ע.פ. 207/78 - רון עמר נגד מדינת ישראל
*זיוף וסחיטה בנסיבות מחמירות.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 481/77 - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בעבירות של זיוף, הפצת מסמך מזוייף ונסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי החוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה) עפ"י העובדות שפורטו באישום הראשון של כתב האישום שהוגש נגד המערער ושבהן הודה. נוסף לכך הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה שיוחסה לו באישום השני שבכתב האישום, סחיטה באיומים לפי סעיף 12 (א) לחוק תיקון דיני עונשין בקובעו שהוכחו יסודות העבירה עפ"י החלופהשבסיפא שבאותו סעיף. על המערער הוטל בגין כל אחת מן העבירות שתי שנים מאסר באופן שעל המערער לרצות 4 שנות מאסר. המערער ערער הן על הרשעתו והן על חומרת העונש וערעורו נדחה בעיקרו.
א. לטענה שהעובדות שפורטו באישום הראשון אינן מגלות אף לכאורה קיום נסיבות מחמירות ועל כן לא היה ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בעבירות אלה - המערער הואשם בעבירות מסוג פשעים וביהמ"ש המחוזי היה מוסמך לדון בעניין. בשלב המקדמי לא היה זה כלל מתפקידו לברר ולהחליט אם נסיבות העניין כפי שפורטו יחייבו הרשעה בעבירות פשע, ודי בכך שלכאורה על פני הדברים אין להגיד שהאישום בביצוע העבירות בנסיבות מחמירות מחוסר יסוד.
ב. גם לגופו של עניין צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע שהיו כאן נסיבות מחמירות. המערער גנב מכונית ומצא בה פנקס שיקים ודרכון, חתם חתימה מזוייפת של בעל הדרכון על שיק בסך 10.000 ל"י ופנה לבנק לשם גביית הסכום אך משהוברר שהשיק מזוייף ברח עם הדרכון והשיק. אמנם העבירות של גניבת המכונית שימשו נושא לדיון נפרד בבימ"ש השלום אך הנסיבות שפורטו הצדיקו את המסקנה שהעבירות נעברו בנסיבות מחמירות.
ג. לגבי ההרשעה בעבירה על סעיף 12(א) - על פי הראיות נעברה העבירה רק לפי הרישא של אותו סעיף ולא היה יסוד למסקנת ביהמ"ש המחוזי שבמקרה דנן נעשה איזה מעשה מפני איום כאמור או תוך כדי האיום כפי שנדרש לשם הרשעה לפי הסיפא של סעיף 12 (א). ההבטחה שניתנה למערער לשלם לו בעד גילוי מכונית שגנב לא היתה תוצאה של איום שיפוצץ את המונית, אלא קדמה לאותו איום. על כן נעברה רק העבירה של סחיטה באיומים לפי הרישא של סעיף 12 (א) הנ"ל.
ד. לעניין העונש, טען הסניגור כי נגרם עוול למערער ע"י כך שפוצל הדיון בעבירות שיוחסו לו וחלק מן העבירות הובא בפני בימ"ש השלום וחלק לביהמ"ש המחוזי. לטענתו אילו צירפה התביעה את כל האישומים בכתב אישום אחד היה עונשו של המערער קל יותר. אין לקבל טענה זו. אכן, התביעה יכלה לצרף את האשומים הנוספים בכתב האישום של ביהמ"ש המחוזי, אך היא לא היתה חייבת לעשות כן. בבימ"ש השלום יוחסה, למערער סידרת עבירות ארוכה ובכללן גניבות ממכוניות שונות ובגין כל אלה נדון המערער ל - 9 חודשים מאסר, ואין ספק שבימ"ש השלום הטיל עונש כה קל בהתחשב בעונש של 4 שנות מאסר שגזר ביהמ"ש המחוזי. לגופו של עניין עונש של 4 שנות מאסר איננו קל אך אין לומר שהוא מוגזם במידה המחייבת את התערבות ביהמ"ש שלערעור. למערער שורה של הרשעות קודמות נגד הרכוש ועונשים קלים שהוטלו עליו בעבר לא הרתיעו אותו מלעבור עבירות נוספות שחומרתן מרובה.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד אלברנס למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 31.10.78).
בג"צ 314/78 -מוחמד מאיז אגבריה נאג' נגד מועצת הפירות ואח'
*חוקיות כללים להסדר שיווק שקדים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
.
העותרים עוסקים מזה שנים בשיווק שקדים. הם קונים אותם ממגדלי שקדים ולאחר ביצוע מספר פעולות בשקדים משווקים אותו לסוחרי שקדים. מועצת הפירות פירסמה כללים בדבר דרכי שיווק שקדים ובהם נקבע כי רק משווק מורשה יהיה רשאי לשווק שקדים. משווק מורשה יכול להיות רק מי שמתקשר עם מגדלי שקדים לגבי שטח שלא יפחת מ - 2500 דונם. הכללים מבוססים על חוק מועצת הפירות (יצור ושיווק) המסמיך את המועצה לקבוע בכללים כי פירות ישווקו בישראל ע"י משווקים מורשים ואת תנאי ההרשאה. משפנו העותרים למגדלי שקדים על מנת לרכוש שקדים כמידי שנה נאמר להם כי בהתאם להסדר החדש עליהם למכור את השקדים למשווקים מורשים בלבד. העותר פנה לבג"צ ובדחותו את העתירה קבע ביהמ"ש:
א. הרקע להתקנת הכללים הינו הבטחת הרווחיות של ענף גידול השקדים וקיום נאות של המגדלים מזה ומחירים נאותים ברמה נאותה מזה. בהתאם לתחזיות הגידול הצפוי בענף השקדים קיימת סכנה שהשוק יוצף תוך תחרות פרועה שמשמעותה ירידה במחירים וחוסר כדאיות לעסוק בענף. כדי למנוע מצב דברים זה קבעה, המועצה את הכללים המסדירים את עניני השיווק.
ב. לטענה שהכללים החדשים ייצרו מונופול על השיווק - עצם המשטר של פיקוח ורישוי עשוי לגרור את התוצאה של יצירת מונופול, וכאשר הפיקוח והרישוי מעוגנים בחוק, השאלה איננה אם כתוצאה מהפעלת הפיקוח יווצר מונופול, אלא אם השיקולים ביסוד הפעלת הפיקוח היו במסגרת החוק ובעניננו הכללים הם במסגרת החוק. אשר לטענה כי הכללים יוצרים אפליה שלא כדין לטובת מספר מצומצם של משווקים - ההבחנה בין משווקים מורשים לבין משווקים שאינם מורשים קבועה בחוק עצמו וטענת אפליה אינה יכולה להתבסס על עצם התוצאה שלפלוני הוענקה ההרשאה ולאלמוני לא הוענקה. טענת אפליה צריכה להתבסס על כך שהשיקול שעמד ביסוד הענקת הרשאה לפלוני וסירובה לאלמוני הוא פסול וכאן השיקול היה במסגרת החוק.
ג. הכללים אמנם עשויים לפגוע בעותרים כמשווקים ולהגביל את חופש העיסוק ואולם עצם ההגבלה של חופש העיסוק אין בה כדי לפסול את הכללים. חופש העיסוק של הפרט, שהינו מזכויות הפרט הטבעיות, איננו זכות בלתי מוגבלת וניתן להגבילו בחוק או על פיו. על כן השאלה איננה אם הכללים פגעו בחופש העיסוק של העותרים אלא אם פגיעה זו מעוגנת בחוק וכאמור החלוקה בין משווקים מורשים לבין לא מורשים והתנאים לקביעת ההרשאה מעוגנים בחוק.
