תקציר סביר כרך י"ד חוברת 11

ע.א. 573/78 - דניאל פרידמן נגד רות סגלוביץ

*הגשת בקשה לרשות ערעור לבימ"ש מחוזי כשצריך היה להגיש ערעור לשופט שלום על החלטת הרשם.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 4134/78 - הערעור נתקבל פה אחד והוחזר לבימ"ש השלום ברוב דעות השופטים שמגר ובייסקי).

למשיבה היה סכסוך בגין העברת דירות מסויימות לאחר מות בעלה ובפסה"ד שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי נדחתה תביעתה, אך ביהמ"ש העיר כי במסמכים שהגיש המערער כעו"ד לרשם המקרקעין היה אי דיוק וניתן לראות בהם הטעיה. עותק פסק הדין הועבר ללשכת עורכי הדין וזו קבעה שבנסיבות המקרה לא עבר המערער על כללי האתיקה המקצועית. המשיבה מצדה כתבה מכתבים לרשם המקרקעין בנתניה עם עותקים לנציב תלונות הציבור וחברת כנסת, שבהם ייחסה למערער ביצוע מעשים בלתי חוקיים, ודרשה לשלול ממנו אישורחתימות העברת מקרקעין, ולאחר מכן כתבה מכתבים דומים לפרקליטו של המערער. המערער ראה במכתבים אלה פרסום לשון הרע והגיש לבימ"ש השלום בנתניה תביעה אזרחית על סכום של 50 אלף ל"י. המשיבה לא הגישה כתב הגנה ולאחר שעבר המועד ביקשה הארכת מועד, היא לא הופיעה לישיבה שבה אמורה היתה להיות נדונה בקשתה להארכת המועד, ובאותה ישיבה נדחתה בקשתה והרשמת של בימ"ש השלום נתנה פסק דין המחייב את המערערת בתשלום סך 50 אלף ל"י. פסה"ד ניתן על סמך פרשת התביעה והעתקי המכתבים שצורפו אליה, בלי לשמוע ראיות. לאתר מכן הגישה המשיבה המרצה לביטול פסק הדין שניתן נגדה והגישה תעודה רפואית שלפיה היתה מנוזלת ביום שמיעת בקשתה להארכת המועד, אך תעודה זו לא היתה ערוכה בנוסח המתאים. הרשמת דחתה את הבקשה. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לרשות ערעור על החלטת הרשמת וביהמ"ש החליט לתת למשיבה רשות ערעור, לבטל את החיובים שהוטלו על המשיבה ולהחזיר את הענין לבימ"ש השלום לדיון ולמשיבה ניתנה רשות להגיש כתב הגנה. המערער קיבל רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי ובכל ההליכים הופיעה המשיבה בעצמה ולא היתה מיוצגת ע"י עורך דין.
השופט בכור:
א. המדובר בתביעת נזיקין שבה סכום הפיצוי שתבע המערער הוא ענין של אומדנה והערכה ולא סכום קצוב, ולמעשה צריך היה לבטל את פסק דין הרשמת אילו הלכה המשיבה בדרך הנכונה, למרות שללא ספק התרשלה לא במעט ואף זלזלה בהליכי ביהמ"ש, והיה מקום להסתפק בפסיקת הוצאות בסכום מתאים לזכות המערער. קשה להתעלם מן העובדה שלמערער נפסק סכום של 50 אלף ל"י בתוספת ריבית והוצאות על סמך כתב התביעה ללא כל שמץ של ראיה. אמנם לרשמת שיקול דעת, ולא מוטלת עליה חובה להעביר את המשפט לשמיעת ראיות על גובה הנזק גם בתביעה כגון זאת, אבל יחד עם זאת אל, להם לבתי המשפט, בהיעדר כתב הגנה, לתת פסק דין עפ"י כתב התביעה באופן אוטומטי, בלי שישקלו קודם אם אין זה ראוי לשמוע הוכחות כלשהן.
ב. המשיבה לא ערערה על פסה"ד שניתן ע"י הרשמת שלא בנוכחותה, אלא הגישה בקשה לרשות ערעור בביהמ"ש המחוזי. החלטת הרשמת שדחתה את בקשתה לבטל את פסה"ד היא החלטה אחרת, שעליה ניתן לערער לשופט של אותו בימ"ש .שבו מכהנת הרשמת והמשיבה לא נקטה בדרך זו. ביהמ"ש המחוזי לא הכריע בשאלת הסמכות בפסק דינו והסתפק באומרו שפסק הדין של הרשמת לקוי מעיקרו ואינו יכול לעמוד בשום תנאי ולכן יש לבטלו מטעמי הצדק. ישנם מקרים בהם פסק דין מחוסר תוקף והנתבע יכול להתעלם ממנו או לבקש הצהרה על בטלותו, כגון פסק דין שניתן ללא סמכות עניינית, וישנם פסקי דין, כגון פסק דין שניתן בלי שהוזמן הנתבע, שמן הצדק לבטל, בלי לבדוק את השאלה אם אמנם יש לנתבע הגנה ממשית. אבל אם שאלות אלה לא היה מקומן בבקשה לרשות ערעור שהגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי, מבחינה פרוצדורלית, לא היה מקום לביטול פסק דין
הרשמת, וזאת בין אם יש או אין עוד למשיבה אפשרות לנקוט בהליך אחר ומכאן החשיבות של הבעיה הפרוצדורלית.
ג. סעיף 12 לפקודת הרשמים קובע שפסקי דין של הרשם שניתנו בהיעדר הגנה דינם לגבי ערעור כפסקי דין של ביהמ"ש שבו משמש הרשם. לכן פסקי דין אלה ניתנים לערעור בזכות כמו פסקי דין של שופט באותו בית משפט, החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור בזכות לפני שופט ביהמ"ש שבו משמש הרשם. מאחר והפקודה קבעה את הדרכים לערעור על פסקי דין ועל החלטה אחרת של הרשם אין ללכת בדרך אמרת ובשאלה אם הלכה המשיבה בדרך הנכונה התשובה היא שלילית. היא לא ערערה על פסק הדין של הרשמת שחייב אותה בתשלום הפיצויים, אלא הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה שבה נדחתה הבקשה לבטל את פסק הדין. הובעו דעות שונות בשאלה אם בהחלטה כגון זו של הרשמת יש לראות פסק דין או החלטה אחרת, והמסקנה היא שעל כל החלטה של הרשם בבקשה לביטול פסק דינו, בין אם החליט לחיוב ובין אם החליט לשלילה, ניתן לערער בזכות לשופט של אותו בימ"ש. לפיכך היתה אפשרות לפנות לביהמ"ש המחוזי בבקשת רשות ערעור. גם אם החלטת הרשמת היתה פסק דין גם אז לא הלכה המשיבה בדרך הנכונה כי אז הדרך היא לערער לביהמ"ש המחוזי ולא להגיש בקשה לרשות ערעור ועל ביהמ"ש המחוזי היה לדחות את בקשת המשיבה.
ד. (דעת מיעוט). המשיבה טענה כי לחילופין היה צריך ביהמ"ש המחוזי להעביר את הדיון בבקשתה לבימ"ש השלום לפי סעיף 37 לחוק בתי המשפט, ואולם גם דרך זו לא היתה פתוחה בפני השופט המחוזי כי הבקשה לפניו היתה בקשה לרשות ערעור ולא ערעור, וסמכות בימ"ש השלום היא לשמוע ערעור על החלטת הרשם ולא בקשה לרשות ערעור. לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר על כנו את פסק הדין של הרשמת.
השופט שמגר (דעת הרוב):
משהובאה הבקשה לרשות ערעור בפני ביהמ"ש המחוזי, שלא כדין, רשאי היה לפעול לפי הוראות סעיף 37 לחוק בתי המשפט, ולהעביר את הבקשה לבימ"ש השלום שידון בענין בגדר סמכותו האמורה. העובדה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי בקשה לרשות לערער ולא ערעור, לא היה בה כדי לחרוץ את גורלו של הענין לצורך סעיף 37 לחוק. ביהמ"ש המחוזי מוסמך להעביר "ענין" שאינו בסמכותו לבימ"ש השלום ובעניננו "הענין" שעליו סבה הבקשה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי היתה החלטתה של הרשמת בבימ"ש השלום, בקשה שהיתה צריכה להיות מוגשת מעיקרו לבימ"ש השלום.
השופט בייסקי:
בכל ההליכים לא היתה המשיבה מיוצגת ע"י יודעי דין מחוסר אמצעים לשכור עו"ד. אכן אין בעל דין שאינו מיוצג רשאי לפרוץ את גדרות סדרי הדין הקבועים והמחייביםגם אותו, ואולם כאשר בעל דין הדיוט עומד בפני ביהמ"ש מן הראוי להדריכו ובנסיבות מסויימות לא למצות עמו את הדין בגין תקלה, כגון סירוב להתחשב בתעודה רפואית על אי יכולת להתייצב לדיון מחמת מחלה, משום שהתעודה הרפואית לא היתה ערוכה עפ"י התקנות. בכגון דא, כאשר עבור אותו מתדיין התוצאה תהיה שלילת ההגנה, ואילו את הצד שכנגד ניתן לפצות בכסף על דחיית ישיבה, יש לפעמים מקום שלא למצות את הדין. עפ"י מהות התביעה ונסיבותיה, כאשר מדובר בפיצוי בגין הוצאת שם רע, לא מן הראוי הוא תמיד לתת באופן אוטומטי פסק דין עפ"י העתירה שבתביעה ומן הראוי היה לשמוע עדים על הנזק. לפיכך, משבא הענין לפני ביהמ"ש המחוזי הוא ראה בהחלטה של הרשמת תוצאה ששורת הצדק אינה סובלת אותה וסבר שאין להשאיר על כנו פסק דין זה. נכון
שלביהמ"ש המחוזי לא היתה סמכות להיזקק לבקשת רשות ערעור, אך אין למנוע העברת הענין לשופט בימ"ש השלום מכח סעיף 37 לחוק בתי המשפט, רק משום שלפני ביהמ"ש היתה מונחת בקשת רשות ערעור ולא ערעור. אילו החליט ביהמ"ש המחוזי לעשות שימוש בסעיף 37 ולהעביר את התהליך לשופט בימ"ש השלום, אגב הערה שניתן לראות בבקשת רשות ערעור כהודעת ערעור היה מקום להצדיק החלטה כזו ומשלא עשה כן, אין מניעה שביהמ"ש שלערעור יעשה כך.

