תקציר סביר כרך י"ד חוברת 10

בג"צ 644/79 - שמעון גוטמן נגד בית הדין הרבני האזורי תל אביב ואח'

*סמכות ביה"ד הרבני לדון ברכוש בני הזוג כשביה"ד פסק כי "רצוי שהבעל יתן גט".(עתירה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה)

בין בני הזוג מתנהל משפט גירושין בפני בית הדין הרבני, והוא קבע כי לנוכח עמדת האשה שאינה מוכנה להשלים עם בעלה וכי הוא מאוס עליה "אי לכך רצוי שהבעל יתן גט לאשתו" ואשר לעניני הרכוש הרי עליהם להגיע להסדר. משלא הגיעו להסדר פנתה האשה לביה"ד שיפסוק בעניני הרכוש וביה"ד ציין כי הבעל הוזמן פעמיים לבית הדין ולא הופיע, ואף הוזמן בפקודת מעצר אך הוא מתחמק מן המשטרה ואי אפשר לתופסו, ולפיכך ניתנה החלטה בהיעדרו. בהחלטה צויין כי יש על האשה דין האומרת "מאוס עלי" ולפי הדין הדירה הרשומה על שם שניהם ונקנתה לפחות בחציה מכספי האשה הרי אותו חצי שייך לאשה והוא הדין באשר לתכולת הדירה. טענת העותר הינה כי לביה"ד חסרה סמכות שיפוטית לדון בחלוקת הרכוש בהיעדר פסק גירושין מחייב. כן הוא מתרעם על שפסה"ד ניתן בהיעדרו.
א. הבעל הוזמן פעמיים ולא הופיע והוצאה נגדו פקודת מעצר והמשטרה לא יכלה לאתר אותו. הבעל ידע שמתנהלים דיונים ובמצב כזה אין לומר שמתן פסק דין בהעדרו מהווה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי.
ב. הלכה פסוקה היא שסמכות ביה"ד לדון בענין רכושם של בני הזוג כבענין הכרוך בתביעת גירושין היא כאשר ניתן פס"ד בדבר גירושין ולא די שבתביעה שהוגשה נכרך הסדר עניני הרכוש בתביעת הגירושין. ברם, אין לקבל את טענת העותר שבעניננו לא ניתן פסק דין של גירושין. כבר נפסק בבג"צ 661/77, ברוב דעות, כי כאשר בית הדין פוסק שהצדדים צריכים להתגרש או שמצוה עליהם להתגרש מוסמך הוא לפסוק גם בעניני הרכוש, ואין צורך בפס"ד שהצדדים מחוייבים ליתן או לקבל גט או שבית הדין פוסק אכיפת גט. די גם שבית הדין כותב כי "רצוי שהבעל יתן גט לאשתו". ג. דעת המיעוט בבג"צ ד661/7, קבעה שאין לביה"ד סמכות לפסוק בעניני הרכוש אלא אם הוא מחייב גירושין וכי קביעת בית הדין ש"רצוי כי הצדדים יתגרשו" או "שמצוה עליהם להתגרש" אינה פס"ד המחייב את הצדדים מבחינה משפטית להבדיל מבחינה דתית או מוסרית. אין לקבל את ההבדלה הזו בין הבחינה המשפטית לבחינה הדתית או המוסרית כאשר מדובר בפסק לגירושין של בית דין רבני לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים. אמת המידה לקביעה מה כלול ומה אינו כלול במונח פסק של גירושין צריכה שתהא על פי דיני אותה מערכת שיפוטית שלה מסר המחוקק את סמכות השיפוט בעניני גירושין, ואין זה מתקבל על הדעת שבג"צ ימדוד מהותו של פסק כזה ותוכנו עפ"י קנה מידה של מערכת משפטית אחרת. לכן טיבו ומהותו של פסק הגירושין יקבע עפ"י הדין שלפיו דן בית הדין הרבני היינו עפ"י המשפט העברי. סוג זה של פסק גירושין שבו ביה"ד פוסק כי מצוה על הצדדים להתגרש, מקובל במערכת המשפט העברי. במקרה שאין מקום לפסק דין הקובע כפיית גט, יש ונוסח פסק הדין הוא שמצוה לגרש ואף לכך יש נפקות משפטית הלכתית. ד. למעשה ניתן היה לדחות את עתירת העותר מן הטעם שיש בידו סעד אחר של ערעור לביה"ד הרבני הגדול. ברם, נימוק זה אין לו מקום בעניננו, כאשר בג"צ סבור שביה"ד הרבני היה מוסמך לדון בדרך חלוקת הרכוש, ובנסיבות הענין אין טעם להפנות את העותר לערעור שכן כאשר בי"ד זה ידחה את טענת חוסר הסמכות יחזור העותר ממילא לבג"צ.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - השופט אלון עו"ד בארי לעותר. 31.10.79).

ע.פ. 54/79 - ומשה בורוביץ נגד מדינת ישראל

*הוצאת סמים במרמה שבוצעה ע"י רופא ומכירת הסמים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש בחיפה בת.פ. 225/78 - הערעור נדחה בעיקרו)