ד. אין לומר כי הכללים הם בלתי סבירים. הקביעה כי ההרשאה תינתן רק למי שמתקשר עם מגדלי שקדים לגבי שטח של 2500 דונם איננו כלל בלתי סביר ובשיטת ההתקשרות שנקבעה אין כל יסוד של חוסר סבירות. השאלה אם יש להעמיד את דרישת ההתקשרות על 2500 דונם ואם ראוי להפחית מספר זה נתונה לשיקול דעתם של המשיבים ואין בג"צ בא במקומם בשיקול דעתו.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, ברק. החלטה - השופט ברק עו"ד שמעון בן יעקב לעותרים, עו"ד יאראק למשיבים. 29.11.78).
ע.פ. 219+244/78 - משה קמחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נטל חלק בפריצה למוסך פיג'ו בתל אביב שבמסגרתה נתכוונו העבריינים להוציא כספת מהמקום, אך בשל תקלה לא הצליחו לגנוב את הכספת. על המערער הוטל עונש של 3 שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. תסקירי שירות המבחן קובעים שהמערער לא יחזור על מעשי עבירה וכי הסתבכותו האמורה היתה בגדר כשלון חד פעמי, ואם תינתן למערער הזדמנות לבנות את חייו מחדש ולהינשא, כפי שהוא מתכוון לעשות, לא יחזור עוד על מעשי עבריינות. מאידך העבירה שבה הורשע המערער היא חמורה לא רק לפי אופייה אלא גם לאור נסיבותיה, שהרי מדובר על פשע מתוכנן וחלקו של המערער בו לא היה מבוטל. לאור כל האמור הוחלט להקל בעונשו של המערער באופן שמהמאסר יהיו שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שרעבי למערער, עו"ד טפיירו למשיבים. 31.10.78).
ע.פ. 638/78 - רפאל בן לולו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כנהג משאית בהובלת פירות וירקות ובמסגרת עבודתו גנב פרי בשווי של 12 אלף ל"י ממעבידו, הוא נדון ל - 9 חודשים מאסר בפועל ושלושה חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער ביקש להקל עימו בהתחשב עם מצבו המשפחתי, נשוי ואב לשלושה ילדים, אולם מדובר כאן בעבירה חמורה שעונשה המקסימאלי הוא 7 שנות מאסר, סכום הגניבה אינו קטן ולמערער הרשעות קודמות. העונש של 9 חודשי מאסר בפועל אינו חמור יתר על המידה בהתחשב בנסיבות העניין.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 26.10.78).
ע.פ. 264/78 - יחיאל אלקבץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער היה פקיד בכיר בבנק לאומי בבאר שבע והורשע בארבע עבירות של גניבה תוך כדי מלוי תפקידו וזיוף ספרי חשבונות. הוא נדון ל- 5 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 50 אלף ל"י או 10 חודשי מאסר תמורתו. הערעור באשר למאסר נדחה ואילו הקנס בוטל. המערער טען כי את רוב הכספים שגנב, כ- 280 אלף ל"י, העביר לחשבונותיהם של שני אנשים אחרים, ללא טובת הנאה לעצמו. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לדברים אלה והסנגור מתרעם על כך, בטענה שהמערער לא הודה בעובדה שלקח את הכספים לעצמו והתביעה ויתרה על הבאת ראיות כדי להוכיח עובדה זו, ועל כן צריך היה השופט לקבל את ההסברים לצורך גזר הדין. אין לקבל טענה זו. לא הובאו ראיות מה עלה בגורלו של הכסף והעניין נשאר מעורפל. ברם עובדה זו, אין משמעותה שביהמ"ש צריך היה להאמין למערער שלא נהנה הנאה אישית מאותם כספים. למעשה, אין חשיבות מכרעת לשאלה מה עלה בגורלו של הכסף לעניין העונש. תהא אשר תהא הסיבה הרי המערער שלח ידו בכספים ובניירות ערך, מעל באמון שניתן בו וגרם ע"י מעשיו לא רק נזק כספי למעביד אלא גם פגע קשות באמון שהציבור מתייחס בו לפעולות עובדי הבנקים במילוי תפקידיהם. במקרה כגון זה יש להטיל עונש שירתיע אחרים מלבצע מעשים דומים. עם זאת ברור שהמערער לא יוכל לשלם 50 אלף ל"י ואז יצטרך לשבת 10 חודשי מאסר תמורתם, וניתן להסתפק במאסר
בפועל של 5 שנים ואין טעם להאריכו עקב אי תשלום הקנס. אי לכך יש לבטל את עונש הקנס שהוטל על המערער.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ד, וקסלר למשיבה. 30.10.78) .
ע.פ. 381/78 - דליה זוגייר נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת נכנסה יחד עם צעירה אחרת לדירתה של המתלוננת, השתיים היכו אותה וגנבו ממנה רכוש של כ - 23 אלף ל"י, גררו את המתלוננת לחדר סמוך, נעלו את הדלת וניתקו את הטלפון. המתלוננת היא אשה כבת 55, עוורת בשיעור של 80 אחוז ונזקקה לטיפול רפואי ואישפוז בבי"ח עקב התקיפה הנ"ל. המערערת הורשעה בעבירת שוד ונדונה ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, בעוד ששותפתה לעבירה נדונה ל - 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש החמיר עם המערערת באשר היתה זו היא שהכירה את הקורבן וזו אף טיפלה במערערת בעת מצוקתה, ובמעשה המערערת ראה ביהמ"ש מעשה בוגדנות. עם זאת יש להתייחס לרקע שממנו צמח מעשה העבירה, הגורל התאכזר עם המערערת בילדותה ונקלעה במקרה דנא לראשונה לביצוע עבירה כשאין לה הרשעות קודמות. יש תקווה ששינוי נסיבות יביא אולי לניתוק המערערת מן החברה העבריינית. בהתחשב, בכל האמור ניתן להעמיד את עונש המאסר בפועל על 3 שנים ולאחר שחרורה תועמד המערערת בפיקוח שרות המבחן לתקופה של שנתיים.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. שקד למערערת, עו"ד י. בן אור למשיב. 27.10.78).
ע.פ. 410/78 - נסים בן יוסף יצחק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (איומים לשינוי עדות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה על סעיף 245 (א) לחוק העונשין ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, הופעל מאסר על תנאי של 18 חודש בחלקו חופף באופן שעל המערער לרצות מאסר בפועל של 24 חודש. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האיומים של המערער שמתלונן ישנה את עדותו לא היו איומים של ממש אלא שאין ביכולתו להתעלם מן השיקול הציבורי העדיף על כל שיקול אישי של המערער, וכך קורה,, לדעת ביהמ"ש המחוזי "שנאשם כזה מוקרב, כביכול, על המזבח של טובת הציבור".לטענת הסניגור, בהתחשב בנסיבות האמורות, מן הראוי היה להסתפק בהטלת קנס ולהאריך את המאסר על תנאי הקודם. טענה זו אין לקבל. למערער הרשעות קודמות, כשלושה חודשים לפני המעשה הנדון הוטל עליו מאסר על תנאי של 18 חודש ותוך מספר חודשים ביצע המערער את העבירה החדשה שכתוצאה ממנה נמנע המתלונן מלזהות את אחיו של המערער שהואשם בעבירה נגד הרכוש והאח יצא זכאי. אין להסכים לדברי השופט המחוזי שכאילו מוקרב המערער כקורבן לטובת הציבור. לא מדובר כאן בעבירה ראשונה אלא באדם שכבר הספיק לעבור מספר עבירות וההתראות שניתנו לו במקרים הקודמים כאשר הקלו בעונשו לא הרתיעו אותו.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. עו"ד בן ציון למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 19.10.78).
