה שכנגד היתה חסרת כל שחר ונועדה רק להבהיל את המוכר ועל כן דחה את התביעה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה בהוצאות בסכום של 5 אלפים ל"י בגין תביעת המערערים ו-5 אלפים ל"י עקב הגשת התביעה שכנגד וביהמ"ש העליון החליט להגדיל את סכום ההוצאות. באשר לתביעה הראשית הרי משהועלה סכום הפיצוי יש להעלות גם את סכום שכר הטירחה. באשר לתביעה שכנגד - שכר טירחה בסכום של 5 אלפים ל"י נופל בהרבה מן התעריף המינימלי המהווה קנה מידה מנחה בפסיקת הוצאות. בימ"ש היושב בדין צריך להיות מודרך ע"י העיקרון שבדרך כלל "ש לפסוק הוצאות בסכום שימנע
חסרון כיס מן הצד הזוכה. גם העובדה שהתביעה שכנגד היתה חסרת כל בסיס היא בגדר ניצול לרעה של הליכי ביהמ"ש והדבר צריך להשתקף בסכום ההוצאות. אי לכך נקבע שכר הטירחה בשתי הערכאות בסכום של 35 אלף ל"י.
(עו"ד מ. קניאל למערערים, עו"ד ז. הרטבי למשיבה. 5.11.78).

ע.א. 47/78 חלקה... בגוש... בע"מ נגד ראובן בן אפרים

*פירוק חברה מטעמי צדק ויושר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1855/77 - הערעור נדחה).

בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי

החברה המערערת התאגדה במאי 1961 ומטרותיה העיקריות לפי התזכיר הן : לרכוש את החלקה... בגוש... ולרשמה על שם החברה ; לבנות על המגרש הנ"ל בנינים ולנהלם או למכרם או להשכירם. שטח החלקה למעלה מ-12 דונם, באיזור עירוני של הרצליה נטוע פרדס המניב פירות. ביולי 1961 העבירו מיסדי החברה את זכויותיהם בחברה למשיב ולאחר חיים טוביס ע"י הקצאת מניות ואלה נעשו גם מנהלי החברה. בינואר 1962 נערך הסכם חדש בין המשיב לבין טוביס שלפיו מכר המשיב לטוביס שני דונם משטח הקרקע ובכך הפך טוביס לבעל שני שליש בהון החברה. בהסכם שבין השניים נאמר כי המשיב מוכר לטוביס את הקרקע ומקבל עבורה תמורה פלונית וכדי לבצע את השינוי בבעלות יוקצו מניות שישקפו את השינוי בבעלות. במשך כל השנים ניהלו השניים את החברה ושררו ביניהם יחסי אמון וכל אחד קיבל את חלקו היחסי מהכנסות הפרדס. בשנת 1975 נפטר טוביס ואלמנתו ירשה את מניותיו בחברה. עד עתה לא נעשה דבר למימוש המטרה של החברה לניצול השטח להקמת בנינים וביוני 1976 ביקש המשיב מטוביס לממש זכויותיו בקרקע ע"י פירוק החברה. היא סירבה לפרק את החברה והציעה למשיב למכור לה את מניותיו. הוא סירב לעשות כן בטענה כי המחיר העשוי להתקבל עבור חלקו במניות נופל מהמחיר הריאלי של הקרקע. הוא הציע להגיש תוכנית מפורטת לבניה על השטח אך הדבר לא בוצע. באוגוסט 1977 הגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי בקשה לפירוק החברה ולאחר מכן כונסה ע"י טוביס אסיפה כללית של החברה ובו החליטה הגברת טוביס, בעלת הרוב של מניות השליטה, כי יתמנה מנהל אחד בלבד בחברה וכי היא תהיה המנהלת היחידה. ביהמ"ש המחוזי החליט להורות על פירוק החברה מטעמי צדק ויושר לפי סעיף 148 (ז) לפקודת החברות. ביהמ"ש קבע כי לאור השינויים בחברה, דהיינו פטירת השותף השני, גילו הקשיש של המבקש, אי קיום התשתית של החברה שהיתה להקים מבנים, העובדה שהחברה נוהלה כשותפות ברכוש בלבד, וחוסר אמון בין בעלי המניות יש לפרק את החברה. על כך הערעור.

