ע.פ. 460/79 - מנשה וכרמלה חבושה נגד מדינת ישראל
*קבלת דבר בנסיבות מחמירות.
* קבלת דבר בתחבולה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 1094/76 - הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות)
המערער הראשון הורשע בשלוש עבירות של נסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בעבירה של תחבולה לפי סעיף 3 לחוק תיקון דיני עונשין (עבירות מרמה) וכן בעבירות של העלבת עובד ציבור ואיומים על שוטר. המערערת השניה, שהיא אשתו, הורשעה בעבירת נסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות. המערער נדון בגין עבירות המרמה למאסר של שנה אחת בפועל ושנתיים על תנאי ולקנס בסך 200 אלף ל"י והמערערת נדונה למאסר על תנאי בלבד. ביוני 1971 נתקבל המערער לעבודה במשרד השיכון בתפקיד של ראש יחידה לזוגות צעירים מחוז המרכז ועבד בתפקידו זה במשך שנה. בתקופה זו גיבשו השלטונות תוכניות שונות להקלת מצוקת הדיור של זוגות צעירים. כשהחל לעבוד במשרד השיכון היה גר יחד עם אחיו ואחיותיו בדירת הוריו ברחוב יהודה הלוי 28 בחולון.בינואר 1972 נשא המערער את המערערת לאשה, פנה למשרד בבקשת סיוע לדיור וקיבל דירה בחברת שיכון ופיתוח, עפ"י המלצת משרד השיכון, וניתנה לו הלוואה בתנאים נוחים בסכום שכיסה את רובו המכריע של המחיר. לדירה זו בחולון נכנסו המערערים לגור ביולי 1972. עוד לפני הנישואין, בנובמבר 1971, פנה המערער למפעל שיכון לזוגות צעירים בבקשה להלוואה לרכישת דירה במסגרת מפעל לזוגות צעירים וכן חתם על בקשה בשיכון עובדים לרכישת דירה במסגרת זוגות צעירים בפתח תקוה. בעקבות פניות אלה נחתם הסכם בין המערערים לבין שיכון עובדים בדבר העמדת דירה בפתח תקוה לרשות המערערים ובהסכם נאמר שהמכירה היא במסגרת מפעל לבנית דירות לזוגות צעירים. בהסכם ובטפסים שנחתמו אין כל תנאי ולא כל הצהרה שהקונים הם מחוסרי דיור או שאין בבעלותם דירה אחרת. לפי תנאי ההסכם חלק מהמחיר, בסך 18 אלף ל"י, צריך היה להשתלם ע"י משכנתא, ועפ"י בקשת המערער הוגדל סכום ההלוואה ל- 24 אלף ל"י ללא הצמדה. רכישת הדירה משיכון עובדים שימשה יסוד לאישום של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. המרמה שיוחסה למערערים היתה בכך שהעלימו משיכון עובדים את העובדה שהועמדה לרשותם דירה ע"י משרד השיכון והם רכשו אותה, מכיון שהמערערים לא הצהירו שאין ברשותם דירה אחרת החליט ביהמ"ש המחוזי שלא להרשיעם בעבירה של קבלת דבר במרמה, אלא בעבירה קלה יותר של תחבולה, לפי סעיף 3 של החוק שלפיו המקבל דבר בתחבולה או בניצול מכוון של טעות הזולת ללא מרמה, עובר עבירה. את מסקנת ההרשעה נימק ביהמ"ש המחוזי בכך כי המערער שעבד במשרד השיכון ידע שאין אדם רשאי ליהנות משתי תוכניות שיכון שונות המיועדות לזוגות צעירים וכי שכחו לדרוש מהמשתכנים הצהרה מפורשת שאין להם דירה אחרת. מעבירה זו זוכה המערער ברוב דעות השופטים י. כהן וגב' בן פורת כנגד דעתו החולקת של השופט שמגר. אישום אחר קשור בנסיונו של המערער לרכוש דירה מחברת רובינשטיין בראשית שנת 1975, ואז ניסה לקבל הלוואה מבנק טפחות לרכישת הדירה בהיותו אחד החוסכים במפעל חסכון לבניה של משרד השיכון. עפ"י ההסכם רשאי היה לקבל הלוואה שלא תעלה על 40 אחוז ממחיר הדירה ולפי הפירוש שניתן אז להסכמי הלוואה, לפני שהדבר שונה ע"י ביהמ"ש העליון, סבר הבנק כי אין עליו לתת הלוואה בגובה 40 אחוז ממחיר הדירה וקבע הלוואה של 30 אלף ל"י. המערער שרצה להגדיל את ההלוואה נתן פרטים כוזבים כאילו הוא גר יחד עם הוריו ושאין לו דירה אחרת, אך לבסוף לא קנה את הדירה ולא קיבל את ההלוואה ולכן הורשע בנסיון לקבל דבר במרמה. עוד עבירה של נסיון לקבל דבר במרמה שבה הורשעו שני המערערים מתייחסת לנסיון להשיג הלוואה לדיור במסגרת תוכנית 3 פלוס. התביעה האשימה את המערערים כי הודיעו בבקשתם שהם גרים אצל הורי המערער וכי הם 11 נפשות בדירה אחת. במקרה דנן נעלם התיק ובה בקשת המערערים, אך בפרוטוקול ישיבת הועדה מופיעים כל הפרטים האמורים וביהמ"ש המחוזי קבע כי פרטים אלה יכלו להיות מועתקים לפרוטוקול רק מתוך הטופס שהגישו המערערים ומכאן שהמערערים רשמו פרטים כוזבים בבקשה. כן הורשע המערער שסייע לאחיו בטענות כוזבות כלפי משרד השיכון להשיג הטבות שלא הגיעו לו, וזאת כשהמערער עבד במשרד השיכון. על ההרשעות ועל חומרת העונש נסב הערעור.
השופט י. כהן: א. (רוב דעות): סעיף 3 של חוק המרמה, הנוגע לקבלת דבר בתחבולה, אין בו יסוד של מרמה, ולכן היעדר מרמה אינו יכול לשמש למערער הגנה מפני הרשעה לפי סעיף זה. ברם, השאלה היא אם מעשיו של המערער בקשר עם רכישת הדירה בשכון עובדים היו ניצול מכוון של טעות הזולת. היו עדויות שלשכון עובדים לא היו קריטריונים באשר לזכאות קבלת דירה באותה עת, וכן החוזה עם המערערת לא בוטל ע"י שיכון עובדים אחרי שנתגלה לה שהוא בעל דירה. פירוש רחב של הביטוי "ניצול מכוון של טעות הזולת" עלול להביא לתוצאות שהמחוקק בודאי לא התכוון להן. אין לפרש את הוראות סעיף 3 בדרך רחבה, ואין להחיל את ההוראה העונשית של סעיף זה כאשר על כוונת הזולת ניתן ללמוד רק בעקיפין, מתוך מדיניות כללית או מגמה כללית של האדם שכלפיו נעשה המעשה. אכן המערער היה מעורה בעניני שיכון וידע שכל הפעולות של מוסדות השיכון מכוונות לעזור לזוגות צעירים שאין להם דירה. אך בכל חומר הראיות אין כל מסמך או החלטה מפורשת האומרת שזוג צעיר בעל דירה לא יהיה רשאי לרכוש דירה מחברת שיכון עובדים במסגרת תוכנית זוגות צעירים. בנסיבות אלה גם אם ניתן לבוא בתרעומת כלפי המערער שניצל את הפירצה שבמחדל הנ"ל, אין להגיד שמעשהו מהווה עבירה על סעיף 3.
ב. באשר לנסיון להגדיל את סכום ההלוואה ממפעל חסכון לבנין של משרד השיכון, טען המערער כי לפי הפירוש של חוזה החסכון, שניתן ע"י ביהמ"ש העליון, ממילא הוא זכאי להלוואה של 40 אחוז מערך הדירה שמחירה 250 אלף ל"י, ועל כן הגיע לו סכום של 100 אלף ל"י הלוואה, ואין להרשיעו בעבירה בקשר לענין ההלוואה. אין טענה זו יכולה לעזור למערער, שניסה להשיג הגדלת ההלוואה ע"י טענות כוזבות. המערער ניסה להשיג את הגדלת ההלוואה לא תוך הסתמכות על זכות חוקית, אלא בטענה כוזבת ובכך עבר את העבירה של נסיון להשיג דבר במרמה.