(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. עו"ד א. וייסברג למערער. 7.10.79).

ע.א. 287/78 - קרול לרר נגד מרתה קורבר ואח'

*בקשת פס"ד הצהרתי בבימ"ש מחוזי בדבר רישום דירה לפי פס"ד בי"ד רבני.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בהמרצה 770/77 - הערעור נדחה).

בהסכם גירושין בין המערער לאשתו, שקיבל תוקף של פס"ד בבית הדין הרבני, ויתר המערער "על מחצית זכות הבעלות הבלתי רשומה" בדירת בני הזוג והשאיר את הדירה בידי המשיבה למדור שלה ושל ילדתם. המערער התחייב לתת יפוי כח בלתי חוזר לעו"ד שלפיו יהיה רשאי עוה"ד לרשום את החלק הנ"ל בדירה על שם האשה או על מי שתורה. המשיבה מצדה התחייבה לפרוע את כל החובות הרובצים על הדירה ולשחרר את המערער מחבותו בגינם וכן ויתרה על כתובתה ועל כל תביעה כספית מכל סוג שהוא. המערער לא נתן את יפוי הכח וסירב להעביר למשיבה את זכויותיו בדירה. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה לפס"ד הצהרתי כי היא זכאית לכך שהדירה תירשם על שמה או על שם מי שתרצה, ביהמ"ש נתן הצהרה כזו ומכאן הערעור.
א. לביהמ"ש המחוזי היתה סמכות להזדקק לתובענה, למרות שענין דירת המגורים היה כרוך בענין הגירושין בבית הדין הרבני. משנתן בי"ד רבני פס"ד שלפיו רכש בעל דין זכות כלשהי, יכול אותו בעל דין לבקש מביהמ"ש המחוזי פסק הצהרתי על קיום זכות זו בידיו, ואין לומר כי הסמכות נשארת ייחודית לעולמי עד בידי ביה"ד הרבני.
ב. לאחר שהמשיבה הגישה, את ההמרצה הגיש המערער לביה"ד הרבני תביעה לביטול הסכם הגירושין. ביהמ"ש המחוזי חווה דעתו כי תביעת הביטול חסרת עילה וחסרת סיכוי. צדק ביהמ"ש בהתעלמו מהתביעה בביה"ד הרבני. השאלה היא אם בשעת הגשת המרצת הפתיחה עמדה למשיבה הזכות שעל קיומה היא בקשה להצהיר, השופט לא צריך היה להתחשב בשום פעולה שנעשתה לאחר מכן. יכול ולאחר מתן ההצהרה מתבטלת הזכות כדין ואזי פתוחה הדרך בפני יוזם הביטול לבקש גם את ביטולה של ההצהרה על קיום הזכות. אבל, כל עוד לא בוטלה הזכות, לא בתוקף פסק דין ולא על פי דיני החוזים, זכאי בעל הזכות להצהרה שהזכות קיימת בידיו.
ג. אין לחייב את המשיבה שתפתח בהליכי הוצאה לפועל בטרם תבקש פסק הצהרתי על זכויותיה. ראשית, מי שיש בידו פסק דין, פתוחות בפניו דרכים שונות להוצאתו לפועל, אין חובה ללכת להוצאה לפועל דוקא, ואפשר לנקוט בצעדים אחרים ככל שיראה בעיני בעל הדין. יש ופסק הצהרתי עשוי לפתור את הבעיה על הדרך היעילה והנוחה והזולה ביותר, ואזי ישתמש ביהמ"ש בשיקול דעתו ויתן את ההצהרה המבוקשת, ולא יפנה את בעל הזכות להליכים אחרים.
ד. אשר לטענת המערער שהמשיבה מצדה הפרה את ההסכם ועל כן אין היא זכאית לסעד הצהרתי - כל ההפרות הנטענות נגד המשיבה נוגעות לבתם של בני הזוג ולהפרות אלה אין כל קשר לזכות שרכשה המשיבה בדירה. חוק הוא שחייב בעל חוזה לקיים את חיובו במועדו, אלא אם כן יש תנאי בחוזה שהצד השני צריך לקיים חיובו שלו תחילה, או שעל הצדדים לקיים את חיוביהם בד בבד והצד השני אינו מקיים את המוטל עליו. כאן כל חיובי המשיבה בענין הבת לא הותנה קיומם כתנאי לקיום חיובי המערער, ולא נאמר בהסכם, ולמעשה בלתי אפשרי הוא, שיש לקיים את החיובים בענין הבת ואת החיובים בענין הדירה בד בבד. אשר לטענה כי המשיבה, גורמת לכך שהבת תתנכר לאביה, גם אם נכונים הדברים אין בכך סיבה שלא להושיט למשיבה את הסעד ההצהרתי המבוקש. היא רכשה את הזכויות על פי ההסכם תמורת ויתורה על תביעותיה הכספיות וכן תמורת קבלתה את הגט ואין לשלול את זכותה שרכשה לה בתמורה מלאה אך משום התנהגותה שנים רבות לאחר מכן.
ה. טענת המערער, אשר לדעתו היא יורדת לשורש תוקפו של הסכם הגירושין, היא שהמשיבה הטעתה אותו להאמין שהבת היא בתו, בו בזמן שאיננה בתו. טענה זו, גם בהנחה שהיא נכונה, אין היא מועילה למערער. הוא לא התקשר בהסכם הגירושין עקב טעותו באבהותו, אלא כדי לגרש את אשתו, ואילו ידע את האמת לאמיתה כפי שהוא טוען אותה, כי אז היה רצונו לגרש את האשה חזק פי כמה, וגם אז צריך היה מסתמא לתת לאשה תמורה עבור הסכמתה לקבל גט. ברם, גם טעות וגם הטעיה אינן אלא עילות, בנסיבות מסויימות, לבטל את החוזה, ומשישב המערער 10 שנים ולא עשה דבר לבטל את ההסכם, גם לאחר שעמד על ההטעיה הנטענת על ידו, שוב אינו יכול להישמע בטענה שבגלל הטעיה זו פטור הוא מלקיים חיוביו. יתירה מזו, אין בימ"ש נזקק לטענת המערער שיש בה כדי להדביק על הבת את תו הממזרות וזאת במכלול נסיבות הענין דנא.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. צפת למערער, עו"ד א. רוט למשיבה. 11.10.79).