המערער הוא רופא שהתמחה בפסיכיאטריה ובמשך תקופה של כשנה שימש כרופא אחראי בתחנה לנפגעי סמים ליד בית החולים לחולי נפש בעכו. אנשים שהיו מכורים לסמים קיבלו במרפאה נוזל הקרוי אדולן, שנועד לשמש תחליף עבור המכורים כדי לנתקם מן השימוש בסמים קשים. החומר היה מסופק ע"י קופת חולים בעכו, והרופא היה יוצא כל בוקר לקופת חולים, בלווי משטרתי, ומקבל אדולן עפ"י מרשם בחתימתו, שבו ציין את הכמות הכללית הדרושה לו לצורך חלוקה באותו יום. כמסתבר נטל המערער כמויות מעבר למה שצריך היה לחלק לפי הנוהלים הקבועים, ובאו ראיות שהוא סיפק לצורכים כמויות העולות על אלה שמותר היה לו לתת, וקיבל בתמורה תשלומים שונים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של שנתיים מאסר בפועל וקנס של 50 אלף ל"י. הוכח חסר של עשרות בקבוקי אדולן וביהמ"ש לא קיבל את הסברו של המערער כי נשברו בקבוקים וכי נאלץ לתת לנרקומנים למעלה מן המותר עקב לחץ ואיומים מאחר שמדובר בחסר של עשרות בקבוקים, שהיא כמות גדולה יחסית, ושנוצרה תוך חודשים ספורים בלבד. יתירה מזו, היו עדויותיהם של מספר אנשים שמכר להם מנות אדולן במחיר של מאות לירות, וכן היו ראיות בדבר טובות הנאה אחרות שניתנו למערער תמורת האדולן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער רשם רישום כוזב ברשימת מקבלי הסמים, ומאחר ועשה כן מתוך כוונת מרמה, הרי הוכחה עבירת זיוף לפי החוק לתיקון דיני עונשין. מאידך זוכה המערער מן העבירה של קבלת דבר במרמה שהתייחסה אף היא לעבירות הנ"ל, מאחר שלא הוכח כי הרוקחת בקופת חולים מסרה למערער את הסם על יסוד מצג שוא. כן זוכה המערער מעבירה של מעילה באמון, מכיון שזו התייחסה לאותה מסכת שאליה התייחסו ההרשעות בסחר בסם ובזיופים וביהמ"ש סבר שלא יהא זה מן הנכון להרשיע את המערער גם בעבירה הנוספת הנ"ל המובלעת, לדבריו בשתי העבירות האחרות. בגין עבירות הסמים והמרמה נדון המערער לשנתיים מאסר בפועל ו-50 אלף ל"י קנס.
א. לטענה כי לא היה מקום להרשיע את המערער בסחר בסם מסוכן משום שעבירה זו יכולה להתהוות רק אם מוכחת עיסקה מוגדרת וספיציפית בו בזמן שכתב האישום ייחס למערער באופן כללי, כי נהג למכור סם לנרקומנים - הוכח כי לידי המערער הגיעה כמות פלונית של סם מסוכן וחלק ממנה נעלם ואיננו, מבלי שיש למערער הסבר סביר, וכן היו ראיות מהימנות שתארו את רכישתו של הסם בהזדמנויות שונות תמורת מזומנים וטובות הנאה אחרות, ותיאורים אלה התייחסו לעסקות ממש. כדי להוכיח עיסקה אין הכרח כי יוכחו דוקא הצעה וקיבול מוגדרים שארעו בתאריך אשר בו ניתן לנקוב במדויק, אלא יכול שתעלה המסקנה בדבר ביצועה של עיסקה, גם אם הוכח מעשה או שורה של עיסקות, תוך ייחוסם לתאריכים בלתי ידועים במסגרתו של פרק זמן מסוים.
ב. אשר לטענה כי את הנרקומנים יש לראות כשותפים לעבירה שעדויותיהם טעונות סיוע - לענין טיבו של הסיוע באשר למכורים לסם נקבע כי למרות שפורמלית האיש הוא בבחינת שותף, הרי בפועל הוא נתון ללחץ וכורח והוא יותר קורבן מאשר שותף אמת, ואין הכלל בדבר הצורך בסיוע לעדותו של שותף לעבירה תופס. בכך די היה לפטור את ביהמ"ש מן החובה למצוא סיוע, אם כי לא היה בכך כדי לפטור אותו מן החובה לנהוג זהירות יתר בבדיקת אמינות דבריהם.
ג. אולם הראיות לא התמצו בדברי הנרקומנים בלבד. חסרו 60 בקבוקים ולא ניתן הסבר מניח את הדעת להיעלמם, וכן היו ראיות בדבר נרקומנים שהופיעו בבית החולים וביקשו לקרוא למערער מחוץ לשעות עבודתו ובאותם מפגשים הועברו דברים מיד ליד. גם התנהגותו של המערער שרשם רישומים כוזבים מהווה ראיה נגדו והסברו לכך לא נתקבל
על דעת ביהמ"ש. גם הסתרת החלוקה של התוספות ע"י ביצוע רישומים כוזבים מהוה תוספת ראיה המחזקת את עדויות התביעה. לו היה מדובר בכניעה לאיומים כפשוטם יכול היה המערער לגלות את הדברים ברישומים או ע"י דיווח לממונה עליו.
ד. צודק הסניגור, והסכימה לכך ב"כ המדינה, כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירות הזיוף. ברם טענת התובעת היא כי יש לראות במעשהו של המערער, כפי שבא לידי ביטוי בעובדות ששימשו יסוד להרשעה בזיוף, משום עבירה של מרמה וכן מעילה באמון, עבירות שמהן זוכה המערער בביהמ"ש דלמטה, וכי על ביהמ"ש העליון להשתמש בסמכותו ולהרשיע את המערער בעבירות אלה. הסניגור טען כי אין התביעה יכולה להעלות עתה בקשה להרשעת המערער בעבירות שמהן זוכה, וחייבת היתה להגיש ערעור מטעמה נגד הזיכוי בדין. אין לקבל את טענת הסניגור. בשבתו לערעור חייב בימ"ש לערעורים ליתן אותו פסק דין שהיה צריך להינתן בערכאה הראשונה, וסמכותו אינה מצומצמת לבירור נימוקי הערעור, אלא משתרעת על שטח המריבה כולו. אם בבימ"ש קמא נבחנה השאלה אם יש במעשיו של המערער, כפי שהוכחו, משום עבירה מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הרי עומדת שאלה זו גם בפני ביהמ"ש שלערעור, לא רק כשיש ערעור מטעם התביעה אלא כל אימת שהתיק בא בפני ביהמ"ש בשל ערעור על ההרשעה. אכן,מדובר בסמכות מרחיקת לכת ועל כן אין להשתמש בה בדרך כלל כאשר מדובר בפרשיות שונות זו מזו, היינו כשהערעור מופנה כלפי פרשה פלונית, והתביעה מבקשת לנצל הזדמנות זו כדי לעורר מחדש זיכוי בפרשה פלמונית שנכללה באותו כתב אישום. אולם, במקרה שלפנינו מדובר בפרשה אחת ולפיכך רשאי בימ"ש של ערעור, לפי שיקול דעתו, להגיע למסקנה הנוגעת לתיאור המשפטי הנכון של מערכת העובדות.
ה. השאלה היא אם היה במעשיו של המערער משום מעשה מרמה כהגדרתו בסעיף 1 לחוק תיקון דיני עונשין (עבירות מרמה) ואם קיבל את הסמים בעקבות מעשה מרמה כאמור. המערער קבע את כמות האדולן שצריכה להימסר לו מידי יום בבית המרקחת ללא ביקורת או פיקוח על הכמויות. אמנם, לא היו אמירות מסויימות או מפורשות שהיה בהן משום מצג עובדתי מצד המערער בענין יעודו של הסם או הכמות הדרושה לו. אולם לאור הנסיבות, המסקנה היא, כי בהגשת מרשם ע"י המערער, בו רשם מידי יום את הכמות הדרושה לו, יש טענה עובדתית בענין שבעתיד שנטענה בהתנהגות כי זוהי כמות הסם הדרושה כדי לחלקה לזכאים לכך עפ"י הכמויות שאושרו ע"י המנהל וכי חישוב הכמות נעשה בהתאם, ובית המרקחת פעל תחת הרושם שנוצר עקב התנהגות המערער. לפיכך ניתן להרשיע את המערער, בעבירה של מרמה שנכללה בין החיקוקים שהובאו בכתב האישום.
ו. אשר לעונש - המערער הוא עולה חדש שעדיין סובל מקשיי קליטה ועובד עבודה ארעית. המעבידים הנוכחיים מצביעים על הצלחתו בעבודה. מאידך, אין להתעלם מחומרת העבירה של מכירת סמים לנרקומנים המבוצעת ע"י רופא דוקא. המדובר איננו במעשה חד פעמי, אלא בפעולה שנתמשכה על פני זמן ואם גם יש יסוד להניח שהופעל לחץ ע"י הנרקומנים לקבל כמויות גדולות של סם, חייב היה המערער להתגונן ע"י הפעלת השמירה המשטרתית הקבועה במקום, או בקשת סיוע מידי הממונים עליו.

(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 22.10.79).

המ' 511/79 - אנרי בן בסת נגד מדינת ישראל

*חיוב המדינה בהוצאות הגנה של נאשם שזוכה (בקשת לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש הועמד לדין על יסוד תלונת מתלוננת, היה עצור ולבסוף זוכה. הוא ביקש לחייב את המדינה לשלם לי את הוצאות הגנתו. על פי סעיף 80 לחוק העונשין ניתן לחייב בהוצאות את המדינה .בשל שתי עילות: שלא היה יסוד לאשמה ; אם קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את החיוב בהוצאות. בעניננו קבע שופט השלום כי העילה שלא היה יסוד לאשמה, לא הוכחה למרות שהמבקש זוכה, ולפי עילה זו אין לחייב את המדינה בהוצאות. ברם ניתן לחייב אותה בשל "נסיבות אחרות המצדיקות" את החיוב בהוצאות, וזאת משום שהעובדה שהמבקש היה עצור בקשר לכתב האישום וגם משך מעצרו, יכולים לעלות לכדי נסיבות אחרות כאמור. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ההנמקה של שופט השלום לחיוב בהוצאות סובלת מסתירה פנימית שאין לתמוך בה. אם העובדה שהנאשם זוכה איננה עילה מספקת לחיוב המדינה בהוצאות, הרי שורת ההגיון מונעת להכניס נימוק זה דרך "הדלת האחורית" לתוך החלופה השניה שבסעיף 80 הנ"ל.

(בפני: הנשיא זוסמן. המבקש לעצמו, עו"ד ד. שפי למשיבה. 23.10.79).

בג"צ 434/79 - האזרח אברהים עותמן ואח' נגד מפקד אזור יהודה ושומרון

*אטימת בית של נותן סיוע למחבל (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).