ג. אשר להלוואה במסגרת תוכנית 3 פלוס - למרות שטופס הבקשה שנחתם ע"י המערערים לא נמצא, יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שהפרטים שצויינו בתוך הפרוטוקול של הועדה שדנה בענין נבעו מתוך הטופס שנחתם ע"י המערערים, שכן לא היה כל סיכוי כי בקשת המערערים תאושר, אלא אם המבקש עמד בתנאים הנדרשים, ומכיון שהפרטים בפרוטוקול הועדה בדבר מספר נפשות והכתובת של המערער נכתבו לפי טופס בקשתו, רשאי היה ביהמ"ש למצוא את המערערים אשמים בסעיף זה.
ד. הקנס של 200 אלף ל"י מבוסס על ההרשעה היחידה שבה קיבל המערער טובת הנאה ע"י עבירה, היינו ע"י תחבולה, ובפני ביהמ"ש הובא חשבון הפרשי ההצמדה שהמדינה הפסידה כתוצאה מהעבירה, כשלפי החוק ניתן להטיל על הנאשם קנס פי שלושה מהנזק שגרם וטובת ההנאה שקיבל. מכיון שהמערער זוכה מעבירה זו, אין הקנס של 200 אלף ל"י יכול לעמוד. הקנס המירבי שניתן להטיל על המערער בגין העבירות שבהן קויימה ההרשעה הינו 7,500 ל"י. באשר למאסר בפועל - בעקבות זיכויו של המערער מעבירת התחבולה, אשר ביהמ"ש המחוזי ראה בה סיבה להחמרה בדין, שכן על יסוד התחבולה השיג המערער נכס בעל ערך רב, הרי אחרי שזוכה מעבירה זו מן הראוי להפחית את תקופת המאסר בפועל ולהעמידה על 6 חודשים בלבד.
השופט שמגר (דעת מיעוט): אין לבטל את הרשעת המערער בעבירה של קבלת דבר בתחבולה, אין המרמה בין יסודותיה של עבירה זו, כך שעבירת התחבולה אינה צריכה להיות כרוכה בהעלאת טענה עובדתית לא אמיתית. די בכך כי המערער ביקש לקבל דירה במסגרת תכנית זוגות
צעירים, מתוך הסתמכות על טעות אשר לקיומה צריך היה להיות מודע עקב תפקידו בעבר כראש היחידה לזוגות צעירים. אין לקבל את טענתו שהאמין בתום לב כי מי שביקש זאת רשאי היה וזכאי היה לרכוש מספר בלתי מוגבל של דירות לזוגות צעירים. טענה זו הנשמעת ממי ששימש כראש יחידה במשרד השיכון היא דוגמא בולטת של ניצול מכוון לרעה של טעות מנהלית, שלא הביאה בחשבון שצריך לדרוש הצהרה מפורשת על המובן מאליו, היינו שהמבקש טרם קיבל דירה אחרת במסגרת מפעל לזוגות צעירים. יתכן שטענה כגון זו היתה יכולה לעמוד לאזרח מן השורה, אך לא למי ששימש בתפקיד שבו למד יום יום על הקשיים בהספקת דירות לזוגות צעירים, חוסר תום לב והניצול המכוון של הטעות גם עולים באופן ברור ממכלול העבירות האחרות אשר לפיהן ניסה המערער לפתח מערכת שלמה של פעולות כדי לקבל כפל ושילוש הזכויות שבהן זוכה האדם הרגיל.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת.
המערערים לעצמם, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 25.10.79).
ע.פ. 421/78 - ד"ר ישראל בן בסט נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת מסמכים ומכתבים שנתגלו בחזקת המערער.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 303/77 - הערעור נדחה).
המערער הוא מרצה בכיר במחלקה לכימיה אורגנית באוניברסיטת ירושלים. בחודש אפריל 1977 הבחינו עובדי המחלקה לכימיה אורגנית בהיעלמם המסיבית של דברי דאר יוצא ונכנס ושל מסמכים אחרים במחלקה, החשד נפל על המערער ובאחד הימים ערכו אנשי האוניברסיטה חיפוש בחדר עבודתו של המערער, ובארון נעול בתדר עבודתו נמצאו כ- 120 מסמכים ודברי דאר שאין להם שייכות למערער וכן כמות של מטבע זר. אלוהוחזרו לארון ומנהל המחלקה הגיש תלונה למשטרה. המערער נדרש ע"י אנשי משטרה להילוות אליהם לחיפוש בחדרו, ומשסירב כל עוד אין צו חיפוש, הוא נעצר ולמחרת נערך חיפוש בחדר העבודה עפ"י צו מביהמ"ש ונתפשו המסמכים והמטבע כאמור. המערער סירב למסור כל הודעה במשטרה באומרו כי יגיד דברו לביהמ"ש. הוא הואשם כי בתאריכים בלתי ידועים שבין שנת 1974 ל- 1977 גנב 118 מסמכים שונים, כולל תעודות, עבודות מחקר ומכתבים, מחבריו לעבודה, וכי ביוני 1977 החזיק בחדר עבודתו באוניברסיטה מטבע זר בניגוד לחוק. בעבירת מטבע זר הודה המערער, והדיון נסב על העבירה המתייחסת לגניבת המסמכים. לבסוף הורשע המערער גם בעבירת הגניבה ובגינה הוטל עליו קנס של 4 אלפים ל"י. ביהמ"ש השתית את ההרשעה של גניבת המסמכים על העובדה שאלה נמצאו בארון ובחדר שבחזקתו מבלי שיהא בידו הסבר על מקורם והימצאם שם, וכן התבסס השופט על ההלכה בדבר החזקה התכופה. על כך הערעור.
א. המערער מתרעם על החיפוש "הפרטיזני" שערכו אנשי האוניברסיטה בחדרו, ולטענתו יש בו כדי להפחית ממשקל הראיה שהושגה, היינו אותם מסמכים שנמצאו. אין צורך להרחיב את הדיבור על ערכה של ראיה, אף אם הושגה שלא בדרך הקבועה בחוק, שהרי הראיה לא הושגה בעת שאנשי האוניברסיטה חיטטו בארונו של המערער, ללא צו של ביהמ"ש, שכן אז הוחזרו המסמכים למקומם. תפישת המסמכים המשמשת ראיה נעשתה רק יומיים לאחר מכן בחיפוש שנעשה כדין ועפ"י צו שהוצא כחוק.
ב. אין לקבל את גירסת המערער שהמסמכים לא נמצאו בחזקתו וכי רק מה שנמצא על גופו של אדם הוא שנחשב מצוי בחזקתו, אדם שולט, מבחינת החזקה, לא רק על מה שמצוי על גופו או בבגדיו, אלא על כל דבר שבתחומי חצרים בהם הוא מחזיק או עליהם הוא שולט, וגם בכך אין עדיין תחום החזקה מסתיים ויתכנו מקרים שבהם די שבכוחו או בזכותו לצוות על חפץ המצוי בחצרים של אחר. אין פגם במסקנה כי חדר עבודתו של המערער במחלקה היה בחזקתו ועל אחת כמה וכמה הארון הנעול שבתוך
החדר שבו החזיק המערער כל מה שלא נועד לעיני אחרים העשויים להזדמן לחדר, והמטבע הזר שהוחזק שם יוכיח, ולמטבע זה לא התכחש המערער. על כן, משלא נתן המערער כל הסבר ביחס להימצאות המסמכים במקום שהוא חשבו כבטוח למדי להחזקת מטבע זר השייך לו, הרי המסקנה היא שגם המסמכים היו בחזקתו.