ע.פ. 851/78 - דוד אזולאי נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (חבלה חמורה).

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). באחד הלילות, בשעת חצות, זרק המערער רימון יד לעבר ג'יפ משטרתי וגרם לפציעתו הקשה של שוטר שהתעוור באחת מעיניו וכן נפצע אזרח ולג'יפ נגרם נזק רב. המערער הורשע בנסיון להריגה ונגזר לו עונש של 10 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. בפנינו אחד ממקרי האלימות החמורים ביותר שאירעו לאחרונה, כאשר כתוצאה של התפרצות שלוחת רסן וחסרת הצדקה הפך שוטר לנכה ואדם נוסף נפצע.

(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מצאלווה למערער, עו"ד גב' רבין למשיב. 8.10.79).

ע.פ. 360/79 - אילו סיזה נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער נדון ל- 4 שנות מאסר, מתוכן שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי, בשל עבירות סמים וערעורו על חומרת העונש נתקבל. אין זאת הרשעתו הראשונה של המערער ולכשעצמו אין העונש חמור כלל. אלא, המערער טוען שהוא נמנה על בעלי התשובה בפועל, מאלה שאינם מסתפקים בחרטה בלבד, אלא
חוזרים להלכה ולמעשה בתשובה וקובעים ישיבתם בבתי מדרשות, ואף הוגש מכתב מאת ראש ישיבה המוכן לקבל את המערער אל בין בעלי התשובה המסתופפים בצילו. אכן עברו של המערער אינו מעיד עליו שכנה הוא בהבטחותיו, ואולם אף בהנחה שעד כה טרם הצליח המערער לשפר את דרכיו, ניתן להמתיק את דינו על מנת לעודדו, כדי שיוציא את החלטתו בדבר חזרתו למוטב מן הכח אל הפועל וינטוש את דרך הפשע. לפיכך הועמד המאסר בפועל על שנה אחת ומאסר על תנאי ל- 3 שנים.

(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד מ. סומך למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיב. 28.10.79).

ע.פ. 856/78 -דוד דלל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פריצה, שמוש ברכב ללא רשות ויריות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשורה של עבירות של שימוש ברכב ללא רשות, החזקת נשק ללא רשיון, פריצה לדירה וגניבת רכוש, שני מקרים של נהיגת רכב בצורה המסכנת חיי אדם ויריות לעבר נהג מונית שניסה לרדוף אחר הרכב שנגנב. הוטל על המערער עונש של 5 שנים מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. בעת ביצוע העבירות היה המערער בן 18 שנה ועברו הפלילי כולל הרשעות הקשורות בשימוש ברכב ללא רשיון. שרות המבחן המליץ שלא להטיל על המערער מאסר ממושך ולהעמידו בפיקוח בתום תקופת המאסר, אך ביהמ"ש המחוזי לא מצא אפשרות להיעתר להמלצה זו נוכח חומרת העבירות ובכך צדק. המערער סיכן כמה פעמים חיי אדם ועליו לתת את הדין על מעשים אלה.

(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. עו"ד קרביס למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 3.10.79).

ע.פ. 332/79 - איברהים מזאריב ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש. (הערעור נדחה).

שני המערערים פרצו למוסך מרצדס בחוף שמן בחיפה בשעת ערב. הם העמיסו על מכונית שהיתה במקום חלקי חילוף בשווי של למעלה מ- 200 אלף ל"י, ומשהגיעו במכונית לשער המוסך ונוכחו כי השער ננעל כבר, ניסו ליטול את המפתחות מן השומר שהיה בחדרון שמירה ליד השער, הם היכוהו וגרמו לפציעתו, שברו 3 משיניו וגרמו לו חתך של 8 ס"מ בקודקודו. לאחר מכן נעצרו ע"י המשטרה. הם הורשעו בעבירה של התפרצות וגניבה ושל שוד. המערער הראשון נדון ל- 5 שנות מאסר והשני ל- 7 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה בעבירת שוד ועל חומרת העונש נדחה. לענין עבירת השוד טענו המערערים כי לא ביצעו עבירת שוד מושלמת, אלא נסיון בלבד, וטענתם נדחתה. אכן, המערערים פרצו תחילה לתוך המוסך והעמיסו את חלקי החילוף ורק לאחר מכן תקפו את השומר, אך אין בכך כדי להפוך את המעשה לנסיון בלבד. עפ"י חוק העונשין עבירת שוד מבוצעת כאשר פלוני גונב דבר ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או י לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם כדי להשיג את הדבר הנגנב או כדי למנוע התנגדות וכו'.
אשר לעונש - אין להקל בעונשם של המערערים. למערער הראשון אין הרשעות קודמות ולמערער השני יש הרשעה קודמת של פריצה, ולפיכך גם העונש שהוטל עליו חמור יותר. מצבם המשפחתי של המערערים קשה, אך לעומת זאת יש לשקול את חומרת המעשה שבו נטלו חלק, הפגיעה הפיזית בשומר ומעשה הפריצה המתוכנן.

(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. סואן למערערים, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 2.10.79).

ע.א. 596/78 - שמואל יוחאי נגד חנה טוב אברהם ואח'

*דחיית תביעה עקב טענת אי חוקיות. (הערעור נתקבל).

בהמרצת פתיחה טען המערער, אחיה של המשיבה, כי קרקע מסויימת הרשומה על שם המשיבה משנת 1948, שייכת לו, ודרש כי תרשם בשמו. המערער הצהיר
כי המקרקעין נרשמו על שם המשיבה באשר היה מסובך בענינים כספיים במדינת עדן, ומתוך חשש שנושיו ידעו על נכסיו בישראל ביקש שהנכס ירשם על שם אחותו. לביסוס טענתו הסתמך המערער על שני מכתבים בחתימת המשיבה שבהם אישרה שהמערער הוא בעל הנכס הנ"ל. המשיבה טענה תחילה כי החתימות אינן שלה, אך בחקירה הודתה כי היא חתומה על המכתבים, אלא שלטענתה הוחתמה עליהם במרמה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין הוא נותן אמון בעדויות בעלי הדין, וכי יש לדחות את בקשת המערער באשר התובענה מבוססת על עילה בלתי חוקית, שכן כשהורה המערער לרשום את הנכס על שם המשיבה, היתה זו עבירה על הוראת פקודת החוק הפלילי שלפיה כל אדם אשר מתוך כוונה לרמות את נושיו גורם להעברת רכושו על שם אחר עובר עבירה. הערעור נתקבל והענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון עמד על כך כי טענת אי חוקיות אינה מתקבלת באהדה ע"י ביהמ"ש, בעניננו אמר המערער בחקירתו כי פשיטת הרגל היתה בשנת 1925 וכי לאחר פשיטת הרגל הוא השתווה עם הנושים ועלה ארצה. לא ברור מכך אם הכוונה שלו להבריח את הרכוש מנושים, אמנם הוצאה לפועל, ואם לא הגיע לידי הסדר עם הנושים, כך שלמעשה לא הבריח מהם דבר, ואז אין לקבל את טענת אי החוקיות ואפשר לבסס את זכותו של המערער על מכתביה של המשיבה. לפיכך בוטל פסה"ד והענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי שישמע ראיות נוספות בענין אי החוקיות ואם תדחה טענת אי החוקיות ינתן פס"ד לטובת המערער.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. איתן למערער, עו"ד י. הירש למשיבה. 27.10.79).

ע.א. 567/78 - פרידריך בורשטיין ואח' נגד שמחה בורשטיין

*ביטול העברת מקרקעין מאב לבניו כשכוונת האב היתה לתת מתנה לאחר המוות. (הערעור נדחה).

