ע.א. 817/77 - ביצ'ם בע"מ ואח' נגד בריסטול קומפני ארה"ב
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק 1288/72 - הערעור נדחה).
ן
המשיבה הגישה תביעה נגד המערערות בגין הפרת פטנט של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערות הפרו את הפטנט וניתנה הוראה כי המערערות יגישו דו"ח על הרווחים שהפיקו מהפרת הפטנט. בשלב ראשון נדונה בביהמ"ש העליון שאלת תוקפו של הפטנט ונדחתה טענת המערערות שהפטנט של המשיבה בטל ומבוטל. רק לאחר מכן נשמעו טענות בעלי הדין לענין האחריות בהפרת הפטנט ולענין ההוראה בדבר מתן דו"ח על הרווחים. בשלב השני ניסו המערערות להעלות מחדש את ענין תוקפו של הפטנט בטענה כי הפטנט היה פגום מחמת תיאור בלתי הוגן, אך ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה להוספת הטענה הנ"ל מן הטעם ששאלת תוקפו של הפטנט נדונה והוכרעה והרי זה מעשה בית דין.
המערערת הראשונה שיווקה את המוצר המהווה נשוא הפטנט שהופר באמצעות המערערת השלישית, כימיקלים ... בע"מ (להלן כימיקלים) וכן שיווקה ישירות תוצרתה ללקוחות בארץ ובעיקר לקופת חולים. באשר למכירות של כימיקלים כסוכנת של המערערתחייבת המערערת בתשלום נזקי המשיבה עקב הפרת הפטנט, לאחר שהמערערת הודיעה מראש כי היא מוכנה לשלם כל סכום שיפסק נגד כימיקלים, מכיון שנטלה על עצמה חובת שיפוי כלפי כימיקלים עפ"י החוזה שבינה לבין כימיקלים. השאלה היתה בענין המכירות הישירות לקופ"ח ואחרים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת שלחה מבריטניה לישראל את החומר באופן קבוע ושיטתי, שהיא עשתה יד אמת עם הלקוחות והיבואנים בישראל ועל כן היא נחשבת למעוול ביחד עם הקונים שרכשו ממנה את המוצרים ושהם לכל הדעות הפרו בישראל את הפטנט של המשיבה. לדעת ביהמ"ש המחוזי הפרת הפטנט מהווה עוולה מיוחדת, שהוראות פקודת הנזיקין אינן חלות עליה, אך על עוולה זו חל המשפט האנגלי שלפיו אחראי כל אחד ממעוולים במשותף כלפי כל מי שניזוק ע"י העוולה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענת המשיבה כי המערערת אחראית גם על פי עילת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, והיה בדעה שכאשר החוק קובע סעד נפרד ומיוחד בצד החובה החקוקה שהופרה אין להחיל הוראות פקודת הנזיקין.
א. לטענת המערערת כי המשיבה רשאית להסתמך רק על הפעולות שפורטו בכתב התביעה, אכן, בכתבי הטענות לא מופיעה טענה על ניהול מו"מ עם קופ"ח ופעולות אחרות שנעשו ישירות ע"י ביצ'ם להפצת מוצריה בישראל, ברם במהלך בירור התביעה הובאו ע"י המשיבה, ללא כל התנגדות מצד הנתבעים, עדויות על כל הפעולות של ביצ'ם, וראיות אלו לא היו נחוצות לשם הוכחת הטענות שבכתב התביעה. משהושמעו ללא כל מחאה, הורחבה החזית של הענינים שבמחלוקת.
ב. אין עלינו ללכת בפירוש הוראות חוק הפטנטים, לענין הפרת פטנט, בעקבות הפסיקה האנגלית. היקף ההגנה הניתנת לבעל הפטנט בישראל נרחב יותר מזה הניתן באנגליה והוא כולל כל שימוש בהמצאה, לרבות שיווק המוצר, ולפי הפירוש של הביטוי "שיווק", המכירה של ביצ'ם לקופ"ח ולקוחות אחרים מהווה שיווק. ביצ'ם הקימה כאן מנגנון לפרסום ולמכירת מוצרים שלה, התקשרה עם קופ"ח ע"י מו"מ שניהלו נציגיה ששלחה לישראל, ומכרה את הטובין לקונים בידיעה שיעשה בהם שימוש בישראל. המעשים של ביצ'ם מהווים שיווק המוצר, ואין נפקא מינה שפעולות המכירה הסתיימו מבחינה משפטית במרבית המקרים מחוץ לישראל. מכאן שאף ללא החלת אחריות על מעוולים במשותף, הוכח, שביצ'ם הפרה את הפטנט של המשיבה ע"י הפעולות שעשתה לשם מכירת מוצריה בישראל.
ג. יתר על כן, גם אם פעולות ביצ'ם לא הוו הפרת הפטנט .בישראל, הרי היא אחראית כמעוולת במשותף עם הקונים שרכשו ממנה את סחורתה. את האחריות יש לבסס על הוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין. סעיף זה חל גם על עוולה לפי חוק הפטנטים.
ד. לטענה שאין לדון בעילה של הפרת חובה חקוקה באשר הועלתה לראשונה רק בסיכומיםעפ"י הדין התובע יוצא ידי חובתו אם הוא טוען בכתב התביעה את העובדות המהוות את עילת התובענה ואין הוא חייב לציין את הוראות הדין שעליהן הוא מתבסס. לפיכך, המשיבה לא היתה חייבת לטעון בכתב התביעה שהיא תובעת עפ"י עילת הפרת חובה חקוקה.
ה. לשאלה אם ניתן להחיל את עקרונות המשפט המקובל האנגלי בדבר מעוולים משותפים על עוולה שאינה מצויה בתחומי פקודת הנזיקין, יש פנים לכאן ולכאן, ולאור המסקנה שניתן לחייב את ביצ'ם בגין שיווק המוצר, או עפ"י סעיף 63 לפקודת הנזיקין, ניתן להשאיר לעת מצוא את פתרון הבעיה הנ"ל.
ו. אשר לדרך הפיצוי - חוק הפטנטים מצביע על מספר דרכים לקביעת הפיצוי ואין פגם בכך שביהמ"ש חייב את המערערות להגיש דו"ח על הרווחים. הוראה זו אינה אומרת כי בסופו של דבר יחליט ביהמ"ש כי הפיצוי יתבסס על חישוב הרווחים דוקא. השאלה איך לחשב את הפיצויים נתונה להחלטת ביהמ"ש והוא טרם הכריע בשאלה זו, ורק בשלב הבא יכריע כיצד יעשה חשבון הפיצויים. חשבון הרווחים ישמש כלי עזר להחלטה בדבר הדרך המתאימה לאומדן הפיצויים.
(בפני השופטים: ויתקון, י.כהן, בכור. החלטה - השופט י.כה עוה"ד י. לוי, זליקסון ור. לוי למערערות, עוה"ד א. גולדנברג, רפפורט, לוינסון ובן דורלמשיבה, 7.8.79).
ע.א. 656/78 - גלילה אגיוב נגד משה אגיוב
*מזונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק מ.א. 3668/76 - הערעור נדחה).
המערערת הראשונה והמשיב נישאו בשנת 1960 ולהם שלוש בנות, שהגדולה בהן נולדה בשנת 1961 והקטנה בשנת 1972. בעקבות סכסוכים בין בני הזוג עזב המשיב בפברואר 1976 את בית המשפחה ועבר לגור בדירה אחרת של בני הזוג ברמת גן. עינינה של התביעה תשלום מזונות ומינוי כונס נכסים לדירה של בני הזוג בירושלים שהיתה מושכרת בעבר ואינה מושכרת עתה. לתביעה בביהמ"ש התלוו בקשות לסעדים שונים. המשיב לא חלק על זכות המערערות למזונות, אך גרס כי אין מקום לפסוק למערערת הראשונה מזונות מאחר ויש לה הכנסות משלה. ביהמ"ש קבע כי האשה משתכרת כ-5 אלפים ל"י לחודש בתור אחות ראשית בבית חולים איכילוב ואילו המשיב משתכר כ-5 אלפים ל"י לחודש במשרד התקשורת. כן מקבלת האשה את קצבת הילדים ואמה של המערערת הגרה עם המערערות יש לה פנסיה מחברת החשמל, שם עבד בעלה המנוח, וקצבת ביטוח לאומי, כן היא זכאית למחיר מוזל של תעריפי חשמל. אם האשה נותנת לבית סכום של כ-700 ל"י לחודש וביהמ"ש המחוזי העיר כי אילו נכנסה האשה לבית אבות היתה נאלצת לשלם אלפי ל"י לחודש. על יסוד החישובים הנ"ל קבע מזונות של 2,400 ל"י לחודש צמוד. אשר לדירה בירושלים קבע ביהמ"ש כי קיים שם חוב של 62 אלף ל"י, ולפיכך אין כדאיות להשכיר את הדירה ויש למכור אותה לשלם את החובות ולחלק את הכספים. מכאן הערעור.