העותרת ביקשה צו שלא לאטום את ביתה בכפר באזור רמאללה ועתירתה נדחתה. נציג המדינה הודיע כי בכוונת המשיב לאטום חדר אחד בבית הנ"ל, והוא חדרו של בנה ז'ומעה, שהורשע בעבירות חברות באל פאתח, של מתן מקלט למחבל שהניח פצצה בירושלים, ושל אחזקת חומרי נפץ ונדון ל- 5 שנות מאסר בפועל. בנסיבות המקרה אין יסוד לטענה שהמשיב חרג מסמכותו כאשר החליט על אטימת החדר עפ"י תקנה 119 לתקנות ההגנה, שהיא חיקוק ירדני שנשאר בתוקף מתקופת המנדט הבריטי ושהוא בעל תוקף באזור יהודה ושומרון. עוד 8 אנשים הואשמו והורשעו במתן מקלט לאותו מחבל וכלפיהם לא ננקטה פעולה של אטימת דירות, אך אין לראות בכך הפליה. ראשית, המעשים של הבן ז'ומעה חמורים ביותר בנסיבותיהם, במיוחד שהחזיק חומר נפץ וידע על פעולות החבלה של אותו מחבל. נוסף לכך מדובר בתקנה 119 הנ"ל בהטלת עונשים בלתי שיגרתיים, במטרה להרתיע מפני ביצוע מעשים דומים, ובמקרים כגון אלה אין כל פסול בכך שהרשות המוסמכת משתמשת בסמכותה כלפי אדם אחד ואינה משתמשת בה כלפי אחרים. אשר לטענה כי הפעולה נוגדת את אמנת ג'נבה -אין צורך לדון בשאלה אם חייב המשיב לנהוג עפ"י הוראות אמנת ג'נבה משנת 1949, אך אפילו כך הדבר אין למצוא סתירה בין הוראות האמנה לבין השימוש שעשה המשיב עפ"י הוראות חיקוק שהוא בתוקף באזור יהודה ושומרון מאז שליטת ירדן.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בייסקי. עו"ד צמל לעותרות, עו"ד ר. יאראק למשיב. 6.11.79).

בג"צ 195/79 - יצלף חברה למפעלי בנין ואח' נגד יו"ר הועדה המחוזית לתכנון מחוז ת"א ואח'

*אישור "הקלה" בתכנית מפורטת(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העותרים בונים בית בתל-אביב עפ"י היתר בניה משנת 1976. באפריל 1978 הגישו העותרים לועדה המקומית בקשה להרשות שינויים מסויימים בתוכנית המפורטת, שהם בגדר "הקלות", והועדה אישרה את הבקשה והעבירה אותה לועדה המחוזית. ועדת משנה של הועדה המחוזית אישרה את התוכנית וחברי הועדה המחוזית לא התנגדו לה, אלא שהמשיב הראשון סירב לתת את האישור לתוכנית ולחתום עליה. הענין הגיע לבג"צ שהחזיר את התיק לועדה המחוזית על מנת
שתקבע תוך חודש ימים בהחלטה סופית אם לאשר את השינויים ואם לאו. הועדה החליטה שאינה רואה בשינויים "הקלה" שניתן לאשרה, אלא צריך להגיש בקשה לשינוי בתוכנית המפורטת. על כן החזירה את הנושא לועדה המקומית. העתירה נתקבלה. השאלה אם שינוי פלוני נכנס או אינו נכנס לגדר "הקלה היא שאלה משפטית מובהקת, ואין ביהמ"ש זקוק לחוות דעת הועדה המחוזית בענין זה. מה שבג"צ ביקש מאת הועדה היה לקבל החלטה סופית לגופו של ענין, בהנחה שהשינויים המבוקשים הם "הקלות" כמשמעותם בחוק. אם הועדה המחוזית תסרב לתת אישור מן הטעם שהשינוי אינו בגדר "הקלה" בו בזמן שלפי פירושו הנכון של החוק נכנס השינוי לגדר "הקלה" עשוי בג"צ להתערבלהביא את הנפגע על תיקונו. בעניננו הסכים בא כח המדינה שלמעשה השינויים אינם חורגים ממסגרת הקלות כפי שהוגדרו בחוק, ומשהביעה הועדה המחוזית אהדה לעצם השינויים, אלא חשבה שיש צורך בתיקון תוכנית מפורטת, יש להניח שמן הבחינה התכנונית לא קיימת התנגדות של ממש לביצוע השינויים, ולפיכך יש לאשרם. אשר לסברתו של המשיב כי לאחר שאושרה התוכנית ע"י הועדה המחוזית עדיין היא זקוקה לאישורו - אין דעה זו נכונה. מה שצריך הוא חתימת המשיב על ההחלטה ולא אישורו להחלטה.

(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בייסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד א. עברון וד. רביב לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 4.11.79).

בג"צ 621/79 - סולימאן אבו מריימי ואח' נגד משרד החקלאות

*פניה לבג"צ כשיש סעד אלטרנטיבי (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה) . העותרים הם בעלי עדרי עזים, הטוענים שהמינהל השיג את גבולם והשתמש שלא כדין בסמכויות הנתונות לו בחוק הגנת הצומח. מתגובת המשיב מתברר כי הזכויות שהעותרים טוענים להן שנויות במחלוקת עובדתית כאשר העותרים טוענים שהאדמות הן בחזקתם והמשיב כופר בכך, והרי זו מחלוקת עובדתית אשר בג"צ לא יכריע בה. הדרך פתוחה בפני העותרים לפנות לביהמ"ש המוסמך.

(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד שביט לעותרים, עו"ד מ. נאור למשיב. 1.11.79).

בג"צ 214/79 - טארק רפיק עבדלאחי נגד יו"ר המועצה המקומית טירה

*פסילת מנהל בית ספר מלכהן כחבר המועצה המקומית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

בשנת 1978 נבחר העותר כחבר המועצה המקומית אל טירה. אותה עת היה העותר בחופשה ללא תשלום מתפקידו כמנהל בית הספר הממלכתי, חטיבת הביניים, בכפר טירה. לאחר מכן חזר העותר לתפקידו ומשנודע הדבר למשיב שלח לעותר הודעה שלפיה פסול העותר מלכהן כחבר המועצה. לפי סעיף 101 לצו המועצות המקומיות פסול לכהן כחבר מועצה נבחרת "עובד המדינה במשכורת, שעבודתו קשורה בעניני... השלטון המקומי, או שעבודתו עלולה להביא לידי סתירה או אי התאמה בין תפקידיו... ובין תפקידיו כחבר מועצה". העותר הוא עובד המדינה במשכורת והשאלה היא אם עבודתו כמנהל חטיבת הביניים בבית הספר עלולה להביא לידי סתירה או אי התאמה בין תפקידיו. השאלה איננה אם קיימת הלכה למעשה סתירה או אי התאמה בין שני תפקידים אלה, אלא אם עלולה להיות סתירה או אי התאמה כזו. מבחנו של החוק הוא אובייקטיבי והוא בא למנוע מאדם מלהמצא במצב שבו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד ענינים. אין ספק שבין תפקידו של העותר כחבר מועצה לבין תפקידו כמנהל בית ספר עלולה להיות סתירה או אי התאמה. במסגרת תפקידיו כמנהל בית הספר על העותר לדאוג, בין השאר, להספקת שירותים, ציוד ואביזרים, ותפקיד זה מביא אותו לקשר עם המועצה המקומית המספקת שירותים למוסדות בתחומי המועצה. כמנהל בית ספר על העותר לדאוג לטובתו של בית הספר כשהוא בא במגע עם המועצה, וכחבר המועצה על
העותר לשוות לנגד עיניו את טובת המועצה שעה שהוא בא במגע עם בית הספר. אינו דומה המקרה דנן למקרהו של מורה בבית ספר אשר תפקידו הוא פדגוגי גרידא ואין לו כל תפקיד מנהלי.
אשר לבקשת העותר לאפשר לו לצאת שוב לחופשה ללא תשלום ובכך למנוע את פסילתו מכהונתו במועצה - אין להיעתר לבקשה זו. סעיף 105 לצו קובע כי בתום 30 יום מיום שנשלחה הודעה כאמור, יחדל חבר המועצה לכהן כחבר המועצה, זולת אם הגיש בקשה לביהמ"ש לביטול ההודעה, ובמקרה זה לא יחדל לכהן כאמור עד שביהמ"ש יחליט אחרת. משהוחלט כאן כי דין העתירה להידחות, עומדת בעינה הודעתו של ראש המועצה שנשלחה כדין.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. ראס לעותר, עו"ד חלד למשיב. 22.10.79).