א. הלכת "מעין שותפות" פותחה באנגליה לגבי חברות מסחריות שמהותן הכלכלית היא שותפות עיסקית בין בעלי המניות. לגבי חברות כאלה הקישו בתי המשפט מדיני השותפות המחייבים את השותפים ליחסי אמון הדדי ביניהם. ברם, אין להשתמש שימוש מיכני מדי בדיני השותפות לצורך דיון בבקשת פירוק מטעמי צדק ויושר. החברה דנא איננה חברה עיסקית, ניהול עסקיה מצומצם לפיקוח על עיבוד הפרדס ועל כן לא קיים כאן אותו צורך ביחסי אימון הדרושים לניהול יום יומי של חברה עיסקית. אף אין כאן הרס התשתית, כי החברה ממשיכה להיות מה שהיתה בעבר.
ב. השאלה האמיתית השנוייה במחלוקת בין בעלי המניות היא אם כבר בא הזמן למימוש הנכס ובשאלה זו הדין עם המשיב. החברה הוקמה בשעתו כדי לחסוך במס שבח מקרקעין בעת העברת הקרקע שהיתה בבעלותם המשותפת של מיסדי החברה, ואילמלא רצונם זה של המיסדים היו מוסיפים להיות בעלים משותפים בקרקע וכך היו ,מעבירים את הקרקע לטוביס ולמשיב. הדבר ברור גם מן ההסכם שעשו ביניהם טוביס והמשיב בינואר 1962
שבו דובר במפורש על מכירת הקרקע. גם המחוקק הכיר במציאות הכלכלית שמאחורי חברות "גוש, חלקה" כאלה, כאשר נתן להן פעמיים הזדמנות להתאים את המצב המשפטי למציאות, ע"י העברת הנכס אל בעלי המניות בחברה ללא תשלום אגרות. ואכן, המשיב הציע לגברת טוביס לפעול בהתאם לחוק זה אך היא לא נענתה להצעה.
ג. כלל גדול הוא בדיני מקרקעין שבעל משותף יכול לבקש את פירוק השיתוף בכל עת, ובעניננו ניתן היה ליישב את חילוקי הדעות בדרך פשוטה כי גודל השטח של החלקה מאפשר לחלק אותה ע"י פירוק השיתוף מרצון. המשיב אמנם יכול למכור את מניותיו בחברה, אבל לא ישיג עבורן את המחיר המלא וסירוב הגברת טוביס להסכים לפתרון סביר כאמור, מצביע על כך שיש צדק בטענת המשיב כי כוונתה להכריח אותו למכור את חלקו. יש להוסיף לכך את השינוי שגברת טוביס עשתה במספר המנהלים ושמינתה את עצמה כמנהלת יחידה והדבר מעיד על הרצון להפטר לחלוטין מכל השפעה של המשיב על החברה. בנסיבות העניין הרי היא מנצלת שלא כהוגן את העובדה, ששיתוף רגיל במקרקעין קיבל כאן צורה של חברת מניות מסיבה פיסקלית גרידא. אם שותפים בעסק הפכו את עיסקם מרצונם לחברת מניות, לא יתעלם ביהמ"ש מן המציאות הכלכלית החדשה שביקשו ליצור בזה, ולא יחיל באופן מכני את דיני השותפות העיסקית, כאשר אחד מבעלי המניות מבקש לפרק את החברה, כי השותפים קיבלו על עצמם את דיני החברות. אבל כשמדובר בשותפות ברכוש והפיכת השותפות לחברה כתכסיס בלבד ללא כוונה לשנות את היחסים הקניניים בין השותפים אז שונה הדבר.
(עו"ד פ. מעוז למערערת, עו"ד א. וירניק למשיב. 17.11.78).

ע.פ. 487/78 - טמיר אבו מנסור נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (גניבה ממעביד)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער עבד במפעל לייצור מצברים בראשון לציון ובאחד הערבים פתח את שער המפעל וגנב מתוכו 22 מצברים וסחורה אחרת בשווי כולל של כ- 12 אלף ל"י. השלל הועמס על מונית והובל לכיוון עזה אך במחסום ארז נתגלתה הגניבה. המערער נדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה, לאור נסיבותיה של העבירה אין לומר שהעונש מופרז לחומרה.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 26.10.78).

ע.פ. 377/78 - האשם דאוד נגד מדינת ישראל.

*הרשעה בנסיון לגרום חבלה חמורה(הערעור נדחה).

המערער הועסק כעובד ארעי בחברת קוקה קולה ובאחד הימים ניגש למשאית וחתך באולר את צינורית נוזל הבלמים שבה. לאחר מעשה סיפר לעד מוגדי אבדול חמיד כי עשה כן כדי שיהודי יעלה למכונית וינהג בה ויהרג או יפגע. העד סיפר מיד על המקרה ומעשה החבלה נתגלה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגרימת חבלה לרכוש ונסיון לגרום לחבלה חמורה ודן אותו לשנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור נדחה. לעניין ההרשעה - ביהמ"ש האמין לעד עבדול תמיד ויכול היה לקבל את עדותו. אין יסוד לטענה כאילו עבדול חמיד היה שותפו לעבירה של המערער או מעורב בדבר העבירה שעדותו טעונה סיוע. נהפוך הוא, העד התרעם על
המעשה שבוצע והתלונן עליו באופן מיידי ועל כן לא ניתן לייחס לו מעורבות כלשהי במעשה. לטענה כי על התביעה היה להוכיח את הכוונה הפלילית של המערער לגרום לחבלה חמורה - ביהמ"ש יכול היה ללמוד על כוונתו של המערער מתוך דברים מפורשים שאותם השמיע באזני עבדול חמיד ובכך יצאה התביעה ידי חובת ההוכחה שהיתה מוטלת עליה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה . השופט שמגר. עו"ד ע. טהה למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 26.10.78).