ע.פ. 401/78 - מנחם בן אהרון מנחם נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע ב - 17 עבירות על חוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה) והוטל עליו עונש של 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. הסכום הכולל הקשור בעבירות שביצע המערער הוא למעלה מ - 60 אלף ל"י ועד כה לא הוחזר שום חלק מסכום
זה לנפגעים. למערער יש אמנם הרשעות קודמות אך הרשעתו האחרונה היא משנת 1971 בגין עבירה שנעברה בשנת 1970. המערער נשוי ואב לשתי בנות ואין ספק שמאסרו פוגע בבני משפחתו. על אף ריבוי העבירות שבהן הורשע המערער ניתן להסתפק בתקופת מאסר יותר קצרה אם כי תקופת מאסר משמעותית. אי לכך יועמד המאסר בפועל על שנתיים והמאסר על תנאי על 3 שנים.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. המערער לעצמו, עו"ד י. הורוביץ למשיב. 24.10.78).
ע.פ. 838/77 - ציון סיגרון נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סחר בסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של החזקה וסחר בסמים ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של 14 חודש כשכל העונשים מצטברים כך שעל המערער לרצות מאסר של 38 חודש. הערעור על חומרת העונש נתקבל. למערער הרשעות קודמות בעבירות שונות וכ - 7 חודשים לפני שעבר את העבירה הנדונה נהג איתו ביהמ"ש לפנים משורת הדין והטיל עליו עבור עבירות חמורות, ובכללן עבירת סמים, מאסר על תנאי של 12 חודש והאריך מאסר על תנאי קודם של חודשיים. בנסיבות אלה לא היה מקום להתערב בגזר הדין, לולא העובדה שהמערער, שהוא אדם צעיר, סובל ממחלת סכרת קשה המוסיפה, על הסבל שנגרם לו עקב המאסר. יחד עם זאת ברור שיש להטיל מאסר לתקופה ניכרת ושהמחלה אינה יכולה לשמש עילה לביצוע עבירות ללא חשש מעונש ממשי. לאור כל האמור ניתן להקל עם המערער ולהעמיד את תקופת המאסר בפועל על 30 חודש.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. המערער לעצמו, עו"ד הורוביץ למשיב. 24.10.78).
ע.א. 671/77 - חווה לגידול בעלי חיים בע"מ נגד שותפות מגדלים לשיווק עצמי
*חיוב בריבית מיום היווצר עילת התביעה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת מכרה ביוני 1976 את חלקה בשותפות המשיבה למשיבה תמורת 200 אלף ל"י, קיבלה 20 אלף ל"י על חשבון המחיר ומשלא קיבלה את יתרת הסכום בסך 180 אלף ל"י הגישה במאי 1977 תביעה בסדר דין מקוצר. היא תבעה לחייב את השותפות בתשלום יתרת דמי המכר "בצירוף הפרשי הצמדה ומדד יוקר המחייה מ - 15.5.76 למדד 15.6.76 וכן לחייבה בריבית מירבית". המשיבה ביקשה רשות להתגונן והעלתה טענות נגד סכום החיוב, אך הרשם דחה את הבקשה לרשות להתגונן ופסק כי על המשיבה לשלם את סכום החיוב בצירוף ריבית ממאי 1977, יום הגשת התביעה. ערעורה של המערערת בכל הנוגע להפרשי הצמדה נדחה ובענין הריבית נתקבל. לעניין הפרשי הצמדה - בכל המסמכים הנוגעים להסכם בין הצדדים אין זכר לעניין ההצמדה. המערערת לא הצביעה על כל מקור אחר שממנו עשוייה לצמוח הזכות להצמדה. אפשר לגרוס כי מקורה של הזכות להצמדה בחיוב חוזי הוא בהוראת סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) המעניק פיצוי בעד הנזק שההפרה גרמה, אך מבלי להביע דעה על כך אם אכן ניתן לחייב בהפרשי הצמדה לפי אותו סעיף, יש לדחות את תביעת המערערת מן הטעם כי עליה היה להעמיד בכתב תביעתה את הבסיס העובדתי תוך הבאת נתונים על סוג ההצמדה, תנאיה, ומידת היותה תביעה בסכום קצוב.
אשר לריבית - משנדחתה הבקשה לרשות להתגונן זכאית המערערת לפסק דין על סכום קרן וגם על הריבית. עניין פסיקת הריבית נתון לשיקול דעת ביהמ"ש ושיקול דעת זה חייב להיות מופעל בהתאם לחוק פסיקת ריבית שלפיו תקופת הריבית היא מיום הגשת התביעה או מיום אחר, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית או בהתאם לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) אשר בסעיף 11 שבו נקבע כי סכום הריבית על הפרת חיוב לשלם סכום כסף הינו מיום ההפרה עד יום התשלום. נראה כי בהפרת חיוב לשלם סכום כסף, החיקוק החל הוא חוק התרופות ולא חוק הריבית. נמצא כי על הרשם היה לפסוק ריבית
בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית מיום ההפרה ולא מיום הגשת התביעה. נכון שלפי חוק התרופות רשאי ביהמ"ש לקבוע שיעור ריבית אמר, ברם בבקשה לרשות להתגונן אין כל התייחסות לעניין הריבית ועל כן צריך היה הרשם לפסוק למערערת את סכום הריבית המקסימאלית לפי חוק פסיקת ריבית.
(בפני השופטים: אשר, בכור, ברק. החלטה - השופט ברק. 6.11.78).
ע.א. 410/78 - משה יוספן ואח' נגד דוד יוספן
*מזונות (הערעור נדחה).
בביהמ"ש המחוזי ניתן פס"ד בענין מזונותיהם של המערערים, ילדיו הקטינים של המשיב, וביהמ"ש חייב את המשיב לשלם לכל אחד מן המערערים סכום של - 1,000 ל"י לחודש. בעקבות פסה"ד הוגשה ע"י המשיב בקשה בדרך המרצה לתיקון "טעות סופר" שנפלה, לפי הטענה, בפסה"ד, בכך שלא צויין שיש לנכות מסכום החיוב את קצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי. ביהמ"ש נעתר לבקשה והוסיף את המלים "בניכוי קיצבת הילדים". הערעור נדחה. טענת המערערים היא כי כלל לא מדובר בתיקון טעות סופר אלא בתיקון מהותי בפסק הדין. ברם, אין לומר כי ביהמ"ש סטה מן התחומים שהותוו בתקנה 486 לעניין תיקון טעות סופר, ביהמ"ש תיקן השמטה שאירעה בהיסח הדעת ותו לא, ועל כן בדין תיקן את פסק הדין.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בר שלטון למערערים, עו"ד ליבוביץ למשיב. 13.11.78).
ע.א. 401/78 - לידיה ווס ואח' נגד יוחנן ווס
*מזונות (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב נשואים ולהם 4 ילדים קטינים. המשיב השתכר בתקופה הנדונה 4,100 ל"י לחודש נטו, המערערת השתכרה 5000 אלפים ל"י נטו וקיבלה את דמי הביטוח הלאומי עבור הילדים. האשה הגישה, תובענה למזונות נגד הבעל וכן בקשה כי יאסר על הבעל להיכנס לדירת המגורים של בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם 1,600 ל"י למזונות הילדים אך סירב לאסור על כניסת הבעל לדירה. הערעור נדחה. לעניין כניסת הבעל לדירה - אכן האשה זכאית למדור ללא הפרעה מצד הבעל ואולם ביהמ"ש המחוזי קבע כי על אף מעשה אלימות חד פעמי שאירע אין לומר שהבעל מונע מאשתו מדור שליו ובטוח.