בג"צ 730/79 - יעקב עפרוני נגד לשכת עורכי הדין

*עיכוב בהענקת תואר עו"ד למי שתלוי ועומד נגדו אישום פלילי (העתירה נדחתה).

בספטמבר 1979 אושר בכתב לעותר כי הוא מועמד להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין באוקטובר 1979, ונשלחה לו הזמנה לטקס חלוקת התעודות שעמד להתקיים ביום 31.10.79. האישור נשלח יום לאחר שהגיש תצהיר ללשכה, כמצוות החוק, ובו הודיע מפורשות כי נפתחו הליכים נגדו באשמת נסיון לקבל סיוע לדיור באמצעות הצהרה כוזבת, וכי טרם ניתן פסק דין. הצהרה זו נעלמה כנראה מאנשי הלשכה ורק יום אחד לפני הטקס קיבל העותר הודעה טלפונית שלא יקבל את התעודה ושלא יבוא לטקס, משום שתלוי ועומד נגדו המשפט הפלילי האמור. העותר פנה מיד לבג"צ אך לא קיבל צו על תנאי לפני יום 31.10.79 ועתירתו היא עתה ביחס למועד החדש של חלוקת התעודות. העתירה נדחתה. אין רשויות הלשכה מסרבות לקבל את העותר כחבר הלשכה, אלא דוחות את קבלתו עד לאחר הדיון הפלילי. אילו סירבה הלשכה לקבל את העותר כחבר היה דין הסירוב להיפסל מן הסיבה בלבד שלא נתנו לעותר הזדמנות תחילה להשמיע את טענותיו. אולם הלשכה רוצה לדחות את ההחלטה אם לקבל את העותר עד לאחר בירור משפטו. להחלטה זו די בעובדה שהליכים פליליים נגד העותר תלויים ועומדים ואין צורך לתת לעותר הזדמנות להשמיע את טענותיו. אין לקבל את ההצעה שיתקבל כחבר בלשכה ואם יורשע יוכלו רשויות הלשכה להעמידו לדין משמעתי כדי לשלול ממנו את חברותו בלשכה. יש בפי העותר תרעומת מוצדקת על הלשכה שלא בדקה כראוי את תצהירו במועד, ובעקבות מחדל זה ניתנו לו הודעות מטעות, ואולם בשל תרעומת זו בלבד לא יכפה בג"צ על הלשכה לעשות את אשר אין מחובתה לעשות.

(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בייסקי. עו"ד י. תוסיה כהן לעותר. 4.11.79).

ע.פ. 271/79 - מוחמד אלפיני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זיוף פוליסת ביטוח כדי לבטל פס"ד על נהיגה ללא ביטוח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נהג ברכב ונדרש ע"י שוטר להציג את תעודותיו. לא היתה בידו פוליסת ביטוח, והודע לו כי אם תוך מספר ימים יציג בתחנת המשטרה פוליסה כזו לא יעמידוהו לדין. הוא לא הופיע, נפתח נגדו הליך פלילי, והורשע בהיעדרו והוטל עליו קנס של 3 אלפים ל"י ופסילה למשך שנה. כאשר הודע לו גזר הדין פנה למשטרה וטען בפני שוטרת כי ביום הקובע היתה לו פוליסה בת תוקף, אם כי לא החזיק אותה בעת הנסיעה ברשותו. כהוכחה שגירסתו אמת הציג תעודת ביטוח, שאמורה היתה לכסות את היום הקובע, אלא שהשוטרת גילתה שהתעודה הוצאה יום אחד אחרי תאריך הקובע. המערער טען שיש לו ביטוח זמני, והשוטרת יצאה מתוך הנחה שדבריו אמת וגרמה להגשת בקשה לביהמ"ש לביטול פסק הדין. כעבור ימים מספר חזר המערער והציג בפני השוטרת תעודת ביטוח זמנית המאמתת כביכול את דבריו. לאחר בדיקה התברר
כי שינה את התאריכים הנקובים בתעודה, על מנת שהיא תכסה את היום הקובע. נפתח נגדו הליך פלילי הן באשמת נהיגה ברכב מנועי ללא ביטוח, והן באשמת זיוף בנסיבות חמורות, ונדון לחצי שנה מאסר בפועל, חצי שנה מאסר על תנאי, 5 אלפים ל"י קנס ופסילה למשך 3 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. לטענת הסניגור כי התנהגות המערער אינה אלא מעשה שטות ויש לראותה כעבירה קלה - טענות שוא בפני אנשי משטרה כדי להשיג ביטולו של פסק דין רחוקות מלהיות ענין של מה בכך.

(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ש. עמית למערער. 9.10.79).

ע.פ. 465/79 - יוסף מהרשק נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הינו מנהל מפעל התכוף ובעליו. המפעל היה ספק של משרד הביטחון וסיפק פריטים שונים לחיל האויר, ולמעשה עדיין ממשיך לספק פריטים לחיל האויר. המערער הורשע במתן שוחד ונדון ל- 30 חודשי מאסר, מחציתם בפועל, וכן לתשלום קנס בסך 75 אלף ל"י. הערעור נתקבל ומתוך 30 החודשים רק 9 יהיו מאסר בפועל והיתר מאסר על תנאי. פרשיות השוחד נתגלו בשנת 1975, היו מעורבים בהן עובדים שונים של משרד הביטחון והוגשו 6 תביעות פליליות נפרדות נגד המערער בקשר לפרשיות השוחד הנ"ל. המערער זוכה ב- 3 תיקים, באחד הורשע ונדון לתשלום קנס של 5 אלפים ל"י, האחד הוא נושא הערעור דנא ועוד משפט אחד תלוי ועומד. הסניגור טען שנגרם עוול למערער ע"י פיצול בלתי מוצדק של הפרשיות למשפטים שונים, וכן ע"י סחבת בהשלמת החקירה והגשת כתבי האישום באיחור של שנתיים. ברם, הפרשיות היו מסועפות והיו מעורבים בהן גורמים שונים ובנסיבות המקרה אין לומר כי ניתן היה לצרף כתבי האישום שהוגשו במשפטים נפרדים. לא תמיד ניתן לצרף אישומים רבים מדי במשפט אחד, ולפעמים צירוף כזה יכול לגרום נזק רב לנאשם. בכל זאת התמונה הכללית היא שהמערער זוכה בכמה משפטים שהוגשו נגדו ויחד עם זאת עברו עליו ימים ולילות קשים במשך זמן ממושך בדיון במשפטים השונים. הפריטים שסיפק המערער לחיל האויר היו תקינים ויש להניח שחיל האויר מרוצה מהאספקה שהמערער ממשיך לספק. המערער לא היה יוזם מושחת שניסה לנצל את עובדי משרד הביטחון, אלא היה אחד מאלה שנסחבו לתוך מסגרת פעולתם של עובדים מושחתים שקיבלו טובות הנאה מספקים שבאו איתם במגע. בדרך כלל העונש שהוטל על המערער אינו חמור שכן יש לעקור את נגע השוחד שהתפשט בצורה מחרידה, ולא היה מקום להתערב בעונש, אילמלא העובדות שצויינו לעיל, וכן שהמערער הוא בן 62 ועברו נקי.

(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. עוה"ד מרינסקי ועצמון למערער, עו"ד ד. ברלינר למשיבה. 26.10.79).

ע.פ. 490/79 - סלים אליאס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בהריגתה של הישישה פסיה הוברמן. המערער, בן 70, עבד משך שנים אצל המנוחה ובעלה ונוצרו יחסי ידידות בין משפחת המנוחה לבין המערער. בעת המקרה שכב בעלה של המנוחה בבית חולים, ונפטר לאחר מכן, והמערער ביקר בביתו לשוחח עם המנוחה על עניני כספים, ותוך כדי ויכוח גרם המערער למותה של המנוחה. המערער הורשע בהריגה ונדון ל- 10 שנות מאסר. ערעורו על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענת המערער כי גרימת המוות היתה בלתי רצונית ואין לשנות את הממצאים והמסקנות הנובעות מן העובדות שבהן הודה המערער. העובדה שהמערער הוא זקן אינה יכולה להועיל לו. מדובר בקיפוח חיי אדם ולאור מהותו של המעשה אין לומר כי ביהמ"ש הפריז לחומרה בעונש.