א. אין להגדיר את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כמסכת של פעולות עונשין וקנס נגד המערערות, ביהמ"ש המחוזי קבע את הנתונים העובדתיים עפ"י ראיות שהיו בפניו ונתן דעתו כנדרש לרכוש שבידי בני הזוג ולחובות שהצטברו. כן אין לגלות פגם במערכת החישובים שעל פיהם הגיע ביהמ"ש לקביעת מזונות של -.2,400 ל"י לחודש צמוד למדד.
ב. כאשר ביהמ"ש המחוזי ניתח את הרקע לפירוד שנוצר בין בני הזוג, נתן דעתו גם לנסיבות שהוליכו לפירוד וקיבל את גירסת המשיב ולא את גירסת המערערת שכאילו מדובר בזניחת משפחה כדי לחיות עם אשה אחרת. עצם הדיון בסיבות שהוליכו לפירוד הוא רלוונטי כאשר דנים בתביעת מזונות, שהרי ענינים אלה מהווים חלק מהותי של מסכת העובדות הנפרשת בפני ביהמ"ש במשפטים מסוג זה, כן טבעי הוא שביהמ"ש מנסה לא אחת לפשר בין הצדדים, או להגיע להסדר של פירוד, כדי לשים קץ להתדיינות ולהשתית את היחסים על בסיס חדש שיתן ביטוי למציאות שנוצרה למעשה. על כן אין לקבל את קובלנת המערערות על שביהמ"ש המחוזי ניסה להתערב ולהשפיע או לקחת בחשבון את בעיית הגירושין, ענין שהוא בסמכות בית הדין הרבני. שאלת הסמכות איננה מתעוררת שהרי ביהמ"ש לא התיימר לדון בגירושין.
ג. אין פגם בכך שביהמ"ש כלל בחישוביו לצורך קביעת דמי המזונות גם את העובדה שהאשה היא בעלת הכנסה. אין לקבל את הטענה כי מאחר שלא הוגשה תביעה שכנגד חייב היה ביהמ"ש להתעלם מהכנסת האשה.
ד. ביהמ"ש יכול היה להביא בחשבון שיקוליו גם את הכספים שהחותנת תורמת למשק הבית המשותף. אכן הכנסת אם המערערת אינה נוגעת לשאלה מה היקף חובותיו של המשיב כלפי המערערות, אולם יש לאבחן בין הכנסת אם המערערת לבין המשאבים שאותם היא מזרימה דרך קבע למשק הבית המשותף. לא מדובר על מי שנטתה ללון בבית כאורחת לזמן קצר, אלא על מי שגרה שנים רבות דרך קבע עם המערערת וילדיה. אותם מקורות כספיים או זכויות שהן שוות כסף שהפכו לדבר של קבע במשק הבית אין להתעלם מהם.
ה. באשר לדירת בני הזוג בירושלים - בשל החובות שנצטברו אין הצדקה שלא להשכיר עוד את הדירה. ביהמ"ש ציין אמנם שמן הראוי למכור את הדירה, לשלם את החובות ולחלק את הכספים, אך עדיין לא ברור מה יהיה גורל הדירה אם לא תימכר. לפיכך יש לקבוע מועד של מספר חודשים שבתוכו יצטרכו להגיע להסדר מכירת הדירה, ואם עד אז לא תמכר הדירה יצטרכו להשכיר את הדירה ולסלק את החובות.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ב. הופמן למערערות, עו"ד א. קורץ למשיב. 30,8,79).
ע.פ. 623/78 - יצחק סורני נגד מדינת ישראל
*חילוט אקדח בעקבות הרשעה באיומים (הערעור נדחה).
בערעור זה עולה שאלה אחת, אם בדין צווה ביהמ"ש על חילוט אקדח שהוחזק ברשיון ע"י המערער, וזאת לאחר שהורשע באיומים על שתי אחיותיו. בתי המשפט דלמטה קבעו כי בדין חולט האקדח והערעור על כך נדחה. ענינו של הערעור פירוש סעיף 39 (א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפושים). סעיף זה קובע שלושה תנאים מצטברים לחילוטו של חפץ ובכללם כי ההרשעה מתייחסת "למעשה עבירה שנעשה בחפץ או לגביו". השאלה היא אם האקדח הינו חפץ שלגביו או בו נעשה מעשה עבירה. עבירה שנעשתה בחפץ כוללת גם עבירה אשר בה שימש החפץ כמכשיר עזר לביצועו של המעשה האסור. לצורך יישום הוראות הסעיף אין לפנות לעבירה על יסודותיה כמוגדר בדיני עונשין, אלא למעשה שבוצע. משמע, החפץ או השימוש בו אינם חייבים להיות יסוד מיסודות העבירה, אלא יכולים להוות חלק מן ההשתלשלות העובדתית, אשר על יסודה נערך
האישום. העובדה שמעשה העבירה נעשה בחפץ צריכה לעלות מן הממצאים של ביהמ"ש, ואין נפקא מינא אם הדבר הוזכר בכתב האישום או לא, במקרה שלפנינו מדובר באיום בניגוד לסעיף 100 לפח"פ, והוראת חוק זו איננה מתייחסת לדרך ספציפית של ביצוע האיום, אלא היא מתייחסת לאיום בדרך כלשהי. בכתב האישום מדובר על כך שהמערער איים ביריה באחותו, ואם אמנם האקדח לא הוזכר, הרי האיום ביריה יש בו מיניה וביה משום התייחסות לכלי יריה. האקדח שימש להפיכת האיום מאמירה בעלמא לדבר אפשרי ומוחשי. אין להסיק מן הממצאים כי האקדח היה בידיו ובכיסו של המערער רק משום שחשש להשאירו במכוניתו, אלא יש ללמוד מן העדויות שהאקדח שימש את מעשה העבירה, היינו. את האיום אשר עליו נסב האישום.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. מועלם למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 25.6.79).
ע.פ. 861/78 - מוסא מוגרבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בסחר בסם מסוכן והחזקתו וערעורו על הרשעתו נדחה. בביהמ"ש המחוזי היו עדויות של אחד בשם חולי שרכש חשיש אצל המערער ונתפס לאחר מכן ע"י אנשי המשטרה, וכן של אנשי משטרה ששלחו את חולי חזרה לפגישה עם המערער כדי לרכוש חשיש נוסף, וכנגד עדויות אלה עמדה עדותו של המערער ועוד אחד. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדי התביעה ולא האמין לעדי המערער ובכך אין להתערב.
לאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם קבע ביהמ"ש כי פסה"ד יוקרא מספר ימים לאחר מכן. כאשר עמד השופט להקריא את פסה"ד ביקש ב"כ המערער לאפשר לו להזמין עד הגנה נוסף, הוא בעל המסעדה שבה נערכו הפגישות בין חולי למערער, וזאת כדי להעיד שהמערער לא עזב את המסעדה כל אותו זמן שלגירסת התביעה הלך לספק את הסם לחולי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לו סמכות להזמין עד בשלב שלאחר הסיכומים, ומשסיים ביהמ"ש להקריא את החלטתו, קם המערער והצהיר כי מסר לסניגורו את שמו של אותו עד כבר כחודשיים לפני כן. על כך העיר ביהמ"ש כי לנוכח הצהרה זו לא היה עושה שימוש בשיקול דעתו ולא היה מורה על הזמנת העד, גם אילו היתה לו סמכות לכך. בערעור טען הסניגור כי המערער לא מסר לו על הזמנת העד הנ"ל חודשיים קודם לכן וביהמ"ש טעה בכך שלא איפשר לקרוא לעד. טענתו נדחתה. מבלי להיכנס לשאלה אם מוסמך ביהמ"ש לקרוא לעד לאחר הסיכומים במשפט פלילי ואם לאו, על כל פנים לא היה מקום לעשות שימוש בסמכות כזו במקרה שלפנינו. קיומו של העד וחשיבות עדותו היו ידועים מראשית המשפט. שמו של העד נזכר מספר פעמים בעדויות התביעה ובעדותו של המערער, ולא היתה כל סיבה מדוע לא הובא העד להעיד במסגרת עדי ההגנה.