אשר לסכום דמי המזונות - השתכרותה החודשית של המערערת גבוהה מזו של המשיב, אך יש לה הוצאות רבות יותר הנובעות מן הצורך להחזיק את הבית והוצאות הכרוכות בעבודתה. מכאן שהתשלום שהוטל על המשיב הוא בגבול הנמוך ואילו הוטל עליו לשלם 2,000 ל"י לחודש לא היה מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא. אך בהתאם לכלל המקובל על ביהמ"ש שלערעור אין להתערב בשלב זה, כאשר הפערים הם כמתואר, בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה ששקלה והכריעה בעניין והגיעה למסקנתה האמורה. ביהמ"ש יכול היה להתחשב גם ברווחי האם ובחלק שלה במזונות הילדים, והעובדה שהאב לא הגיש הודעת צד ג' כדי שגם האם תחוייב בחלק מן המזונות, אין בה כדי לשלול מביהמ"ש את האפשרות להעריך באופן כולל את כל המקורות מהם ניתן יהיה לשאוב את הכספים הדרושים לכיסוי צורכיהם של הקטינים כנדרש מדין צדקה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. אליגון למערערים, עו"ד מ. הוכמן למשיב. 13.11.78).
ע.א. 786/77 - רפאל שלומי נגד אשבול מושב עובדים... בע"מ ואח'
*הארכת מועד להגשת בקשה לעיכוב הליכים לפי חוק הבוררות (הערעור נתקבל) . המערער הגיש כתב תביעה נגד המשיבים ובמסגרת המרצה נדונה בקשתו לצו עשה והצדדים הגיעו לידי הסכמה כי צו העשה יעמוד בתוקפו עד למתן פסק הדין. לאחר מכן הגישו המשיבים כתב הגנה שבו פירטו טענותיהם נגד התביעה. יותר
מאוחר באו המשיבים בבקשה לביהמ"ש כי יעכב את ההליכים בהסתמך על הסכם בוררות וזאת לפי סעיף 5 (ב) לחוק הבוררות, או לחילופין שיאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 5. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו על. סעיף 5 (ב) האומר כי "בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב הגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של עניין התובענה". ביהמ"ש הלך בעקבות פסיקת ביהמ"ש העליון, כי אם לא נתבקש ביהמ"ש להפסיק את ההליכים לפי חוק הבוררות, לכל המאוחר בכתב ההגנה, לא ניתן עוד לבקש עיכוב הליכים. מאידך נענה לעתירה החילופית להאריך את המועד להגשת בקשה לעיכוב ההליכים. הערעור נתקבל. משאבדה הזכות לעיכוב הליכים שוב אין מקום להארכת המועד. המועד האחרון להגשת בקשה לעיכוב הליכים הוא בכתב ההגנה, וזאת לפי חוק הבוררות,ומי שלא ביקש עיכוב הליכים בכתב ההגנה החמיץ את השעה. אכן, יש ובדיון שקדם לכתב ההגנה טוען הנתבע לגופו של עניין התובענה, ואז הבקשה בתוך כתב ההגנה תהיה מאוחרת מדי, ועל כן רצוי שנתבע החפץ לעכב את הדיון יגיש את בקשתו לעיכוב הדיון לפני הגשת כתב ההגנה, ולא ישהה את בקשתו עד להגשת כתב ההגנה. משלא הוגשה הבקשה במועד מתבטלת זכותו של הנתבע לבקש עיכוב הליכים וממילא לא נותר מה להאריך ואין ביהמ"ש יכול להאריך את המועד.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ג. בירן למערער, עוה"ד י. מרש וס. חיים למשיבים. 28.11.78).
ע.א. 649/77 - הועד הצבורי להקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה נגד משה ספדיה
*צו מניעה זמני (הערעור נדחה).
המערער עוסק בהקמתה מחדש של ישיבת פורת יוסף מול הכותל המערבי והמשיב הינו אדריכל שהמערער מסר לו את התכנון של בנין הישיבה והפיקוח העליון על בנייתו. נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים ביחס לעיצוב הארכיטקטוני והמערער טוען כי התוכנית שהכין המשיב אינה עונה על הצרכים הפונקציונלים של הבנין ועל כן מבקש הוא לסטות מן התוכנית. בהסכם בין בעלי הדין ישנו סעיף בוררות והבורר כבר נתמנה. במסגרת סעיף הבוררות ביקש המשיב מביהמ"ש צו מניעה זמני נגד המערער לפי סעיף 16 לחוק הבוררות וביהמ"ש המחוזי נתן צו זמני האוסר על המערער לבצע עבודה בבניין בניגוד לתוכנית של המשיב, ואילו המשיב חוייב לתת ערובה לכיסוי הנזקים העלולים להיגרם למערער. ההחלטה ניתנה על יסוד ההסכם שבין הצדדים הקובע כי הועד אינו רשאי להכניס שינויים בתוכניות ללא הסכמתו של האדריכל. הערעור נדחה. אין ספק כי מה שהמערער מבקש לעשות הוא שינוי התכנית שאין לעשותו ללא הסכמת האדריכל מראש ובכתב, ובאשר לחובתו של המשיב שלא למנוע מתן הסכמה אלא על סמך נימוקים סבירים, הרי השאלה אם הסירוב סביר או לא סביר יכולה להיות מוכרעת ע"י הבורר, ולצורך הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני על המערער להראות שסירובו של המשיב אינו סביר אף לכאורה וכזאת אין בידי המערער להראות.
אשר לטענה כי בבניין הושקעו ויושקעו עשרות מליוני ל"י והעיכוב גורם למערער הוצאות מרובות בעוד שלמשיב דל בפיצוי כספי, כך שמאזן הנוחיות נוטה לצד המערער סעיפי ההסכם מעניקים למשיב על פניהם זכויות מפליגות וידי המערער כבולות ע"י הוראות ההסכם עד כדי כך שהמערער יכול לבנות רק לפי תכתיב של המשיב, לבורר ניתן שיקול דעת מוחלט ואם הוא ימצא שביצוע התוכנית מכביד על המערער יוכל למצוא פתרונות נאותים. בתקופת הביניים אין לאפשר למערער ליצור עובדות מוגמרות בשטח, שהרי כנגד הנזק שנגרם למערער שהוא נזק שניתן לפצותו בכסף, עומד נזק, שאין להשיבו, לשמו של המשיב כאיש מקצוע.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד תוסיה כהן וגולן למערער, עו"ד בן חיים למשיבים. 27.11.78).
ע.א. 484/78 - פלוני ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*מסירת ילד ע"י ההורים לאימוץ (הערעור נדחה).
שני המערערים הראשונים הם הוריה של קטינה, ילדתם השלישית. הם מסרו אותה לאימוץ לשני המערערים האחרים, זוג חשוך ילדים. הקטינה היתה, בת חודש כשנמסרה למאמצים. כשנודע הדבר לשלטונות ביקש היועץ המשפטי למנות אפוטרופוס לקטינה ולהוציאה מידי המאמצים וביהמ"ש המחוזי נעתר לכך. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון עמד על העובדה שהורי הקטינה מסרבים לטפל בילדה ואינם חפצים להחזירה לביתם, ובכך נמנעו למעשה דרך קבע מלמלא חובותיהם כלפי הקטינה. היו עדויות כי ההורים קיבלו תמורה עבור מסירת הבת לאימוץ. ביהמ"ש החליט עמד על החוקים השונים כגון חוק האימוץ וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וקבע כי אין ההורים רשאים למסור את ילדם לאימוץ שלא עפ"י הדרך הקביעה בחוק האימוץ, וכן שביהמ"ש רשאי למנות לקטין אפוטרופוס שהוא יחליט היכן יהיה, הקטין. למעשה, מכיון שההורים נמנעים דרך קבע מלדאוג לקטינה, יוכל ביהמ"ש בבוא הזמן לרע במסירת הקטינה לאימוץ עפ"י חוק האימוץ.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד הס למערערים, עו"ד גב' א. ראב למשיב. 27.11.78).