(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד קנת למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 25.10.79).

ע.פ. 587/79 - יוסף כהן נגד מדינת ישראל

*נסיון לעשיית מעשה מגונה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה).

המערער הורשע בתקיפה ובנסיון לעשות מעשה מגונה ונדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעלו שתי תקופות של מאסר על תנאי שאחת מהן היא ל- 18 חודשים כשכל העונשים חופפים. הערעור על ההרשעה, על הפעלת המאסר על תנאי ועל חומרת העונש נדחה, המערער פגש בשתי צעירות במסעדה ביפו ולקח אותן, בהסכמתן, בשעת ערב מאוחרת ללוד בתואנה כי יפגשו שם בידידות נוספות. המערער הוליך את השתיים לדירה ריקה ודרש מן השתיים לשכב עימו. לאחר שסירבו הפריד ביניהן ושלח אחת מהן לחדר אחר ולאחר מכן ניסה להניע כל אחת מהן כי תשכב עימו, תוך מכות ואיומים ותוך כדי כך חיבק את הצעירות. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מעבירה של נסיון לאינוס ומרשיעו בנסיון לעשות מעשה מגונה ובתקיפה. ביהמ"ש המחוזי התייחס באימון לדברי המתלוננות, אם כי הגיעו למקום מרצונן, ולפי דבריהן לא היו מתלוננות אלמלא הגיעה המשטרה למקום בחפשה אחרי המערער בשל סיבות אחרות. אשר לסיוע - די בעדותה של אחת מן השתיים, שתיארה לא רק מאבקה היא עם המתלונן, אלא סיפרה כי לאחר שהופרדה מחברתה קראה לה חברתה לעזרה. תאור זה המצטרף לעדות הנערה השניה שהשמיעה את הצעקות די בו כסיוע, שהרי עדות סיוע אינה חייבת להשתרע לאורכה של כל הפרשה, אלא די בכך שיש סיוע בנקודה מהותית השנויה במחלוקת. אשר להפעלת המאסר על תנאי של 18 חודשים שהיה מותנה בעבירת עבירה שהיא פשע - ההרשעה של המערער היא לפי סעיף 354 (א) לחוק העונשין אשר לצידה קבע המחוקק עונש מקסימום של 5 שנים מאסר ועבירה זו היא פשע שהצדיק את הפעלת המאסר על תנאי. אשר לעונש עצמו - אין הוא חמור, מה גם שהוא חופף כולו את המאסרים על תנאי.

(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 25.10.79).

ע.פ. 247/79 - יוסף אבו ג'ומעה נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (הריגה על רקע כבוד המשפחה) (ערעור על חומרת עונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירת הריגה ונדון ל- 10 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר במקרה של הריגה על רקע "כבוד המשפחה", כאשר אחותו של המערער, שהיתה מאורסת לפלוני, ברחה מבית הוריה והחלה להתגורר עם גבר נשוי. בעזרת המשטרה הועברה המנוחה למקום מגורים בבית אחותה. למערער הגיעה שמועה כי המנוחה מתכוננת לשוב ולהפגש עם הגבר הנשוי ולברוח עמו, וכאשר המנוחה ישנה נטל המערער סכין קפיצית וגרם למותה ע"י 26 דקירות. אין להתחשב בעובדה שמדובר בהגנה על כבוד המשפחה. המקרים של נטילת חיי אדם בזדון מתוך רצון "לשמור על כבוד המשפחה" שונים אך במעט זה מזה בנסיבותיהם. בדרך כלל מדובר באדם שאין לו עבירות קודמות, הנוטל חרות לעצמו לרצוח בן משפחה, לאחר שחזקה עליו הנורמה החברתית שבה הוא חי, ושלפיה מותר להרוג בן משפחה, בעיקר אשה, כשזו משרכת דרכיה, לפי תפישתה של החברה הסובבת אותה. מעשים כגון אלה מחייבים מאמץ מצד מדינה בת תרבות כדי להציב מול הנטייה של עשיית דין עצמי עונש מרתיע ואפקטיבי.

(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי, החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. טויסטר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיב. 8.10.79).

ע.פ. 234/79 - מדינת ישראל נגד דני מליחי

*קולת העונש (בעילת קטינה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בבעילת קטינה בת 12, היא היתה מפותחת מבחינה מינית וביולוגית מעבר לגילה, אך המשיב ידע שהיא תלמידת בית ספר יסודי. את הילדה הכיר מבקורם שבקרה בחנותו, היא התאהבה בו והודיעה לו
על כך במילים מפורשות. היוזמה לקשירת היחסים היתה מצד הילדה ואולם אח"כ נטל המשיב יוזמה וניצל בצורה מכוערת את אהבתה של הילדה כלפיו. נטל אותה פעמיים למקום בודד בפרדס, ועשה בה פעולות מיניות שונות ונטל אותה בשלישית והפעם בעל את הילדה וכן בפגישה רביעית, ואף השתמש כלפיה במעשי אלימות שהשאירו בגופה סימני חבלות שונים. בעת ביצוע המעשים היה המשיב נשוי ובן 29. הוא נדון למאסר שנתיים על תנאי וקנס בסך 10 אלפים ל"י והערעור על קולת העונש נתקבל. אין יסוד לטענה שהיה כאן פיתוי מצד הילדה המצדיק הקלה בעונש. צריך היה המשיב לדעת שהצהרת אהבה של הילדה כלפיו אין לה כל משמעות, וזה מעשה ילדות, וכי ניצול הצהרה זו למטרות יחסי מין הוא מעשה מכוער שיכול לפגוע קשות במהלך החיים של הילדה. ביהמ"ש המחוזי חייב היה להטיל על המשיב מאסר בפועל לתקופה לא קצרה, גם אם יצא מתוך הנחה שאין למשיב עבר פלילי. ביהמ"ש העליון ציין כי בקביעת עונש המאסר בפועל יתחשב בעיקרון כי ביהמ"ש היושב בערעור על קולת העונש אינו מטיל על הנאשם אותו עונש שהיה ראוי לו אילו הוטל עליו בביהמ"ש קמא, וכן יביא בחשבון את העובדה שמאז מקרה העבירה, מיוני 1978 ועד כה, היה המשיב משוחרר בערובה. כמו כן, לאחר גזה"ד חל שינוי בחיי המשפחה של המשיב ובעוד שבעת ביצוע העבירה היה קיים מתח בין המשיב לבין אשתו בגלל העובדה שלא יכלה ללדת, הרי בינתיים הרתה האשה, יש לה הפרעות והיא נמצאת בשמירת הריון וזקוקה להשגחת ועזרת הבעל. נוכח מצב ענינים זה לא יוטל על המשיב העונש שהוא ראוי לו. בכל הנסיבות נדון המשיב למאסר בפועל של שנה אחת.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, אלון. עו"ד גב' א. ראב למערער, עו"ד צ. לידסקי למשיב. 22.10.79).

ע.פ. 3/79 - אפרים אברון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מכירת היתרים שנתקבלו לפי חוק עדוד השקעות הון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הועמד לדין בגין עבירות מכס ומס קניה, בכך שלפי חוק עדוד השקעות הון לשם הקמת בית מלון בבת ים קיבל היתרים לרכישת חומרי יבוא שונים שהיו דרושים להקמת המלון, ללא תשלום מכס ומס קניה, ואת ההיתרים מכר לאחרים. בימ"ש השלום קבע כי בשעת מכירת ההיתרים היה בדעתו של המערער להשלים את הקמת המלון, אלא שבינתיים נכנס לקשיים ולא השלים את הקמתו. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של מליון ושלוש מאות אלף ל"י שהוא כפל סכומי המכס ומס קניה בסחורות שלגביהם ניתנו תעודות הפטור הנ"ל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ראשית, יש לזכות את המערער, בהסכמת התביעה, מאחד הפריטים בסכום של כ-90 אלף ל"י וכבר משום כך יש להפחית את הקנס בכ- 180 אלף ל"י. נוסף לכך, נקבע ע"י ביהמ"ש קמא, כי במשך הזמן התפתחה שיטה פסולה של מכירת היתרים כאלה בשוק החופשי, בידיעת השלטונות, אלא שהמערער מכר את ההיתרים בצורה שחרגה אף מעבר למה שנחשב למותר לפי אותה שיטה פסולה. מתברר גם שבעלי מלון אחרים שביצעו אותה עבירה נדונו לקנסות הרבה יותר קטנים. בהתחשב בכל אלה החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את העונש על קנס של חצי מליון ל"י.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. כספי למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 30.10.79).