ג. ביהמ"ש המחוזי התבסס גם על הלכת החזקה התכופה. טוען הסניגור כי תאריכי המסמכים מלמדים שאין מדובר בחזקה תכופה, שהרי יש מסמכים הנושאים תאריך של שנתיים ושלוש לפני התפישה, ואילו ההלכה מצומצמת דוקא לזמן סמוך לגניבה. לטענה זו ניתן להשיב שבין המסמכים הרבים מצויים לא מעטים שהם מהתקופה הסמוכה למועד החיפוש ואלה די בהם כדי הרשעה בגניבה. ואולם, לענין אורך התקופה כבר נפסק כי יש להתאים כל מקרה לנסיבותיו, בהתחשב בטיב החפץ הגנוב ובאורך התקופה שחלפה מביצוע העבירה ועד למציאת החפץ. משך הזמן שניתן לראותו כתכוף דיו כדי לקיים את הלכת החזקה התכופה, אינו גורם קבוע ונוקשה. בעניננו, בחלק גדול של המקרים, קשה היה להבחין בגניבה סמוך למעשה. מי ששלח מכתב אינו יודע אם הממוען קיבלו ומדוע הלה לא השיב, ומי שנשלח אליו מכתב במחלקה אינו יודע אם מכתב כזה נשלח ואם הוא צריך לצפות למכתב כזה. בנסיבות כאלה גורם הזמן הארוך בין הגניבה לבין הגילוי אינו מוציא את הענין מתחום החזקה התכופה ועצם הימצאות כמות גדולה כזו של מסמכים שמבחינת המועדים קיימת בהם רציפות, בחזקתו של מי שלא זכאי להחזיקם, מצמצם ומפחית את חשיבות ההבחנה בין התאריכים המרוחקים יותר של חלק המסמכים לבין אלה שתאריכם תכוף וקרוב.
ד. אשר ליסוד הגניבה, כמוגדר בחוק הפלילי, נטען כי לא נתקיים היסוד שהמסמכים שבהם מדובר הם בבחינת דבר שאפשר לגנבו, והתשובה לכך היא שלפחות חלק מהמסמכים אשר נתפס בחיפוש יש להם ערך כלכלי שניתן לאומדן בכסף, וחלק זה ודאי שהינו דבר שאפשר לגונבו. ברם, משבאים לבחון ערכו של דבר מבחינת היותו "דבר שאפשר לגונבו", אין הכוונה דוקא להיות הדבר עובר לסוחר בשוק הכלכלי, או היות הדבר בעל ערך של ממש. די כי הדבר הוא בעל ערך כלשהו לאדם מסויים או לאנשים מסויימים ובמבחן זה עומדים מרבית המסמכים שבהם מדובר.
ה. המערער טוען כי לא נתקיים יסוד אחר של הגדרת הגניבה, היינו כי לא הוכח שבעת הלקיחה התכוון לשלול את המסמכים מאת הבעלים לתמיד והוא מצביע על צבירת כמות כה גדולה של מסמכים ושמירה עליהם בלי להשמידם. ברם, עובדה זו אינה מלמדתעל היעדר כוונה לשלול אותם לתמיד מבעליהם. דוקא העובדה שבמשך כל התקופה מנע המערער מן הזכאים לקבל את המכתבים המיועדים להם,היא המלמדת על הכוונה לשלולאותם מן הבעלים לתמיד. לענין השלילה לתמיד אין נפקא מינה אם הושמד החפץ או נשאר במשמורת בידו של מי שנטל אותו. המבחן הוא אם בעת הנטילה היתה הכוונה לשוללו לתמיד מהבעלים, ולא חשוב כיצד נוהג בו הגונב לאחר מכן, אם שומרו כדי ליהנות מהחפץ, או מוכרו או משמידו או שאינו עושה בו כל שימוש. יש עוד לציין כי בחלק מהמסמכים יש חשיבות לענין הזמן, היינו כי יגיעו המסמכים לתעודתם סמוךלזמן שגורם. מבחינה זו, עיכוב מסמך לפרק זמן מסוים כבר מבטל את כל ערכו, ואם יוחזר כעבור זמן ניטל ממנו הערך. במצב כזה הכוונה להחזיר את המסמך לאחר שאבד ערכו אין בו כדי לשנות את המסקנה בדבר הכוונה לשלול לתמיד את המסמך כשערכו עדיין עימו.
ו. אין לראות כנסיבה התומכת במסקנה המרשיעה את העובדה שהמערער סירב להשתתף בחיפוש, וזאת למרות שעקב הסירוב נעצר. לעומת זאת יכול היה השופט לתת משקל
לעובדה שהמערער בחר בזכות השתיקה בעת שנחקר ע"י המשטרה. ביהמ"ש לא חרג מעבר למשמעות שההלכה מייחסת לשתיקתו של הנאשם, כאשר גם בביהמ"ש אינו נותן הסבר לכך. השתיקה יש בה כדי לחזק ראיות מרשיעות, אם כי אין לראות בה חלק מהראיות.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 23.10.79).
בג"צ 314+585/79 - ג'ורג' קוזי נגד ראש עירית פתח תקוה
*פניה לבג"צ בידים לא נקיות לקבלת רשיון עסק (התנגדות לצו על תנאי - הצוים בוטלו).
שתי העתירות ענינן הליכי רישוי עסקים בפתח תקוה. העותר הוא בעל אטליז בפתח תקוה ועתירתו האחת נוגעת לאי נקיטת צעדים לסילוקו של דוכן של המשיב מספר 4 על המדרכה שליד החנות האמורה. לבעל הדוכן, שהוא נכה צה"ל, אין רשיון עסק כדין ונציג העיריה טען שענין הרישוי של בעל הדוכן יבוא על פתרונו בימים הקרובים. מאידך, לא מיצה העותר את הדרכים הקבועות לצורך נושא כגון זה בחוק סדר הדין הפלילי. כן התברר כי העותר גבה מבעל הדוכן במשך תקופה ארוכה תשלום, ואף חלק מהכנסתו, תמורת הסכמתו להצבת הדוכן. העתירה השניה ענינה אי מתן רשיון לעסקו של העותר אשר מאז 1973 הוא עוסק בחנותו ללא רשיון. כבר ננקטו נגדו לא פעם צעדים משפטיים וניתן צו סגירה נגדו אך הוא המשיך בנהול עסקו ללא רשיון. רק לאחרונה הגיש בקשה לקבלת רשיון והיו עיכובים ביורוקרטיים שונים, אשר בגינם טרם קיבל העותר תשובה ענינית לבקשת הרשיון. העתירות נדחו. השאלה המכריעה היא אם העותר בא לבג"צ כאשר הוא נקי כפיים או שמא דבקים בהתנהגותו רבב ופגמים אשר בעטיין אין הוא ראוי שבג"צ יושיט לו סעד. ואכן, אין העותר ראוי כי יושט לו הסעד המבוקש. הוא ניהל את עסקו מאז שנת 1973 בלי רשיון, הוא גילה בהתנהגותו שאינו מכבד את החוק ,בנושא אשר עליו סבה עתירתו, והפר הוראותיו של חוק רישוי עסקים בריש גלי במשך שנים רבות, באופן שהיה צורך להגיש נגדו משפטים לרוב ולהוציא צווי סגירה. אין הוא יכול לצפות לכך שבג"צ יטה אוזן קשבת לבקשתו בענין הרישוי. יצויין גם שהעותר לא גילה לבג"צ את ענין התשלומים שבעל הדוכן שילם לו במשך הזמן.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר: עו"ד מ. כהן לעותר, עוה"ד א. בר, מ. נאור וי. מרחבי למשיבים. 15.11.79).
בג"צ 398/79 - מועין ענאללה נגד ראש עירית נצרת ואח'
*בקשה לייחוד תחנת מוניות למוניות מסוימות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר ביקש צו שיורה למשיבים לייחד לעותר, ע"י הצבת תמרור מתאים, מקום חניה ל-8 מוניות מסויימות ברחוב 705 בנצרת, כתחנה שהוא מפעיל למוניות, כשהמוניות אינן שלו. העתירה נדחתה. תקופה ממושכת היתה ברחוב 703 בנצרת תחנת מוניות. בפברואר 1973 החליטה ועדת התנועה העירונית להמליץ כי החניה באותה תחנה תוגבל ל-8 מוניות מסויימות בלבד ושתופעל בהשגחת משרד מוניות של העותר. ועדת התנועה העירונית היא גוף ממליץ בפני רשות התמרור, ורשות התמרור לא אישרה מעולם את המלצת ועדת התנועה. היו סכסוכים בין בעלי מוניות לבין העותר שביקש לשלוט על מקום החנייה והענין אף הגיע לביהמ"ש המחוזי ללא קשר.
