ע.פ. 172/78 - טל סופרמרקט בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*העסקת קופאיות שלא דרך שרות התעסוקה.
(ערעור על פס"ד ביה"ד הארצי לעבודה בתיק ל"ו/14 - 8 - הערעור נדחה ברוב דעות).
המערערת היא בעלת סופרמרקט בסביון. היא העסיקה שלוש קופאיות שנתקבלו לעבודה שלא דרך לשכת העבודה בניגוד לחוק שירות התעסוקה. המערער הינו מנהל הסופרמרקט. המערערים הואשמו בעבירה על סעיף 32 לחוק, הקובע את ענפי העבודה והמקצועות שבהם חייבים לקבל עובד דרך שירות התעסוקה, ובית הדין האיזורי זיכה את המערערים, בקבעו כי הקופאיות נכנסות למסגרת החריג הנוגע לעבודה הדורשת מידה מיוחדת של אימון אישי מצד המעביד. ביה"ד האיזורי עמד על העובדה שהמחזור היומי לכל קופאית הוא בין 6 אלפים ל- 10 אלפים ל"י וכי קיימת אפשרות של הונאות ואין אפשרות של פיקוח שוטף. ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המערערים. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים י. כהן ובכור בשני פסקי דין נפרדים נגד דעתו החולקת של השופט אשר.
השופט בכור :
א. לטענת המערערים כי קביעת ביה"ד האזורי שעבודת הקופאיות דורשת אימון אישי מיוחד הינה ממצא עובדתי המבוסס על ראיות ועל כן לא היה מקום להתערב בכך - המבחן של אימון מיוחד הוא מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, וכאן העובדות אינן שנויות במחלוקת והשאלה היא מה המסקנה שיש להסיק מהן. על כן ביה"ד הארצי רשאי היה להעביר תחת שבט ביקורתו את השאלה אם לפי המבחן האובייקטיבי ניתן לראות קופאיות כאלה כעובדות שלגביהן דרושה מידה מיוחדת של אימון מצד המעביד. ב. בכל עבודה ובכל מקצוע יש צורך במידה של אימון בעובד. אכן, לקופאית יש יותר אפשרויות להונות את המעביד מאשר לכתבנית וכדו', אבל אפשרויות כאלה ישנן בעבודות רבות וגם פשוטות למדי. על כן יש צורך במידה מיוחדת של אימון אישי ולא באמון אישי סתם. מצד אחד אין לתת פירוש רחב וליברלי לחוק המגביל את חופש האזרח לבחור בעובד, אבל אין זו קדושה מיוחדת. יש להימנע מפירוש המסכל את מטרתו של החוק, אם פירוש כזה אינו מחוייב המציאות. אם עובדות כקופאיות אלה יחשבו כעובדים שלגביהם דרושה מידה מיוחדת של אימון, הרי מרבית העובדים בענפי העבודה והמקצועות יכנסו למסגרת זו ודבר זה יגרום לסיכול מטרת המחוקק. חופש הפעולה של המעביד אינו חשוב יותר ממתן אפשרות סבירה לכל דורש לקבל עבודה מתאימה דרך פניה למוסד שנוצר למטרה זו באופן שיבטיח מכסימום שויון לדורשי עבודה. על כן בדין הגיע בית הדין הארצי לעבודה למסקנה שיש להרשיע את המערערים.
השופט אשר (דעת מיעוט) :
פיקוח כללי על הקופאיות אינו בר ביצוע וזרם הלקוחות העומדים בתור לקופה מכתיב את קצב העבודה ומונע התערבות כלשהי מצד מפקח. ההכרעה בשאלת "האמון האישי" תלויה בעובדותיו המיוחדות של המקרה. הכל תלוי בנסיבות וביה"ד האיזורי קבע שבנסיבות המקרה דנן דרוש אימון אישי מיוחד ולקביעה זו היה יסוד בראיות. בית הדין הארצי סבר שלקופאיות יש הזדמנות למעילה באימון כמו לעובדים אחרים, וכן כי אין מניעה שהמעביד יחקור את העובדים הנשלחים אליו ע"י הלשכה לפני שהוא מקבלם לעבודה. בית הדין הארצי טעה בשני טעמיו. לא היה מקום להתייחס לקופאיות בדרך כלל, אלא צריך היה להתייחס לעבודת הקופאיות בעסק של המערערים ולעובדות המיוחדות של המקרה הנדון ואת זאת לא עשה בית הדין הארצי. גם לבדיקת העובדים ע"י המעביד אין
נפקות בעיני החוק. אין קשר בין זכות זאת ובין האימון המיוחד הנזכר בסעיף 32 כמצדיק העסקת עובד שלא דרך שרות התעסוקה.
יתרה מזו, מדובר בהליכים פליליים ולצורך הרשעה בפלילים צריך להוכיח קיומה של כוונה פלילית, ואם כי יש והכוונה מוסקת מן המעשה עצמו, הרי הדבר איננו תמיד כך והמקרה דנן יוכיח. המחוקק לא הגדיר מהו האימון המיוחד שבהיעדרו משוחרר המעביד מן הזיקה ללשכת עבודה, והשאיר את העניין לשיקול דעתו של המעביד, שיקול החייב לעמוד במבחן הסבירות. יכול מעביד לטעות בתום לב בשיקוליו ובמקרה כזה אין להרשיעו בפלילים, כאן לא שקל בית הדין הארצי כלל את עניין הכוונה הפלילית. השופט י. כהן: לא מדובר בסעיף 32 על אימון סתם אלא על מידה מיוחדת של אימון וגישת בית דין האזורי שלפיה המבחן המכריע הוא אפשרות של פיקוח על העובד כדי למנוע ממנו לעשות מעשים היכולים לגרום נזק למעביד היא גישה מוטעית. הקופאיות נמצאות תחת פיקוח מתמיד של המעביד בכך שהן חייבות לרשום בקופה הרושמת כל הכנסה שהן מקבלות, והטענה שאין אפשרות לפקח על קופאית שלא תבצע מעשים פליליים אינה טענה. סכנה כזו שעובד ע"י מעשה פלילי יגרום נזק למעביד קיימת לעיתים קרובות ואם בכל מקרה כזה יחול הפטור שבחוק הרי ירוקן החוק מתוכנו.
לעניין הכוונה הפלילית - גם אם נניח שלא מדובר כאן בעבירה של אחריות מוחלטת ושדרושה כוונה פלילית, הרי המערער השני עשה את מעשהו ביודעין, כאשר כל העובדות השייכות לעניין היו גלויות וידועות לו. אם סבר בטעות שהוראות סעיף 32 אינן חלות כאן, הרי טעותו לא היתה טעות לגבי עובדה היכולה לשמש לו הגנה, אלא היתה כאן אי ידיעת הדין שאינה משמשת עילה לפטור מאחריות.
(בפני השופטים : י. כהן, אשר, בכור. עו"ד פיינברג למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 30.10.78).
ע.פ. 15/78 = משה ביבס נגד מדינת ישראל
*הרשעה עפ"י שיחות הנאשם עם שוטרים.
* כלל ההחזקה התכופה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 51/77 - הערעור נדחה).
.