שמחה בורשטיין, הוא כיום כבן 74 ולו ארבעה בנים, שניים מאשתו הראשונה שנספתה בשואה, ושניים, המערערים, מאשתו הנוכחית. בשם המשיב היו רשומים בית וחנות, וביוני 1977 חתם על שני שטרי מכר להעברת הנכסים ללא תמורה לבניו המערערים. עתה הגיש המשיב בקשה לביטול רישום הנכסים על שם בניו, בטענה כי לא ידע כלל את תוכן המסמכים שעליהם חתם ושבניו ואשתו הסבירו לו שהמסמכים אינם נוגעים להעברת רכושו ושכל רכושו ישאר שלו "עד 120". ביהמ"ש נעתר לבקשת המשיב והערעור על כך נדחה. גירסת המערערים היא שהמשיב הסכים להעברה מיידית של הבעלות על פי שטרי המכר, אלא שהובטח לו כי שמורה לו זכות המגורים בדירה עם אשתו, וכן שיקבל את דמי השכירות בעד החנות, כך שהבעלות שהועברה נועדה להיות בעלות ערטילאית. אמנם לא נערך שום מסמך על ההבטחות שהמערערים נתנו למשיב אבל הם מוכנים עוד היום לאשר את ההבטחות בכתב. ביהמ"ש דחה את גירסת המערערים וקבע כי בעת חתימת שטרי ההעברה הוסבר למשיב כי כל הזכויות בנכסים הנדונים שמורות לו עד לאחר פטירתו, ושבהתאם לכך התכוון שהנכסים יועברו למערערים במתנה רק לאחר מותו. אך מתנה לאחר המוות אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה ורשאי המצווה לבטלה בכל עת. היה לביהמ"ש המחוזי יסוד איתן לקבוע את ממצאיו בדבר כוונת המשיב שתאמה את ההבטחות שניתנו לו בע"פ. ביהמ"ש המחוזי נמנע מלקבוע אם המערערים הטעו את אביהם במתכוון וההנחה הנוחה ביותר לטובתם היא שהמשיב טעה טעות חד צדדית יסודית ביחס למהות העיסקה וטעות כזו יכולה להיות עילה לביטול העיסקה. אמנם הושלמה העיסקה פורמלית ע"י הרישום בפנקסי המקרקעין אבל עדיין קיימות העילות לביטול המתנה לפי דיני החוזים הכלליים שלא הוסדרו ע"י חוק המתנה. אין אפשרות לתקן כיום את הטעות ע"י מתן הבטחה בכתב למשיב כי ימשיך להנות
מהנכסים, שכן המשיב התכוון בעריכת שטרי ההעברה לתת מתנה לאחר המוות, ואין דרך להגשים כוונה זו אלא בדרך צוואה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. 22.10.79) .

ע.א. 788/77 - אריה פרידמן נגד איכנבאום חברה למסחר ולהשקעות בע"מ

*טענות "היעדר תמורה" ו"פרעתי" כהגנה בשיקים (הערעור נתקבל).

בין הצדדים נכרת הסכם שלפיו תספק המשיבה למערער סחורה עפ"י רשימה שהוסכם עליה. המערער הוציא למשיבה שיקים דחויים החל בספטמבר 1976 וכלה במאי 1977. המשיבה לא סיפקה את הסחורה בזמן והמערער הורה לבנק שלא לכבד את השיקים. בתחילת דצמבר 1976 סיפקה המשיבה למערער חלק מהסחורה ובתמורה לסחורה שסופקה שילם המערער במזומנים למשיבה. למרות זאת הגישה המשיבה את כל השיקים שניתנו ע"י המערער לביצוע. המערער ביקש רשות להתגונן בטענה של כשלון תמורה מלא. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בעובדות הנ"ל שנטענו ע"י המערער, יש כשלון תמורה חלקי, ואין זו טענת הגנה טובה עפ"י שטר, אלא אם כן קביעת חלקה של התמורה שנכשל היא פעולה חשבונית פשוטה, ובעניננו אין אפשרות לחלק את סכומי השיקים ולקבוע אילו שיקים נתמכים בתמורה ואילו אינם נתמכים בתמורה. לפיכך דחה ביהמ"ש את בקשתו של המערער לרשות להתגונן. הערעור נתקבל. כשלון תמורה מלא הינו הגנה טובה בין צדדים קרובים לשטר, ואילו הוגשה הבקשה לביצוע השיקים לאחר הפרת ההסכם ולפני שהמשיבה החלה לספק למערער את הסחורה, מן הדין היה לקבל את התנגדותו של המערער. כמו כן אילו בעקבות הספקת כל הסחורה שילם המערער עבור העיסקה כולה עשוייה היתה התנגדות המערער להצליח בתביעה עפ"י השיקים. טענת התנגדות כזו ניתן לסווג כטענת "פרעתי" או כטענת "היעדר תמורה". בטענת "פרעתי" רואים את התשלום עבור כל הסחורה כפרעון השטרות עצמם והגנת המערער טובה כלפי כולי עלמא, ואילו בטענת "היעדר תמורה" - להבדיל מטענת כשלון תמורה - התשלום בא כפרעון לעיסקת היסוד ואין השטרות נתמכים בתמורה, והרי זו הגנה טובה בין צדדים קרובים לשטר. במישור הקניני ניתן לסווג הגנות אלה כטענות של פגם בזכות הקנין, ופגם זה מהווה הגנה טובה בין צדדים קרובים. במקרה שלפנינו חלקה של הסחורה סופק ושולם בגינה במזומן, וחלקה האחר של הסחורה לא סופק ולא שולם עבורה. התשלום בגין חלק מן הסחורה מהווה הגנה טובה בטענת "פרעון" או בטענת "היעדר תמורה" או בטענת פגם בזכות הקנין "כלפי חלק מן השטרות", ואילו אי הספקתה של יתרת הסחורה, מהווה הגנה טובה, בטענת "כשלון תמורה", כלפי יתרת השטרות. נמצא שלמערער הגנה טובה בעלת אופי משתנה כלפי כל השטרות. נכון שאין המערער או יכול להצביע אילו שטרות נהנים מאיזו הגנה, אך אין לדבר כל חשיבות, שכן כלפי כל שטר יש למערער הגנה טובה.

(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד קראוס למערער, עו"ד מ. כהן למשיבה. 23.10.79).

ע.א. 577/78 - סאסי דוד נגד אגד בע"מ ואח'

*ביטול חיוב צד ג' כשהיה פגם בהליכי הדיון. (הערעור נתקבל).

המשיב השני (להלן המשיב) הגיש תביעה נגד אגד בגין תאונת דרכים שבה פגע אוטובוס במוניתו של המשיב. אגד פתחה בהליכי צד ג' נגד המערער והמערער הגיש כתב הגנה. ביהמ"ש לא נתן הוראות עפ"י תקנה 289 בדבר סדר הדיון בנושא ההודעה לצד ג', אם בשעת הדיון בתביעה עצמה ואם לאחר סיום הדיון בה. הדיון בתביעה נפתח במועדו בנוכחות באי כוחם של אגד והמשיב ובהיעדרו של המערער, שלא
הוזמן לישיבה, אם כי הוברר שידע כי תתקיים הישיבה וכי תידון בה התביעה לגופה. בתחילת הישיבה ביקש ב"כ של אגד לשמוע את הדיון בהודעת צד ג' ביחד עם התביעה הראשית, וביהמ"ש נעתר לבקשתו. אחר כך נדונה התביעה לגופה, ובתום הדיון פסק ביהמ"ש כי אגד והמערער אחראים לתאונה, כשעל המערער לשאת ב- 85 אחוז מן האחריות. כשנודע למערער שניתן נגדו פס"ד בהיעדרו, הגיש בקשה לבטולו והבקשה נדחתה. הערעור על כך נתקבל. בצירופו של צד ג' לתביעה קיימים שלושה שלבים: הראשון - שליחת הודעת צד ג' המפרשת את מהות התובענה כנגד צד ג'; השני - כתב הגנה ע"י צד ג'; השלישי - דיון בקביעת סדרי הדיון בהודעת צד ג' וזאת לפי תקנה 289. במקרה דנן התנהלו שני השלבים הראשונים כסדרם, אך היה צורך לקיים את השלב השלישי לפני שביהמ"ש יכנס לדיון לעיצומה של ההודעה לצד ג'. עפ"י תקנה 289 ביהמ"ש' "רשאי להורות לפי בקשת בעל דין ולאחר שנתן לבעלי הדין האחרים הזדמנות לומר את דברם, שנושא ההודעה ידון בשעת הדיון בתובענה". ,בכדי שידון לעיצומו של הסכסוך עפ"י הודעת צד ג', חייב אחד מבעלי הדין לבקש מביהמ"ש מתן הוראה הקובעת את סדרי הדיון. בקשה כזאת ניתן להגיש בכתב או בע"פ, אך העיקר שלבעלי הדין האחרים תינתן הזדמנות לומר את דברם. במקרה דנן לא ניתנה למערער ההזדמנות האמורה. הוא ידע אמנם כי באותו יום התקיים הדיון בתביעה העיקרית, אך לא ידע, ובהיעדר הזמנה מפורשת אף לא יכול היה לדעת, שבאותה הזדמנות תבקש אגד לקיים את הדיון בהודעת צד ג'. לפיכך יש לבטל את פסק הדין המתייחס למערער.