לסכסוכי הנהגים הנ"ל החליטה ועדת התנועה העירונית בשנת 1978 לבטל כליל את תחנת החנייה ברחוב 703, ולקבוע תחנה ל-8 מוניות ברחוב 705 הסמוך. הסיבות לכך הן כי רחוב 703 הינו סימטה צרה שקיום תחנת מוניות בה מקשה על התנועה. העותר אינו חולק על כך כי השיקולים להעברת התחנה היו תעבורתיים גרידא, אך הוא טוען כי יש להעניק לו את הזכות הבלעדית לחניית 8 מוניות מסויימות החונות כעת בתחנה שהוא מפעיל ברחוב הסמוך. את בקשת העותר יש לדחות מכמה נימוקים. ראשית, ככל שמסתמך העותר על החלטת ועדת התנועה העירונית משנת 1973 כי החניה תיוחד למוניות שלו - הרי המלצה זו לא נתקבלה ע"י רשות התמרור המרכזית. ברם, אפילו ניתן בזמנו אישור כדין לצמצום החנייה למוניות מסויימות, אין מאומה אשר ימנע בעד רשות התמרור לשנות התמרורים ומקומות החנייה כפי שנדרש הדבר לצורכי התעבורה. הצבת תמרורים ע"י הרשות מודרכת ע"י שיקולים תעבורתיים גרידא, ואין בה כדי להקנות לפרט זכות מוקנית. עוד פחות מזה תישמע הטענה כי כאשר מחליטה הרשות, תוך שיקולים כשרים, לעשות שינויים בסדרי החנייה יהיו שינויים אלה מותנים בהבטחת זכות שהפרט טוען כי רכש עפ"י ההסדר הקודם. ענייני תמרורים אינם דבר סטטי והם משתנים ככל שנדרש הדבר להבטחת המטרות שחוקי התעבורה נועדו להסדירם. מה שתאם אתמול את הדרישות מבחינת סדרי התנועה עשוי לא להתאים את הנסיבות דהיום ועוד פחות עשוי להיות הולם את הצרכים של מחר. בעניננו, אין למצוא כל פגם או פסול בשיקול דעת הרשויות. אשר לטענת העותר כי הרשות העירונית לא קיימה הבטחה שניתנה לו ע"י סגן ראש העיר בעניין ייחוד מקום החניה למוניות המסויימות שהוא מבקש - אכן הבטחה שניתנה ע"י בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי, והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה כאשר בכחו של המבטיח למלא אחריה. ואולם, בענין דנן לא רק שסגן ראש העיריה לא היה מוסמך לכתוב למשיב את המכתב שעליו הוא מסתמך, אלא שהדבר חורג במפגיע מהסידור שרשות התמרור המוסמכת קבעה. אין לייחס ערך משפטי להבטחה שמימושה אינו בידו של המבטיח. נוסף לכך - המוניות שאת מלחמתן לוחם העותר אינן בבעלותו, ולא הוא מפעיל אותן, ואין הוא יכול לבוא בעתירה בשמן. אם בעלי המוניות חפצים בזכות חניה באותו רחוב עליהם לפנות לבג"צ.
(בפני השופטים: ויתקון, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ח. גלזר לעותר, עו"ד מ. עמאר לעירית נצרת, עו"ד מ. שקד למפקח על התעבורה. 29.11.79).
ב.ש. 240/79 - יהודית ניר ואח' נגד שמחה ניר
*העברת דיון (הבקשה נתקבלה).
המשיב הגיש תובענה בביהמ"ש בירושלים נגד המבקשים ואלה ביקשו להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. ביום הדיון הופיע ב"כ המשיב ובידו תצהיר נגדי שהוא מבקש להגישו. התצהיר משתרע על פני שלושה וחצי עמודים בדפוס צפוף והמבקשים התנגדו להגשת התצהיר. המבקשים קיבלו את התצהיר באותו יום וטענו שאין ביכולתם להגיב במקום על כל מה שנאמר במסמך זה. מ"מ הנשיא לנדוי החליט לדחות את הבקשה להגשת התצהיר, ומאידך קיבל את הבקשה להעברת הדיון לבאר שבע. באשר לתצהיר הסתמך המשיב על הנאמר בספרו של ד"ר זוסמן כי אין אפשרות שלא לקבל תצהיר בישיבה של ביהמ"ש כשהצד מופיע והתצהיר בידו אלא שהדבר יכול לגרום לדחיית הדיון למועד אחר. מ'"מ הנשיא העיר שאכן הוא מהסס לחלוק על הדעה הנ"ל, אבל בענין דנא גם הצדק וגם יעילות הדיון מחייבים שלא לדחות את הישיבה למועד אחר, כאשר הנסיבות אינן מצדיקות זאת. כאשר מנסח הצד תצהיר באורך כזה, הוא חייב לתת ליריבו שהות מספקת לעיין בו ולא להפתיעו ברגע האחרון, ואם לא עשה כן לא יקובל התצהיר, שאם לא כן יפתח פתח לתכססנות ולסחבת.
אשר להעברת הדיון - שניים מהמבקשים הם תושבי באר שבע ומקום עבודתם הוא שם, הדיון נוגע לפלוגתות שבהן כבר דן ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בהליכים קודמים וגם מבחינה זו יהיה יותר נוח שתיקי ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע שיהיו דרושים לבירור התביעה לא יועברו למקום אחר. לטענה שהמבקש השני הוא זקן וחולני והוא תושב ירושלים - די בכך שגם הוא הצטרף כמבקש להעברת הדיון.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד גב' דברת למבקשים, עו"ד מ. דרורי למשיב. 13.11.79).
ב.ש. 307/79 - מדינת ישראל נגד דוד תורג'מן
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
נגד המשיב הוגש כתב אישום בו מיחסים לו שתי עבירות, האחת ביצוע מעשה סדום בקטין, והשניה מעשה מגונה בקטין. המשיב הצהיר כי אין בכוונתו לכפור בעבירה השניה המיוחסת לו, אך הוא כופר בעבירה הראשונה. בביהמ"ש המחוזי ביקשה התביעה מעצר המשיב עד גמר ההליכים, אך ביהמ"ש דחה את הבקשה וקבע כי בקשת התביעה "תתמלא גם אם הנאשם יעצר בבית אחותו ובצורה זו ינותק ממחנה דוד בו הוא גר". הערר נתקבל. לכאורה, ועל פי העדות שנגבתה מהקטין, יש ראיות גם לגבי העבירה הראשונה, ובהתחשב בחומרתה מן הדין היה שלא לשחרר את המשיב בערובה. מה עוד כי התנאי שהתנה ביהמ"ש כי המשיב יעצר בבית אחותו אינו משמעותי ואינו בר ביצוע הלכה למעשה. גם ביהמ"ש המחוזי ציין כי יש ראיות לכאורה גם לגבי העבירה הראשונה, ומיותר לציין כי מדובר בעבירה חמורה ,מה עוד שבוצעה נגד קטין בן 4. מן הצו של ביהמ"ש המחוזי נובע שגם השופט היה בדעה שיש לעצור את המשיב עד גמר ההליכים, אלא סבר שדי אם המשיב ימצא בבית אחותו כדי לבודדו. ברם אין יעילות בצו כזה. מדובר בתקופה ממושכת ועם כל הרצון לא ניתן יהיה לקיים צו מעצר בית כזה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' ראובני למבקשת, עו"ד צח למשיב. 19.11.79).
ב.ש. 310/79 - מדינת ישראל נגד אלכסנדר יוסיפוב, יואב סמנדייב ואיז'ו שוורץ*שחרור בערובה (הערר של המדינה נגד יוסיפוב ושוורץ נתקבל ונגד סמנדייב נדחה). בביהמ"ש המחוזי הואשמו 5 אנשים באישומים הקשורים בסחר בסם מסוכן. התביעה ביקשה מעצר החמישה עד תום ההליכים, אך ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור רק שניים ואת האחרים לשחרר בערבות. ערר המדינה נתקבל לגבי שניים מן המשיבים.