ע.פ. 193/78 - חאלד עבאס ואמנון כהן נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (גניבת נשק מצה"ל)(הערעור נדחה).

ארבעה נאשמים הורשעו בעבירות שונות בגין השתתפותם בפרשה של גניבת נשק מן הצבא ומכירתו לאנשים שונים. אמנון כהן, נדון ל-8 שנים מאסר וכן למאסר שנה אחת עבור שתי עבירות אחרות וביהמ"ש המחוזי הורה שבסך הכל ירצה מאסר בפועל של 6 שנים, וחאלד עבאס נדון לשנתיים ותשעה חודשים מאסר בפועל. הערעור של חאלד עבאס ואמנון כהן נדחה. עפ"י בקשת עבאס שידל כהן שני חיילים להשיג עבור עבאס נשק מן הצבא תמורת תשלום לחיילים ואלה גנבו כמויות שונות של נשק שנמסר לכהן וזה מכר אותו לאחד הנאשמים. בנוסף לכך, הפגיש כהן את עבאס עם אחד משני החיילים הנ"ל וכתוצאה מכך פרץ החייל בסיוע הנאשמים האחרים למחסן נשק וגנב נשק שנמכר לעבאס. ביחד עברו תחת ידו של כהן עשרה תת מקלעים עוזי וכלי נשק אחרים. כהן הוא בן 21 והתסקיר של שרות המבחן לא היה שלילי במיוחד. נאמר כי כהן הוא חלש אופי, נתון להשפעה שלילית וזקוק להדרכה ולפיקוח. לכהן הרשעות קודמות בעבירות של גניבה והתנהגות פרועה אך הפעם נדון לראשונה למאסר. אין לקבל את הטענה בדבר אחידות העונשים שכן תפקידו של כהן בפרשה לא היה שולי והיה זה הוא שהדיח את החיילים לגנוב נשק מן הצבא בעד בצע כסף. לגופו של עניין, העבירות שביצע כהן יש בהן תומרה יתירה ושני החיילים שאותם הדיח נדונו לתקופות מאסר של 11 ו- 9 שנים ע"י בית דין צבאי. על כן אין להתערב בעונש. גם עבירותיו של עבאס תמורות אם כי קלות יותר מאלה של כהן, אך גם העונש שהוטל עליו קל יותר ואין להתערב בו.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. עו"ד א. כהן למערערים, עו"ד בן טובים למשיבה. 16.11.78).

ע.פ. 7/78 - יוסף סלמי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (החזקת רכוש גנוב וסחר בסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע ב- 6 עבירות של החזקת רכוש גנוב, התפרצות, סחר בסמים וגניבה וביהמ"ש המחוזי הטיל עליו עונשי מאסר בגין כל אחת מן העבירות והורה שחלק מן העונשים ישא המערער בחופפות. סך הכל העונש בפועל שהוטל על המערער הוא 5 שנות מאסר ו- 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. בפני ביהמ"ש באו עדי אופי שהעידו על אופיו הטוב של המערער וחלקו לו שבחים ובכללם בדבר שרותו הצבאי הטוב והתכונות החיוביות של התנהגותו כחייל. מאידך ביצע המערער מספר עבירות של גניבה מיד לאחר שחרורו מן הצבא, כשנעצר שוחרר בערובה ואת השחרור ניצל כדי לפרוץ לחנות ולגנוב ממנה. לאחר מכן שוב ביצע שורה של עבירות וכל זה נתאפשר עקב העובדה שלא נכלא מיד עם ביצוע העבירה הראשונה. הסניגור טען כי ביהמ"ש המחוזי טעה בפירוש סעיף 11 לחוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) בזה שקבע בגזר דינו כי לפנים משורת הדין הוא מורה על חפיפות עונשים של שנתיים וחצי והשאר יהיה מצטבר, ולטענת הסניגור עפ"י סעיף 11 הנ"ל, לכאורה עונשים שהוטלו בגזר דין אחד חייבים להיות חופפים ורק אם יש סיבה מיוחדת יורה ביהמ"ש על
עונשים מצטברים. תהיה אשר תהיה הפרשנות הנכונה של סעיף 11 הנ"ל, חובתו הראשונית של שופט בקובעו את עונשו של הנאשם היא לשקול את חומרת המעשים ועל פיה לקבוע את העונש המתאים. כאן שקל ביהמ"ש את חומרת מעשי המערער וציין כי מתוך דאגה שרכוש הציבור לא יהיה הפקר הגיע לקביעת מידת העונש ובכך אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ. כהן, שמגר. עו"ד גולדנברג למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 29.10.78).