(בפני השופטים: אשר, בכור, ברק, החלטה - השופט אשר. עו"ד א. בן חיים למערער, עו"ד ד. צרי לאגד. 21.10.79).

ע.א. 94/78 - מורדו יצחק ואח' נגד יוסוף מוחמד מרד

*אחריות בנזיקין בתאונת דרכים. (הערעור נדחה).

בתביעת נזיקין, בעקבות תאונת דרכים, דן ביהמ"ש המחוזי בשאלת האחריות ועל מי משני כלי הרכב המעורבים בתאונה יש להטילה, בעוד שבענין גובה הנזק באו הצדדים לכלל הסכמתה. המדובר בתאונה שאירעה בחצות לילה בהמשך:כביש גהה, כשמשאית בה נהג המערער מכוון רעננה לכוון הכפר הירוק, התנגשה כמעט חזיתית במכונית פרטית שנסעה מהכוון הנגדי. השאלה היתה איזה משני כלי הרכב עבר למסלול הנגדי. מלבד המערער, נהג המשאית, לא העידו עדי ראיה אלא מומחים לתאונות דרכים שביקשו לשחזר את האירוע ולהסיק מסקנות עפ"י ממצאים שמצא הבוחן המשטרתי סמוך לזמן התאונה על הכביש ועל כלי הרכב שניזוקו וכולל המיקום שלהם. השופט דחה את גירסת המערער כי מכונית הפולקסווגן סטתה ממסלול נסיעתה למסלול של המשאית, וזאת לא רק משום שדברי המערער לא נמצאו ראויים לאמון, אלא גם משום שממצאים אובייקטיביים סתרו גירסה זו וביהמ"ש השתכנע כי מסקנותיו של המומחה מטעם המשיב הן הנכונות בנסיבות המקרה. הערעור נדחה. למעשה מדובר כאן בממצאים עובדתיים שאין ביהמ"ש שלערעור מתערב בהם, אלא שב"כ המערערים הלביש את טענותיו בלבוש של פלוגתות משפטיות ואותן יש לדחות לגופן. ביהמ"ש המחוזי התייחס לממצאים שעל הכביש במלים "עדות נסיבתית" אך לא התכוון "לראיה נסיבתית" כשהתייחס לממצאים שהם צורת עמידת המשאית, סימני בלימה וכדו', ענינים שביהמ"ש החשיבם כממצאים אובייקטיביים. כמו כן לא בא ביהמ"ש להעדיף עדות מומחה על פני עדות ראיה ישירה רק משום שזו עדות של מומחה. אין זה מקרה שבו מצד אחר ישנה עדות נאמנה של עד ראיה ומאידך עדות תאורטית של מומחה. כאן עדות עד הראיה לא היתה מהימנה ואילו מסקנת המומחה לא היתה תאוריה על מה שיכול היה לקרות, אלא התבססה על ממצאים אובייקטיביים
שהובילו בכוון אחד בלבד, היינו כי עובר להתנגשות נסעה המשאית על המסלול המיועד לנסיעת הפולקסווגן.

(בפני השופטים: ויתקון, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ר. הורביץ למערערים,עו"ד ר. שרון למשיב. 8.10.79).

ע.א. 132/78 - אנגלרד חרושת ברזל בע"מ נגד עוזיאל עמרם

*אחריות בנזיקין בתאונת עבודה (הערעור נדחה).

המשיב עבד במפעלה של המערערת ימים מועטים בלבד כאשר נחבל קשות בעיניו בתאונת עבודה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי התאונה קרתה מפאת התרשלותה של המעבידה וללא כל תרומת רשלנות כצד המשיב ופסק לו פיצויים על נזקיו. הערעור על קביעת האחריות ועל שיעור הפיצויים נדחה. המשיב נשלח לעזור לאחד פאדל שעבד במכונה לחיתוך ברזל והיה ממונה עליה, המשיב לא היה כשיר לעבוד על מכונה זו לבדו, באמצע העבודה פאדל הסתלק מהמקום והמשיב המשיך להפעיל את המכונה ואז קרתה התאונה שבה חומר מתכתי זר נכנס אל תוך המכונה, קפץ ופגע בשתי עיניו של המשיב. החומר לא יכול היה לקפוץ ולפגוע אילולא הפעיל המשיב את המכונה ואילו היתה המכונה מוגנת במגן, ואילו מתקן ההחזקה שהיה מצוי במכונה היה בשימוש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בכך היתה התרשלותה של המערערת שלא הדריכה את המשיב בדבר טיב המכונה והמותר והאסור בעבודה עליה, ובפרט בדבר איסור הכנסתו של חומר זר בין להבי המכונה. לא היו עדי ראיה לתאונה ורק המשיב עצמו העיד. השופט האמין לו שפאדל לא אסר עליו המשך העבודה ושבהוסיפו לעבוד עשה מה שנראה לו כמועיל לעבודה. בכגון דא לא יתערב ביהמ"ש שלערעור. לא מדובר כאן בתמיכת פסק דין על עדות יחידה שאין לה סיוע, שכן רשלנותה של המערערת הוכחה מפי עדים מומחים ואחרים, והעובדה שהמשיב נפגע בשעת העבודה ליד המכונה אף היא הוכחה לא בעדות המשיב בלבד. שנית, השופט פירט כדבעי את הטעמים על שום מה ראה לסמוך על עדותו היחידה של המשיב לענין הקורות אותו בשעת התאונה.
אשר לפרטי הרשלנות - אין לקבל את טענת המערערת כי לא היה צורך במגן למכונה וכי מתקן ההחזקה פעל כדבעי. ואשר לחוסר ההדרכה - טענת המערערת שלא היה מחובתה להדריך את העובד כיצד להשתמש במכונה שאסור היה לו להשתמש בה בכלל, אינה ראוייה להישמע. אם כי אסור היה לעובדים להשתמש במכונה על דעת עצמם, הרי הוכח שנשלחו מידי פעם לעזור לממונה על המכונה בעבודתו וחובה היתה מוטלת על המערערת שלא לשלוח עובדים למשימה זו כל עוד לא הודרכו בהפעלתה. אשר לרשלנות תורמת של המשיב - כל עומס הראיה מוטל לענין זה על המערערת ולא בא שמץ ראיה להוכיח מעשה או מחדל של התרשלות מצד המשיב. גם אילו ניתן לייחס למשיב רשלנות כלשהי, הרי היא נבלעת ונמחקת בהתרשלותה של המערערת, כאשר מעמידים זה לעומת זה, פועל חדש שלא צוייד בכל הוראות לענין העבודה ולעומתו מעביד שלא דאג לגידור או להגנה כנגד נתזים ואף לא לשימוש מתאים במתקן ההחזקה. יש לדחות גם את הערעור על שיעור הפיצויים. ביהמ"ש פסק כ- 50 אלף ל"י הפסד השתכרות עד יום פסק הדין ובכך אין להתערב, וכן קבע שבשנה הראשונה לאחר התאונה לא היה המשיב מסוגל לכל עבודה פיזית וגם בכך אין להתערב. אין גם להתערב באשר להפסד ההשתכרות בעתיד שנפסק בסכום גלובלי של 400 אלף ל"י. יש לדחות את טענת המערערת כאילו מן הדין היה "לשום את התקבולים מאת המוסד לביטוח לאומי כערכם ברוטו" כלומר לנכות תקבולים אלה בתוספת אותו המס שצריך היה לשלמו עליהם אילו היו שכר עבודה. הלכה פסוקה היא שפטור תקבולי נכות ממס הכנסה באה להיטיב עם הניזוקים ולא עם המזיקים.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד וינברג למערערת, עו"ד שגיא למשיב. 11.10.79).