יוסיפוב הואשם בשני מקרים של סחר ודאי בסם ובשלושה מקרים של מעשה שיתכן שהוא סחר ויתכן שהוא תווך. באישום נוסף הואשם יוסיפוב בשני מקרים של שימוש בסם מסוכן. ביהמ"ש המחוזי נימק את החלטתו לשחרר משיב זה בערבות בכך שהופל בפח, שכן השוטר שהופיע בפניו כאדם המחפש לעצמו סם היה לפנים מפקדו בצבא של המשיב ולכן סייע לו להשיג סמים. השופט ראה עילה להבחין בין מי שמוכר או עוזר למכירת סם לצורכן בלתי מוכר לבין מי שעושה למען מפקדו לשעבר. הבחנה זו אין לקבלה. העובדה שסוחר בסמים או מתווך מכיר את הצורכן, או גם קשור עימו בקשר נפשי כלשהו, אינה מעלה ואינה מורידה. בהתחשב בריבוי האישומים אי אפשר לראות במשיב אדם תמים שנקלע במקרה לענין אסור. לפיכך יש להחזיקו במעצר עד תום משפטו.
המשיב השני הואשם במקרה אחר של סחר בסם מסוכן ובכתב האישום נאמר כי הוא נוכח בבית קפה כשהמשיב הראשון והשוטר הנ"ל ישבו שם ותפקידו התבטא בזה שמסר למשיב הראשון את הסם בשביל השוטר וקיבל בתמורה כ-300 ל"י.זה אישום ברור שלסחר בסם, אולם מתוך עיון בתיק המשטרתי עולה כי תחילה הכחיש המשיב כל קשר עם העיסקה ואחרי כן החל במתן הודעה שאותה הפסיק באומרו שלא יחתום על הודעתו ויספר את הכל לביהמ"ש. קשה בנסיבות אלה לדעת מה באמת חלקו של המשיב באותה עיסקה אם היה כאן מקרה של סחר רגיל או מקרה של טובה שעשה צורכן סמים אחד למשנהו
כשהוא מעביר לו סם שקנה קודם לשימושו הוא. משנתעורר הספק יתכן שהמשיב לא יורשע בסחר בסמים, הוא לא היה מעורב בעבר בסחר שכזה ולכן בדין שוחרר בערובה.
אשר למשיב שוורץ - נגדו נטען שמכר כדורי מטדון שהוא סם מסוכן בהתערבותו של המשיב הראשון. לא נאמר בכתב האישום למי מכר את הסם, אך ניתן להבין שמכר לאותו שוטר שמדובר לעיל. זוהי אשמה ברורה של סחר בסם מסוכן והשופט החליט לשחרר משיב זה בערובה באשר לדעתו לא ברור מדוע הכדורים שנמסרו ע"י השוטר לתחנת המשטרה ביום קנייתם נשלחו לבדיקה רק כעבור כחודשיים ולא הומצא דווח על טיבם עד ליום הדיון. עוד דבר שעורר את תמיהתו של השופט הוא שהשוטר לא זיהה, לדעתו, את המשיב וכי הזיהוי הוא מפוקפק. ברם, מתוך החומר עולה שהשופט טעה בכך. בתיק המשטרתי נמצא דו"ח של שוטר ומתוכו נובע כי כאשר ביקר במשטרה ראה אדם עומד ליד היומנאי והכירו כמי שמכר לו את כדורי המטדון. זה היה זיהוי ספונטני של המשיב ואחרי זיהוי כזה לא היה צורך וגם לא טעם לערוך מסדר זיהוי.
(בפני: השופט אשר. 20.11.71).
ב.ש. 315/79 - משה מזרחי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר מכהן כסגן יו"ר המועצה הדתית בתל אביב, הוא נעצר כחשוד בביצוע עבירות הקשורות בתפקידו והובא בפני שופט שלום ביום 14.11.79 ותוך הסכמה ניתן צו מעצר ל-9 ימים. כתום תקופה זו האריך בימ"ש השלום את המעצר ל-7 ימים נוספים, עררו של העורר על הארכה זו נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערר הנוסף נדחה אף הוא. לטענת העורר המשטרה מנצלת את המעצר כדי לחפש מקרי עבירה אחרים שניתן יהיה להאשים בהם את העורר. מתוך טיעוני הצדדים עולה כי ההיקף של החקירה, המשטרתית לא הוגדר עד כה ויתכן שהמשטרה תסתפק במקרים שכבר הגיעו לידיעתה ובתום חקירתם תסכים לשחרור העורר, ויתכן גם שחקירתה תתפשט ותתרחב על מקרים שטרם הגיעו לידיעתה עד היום, כך שהחזקת העורר במעצר עשוייה להימשך תקופה בלתי ידועה. מצב דברים זה מכאיב, כי רצונו של ביהמ"ש שלא להפריע לחקירת המשטרה מתנגשת באיזשהו מקום עם חובתו לשמור על זכויותיו הבסיסיות של האזרח, ובכלל זה זכותו להתהלך חופשי כל עוד לא הורשע. אין להשלים עם מצב שאנשים יעצרו לצורך חקירה משטרתית ללא הגבלת זמן ובלי שהמשטרה עצמה תוכל להבהיר את אומדנה לענין זה. ב"כ התביעה נתן להבין שבדעת החוקרים לסיים את החקירה בתום שבעת הימים של המעצר ויש לקוות שהחוקרים יעמדו בהבטחה זו. באשר לערר גופו, בשלב של חקירה משטרתית אין עדיין אפשרות לבחון שאלות משפטיות, כגון השאלה אם חומר הראיות שכבר נאסף מצביע על עבירות שוחד או מעילה באמון, ויתכן כי בסופו של דבר לא ימצא חומר מספיק כדי להגיש כתב אישום, ויתכן גם שהחומר שכבר נאסף מספיק לשם כך. לענין זה חשובה דעתו של שופט השלום שבדק את התיק החסוי של המשטרה והתרשם שיש לאפשר למישטרה להמשיך ולהשלים את החקירה.
(בפני: השופט אשר. עו"ד רפאל למבקש, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 27.11.79).
ב.ש. 167/79 - ליאון פרידמן נגד נתנאל נגר
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי והוזמן לדיון מקדמי בערעור, המבקש מצא כי לא קיים, לדבריו, דיון מקדמי בערעור, ולפיכך לא נענה להזמנת ביהמ"ש ולא הופיע. ביהמ"ש מחק את הערעור לפי תקנה 408 לסדר הדין האזרחי, והמבקש הגיש בקשה להשיב את הערעור לרשימה. הבקשה נדחתה והמבקש סבר בטעות כי לפניו פסק דין שעליו מערערים בזכות, ושלח לביהמ"ש העליון הודעת
ערעור. נעלמה מעיניו ההלכה שלפיה החלטה אשר כתוצאה ממנה נשאר פסק הדין שניתן בתום הדיון ללא שינוי, הינה "החלטה אחרת" ועל כן היא טעונה רשות ערעור. לפיכך לא קובל ערעורו של המבקש שהוגש ללא נתינת רשות, ובינתיים חלף המועד להגשת בקשה לרשות ערעור. מכאן הבקשה להאריך את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה. טעות שבחוק של עו"ד היא שגרמה לאיחור בהגשת הבקשה, והרי טעות כזו אינה משמשת בדרך כלל צידוק להארכת המועד. טוען המבקש כי הבעיה שהוא רוצה להעמיד לדיון בערעור ראויה לכך מפאת חשיבותה ובטענה זו יחד עם ההסבר בדבר הטעות שבחוק מבקש הוא לראות טעם מיוחד להארכת המועד. ברם, אין לראות חשיבות בענין שהמבקש עומד להביא לדיון בערעור. טוען המבקש כי ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי נגועה באי חוקיות, שכן החלטה הדוחה בקשה להשבת הדיון בערעור שנמחק חייבת להינתן ע"י הרכב וזו ניתנה ע"י שופט יחיד.ברם גם אם נכונה טענה זו, הרי היא ראויה להיטמע בערעור לאחר נטילת רשות, ואין למצוא בה חשיבות משפטית מיוחדת שבכוחה ליצור טעם מיוחד או לסייע ביצירתו. לפיכך נדחתה הבקשה.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ח. סופרין למבקש, עו"ד ג. מרגלית למשיב. 8.11.79).