ע.פ. 161/78 - שמעון קמחי נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (זיוף שיקים וגניבה ממעביד) (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות שונות הקשורות בתפקידו כמנהל סניף חברת אלקטרא בבאר שבע. הוא הודה בביהמ"ש המחוזי שזייף שיקים של החברה בסכום המתקרב למליון ל"י והכניס את השיקים לחשבון הבנק שלו, אך טענתו היתה שהשתמש בכספים למען החברה בלבד, ביהמ"ש הרשיע את המערער בזיוף המסמכים האמורים ובשימוש במסמכים כוזבים ורישום כוזב במסמכי תאגיד וכן בגניבה ממעביד בסך 540 אלף ל"י מתוך הסכום של השיקים שזייף. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש מאסר לתקופה של 4 שנים וכן קנס בשיעור של 200 אלף ל"י והערעור נדחה. המערער טען כי בתקופת שבתו במעצר ובמאסר עד כה כבר הספיק ללמוד לקח ולסבול את סבלו הראוי לו, וכן ביקש להתחשב במשפחתו וילדיו הקטינים. באשר לקנס הוא אומר שיידרש לשלם למעבידתו פיצויים אזרחיים וקשה לו לעמוד בכל אלה. עם כל זאת אין להמתיק על המערער את דינו. בקובעו קנס של 200 אלף ל"י כבר התחשב השופט בחבויות הנוספות של המערער שאילמלא כן היה קובע שיעור קנס גדול יותר. אשר לתקופת המאסר - גם פה כבר התחשב השופט במידת האפשר בנסיבות האישיות של המערער, וגם תקופה זו אינה מתקרבת לתקופות המאסר הקבועות לעבירות אלה בחוק. המערער הוא איש משכיל שידע היטב את אחריותו במילוי תפקידו ובחר למעול באימון שנתנו בו הממונים עליו על מנת להתעשר בלא משפט.

(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת, 1.11.78).

ע.פ. 124/78 - גבריאל לוי נגד מדינת ישראל

*תביעה לפיצוי על מעצר בשל אשמה שממנה זוכה התובע (הערעור נדחה).

המערער הואשם יחד עם אחר בנסיון רצח וזוכה. לאחר זכויו ביקש שאוצר המדינה ישלם לו את הוצאות הגנתו במשפט הפלילי ופיצוי על מעצרו בשל אשמה שממנה זוכה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו והערעור על כך נדחה. המערער והנאשם האחר יצחק בוזגלו ישבו בתוך מכונית שנגנבה כשבוזגלו יושב ליד ההגה והמערער לידו. כאשר ניגש אליהם שוטר הזניק בוזגלו את המכונית והשוטר שגופו העליון היה בתוך המכונית נגרר עימה באופן שסיכן את חייו. בוזגלו הורשע בנסיון להריגה ואילו המערער זוכה ולטענתו לא היה בראיות אף יסוד לכאורה להגשת האישום נגדו כי היה ברור שנוכחותו במכונית היתה מקרית, וכי התקרית קרתה בפתאומיות ולכן לא יכלה להיות הסכמה מוקדמת בין שני הנאשמים לבצע את העבירה כלפי השוטר. ברם, קיימת פסיקה שלפיה עצם נוכחותו של אדם בעת ביצוע עבירה ע"י זולתו יכולה לשמש ראיה לכאורה נגדו שסייע למבצע העבירה, אלא אם נוכחותו היתה מקרית בלבד, וכשהואשם המערער במשטרה סירב למסור הודעה כלשהי ולא אמר שנוכחותו היתה מקרית. התנהגות זו לא העידה על תחושה של המערער שנעצר על לא עוול בכפו. יתירה מזו, כשהובא המערער להארכת מעצרו הסכים סניגורו דאז לבקשת התביעה, ורק עם החלפת הסנגור הוגשה בקשה לעיון חוזר והמערער שוחרר בערבות. בנסיבות אלה אין לומר שלא היה לתביעה
על מה שתסמוך בהאשמתו של המערער והבאתו למשפט.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מ. כהן, גב' בן פורת. עו"ד א. רון למערער, עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 14.11.78).