ע.פ. 518/79 - אלבז שלום נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער גרם בתאונת דרכים למותו של אדם ולפציעתן של שתי נשים קשישות ולא עצר כדי להגיש עזרה, אלא הסתלק מן המקום מבלי לברר מה אירע לפצועות ואם אינן זקוקות לעזרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ודן אותו למאסר של 30 חודש ולפסילה מנהיגה למשך 4 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש
נדחה. אשר להרשעה - היו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות כדי להשתית עליהן את הממצא כי מכוניתו של המערער היא שהיתה מעורבת בתאונה הנדונה וכי המערער נהג בה אותה שעה. קביעת ביהמ"ש המחוזי שהודעת המערער למשטרה על גניבת מכוניתו היתה הודעה כוזבת, מעוגנת היטב בחומר הראיות. אשר לעונש - נכון שעונש המאסר שהוטל עולה בחומרתו על מה שבתי המשפט היו רגילים עד כה להטיל על נהגים שגרמו למות וברחו, ואולם המחוקק הביע באופן חד משמעי את דעתו על חומרת העבירה כאשר קבע עונש מאסר של 7 שנים על אי עצירה במקום התאונה, ומאסר של 9 שנים על אי הגשת עזרה לנפגעי התאונה והגיע הזמן שבתי המשפט יגיבו ביתר חומרה על ההפקרות המשתוללת בדרכים ועל עבירותיהם של נהגים שאינם מתחשבים לא עם חייהם ולא עם שלומם של בני אדם שפגעו בהם. למעשה נהגי פגע וברח דינם להפסל לצמיתות מלנהוג בכלי רכב, ויטיבו בתי המשפט לעשות אם ישתמשו בסמכותם וינקו את הכבישים מעונשם ומסכנתם של נהגים כאלה. אך מאחר והמדינה לא ערערה על קולת העונש בנוגע לתקופת הפסילה לא יתערב בכך ביהמ"ש שלערעור.

(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד ב. אהרון למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 28.10.79).

ע.פ. 105/79 - אילן מאיה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהתפרצות (הערעור נדחה).

היו לפני ביהמ"ש המחוזי ראיות מספיקות כדי להרשיע את המערער בשתי עבירות של התפרצות לבית מגורים וגניבה ובעבירה של שימוש ברכב ללא רשות הבעלים. המערער נמצא יושב במכונית גנובה ובורח בה עם הפורץ סמוך לאחר הפריצה, ומשלא נתן הסבר להימצאו במכונית ההיא, ביום ההוא ובחברת האיש ההוא, היה השופט רשאי להסיק שידו של המערער היתה בהתפרצות עצמה. אשר להתפרצות האחרת - נמצאו טביעות אצבעותיו של המערער על משקוף החלון של הבית שאליו פרצו והסבריו של המערער לכך נדחו כבלתי סבירים ובלתי מהימנים. אשר לשימוש ברכב הגנוב - די בשימוש ע"י ישיבה ברכב ולא כל שכן ע"י נסיעה בו, אף אם המערער לא נהג בו, ובכל הנסיבות צדק השופט כשדחה את טענת המערער שלא ידע כי הרכב גנוב.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד י. לויט למערער, עווד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 4.10.79).

ע.פ. 436/79 - שלמה פרנקו נגד מדינת ישראל

*הרשעה באיומים על עד (הערעור נדחה).

אחד מתתיהו ולדמן מסר במשטרה הודעה נגד המערער הקשורה בעסקי סמים של המערער והברחת סמים ע"י ולדמן לבית המעצר באבו כביר לאחיו של המערער שהיה עצור. ולדמן עצמו היה עצור ובתא המעצר איימו עליו, לטענת התביעה,המערער ועוד אחד שיחזור בו מן ההודעה שמסר כשיבוא להעיד במשפט. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגין האיומים על ולדמן ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. למסקנתו המרשיעה הגיע ביהמ"ש עפ"י עדותו של ולדמן שהיתה מהימנה עליו, ועל עדותו של אסיר אחר ששמע את קריאות האיום לעבר ולדמן. טוען הסניגור כי לא היה מקום להסתמך על עדויות שניים אלה, שכן שניהם עבריינים בעלי הרשעות, ולולדמן היתה מוטיבציה במסירת העדות כי ביקש לזכות בסטטוס של אסיר מוגן. אשר לטענה כי מדובר בעבריינים - בנסיבות מסויימות תימצא עדות עבריין או פושע מהימנה ואמינה כשם שבעל עבר נקי לא בהכרח תמיד דובר אמת. אלה ענינים להתרשמות ביהמ"ש אשר תוך כדי בירור שם לב לאופיו של כל עד, לצורת מסירת העדות, לאינטרס שיש לו, לתוצאה ותופעות וענינים אשר רק במכלול הכולל ובמשקל המצטבר יוצרים את
ההתרשמות באיזו מידה ניתן לסמוך על עדות מסויימת או חלקים ממנה. בשום פנים אין המהימנות נקבעת עפ"י סיווג עדים מבחינת עברם. שופט מפעיל מבחנים מתאימים כאשר עליו להתייחס לעדות עבריין, אף אם הוא נוגע בדבר ומעוניין בתוצאה, ויתכן ויגלה משנה זהירות כשהוא מסכם לעצמו את התרשמותו עפ"י השיקולים הכוללים. אך זה שיקול אינדוידואלי ואין להדביק תו היכר של אמינות או היעדר אמינות לסוג מסויים של עדים. אשר לטענה כי ולדמן הגיש את תלונתו באיחור למשטרה - אין ללמוד מכך כי העדות אינה נכונה. היו איומים על העד שלא יגיש תלונה על האיומים הראשונים, ולפיכך ההשהייה אינה פוגמת בעדות. אשר לעונש - ביהמ"ש כבר שקל לקולה את נסיבותיו האישיות של המערער ובכללן גילו הצעיר, והעובדה שהיתה לו רק הרשעה קודמת אחת, ואולם לנגד עיני ביהמ"ש עמד האינטרס הציבורי והתקלות הקשות ביותר הנגרמות לרשויות המשפט ע"י הדחת עדים ע"י איומים והפחדתם במטרה שישנו עדותם. המציאות שבתי המשפט עדים לה בהקשר זה מחייבת אותם שלא להתעלם מנגע רע זה אשר גובר והולך וחייב ביהמ"ש לעשות לעקירתו.

(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד י. שפרן וי. לויט למערער. 20.9.79).

ע.פ. 437/79 - שלמה פרנקו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהברחת סמים לכלא ובעבירת קשר להברחה (הערעור נדחה).