המ' 467/79 - יורב . . . בע"מ ואח' נגד צאלח אבו מוחמד
*ביטול מכירת מקרקעין בהוצל"פ כשהנתבע לא הוזמן כדין (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
למבקשת הראשונה הגיע חוב פסוק מהמשיב ולשם גבייתו פתחה בהליכי הוצאה לפועל. בהליכים אלה נמכרה חלקת אדמה מוסדרת של המשיב במכירה פומבית והמבקש השני רכש אותה ולאחר מכן מכר אותה לאחד ג'לל. הוכח שלפני ההליכים שנסתיימו במכירה הפומבית לא קיבל המשיב אזהרה כנדרש לפי סעיף 7 (א) של חוק ההוצאה לפועל, בדרך מסירה כדרוש לפי תקנה 22 לתקנות ההוצאה לפועל, וכך קרה שהמשיב לא ידע דבר על הליכי המכירה עד שג'לל פנה אליו בטענה כי החלקה היא שלו על יסוד הרכישה ,מאת המבקש השני. ביהמ"ש המחוזי מצא שבנסיבות אלה זכאי המשיב, מחובת הצדק, לביטול צו המכירה בהוצאה לפועל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. מתן האזהרה הוא תנאי חיוני להליכי הוצאה לפועל תקינים, ואי מתן אזהרה מהווה פגם יסודי בהליכים. לפי סעיף 7 (ב) של חוק ההוצאה לפועל "לא יוחל בביצוע פסק הדין אלא לאחר המצאת האזהרה, כאמור בסעיף קטן (א)". פגם זה, מבטל איפוא את ההליכים מיסודם. על הליכי המכירה שנסתיימו במאי 1971 חל עדיין סעיף 40 (א) של חוק ההוצאה לפועל, הקובע שמכירה בהוצאה לפועל מקנה לקונה את הנכס כשהוא חופשי מכל עיקול וכו', אבל אין בכוחה של הוראה זו לרפא פגם יסודי בהליכי המכירה עצמם. זכויותיו של ג'לל שרכש את החלקה לא נתבררו במסגרת הליכים אלה, שהחלו בפניית המשיב בבקשה לבטל את המכירה, וטענתו של ג'לל שהוא זכאי לשמור על הקניין, על יסוד סעיף 10 לחוק המקרקעין, יכולה להתברר בהליכים נפרדים בינו לבין המשיב.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. דנציגר למבקשים, עו"ד ס. מוחסן למשיב. 27.11.79).
המ' 470/79 - כאמל טריף נגד סעיד יוסף כשאן
*ויתור מכלל על זכות לתביעת פינוי (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
שתי הערכאות הראשונות היו בדעה שיש לדחות תביעת פינוי שהגיש המבקש נגד המשיב ביחס לבית עסק שבו מחזיק המשיב כיום בדיירות סטטוטורית. בקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש קנה את הבית שבו נמצא עסק של המשלב מאת מינהל מקרקעי ישראל בשנת 1968 כאשר המשיב כבר החזיק בו. קיים חוזה שכירות בין המשיב לבין המינהל משנת 1962 שלפיו הושכר הנכס בתור מחסן, אולם מזה שנים רבות, וגם בעת רכישת הנכס ע"י המבקש, מנהל המשיב חנות מכולת במקום. החוזה מכיל את התנאי המקובל שאי שימוש בזכויות המשכיר לא יחשב כויתור
או כהסכמה, אך ביהמ"ש קבע כי המינהל ואחריו המבקש קיבלו מהמשיב במשך כל השנים הללו, ועד שנת 1978, את דמי השכירות השוטפים שהגיעו מידי חודש בחודשו. בנסיבות אלה יש לראות בקבלת דמי השכירות הסכמה מכללא המונעת הגשת תביעה בעילה של שינוי היעוד של הנכס, למרות אותו תנאי בחוזה השכירות. ואכן, הפרת תנאי שכירות היא הפרה נמשכת והסכמה באשר לעבר אינה מעידה בהכרח על הסכמה לעתיד, אלא בנסיבות מיוחדות, ושאלה שבעובדה היא, הנתונה להכרעת ביהמ"ש, אם לאור כלל הנסיבות יש לראות בקבלת דמי השכירות משום אישור להמשך תוקפה של השכירות וזניחת עילת התביעה לפינוי. במקרה דנן, אין פגם במסקנת ביהמ"ש דלמטה, בהתחשב עם התקופה הממושכת שבה קיבלו המינהל, ולאחר מכן המבקש עצמו, את דמי השכירות השוטפים בידיעת העובדות ללא כל הסתייגות או מחאה. גם בטענת המבקש שהנכס דרוש לאחיו כדי שיפתח בו בית מלאכה משלו אין ממש. אין לראות בזה צורך עצמי הנותן עילה לפינוי לפי חוק הגנת הדייר, באשר לפי החוק עילה לפינוי היא שהמושכר דרוש לבעל הבית לקיום שלו עצמו ולא של אחיו או של מישהו אחר.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד כ. קאסם למבקש, עו"ד ה. שחאדה למשיב 20.11.79).
בר"ע 216/79 - פיקנטי . . . בע"מ ואח' נגד פיקניק בע"מ
*צו מניעה זמני בענין שימוש בשם מטעה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי נתן צו מניעה זמני נגד המבקשים, בתביעה שהגישה המשיבה, המשווקת מוצרי מזון, ושבה ביקשה לתת צו מניעה שיאסור על המבקשים לשווק מוצרי מזון בכינוי המסחרי "פיקנטי", באשר יש בכך עוולה של גניבת עין לפי פקודת הנזיקין. צו המניעה הזמני ניתן לגבי מוצרים שהמבקשת מפיצה במיכלים בעלי צורה מיוחדת, דהיינו צורה גלילית, עגולה ובלתי מצולעת, המהווים חיקוי של המיכלים שבהם משווקת המשיבה את מוצריה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה טוענים המבקשים שהמבקשת היא חברה הרשומה בשם פיקנטי בע"מ, ובסעיף 59 לפקודת הנזיקין ישנו סייג כי "אין אדם עושה עוולה רק ע"י שהוא משתמש בשמו למכירת טובין" ומכיון שעל פי פקודת הפרשנות "אדם" גם חברה במשמע, הרי שאין למנוע מהמבקשת לשווק מוצרים הנושאים את שמה. טענה זו אין לה יסוד. ראשית, צו המניעה הזמני אוסר לא רק את חיקוי השם המסחרי של המשיבה אלא גם את חיקוי צורת מיכליה ובנידון זה בודאי שהסיפא של סעיף 59 אינה יכולה להגן אף על "אדם" במשמעותה הרגילה של מילה זו, ובאשר לחיקוי השם, ברור שכאן חל סעיף 9 של פקודת הפרשנות, כי בגוף הענין ישנו דבר שאינו מתיישב עם החלת פירוש המונח "אדם" בסעיף 1 של הפקודה על חברה. סעיף 59 לפקודת הנזיקין בא להגן על זכותו של אדם להשתמש בשם שרכש לו בדרך הרגילה, על פי חוק השמות, ואין הוא בא להגן על חברה שנרשמה בשם פלוני שהוא עצמו נבחר ע"י יוזמי החברה בכוונה להטעות או העלול להטעות מבחינה אובייקטיבית.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. דסאו למבקשים. 15.11.79).
ע.פ.215/79 - אליהו אילוז נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בפריצה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות התפרצות וגניבה ונדון ל-3 שנות מאסר בפועל ו-3 שנות מאסר על תנאי וערעורו על ההרשעה נדחה. מדובר בפריצת דירות עזובות בפתח תקוה וגניבת מטלטלין שונים ובכמה מהדירות אף נפרקו דלתות. באחד המקרים נתפס המערער יחד עם נהג טנדר כשהוציא רהיטים מדירה וביהמ"ש לא האמין לגירסת המערער כי בא בתום לב למקום עם נהג הטנדר כדי לקחת רהיטים שנמכרו לו ע"י אדם מסויים. ביהמ"ש המחוזי ניתח את כל הראיות שהיו לפניו ויכול היה להגיע למסקנת ההרשעה. שלושה עדי תביעה זיהו את המערער בוודאות בעת מעצרו לאחר העבירה, הזיהוי לא נעשה במסדר זיהוי, אך הוכח שהמערער סירב לעמוד במסדר
זיהוי ועל כן הזיהוי שנעשה בתחנת המשטרה, כשהמערער היה עם אנשים אחרים, היה כשר כראיה וביהמ"ש רשאי היה לסמוך עליו. אמנם אחד מעדי התביעה, שזיהה את המערער במשטרה, לא זיהה אותו בביהמ"ש, אך אין בכך כדי לפגוע בזיהוי במשטרה מאחר ועבר זמן רב בין הזיהוי ובין מתן העדות בביהמ"ש, גם עד אחר, בעל טנדר להובלות, העיד שזיהה את המערער במשטרה כאדם שהזמין אותו לבצע עבורו הובלת רהיטים והעברתם משתי דירות למקום אחר, ועד זה לא הצביע בבטחון בביהמ"ש על הנאשם, אלא כי הוא חושב שהנאשם הוא אותו אדם, אך די בזיהוי שעשה העד במשטרה. לטענת המערער שלא ניתנה לו הזדמנות נאותה להביא עדים להגנתו - המערער אמר בסיום עדותו שאין לו עדי הגנה, וכן אמר במהלך עדותו כי במשך למעלה משנה, מאז שחרורו בערובה, לא ניסה לאתר את העדים שיכלו לעזור לי במשפט ואינו יודע היכן הם.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 3.10.79 ).