(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. ירון למערער, עו"ד בר חיים למשיבה, 5.7.79).
ע.פ. 761/78 - דוד שרון, יעקב בוסביבה ויעקב שטרנהיים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחיטה תוך כדי גביית חוב בהוצל"פ (הערעורים נתקבלו בחלקם).
שלושת המערערים הואשמו בעבירות סחיטה שענינן גביית סכום של 10 אלפים ל"י מהמתלוננת, כתשלום של חשבון שטר שהיה בידי בוסביבה כמנהל חברה בשם חברת סילוקין. החברה עסקה ברכישת שטרות והוצאתם לפועל. היא רכשה שטר על סכום של 26 אלף ל"י של המתלוננת. החברה השיגה צו לביצוע השטר נגד המתלוננת וראש ההוצאה לפועל הטיל על בוסביבה, את ביצוע העיקול. בוסביבה ביצע עיקול והשאיר את המעוקלים בידי המתלוננת כנאמן, תוך ציון כי המעוקלים יוצאו מן המקום בתאריך פלוני. בינתיים פתחה המתלוננת בהליכים משפטיים והפסידה ושוב בוצע העיקול ע"י בוסביבה, אלא שהמתלוננת הגיעה איתו על הסכם לתשלומים שלא קויים.
ביום המקרה יצאו שרון, שהיה פקיד הוצאה לפועל בירושלים ושטרנהיים שעבד בחברת סילוקין, לבית המתלוננת בראשון לציון, והודיעו לה כי אם לא תשלם 10 אלפים ל"י על החשבון יוציאו את החפצים מהבית. היא שילמה את הסכום הנ"ל, ביהמ"ש דלמטה קבע כי עובדה זו מהווה סחיטה באיומים, באשר בוסביבה הוא שנתמנה ע"י ראש ההוצאה לפועל והוא שהיה המוסמך לפעול, ואילו השניים לא היו מוסמכים לפעול, ובוסביבה לא יכול היה למנות אנשים אחרים במקומו. ביהמ"ש גם דחה את גירסת המערערים כי למעשה לא איימו על המתלוננת ואף לא באו לבצע את הוצאת החפצים אלא באו לגבות את התשלום. ביהמ"ש העליון העיר כי גם אילו בוסביבה עצמו היה בא באותו יום, ספק אם מותר היה לו להוציא את החפצים ללא הודעה מוקדמת, אך שאלה זו לא התעוררה ע"י התביעה ולכן אין צורך לדון בה. שרון הצטרף לנסיעה אל המתלוננת כי היא הכירה אותו כאיש ההוצאה לפועל וכפקיד ביהמ"ש ועובדת הופעתו וכל הנסיבות האחרות מצביעות שנעשה כאן מעשה סחיטה באיומים. אכן המתלוננת היתה חייבת לחברת סילוקין את הסכום שנדרשה לשלם, ובאותו יום חל גם המועד המוסכם לפרעון הסכום של 10 אלפים ל"י, אך עבירת הסחיטה הנ"ל נעברת גם אם המאיים דורש מאחר לעשות מעשה שזה חייב לעשותו. בוסביבה עצמו זוכה ע"י ביהמ"ש העליון מעבירה זו. אמנם בוסביבה שלח את שרון ושטרנהיים במכוניתו, כשבידם תיק לשכת הוצאה לפועל, אך בעדותו אמר ששלח אותם רק כדי לגבות את הסכום שהובטח לשלם, ולא לעשות כל עיקולים. לפיכך יש לזכות את בוסביבה מעבירה זו מחוסר ראיות. בוסביבה הורשע בעבירה אחרת שלפיה איים על המתלוננת שיוציא מביתה תמונות שלא שייכות לה. לטענתו היה לו באותו זמן מינוי בר תוקף להטיל עיקול על מטלטלי המתלוננת, ואולם מינוי זה לא נתן לו סמכות לעקל מטלטלין שידע שאינם שלה. אשר לעונשים - על שרון ובוסביבה הוטל עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי ועל שטרנהיים מאסר של 9 חודשים על תנאי. שטרנהיים לא ערער על חומרת העונש. באשר לשרון, החליט ביהמ"ש העליון להפחית את עונשו ולהעמידו על 3 חודשים מאסר בפועל, ובאשר לבוסביבה שזוכה מהאשמה העיקרית, בוטל עונש המאסר בפועל והמאסר על תנאי הועמד על שנה אחת.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. חובב לשרון, בוסביבה לעצמו, עו"ד בר חן לשטרנהיים, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 3.7.79).
ע.פ. 23/77 - מיכאל שרעבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח כשלעד התביעה העיקרי שותף לדבר עבירה, הובטחה חנינה לאחר שהורשע בהריגה (הערעור נדחה).
המערער, ועד התביעה העיקרי מאיר אסור (להלן מאיר), יצאו יחד במכונית עם המנוח בן לולו, מאיר ישב ליד המנוח והמערער ישב מאחורי המנוח. המערער ירה במנוח מאחוריו ורצח אותו, בתכנון הרצח השתתף נאשם נוסף יעקב סלם. הפרקליטות קן עשתה "עיסקת טיעון" עם מאיר שלפיה התחייב להודות בעבירת הריגה ולאחר שיגזר דינו להעיד במשפטו של יעקב סלם ושל המערער, והובטח לו שאם אחרי שירצה את מאסרו יהיו חייו בסכנה תעזור לו המשטרה לעזוב את הארץ. בעקבות העיסקה הודה ונדון ל-9 שנות מאסר, עדותו נגד סלם היוותה את הבסיס העיקרי להרשעה, וערעורו של סלם נדחה בשעתו כשביהמ"ש העליון קבע כי אין לראות בהבטחה למלט את עד התביעה אחרי ריצוי מאסרו כתמריץ למתן עדות לא נכונה. לקראת הזמנתו כעד משפטו של המערער קיבל מאיר הבטחה שימליצו לתת לו חנינה. התעוררה שאלה אם אין תמריץ כזה יוצר סיטואציה הדומה לזו של שותף המעיד שעה שעודנו מצפה לגזר דינו. אך ביהמ"ש העליון השיב בשלילה. הבטחת המלצה לחנינה בלתי מסוייגת פירושה ייחוד האיש לשמש עד מדינה, שכן בעקבות החנינה לא ישא כלל בעונש וגם הרשעתו תימחק, אמנם זו סטייה מסויימת מן הפרקטיקה הרצוייה, שהיא הפסקת ההליכים לאלתר תוך הודעה שהנאשם הוא עד מדינה, אולם לא כל סטיה מן הפרקטיקה הרצויה גורמת לאיזון משקלה הראייתי של העדות. יחד עם
זאת יש להתייחס לעדותו של עד התביעה בחשדנות ולבדוק אותה "בשבע עיניים". עד התביעה סיפר על השתלשלות הדברים כיצד יצאו מבית קפה בבית דגון בצוותא, לאחר מכן נסעו בטנדר לפרדס ושם רצחו את המנוח, וכיצד ביקר המערער בבית העד לאחר חצות, כשחלו תקלות ברכב וכשלא הצליחו לקבור את המנוח באותו ערב. היתה עדות יוכבד אסור אחותו של עד התביעה שהעידה שהתעוררה לשמע דפיקות בדירה והאיש שדפק בדלת אמר כי הוא שרעבי והיא גם זיהתה את קולו המוכר לה. היתה עוד עדות של שכן שראה את המערער הולך עם את וטורייה לכיוון הכביש בלילה, שבו, לפי העדויות, נקבר המנוח. היתה עדות של אחד מרציאנו שראה את עד התביעה, את המערער ואת המנוח יוצאים יחד מבית הקפה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על עדותו של מאיר ועדויות הסיוע וביהמ"ש העליון קבע, באשר לשלוש עדויות כי עליהן אין לסמוך, מאידך, ניתן לסמוך על עדותו של מרציאנו אשר הפריך את גירסת המערער שמבית הקפה הלך ישר לצריף של סלם שבו היה רגיל לישון, ועל עדותה של אחותו של מאיר שלפיה ביקר המערער בבית אחיה לפנות בוקר וזאת בניגוד לגירסתו שלא בא למקום וכן על העדות בדבר האת והטורייה. אין לקבל את הטענה כי עדותה של אחותו של מאיר אסור מהווה עדות של קרוב משפחה שאינה מהווה סיוע. הטענה היא כי לעדותם של קרובי משפחה נגד יריבו של אחד מהם מן הראוי להתייחס כמקשה אחת, כאילו היתה בפני בית המשפט עדות אחת, אולם אין מדובר כאן בתלונתו של מאיר אסור נגד יריבו המערער, אלא בשותף לדבר עבירה שעשה עיסקת טיעון עם התביעה וקיבל הבטחה לחנינה תמורת הבטחה להעיד עדות אמת. לא היה כאן כל אינטרס אישי לאחותו של העד לסייע לעדותו. עדותם של מרציאנו ושל יוכבד אסור מהווה סיוע נוכח הכחשתו הטוטאלית של המערער וטענתו שהלך מבית הקפה ישר לצריף. הלכה פסוקה היא שכאשר נאשם טוען שכלל לא היה במקום המעשה, די בראיה שהיה שם כסיוע לעדות עיקרית. אין זו הפרכת האליבי של המערער, אשר לגביה אין עדיין הלכה פסוקה שהיא עשוייה לשמש סיוע. לפנינו עדויות המצביעות מכוחן הן על מעורבותו של המערער במעשה העבירה שבוצע באותו לילה, ואין הן באות לסתור את טענת המערער שהיה במקום אחר.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ר. בר און למערער, עו"ד ע. ארבל למשיבה. 5.7.79).