ע.פ. 718/78 - מאיר מג'רוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הדחה לעדות שקר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירה של הדחה לעדות שקר לפי סעיף 124 א' לפח"פ ונדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל ו- 12 חודשים מאסר על תנאי וכן לקנס כספי של 5000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל וכל תקופת המאסר תהיה מאסר על תנאי. אין חולקין כי העבירה של הדחה לעדות שקר היא חמורה, ברם, בעניננו הנסיבות שבהן נעברה העבירה לא היו חמורות כלל. המערער הוא עולה חדש המתגורר בבאר שבע שם פתח עסק של מספרה. עקב עבודתו הכיר בחורה שביקרה במספרה ובאחד הימים נפגש עמה במקרה ברחוב והיא סיפרה לו שנאנסה ע"י שלושה גברים שאחד מתוכם היה חבר שלה שאיתו יחד ביקרה במספרה. כעבור כמה זמן בא אל המערער קרובו של אותו "חבר" וביקש שהמערער ידבר עם הבחורה שתבטל את תלונתה נגד החבר תמורת סכום כסף שהמשפחה תשלם. המערער לא עשה מעשה מיוחד לשכנע את הבחורה, אך כשפגש אותה שוב במקרה ברחוב הביא בפניה את ההצעה הנ"ל. אין ספק שע"י מעשה זה עבר המערער את העבירה של נסיון להניע אדם להעיד עדות שקר בהליך משפטי, אך הנסיבות מצביעות יותר על מעשה שטות מאשר על מעשה שקול, המערער הוא בן 38, מטופל במשפחה ואיש עבודה וזאת עבירתו הראשונה. הוא עשה את המעשה ללא כוונה של הנאה כלכלית או הנאה כלשהי ונתפס למעשה האסור בהיסח הדעת. בנסיבות אלה שהן מיוחדות במינן ניתן להקל בעונש כאמור.

(בפני השופטים: ויתקון, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד נ. אבולוף למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 1.11.78).

ע.פ. 839/77 - עווני מופיד גית נגד היועץ המשפטי לממשלה

נימוק ערעור המתייחס לאי מינוי סניגור כאשר המערער הוא שהתנגד למינוי סניגור. קבילות הודאה במשטרה (הערעור נדחה).

המערער הובא לדין בעבירה של סחר בסם מסוכן ומכיון שמדובר בעבירה שדינה 10 שנות מאסר ביקש השופט למנות למערער סניגור אך הוא סירב והשופט לא הצליח לשכנעו. המערער הורשע בדין ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ובערעורו הסכים שימנו לו סניגור. הטענה שהמערער ניהל את הגנתו בלי עזרת פרקליט אינה נימוק בערעור לנוכח סירובו של המערער להסתייע בעו"ד על אף מאמצי השכנוע של השופט. לטענה כי הודעת המערער במשטרה ששימשה יסוד להרשעה לא היתה קבילה ולא היה מקום לקבלה בלי משפט זוטא - נכון שלא נערך משפט זוטא אך המערער אמר בפני השופט שאותו שוטר שגבה ממנו את ההודעה לא היכה אותו ולא עשה לו שום דבר, אלא טען כי היה חולה בעת שנתן את הודעתו. מכאן כי גם אם נכונות הטענות כי שבועיים לפני מסירת ההודעה הוכה המערער, הרי נגד השוטר שגבה את ההודעה לא היו למערער כל טענות, והשאלה מה היה מצב בריאותו של המערער כאשר מסר את ההודעה אינה נוגעת לקבילות ההודעה אלא למשקלה והשופט נתן דעתו לכך. אין לומר שהשפעת המכות, אם אמנם היו, נמשכה במשך 15 ימים תמימים וגרמה לכך שהמערער אולץ להודות במעשה שלא עשה. אשר ל"דבר מה נוסף" להודעה של המערער, דבר מה נוסף כזה היה בפני השופט, שכן בהודעתו אומר המערער כי יום לפני מעצרו פנה אליו בחור המכונה "טיש" ולאיש הזה מכר סם, ומעדותו של אחד העדים עולה כי האיש שאצלו גילתה המשטרה את הסם נשוא העבירה מכונה בפי חבריו בשם "טיש".

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, אשר. עו"ד ח. שמעוני למערער, עו"ד גורני למשיב. 26.10.78).

ע.פ. 336/78 - יונתן לוי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות זנות (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעברות זנות בכך שדירתו שימשה למעשי זנות וערעורו נדחה. העידה האשה אשר השתמשה בדירת המערער למעשי הזנות והיו ראיות מסייעות למכביר. בהודעתו למשטרה אמר המערער כי הוא מכיר את האשה וידע כי הדירה שלו שימשה לה למסג'ים לקליינטים, והוסיף כי ידע יפה שמסג'ים פירושם זנות. אמנם בביהמ"ש שינה את עדותו וטען שבכלל לא ידע כל העדה עובדת בזנות, אך השופט לא האמין לעדותו וההודעה במשטרה מהווה ראיית סיוע מספקת לעדות העדה. השופט המחוזי מצא את הסיוע בעדותה של גרושתו של המערער שהעידה כי הוא ידע והסכים שביתו ישמש לזונה כבית זנות, אלא מאחר והתקופות של ניהול בית זנות שעליהן העידו העדה והגרושה לא התאימו הניח השופט שהעדה עסקה בזנות בבית המערער בשתי תקופות שונות והרשיע אותו בשל התקופה המאוחרת. השופט יכול היה להגיע למסקנת ההרשעה אם כי עדות הזונה ועדות הגרושה התייחסו לתקופות שונות. ראשית, אין כתב האישום נוקט בתקופה מסוימת כלשהי בתוך שנת 1973 שבה התנהל בית הבושת בבית המערער ולכן אין נפקא מינה אם התנהל בית הבושת בתקופה זו או בתקופה אחרת באותה שנה; ושנית, והוא עיקר, אפילו היו תקופות שונות שבהן ידע המערער על ניהול בית בושת בביתו, יכולה הראיה על ידיעתו בתקופה הקודמת לשמש ראיית סיוע על ידיעתו בתקופה המאוחרת כשמדובר באותה זונה ובאותה מטרה שלשמה השתמשה בביתו.