ביום 4.1.77 נעצר המערער בחדר במלון הילטון כשברשותו מזוודה ובה מטבעות עתיקים, תכשיטים מזהב ומכסף, ותכשיטים עתיקים אשר נגנבו ביום 9.12.76 אחה"צ מחנות בתל אביב. חלק אחר מן הרכוש שנגנב נמצא למחרת היום בדירה המוחזקת ע"י אביו של המערער כמחסן לצורכי עבודתו כקבלן, באותה דירה נמצאו גם 4 אקדחים טעונים ונשק אחר. 10 ימים לאחר מכן, כאשר המערער נחקר ע"י אחד השוטרים אמר לאיש המשטרה כי בעת המעצר הספיק לזרוק מידיו אקדח מתחת למיטה בחדרו שבמלון הילטון, והשוטר שיצא למקום מצא שם אקדח טעון. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בקבלת רכוש גנוב בניגוד לסעיף 309 לפח"פ ובהחזקת נשק ללא רשות ודן אותו למאסרים מצטברים של 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
א. המערער סירב למסור הודעה במשטרה, אך שוחח עם שוטרים והללו רשמו לאחר מכן חלק מן הדברים ששמעו מפיו, ומתוך שיחות שעליהם העידו אנשי המשטרה הסיק ביהמ"ש המחוזי את אחריותו של המערער. אין לקבל את טענת המערער כי מכיון שסירב למסור הודעה, אין להניח ,שדיבר עם השוטרים, ושעל כן לא צריך היה לקבל כמהימנים את דברי השוטרים. לא אחת קורא שחשוד מסרב להשיב להאשמה פורמאלית, אך הוא מוכן לספר דברים בשיחות בלתי פורמאליות עם אנשי משטרה. כאשר ביהמ"ש בא לקבל את השיחות כראיה, עליו לשאול את עצמו אם נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 12 לפקודת הראיות,
ואם נתקיימו התנאים מתעוררת השאלה מהו נוסח הדברים שאותם השמיע החשוד בשיחתו עם אנשי המשטרה. אם ביהמ"ש מחליט לקבל את הדברים, אין נפקא מינה אם הם נכתבו בכתב במקום או לאחר מכן או שאיש המשטרה העיד עליהם בע"פ.
ב. הדרך שבה קיבל המערער את הרכוש הגנוב לא נתבררה עד תומה. באחת משיחותיו עם אנשי המשטרה הזכיר המערער שמות של אנשים שכביכול מסרו לו את הרכוש כדי שיחפש קונה, אך איזכור סתמי של שמות ללא פרטים מזהים וללא שמץ ראיה נוספת אין בו כדי לעורר אימון. המערער טוען שהאיש שבא לקנות אצלו, כביכול, את הסחורה הגנובה, היה סוכן משטרה, ואולם הסוכן לא הניע את המערער לרכוש את הסחורה הגנובה, אלא המערער קיבל את הסחורה מאנשים אחרים שודאי לא הופעלו ע"י המשטרה, ועוד לפני שהמשטרה החלה לפקוח עליו עין. גם אם האיש שרצה לקנות את הסחורה היה איש משטרה אין בכך פגם. בהחדרת סוכני משטרה כדי לתפוס עבריין תוך כדי פועלו הפסול, אין לגלות פגם משפטי ומוסרי כלל וכלל. מאידך, הכשלתו והדחתו של אזרח ישר כדי להביאו לידי עבירה ולתפסו לאתר מכן בקלקלתו הוא מעשה פסול, אם כי במצב המשפטי הקיים אין בכך כדי לפטור את האזרח מן האחריות הפלילית, אלא יש בכך כדי להקל על עונשו.
ג. העובדה שהשוטרים העלימו מביהמ"ש כי הקונה של הסחורה היה סוכן משטרתי והשוטרים אף שיקרו בעדויותיהם כשאמרו שהוא לא היה סוכן משטרתי אין בה כדי לפסול את עדויות אנשי המשטרה בדבר כל הנסיבות האחרות של העניין. רשאי ביהמ"ש להאמין לחלק מעדות גם אם חלקה האחר אינו נכון.
ד. אין פגם בכך שביהמ"ש הרשיע את המערער גם בהחזקת הסחורה במחסן השייך לאביו. הרכוש שנתגלה במזוודה במלון הילטון וזה שהוחזק במחסן הם מאותו מקור, וכשם שהרכוש שהוחזק במזוודה היה בחזקתו של המערער כך יש לראות גם את הרכוש והנשק שהיו במחסן שהגישה אליו היתה פתוחה בפני המערער.
ה. אשר לאקדח שנמצא בבית המלון - אמנם הוא נמצא רק 10 ימים לאחר שהמערער נאסר, ואולם הוא נמצא במקום עפ"י דברי המערער ובעקבות מידע שמסר המערער, ועל כן בדין ניתן לראות את המערער כמי שזרק את האקדח מתחת למיטה.
ו. אשר לטענה כי לא היו בפני ביהמ"ש עדויות שהמערער ידע שהנכסים שנתפסו בידיו הושגו בדרך של פשע - ביהמ"ש השתית את מסקנתו על הכלל בדבר ההחזקה התכופה ובדין עשה כן. ההנחה שבעובדה העולה מהחזקת הרכוש הגנוב יכול שתביא למסקנה שהמחזיק הוא הגנב או שהרכוש הגיע אליו מאדם אחר והכל תלוי בנסיבות העובדתיות והמועד שחלף מעת נטילת הרכוש מבעליו ונתונים כיוצאים באלה. מכלול הנסיבות יוצר מסקנה הגיונית לכאורית, והנאשם רשאי ויכול ע"י הסבריו להפריך את ההנחה. אך בהיעדר הסבר סביר מפי הנאשם כיצד הגיע הרכוש הגנוב לידיו עשוי הדבר לחזק את הראיות שבידי התביעה הכללית. מכאן גם כי הוראותיו של סעיף 145א' לחוק סדר הדין הפלילי, לאור החלטתו של הנאשם שלא להעיד, היה בהן כדי להותיר את החזקה הנ"ל בלתי נסתרת ובלתי מעורערת.
ז. אשר לעונש - העבירה של החזקת נשק שבגינה הוטלו על המערער 5 שנות מאסר הינה חמורה, מדובר כאן במספר אקדחים הראויים לשימוש וטעונים ויש בכך כדי להצביע על מידת מעורבותו של המחזיק בעולם הפשע וסכנתו לציבור. מי שמחזיק מצבור נשק כגון זה מוכן לפעולה מעיד על עצמו שאינו בגדר מי שנקלע באקראי למעשה עבירה חד פעמי אלא כי הוא שקוע בפשע. כמו כן שנה אחת נוספת לריצוי בפועל בגין החזקת הרכוש הגנוב
אינו עונש חמור מדי. עדיין עשה ביהמ"ש חסד עם המערער כאשר הורה כי מתוך 3 שנים מאסר שהטיל בגלל הרכוש הגנוב יהיו שתיים חופפות ואחת מצטברת.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר עו"ד י. רובין למערער, עו"ד ר, סוכר למשיבה, 19.10.78). ע.פ. 9/78 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ ללא הסכמת ההורים.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק אימוץ 148/77 - הערעור נתקבל).
.
למערערת נולד ילד מחוץ לנשואין, אביו אינו ידוע, וביהמ"ש המחוזי קבע כי בהתאם לאמור בסעיף 11(1) לחוק אימוץ ילדים ניתן למסור את הקטין לאימוץ בניגוד לרצון האם. וזאת משום שהאם נמנעת דרך קבע מלמלא חובותיה כלפי הקטין. הערעור נתקבל וביהמ"ש העליון קבע כי בנסיבות העניין לא הוכח כלל וכלל שהאם נמנעת מלמלא חובותיה כלפי הקטין. אמנם הילד היה במוסד של ויצו, ואולם בשלושת החודשים הראשונים להיוולדו טיפלה המערערת בילד, היא היתה מבקרת לעיתים קרובות מאד את הילד במוסד, וטענתה היתה שהיא לא יכולה לקחת את הילד הביתה כיון שהיתה גרה בחדר מט ליפול שלא ניתן לגדל בו ילד. המערערת העידה בביהמ"ש כי היא קשורה לילד ואוהבת אותו ותהיה מוכנה לקחת אותו אליה לביתה. מתברר גם שהמערערת היא בעלת רמה שכלית נמוכה ויש לה הפרעות נפשיות מסויימות.