על"ע 6/78 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד פלוני
*התנייה לקבלת שכ"ט בשעור של 50 אחוז מהסכום שיגבה (הערעור נדחה).
המשיב עשה הסכם לקבלת 50 אחוז שכר טירחה עבור ביצוע שטר בסך 6 אלפים ל"י. פרץ סכסוך בין המשיב לבין הלקוחה וזו התלוננה בפני לשכת עורכי הדין. הועד המחוזי האשים את המשיב בגין הסכם שכה"ט הנ"ל בעבירות של אי שמירת כבוד המקצוע וביה"ד המחוזי הרשיע את המשיב ברוב דעות. בית הדין הארצי קיבל את ערעורו של המשיב ברוב דעות והערעור נדחה, בית הדין המחוזי בפסק הדין של הרוב, ציין כי השאלה איננה אם 3 אלפים ל"י הוא שכר גבוה, אלא אם הוא מתאים לסכום הצפוי לגבייה, וכיצד יתרשם הציבור הרחב מעיסקאות כאלה. לדעת בית הדין נגיסות בשיעור של 50 אחוז, הקשורות בתוצאות המשפט, יוצרות רושם של עיסקת שותפות בין עוה"ד לבין הלקוח, בעוד שקבלת סכום שכר טירחה קבוע שאינו מותנה בתוצאות המשפט אינו עושה רושם כזה. טענת המשיב היא שהוראות חוק לשכת עורכי הדין אינן אוסרות קביעת שכר המותנה בתוצאות המשפט. השאלה שמתעוררת הינה, איפוא, אם עו"ד יכול להתנות שכר טירחה בהתאם לתוצאות המשפט. במשפט פלילי קובע החוק מפורשות שאין להתנות שכר בתוצאות המשפט ואולם במשפטים אזרחיים אין איסור כזה, מכאן שעפ"י הדין בישראל אין פסול לקבוע את שכר הטירחה בהתאם לתוצאות המשפט וממילא אין זה משנה מהו האחוז שעוה"ד קובע. גם הועד המחוזי לא היה רואה פגם בכך אילו דרש המשיב שכר של
20 אחוז בלבד, ואם כך הדבר, אין לומר כי עד אחוז מסויים מותר לעו"ד להתנות ומעבר לשיעור זה אסור לו להתנות. פרט למקרה שמדובר בשכר מופרז כאמור בתקנות.
השופט י. כהן, שכתב את פסה"ד, סבר כי אולי יש פגם אסטטי בקביעת השכר כפי שנעשה, אך אין המעשה מהווה עבירה על סעיפי החוק. אם קיים חשש שקביעת שכר טירחת עו"ד בשיעור גבוה מתוך הסכום שיגבה עלולה לפגוע בכבוד המקצוע, אפשר לקבוע שיעור מכסימלי בחיקוק, כפי שנקבע בהוראות חוק מסויימות.
השופט אלון: הסכים לפסק הדין.
השופט ויתקון: העיר כי אין בקביעת שכר הטירחה משום עבירת משמעת וגם לא פגם אסטטי. הוא ציין כי אילו היה רואה פגם אסטטי בקביעת שכר מחצה על מחצה מהסכום שייגבה, הרי היה רואה בכך עבירה משמעתית לפי חוק לשכת עורכי הדין.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אלון. עו"ד א. פכטר למערער, המשיב לעצמו. 2.9.79).
עש"מ 6/79 - חיים אליהו נגד נציב שירות המדינה
*חומרת עונש משמעתי (שוחד) (ערעור על חומרת עונש משמעתי - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בלקיחת שוחד בשלוש הזדמנויות ונדון לשנה אחת מאסר בפועל וקנס כספי וכבר ריצה את עונש המאסר. ביה"ד למשמעת גזר למערער פיטורין לאלתר תוך תשלום 50 אחוז מן הפיצויים המגיעים לו בעד תקופת שרותו עד למועד ההשעייה מן העבודה, שלילת הגימלאות לפי חוק שרות המדינה ופסילה משרות המדינה לצמיתות. הערעור מופנה נגד מידת העונש. המערער ביקש כי תוענק לו הזכות לקבלת גימלאות ולחילופין כי יזכה במלוא פיצויי הפיטורין. ברם אין הוא יכול לזכות בגימלאות, לפי החוק, אם נפסל לצמיתות משרות המדינה, ומכיון שפסילה משרות המדינה לצמיתות בדין יסודה, ממילא אין גם לקבל את הבקשה לגימלאות. אשר לפיצויי הפיטורין - הובאו בפני ביהמ"ש נסיבותיו האישיות של המערער שנכנס למצב של דיכאון והוא מתקשה בהשגת עבודה, וכן מדובר בשלוש פעמים שבהם נטל שוחד בסכומים של כמה מאות ל"י בלבד, ואולם עבירות השוחד הן עבירות חמורות ועל בתי הדין להטיל עונשים מרתיעים בעבירות אלה. בפסקו 50 אחוז פיצויים למערער, כבר הטיב בית הדין עם המערער ואין לשנות את מידת העונש.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד גב' ש. שטמר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיב. 31.7.79).
המ' 509/79 - פל - מר להשקעות בע"מ נגד עמירה רבין ואח'
*עיכוב ביצוע פסק דין (הבקשה נדחתה).
המבקשת ביקשה להורות על המשך עיכוב ביצוע של פסק דין שנתן בביהמ"ש המחוזי, שבו הוחלט לקבל את בקשת המשיבות ולהצהיר כי הסכם שהמשיבות עשו עם המבקשת בוטל כדין ע"י המשיבות. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובקשתה היא לעכב את ביצועו. הבקשה נדחתה. סיכויי המבקשת לזכות בערעור קלושים על פניהם. כארבע וחצי שנים אחרי כריתת ההסכם בינה לבין המשיבות, עשתה המערערת כתב "המחאת זכויות" לחברה אחרת בלי להודיע על כך למשיבות ולקבל הסכמתן. מהות ההסכם חייבה לכאורה את ביצועו ע"י המבקשת דוקא. בידי המשיבות גם טענות אחרות הנראות חזקות על פניהן. יתר על כן, אחרי העברת הזכויות שהמבקשת התיימרה לעשות, השאירה בידה רק אינטרס כספי, שניתן לפצות עליו אם ערעורה יתקבל לבסוף.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד שיוביץ למבקשת, עו"ד שילה למשיבות. 17.7.79).