(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן גב' בן פורת, החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד ש. צאנג למערער, עו"ד גורני למשיבה. 1.11.78).

ע.פ. 112/78 - מרדכי ג'אנה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהתפרצות לבנין האקדמיה ללשון וכן בהחזקת רכוש שנגנב מהאקדמיה לפני אותה התפרצות, והוא מערער על ההרשעה בעבירה של החזקת הרכוש הגנוב. הערעור נדחה. החפצים מאותו הסוג שנמצאו בדירת המערער נגנבו מהאקדמיה ללשון זמן קצר לפני שבוצעה ההתפרצות ע"י המערער שבה נגנבו דברים אחרים. נכון, שלא היו ראיות ישירות המזהות את החפצים שנמצאו אצל המערער ע"י סימני היכר ברורים כחפצים שנגנבו, אך לשם ההרשעה בעבירה עפ"י סעיף 311 די בכך אם הוברר לשופט לפי נסיבות העניין שהיו רגליים לחשש שהחפצים נגנבו. צירוף המקרים שהיה במקרה זה, כשמצד אחד בוצעו פריצות קודמות לאקדמיה ונעלמו משם חפצים מסוג מסויים, מצד שני חפצים מאותו סוג נמצאו בדירת המערער אחרי שנתפס בפריצה יותר מאוחרת באותו מקום, נתן יסוד מספיק לביסוס ההרשעה.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. עו"ד טויסטר למערער, עו"ד ד. וקסלר למשיבה. 30.10.78).

ע.פ. 693/78 - רחמים כוכבי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מנוסה ממשמורת חוקית) (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של מנוסה ממשמורת חוקית ונדון למאסר של שנה אחת המצטרפת לשתי תקופות מאסר אחרות של 4 שנים ו- 9 חודשים שעל המערער לרצות. ערעורו על חומרת העונש נדחה. לא היתה זו הפעם הראשונה שהמערער ניסה את מזלו בבריחה ממעצר וכבר היו לו בעבר שתי מנוסות. המחוקק קבע לעבירה זו מאסר עד 7 שנים ואין לומר שהעונש מופרז בחומרתו.

(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת, המערער לעצמו, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 5.11.78).

ע.פ. 637/78 - מדינת ישראל נגד סלים ניג'ם

*קולת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).

המשיב נישא בחודש יולי 1977, אשתו עזבה אותו כחצי שנה לאחר מכן עקב סכסוכים, וכאשר חזרה אליו חנק אותה בשתי ידיו ולא הירפה מצוארה עד שהתעלפה. המשיב הואשם בגרימת חבלה חמורה והודה באשמתו. אך כאשר הוזמנו עדי אופי העידו העדים למעשה עדויות רפואיות שלא היו קשורות כלל לאופיו של המשיב. על יסוד עדויות רפואיות אלה הגיע ביהמ"ש המחוזי לכלל מסקנה כי נפלה תיגרה בין בני הזוג ודן את המערער ל- 3 חודשים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 5000 ל"י. הערעור על קולת עונש נדחה בהתחשב בכך שהמערער כבר ריצה את עונשו ושילם את הקנס. העונש היה קל יתר על המידה והוא רחוק מאד מלשקף את חומרת המעשה השפל שביצע המשיב כלפי אשתו. אולם הכלל הוא שרק במקרים יוצאי דופן מחזירים אדם לכלא לאחר ריצוי עונשו וכאן מדובר באדם שכמעט אין לו הרשעות קודמות ותהיה בזה משום חומרה יתרה אם יוחזר הפעם לבית הכלא. בביהמ"ש המחוזי היה מונח כתב אישום של גרימת חבלה חמורה ומשהודה המשיב בביצוע העבירה היה זה צריך להיות סוף פסוק וביהמ"ש שגה בסדרי הדין כשהרשה עדויות רפואיות שלא היו קשורות באופיו של המשיב. עקב שגיאה זו נתפס השופט לטעות כשבא לגזור את העונש, ואולם עתה משריצה המשיב את עונשו רשאי הוא ליהנות מטעותו של השופט ולא לחזור לכלא.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ. כהן, שמגר, עו"ד י. הורוביץ למערערת, עו"ד טויסטר למשיב. 29.10.78).

ע.פ. 613/78 - עליזה אמסלם נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (עדות שקר) (ערעור על חומרת עונש - הערעור נדחה).