ע.א 486/78 - הרב מ.ל. רבינוביץ נגד הנאמן הציבורי לענייני צדקה ואח'

*מינוי תושב חוץ כנאמן להקדש. (הערעור נדחה).

עניינו של ערעור זה דרישתו של המערער, שהוא הרבי ממונקאטש, להתמנות כנאמן יחידי על הקדש המנוח רנד בירושלים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו של המערער בקובעו כי המערער לא הוכיח שקיים מצב עובדתי המחייב את ביהמ"ש להכריע לטובת המערער וכן כי המערער שהוא תושב חוץ אין למנותו כנאמן לאותו הקדש. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון התייחס לשאלת כהונתו של תושב חוץ כנאמן וציין כי פקודת ההקדשות אינה משיבה לשאלה אם יכול שיתמנה נאמן שאיננו מתושבי ישראל, אך ניתן ללמוד את כוונת המחוקק מההוראות המתייחסות להחלפתו של נאמן והפקודה קובעת שנאמן שנתמנה ונעדר מן הארץ לתקופה ממושכת יכול ביהמ"ש למנות נאמן אחר תחתיו. ערכאות השיפוט ורשויות המינהל נוקטות בדרך כלל בגישה מצמצמת יותר ומחמירה יותר כשעומדת בפניהן שאלה אם לבטל מינוי, מאשר בעת שהם דנים בקביעת מינוי. אם היעדרות מן הארץ יכולה לשמש סיבה להחלפתו של נאמן כאמור, ודאי הדבר שיכולה עובדה זו למנוע מינוי אדם כזה כנאמן.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. דורון למערער. עוה"ד י. חובב, א. כהן וי. שפיגל למשיבים. 22.10.79).

ע.א 372/78 - תערוכות מסחר ובנין בע"מ נגד פקיד שומה

*חיוב בריבית והצמדה על סכום מס הכנסה שחוייב בו הנישום. (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

החברה המערערת היתה שייכת לשני בעלי מניות וחברות הבת שלהן וכתוצאה מהסכמים ביניהם נפרדו ואחד מהם (להלן כהן) רכש את חלקו של השני. כהן וחברתו לקחו הלוואה מאת איגוד ברייער והם עשו את ההסכם עם האיגוד בגין ההלוואה, אם כי המערערת התחייבה לרישום משכנתא לטובת איגוד ברייער לאחר שנכס נשוא ההסכמים ירשם על שם המערערת. התעוררה שאלה אם הריבית על אותה הלוואה שולמה ע"י כהן וחברתו, שהם בעלי המניות של המערערת, או ע"י המערערת וביהמ"ש המחוזי קבע, על יסוד הנסיבות ולשון ההסכם, כי את ההלוואה לקחו כהן וחברתו, ולפיכך אין המערערת יכולה לזקוף את הריבית על חשבון הכנסותיה. המשיב ביקש כי המערערת תחוייב בתשלום ריבית והצמדה על סכומי המס, שכן מדובר בשנות מס מ- 1966 ואילך, אך ביהמ"ש המחוזי כלל לא התייחס לכך. המערערת מערערת על אי ההכרה בהוצאה של הריבית, ואילו המשיב ערער על אי חיוב המערערת בתשלום ריבית, אך לא ערער על אי הצמדת סכום המס שחוייבה בו. ערעורה של המערערת נדחה וערעור המשיב נתקבל. מתוכן ההסכם ברור שכהן וחברתו הם מקבלי ההלואה, וגירסת המערערת מופרכת ע"י תוכן הסכם ההלוואה ועל ידי יתר עובדות המקרה נכון שהנוגעים בדבר יכלו לעשות עיסקה אחרת ולהגיע למטרה הרצוייה בדרך אחרת, אך כאשר ביהמ"ש דן בענין מס המובא לפניו, הוא דן עפ"י מה שהצדדים עשו, ולא עפ"י מה שיכלו לעשות ולא עשו. לפיכך יש לדחות את ערעור המערערת.
אשר לערעור הנגדי - סעיף 185 (2) לפקודת מס הכנסה, מורה שאם ביהמ"ש קובע בערעור שהנישום שילם פחות מדי, תשולם היתרה המגיעה ממנו בצרוף הצמדה וריבית "זולת אם קבע ביהמ"ש אחרת". השופט לא דן בשאלה זו ובערעור ביקש המשיב לחייב את המערערת בתשלום ריבית מירבית אם כי לא ביקש לחייבה בתשלום הצמדה וריבית. מצוות המחוקק היא שמגיעה ריבית מהנישום וזה הכלל, והיוצא מן הכלל הוא המקרה בו מצא ביהמ"ש הצדקה לסטות מן הכלל. ניתן גם לצפות מביהמ"ש שינמק, ואילו גם בקיצור, את מסקנתו שלא לחייב בריבית. היעדר כל נימוק, יחד עם היעדר כל הוראה שאין לשלם ריבית, לא ניתן לפרשם כהחלטה שלא לשלם ריבית. זאת ועוד, לפי נוסחו של הסעיף הנ"ל, תשלום הפרשי הצמדה וריבית חל אוטומטית אם לא קבע ביהמ"ש אחרת. לא נראית גם
כל סיבה המצדיקה סטייה מן הכלל של חובה לשלם ריבית, ועל ביהמ"ש היה לפסוק תשלום ריבית. אין זה מקרה שבו יכול היה להיות ספק סביר לגבי המצב המשפטי. המדובר במס שלפני 10 שנים ומעלה, ותשלום המס היום בסכום הנומינלי בלי תוספת ריבית יש בו משום לעג לרש. לפיכך יש לחייב את המערערת לשלם את סכומי המס שהיא חייבת בתוספת הצמדה וריבית.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור, עו"ד ג. עמיר למערערת, עו"ד ד. גורני למשיב. 16.10.79).

ע.א. 166/79 - הפועל ראשון לציון נגד ההתאחדות לכדורגל בישראל ואח'

*התערבות בימ"ש בפס"ד של בי"ד משמעתי של התאחדות לכדורגל (הערעור נדחה).

ביה"ד המשמעתי של המשיבה הרשיע את המערערת בעבירה עפ"י תקנון המשמעת של התאחדות הכדורגל, וזאת בעקבות נסיון של אחד מאוהדי המערערת לשחד קבוצה יריבה לקראת משחק בין שתי הקבוצות. ההרשעה היתה על יסוד אחריות שילוחית של המערערת, לפי התקנון, הקובע כי קבוצה תהיה אחראית לתוצאות כל מעשה בלתי ספורטיבי שנעשה ע"י אוהד של הקבוצה, אלא אם הוכיחה הקבוצה כי המעשה נעשה במתכוון כדי להכשיל את הקבוצה. לפי התקנון כל מעשה בלתי ספורטיבי שנעשה לטובת הקבוצה חזקה שנעשה ע"י אוהד אלא אם הוכח ההיפך. ביה"ד המשמעתי קבע שמניעיו של האיש שניסה לשחד היו להשיג יתרונות לקבוצה המערערת כדי לקבל לעצמו חלק מכספי השוחד, וכן היה רצונו לראות בהצלחת הקבוצה בהיותו אוהד של הקבוצה. כדי לקבוע שהלה היה אוהד הקבוצה, לא הזדקק ביה"ד המשמעתי לחזקה הנ"ל של התקנון. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערת לבטל את פסק הדין המשמעתי והערעור נדחה. טענת המערערת היתה כי הוראות התקנון נוגדות את הצדק הטבעי. אכן, ההוראות הנ"ל מחמירות מאד בקבען אחריות שילוחית שהיא למעשה אחריות מוחלטת. טענת המערערת היא כי בעבירה כגון שוחד, שכרוכה בה עבירה פלילית חמורה והיא עבירת שחיתות המכתימה את שמה הטוב של הקבוצה בעיני הציבור, יש לפסול. את התקנות שבתקנון כנוגדות את תקנת הציבור, על יסוד סעיף 30 לחוק החוזים, בהיות תקנון המשמעת בבחינת חוזה רב צדדי בין המשיבה ובין האגודות המסונפות אליה. ברם למרות שההוראות הן חמורות כאמור, אין די בכך כדי לפסלן. לא מדובר כאן בהליכים פליליים שההרשעה בהן מדביקה תו של קלון לנאשם שהורשע, והעיקר הוא שהתקנון מחייב את המערערת כחברה בארגון וולנטרי, שביחד עם החברות האחרות של הארגון קיבלה על עצמה את ההוראות המחמירות הללו, במגמה ברורה לשמור על טוהר מידות בענף ספורט זה. יש לסמוך על בתי הדין הפנימיים של המשיבה שלא יכבידו את עול הפסיקה יתר על המידה על הקבוצות הנאשמות. ואשר לבתי המשפט - הלכה פסוקה היא שעקרונית עליהם לתת יד חופשית, ככל האפשר, לבתי הדין הפנימיים, כדי שאלה יוכלו לעשות סדר בביתם ולעשותו ביעילות ובמהירות ללא התערבות יתירה מבחוץ.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ד. ישראלי למערער, עו"ד א. יפה למשיב. 22.10.79).