ב.ש. 208/79 - אילן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הובא לביהמ"ש להארכת מעצרו וב"כ המשטרה הודיע כי החקירה תסתיים תוך 8 ימים. לאחר הודעה זו הסכים הסניגור להארכת המעצר למשך אותה
תקופה ובהתאם לכך ניתן צו. מתברר שהחקירה עדיין לא הסתיימה עד היום, ובעוד שמלכתחילה החקירה היתה בעבירה שענינה הריגה, הועלה עתה חשד של מעשה רצח, וכשמדובר בחשד של רצח, מחייב חוק סדר הדין את החזקת החשוד במעצר ללא שיחרור בערובה. לפיכך ניתן צו לעצור את העורר והערר נדחה. טוען הסניגור כי, כאמור, הובטח לגמור את החקירה תוך 8 ימים ומאחר שהחקירה לא נסתיימה העלתה התביעה, באופן מלאכותי, חשד של רצח כדי להתגבר על ההסכם בין נציג התביעה והסניגור. אין ממש בטענה זו. הוסבר ע"י התביעה כי אחרי הישיבה הנ"ל הובא חומר החקירה בפני פרקליט המחוז וזה מצא שיש יסוד להמשך החקירה בחשד של רצח דוקא, פרקליט המחוז מוסמך להחליט על סעיף החוק שבו עשוי החשוד להיות מואשם, ואין לראות מניעות כלשהי באותה הסכמה שנתן נציג התביעה עפ"י מצב הדברים כפי שראה, אותה שעה. יש להוסיף, כי אין לומר שהחקירה אינה נמשכת בזריזות סבירה, במיוחד נוכח העובדה שהחשוד עומד על זכותו שלא לשתף פעולה עם המשטרה ומסרב לתת הסבר, אם יש בידו הסבר, לחומר המפליל שבידי התביעה.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד בן שחר לעוררת, עו"ד בלטמן למשיבה. 29.7.79).
ב.ש. 205/79 - שרה אוטמזגי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (סמים) (הערר נדחה).
העוררת ביחד עם אחד דורון כהן הועמדו לדין באישום של קשירת קשר להבריח 4 ק"ג חשיש באמצעות תייר. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר בערובה את דורון כהן מכיון שהראיות נגדו קלושות, אך הורה לעצור את העוררת עד תום ההליכים נגדה. הראיה העיקרית נגד העוררת היא הודעתו של אחד רמי שי למשטרה, שהוא אשר הכין את החשיש לקראת הובלתו במזוודות לחו"ל, ובהודעתו הוא אומר כי כל העת שביצע את הפעולות הנ"ל היתה העוררת נוכחת במקום. טוענת המשיבה כי מתמליל של הקלטת סתר שנעשתה משיחה בבית המעצר בין רמי שי לבין דורון כהן, עולה כי רמי שי אמר שם דברים הסותרים את מה שאמר בהודעתו למשטרה, ושיש בהם כדי להראות, שהעוררת לא היתה נוכחת בעת הכנת הסם למשלוח. ברם, טענות אלה יהיה על ביהמ"ש לשקול בעת המשפט. לצורך ערר זה די בכך שבידי התביעה ראיות חזקות לביסוס האישום נגד העוררת. מדובר בכמות גדולה של סם שעמדו להבריח מן הארץ, והראיות לכאורה מראות שהעוררת לא רק ידעה על תכנון העבירה אלא שהיתה שותפת להכנת הסם לקראת יצואו.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. רובין למבקש, עו"ד בלטמן למשיבה. 30.7.79).
ב.ש. 195/79 - מאיר אזולאי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (סמים) (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בכך שמכר ביום 1.5.79 בשוק הכרמל חשיש לשוטר שהיה לבוש אזרחית ושתפקידו היה חשיפתם של סוחרי סמים. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה לעצור את המבקש עד תום ההליכים, ביהמ"ש נעתר לבקשה והערר נדחה. המבקש לא נעצר מיד עם ביצוע העסקה אלא בסוף חודש יולי 1979. ב"כ המבקש טוען שאין בחומר הראיות כדי לבסס את אשמת המבקש וכי השוטר טעה בזיהוי, וכן הוא טוען כי אם נעצר המבקש רק כחודשיים לאחר המעשה, סימן שאין סכנה לציבור בהיותו חופשי. טענות אלה אין לקבל. אשר לענין הראיות - קיימת עדותו של השוטר המבססת לכאורה את אשמת המבקש. לפני ההגנה אמנם פתוחות דרכים להראות כי השוטר טעה בזיהוי אך בהליך הנוכחי אין על ביהמ"ש אלא לבחון את פני הדברים בלי לבחון את מהימנותם. על פני הדברים עומדת עדות השוטר ובנסיבות הענין יש בכך חומר ראיות לכאורה כדי לבסס את האשמה. אשר לזמן הרב שעבר בין העסקה לבין המעצר - השוטר המשיך בעבודתו במסגרת מחלק הסמים והמשטרה לא רצתה לגלות את זהותו עד שעבר בתחילת חודש יוני לתפקיד אחר במשטרה, ומאז ועד למעצר המשטרה חיפשה את המבקש ולא ניתן היה לאתרו
עד מעצרו בסוף החודש. העבירה שבה מואשם המבקש הינה חמורה. סחר בסמים אינו מתבצע אלא מתוך כך שישנם סוחרים קטנים המוכנים למכור כמות קטנה ובכך להפיץ את הנגע הזה. הוכחה לכאורה בדבר עיסוק במסחר סמים, מעלה את הצורך המעשי לנתק את הקשר שבין הקמעוני לבין האחרים שאיתם הוא משתף פעולה כדי להשיג מרכולתו. זאת ועוד, קיימות הוכחות לכאורה שהמבקש ברח מפני המשטרה וקיים על כן החשש שיחזור על מעשיו אם ישוחרר.
(בפני: השופט ברק. עו"ד רסלר לעורר, עו"ד פלפל למשיבה. 23.7.79).
ב.ש. 200/79 - מדינת ישראל נגד ציון ישראל
*שחרור בערובה (הטרדת עד) (הערר נתקבל).
נגד המשיב וארבעה אחרים התנהל בשעתו משפט של שוד וביהמ"ש המחוזי הרשיע את כל החמישה על פי עדותו של אחד יצחק רוזנפלד. בערעור זיכה ביהמ"ש העליון את המשיב ואילו הרשעת האחרים הושארה על כנה. מאז נפגש המשיב מספר פעמים עם רוזנפלד וניסה לשכנעו לחזור בו מעדותו האמורה, אשר לטענת המשיב הינה עדות שקר, וחזרה מעדות זו עשוייה להביא לזיכוי חבריו של המשיב. על נסיונות שכנוע אלה 4 הועמד המשיב לדין בביהמ"ש המחוזי ונעצר עד תום ההליכים. בכתב האישום מתוארות מספר פגישות שבין המשיב לבין רוזנפלד ולטענת התביעה יש בפגישות אלה משום קשירת קשר להדיח את רוזנפלד לחזור בו מעדותו, שיבוש הליכי המשפט והטרדת עדים. עם סיום פרשת התביעה ביקש המשיב לזכותו מן האשמה באשר זו לא הוכחה אף לכאורה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי התביעה לא הוכיחה, אף לכאורה, את האישומים המייחסים למשיב עבירה של קשר להשגת מטרה אסורה, הדחה לחזור מעדות ושיבוש הליכי משפט. לעומת זאת קבע כי המשפט ימשך לענין האישום בהטרדת עדים. משזוכה המשיב מרוב פרטי האישום ביקש המשיב לשחררו ממעצרו והשופט המחוזי שבפניו הובאה הבקשה ציין כי העבירה של הטרדת עדים היא הפחות חמורה מכל העבירות שבכתב האישום ואין הצדקה להחזיק את המשיב במעצר. הערר נתקבל. השאלה היא אם אישום של הטרדת עדים, שאינו מלווה בהפחדה או איומים מצדיק את המשך המעצר והתשובה היא חיובית. הטרדת עדים היא עבירה חמורה שיש בה לסכל את הליכי המשפט. חומר הראיות, מצביע על נסיון נמשך ומתמשך להניע את רוזנפלד לחזור בו מעדותו, אשר לדעת המשיב היא עדות לא נכונה. מבלי לקבוע אם יש בהתנהגותו זו משום עבירה של הטרדת עדים, דבר שיוכרע במשפט, הרי בינתיים די בכך שקיים חומר לכאורה לאישום זה. העבירה חמורה וקיים חשש שההטרדה תימשך אם המשיב ישוחרר. לפיכך יש לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ברק. 18.7.79).
ע.א. 585/78 - יעקב וינרוט ואח' נגד מנהל מס רכוש
*קבלת אישור ממס רכוש לצורך העברת מקרקעין (הערעור נדחה).