בגין עבירה של מתן עדות שקר נדונה המערערת ל- 6 חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ערעורה נדחה. היא טוענת כי העידה עדות שקר עקב איומים שהיו נגדה ויתכן שיש אמת בדבר, אבל גם כך אין לומר שהעונש חמור מדי. למערערת הרשעות קודמות לא מעטות ובהן גם עבירה של מסירת עדויות סותרות. העונש המירבי של מסירת עדות שקר הוא 7 שנות מאסר והעונש של 6 חודשים מאסר בפועל אינו חמור כלל.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אלון. המערערת לעצמה, עו"ד ליבנה למשיב. 25.10.78).

ע.פ. 340/78 - באסם גורבן נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (גניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער טייל עם חברו בשמורת הטבע במעגן מיכאל, עמד שם קטנוע ועליו תרמיל והשניים חיטטו בתוך התרמיל ומצאו בו אקדח שאותו גנב המערער. הוא נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וערעורו נדחה. כאשר ביצע את העבירה הזאת עוד לא היו למערער הרשעות קודמות, אך בינתיים נדון ל- 3 שנות מאסר בפועל ו- 3 שנות מאסר על תנאי בשל שורה ארוכה של עבירות חמורות נגד הרכוש, וגם בשל תקיפה ואיום ונזק גופני. העונש שהוטל בתיק זה מצטבר לעונש האמור ובנסיבות המקרה אין מקום להקלה בעונש.

(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד ח. שמעוני למערער, עו"ד גב' סוכר למשיב. 9.11.78).

ע.פ. 209/78 - צבי צ'בוטרו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצויות וגניבות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע ב- 29 עבירות של התפרצות, גניבה, ושימוש ברכב ללא רשות ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר
על תנאי. ערעורו נדחה. סנגורו טוען כי שורת העבירות בוצעה תוך זמן קצר יחסית ועל כן אין זו אלא מסכת אחת המצביעה על אירוע חורג שאין ללמוד ממנו על אופיו או על סיכויי השתקמותו של המערער. טענה זו אין לקבל. העבירות בוצעו בתקופה של 9 חודשים וריבויין יש בה כדי להצדיק את העונש שנגזר. קשה לראות בעבירות כה רבות שבוצעו במשך תקופה לא קצרה, בעת שמאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגד המערער, מעין אפיזודה חולפת אשר אין בה כדי להצביע על אופיו של המערער.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שלמון למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 27.10.78).

ע.פ. 589/78 - עודד פזמונים וסולמון אוחיון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

באחד הימים, בשעות הצהריים, נתפסה בדירתו של פזמונים כמות של הרואין מעורב בחשיש ששימשה את הנוכחים במקום לצריכה. מאוחר יותר, באותו יום ובאותו מקום, נעצר סלומון אוחיון כשברשותו 20 כדורי מנטדון שאף הוא סם מסוכן ואחרי מעצרו העליב את אחד מאנשי המשטרה. פזמונים הורשע בעבירה של שימוש בסם מסוכן ובהחזקת חצרים המשמשים להכנת סם מסוכן ונדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל, 9 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 5000 ל"י וסלומון הורשע בהחזקת סם מסוכן והעלבת עובד ציבור ונדון ל- 3 חודשים מאסר בפועל, 9 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 4000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. החזקת סמים מסוכנים, ומה גם לשם שימוש בצוותא, היא רעה חולה אשר פשטה בציבורנו ואשר יש לשרשה ע"י עונשים מרתיעים, בייחוד כאשר מדובר על סם רב סכנה מסוג הרואין. החזקת הסם במקום שבו הוא עומד לרשותם של אחרים הבאים למקום בין באקראי ובין למטרה של צריכת הסם, יש בה כדי להביא להידבקותם של אחרים בחולי החברתי האמור ולגרירתם לתלות נפשית ופיזית שלעיתים קרובות אין חזרה ממנה. במצב זה אין להקל בעונש.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר, עו"ד א. שרעבי למערערים, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 27.10.78).

ע.פ. 668/78 - לינדה בטיטו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבות מחנויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערת הורשעה בבימ"ש השלום בביצוע סידרה של גניבות מחנויות במשך תקופה ממושכת למדי כאשר הרכוש הגנוב הוא בעל ערך ניכר ביותר. בימ"ש השלום הטיל על המערערת עונש של שנתיים מאסר על תנאי והעמיד אותה למבחן לתקופה של שנתיים. המדינה ערערה על קולת העונש וביהמ"ש המחוזי הורה כי ששה חודשים מתוך המאסר על תנאי יהיו מאסר בפועל. הערעור על כך נתקבל. אין ספק כי העבירות שבהן הורשעה המערערת הן חמורות ומה גם שמדובר בקבוצה של אנשים שהתארגנה ושיתפה פעולה בביצוע הגניבות וקבלת הרכוש הגנוב. מאידך קיימות נסיבות אישיות מיוחדות. המערערת היא אשה שהגורל התאכזר לה, אביה היה מכור לאלכוהול והיא סבלה מגיל רך, היא אשה נשואה ואם לשלושה ילדים קטנים, ובעלה שהיה איש צבא קבע עסק במשחקי קלפים והסתבך בחובות וגם פוטר מן הצבא. עול המשפחה רובץ על המערערת ותסקירי קצין המבחן הם חיוביים, ומעבידיה חוו דעה חיובית עליה. גם כעת מוכנים להעסיקה אם יבוטל עונש המאסר בפועל. כן יש לציין כי לאחר שהחלה החקירה שיתפה המערערת פעולה עם המשטרה וגילתה פרטים שהביאו לגילוי עבריינים אחרים. בכל הנסיבות אין לומר ששופט השלום הרחיק לכת בהקלה
בעונש עד כי מוצדק היה להתערב בקביעתו ולפיכך יש להחזיר על כנו את גזר הדין של בימ"ש השלום.