ע.א. 613/78 - אניס בנימין נגד פוירשטיין מאיר

*מועד סיום מלאכתו של ביהמ"ש בתביעה לפירוק שיתוף בנכסים. (הערעור נדחה).

המשיב הגיש לבימ"ש השלום תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין בינו לבין המערער. ביהמ"ש הטיל תחילה על מפרק להביא את הפירוק לידי סיום, ולאחר שהדבר לא עלה בידו הורה ביהמ"ש כי השיתוף יובא לידי סיומו בדרך של מכירה פומבית, ע"י מנהל ההוצאה לפועל או סגנו והוספו לכך הנחיות מסויימות. לאחר מתן ההחלטה ביקש המשיב מביהמ"ש, בדרך המרצה, להורות שבעת המכירה הפומבית ימכר הנכס כפנוי, למרות
שהמערער מקיים בו עסק, אך ביהמ"ש דחה את הבקשה, מן הטעם שעם מתן החלטתו למכור את הנכס גמר את מלאכתו. בעקבות החלטה זו ביקש המשיב בהמרצה חדשה להפסיק את התובענה כולה, לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, והשופט דחה גם בקשה זו מאותו טעם, שמלאכתו כבר נגמרה, ואין לו שליטה בענין. על החלטה זו ערער המשיב בביהמ"ש המחוזי וערעורו נתקבל. הערעור על כך נדחה. בהליכי פירוק שיתוף המקרקעין לפי חוק המקרקעין ממלא ביהמ"ש מתחילת התהליך ועד סופו מעין תפקיד מעורב של פוסק ושל מבצע פעולות בעלות אופי מנהלי שאין להפריד ביניהן. ביהמ"ש חייב למלא את תפקידיו עד לגמר פעולות המכירה והרישום. החלטת המכירה, היא עצמה, עדיין איננה סוף פסוק בהליכים התלויים בפני ביהמ"ש והוא טרם סיים מלאכתו בתובענה עם מתן החלטת המכירה. לפיכך התובענה ניתנת להפסקה לפי תקנה 154, גם אחרי שביהמ"ש כבר החליט על הדרך שבה יבוצע הפירוק.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. שבלסקי למערער, עו"ד ש. בן יעקב למשיב. 4.10.79).

ע.א. 785/77 - בומי בע"מ נגד נתיבי נפט בע"מ

*נטל הראיה בתביעה כספית. (הערעור נתקבל).

עובדי המערערת באו לבצע עבודות באבו רודס והמשיבה הסכימה להעניק שירותי אש"ל לעובדי המערערת במחנה של המשיבה וכן שירותי טיסה במטוסי החברה לתל אביב. בתביעה שהגישה המשיבה נגד המערערת טענה המשיבה כי סיפקה למערערת שירותים שונים וזו נשארה חייבת לה סכום של כ- 78 אלף ל"י. המערערת התגוננה וטענה שאינה חייבת, אלא כ- 8 אלפים ל"י, וסכום זה היא לא הסכימה לשלם מכיון שקיזזה אותו כנגד סכום יותר גדול שלטענתה מגיע לה מהמשיבה. בתקופה שעליה מדובר פורק מחנה אבו רודס וחלק גדול מהמסמכים של המשיבה לא נשמרו בידיה. החשבון הסופי שעליו התבססה התביעה לא היה עפ"י תעריף השירותים שהוסכם בהסכם אלא עפ"י תעריף גבוה בהרבה מכך, וטענת המשיבה היתה שהמערערת הסכימה לשינויים בתעריפים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלום סכום התביעה, באשר לתעריפים אמר כי ניתן לשער שהמערערת הסכימה מכללא לשינוי בתעריפים מתוך שקיבלה שירותים במחנה. אשר לעצם החיובים, קבע ביהמ"ש שאמנם נטל ההוכחה רובץ על המשיבה, אך המערערת חייבת לשלם שכן בשעת הגשת החשבונות לא התנגדה אלא יותר מאוחר טענה ששילמה גם לאגד עבור שירותים שאנשיה קיבלו, ואולם הנתבעת לא היתה צריכה לשלם לאגד כי אגד חייבה בהוצאות אלה את נתיבי נפט. הערעור נתקבל. חובת ההוכחה היתה מוטלת על המשיבה ולפי הראיות שהובאו לא הצליחה המשיבה להוכיח את תביעתה ומן הדין היה לדחותה, פרט לחיוב של 8 אלפים ל"י שלגביו הודתה המערערת. המשיבה לא הצליחה להוכיח כי נתנה למערערת את השירותים שהיא טענה להם. מן העובדה שהמערערת קיבלה את השירותים אין ללמוד הסכמה מכללא לשינוי בתעריפים שכן לא היתה ראיה שהמערערת ידעה על השינויים שחלו בתעריפים מזמן לזמן. מעצם קבלת השירותים לא ניתן ללמוד אלא שהמערערת הסכימה לשלם לפי התעריפים שנקבעו בתנאים שבהסכם. גם בענין התשלומים עבור שירותים שקיבלה המערערת מאגד לא יצאה המשיבה, ידי חובת ההוכחה. עפ"י ההסכם היתה המערערת חייבת לשלם למשיבה רק עבור שירותים שקיבלה ישירות מהמשיבה והמערערת הוכיחה שהיא שילמה סכומים ניכרים לאגד עבור שירותים שזו סיפקה לה. לא היה יסוד בראיות למסקנת השופט שהמערערת לא התנגדה לחשבונות שהגישה המשיבה.

(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד צ. וקסמן למערערת, עו"דלביא למשיבה. 22.10.79).

ע.א 609/78 -משה קן תור נגד אמנון גלבוע

*טענת שותפות והוכחתה. (הערעור נתקבל).