חלקת אדמה רשומה על שם חברה, שהקימה עליה בית מגורים, החברה נכנסה לקשיים ולא השלימה את הבניה והמערער נתמנה ככונס נכסים ומפרק של החברה לפני מינוי המפרק נעשה הסכם עם רוכשי הדירות שלפיו השלימו הללו את הבניה ונרשמה לזכותם הערת אזהרה. מאז אפריל 1976 משלמים המערערים את מסי הרכוש למשיב בגין הנכס. עבור שנות המס 1974, 1975 קיים חוב של מס רכוש מאת החברה ומשביקשו רוכשי הדירות לרשום את דירותיהם על שמם, סירב המשיב לתת להם את האישור הדרוש לרשם המקרקעין, עד שיסולק החוב של החברה. רוכשי הדירות טענו כי לא מוטלת עליהם חובה לפרוע את חובות החברה וביקשו מביהמ"ש סעד הצהרתי, תביעתם נדחתה והערעור על כך נדחה. סעיף 54 לחוק מס רכוש אומר כי לא תרשם בפנקסי המקרקעין כל פעולה בנכס לפני שיומצא אישור על תשלום המס המגיע מבעל הנכס. המערערים טענו כי הדיבור "המגיע מבעל הנכס" כוונתו לבעל הנכס הנוכחי, היינו המערערים באשר,
לטענתם, רישום הערת האזהרה ומסירת החזקה העניקו להם מעין זכות קנינית בנכס. טענה זו אינה יכולה להועיל למערערים. ראשית, לעת עתה החברה רשומה כבעל הנכס ולפי חוק המקרקעין זו ראיה חותכת לבעלותה. שנית, תהא אשר תהא מהות הזכות המוקנית עקב רישום הערת אזהרה ומסירת החזקה הרי לצורך מס רכוש ולפי הגדרת "בעל" בחוק זה, הבעל הרשום הוא המען הנכון לחיוב במס. שלישית, מדובר אמנם במס המגיע מן החברה, אך סעיף 54 אינו מתעסק בשאלה מי ישא בנטל המס, אלא קובע תנאי מוקדם לרישום כל פעולה בנכס שיאושר לגביו כי הוא נקי מחוב של מס ואין נפקא מינה מי ינקה את הנכס מנטל זה.
(בפני השופטים: ויתקון, בכור, ברק. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. וינרוט למערערים, עו"ד א. בן-טובים למשיב. 31.7.79).
ע.א. 49/79 - חוה לאופולד ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*שומת מס שבח לגבי נכס שבא למוכר בירושה (הערעור נדחה).
המערערים הם אלמנה ושני ילדיה. אבי המשפחה ניהל בשותפות עסק של קונדטוריה והיה הבעלים של מחצית החנות שבה התנהל העסק. אבי המשפחה נפטר באוגוסט 1967 ומשנדרשו היורשים להכין דו"ח למס עזבון, קיבלה האלמנה מרואה חשבון של השותפות מאזן השותפות שצירפה לדו"ח. עפ"י המאזן היה שוויה של מחצית החנות 11 אלף ל"י ועל שווי זה הצהירו המערערים בדו"ח. מנהל מס עזבון קיבל את המוצהר כקביעה נכונה ובהסתמך על כך קבע שהעזבון אינו חייב במס. בדצמבר 1977 מכרו המערערים את מחצית החנות ובקשר לעיסקה זו נדרשו לשלם מס שבח. סעיף 26 לחוק מס שבח קובע את שווי הרכישה של זכות במקרקעין שהגיעה למוכר בדרך הורשה כשוויה של הזכות ביום פטירת המוריש, ואם נקבע שוויה לצורך מס עזבון - השווי שנקבע כאמור. לדעת המשיב השווי של 11 אלף ל"י שנקבע לצורך מס עזבון מחייב אותו, ועל כך ביסס את שווי הרכישה לצורך קביעת השבח. המערערים ערערו בפני ועדת ערר, עררם נדחה והערעור נדחה. הם העלו שלוש טענות: סעיף 26 הנ"ל לענין שווי הרכישה במקרה של הורשה אינו חל על המקרה דנן מפני שמנהל מס עזבון לא קבע את שוויה של מחצית החנות אלא קיבל את דו"ח רואה החשבון כשווי; הצהרת המערערים למס עזבון היתה מוטעית והאלמנה הסתמכה על שווי הנכס כפי שנרשם במאזן השותפות אך זהו השווי ההיסטורי המתייחס לתקופת רכישת הנכס; השווי הנכון של מחצית החנות ביום הפטירה היה למעלה מ-30 אלף ל"י. טענות אלה נדחו. אין לאמר כי מנהל מס עזבון לא עשה שומה לנכס ע"י זה שקיבל את הצהרת היורשים. כאשר מנהל עזבון אישר את הדו"ח לצורך מס עזבון תוך שהוא אימץ את הצהרת המערערים, הרי אימוץ זה כמוהו כקביעה שזה שוויו של הנכס. אשר לטענה כי אילו עיין מנהל מס עזבון בדו"ח רואה החשבון היה רואה כי מדובר בשווי ההיסטורי של החנות - הדו"ח הוגש למנהל מס עזבון בצירוף תצהיר של האלמנה ואין לומר כי המנהל חייב היה לחשוד בה שאינה מצהירה את האמת. ברם, אפילו טעה מנהל מס עזבון או התרשל במילוי תפקידו, עדיין יש לראות בשומתו קביעה של שווי מחצית החנות בתאריך הפטירה, והמשיב לא היה רשאי להסתייג מקביעה זו. כן אין לקבל את הטענה בדבר טעות בתום לב. יתכן שהאלמנה לא נתנה דעתה לענין כולו ולא הבינה את פרטי התצהיר שעליו חתמה, אך היא היתה מיוצגת ע"י עורך דין שהכין את המסמכים והגיש את הדו"ח, ועליו אין לומר שלא הבין את המצב. במקרה מעין זה, כשאזרח מיוצג ע"י יועץ משפטי ופועל עפ"י עצתו, אין הוא רשאי לאחר מכן לטעון שלא ידע ולא הבין. המשיב אינו "מעניש" את המערערים ותום לבם אינו רלוונטי לשיקוליו. המשיב חייב לפי החוק לקבוע את שווי הרכישה בסכום שנקבע לצורך מס עזבון ואין הוא יכול לשנות מן הקביעה האמורה.
(בפני השופטים: אשר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט אשר. עו"ד ד. ויסגלט למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 31.7.79).
ע.א. 73/79 - אמין קטן נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*שומת מס שבח במקרקעין שנקנו במטבע חוץ ונמכרו במטבע חוץ (הערעור נדחה).
בעניננו רכש המערער, שהוא תושב חוץ, בית במאי 1973 ושילם תמורתו 57 אלף דולר, לאחר מכן מכר את הבית לתושב חוץ אחר תמורת 50 אלף דולר. מבחינת שיעורי הקניה והמכירה בדולרים לא יצא המערער ברווח כלשהו אלא להיפך. ברם, משבאה העיסקה לפני מנהל מס שבח מקרקעין הוא תרגם את הדולרים ללירות בעת הרכישה ואת הדולרים ללירות בעת המכירה, ובעקבות הפיחותים בלירה הישראלית יצא למוכר רווח בלירות ועל רווח זה הטיל המשיב מס בסכום של 25 אלף ל"י. ועדת הערר דחתה את עררו של המערער והערעור נדחה. עם כל ההתחשבות במידת אי הצדק הנראית על פני הדברים, הרי המחוקק קבע תשלום מס שבח בכל עיסקה בהתאם לתמורה בעת הרכישה ובעת המכירה וזאת על בסיס של לירות ישראליות. מס השבח הוטל על רווח בלירות ואין המחוקק מתחשב בערכו הריאלי של המטבע בשעת הקניה והמכירה, לפי החוק החדש מתחשב המחוקק ברווח האינפלציוני שעליו המס הוא יותר נמוך, אך בכל זאת קיים מס גם על הרווח האינפלציוני. החוק גם אינו מבחין לצורך הטלת המס בין תושב ישראלי לבין תושב חוץ, וכולם חייבים לשלם בארץ מס בלירות ישראליות המגיע על שבח שאף הוא מחושב בלירות ישראליות.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אשר, החלטה - השופט אשר. עו"ד ס. מלכי למערער, עו"ד א. בן טובים למשיב. 31.7.79).
ע.א. 208/79 - אהוד יעקב כץ נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*דירת יחיד" לצורך מס שבח (הערעור נתקבל).