(בפני השופטים: ויתקון, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור, עו"ד ברדוגו למערערת, עו"ד בן טובים למשיבה. 1.11.78).

ע.פ. 797/77 - מדינת ישראל נגד סימן טוב דטיקה

*קולת העונש (גניבות ע"י קופאי בבנק) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).

המשיב עבד כגזבר בבנק וגנב מקופת הבנק למעלה מ- 87 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי הדגיש בגזר דינו כמה נסיבות מקילות ובכללן כי המערער הודה באשמה, ויש לו עבר נקי ובעזרת משפחתו החזיר לבנק את מלוא הכסף שגנב, ושרות המבחן המליץ להעמיד את המשיב במבחן. בכל הנסיבות - אמר ביהמ"ש המחוזי, עונש מאסר בפועל יחטיא את המטרה. אי לכך העמיד את המשיב תחת פיקוחו של קצין מבחן לשנתיים וכן דן אותו למאסר על תנאי לשנתיים. ערעור המדינה נדחה. האמת היא שהעונש חורג מהמדיניות הנקוטה להחמיר עם פקידי בנקים המועלים באמון מעבידיהם. רק במקרים שהם ממש יוצאים מגדר הרגיל ימנע ביהמ"ש מלהטיל עונש מאסר על עבריין כזה, ולמעשה לא קרה עדיין שביהמ"ש העליון נמנע מלהטיל עונש מאסר על פקיד בנק שגנב. הנסיבות האישיות של נאשם יכולות להשפיע על אורך תקופת המאסר, אך אין להימנע מלכלוא את הנאשם. מכאן שעל אף העובדות שפורטו בגזה"ד לא היה צידוק להימנע מהטלת מאסר בפועל, ויש להסתייג מקביעת ביהמ"ש כי עונש המאסר יחטיא את המטרה. עונש מאסר היה מוצדק לא רק בשל חומרת המעשה אלא גם בשל הצורך להרתיע אחרים. אולם היום, למעלה משנה לאחר ביצוע העבירה, אין ביהמ"ש העליון, בשבתו בערעור, יכול לתקן את מה שעוות ביהמ"ש המחוזי ולשלוח את המשיב לבית הכלא. המשיב נשא בינתיים אשה וזו הרתה לו ואף נקלט בעבודה אחרת, ומטעמים אלה אין מנוס מלחרוג מן הכלל שיש להטיל מאסר בפועל במקרים כגון זה.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. עו"ד י. הורוביץ למערערת, עו"ד פרץ למשיב. 5.11.78).

ע.פ. 739/78 - אברהם נביא נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מעשה מגונה בכח)

(הערעור נדחה). המערער הורשע בעבירה של מעשה מגונה בכח ונדון לשנה אחת בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין ההרשעה - המתלוננת, תושבת חוץ, ברחה מדירתו של המערער לאחר שעשה בה מה שעשה והחלה לצעוק בתדר המדרגות עד שאחת השכנות הכניסה אותה לדירתה ומשם הזעיקה את המשטרה. בהודעה שנתן המערער במשטרה לאחר מכן תיאר בפרוטרוט את אשר קרה בינו לבין המתלוננת ועל סמך הודעה זו לא היה מנוס מן המסקנה שאמנם עשה המערער במתלוננת מעשים מגונים בכח. אשר לעונש - הוגשו ראיות רפואיות שמהן עולה כי אמו של המערער סובלת ממחלות אנושות, מאז קרות המעשה עברו שנתיים והמערער בינתיים התהלך חופשי ולא סטה עוד מדרך הישר. אעפ"כ אין מנוס מלאשר את גזר הדין. למערער הרשעות קודמות המעידות על נטייתו לאלימות ובנוסף לכך נאמר לא פעם כי המשתמש בכח הזרוע כלפי נשים חסרות ישע לשם סיפוק תאוותיו המיניות אחת דינו למאסר. לאחרונה נפוצו מקרים אלימים של עבירות מין במידה גדלה והולכת וחובה מוטלת על ביהמ"ש לנסות ולהרתיע ע"י עונשי מאסר של ממש.