השופט אלון בפסק דינו הבהיר כי לפני שביהמ"ש דן בכלל מהי טובת הילד, עליו לדון בשאלה האחת ויחידה העומדת על הפרק והיא אם ההורה נמנע דרך קבע מלמלא חובותיו כלפי הילד ואם לאו. השאלה של טובת הקטין אין לה קשר לעניין האימוץ, השופט אלון עמד על המחלוקת בין שופטי ביהמ"ש העליון בשאלה אם יש לפרש את הסעיף 11 הנ"ל בצורה מצמצמת או בצורה נרחבת, כלומר אם ההימנעות צריכה להיות רצונית או גם אם אינה רצונית ניתן למסור את הילד לאימוץ, והעיר כי בעניננו לכל הדעות אין הימנעות מצד האם מלמלא דרך קבע חובותיה כלפי הילד. השופט אלון חזר על עמדתו שההימנעות הינה רק במקרה שיש בו משום אלמנט של הפקרת הילד, היינו כאשר קיימת אדישות ולא איכפתיות של ההורה לשלומו ולגורלו של הילד. לעומת זאת, במידה וההורה נמנע מלמלא חובותיו מסיבות בלתי רצוניות, הרי בכל מקרה אין להורות על אימוץ בניגוד לרצון ההורה.
מ"מ הנשיא לנדוי התייחס אף הוא לשאלת הפירוש של סעיף 11(1) לחוק אימוץ ילדים, אם פירוש מצמצם ואם פירוש מרחיב, ודעתו היא שאין לתת לכאורה פירוש מצמצם כפי שסובר השופט אלון, אך גם לא פירוש מרחיב מדי. לדעתו מדובר עקרונית בחוסר רצון ולא בחוסר יכולת, אך אם חוסר היכולת מגיע עד לכדי כך שמההורים נשלל כח הרצייה כליל בגלל מחלת נפש כרונית, למשל, כי אז יש לומר שהורה כזה נמנע דרך קבע למלא חובתו כלפי ילדו.
השופט ויתקון חזר על עמדתו שאין עניין הרצייה אחד מיסודות ההוראה ואם כי לא כל הימנעות בלתי רצונית מחייבת מתן צו אימוץ, הרי בדרך כלל כשהורה נמנע מלמלא חובותיו אפשר לתת צו אימוץ בין אם ההמנעות היא רצונית ובין אם היא לא רצונית.
ביהמ"ש העליון ביטל את צו האימוץ, אך בעוד מ"מ הנשיא לנדוי והשופט אלון החליטו, ברוב דעות, שיש להחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי שיחליט מהי טובת הילד, אם להעבירו לאמו, או למנות לו אפוטרופוס נוסף, או למסור אותו למשפחה אומנת בהתאם לחוק הנוער (טיפול והשגחה), הרי השופט ויתקון הגיע למסקנה כי עם ביטול צו האימוץ יש להחזיר את הקטין לאם.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אלון עו"ד ש. קרנר למערערת, עו"ד רובינשטיין למשיב. 31.10.78).
ע.פ. 281/78 - פרח דיואן ועטאללה עבד רבה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים ביצעו שוד בתחנת דלק בחצות הלילה כאשר איימו על עובד התחנה בסכין שלופה, גרמו לו חבלות, וגנבו מכיסו 5000 ל"י. המערער הראשון נדון ל- 5 שנות מאסר והשני ל- 6 שנים מאסר וערעורם נדחה. המערערים הודו במעשה וביהמ"ש המחוזי קבע כי אילמלא כן היה גוזר עליהם עונש כבד יותר, ואכן, העונשים נוטים לקולא.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת. עו"ד א. אבו עטא למערערים, עו"ד מ. שקד למשיבה. 2.11.78).
ע.פ. 307/78 - סעיד נשיף ועומר עאזם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בעבירות סמים. הראשון נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ומאסר על תנאי והשני לשנתיים מאסר בפועל ומאסר על תנאי. הערעור נדחה. בלש משטרה פנה למערער הראשון, בעל בית קפה, וביקש ממנו שישיג לו חשיש וזה הפנה את המבקש למערער השני שהביא 25 גרם חשיש במחיר 500 ל"י ובנוכחות השניים נעשתה העיסקה. חלקו של המערער הראשון היה תפקיד של סרסור לעבירה ואילו המערער השני הוא שמכר את הסם. זוהי עבירה חמורה והעונש שהוטל על המערערים, אם בכלל היה מוטעה, הרי הוא מוטעה לצד הקולא.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד בכר וקרא למערערים, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 6.11.78).
ע.פ. 5/78 - תייסיר אסלן נגד מדינת ישראל
*מעשה מגונה בקטין וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער היה שומר בבניין בירושלים והוא לקח נער כבן 14 אל תוך הבניין ושם ביצע בו מעשה מגונה. ביהמ"ש המחוזי העדיף את עדות הנער המתלונן על זו של המערער שהודה כי הכניס את הנער לבניין אבל אמר שעשה זאת כי חשד בנער שהוא משתייך לקבוצת נערים שגרמו נזק לבניין. עדות הנער שהסתייעה בעדותו של שוטר ששמע צעקות מתוך הבניין וכשניגש למקום ראה את המערער והנער יוצאים יחדיו כשהמערער תופס את הנער ומנשק אותו ומלטף אותו. המערער נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש יכול היה לתת אמון בעדות המתלונן. צעקות הנער והליטופים והנשיקות בזמן היציאה מן הבניין היו מוכחשים ע"י המערער ועל כן תומכת עדות השוטר באופן חד משמעי בגירסת הנער המתלונן. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי, מה גם שהמערער ביצע את הפשע כששני מאסרים על תנאי היו תלויים ועומדים נגדו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. עו"ד פנירי למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 5.11.78).
ע.פ. 752/77 - חסן אבו עבייד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת כמות של ק"ג חשיש, שנמצאה במכוניתו ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וקנס של 5000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. הכמות שנתפסה מעידה על כך שהסם לא הוחזק ע"י המערער לצריכה עצמית בלבד. למערער הרשעות קודמות משנת 1963 בעבירות סמים ובצדק ציין ביהמ"ש המחוזי כי אחרי עבור זמן כה רב אין להם השפעה
על העונש שהמערער ראוי לו. ואולם, בתי המשפט חייבים להרים תרומתם למלחמה בפשעי הסמים, אשר מהם צפוייה סכנה לבריאות הציבור, וכשהמערער נמצא מחזיק בכמות כה גדולה של הסם, לא היה מנוס מלכלוא אותו בפועל לתקופה ממושכת.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. עו"ד א. קצר למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 5.11.78).
ע.פ. 709/77 - אורי רובין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ומרמה בנסיבות מחמירות וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער עבד בבי"ח הדסה כטכנאי והורשע בשלוש עבירות הקשורות בעבודתו הנ"ל: החזקה ברכוש שלא כחוק לפי סעיף 311 לפח"פ ; גניבה ממעביד לפי סעיף 275 לפקודה ; מרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 2 לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה). בגין עבירות אלה נדון המערער ל-4 חודשי מאסר בפועל ולתשלום קנס של 5000 ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. מרבית טענות המערער היו מופנות נגד ממצאים עובדתיים ובממצאים אלה אין מקום להתערב. לגבי ההרשעה בעבירה של החזקה ברכוש שלא כחוק, טען המערער כי יצא ידי חובתו להראות שרכש כדין את המכשיר שעליו מדובר, אולם הראיה היחידה בעניין זה היתה עדות המערער כי קנה את המכשיר מאדם שבזמן פתיחת החקירה כבר לא היה בחיים. השופט לא האמין לעדות המערער ודי בכך כדי לדחות את טענת הסניגור. לגבי ההרשעה של גניבה ממעביד - הכלים שבהם מדובר היו בדירת המערער כמה חודשים, בעדותו בביהמ"ש טען שקיבל אישור להוצאת הכלים מביה"ח, אך טענתו לא אושרה ע"י הממונים עליו ומאחר שהשופט לא האמין לעדותו של המערער רשאי היה להסיק מהעובדות שהוכחו כי המערער גנב את הכלים. אשר לאישום של מרמה בנסיבות מחמירות - פירוט הנסיבות בכתב האישום איננו מספיק כדי להצביע על קיום נסיבות מחמירות, אולם עפ"י הנסיבות שהוכחו בעת המשפט רשאי היה ביהמ"ש להסיק שהיו נסיבות מחמירות, בעיקר מכיון שהמערער הדיח שני אנשים לקחת חלק במתן אישור כוזב שיאפשר לו לקבל מן המעביד תשלום שלא היה זכאי לו. אשר לעונש - לכאורה העונש איננו חמור, אך בהתחשב בכך שלמערער אין הרשעות קודמות ושהוא פוטר לאחר 13 שנות עבודה, ניתן להקל במידת מה במאסר בפועל ולהעמידו על שלושה חודשים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד אלטרץ למערער, עו"ד וכסלר למשיבה. 6.11.78).