בין בעלי הדין היו קשרי שותפות בעסקים, היחסים הורעו וחלק מן העסקים נפסקו למעשה. השאלה שבמחלוקת הינה אם תחנת דלק שרכש המערער במשך הזמן, נרכשה עבור השותפות, או שנרכשה ע"י המערער בעבורו בלבד. המשיב הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי למתן חשבונות הנוגעים לתחנת הדלק ולשלם לו כספים עפ"י חשבונות אלה. לאחר מכן תיקן את כתב התביעה וביקש מעד נוסף של פס"ד הצהרתי על קיום שותפות בתחנת הדלק הנ"ל. ביהמ"ש התייחס תחילה לענין פסק הדין ההצהרתי ונתן החלטה שכותרתה היא "החלטה ופסק דין חלקי" ובה קבע כי קיימת שותפות בחלקים שווים בין בעלי הדין לגבי תחנת הדלק. המערער הגיש ערעור על אותה החלטה והערעור נתקבל לאחר שנדחתה טענה דיונית טרומית של המשיב כי צריך היה להגיש בקשה לרשות ערעור ולא ערעור. ביהמ"ש העליון קבע כי המשיב לא הצליח להוכיח שהוא היה שותף בתחנת הדלק ולפיכך שלא כדין ניתנה החלטה כי התחנה שייכת לשניים בשותפות.
אשר לטענה הדיונית ציין השופט אשר בפסק דינו, כי משנתבקש פסק דין הצהרתי כסעד מיוחד ונפרד, וביהמ"ש העניק סעד זה בפסק דין חלקי, הרי החלטתו היא סופית לענין זה ויש לראות את פסק הדין החלקי כפסק דין באחת התביעות שבתובענה שניתן לערער עליו בזכות. השופט המחוזי היה ער לכך שבתביעה המתוקנת נתבקשו ע"י המשיב שני סעדים, והכתיר את פסיקתו בלשון "החלטה ופסק דין חלקי". מדובר בפסק דין המסיים דיון בקשר עם אחד הסעדים שנתבקשו בתביעה, כשברור שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות לענין אותו סעד.
השופט בייסקי הוסיף בענין הטענה הדיונית. לדעתו השאלה אם מדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת, אינה נחתכת ע"י הכינוי שבכותרת ההחלטה. כאשר מסיים ביהמ"ש את הדיון באותו ענין הרי זה פס"ד הניתן לערעור ללא נטילת רשות, ואין זה חשוב עוד אם קבע ביהמ"ש בפסק הדין לחלוטין את זכויותיהם של הצדדים ביחס לעניינים השנויים במחלוקת. היום אין שואלים עוד מה נקבע בגוף ההחלטה, אלא אם נסתיים הדיון בענין התלוי ועומד בפני ביהמ"ש. החלטה המסיימת את הדיון היא פסק דין שעליו יכול בעל דין לערער, וכל החלטה שאינה מסיימת את הדיון מבחינה פורמלית, אין מערערים עליה אלא ברשות. אולם יכול שבתביעה אחת על ביהמ"ש להכריע בשתיים או ביותר עילות נפרדות, או בשני מיני סעד העומדים בנפרד בשל עילה אחת. אם סיים ביהמ"ש סופית את הדיון בעילה אחת או בענין הסעד האחד הרי זה פסק דין חלקי ואין בכך כלום שבענין העילה האחרת או הסעד הנוסף יהא עליו להמשיך לדון. המבחן יהא אם באותו ענין בו נפלה ההכרעה נסגר הדיון. לא כן באותם מקרים בהם מפוצל הדיון שלא לצורך עילה נפרדת או סעד העומד בפני עצמו, אלא שהפלוגתות שבאו להכרעה משמשות רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שינתן בתובענה, כגון הכרעה בשאלת האחריות וחבות בנזיקין, המהווה רק שלב לקראת ההכרעה מהו שיעור הפיצוי לו זכאי התובע. בענין דנא, הסעד של פסק דין הצהרתי חורג הרחק מהמטרה המצומצמת של השאלה אם זכאי המשיב לקבל חשבונות של השותפות, ויש לו משמעות נפרדת ונרחבת יותר. הצהרה כזו יש בה כדי לקבוע לא רק בענין היחסים בין השותפים לבין עצמם אלא גם ביחסים בין השותפות לבין אלה הבאים איתה במגע.
השופטת בן פורת העירה כי כרגיל תובענה להגשת חשבונות, אף שמתבררת בשני שלבים, היא מקשה אחת. אם בשלב הראשון קובע ביהמ"ש שהתובע אינו זכאי לעריכת חשבונות הרי זה כמובן סוף פסוק, היינו פסק דין סופי. לעומת זאת אם בשלב הראשון נקבע שהתובע זכאי לעריכת חשבונות, ולו גם משום קיומה בעבר של שותפות שבינתיים נתפרקה, רואים זאת כהחלטה אחרת שניתן לתקוף אותה בתום הדיון כולו. אולם, בעניננו
מדובר בשותפות נמשכת ובכך השוני. להחלטה המצהירה על המשך קיומה של שותפות יש ערך עצמי ונפרד. לקבלת החלטה על המשך קיומה של השותפות צריך שתהיה עתירה מיוחדת. מצד שני, אילו מדובר היה בשותפות שנתפרקה, לא די היה בעתירה נפרדת כזאת כדי להפוך את ההחלטה בתום השלב הראשון לפסק דין חלקי. מכאן שטוב עשה השופט כשציין במפורש שהוא נותן פסק דין חלקי, שהרי מירוץ הזמן להגשת ערעור בכגון דא מתחיל מיד ואין לחכות עד תום הדיון.

(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד א. גולדנברג למערער, עו"ד א. פלדמן למשיב. 25.10.79).

על"ע 10+11/78 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד פנחס מאירוב

*עבירה משמעתית עקב סחבת בטיפול בהעברה (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המערער הורשע בעבירה משמעתית בגין הפרת חובה לפעול לטובת לקוחו בנאמנות ובמסירות והושת עליו עונש נזיפה וכן חוייב לשלם ללשכה הוצאות בסכום של 3 אלפים ל"י. כן הורה בית הדין לפרסם את פסק הדין עם שמו של המערער. הלשכה מערערת על קולת העונש והמשיב על הרשעתו ועל חומרת העונש ושני הערעורים נדחו. המערער פעל בשמם וכבא כוחם של בעלים במקרקעין מסויימים, ערך הסכם בין הבעלים לבין אחד שלפיו הועברו כל הזכויות בדירה לאותו אחד, ולאחר מכן ערך הסכם נוסף בין הקונה הקודם לבין הקונים החדשים והם המתלוננים. המשיב קיבל מהקונים שכר טירחה בסכום של 750 ל"י עבור עריכת החוזה והעברת הדירה על שמם בלשכת רישום המקרקעין, וחלפו כ-3 שנים וההעברה לא בוצעה. נדחתה טענת המערער כי בהסכם שערך בין המוכר לבין הקונים מדובר על העברת זכות ולא על העברת הדירה ועל כן יצא ידי חובתו בעריכת ההסכם ובסידור הענינים במס שבח. ההבחנה בין העברת זכות לבין העברת דירה אין לה עמידה בעניננו, שהרי העברת דירה אף היא העברת זכות היא. ועל כל פנים גם אם התכוון המערער להבחנה זו, הרי הקונים שהם זוג קשיש ודאי לא העלו על דעתם משמעותה של הבחנה זו, וביקשו לרכוש דירה ולהעבירה על שמם בספרי המקרקעין. אף טענת המערער בדבר חוסר קביעת מועד בהסכם לביצוע ההעברה לאו טענה היא, שכן חובתו של עו"ד לטפל בעניני לקוחו בנאמנות ובמסירות מקפלת בתוכה את החובה לעשות בעניני לקוחו בכל המהירות הראויה והסבירה. אשר לעונש - בנסיבות הענין אין להתערב בו לא לקולה ולא לחומרה.

(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט אלון. עו"ד אליגון למערער, המשיב לעצמו. 8.11.79).

בג"צ 810/79 - דוד לוי נגד שר המשטרה ואח'

*בקשה לביטול דו"ח תנועה בנימוק שבגין עבירה כזו שנעברה ע"י שופט לא הוגש דו"ח.

(העתירה נדחתה).

העותר נהג במכונית ונרשם לו דו"ח באשר עבר ברמזור באור צהוב בניגוד לתקנות התעבורה. הוא כפר בעובדות ומשפטו טרם הוברר. בינתיים פורסם בעתון כי מקרה דומה אירע לאחד משופטי השלום, אלא שנגדו לא נרשם דו"ח וגם כתב אישום לא הוגש. לפיכך ביקש העותר צו נגד המשיבים כי יבוטל כתב האישום שהוגש נגדו מחמת הפלייה, ולחילופין שיוגש כתב אישום נגד שופט השלום. העתירה נדחתה, באשר אין היא מגלה על פניה עילה להתערבות בג"צ. משהוגש נגד העותר כתב אישום על עבירת תנועה, יהיה על ביהמ"ש לברר את השאלה אם אכן אשם העותר בעבירה המיוחסת לו. אין העותר טוען שעצם הגשת הדו"ח או כתב האישום נגדו נוגדים את החוק, עתירתו מבוססת כל כולה על טענה של שוויון כלפי כל הנהגים, משמע שצריך להגיש דו"ח וכתב אישום גם נגד שופט השלום, אם אכן נעברה העבירה. אם נמנעה המשטרה מלהגיש כתב אישום נגד השופט, פתוחה בפני העותר הדרך הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי, להגיש תלונה למשטרה על ביצוע העבירה, ולאחר מכן לפנות ליועץ המשפטי לממשלה.