"דירת יחיד" לצורך פטור ממס שבח הוגדרה בחוק כ"דירה המשמשת בעיקרה למגורים והיא בבעלותו . . . של יחיד והוא . . . או קרובו גרים בה רוב ימות השנה". הדירה הנדונה בערעור זה נמצאת בבית שהוקם על מגרש שהיה שייך לאבי המערער ולאחר שנפטר המגרש עבר ליורשיו, ואלה מכרוהו לקבלן תמורת שתי דירות. לפי הסכם שנעשה בין היורשים נרשמה דירה אחת על שם האלמנה ודירה אחת על שם המערער. זה היה במרץ 1976 ודירת המערער נמכרה באוקטובר 1977. המערער טען כי גר בדירתו עד למכירתה, אך המשיב סבר שלמעשה הוא לא גר בדירה, ועדת הערר קיבלה את עמדת המשיב והערעור על כך נתקבל. בתחילת התקופה היה המערער תלמיד בבית ספר שם נמצא כל היום ולאחר סיום לימודיו התגייס לצה"ל ובמשך זמן שירותו בא לדירה בחופשותיו. בשנה הראשונה בא אחת לחודש ובשנה השנייה אחת לשבועיים ובחופשותיו התגורר בדירה. הדירה היתה מרוהטת, בחדר השינה היו מיטה, כוננית ושולחן כתיבה, בסלון היו שטיח וספה ואילו במטבח היתה פלטה לחימום וכלים. בדירה לן המערער והכין לעצמו ארוחות קלות, את הארוחה העיקרית בשבת אכל על שולחן אמו בדירתה. לאחר מכירת הדירה לא קנה המערער דירה אחרת אלא מסר את הכסף לאחותו שהיתה זקוקה לו. תשבונות החשמל והמים הראו צריכה קטנה מאוד. מן העובדות הנ"ל הסיקה הועדה שהמערער לא גר בדירה, אך מסקנה זו אין לקבלה. נפסק בעבר, במקרה של אדם שדירה שימשה כמעונו והיה בחו"ל במשך תקופות מסויימות, כי זו דירת יחיד, ואם כך הדבר באדם שעקב לימודיו ותפקידיו נמצא רוב זמנו בחו"ל, על אחת כמה וכמה כשמדובר בחייל בשרות סדיר שרק בחופשותיו יכול הוא ללון בדירתו. אותו ודאי אין להעניש על שהוא משרת את המולדת ולשלול ממנו את הפטור ממס. הדירה הגיעה למערער בדרך של ירושה, והסדר חלוקה בין היורשים ודאי לא היה בו פסול או מלאכותיות, גם אם שמעו היורשים מפי יועצם שאם ימכרו את דירתם בעתיד מוטב, מבחינת המס, שתשמש בינתיים מקום מגורים לבעליה. המערער היה המתגורר הטבעי בדירה ואין כל חזקה על תלמיד או חייל שמקום מגוריו הוא אצל אמו האלמנה. אין גם כל ראיה כי בדירת האם היה מקום עבור הבן. השקול החשוב ביותר במקרה כגון זה הוא שלמעשה לא היתה למערער דירה או מקום
מגורים אחר. אכן, לפי הגדרת החוק גם בלעדיות הדירה שנמכרה אינה תנאי יחיד לדירת יחיד ויכול שיהיו לאדם מקומות מגורים רבים, ובלבד שבדירה הנמכרת עשה שימוש ממושך וממשי לצורך מגוריו, אך אם אין לאדם מקום מגורים אחר, ואיש לא יטען שמחנה צבא בא במקום מקום כזה, יש לפחות רמז לכך שהמקום הנדון הוא דירת יחיד כמשמעה בחוק.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. אבני למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 14.8.79).
ע.א. 702/76 - דור אלימלך נגד בנק ישראל ואח'
*בקשה למתן צו מניעה נגד הבנקים שלא ירכשו אגרות סחירות שנגנבו (הערעור נדחה).
המערער היה הבעלים של ניירות ערך שונים למוכ"ז (להלן האגרות) ואלה נגנבו מביתו. המערער פנה למשיבים - בנק ישראל, בנק הדואר, בנקים מסחריים אחרים, וסוכני בורסה, והודיע להם על הגניבה. במקביל פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לקבל צו מניעה נגד המשיבים שיאסור עליהם לרכוש, לקנות, לפדות או לטפל בכל צורה שהיא באגרות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה מן הטעם שמתן צו מניעה כזה יש בו כדי להשפיע בצורה רצינית על המסחר החופשי באגרות, שהם ניירות ערך סחירים למוכ"ז. ביהמ"ש המחוזי סבר גם כי מתן צו מניעה כזה יכביד על המשיבים ועל צדדים שלישיים מבין ציבור רוכשי האגרות. הערעור נדחה. בפסק דין נרחב עמד ביהמ"ש העליון, מפי השופט ברק, על הנושא של מתן צו מניעה בכל ענין של פירעון הנוגע למסמך סחיר. בכל מקרה, בטרם יכריע ביהמ"ש בשאלה אם להעניק למבקש סעד של צו מניעה נגד מי שצריך לפרוע את המסמך, יהא על ביהמ"ש לבחון אם בפרעון כאמור מבצע הפורע מעשה נזיקין כלפי האיש המחזיק במסמך הסחיר. אם הפרעון הוא כדין תדחה תביעתו של מי שמבקש את הצו, אם הפרעון איננו כדין, רק אז עשוי המבקש לזכות בצו מניעה. בטרם יכריע ביהמ"ש בשאלת הסעד, עליו להכריע בשאלת הזכות. במקרה שלפנינו זהותו של המחזיק באגרות אינה ידועה והמשיבים אינם מחזיקים באגרות. כשנותנים צו מניעה הרי הוא בא להקדים תרופה למכה, ובמצבים בהם מתבקש הסעד, הנזק טרם אירע, אך הנזק צריך להיות ממשי וקרוב לודאי. כדי למנוע את שקרוב לודאי ניתן צו מניעה גם לפני שאירע הנזק. בעניננו אין כל ודאות או בטחון כי האגרות יגיעו אי פעם לידי המשיבים, שכן יתכן שהגזלן יחזיק באגרות עד למועד פרעונן ורק אז יציגן במישרין לחייבים על פיהן, ואפילו לא יחזיק בהן הגזלן יתכן שיעביר אותן לאדם אחר, ואף אם מישהו מן המשיבים ירכוש בעתיד את האגרות קיימת האפשרות שירכשן בתנאים של שוק פתוח וע"י כך תעבור הבעלות למשיבים. בנסיבות אלה לא הצליח המערער להראות כי המשיבים פוגעים כיום בזכותו של המערער או קרוב לודאי כי יפגעו בה בעתיד. אם הבקשה תתקבל תוטל חובה על המשיבים שלא לרכוש את האגרות, למרות שקיימת אפשרות סבירה שהמשיבים יהיו בעלי האגרות כדין אם ירכשו אותן. נמצא שצו המניעה עשוי למנוע מן המשיבים ביצוע פעולה שעפ"י הדין הם רשאים לעשותה.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ר. שיפטר למערער, עוה"ד ע. גואדרד, ב. לוינבוק, ד. אלברשטיין, י. אלחנני, ג. כהן למשיבים. 7.8.79).
ע.א. 451/78 - יהודית הררי נגד יורשי המנוח יזהר הררי ומנהל מס עזבון
*בקשה להכריז על נכס שאינו שייך לעזבון (הערעור נתקבל).