ע.א. 208/78 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד יהודית סבו ואח'
*חישוב שווי הרכישה לצרכי מס שבח כאשר הנכס נרכש בחלקים במועדים שונים (הערעור נתקבל).
לצורך חישובי מס שבח, כולל השבח הריאלי והעודף האינפלציוני, יש לערוך את החישובים של שווי המכירה לעומת שווי הרכישה, ובעוד שלצורך המכירה הסדיר המחוקק את החישובים במקרה של מכירה בשעורים, לא קבע המחוקק לצורך שווי הרכישה מה הדין כשהמוכר רכש את הנמכר לא בבת אחת אלא חלקים חלקים במועדים שונים. במקרה שלנו רכשו המשיבים את הנכס בשתי הורשות בתאריכים שונים ומכרו אותו בבת אחת. לצורך חישוב ה,שבח חילק מנהל מס שבח את תמורת המכירה באופן יחסי בהתאם לחלקי הרכישה השונים והעריך כל חלק לעומת יום הרכישה של אותו חלק. המשיבים חלקו על הערכת מנהל מס שבח וועדת העררים אכן הלכה בשיטה שונה שתאמה את דרישות המשיבים להפחתה במס השבח שעליהם לשלם. הערעור נתקבל. ביהמ"ש העליון קבע כי כשם שיש שווי רכישה בשני חלקים, אחד בהורשה הראשונה והשני בהורשה השניה, כך יש לפצל לצורך חישוב המס את שווי המכירה ולחלק אותו באותו יחס של חלקי הירושה השונים ולשום את המס לגבי כל חלק לחוד.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, ברק. עו"ד ח. ברנזון למערער, עו"ד ח.ז. מאיר למשיבים. 6.10.78).
ע.א. 355/78 - מצליח ניסנוב נגד דינה ניסנוב ואח'
*תביעה מזונות של ילדים נגד האב ותביעת שיפוי של האב נגד האם (הערעור נדחה).
המערער ואמם של המשיבים היו נשואים במשך 20 שנה והתגרשו ב- 1977. עפ"י הסכם הגירושין השאיר המערער את דירת בני הזוג לאם ולילדיה ואילו האם ויתרה על מזונות ארבעת ילדיה הקטינים, וכן התחייבה לשפות את המערער במקרה ויחוייב בתשלום מזונות לילדים, שנה לאתר הגירושין פנו הילדים לביהמ"ש בתביעת מזונות נגד האב וביהמ"ש המחוזי קבע את צורכי הילדים ואת הכנסות האב ופסק כי הילדים אינם קשורים להסכם בין ההורים ויכולים לתבוע את האב למזונותיו. הוא חייב את האב במזונות של 1,500 ל"י לחודש ומצד שני חייב את האם לשפות את האב על חיוביו. ברם מכיון שהאם אינה משתכרת אלא כ-2000 ל"י נטו, ניתן להטיל עליה רק תשלום של 500 ל"י לחודש כשיפוי, כדי שיוותר בידיה סכום מספיק לכיסוי יתר הצרכים שלה ושל הבית. הערעור נדחה. הויתור המפורש של האם על תשלום המזונות אינו יכול לשחרר את האב מחובותיו כלפי הילדים שלא היו צד להסכם, וההסכם כלל לא התיימר להיערך בשם הילדים ואין בכך כלום שביה"ד הרבני אישר את ההסכם. אשר לסכומי המזונות השונים - אין להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי בדבר צורכי הילדים ואפשרויות ההורים ואין למצוא פסול בשיקולי ביהמ"ש ככל שהדבר נוגע לקביעת ממצאיו ומסקנותיו, לרבות סברתו כי בעת קביעת היקפו של השיפוי יש להביא בחשבון את השתכרותה של האם באופן שלא יפגעו הילדים.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. פרחומובסקי למערער, עו"ד ש. אלבז למשיבים. 15.11.78).
ע.א. 80/78 - ב. רוטנברג נגד עזבון המנוחה רגינה טורם ז"ל ואח' *פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו). המערערת נפגעה בתאונת דרכים ונפסקו לה 30 ל"י כפיצוי על כאב וסבל ו- 150 אלף ל"י כפיצוי על הפסד השתכרות בעבר ובעתיד. הערעור בגין כאב וסבל נתקבל והערעור בגין הפיצוי על הפסד השתכרות נדחה. אשר לפיצוי על הכאב וסבל - המערערת היתה בעת התאונה כבת 57 שנה, נפגעה פצעים חמורים שהצריכו אישפוזה במשך כחודשיים, ולפי עדויות המומחים הרפואיים תסבול ברגלה השמאלית ותהיה מוגבלת בתנועותיה כל ימי חייה. בנסיבות אלה יש להעמיד את הפיצויים בראש נזיקין זה על 60 אלף ל"י. אשר להפסד ההשתכרות - יכול היה ביהמ"ש לקבוע למערערת פיצויים גלובליים ואין להתערב בסכומים שקבע.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, מ. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. בלומנפלד למערערת, עו"ד י. גורי למשיבים. 22.11.78).
ע.א. 580/76 - שם טוב כהן ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'.
*דחיית בקשה להכריז על המבקשים כיורשי אנשים שנפטרו בשואה.104 (הערעור נדחה).
בשנת 1952 פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי וביקשו צו ירושה על עזבונו של המנוח שלמה שבתאי סאל (להלן המנוח) שנספה בשואה והשאיר אחריו רכוש בארץ. בקשתם היתה שהם יוכרו כיורשי המנוח. ביהמ"ש החל בשמיעת הראיות, הדיון נפסק בשנת 1954, ומאז ועד סוף 1971 לא נעשו כל פעולות ע"י המבקשים להמשך הדיון. בסוף 1971 ביקשו המבקשים להמשיך בדיון, אך אז הוגשו התנגדויות של אנשים אחרים שטענו כי הם היורשים, ולבסוף לאחר הליכים מסויימים ועדויות של המבקשים ושל המשיבים שסתרו אלה את עדויותיהם של אלה, קבע ביהמ"ש כי לא שוכנע שהמערערים או המשיבים האחרים הם היורשים של המנוח ודחה את הבקשות של שני הצדדים להכריז עליהם כיורשים, היורשים האחרים לא ערערו בהתחלה ונסיונם להצטרף לאחר מכן נדחה, וכן נדחה ערעור המערערים, העדה הראשית של המערערים היתה
המערערת השנייה, שהיא מעוניינת לזכות בחלק מן העזבון, עדותה נסתרה ע"י ראיות שהובאו ע"י היורשים האחרים וביהמ"ש צריך היה להתייחס בזהירות לדבריה, ויכול היה להגיע למסקנה שלא לסמוך על עדותה. אכן, ההשהיה מצד המערערים במשך כל השנים אינה צריכה לעורר חשד בכנות תביעתם, שכן היו למערערים קשיים לא מעטים באיסוף ראיותיהם וכן התנהלו הליכים ביון בקשר לנכסי המנוח באותה ארץ, כך שבנסיבות המיוחדות שבמקרה זה אין למצוא בהשהייה אינדיקציה של חוסר תום לב. לפיכך, אילו היו ראיות המערערים עומדות כשלעצמן ללא כל סתירה יתכן וניתן היה לקבוע שהם יורשי המנוח. אולם לנוכח הראיות הסותרות בדין דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה להכריז על המערערים כיורשים.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד מ. דרזנר למערערים, עו"ד ז. בונה למשיב. 21.11.78).