ע.פ. 117/79 - דוד בן צבי נגד מדינת ישראל.
*השמדת מסמך העשוי לשמש הוכחה בהליך פלילי (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בהשמדת מסמך העשוי לשמש הוכחה בהליך פלילי והערעור על ההרשעה נתקבל. המערער ביקש להתקבל לאוניברסיטת תל אביב לפקולטה לרפואה, וסיפר כי למד באוניברסיטה ברומניה במשך 4 שנים, הגיעה תעודה מרומניה למחלקה הקונסולרית של משרד החוץ, ובה נאמר כי המערער לא היה רשום כסטודנט באותה אוניברסיטה, המערער קיבל הודעה לבוא לקחת את התעודה, והוא נטל אותה ולאחר מכן טען כי אבדה לו, התעוררה שאלה מי הזמין את התעודה, המשטרה או המערער, והמערער טען כי הוא שהזמין את התעודה, אך ב"כ התביעה לא הופיע בשעת עדותו של המערער בביהמ"ש, והוא לא נחקר על גירסתו. התביעה ביקשה כי ההרשעה תוחלף מהשמדת ראיה כאמור, להרשעה בעבירה על עשיית דבר בכוונה להכשיל הליך שיפוטי. אכן, עבירה זו נעברת גם אם התהליך המשפטי שעליו מדובר לא היה הליך קיים אלא הליך צפוי, ואולם לא הוכחה כאן כוונת המערער למנוע או להכשיל הליך צפוי כשלקח את התעודה מהפקידה במשרד החוץ, תאריך קבלת התעודה ע"י המערער הוא כ-6 חודשים לפני שנחקר לראשונה ע"י המשטרה, וקיים לפחות ספק אם הוכחה הכוונה הדרושה לעבירה, אפילו אם המערער לא שמר על התעודה או השמיד אותה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד מלצר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 4.10.79).
ע.פ. 148/79 - עבד סאלום נגד מדינת ישראל.
*הרשעה ברצח על רקע שמירת כבוד המשפחה (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח אחותו ונדון למאסר עולם. ערעורו נדחה. אחותו של המערער היתה בבית המשפחה ביפו בשעת ערב, ונשלחה ע"י המערער לקנות לו סיגריות, המערער יצא בעקבותיה ומאז נעלמו עקבותיה, המערער התכחש תחילה לאחריות להיעלמה של אחותו, אך לאחר מכן מסר הודאה מפורטת בה סיפר כי חשש שאחותו הרתה, הוא לקח אותה ביום היעלמה לרופא נשים שקבע כי היא נמצאת בחודש החמישי להריונה. המערער הודה כי כדי למנוע פגיעה בכבוד המשפחה החליט לחסל אותה מבלי שהדבר יוודע.הוא שלח אותה לקנות סיגריות, יצא אחריה והעלה אותה למונית, והסיע אותה לעבר בית הקברות המוסלמי ושם חנק אותה וכשהפסיקה לנשום קבר אותה במקום. המערער אף הוליך את החוקרים למקום ושם ניגלתה הגופה במצב של ריקבון, אין לקבל את טענת הסניגור כי ההודאה כפי שנמסרה במשטרה לא נמסרה כולה מפי המערער, וכי למעשה לא נתכוון לפגוע באחותו אלא להפחידה ורק לאחר שהתחצפה אליו וקיללה אותו נתן לה מכה והיא נפלה ולא קמה עוד ויש לראות בדברי
המנוחה משום קינטור כלפיו. משנקבעה אמיתות ההודאה שנמסרה במשטרה הרי שנתקיימו כל היסודות של כוונה תחילה, אשר לטענת הסניגור כי הניתוח שלאחר המוות מוכיח כי המנוחה לא הומתה ע"י חניקה - הגופה נמצאה במצב של הרס וריקבון, ולא ניתן היה לקבוע עקב הריקבון את סיבת המוות. מכאן שלא ניתן היה ללמוד מן הבדיקה שלאחר המוות לכאן או לכאן, אך לא היתה כל ראיה בבדיקה שלאחר המוות כאילו המוות לא נגרם בחניקה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת, החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. זיו למערער. 9.10.79).
ע.פ. 248+235/79 - מוריס אוחנה נגד מדינת ישראל.
*הרשעה באינוס (הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי ברוב דעות באינוס בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה בכפייה ותקיפה, ונדון ל-10 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ניתן ברוב דעות, כאשר אב ביה"ד גרס כי אינו יכול לקבוע, לאור הראיות, מי האדם או האנשים שכפו על המתלוננת יחסי קירבה מיניים ללא הסכמתה תוך שימוש באלימות. אחד מן השופטים קיבל את תיאורה של המתלוננת כמעט במלואו, והשופט השלישי נקט דרך ביניים, אשר תמציתה היא כי יש לראות את הדברים על רקע אופייה ואורחותיה של המתלוננת, שנהגה במתירנות קיצונית בכל הנוגע ליחסים עם גברים, אך ככל שהדבר נוגע למערער קיבל את גירסת המתלוננת כי אכן ביצע בה המערער מעשה אינוס ומעשים מגונים כפי שסיפרה לראשונה במשטרה. המתלוננת היא אשה בשנות ה-30 שחיתה מחוץ לגדר הנשואין עם אדם נשוי שהוא עבריין מועד, הסתכסכה אתו ועברה לדירה אחרת,ומשתקף אותה התלוננה במשטרה והלה נאסר. המתלוננת הפכה לאובייקט לקיום יחסי מין ורבים ביקרו אותה אף בעידודה ולפי הזמנתה. באחד הערבים הגיעו למקום המערער ועוד אנשים, והמערער כפה על המערערת קיום יחסי מין תוך שהוא משתמש בכח ובאלימות, ומוסיף לכך קיום יחסי מין שלא כדרך הטבע. ביהמ"ש יכול היה לסמוך על עדות המתלוננת והיו ראיות סיוע לעדות זו. המתלוננת כבשה את תלונתה במשך זמן ניכר, והגישה את תלונתה למשטרה כחודש לאחר תחילת האירועים, ואולם השהיית התלונה יש בה, אמנם, בדרך כלל כדי לעורר ספקות, אך במה דברים אמורים, כאשר אין בנסיבות כדי להסביר את רקעה ונסיבותיה. בענין זה אין לבחון את ההשהייה לפי אמות מידה של אדם סביר כאשר מדובר במתלונן או מתלוננת שאינם שייכים לקטגוריה זו. זאת ועוד, איומים יכול ויביאו את פלוני מהגשת תלונה, גם אם סבלו רב, וגם אם בדרך ההגיון חייב הוא לעשות כל דבר כדי להחיש את הפעלת המשטרה. המתלוננת פחדה להגיש תלונה, ודוקא אשה שהתנהגותה כהתנהגות המתלוננת, אינה אצה בדרך כלל לשתף את המשטרה בעניניה, אלא אם כן הגיעו מים עד נפש. אשר לעונש - מדובר במעשה בלתי רגיל באכזריותו ועל כן צדק ביהמ"ש כשהטיל את העונש כאמור.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. הירש למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 7.10,79).