המערער הורשע בקשר להברחת סמים מסוכנים לבית הכלא. ובהחזקת סמים מסוכנים ונסיון לספקם ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה מבוססת על עדותו של שותף לעבירות הנ"ל, אחד מתתיהו ולדמן, שהיה מהימן על השופט ולעדות זו מצא השופט סיוע שלדעתו הספיק לביסוס ההרשעה. לפי עדותו של ולדמן הוא הכיר את המערער כספק סמים כאשר ולדמן היה צורכן סמים. היחסים ביניהם התהדקו והמערער הציע לולדמן להבריח סמים לכלא לאחיו של המערער. אין לקבל את טענת המערער נגד מתן אמון בולדמן שהוא, לטענת המערער, פושע בעל רמה מוסרית ירודה ביותר ושהיה לו מניע להפליל את המערער. אכן, השופט חייב היה להתייחס בזהירות לדבריו של עד כזה ולא לסמוך עליהם ללא סיוע ממשי, אך הנסיבות היו בפני השופט שנוכח כי בחומר הראיות נמצא סיוע בעל משקל רב לעדותו של עד זה. ראיות הסיוע הן שבדירת המערער נמצאה סכין ובה שרידי חשיש כשהיא מוסתרת, ולאחר שהמערער הכחיש כל קשר שהוא לעניני סמים, הרי ענין הסכין מהווה סיוע לדבריו של ולדמן על עסקות הסמים, עפ"י העקרון הידוע של "הרחבת החזית" ע"י הכחשת הנאשם. כמו כן הוכחו קשרים הדוקים שהיו קיימים בין המערער לבין ולדמן בעוד שהמערער טען שההיכרות ביניהם היתה שטחית בלבד. נוסף לכך היתה ראיית סיוע חזקה וחשובה ביותר בתמליל של שיחה בין ולדמן ובין המערער שהוקלטה ע"י המשטרה.
אשר לטענה כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירת קשר מאחר ועבירה זו נבלעה בעבירה המושלמת של הברחת הסם לבית הכלא - עבירת קשר נעברת עם יצירת הקשר, ואין היא נבלעת בעבירה נשוא הקשר, וגם אינה מתבטלת אם ההסכם נשוא הקשר אינו מוצא לפועל. אין כל מניעה להאשים ולהרשיע נאשם הן בעבירת קשר והן בעבירה מושלמת שבוצעה בעקבות הקשר, אלא שאין להעניש את הנאשם אלא פעם אחת. אשר לעונש - אין הוא מופרז. אמנם אין למערער הרשעות קודמות משמעותיות, אך העבירות היו חמורות ומן ההכרח להטיל עבור עבירות מסוג זה עונשי מאסר לתקופה לא קצרה.

(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד שפרן ולויט למערער. 28.9.79).

ע.פ. 885/78 - עבדול חטיב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בסחר בסמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בסחר בסם מסוכן ונדון ל- 30 חודשי מאסר וכן הופעל מאסר על תנאי של 18 חודשים מצטבר. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. ההרשעה מבוססת בעיקרה על עדותו של רס"ר משטרה שהיה בתצפית, ולפי עדותו ראה שני אנשים שפנו אל המערער באחד מבתי הקפה, לאחר מכן הלך המערער עם השניים לעבר ערימת גרוטאות, ושם מסר להם דבר וקיבל מהם שטר כסף. לאחר מכן חזר המערער לבית הקפה ואילו השניים נעצרו אחרי שהתרחקו מן המקום ואחד מהם זרק דבר מה עטוף נייר שהכיל כגרם אופיום וכגרם חשיש. לאחר זמן מה עצר השוטר את המערער. השוטר העיד כי המערער אמר לו כשנעצר שבסך הכל מכר אותו יום 7 מנות אופיום, וביקש רחמים בנימוק שיש לו משפחה וילדים וכן כי תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. המערער הכחיש בבית המשפט כל קשר לסמים ולטענתו לא צריך היה ביהמ"ש לסמוך על עדותו היחידה של השוטר מאחר שנתגלו בדבריו סתירות ואי דיוקים. ברם, למרות הסתירות ניתן היה לסמוך על דברי עדותו של העד. לפיכך אם הודה המערער בפני העד שמכר אותו יום 7 מנות אופיום, היתה בכך הודאה מחוץ לכותלי ביהמ"ש, וכל שמתבקש בנסיבות הענין הוא "דבר מה" נוסף שאכן נמצא בנייר שבתוכו האופיום שנתפס במקום. כמו כן ניתן היה לבסס את ההרשעה על תיאור ההתפתחויות מפי השוטר כאשר תיאור זה מוצא חיזוק ותמיכה בממצא של אופיום וזאת מבלי להיזקק להודאה דוקא.
אשר לעונש - אכן המאסר הממושך יגרום סבל לבני ביתו של המערער, אך מדובר במי שכבר הורשע בהחזקת סם ועתה הורשע בעבירה יותר חמורה של סחר בסם. מדובר על סחר באופיום, שהוא סם מסוכן במיוחד, ובשל מכלול הנסיבות אין הצדקה להתערב במידת העונש. כן אין הצדקה לקבוע כי העונש החדש יחפוף את המאסר על תנאי שהופעל, כי יהיה בכך כדי לרוקן את המאסר על תנאי מתוכנו וממגמתו, מבלי שהובא נימוק ממשי כלשהו שיצדיק זאת.

(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. גולדברג למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 22.10.79).

ע.פ. 31/79 - מישל אלקיים נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת חטיפה ואינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של חטיפה ואינוס ושל גרימת נזק בזדון ונדון ל- 5 שנות מאסר. ערעורו נדחה. ביהמ"ש רשאי היה לבסס את ההרשעה על עדות המתלוננת למרות שמיד לאחר שסיימה את עדותה הראשית, הלכה לעו"ד ועשתה תצהיר שבו שינתה את גירסתה ואמרה שכל העדות היתה תוצאה מלחץ משטרתי שהופעל עליה. בצדק קבע ביהמ"ש כי הגירסה החדשה של המתלוננת אינה משקפת את האמת. איש מן השוטרים שחקרו בענין זה לא נחקר בענין הלחץ שהפעיל כביכול על העדה. עדה אחרת שודאי לא הושפעה ע"י המשטרה הזעיקה את המשטרה מפני שראתה שבוצעה עבירה, וכן בעדות המתלוננת בחקירה הראשית ניכרים סימני אמת. עובדות אלה אינן משאירות ספק שבאמצע המשפט הופעל לחץ על העדה לשנות את גירסתה והשפיעו עליה לעשות תצהיר אצל עו"ד בכוונה לשבש את הצדק.
אשר לעונש - המערער הוא צעיר יליד 1958 ומבקש את עזרת ביהמ"ש בשיקומו. היה מקום להיעתר לבקשה הנ"ל אילמלא רשימת ההרשעות הקודמות של הנאשם שכבר בגיל 16 פנה לחיים של פשע ומאז לא הפסיק. יש לו רשימה מגוונת של עבירות שוד, עבירות נגד הרכוש, ומעשה מגונה בכח. ניתנו למערער הזדמנויות להשתקם אך ללא הועיל, הוא עמד בפיקוח קצין מבחן והצו הופקע, הוא נדון למאסר על תנאי וגם בכך לא עמד והתנאי הופעל, והורשע לאחרונה חודש בלבד לפני ביצוע העבירות דנן.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד י. בר דיין למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 18.10.79).

ע.פ. 261/79 - משה סוריג'ון ומרק כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגניבה ממעביד וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער כהן היה עובד חברת התעופה סוויסאייר בנמל התעופה בן גוריון. המערער סוריג'ון ועוד נאשם היו עובדי רשות התעופה והועסקו כמפעילי מנוף. באחד הימים קורקע מטוס של סוויסאייר בגלל תקלה וכהן ידע, במסגרת תפקידו, כי במטוס נמצא שק המכיל 70 ק"ג תכשיטי זהב המיועדים לארה"ב. כהן התקשר לסוריג'ון וחברו במטרה לגנוב את התכשיטים, כהן העביר את התכשיטים למטוס אחר שם היה יותר קל לגנוב אותם ומשם נגנבו. עפ"י כתב האישום הואשמו השלושה בגניבה על ידי עובד ציבור ובקשר לפשע והורשעו בעבירה של גניבה על ידי עובד מאת מעבידו ובקשר לפשע. השניים מערערים על הרשעתם בחלק מן העבירות ועל חומרת העונש, 5 שנים מאסר שמתוכן 3 וחצי שנים מאסר בפועל, והערעור נדחה. סוריג'ון לא הורשע בעבירה של גניבה ע"י עובד ציבור, שכן הזהב לא היה של המדינה, אך לא היתה מניעה להרשיעו בעבירה של גניבה ממעביד. עפ"י העובדות שנקבעו ניתן לראות את כהן כמבצע הגניבה, הן בהיותו מוסר האינפורמציה כי יש תכשיטים במטוס, והן משום שמעשה הגניבה תוכנן ע"י כל השלושה, ואין נפקא מינה לענין הגניבה עצמה מה התפקיד שהוטל עפ"י התכנון על כל אחד מהם. בהיות כהן עובד סוויסאייר מצוי המעשה כולו בתחומי העבירה של גניבה ממעביד, ובדין ההרשעה גם של סוריג'ון בעבירה זו.
אשר לעונש - המערערים אינם בעלי עבר פלילי וזו הפעם הראשונה שהסתבכו עם החוק, וכן קיימות נסיבות אישיות מקילות, אך כל השיקולים נשקלו ע"י ביהמ"ש המחוזי, שראה לנגד עיניו את האינטרס הציבורי ואת החומרה המיוחדת שיש לייחס לגניבות המבוצעות בנמל התעופה ממטענים אשר לאחרונה הפכו למכת מדינה, ושוב אין אדם בטוח כי מטען שהוא משגר בדרך האויר יגיע לתעודתו.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד רסלר למערער הראשון, עו"ד בלן למערער השני. 16.10.79).