ע.א. 391/77 - שלום דדש נגד אריה חברה לביטוח בע"'מ.
*בעיה שלוחו של מי נחשב סוכן בטוח (הערעור נתקבל).
המערער נתבע, יחד עם אחרים, בתביעת נזיקין עקב תאונת עבודה, ושלח הודעת צד שלישי למשיבה כמבטחת שלו. המשיבה כפרה באחריותה לשפות את המערער מן הטעם שלא מסר הודעה מיידית לחברת הביטוח על קרות התאונה כמתחייב מתוך הפוליסה. המערער ביקר במשרדה של חברת הביטוח למחרת התאונה ושם הודיע על התאונה לאחד יצחק חמו, סוכן ביטוח שבאמצעותו נעשה בזמנו הביטוח. ביהמ"ש המחוזי סבר כי חמו לא היה עובד החברה אלא סוכן עצמאי ועל כן לא היה מורשה לקבל הודעות עבור חברת הביטוח, המערער לא יצא ידי חובתו במסירת ההודעה לחמו ומכיון שההודעה לא הועברה לחברה הפר המערער את ההוראה של הפוליסה, הערעור על כך נתקבל. הבעייה שלוחו של מי משמש סוכן ביטוח, של המבטח או של המבוטח, עולה לעיתים קרובות בדיון בבתי המשפט ובמרבית המקרים שנסבו על מילוי פרטים בהצעת ביטוח ע"י הסוכן נקבע שסוכן הביטוח נחשב לסוכנו של המבוטח. יחד עם זאת ניתן לראות סוכן כשלוח של המבטח כאשר ע"י התנהגותו מציג המבטח את הסוכן כמוסמך לעשות פעולות מסויימות בשמו. בענייננו, לפי נסיבות המקרה, היתה סמכות נחזית לחמו לקבל בשם המשיבה הודעה מאת המערער על קרות התאונה. לחמו לא היה משרד משלו אלא עבד במשרד המשיבה ומי שנזקק לשירותי המשיבה יכול היה להתרשם שחמו הוא שלוח של המשיבה. לא היה לו חדר מיוחד במשרד ולא היה כל דבר שהבדיל כלפי חוץ בינו לבין העובדים של המשיבה. טופסי הקבלות שבהם השתמש חמו נשאו את שם החברה ואת הסמל שלה ומתחת לשם המשיבה, כתובתה ומספר הטלפון שלה, היה מודפס שמו של חמו ללא כל ציון של תפקיד. המשיבה חייבת היתה לדעת שבנסיבות כאלה הציגה את חמו לעיני הנזקקים לשרותיה כשלוח שלה. עפ"י לשון הפוליסה וסעיפיה השונים אין לקבל את טענות המשיבה כי ההודעה היתה חייבת להימסר דוקא במשרד הראשי של החברה ובכתב ולא בע"פ.
(בפני השופטים : י. כהן, אשר, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. מצא למערער, עו"ד י. עדיאל למשיבה. 30.10.78).
בר"ע 165/78 - זמקום השקעות ונכסים בע"מ נגד חברת ז.י.ו. בע"מ ואח'
*ברור סכסוך בין בעלי מניות על דרך ההמרצה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
אכן, במסגרת סעיף 204 לפקודת החברות היה ביהמ"ש מוסמך לפסוק בשאלה שהוצגה בפניו בדרך המרצה, ואף ישנם תקדימים בהם הכריעו בתי משפט סכסוכים שנפלו בין בעלי המניות בדרך של מתן הוראות למפרק, אולם ביהמ"ש אינו חייב לנהוג כך וכשהשאלה העומדת להכרעה מסובכת וביהמ"ש סבור שלשם
עשיית הצדק מוטב לברר את העניין על דרך של כתבי טענות והעדת עדים, בידו הסמכות להורות על כך ובימ"ש שלערעור לא יתערב בשיקול דעתו בעניין הנוגע לדרכי הדיון בלבד.
(בפני : הנשיא זוסמן. עו"ד י. סמואל למבקשת, עו"ד ר. בריקמן למשיב. 24.10.78).
המ' 844/78 - אברהים אלמטור נגד מדינת ישראל.
*עיכוב ביצוע מאסר (בקשה לעכוב ביצוע מאסר - הבקשה נתקבלה).
הרשעתו של המבקש מבוססת על שיחה שהוקלטה ובביהמ"ש המחוזי נחלקו דעות השופטים בשאלה אם סליל ההקלטה משמש ראיה חוקית ואם לאו. בנסיבות אלה יש לשחרר את המערער עד לבירור הערעור.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ז. גילאני למבקש, עו"ד ליבנה למשיבה. 14.11.78).
המ' 688/78 - מרדוש וקראט נגד מדינת ישראל.
*חלות שיפוט צבאי על אזרחים (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
נכון הדבר שלפי הוראות סעיף 8 לחוק השיפוט הצבאי לא חל החוק האמור על אזרחים זולת אלה המפורשים בסעיף 8 הנ"ל והמבקש דנן אינו נמנה עימם. ואולם בחלק ט' לחוק השיפוט הצבאי מוגדרות העבירות אשר לא רק חייל יכול להתחייב בהן, ואין טעם ואין הגיון לפרש הוראות חלק זה, שמקצתן אומרות בפירוש שהן חלות על מי שאיננו חייל, כאילו היתה כוונה כאן לאזרחים הנתונים לשיפוט צבאי מכח סעיף 8 הנ"ל.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. אופנהיים למבקש, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 14.11.78).
המ' 513/78 - סאלח חסן כניפס נגד אברהם בן יחזקאל.
*אי מסירת הזמנה כדין כנימוק ערעור (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
אמנם, פסק דין שניתן בביהמ"ש חסר סמכות ענינית הינו בטל מדעיקרא, אך בעניננו הטענה היא שההזמנה לדין נמסרה לקרובה רחוקה שאיננה גרה עם המבקש ועל כן נפגמה ההמצאה. זוהי טענה שיכלה לשמש נימוק ערעור אילו הוגש ערעור על פסה"ד ואף יכלה לשמש נימוק לביטול פסק הדין אילו הוגשה בקשה לכך מבעוד מועד. הבקשה הוגשה, אבל באיחור זמן רב ולכן נדחתה. כיון שכך אין לתת רשות ערעור.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. עמאר למבקש, עו"ד ר. חן למשיב. 6.11.78).
המ' 608/78 - מדינת ישראל נגד מוחמד מכלוף
*ערעור שני על זיכוי בתאונת דרכים (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
אירעה תאונה שבה נהרגה אשה, שופט השלום הרשיע את המשיב בגרימת מוות ברשלנות ואילו ביהמ"ש המחוזי זיכה אותו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בין אם צדק ביהמ"ש המחוזי ובין אם לאו, אין לבוא בבקשה לרשות ערעור אלא מקום שהעניין מעורר שאלת חוק בעלת חשיבות עקרונית. פסק הזיכוי מבוסס על העובדות של העניין דנן ואינו מראה הלכה שמן הראוי להעמידה לדיון בפני ערכאת ערעור שניה.
(בפני : הנשיא זוסמן. עו"ד רובינשטיין למבקשת, עו"ד א. מזרה למשיב. 6.11.78).