בג"צ 464/78 - מנשה צדיקי נגד מנהל היחידה לזוגות צעירים ואח'
*רכישת דירה בתכנית לזוגות צעירים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר היה מעוניין לרכוש דירה במסגרת התוכנית לזוגות צעירים ובספטמבר 1973 קיבל מכתב מן המשיב שלפי שיטת הניקוד במשרד השיכון הוא זכאי לסיוע מהמשרד. נמסר לו על דירות בחולון שיהיו מוכנות, מחיר הדירה וצורת התשלומים. הוא השיב שאין לו הסכום הדרוש לתשלום ובתשובה זו אין לראות קבול ההצעה של המשיב אלא דחייתה. ההתכתבויות עם משרד השיכון נמשכו שנים וכל אימת שהוצעה לו הלואה לרכישת דירה דרש העותר יותר. לבסוף הוגשה עתירתו וזו נדחתה. אין כל בסיס משפטי או מוסרי לדרישת העותר שיקבל דירה בת 3 חדרים. מבחינה משפטית, מה שהוצע לו בהתחלה הוא סירב לקבל, ואם כי יותר מאוחר הביע את רצונו לקבל אותה דירה, הרי איש לא הבטיח להמתין לו עד אז. ברם, אין זה כלל בסמכות בג"צ לדון בשאלה אם נקשר קשר חוזי בין הצדדים. בהנחה שלא נקשר קשר חוזי כאמור הרי אין בג"צ יכול לעזור לעותר. תשלומי מענק, סיוע, וכיוצא באלה, שלא שורת הדין מחייבת את נתינתם, בג"צ לא יצווה לתיתם ולא יתערב בשיקול דעת השלטון אלא כדי למנוע אפלייה וכזו לא היתה כאן. גם מבחינה מוסרית ומבחינת הצדק הציבורי אין לדרישת העותר על מה שתסמוך לנוכח השתלשלות הענינים ונכונות המשיב לבוא לקראת העותר במשך כל הזמן.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, ברק. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד שליט לעותר, עו"ד יאראק למשיבים. 9.11.78).
בג"צ 256/78 - כפיק עארף אל לטיף נגד שר הפנים ואח'
*דחיית בקשה לרשיון לישיבת קבע בישראל (העתירה נדחתה).
העותר הוא יליד ירושלים שהגר בשנת 1966 לארה"ב וקיבל שם נתינות אמריקאית. באפריל 1976 ביקר בירושלים ונשא תושבת ירושלים לאשה והמשיך לשהות כאן תוך הפסקות קצרות בהן ביקר בירדן. באוגוסט 1977 נולד לו בן מאשתו הנ"ל. במאי 1977 פנה למשרד הפנים וביקש רשיון לישיבת קבע, בקשתו נדחתה והעתירה לבג"צ נדחתה. לטענת העותר כי בתשובת המשיבים לבקשתו לא פורטו הנימוקים החייבים להתלוות לסירוב כזה - לאור הוראותיו של סעיף 9 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) אין החוק חל על החלטות שר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל. לגופו של עניין טוען העותר טענות הפלייה אך אין לקבל את טענתו. העותר מבקש להפוך לתושב קבע
בארץ, ובקשה כגון זו נבחנת עפ"י שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים. אין פסול בגישה הנקוטה בידי השר, הסבור כי אינו חייב להיענות לכל בקשה, המוגשת לו וכן אין פסול באמות המידה המקובלות על השר בבדיקת הבקשות. אין לומר כי שיקולים פסולים גרמו לכך שבקשת העותר נדחתה, או שזכויותיו קופחו.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. כהן לעותר, עו"ד מ. נאור למשיבים. 9.11.78).
בג"צ 800/78 - אברהם בן מנדי דוד נגד שר הפנים ואח'
*הפחתת שליש מאסר ע"י ועדת השחרורים (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה החלטת ועדת השחרורים שלא להפחית שליש מתקופת המאסר של 9 חודשים שעל המערער לרצות. למערער 13 הרשעות קודמות ו-27 עבירות שכולן נגד הרכוש, זה מאסרו החמישי והופעתו החמישית בפני הועדה. פעמיים כבר שוחרר העותר שחרור מוקדם והבטיח להיות בסדר. כעבור שנתיים התחיל לעבור עבירות חדשות ומאז ביצע 18 עבירות. אי לכך החליטה הועדה שלא להמליץ על שחרורו המוקדם. העתירה נדחתה. העותר טוען כי הרשעותיו הקודמות אינן יכולות להוות נימוק שלא לשחררו שחרור מוקדם, ואכן הרשעות קודמות אינן צריכות לשמש מחסום אוטומטי בפני הענקת שחרור מוקדם, אך הועדה רשאית לשקול בין היתר גם את השאלה אם יש סיכוי סביר לכך שהאסיר לא יסתבך מחדש בעבירה ויסכן את שלום הציבור. נסיון העבר עם העותר, לאחר שחרורו המוקדם בהזדמנות קודמת, והרשעותיו הקודמות, מהווים שיקול עניני ולגיטימי שהועדה רשאית לשוות נגד עיניה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. 29.11.78).
בג"צ 502/78 - סידני מינשטיין נגד שר הבריאות ואח'
*מכרז למנהל בית מרקחת בבי"ח ממשלתי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הינו בעל תואר ראשון ברוקחות. עבד במקצוע במשך שנתיים בבית מרקחת של בית חולים רמב"ם ומאז 1976 הוא משמש כמנהל בבית מרקחת בבית חולים אחר. המשיבה השלישית (להלן המשיבה) היא בעלת תואר שני ברוקחות ומשנת 1964 עד 1970 עבדה בבית המרקחת בקופת חולים הכללית, ומאז 1970 היא עובדת בבית המרקחת של בית החולים רמב"ם. בראשית 1978 פורסם מכרז פנימי למנהל בית המרקחת של בית חולים רמב"ם, הוצעו מספר הצעות ובכללן של המשיבה אך ועדת הבוחנים לא המליצה על קבלת אף אחד משלושת המועמדים. בחודש יוני 1978 פורסם מכרז פומבי לאותה משרה והציעו את מועמדותם, בין היתר, המשיבה והעותר, והועדה המליצה על מינוי המשיבה למשרה. עתירת העותר נדחתה. העובדה שועדת הבוחנים במכרז הפנימי לא המליצה על המשיבה אינה צריכה למנוע המלצה לקבלתה ע"י ועדת הבוחנים במכרז החצוני. אין שום דבר המצביע על כך כי מי שלא הומלץ עליו במכרז פנימי אינו זכאי להגיש מועמדותו מחדש במכרז חיצוני. הועדות בשני המכרזים שונות בהרכבן ואין שום הוראה הקושרת ועדה אחת בהחלטותיה של הועדה האחרת. אין זה בלתי סביר שועדת מכרז פנימי תחליט להימנע מהמלצה לא משום שלא מצאה, לפניה מועמד ראוי אלא באשר לנוכח חשיבות המשרה היא מחליטה שיש לברר אם בעקבות מכרז פומבי ימצא מועמד מתאים יותר. גם לגופו של עניין אין העותר צודק בטענתו שהחלטת ועדת הבוחנים פסולה. לא הובאה כל ראיה שועדת הבוחנים שקלה שיקולים פסולים או שיקולים שאינם לעניין והעובדה שהועדה סיימה את הראיונות עם הנבחנים בפרק זמן קצר אינה אומרת שהיא לא התייחסה, ברצינות לתפקידה. בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על ועדת הבוחנים וחשובה דעתה של ועדת הבוחנים שמונתה, כחוק ולא דעתו של בג"צ על כישורי המועמדים והתאמתם למשרה.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד צ'רקם לעותר, עוה"ד מ. שקד ורסלר למשיבים. 21.11.78).