ע.פ. 822/78 - תורג'מן רפאל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע ב- 11 מקרים של קבלת שוחד, כאשר שירת כשוטר מכס בנמל אשדוד. הוא קיבל תשלומים שונים כדי לאפשר הברחת טלויזיות, שעונים וכדו' אל מחוץ לנמל. הוא נדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון שהמערער היה רק אחד מתוך חבורה של קציני ושוטרי מכס שאיפשרו הברחות תמורת שוחד והוא היה בעל הדרגה הנמוכה ביניהם וכי שיתף פעולה עם המשטרה, הודה בעובדות והעיד נגד האחרים. טענת המערער הינה כי ענשו חמור יחסית לעומת עונשים שהוטלו על האחרים, ואולם לא הוגש חומר על טיב עבירותיהם של האחרים, תדירותן והיקפן, ובענין זה אין ביהמ"ש יכול לסמוך על דברי המערער בלבד אשר בדרך הטבע מבקש למעט מחלקו ולהדגיש חומרת מעשיהם של אחרים.
ביצוע העונש נגד המערער עוכב ע"י ביהמ"ש המחוזי עד לאחר גמר הערעור ועצם שמיעת הערעור נדחתה מפעם לפעם במשך שנה כשהפרקליטות נתנה יד לדחיות אלה, כדי שההליכים התלויים ועומדים ישמשו כלפי המערער אמצעי מדרבן בעדותו במשפטים אחרים. עתה טוען המערער כי הדחיות האלה במשך שנה גרמו לו לעינוי דין והוא מבקש הקלה בעונש. אין ספק כי התביעה עשתה מעשים פסולים בענין דחיית שמיעת הערעור, ואולם אין בכך כדי להצדיק הקלה בעונש. עבירת השוחד היא חמורה ביותר ויש בקבלת שוחד ע"י שוטר מכס כדי לגרור אותנו למעמדן של הבלתי מתוקנות שבין המדינות. פעולה בלתי נכונה של ביהמ"ש שהורה על עיכוב המאסר עד לאחר שמיעת הערעור, או מעשה פסול של הפרקליטות, אינם עילה לשינויו של העונש, כאשר מעשה העבירה עצמו אינו מצדיק זאת. ההליכים הפליליים מתנהלים מטעם הציבור ולמען הגנתו, ואם מתחייב עונש
פלוני כדי להרתיע עבריינים, לא צריך הציבור לשאת בנזק על מעשיה או מחדליה של הפרקליטות, בין אם היא מסכימה לדחיית המשפט ללא הצדקה, ובין אם אינה מתייצבת כלל למשפט.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. שלוש למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 28.10.79).

ע.פ. 141/79 - יוסף בר הלל נגד מדינת ישראל

*שוחד

(הערעור נדחה).

המערער הורשע בגין נטילת שוחד בשורה של הזדמנויות בין השנים 1974 ל- 1977 ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וקנס של 10 אלפים ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער שימש עוזר למנהל המשק בנמל התעופה בן גוריון, ובין היתר טיפל בעניני כביסה של עובדים שנמסרה לבעל מכבסה שבלוד (להלן המתלונן). המתלונן הורשה לפתוח בתוך שטח נמל התעופה מתקן למיון הכבסים שנמסרו לו, ולשם היה מחזירם לאחר שכובסו, ועל הנאשם היה לפקח כי המתלונן ישתמש במקום רק לצורך זה ולא לפעילות אחרת. הוברר כי המתלונן השתמש במתקן גם למכירת חומרי כביסה לעובדים, וכן הוברר כי המערער דרש מן המתלונן שוחד, כאשר המתלונן התעניין אצל המערער מדוע עוכב תשלום חשבונות שהגיש. במשך השנים הביא לו המתלונן שעון ומספר רב של פעמים הביא לו מתנות שונות כגון משקאות, קפה וכדו'. טענותיו של המערער היו כי למעשה לא היה בכוחו ואף לא בסמכותו להטיב עם המתלונן ;כי לא היתה לו כוונה לקבל שוחד תמורת משוא פנים אלא שהיה מקובל בשדה התעופה שעובדים מקבלים מתנות לרגל החג ; כי סבר ששעונים שקיבל הם פחותי ערך ולמעשה כל הדברים הם פחותי ערך ואינם חורגים מתחום מתנה צנועה. בצדק דחה ביהמ"ש המחוזי את הסבריו של המערער. אין בכך כלום שבדרך כלל לא המערער יזם את המתת אלא המתלונן. היחסים היחידים בין השניים היו קשרי עבודה וגם אילמלא העובדה שהיה בכוחו של המערער להטיב עם המתלונן, גם אז לא היו פני הדברים שונים. על אחת כמה וכמה שבפעם הראשונה יזם המערער עצמו את קבלת השוחד. יש לדחות את הטענה שקבלת מתנות אינה מהווה שוחד, שכן כבר נפסק כי קבלת מתנות ע"י עובדי מדינה או רשויות לרגל חגים מהווה שוחד. אין מתנות כאלה נשלחות לעובדים כמתנות חג אלא כדי שיטו חסד לשולחים במסגרת מילוי תפקידיהם. עובדה היא שהשולחים אינם מזכים במתנות עובדי מדינה סתם, אלא את אלה שעימם יש להם אינטרסים שברצונם לקדם. נכון שהתביעה צריכה להוכיח את הכוונה הפלילית בעבירת השוחד גם לגבי הלוקח, ואולם את הכוונה בדרך כלל יש להסיק מתוך הנסיבות של הלקיחה והנתינה. יש וגם טובת הנאה אשר בנסיבות רגילות מהווה נורמה חברתית מקובלת, הופכת בנסיבותיו המיוחדות של מקרה פלוני לעבירת שוחד, אם מכלל הנסיבות עולה שאכן זו היתה מטרת נתינתה של טובת ההנאה או לקיחתה.
אין כל מאומה בטענת המערער שהמתלונן הוא אדם שקופת שרצים מאחוריו ושבעדותו היו סתירות מרובות. אין בימ"ש שלערעור מהרהר אחרי מידותיו של ביהמ"ש ביחס לאמון שרכש לעדים שהופיעו לפניו, באשר יכול היה להתרשם מהם תוך כדי הופעתם. גם כאשר נתגלו בדברי עד פלוני סתירות מסויימות, אין המסקנה בהכרח כי העדות תדחהכאשר השופט היה ער לסתירות ולא התעלם מהן.
אשר לעונש - מדובר באדם בן 60 שעברו נקי והוא חולה ומאז המעשים עבר זמן רב, המערער הושעה מעבודתו ואם הרשעתו תאושר יהיה צפוי לפיטורים ועלול להפסיד את זכויותיו, אך כל הנסיבות האלה הובאו גם לידיעת ביהמ"ש המחוזי ששקל בצד הנסיבות לקולא את האינטרס הציבורי, וכן כי בתי המשפט מצווים לתרום חלקם בביעור הנגע המשחית מידות אשר נמצא בקו עליה. אי לכך אין להתערב גם במידת העונש.