המ' 520+522/78 - עבדול מוחמד פרוג'י ואח' נגד מדינת ישראל
*ערעור שני על עונש מאסר בעבירות בניה ללא רשיון (בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
השאלת בשתי הבקשות הינה אם צדק שופט השלום בהטילו עונש מאסר על המבקשים בשל הקמת מבנה ללא היתר בכפר קלנסורה, אגב הפרת צו להפסקת הבניה שניתן ע"י ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים
והבקשה לרשות ערעור נדחתה. נכון הדבר כי הממונים על ביצוע חוקי הבניה התרשלו בעבר ולא מילאו את חובתם למנוע בניה ללא היתר, ואולם התנהגות זו אינה יכולה לשמש נימוק להקל עכשיו בעונשים, לאחר שביהמ"ש העליון גילה את דעתו שהעונש של קנס אין בו די כדי לכפר על העבירה. ביהמ"ש המחוזי לא קבע כלל כי עונש מאסר יוטל בכל ענין של בניה ללא היתר בלי להתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם, ואילו קבע כלל כזה היה מקום לתת רשות ערעור כדי להעמיד דברים על אמיתותם, שכן אין ספק שבעבירות בניה, כמו בעבירות אחרות, על השופט להתחשב גם בנסיבות האישיות של העבריין. אולם שני המבקשים לא רק בנו ללא היתר אלא גם הפרו צו הפסקת בניה של ביהמ"ש ועל כן אין מנוס מלהטיל עליהם עונש חמור של מאסר בפועל. יש לראות בחומרה רבה את הפרת הצוים של ביהמ"ש והפרה זו כשלעצמה מחייבת הטלת עונש מאסר גם אם בסופו של דבר המבנה לא יהרס וינתן היתר למפרע.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד פ. הרצברג למבקשים, עו"ד טפירו למשיבה. 24.10.78).
המ' 789/78 - יבולים בע"מ נגד המועצה לייצור ולשיווק ירקות ואח'
*צו בינים בפרסום מכרז להספקת זרעים לחקלאים (בקשה למתן צו ביניים - הבקשה נדחתה).
המועצה לייצור ולשיווק ירקות פירסמה מכרז הנוגע ליבוא חד פעמי של זרעי תפוחי אדמה וחלוקתם לחקלאים בעונת האביב. המכרז הוכן בחופזה והיו בו נקודות לא ברורות. הוגשו הצעות של העותרת ושל המשביר המרכזי והתברר ששתי ההצעות לקו בליקויים שונים הנוגעים להתחייבויות המציעים ולערבויות שצריך היה להגיש. לאחר דיונים החליטה המועצה להוציא מכרז חדש. הן יבולים והן המשביר הגישו עתירות נגד המועצה וכל אחת מהן טוענת שהיא צריכה לזכות במכרז. המבקשת ביקשה צו ביניים שיאסור על המועצה פרסום מכרז חדש. ב"כ המועצה הבהיר כי העניין הוא דחוף ואם יוצא צו ביניים עשויים לסבול החקלאים באשר הזרעים הנדונים לא יוכלו להגיע בזמן. הבקשה לצו ביניים נדחתה. יתכן שהטיפול הבלתי מוצלח של המועצה מלכתחילה הוא מקור המחלוקות שהתעוררו ובמקרה רגיל ניתן לומר שעל בעל המכרז הנוהג כך לשאת בתוצאות, אבל במקרה זה אם לא יבוצע היבוא בזמן יגרם נזק בל ישוער לציבור החקלאים ולמדינה. אין זה עניין שאי קבלת המכרז ע"י העותרת יסכן אותה או יפגע בקיומה, ואם יגרם לה נזק ע"י ביטול המכרז באורח לא חוקי או ללא הצדקה, יכולה לקבל את הסעד של פיצוי כספי בתביעה נגד המועצה. ביהמ"ש קיבל את הבטחת נציג המועצה כי יבולים והמשביר יוכלו להשתתף במכרז החדש ועובדה זו לא תפגע בזכויותיהם, במידה ויש להם כאלה, לסעד כספי נגד המועצה כתוצאה מביטול המכרז הקודם. הבטחה זו של נציג המועצה שימשה אחד הנתונים העיקריים לאי מתן צו ביניים,
(בפני: השופט בכור. עו"ד נרקיס ליבולים, עו"ד אפשטיין למועצה, עו"ד לויט להמשביר, 10.10.78).
המ' 310/78 - יוסף שוחט ואח' נגד לאון מודובוי
*ריבית והוצאות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש נתבע בסדר דין מקוצר בגין שני תשלומים, אשר לטענת המשיב היה חייב לשלם לו עפ"י הסכם פירוק שותפות. המבקש ביקש רשות להתגונן ובתצהיר טען כי שני השיעורים תשלומם הוצע למשיב לפני הגשת התובענה ורק נוקשות פרקליטו של התובע היא שגרמה להבאת העניין לביהמ"ש. לפיכך חייב שופט השלום את המבקש בתשלום סכום החוב שהודה בו, אך פטר אותו מתשלום ריבית והוצאות. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי שפסק כי לא היתה הצעת תשלום בפועל לגבי השיעור שהגיע בעבור חודש מאי ולפיכך חייב את המבקש בתשלום ריבית והוצאות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי: ראשית, התשלום הוצע בשיק ושיק אינו יכול לשמש תשלום חוקי ; שנית, המבקש אומר בתצהירו כי פרקליטו התנה את התשלום בתמורה לחשבונית שיתן
המשיב. אשר לנימוק הראשון - אילו היה זה הנימוק היחידי היה מקום לתת רשות ערעור, שכן בשנת 1978 בנוהג שבעולם משלמים חובות, מה גם שמדובר באלפי לירות, בשיקים והצעת שיק היא הצעת תשלום חוקית, זולת אם הנושה מסרב לקבל את התשלום מהטעם המפורש והספיציפי שהוא עומד על זכותו לקבל תשלום במזומנים. בעניין דנא לא התברר על שום מה סירב המשיב לקבל את הכסף. ברם, צדק ביהמ"ש המחוזי כי המבקש יכול היה להתנות את התשלום בקבלת שובר המעיד על העובדה ששולם כסף, אבל לא יכול היה להתנות את התשלום בקבלת חשבונית. המבקש לא הפנה את ביהמ"ש אל כל הוראה בחוק המזכה אותו בקבלת חשבונית ועל כן לא יכול היה להתנות את התשלום בקבלת חשבונית.
(בפני: הנשיא זוסמן, עו"ד י. מכלוף למבקשים, עו"ד אביחי למשיב. 24.10.78).
המ' 596/78 - ישעיהו ישראלי נגד גדעון צור ואח'
*הארכת מועד להפקדת פקדון (ערעור על החלטת הרשם שלא להאריך מועד להפקדת פקדון - הערעור נדחה).
למערער נקבע מועד להפקדת פקדון בגין ערעור שהגיש והוא הפקיד את הפקדון במועד. הטענה היא שפרקליט המשיבים דחה את המערער בלך ושוב וכך הגיע המערער ליום האחרון להפקדת ערבון, באותו יום הגיש המערער בקשה לרשם להתיר לו הגשת ערבות בנקאית וסגן הרשם נעתר לבקשה זו, אך הערבות לא הוגשה, ורק לאחר כחודשיים כשנקבע מועד לדחיית הערעור מחמת אי הפקדת הפקדון ביקש המערער הארכת המועד. הבקשה נדחתה והערעור על כך נדחה. המו"מ שהתנהל בין שני הפרקליטים תוך המועד להפקדת הפקדון אינו עילה להאריך את המועד. העובדה שהחלטת סגן הרשם לאפשר ערבות בנקאית לא הומצאה למערער בזמן אין בידה להושיעו שכן היה זה היום האחרון להפקדת הפקדון וגם אילו הומצאה לו ההחלטה כבר לא היה סיפק בידו להגיש את הערבות בעוד מועד. כאשר הגיש ביום האחרון את הבקשה לאשר ערבות בנקאית, היה צריך להתייצב באותו יום אחרון במשרד ביהמ"ש עם ערבות בנקאית מוכנה ולא להמתין למשלוח ההודעה שלא יכלה ממילא להועיל לו. הרשם ציין כי הוא רשאי להאריך את המועד גם ללא הוכחת טעם מיוחד, אך לא מצא הצדק לכך שבמשך חודשיים ישב המערער באפס מעשה ורק אז בא עם הבקשה להאריך את המועד. אין לומר ששיקול זה היה מופרך ושהרשם נתפס לטעות כשלא ראה בחומר שהובא בפניו סיבה מספקת להיעתר למבקש.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערער, עו"ד מ. גל למשיבים. 21.11.78).