בג"צ.347/78 -שמעון שרביט נגד מפקד מרחב חיפה ואח'
*רשיון לפתיחת בית קפה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר פתח בית קפה למכירת משקאות משכרים בשנת 1966 ועד שנת 1970 ניהל אותו ללא רשיון. המשטרה סירבה לאשר מתן רשיון כי העותר הוא בעל הרשעות קודמות של אלימות, שידול לזנות ועוד. בשנת 1971 קיבל רשיון אחרי שהבטיח לחזור לדרך הישר. כיום אין המשטרה מוכנה לסמוך עוד על הבטחותיו של העותר ולחדש לו את הרשיון ועתירתו לבג"צ נדחתה. לדברי המשיב יש בידי המשטרה מידע רב ומהימן ממקורות מודיעין על פעילות פלילית של העותר בסחר בסמים, סחיטת דמי חסות וניהול בית בושת בבית הקפה, אך לא עלה בידי המשטרה להביא את העותר לדין, והאנשים שמסרו מידע על הסחיטות חזרו בהם מנכונותם להעיד. ברם, גם ללא המידע שבידי המשטרה על מעשי הסחיטה די בכך שישנה ראיה כי באחד הימים, במרץ 1977, שימש המקום לזנות לפי שידולה של אשה המנהלת את הבר. אשה זו בעלת הרשעות קורמות ועבירות חמורות ובהעסיקו את האשה כמנהלת הבר הפר העותר תנאי מפורש ברשיון שניתן לו בשנים קודמות כי העסקת אדם אחר בעסק טעונה אישור המשטרה ואישור כזה לא נתבקש ולא ניתן. להצדקת סירובה של המשטרה למתן רשיון די בחשש סביר שמקום העסק משמש לפעילות בלתי חוקית וחשש כזה קיים כאן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. שפירא לעותר, עוה"ד מ. שקד וגב' ש. פומרץ למשיבים. 26.11.78).
בג"צ 585/78 - אורית ברכה נגד המועצה האזורית חוף אשקלון ואח'
*רישום בבי"ס שמחוץ לרשות החינוך המקומית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
לעותרת בת שנולדה בנובמבר 1972 והיתה צריכה להירשם לחינוך חובה בחודש אדר תשל"ח. ההורים לא רשמו את הילדה במועד ובזה הפרו את החוק ועד עתה השביתו את ילדתם מלימודים. ההורים הסכימו כי הבת תלמד בבית ספר שבתחום רשות החינוך המקומית של מקום מגוריהם במושב הודיה ודרשו כי הבת תירשם בבית ספר ממלכתי דתי בתחום המועצה האזורית שפיר שהינה רשות חינוך מקומית נפרדת. המועצה האזורית שפיר מוכנה, לקבל את הילדה לבית ספרה בתנאי שהמועצה האזורית חוף אשקלון תתן הסכמתה לכך, זו מסרבת לתת את האישור ללא הסכמת ועד מושב הודיה ואילו הועד מסרב לתת הסכמתו. העתירה להורות לרשויות החינוך לאפשר את לימודי הילדה בבית הספר שפיר נדחתה. העתירה הוגשה רק ביום 4.9.78, אחרי תחילת שנת הלימודים, ובזה בלבד די כדי לדחות את העתירה מפאת שיהוי. ברם, אין זה הטעם היחיד לדחייה. הנושא של העברת ילד מאיזור חינוך פלוני לאיזור חינוך אחר אינו ,מוסדר בחקיקה, ובהתאם להלכה הפסוקה העברה כזאת יכולה להיעשות רק בהסכמת שתי רשויות החינוך הנוגעות בדבר. אשר לטענת אפליה של הילדה לעומת ילדים אחרים שקיבלו בשנים שעברו הסכמה לשלוח ילדיהם לבית ספר שפיר - בשנה זו שינה ועד המושב את עמדתו הקודמת מחשש של נדידת תלמידי המושב מחוץ לאזור, ואין זה טעם המופרך על פניו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. העותרת לעצמה, עוה"ד גוטרמן, אור וגב' שקד למשיבים. 4.12.78).
בג"צ 250/78 - דניאל אביוף נגד שר החקלאות ומינהל מקרקעי ישראל
*החלטה של המינהל להחכיר קרקע לעותר וביטול ההחלטה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
בעיבורה של העיר אשקלון קיים שטח קרקע של כ- 200 דונם הנטוע פרדס שיבש. הבעלות היא של מינהל מקרקעי ישראל והעותר שפרנסתו על חקלאות פנה למינהל באפריל 1977 בבקשה להחכיר לו את הקרקע כדי לגדל בה גידולים מסחריים. המדובר בהחכרה לתקופה של 3 שנים, ובהתאם לכללים של המינהל הוגשה הבקשה לועדה המחוזית שבה משתתפים נציגי גופים שונים. בפני
הועדה היו מספר הצעות וזו החליטה, ברוב קולות, על מסירת הקרקע לעותר. לאחר מכן קיבל העותר מכתב מהמינהל בירושלים כי "המינהל החליט למסור לך לחכירה זמנית את השטח הנדון. על התנאים עוד נודיעך". הוגשו ערעורים לועדת הערעורים המורכבת מנציגי משרד החקלאות והמינהל וזו החליטה כי הועדה המחוזית לא לקחה בחשבון את המחסור החמור במים להתישבות הקיימת באזור ולכן יש לדון מחדש בשאלה של החכרת השטח והיא ביטלה את החלטת הועדה המחוזית. העתירה נתקבלה. החלטת הועדה המחוזית והודעת המינהל לעותר היו סופיים מבחינתם והפיסקה כי "על התנאים עוד נודיעך" לא השאירה את העניין פתוח. החלטת הועדה המחוזית והמכתב שבא בעקבותיה היקנו לעותר זכות לקבלת החכירה על השטח. הכללים שנקבעו אינם רק הנחיות פנימיות, אלא נועדו להסדיר את הנוהל של פניית האזרח אל המינהל ובתור שכאלה יש בהם כדי לעורר בלב האזרח ציפיות שעל המינהל לממשם בהתאם לכללים. השאלה היא אם קיים צידוק חוקי לשנות או לבטל את ההבטחה שניתנה לעותר. החובה להוכיח שיש טעם עניני סביר לביטול ההחלטה מוטלת על המשיבים המבקשים להתעלם מן ההחלטה שנתקבלה לטובת העותר. אכן, כשועדת הערעורים נכנסת לדיון בנושא אין היא מנועה עקרונית לשקול גם דברים שלא הועלו לפניה ע"י אחד המערערים ואשר הועדה המחוזית לא נתנה עליהם את דעתה. על כן אילו נתגלה לועדת הערעורים שהועדה המחוזית שגתה שגיאה גסה בהתעלמה מצורכי התכנון אז מותר היה לה להחליט שהקרקע לא תוחכר לאיש. אך לא כאלו היו פני הדברים. השאלה היא אם יש בעניין הקצבת מים טעם סביר מספיק כדי שהמינהל יוכל להשתחרר מן ההבטחה שנתן לעותר על יסוד הכללים המחייבים אותו. התשובה לכך היא שלילית. גם אם ימסר השטח לעותר יהיה זקוק לקבלת היתר לשימוש בכמות המים הדרושה לו ואם לא יקבל את ההיתר יוכל אז המינהל לבטל את החכירה או העותר יוכל לגדל גידולי בעל שאינם צריכים מים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. א. שלוש לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 19.11.78).