למערערת, אמו של המנוח יזהר הררי, היתה חלקת אדמה ברחובות. בשנת 1961 תפסה העיריה את החלקה ובשנת 1974 שילמה תמורתה כ- 450 אלף ל"י, המערערת שהיתה אז כבת 90 ביקשה מבנה להפקיד בעבורה את התמורה בניירות ערך בבנק על שמו, הוא עשה כן ונתן לאמו יפוי כח לפעול בחשבונות הבנק. עם פטירתו של המנוח פג תוקפו של יפוי הכח ואז פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי וביקשה הצהרה כי ניירות ערך אלה שייכים לה ואינם מהווים חלק מעיזבון בנה. יורשי המנוח
שצורפו כמשיבים הסכימו למעשה לתביעת האם, אך מנהל מס עזבון התנגד כדי שלא להפחית ע"י מתן ההצהרה מן הנכסים של המנוח החייבים במס עזבון. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה על הסף, בקבלו טענת המשיב שהסמכות לדון בטענות שמטרתן להוציא נכס מן העזבון הינה בידי המשיב, ורק אם החלטתו לא תספק את המערערת תוכל לערער עליה לביהמ"ש המחוזי ולאחר מכן גם לביהמ"ש העליון. ביהמ"ש המחוזי קובע כי המערערת היא אחת מיורשי המנוח וכי ניירות הערך רשומים בבנק על שם המנוח ולכן הוא נחשב לכאורה לבעליהם ועל המשיב לקבוע תחילה בשומה אם נכללים הנכסים הנ"ל בעזבון ורק אחר כך תוכל המערערת לערער. הערעור על קביעה זו נתקבל. ביהמ"ש המחוזי טעה בכך שראה את המערערת כיורשת של בנה, החייבת לדווח למשיב על נכסי העזבון כדי לאפשר לו את קביעת מס העזבון המגיע. במקרה כזה, כשבמהלך קביעת השומה מתגלה סכסוך בין היורש למשיב, אז פתוחה הדרך כאמור. מה שאין כן כשאדם התובע לעצמו זכות בנכסי העזבון אינו נמנה על היורשים, אינו חייב במסירת דו"ח למשיב ואינו חייב בתשלום מס עזבון. בעניננו ברור כי המערערת אינה יורשת את בנה כשנשארו לו ילדים, ומכיון שכך היא לא תצטרך לשלם למשיב מס בקשר עם נכסי העזבון, המשיב לא יוציא לה שומה והיא לא תוכל לערער על שומה שהמשיב יוציא לאחרים. אם היא תובעת לעצמה חלק מן הנכסים השייכים, לכאורה, לעזבון, עליה להגיש תביעה נגד העזבון והיורשים. יתכן שהמערערת יכלה להסתפק בתביעה נגדם מבלי לצרף את המשיב, אך אין לבוא עימה בטרונייה על שנהגה כפי שנהגה. צירופו של המשיב באה כדי לאפשר לו כצד מעוניין להביא טענותיו בפני ביהמ"ש ולמנוע דיון כפול באותה שאלה, פעם במשפט שלה נגד היורשים ופעם נוספת בהליכים שבין היורשים למשיב.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. מועלם למערערת, עו"ד ד.וכסלר למשיב. 28.8.79).
ע.א. 104/78 - פלוני נגד פלוני
*אבהות (הערעור נדחה).
המערער נולד למערערת מחוץ לנשואין וזו תבעה מהמשיב מזונות עבור המערער בטענה כי המשיב הוא אביו של המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע, על פי מכלול הראיות שהיו לפניו, כי בזמנים הקובעים קיימה המערערת יחסים לא רק עם המשיב, ודחה את התביעה. הערעור נדחה. בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי נערכה בדיקת דם וזו הראתה שאין לשלול את האפשרות שהמשיב הוא האב, אך לא היה בבדיקה כדי להוכיח את האבהות. כאשר בא הענין לפני ביהמ"ש העליון הוברר כי קיימת כיום, בביה"ח הדסה בירושלים, בדיקה מסוג חדש, שלפיה ניתן לקבוע בוודאות לא רק שהנבדק אינו אביו של הילד, אלא גם קביעה חיובית שהוא האב. הדיון נדחה והמשיב הסכים לבדיקה האמורה וזו קבעה בוודאות כי המשיב אינו אביו של הילד. עתה טוענים המערערים כי הוחלט לעשות בדיקת דם ואילו מה שנערך היה בדיקת רקמות, כן ביקשו דחייה כדי לעשות בדיקה חוזרת. בקשתם נדחתה. גם הבדיקה הנדונה מבוססת על בדיקת תאי הדם שברקמות, כך שנתקיימה הלכה למעשה בדיקה כפי שהוסכם עליה. ברם, מלכתחילה היה ידוע על בדיקה מסוג חדש ולא היה ברור מה טיבה ולבדיקה זו נתכוונו, וסוף המעשה, כאמור, שהיתה זו בדיקת דם. אשר לבקשה לבדיקות חוזרות - אין להאריך את עינוי הדין של המשיב. הערעור נסב כולו על קביעות עובדתיות ובלאו הכי יש לדחותו.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד דגני למערערים, עו"ד י. בר דיין למשיב. 28.8.79).
ע.א. 64/79 - חנניה אבו חצירה נגד יוכבד אבו חצירה
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נישאו בשנת 1967 ואין להם ילדים. המערער עזב את הבית והוא חי עם אשה אחרת שילדה לו בת. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער
לשלם למשיבה 5,000 ל"י לחודש מזונות והערעור נדחה. המערער היה תחילה עובד שכיר בחברת לפידות, אח"כ ניהל מזנון, אח"כ הפך לשותף בחנות ושוב עזב אותה וקיבל תמורה עבור חלקו בשותפות. הוא רכש דירה נוספת ביפו וקנה ריהוט חדש והעבירו לדירת אחיו. ביהמ"ש המחוזי ציין כי העדויות מראות שמדובר באיש עסקים העובר ממקום למקום ומשתכר סכומים נאים ועל יסוד כך קבע את סכום המזונות. בביהמ"ש טען הבעל כי הוא משתכר 4,000 ל"י לחודש ואילו האשה העריכה, בטופס 38, את הכנסותיו ב- 30,000 ל"י לחודש. ביהמ"ש לא קבע הערכה משוערת של ההכנסות, אלא קבע את המזונות על פי אופי עיסוקיו של המערער כאמור. אין פגם בכך. הערעור נסב על קביעות עובדתיות ובכך אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. ביהמ"ש המחוזי היה מיטיב לעשות אילו קבע מה היא הכנסתו של הבעל, אך לנוכח מסקנותיו בדבר מהימנות הדברים שהועלו לפניו אין מקום לעשות בדיקה חוזרת של הראיות.
זאת ועוד, לפי תקנות סדר הדין, בעל דין שלא מסר פרט בהרצאת הפרטים, והפרט הוא בתחום ידיעתו האישית, יראוהו כמי שמודה בפרט שמסר בעל הדין שכנגד בענין הנדון, ולענין זה לא די בהכחשה סתמית. כאן הביאה המשיבה פירוט הכנסות המערער ואילו המערער נמנע מהבאת פרטים מלאים כנדרש בטופס 38 לענין התעסקות והכנסות בעל הדין, והסתפק בתשובה סתמית שהוא משתכר 4,000 ל"י לחודש, וטענה זו היתה בלתי אמינה על פניה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. בר שלטון למערער, עו"ד ד. ליבוביץ למשיבה. 14.8.79). =ע.א. 91/79 - אליהו דרזי נגד זהבה דרזי ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נשואים ולהם שני ילדים. נתגלעו סכסוכים בין בני הזוג והבעל החל לקנות את המצרכים ולהביאם הביתה, הוא עשה זאת בצמצום ולא נתן לאשה כספים למזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער משתכר 5,500 ל"י לחודש והאשה 3,000 ל"י וחייב את המערער להוסיף לאשה 3000 ל"י למזונות, כשנקבע שגם הבעל יאכל בבית. כן חוייב הבעל לשאת בהוצאות טלפון, חשמל, מסים וכד'. הערעור נדחה. אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא באשר להערכת הסכומים הדרושים למזונותיהם של הזכאים לכך, אלא אם נפל משגה ברור בחישוב ההכנסה מחד גיסא, או בהערכת הסכומים הדרושים לזכאים לכך מאידך גיסא.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. גנס למערער, עו"ד צ. סמוכה למשיבה. 14.8.79).
ע.א. 108/78 - יצחק פומרנץ נגד אברהם ויינר ואח'
*הפסד השתכרות עקב פציעה
(הערעור נדחה).
המערער נפגע בתאונת דרכים ביוני 1972 וביהמ"ש המחוזי קבע עפ"י אומדנא את נזקי המערער בסכום של 130 אלף ל"י. מתוך הסכום הנ"ל הפיצוי הגלובלי על הפסדים אפשריים של השתכרות לעתיד היה סכום של 75,000 ל"י. הערעור נדחה. למעשה סבר ביהמ"ש המחוזי שלא נגרם הפסד כלשהו למערער בהשתכרותו לעתיד וכל הפסדו בהשתכרותו לאחר התאונה כוסה ע"י הביטוח הלאומי. אם בכל זאת קבע ביהמ"ש סכום של 75 אלף ל"י כאמור, הרי התחשב באפשרות שהנכות שנגרמה למערער עלולה ביום מן הימים להשפיע השפעתה על כושר עבודתו של המערער ואת סיכון ההפסדים במקרה כזה העריך כאמור, בכך אין להתערב. ביהמ"ש לא צריך היה לקבוע את הפיצוי הגלובלי לפי שעור אחוזי הנכות, כאשר באו ראיות למכביר כי הנכות אינה גורעת במאומה מכושר עבודתו של המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, בייסקי. החלטה השופט ח. כהן. עו"ד י. בלומנפלד למערער, עו"ד ח. גלזר למשיבים. 21.8.79).