ב.ש. 281/78 - אברהם קקון נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
נגד המבקש הוגש כתב אישום המכיל 5 פרטי אישום הנוגעים למעשי מרמה וזיוף והוא נעצר עד תום ההליכים נגדו. הערר נדחה, בידי התביעה יש חומר הוכחות המצביע לכאורה על כך שהעורר נתפס במרדף אחרי שניסה לגבות שיק הנזכר באישום החמישי והוא השליך תיק ובו קרעי 3 תעודות זהות ואחת מהן שם שהופיע על שיק שנפרע. ביחס ליתר פרטי האישום קיימים חילוקי דעות על משקל חומר הראיות שבידי התביעה, אך פרט האישום החמישי האמור כשלעצמו הוא חמור. הסכומים שמדובר בהם הם גדולים ועתה מתנהלת חקירה נגד המבקש על מעשי מרמה נוספים. אי לכך אין לשחררו בערובה.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד רובינשטיין למבקש, עו"ד גורני למשיבה. 17.10.78).
ב.ש. 266/78 - יהודית ניר נגד שלומית מאיר
*העברת דיון לפי מאזן נוחיות (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).
המבקשת ביקשה להעביר דיון בתביעה שהוגשה בבימ"ש השלום באשקלון לבימ"ש השלום בב"ש והתנגדות המשיבה נדחתה.המשיבה טוענת כי לפי מאזן הנוחיות מן הצדק הוא שלא להעביר את הדיון לבאר שבע הואיל והמשיבה ועדיה גרים באיזור תל אביב והמרחק מתל אביב לבאר שבע כפול מהמרחק
לאשקלון. כנגד זה, המבקשת גרה בבאר שבע, הרכוש נשוא הדיון מצוי בבאר שבע וגם תיק המינהל מתנהל בבאר שבע, כך שעדים מטעם המינהל יהיו כנראה מבאר שבע. לפיכך נוטה מאזן הנוחיות לטובת העברת התביעה לבימ"ש השלום בבאר שבע.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ביאור למבקשת, עו"ד לויט למשיבה. 17.10.78).
ב.ש. 278/78 - הפניקס הישראלי בע"מ נגד יצחק דקל
*העברת דיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).
אין למצוא זיקה מספקת בין עילת התביעה לבין ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ועל כן מן הדין להעביר את התיק לביהמ"ש בתל אביב. אכן, יש יסוד לחשש התובע (המשיב) שבתל אביב יעבור זמן רב עד שענינו יגיע לסיום, אולם בהתתשב בנסיבות שתיאר המשיב, חזקה על האחראי לכך בביהמ"ש בתל אביב שלא יתעלם מן הצורך לאפשר את בירור התובענה מהר ככל האפשר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. אשר למבקשת, עו"ד שפטל למשיב. 31.10.78).
ב.ש. 311/78 - מדינת ישראל נגד מאיר לוי
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
על פי חומר הראיות שבידי התביעה ישנן הוכחות לכאורה כי המשיב מכר לשוטר שהיסווה את זהותו האמיתית, 4 פעמים כמויות של חשיש בחודשים מאי עד יולי 1978. רק בנובמבר החליטה המשטרה לגלות את זהותו האמיתית של הסוכן המשטרתי, ואז נעצר המשיב. התביעה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ביהמ"ש המחוזי החליט לשחררו בערבות, והערר על כך נתקבל. הזמן שחלף מעת ביצוע המעשים המיוחסים למשיב אין בהם כדי להועיל למשיב. במקרה דנן לא מדובר על עבירה שנתגלתה מבלי שננקטה פעולה יזומה למאסרו של עבריין ורק לאחר זמן מבקשת התביעה הכללית את המעצר, אלא על פעולת סוכן משטרתי ועד לגילוי הזהות של איש המשטרה יכול היה המשיב להמשיך ולפעול באין מפריע ומצבו אינו שונה ממצבו של עבריין אחר שעבירתו לא נתגלתה אחרי הבצוע אלא לאחר זמן. גם כאשר מתגלית עבירה שנעברה מספר חודשים לפני כן נותנים משקל מכריע לאופי העבירה ולצרכי החקירה. נטען גם כי המשיב משרת בצה"ל, אך גם בכך אין כדי להועיל לו שכן את המעשים המיוחסים לו עשה בעת שירותו הסדיר. אם יגרם נזק למשיב, אין זה אלא תולדה של המעשים לגביהם יש ראיות לכאורה בידי התביעה.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ר. רבין לעוררת, עו"ד י. תוסיה כהן למשיב. 13.11.78).
ב.ש. 242/78 - אוגניה הלר נגד צבי שיוביץ
*בקשה להארכת מועד שהוחמץ עקב פגרת בתי המשפט (הבקשה נדחתה).
ביום 30.7.78 העניק הנשיא למבקשת רשות לערער על פס"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי בת"א והצו הומצא למשרד של ב"כ המבקשת, עו"ד רגבי, ביום 8.8.78 ומאז החלה ספירת 15 הימים הקבועים להגשת הערעור. הערעור לא הוגש במועד וביום 5.9.78 הוגשה בקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה. עו"ד רגבי גולל בטיעוניו את עומס העבודה במשך כל השנה ואת המתח הנפשי והציפייה למנוחה שלמה בתקופת הפגרה. משום כך ניתק עצמו ממשרדו ולא טיפל בענינים השוטפים שהגיעו למשרד. עו"ד רגבי מבקש ללמוד בעניין זה ממדינות מתוקנות שבהן הסדיר המחוקק עיכוב מרוצם של מועדים שנקבעו לעשיית דברים בפגרת בתי המשפט. ברם, כל עוד לא נתן המחוקק את דעתו לכך, אין בידי ביהמ"ש להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק, אלא אם המערער הראה טעם מיוחד המצדיק את האיחור. בעניננו לא הראה המערער כל סיבה המתקבלת על הדעת לאיחור בהגשת הערעור. הפסיקה של ביהמ"ש העליון מקפידה על קיומם של מועדים שנקבעו בחיקוק, ואם רצה עוה"ד ליהנות ממנוחה שלמה בפגרה, צריך היה לעשות סידורים במשרדו שעניני מרשיו לא יפגעו בתקופת מנוחתו.
(בפני : הרשם ברטוב. 15.11.78).
ב.ש. 162/78 דוברונסקי בוריס נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
המבקש איחר את המועד להגשת ערעורו והוא מנמק את בקשתו להארכת המועד בטעמים אלה: הוא הופיע ללא סיוע משפטי למרות פניותיו הרבות, הוא עולה חדש המתקשה בעברית ועפ"י הבנתו ולאחר שעיין בפקודת הפרשנות סבר כי מסירת הערעור לדאר הינה הגשה כדין, ובנוסף לכך חלה וקיבל טיפול שגרם לו להחלשת זכרונו. הבקשה להארכת מועד נתקבלה. ב"כ המשיבה הסיר את התנגדותו להארכת המועד ונראה כי אכן נימוקי בקשתו של המבקש דיים כדי למצוא בהם טעם מיוחד.
(בפני : הרשם בר טוב. המבקש לעצמו, עו"ד יאראק למשיבה. 13.9.78).