בג"צ 624/78 - שלמה ארבילי נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*פגם בנוסח ערבות בנקאית הפוסל את ההצעה במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המינהל פירסם מכרז להחכרת מגרשים לצורכי בנייה. המועד האחרון להגשת ההצעות היה 21.8.78 ואחד מתנאי המכרז קבע כי על המציע לצרף המחאה בנקאית שתהיה בתוקף למשך 90 יום, ואם המציע יחזור בו מהצעתו או לא יעמוד בהתחייבויותיו, יוכל המינהל לחלט את סכום הערבות. ועדת המכרזים של המינהל דנה במכרז ובאשר למגרש אחד הוגשו 4 הצעות וביניהן זו של העותר וזו של המשיב השני (הזוכה). הצעתו של העותר היתה יותר גבוהה אך נפסלה מחמת פגם בערבות הבנקאית שלו. בכתב הערבות נאמר כי "ערבות זו תשאר בתוקפה עד ליום 21,11.78... כל דרישה עפ"י ערבות זו צריכה להתקבל... לא לפני יום 11.11.78 ולא יאוחר מן התאריך הנ"ל...". ועדת המכרזים סברה כי העותר הגיש ערבות לתקופה של 11 יום בלבד ולא לתקופה של 90 יום ולפיכך פסלה את הצעתו. העתירה נדחתה. העותר טען כי חלה טעות ולמעשה ביקש וקיבל ערבות לשלושה חודשים אלא שהניסוח הוא מוטעה. לרעת העותר הרי זו טעות של פליטת קולמוס, ומכיון שפעל בתום לב, מן הראוי שהצעתו לא תיפסל בהיותה הגבוהה בהצעות שהוגשו. אין לקבל טענה זו. בכל הנוגע ליחסים שבין המשיב לבין בנק הפועלים הפגם שנפל בכתב הערבות אינו פליטת קולמוס גרידא. אם המשיב ינסה לממש את הערבות לפני ה-11.11.78 הוא יידחה ע"י הבנק ומכאן שאין זו טעות קולמוס. בכך שונה המקרה דנא מזה שנדון בבג"צ 134/72 (פד~י כ"ו (2) 183) שם אכן היתה פליטת קולמוס ובג"צ קבע כי בנק המכבד את עצמו לא יתגונן כנגד תביעה בטענה המסתמכת על הטעות האמורה. לא כן במקרה שלפנינו, בו עשוי כל בנק
להתגונן בפני דרישת המשיב שתוגש לפני 11.11.78 שכן הנוסח של כתב הערבות הינו נוסח של בנקים רבים והגבלת מועד הדרישה אינה מקרית.
בין אם נכונה טענת המשיב שהערבות היא של 11 יום ובין אם נכונה טענת העותר, הנראית לבג"צ, שלמעשה הערבות היא ל- 90 יום אלא שמימושה, מוגבל ל- 11 יום, אין כתב הערבות עונה על הדרישה. לפי דרישת המכרז צריכה להיות בידי המשיב האפשרות לממש את הערבות מיד עם הפרת הצעת המציע, ואין המשיב צריך להמתין, לפי התנאים שבמכרז, לתום שלושה חודשים כדי לממש את הערבות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. בוכובזה לעותר. עוה"ד מ. נאור ושלמון למשיבים. 1.12.78).
בג"צ 509/78 - נח סביר נגד הנהלת בתי המשפט ואח'
*מכרז לפרסום פד"י (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העתירה נוגעת למכרז שהוציאה הנהלת בתי המשפט בדבר עריכה והוצאה לאור של פסקי דין של ביהמ"ש העליון בעברית ובאנגלית. העותר השתתף במכרז ולאחר שהמשיבה השלישית (חברת מיקרושור) זכתה במכרז עתר העותר לבג"צ ועתירתו נדחתה.
(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בכור. ההחלטה - השופט בכור. 29.10.78).
בג"צ 101/78 - סמי יעקב נגד המפקח הכללי של משטרת ישראל
*פיטורין מהמשטרה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר שירת במשטרה למעלה מ- 8 שנים ולאחרונה פוטר ועתירתו היא כי הפטורין יבוטלו. עתירתו נדחתה. נגד העותר נפתחה חקירה פלילית בחשד של ביצוע עבירות הקשורות לעיסוקו של העותר בתיווך במכירת רכב משומש. הוא הורשע כבר מספר פעמים בעבירות משמעת. עקב הפעולות בעניין התיווך במכירת רכב משומש ועל רקע עברו של העותר הגיעו הממונים על העותר לכלל דעה כי אינו מתאים לשרת במשטרה. למעשה יש לדחות את העתירה על הסף באשר העותר בא לבג"צ בידיים לא נקיות, שכן בעתירתו אומר העותר כי לא ידוע לו על כל עבירות משמעתיות שעבר או על התנהגות בלתי הולמת וכו', בעוד שלמעשה הורשע המערער מספר פעמים כאמור. ברם גם אילולא העובדה של היעדר נקיון כפיים, הרי לגופו של ענין צדקו המשיבים בהחלטתם לפטר את העותר עקב המעשים המיוחסים לו בעיסקות הרכב והעבירות המשמעתיות שלו.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. קינג לעותר, עו"ד מ. שקד למשיב. 16.11.78).
בג"צ 824/78 - רונית אלרואי נגד הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין
*דחית בקשה להכיר בהתמחות שלא דיווחו עליה ללשכה בתחילת ההתמחות (העתירה נדחתה).
העותרת סיימה את לימודיה בפקולטה למשפטים והתחילה בהתמ- חותה אצל שופט באילת. היא נתקבלה להתמחות, לפי אישורו של סגן מנהל בתי המשפט, החל בתאריך 5.10.77. היא עבדה כמתמחה עד לתאריך 31.7.78 ורק אז פנתה ללשכת עורכי הדין כדי שזו תרשום לפניה את דבר התמחותה של העותרת בתקופה האמורה. מהלשכה השיבו לה כי אינה רשומה כמתמחה ברישומי הלשכה ועמ"י כללי לשכת עורכי הדין אין אפשרות להכיר בתקופת התמחותה אצל השופט. עפ"י הכללים האמורים מי שרוצה להתמחות צריך להגיש בקשה ללשכת עורכי הדין ומשאושרה הבקשה תיחשב ההתמחות מתאריך הודעת המאמן על תחילת ההתמחות או מתאריך קבלת הבקשה בלשכה הכל לפי התאריך המאוחר יותר. עתירת העותרת נדחתה. העותרת סברה כי הודעה ללשכה צריך להמציא רק מי שרוצה להתמחות אצל עו"ד פרטי, אך אין בטעות זו כדי לשנות את הוראות הכללים הנ"ל שהן נוקשות, ואין בחוק לשכת עורכי הדין או בכללים אפשרות
לאשר בקשת התמחות בדיעבד. התוצאה מן הכלל הנ"ל היא בלתי רצויה ויתכן שאילו ביקשה העותרת להכריז על הכלל האמור כמעשה חקיקת משנה שאינו סביר היה בג"צ מתחשב בכך, אך עתירה כזאת לא הוגשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, ברק. עו"ד בוהדנה לעותרת. 25.12.78).
בג"צ 840/78 - חברת יהלומים דאוצרי בע"מ נגד היועץ המשפטי לממשלה
*סירוב היועץ המשפטי להעמיד אדם לדין פלילי (העתירה נדחתה).
בעיסקה מסחרית בין העותרת ובין אחד יהודה מאיר הופקד בידיו של זה האחרון פקדון, ובעקבות מחלוקת שנפלה בין הצדדים מכר יהודה מאיר את המשכון. העותרת טענה כי המכירה נעשתה בניגוד לתנאים שהותנו והתלוננה במשטרה על ביצוע עבירה של שליחת יד שלא כדין בפקדון ע"י יהודה מאיר. המשטרה חקרה בענין ופרקליט המדינה החליט שאין מקום להעמיד את יהודה מאיר לדין פלילי. העתירה נדחתה. לא הובא בפני בג"צ כל נימוק כדי לשכנע, לפחות לכאורה, שיש פגם או פסול בשיקול דעתו של פרקליט המדינה שאין בחומר הראיות כדי להצדיק נקיטת הליכים פליליים. אין גם כל ראיה בחומר כי ההחלטה של פרקליט המדינה לפי מהותה ותוצאותיה גובלת בחוסר תום לב.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד ש. מצא לעותרת. 28.12.78).
בג"צ 821/78 - מיכאל רוזן נגד שר הבינוי והשיכון ואח'
*פניה לבג"צ בענין הנתון לסמכות בי"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
העותר השתתף במכרז למשרת מזכיר ומרכז בקצרין שברמת הגולן, הוזמן לראיון ע"י משרד הבינוי והשכון והודע לו כי נתקבל לעבודה וכי עליו לתאם תאריך כניסה לעבודה. כתוצאה מהתפתחויות שונות בוטלה קבלתו לעבודה. עתירתו נדחתה. עתירתו של העותר סבה על אי קיום התחייבות של רשות ממשלתית להעסיקו במשרה, כפי שסוכם עימו, ועניין זה על השלכותיו ותוצאותיו נמצא בתחום סמכותו של בית הדין לעבודה וממילא לא יתערב בכך בג"צ.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. 20.12.78).
בג"צ 461+462/78+345+364 - ירדניה חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד עירית תל אביב ואח'
*שיעורי ארנונה כללית לבנקים וחברות בטוח (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ארבע עתירות הוגשו ע"י חברות ביטוח ובנקים נגד עיריות תל אביב, רמת גן ופתח תקוה וענינן קביעת ארנונה כללית במשרדי הבנקים וחברות הביטוח לפי שיעור של מאות ל"י לממ"ר לפי שטח המבנים שמחזיקים הבנקים וחברות הביטוח. טענתם המשותפת של העותרים היתה כי המשיבות היו מנועות מלהטיל ארנונה כללית לפי שיעור אחיד של שטח המבנה מבלי להתחשב בסוג הבנין והמקום שבו הלא נמצא, וכן שאין להטיל ארנונה כללית לפי מהות השימוש בנכס ולהפלות משרדים של סוג שימוש אחד לעומת משרדים של סוג שימוש אחר. העתירה נדחתה. בג"צ ניתח את הסעיפים השונים הנוגעים להטלת ארנונה כללית בשיעורים שונים, והגיע למסקנה שבמסגרת השיעורים שהעיריות מוסמכות לקבוע בעניני הארנונה אפשר להתחשב גם בסוג העסק מבלי להתחשב באזור ובסוג הבנין שבו נמצא העסק. גם הטענה כי למעשה מתחשבות כאן העיריות במהותו הכלכלית של העסק ושיקול זה הינו מחוץ לתחום השיקולים של הטלת הארנונה נדחתה ע"י בג"צ שקבע שאין מניעה שהעיריות יתחשבו גם במהות הכלכלית של סוגי העסקים לצורך קביעת הארנונה הכללית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, בכור, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד צ. בורנשטיין וב. גרוס לעותרים, עוה"ד גב' נ. קונשטוק, גב, נ. ברעם וא. בר למשיבים. 28.12.78).
בג"צ 557/78 - זאב לנגר נגד קצין התגמולים ואח'
*הכרה בנכות עקב שרות במשטרה (העתירה נדחתה).
העותר שירת במשטרה מאז שנת 1941, כיהן בתפקיד תובע משטרתי ובשנת 1976 קבעה ועדה רפואית שאינו מסוגל עוד לשרת במשטרה מחמת מצב בריאותו. העותר ביקש להכיר בו כנכה לפי חוק המשטרה (נכים ונספים). לטענתו לקה במחלת לב עקב שירותו, כי בתפקידו כתובע משטרתי היה נתון למצבים של התרגזות ומתח נפשי. הועדה להענקת זכויות נכה דנה בענינו והחליטה על יסוד חוות דעת רפואית כי הסיבה למחלת הלב אינה נעוצה בעבודת העותר כתובע, אם כי היתה חוות דעת של רופא אחר מטעם העותר כי סוג עבודתו עלול היה לגרום להתרגזויות ומתח נפשי שהחמיר את מצב בריאותו. העתירה נדחתה. השאלה נוגעת להערכת הסיבות שגרמו למחלת העותר ובענין כגון זה אין לבג"צ עילה להתערב, כאשר הועדה המופקדת על כך העדיפה חוות דעת של רופא זה על חוות דעתו של רופא אחר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. העותר לעצמו, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 24.12.78).
על"ע 4/77 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*עיכוב כספי לקוח בידי עורך דין שלא כדין (הערעור נדחה).
המערער הורשע ע"י ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד בכך שקיבל כ- 6000 ל"י עבור לקוח על מנת להעביר את הכסף לביה"ח אך החזיק את הכסף לעצמו. העונש שהוטל על המערער היה השעייה של 4 חודשים ותשלום הוצאות של 1000 ל"י והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין ההרשעה - יכול היה בית הדין להגיע למסקנתו כי הכסף עוכב בידי המערער ולא נמסר לעו"ד אחר על מנת להעבירו לבית החולים. באשר למידת העונש אין מקום להקלת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. המערער לעצמו, עו"ד ליואי למשיב. 6.12.78).
ב.ש. 328/78 - מדינת ישראל נגד אריה גבריאלי
*שחרור בערובה
(הערר נתקבל).
המשיב נעצר ביום 22.11.78 כחשוד במספר מעשי עבירות והיה עצור עד שהוגש נגדו כתב אישום שבו יוחסו לו העבירות דלהלן: תקיפה, סחיטה בכח ובאיומים, נהיגה בחוסר זהירות, אי מסירת פרטים לאחר תאונה, החזקת סמים מסוכנים והדחה בחקירה. התביעה ביקשה לעצור את המשיב עד לגמר ההליכים, ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר על כך נתקבל. כמסתבר נגרמו למשיב בתקופת מעצרו דקירות במקומות שונים בגופו, ועד כה הרקע של הדקירות שרוי בערפל והמשיב העלה מספר גירסאות באשר לדקירות אלה. כנראה שביהמ"ש המחוזי הושפע מעניין הדקירות וציין כי קיים חשש לחיי המשיב בתנאי הכלא. ברם, מדובר בעבירות חמורות ובכללן עבירה חמורה ביותר של סחיטה בכח ובאיומים כאשר המשיב דרש מן המתלונן שילוה לו 25 אלף ל"י וכשזה סירב איים עליו המשיב שיירה בו ובבנו ותקף את המתלונן בצורה קשה תוך כדי בעיטות בכל חלקי גופו. חומרת העבירות והחשש שהוא עלול להשפיע על המתלונן שישנה את עדותו מחייבים החזקתו של המשיב במעצר. מה גם שעברו אינו נקי, בשלב זה אין מקום לבדיקה מדוקדקת של הראיות ודי שיש בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב. העובדות שבכתב האישום מצביעות על אופי אלים של המשיב המבססות את החשש מפני השפעה על עדי התביעה. עניין הדקירות אינו צריך להשפיע מאחר ונסיבות המקרה אינן ברורות והמשיב מסרב לגלות פרטים על כך. בנוסף לכך הצהירה התביעה שיעשה הכל כדי להגן על המשיב.
(בפני:השופט י. כהן. 12.78.ד).