ב.ש. 310/78 - מדינת ישראל נגד שמעון משעלי
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות סמים וביהמ"ש המחוזי סירב לעצרו עד תום ההליכים. עפ"י כתב האישום ביצע המשיב מספר פעמים מכירות של סמים לשוטר שזהותו הוסוותה וזאת במשך תקופה של מספר חודשים. המשיב נעצר בתחילת נובמבר כשהוחלט לגלות זהותו של השוטר אך שוחרר כאמור על פי צו ביהמ"ש המחוזי. הערר נתקבל. פרקליטו של המשיב טען כי אין ביהמ"ש צריך ליטול חלק במלחמה בסחר בסמים והוסיף כי איש המשטרה פעל כסוכן מדיח. טענה זו אין לקבל. השאלה איננה אם ביהמ"ש צריך ליטול חלק בפעולה זו או אחרת. ביהמ"ש בוחן אם קיימות עילות המקובלות במערכת המשפט שלנו אשר בעטיין יש הצדק להיענות לבקשת המדינה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. כאן יש ראיות לכאורה שהמשיב סחר בסם, קשריו ומקורות האספקה שלו בלתי ידועים, וקיים יסוד לחשש שיחזור לסורו אם יצא לחופשי לפני שנגזר דינו. שחרורו של סוחר המהווה חלק ברשת הפצה של סמים יש בו כדי ליצור סיכון לציבור. כל טיפול משפטי בסחר בסמים, מבלי להביא בחשבון את כל מכלול ההשלכות והסיכונים, יש בו מידה רבה של התעלמות ממהותה של התופעה וממשמעותה החברתית והבריאותית. אין גם לקבל את הטענה שאיש המשטרה פעל כסוכן מדיח.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד י. בלטמן לעוררת, עו"ד א. ברדוגו למשיב. 15.11.78).
ב.ש. 323/78 - מדינת ישראל נגד גבריאל חשש ואח'
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
נגד שלושת המשיבים (ונאשם רביעי) הוגש כתב אישום בגין עבירות מין שונות שבוצעו בתאריכים 27 ו- 28 בספטמבר ובתחילת אוקטובר כלפי נערה ילידת נובמבר 1961. עפ"י כתב האישום גרמו המשיבים לכך כי נערה אחרת, גם היא קטינה, אירגנה את הבאתה של המתלוננת לצריף השייך לאחד המשיבים ושם בעלו אותה ועשו בה מעשים מגונים המשיבים בזה אחר זה במשך מספר ימים. המתלוננת סיפרה לאמה את אשר אירע לה, כאשר שבה לביתה, אך לדבריה חששה מהגשת תלונה למשטרה וגם ביקשה מאמה שלא לעשות כן. רק בעקבות חקירה אחרת שמנהלת המשטרה נודע לה על המקרה, כחודש לאחר שאירע, ואז נגבתה הודעה מאת המתלוננת והמשיבים נעצרו והוגש נגדם כתב אישום. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיבים בערבות של 5 אלפים ל"י באשר סבר כי לתביעה יחסר במשפט הסיוע הדרוש לצורך הרשעה בעבירת מין. לדעת ביהמ"ש יש סתירות בעדותה של קטינה אחרת בנושא ועל כן ספק אם ביהמ"ש יראה בעדותה סיוע מספיק. זאת ועוד, נסיבות המקרה נוטות לדעת ביהמ"ש יותר לכיוון הסכמה מצד המתלוננת ויהיה זה מסוכן לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים. הערר על כך נתקבל. מן החומר שבידי התביעה עולה לכאורה שהמתלוננת הביאה בפני המשטרה גירסה התואמת את תיאור האירועים כפי שהובא בכתב האישום. המשיבים טענו כי קיימו יחסי מין עם המתלוננת בהסכמתה, והמתלוננת אף קיימה יחסי מין עם אחרים לפני כן, וכל העניין לא היה מגיע לידי
תלונה אילמלא חקירת המשטרה בעניין אחר. אולם, בשלב הדיוני הנוכחי אין באפשרותו של ביהמ"ש להיכנס לבירור האמינות של העדויות, וכל בחינה היא על כן בחינת סבירותם של דברים על פניהם, ובחינת המאזן הכולל של הראיות לכאן או לכאן. לאור אמות מידה אלה היה על ביהמ"ש לתת דעתו לעדויות הנוספות שבידי התביעה, השופכות אור על הופעתה והתנהגותה של המתלוננת לאחר המעשים המיוחסים למשיבים, ואין להסיק בשלב זה כלל ועיקר כי נעדר סיוע כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי. נכונותה של נערה לקיים יחסים עם פלוני אינה הופכת אותה בשל כך למטרה לבעילה לכל אחד, ואפילו לפרוצה הזכות לסרב לקיים יחסים עם אדם שאינה רוצה בו. כאשר ביהמ"ש דן באירוע כגון זה חייב הוא לתת דעתו גם לאוירה שנוצרה בחוגים מסויימים, שבהם אין נערה רואה עצמה חופשית להתלונן במשטרה כאוות נפשה, מחמת החשש והבושה הגוברים על פני הרצון להתלונן. בנסיבות כגון אלה יש להביא בחשבון את המנטליות של הנוגעים בדבר, את רמת ההתפתחותהשכלית והחינוכית של הקורבן, ואת טיב היחסים בין חבורת צעירים לבין נערה הנקלעת לחברתם, המקובלים בחברה השולית בה מדובר. לאור חומר הראיות לכאורה של התביעה, יש להורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד גורני למבקשת, עוה"ד אורן שטפמן למשיבים. 29.11.78).
ב.ש. 312/78 - שמעון לחמני נגד מדינת ישראל.
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
ביום שנועד לשמיעתו של המשפט נגד העורר הועבר התיק משופט אחד לשופט אחר אשר התפנה לשמוע את המשפט רק לאחר ההפסקה ולא הספיק לסיימו באותו יום. יומנו של השופט היה מלא ולא קבע את שמיעת המשך המשפט למחרת היום, אלא כעבור חודש ונשיא ביהמ"ש העליון הורה על שחרור העורר ממעצרו בערובה. עפ"י סעיף 115 לחוק סדר הדין הפלילי צריך להמשיך בגביית הראיות מיום ליום. העובדה שהשופטים עמוסים אינה יכולה לשמש צידוק לכך שביהמ"ש יתעלם מציוויו של החוק ויחזיק נאשם במעצר במשך חודש ימים רק מפני שלא נמצא לענינו מקום אצל אותו שופט שהתחיל בגביית הראיות. מצב כזה, הנובע מהתעלמות מהחובה לפי סעיף 115 הנ"ל, כמוהו כמעצר בלתי חוקי. בנסיבות העניין, משלא קיים ביהמ"ש את מצוות החוק, לא ניתן להחזיק את העורר במעצר ויש לשחררו בערובה.
(בפני : הנשיא זוסמן, עו"ד י. לויט לעורר, עו"ד טפיירו למשיבה. 21.11.78).
ב.ש. 113/78 - ד"ר הרצל רוזנבלום ואח' נגד אורי לבזופסקי ואח'
*העברת דיון
(הבקשה נדחתה).
אחרי ששופט השלום כבר התחיל בדיון בקובלנה שהוגשה לבימ"ש השלום בחיפה ולא הסכים להעביר את הענין לבימ"ש אחר, אין נשיא ביהמ"ש העליון מוסמך, עפ"י סעיף 36 לחוק בתי המשפט, להורות על שינוי מקום הדיון. הדיון בבימ"ש השלום לא התנהל עד כה כחוק והואיל והשופט הקדיש זמן רב לשמיעת טענות מקדמיות, אך השעה לבירור טענות אלה, עפ"י סעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי, היא לאחר פתיחת המשפט עם קריאת האישום וזה טרם נקרא. שופט השלום בדק את מאזן הנוחיות של מקום הדיון, אך ענין מאזן הנוחיות חורג מגדר סמכותו של שופט השלום, המצטמצמת בהחלטהאם הוא מסכים להעביר את הדיון למקום אחר או לאו, ואילו בענין מאזן הנוחיות ההחלטה היא בידי נשיא ביהמ"ש העליון.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. מוזר למבקשים, עוה"ד מ. כספי ונ. ליפשיץ למשיבים. 26.10.78).