ע.פ. 744/78 - משה אליגור נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בקבלת שוחד (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער, חבר מושב בית יצחק הועסק בממשל הצבאי ביהודה ושומרון בתפקיד קצין שווק של תוצרת חקלאית. במסגרת תפקידו ארגן, בין היתר, שווק של ירקות ופירות מתוצרת הגדה לישראל ולהיפך. הוא הואשם במספר עבירות שוחד, הורשע בשתי עבירות ונדון ל-3 חודשים מאסר בפועל, 6 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 10 אלפים ל"י. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו באשר לעבירת שוחד אחת ועונשו הומר ב-9 חודשים מאסר על תנאי ללא מאסר בפועל.
באישום אחד הואשם המערער כי בישיבת מועצת הפירות הישראלית, שבה נדונה שאלת העודפים של תפוחי עץ, המליץ לשווק עודפים אלה במחיר סמלי במחנות הפליטים ביהודה ושומרון, ולאחר שהתקבלה הצעתו מסר את השווק לסוחר חברוני וקיבל שוחד של 10 אגורות לכל ק"ג ששווק. למעשה נמכרו התפוחים בשווקי העיר חברון, כשהמערער לא עשה דבר לוודא אם אמנם משווקים התפוחים במחנות הפליטים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדויות הסוחרים הערביים לעומת גירסת המערער והערעור נדחה ביהמ"ש יכול היה להעדיף את גירסת הסוחרים על פני גירסתו של המערער. העבירה השניה מתייחסת לסוחר שקיבל רשיונות יבוא מירדן, והמערער קיבל מאותו סוחר מתנה שעון ששויו 400 ל"י, וכן עבד אותו סוחר עם פועלות מן האזור במשקו של המערער ללא תמורה. אין לקיים את ההרשעה בעבירה זו. המערער לא חלק על כך שקיבל שעון אך לטענתו נתן מתנות מפליגות לאותו סוחר והלה חש שעליו להשיב למערער טובה תחת טובה והביא לו את השעון. גירסה זו מתקבלת על הדעת וגם נתמכה בעדותו של הסוחר, ובנסיבות אלה לא היה מקום לראות במעשה כוונה לשוחד. אשר לעבודת הפועלות אצל המערער - התברר כי המערער קיים גם יחסים מסחריים עם אותו סוחר, והלה העיד כי במסגרת התחשבנות סופית עמד לנכות מן המערער סכומים שצריך הלה לשלם לפועלות. על כן לא היה מקום להרשיעו בסעיף זה.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד מ. ינובסקי למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 2.10.79).
ע.פ. 665/79 - אלי בן גיימס הזאב נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (התפרצות לבתי ערבים בחברון ותקיפה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער התפרץ יחד עם אחד בשם אטקין לדירות של ערבים בחברון הטיל אימה על הדיירים ותקף אותם, תוך גרימת נזק לרכוש, כדי להמחיש לתושבים כי הם יושבים ללא זכות בבתי יהודים, המערער נדון ל-10 חודשים מאסר בפועל ו-14 חודשים מאסר על תנאי והערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי עמד על הנתונים האישיים של המערער שהתגרש לפני מתן גזר הדין וביקש לשקם את חייו האישיים, התנדב לשירות צבאי פעיל בגולני ושובץ ביחידת צלפים, נפצע במלחמת ויטנאם, ואין לו עבר פלילי. על אף הנסיבות המקילות הגיע השופט לכלל דעה שחומרת מעשי המערער והצורך להרתיע אחרים מחייבים הטלת עונש של מאסר בפועל לתקופה לא קצרה. הערעור נדחה. הנאשם השני, אטקין, נדון ל-7 חודשים מאסר בפועל וביהמ"ש העליון הקל בדינו והעמיד את המאסר בפועל על 100 ימים, והמערער מבקש שגם בדינו יקלו. אולם במקרה כגון זה מן ההכרח להטיל עונשי מאסר לתקופה לא קצרה על מנת להרתיע אחרים מביצוע עבירות שסכנתן לשלום הציבור מרובה, והן יכולות להביא ,לידי תוצאות מזיקות שקשה לחזותן מראש, אין לייחס משקל מכריע למניעים האידיאולוגים , לנסיבות האישיות ועברו הטוב של המערער, שכן עבירות מתוך מניעים אידיאולוגיים מבוצעים בדרך כלל ע"י אנשים בעלי עבר נקי ותכונות אישיות חיוביות. החברה לא תוכל להגן על עצמה מפני עבירות כאלה אם לא יוטלו עונשים משמעותיים. אף העובדה שביהמ"ש העליון הקל בעונשו של אטקין אינה יכולה לעזור למערער. הנאשם השני היה בעת ביצוע העבירה בן 19 שנה בלבד ואילו המערער היה בן 32 והבדל זה בגיל משפיע בקביעת מידת אחריותם במעשה העבירה. כמו כן הנימוק להקלה בעונשו של אטקין היה כי עברו עליו ימים קשים מאד בהיותו כלוא בחברת עבריינים צעירים שהתנכלו לו ושמעשיהם כלפיו חייבו את העברתו למקום אחר.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מרקוס למערער. 10.79 .16 ) .
ע.פ. 337/79 - ידידיה אליוף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת נכסים שהושגו בעוון (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון לפי סעיף 412. לחוק העונשין וערעורו נתקבל. ביולי 1976 נגנבו ע"י פריצה 120 מכונות חשמליות לטחינת בשר, ויומיים לאתר הפריצה קנה המערער 211 מהמכונות הגנובות מבעל חנות לצרכי חשמל (המוכר). המחיר ששילם המערער היה 14 אלף ל"י. המערער הוא יבואן של מוצרי חשמל והוא הכיר את המוכר והיו יחסים מסחריים ביניהם. כשנמצאו המכונות הגנובות, מסר המערער הודעה למשטרה ובה חיפה על זהות המוכר וסיפר שקנה את המכונות מאדם אחר, ורק לאחר מכן מסר המערער הודעה נוספת שקנה את המכונות מהמוכר. לדברי המערער היה המוכר חייב לו כסף וחשש שלא יפרע לו את החוב וכשהציע לו את המכונות על חשבון החוב הסכים לכך. את המכונות קנה בלי תעודות אחריות. מחירה של מכונה באותו זמן היה 830 ל"י ומעלה והמערער קנה אותן במחיר של 700 ל"י כל מכונה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערער ידע שהמכונות הושגו ע"י גניבה וזאת על סמך העובדה שמדובר באדם המצוי בענף זה ירכש מציאה כזאת, והעובדה הנוספת שבתחילת חקירתו שיקר המערער לגבי מקור המכונות, ומשנודע לו שהמכונות גנובות הוא לא פנה למשטרה אלא ניסה להחזיר את המכונות למוכר. הערעור נתקבל. אמנם המערער נמצא מחזיק בסחורות גנובות זמן קצר אחרי שנגנבו, ועובדה זו הטילה עליו חובה לתת הסבר סביר המתיישב עם חפותו, אך משניתן על ידו הסבר, ובנכונותו של הסבר זה לא הוטל ספק, יש לשקול את כל הראיות, ורק אם הן מביאות לידי מסקנה חד משמעית שהמערער ידע שהמכונות הושגו ע"י גניבה, ניתן להרשיעו. כל ספק סביר בענין ידיעת המערער חייב להביא לזיכויו. נסיבות המקרה אמנם מעוררות חשד כלפי המערער, אך אין להגיד שהמסקנה בדבר ידיעתו על כך שהוא קונה סחורה גנובה היא המסקנה היחידה המתבקשת מהנסיבות שהוכחו. ההפרש במחיר הוא אמנם ניכר, אך אינו עולה על 20 אחוז, ובהתחשב בכך שהמכונות היו ללא אחריות אין להגיד שזה הפרש בולט המעיד על ידיעה בדבר מקור לא כשר של הסחורה. העובדה שהמערער הסכים לקנות מכונות ללא אחריות אינה יכולה לשמש ראיה מפלילה נגדו, מאחר ולא הוכח שלפי המקובל בין סוחרים עיסקאות מסוג זה נערכות תמיד רק עם תעודות אחריות. נותר עוד ענין השקר של המערער, בדבר שמו של המוכר אך שקר זה אין בכוחו למלא את החסר בראיות התביעה, אין לשלול כליל את הסברו של המערער כי רצה לחפות על המוכר מחשש שיפסיד סכום כסף ניכר שהמוכר היה חייב לו. ביהמ"ש העליון שקל אם אין להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין, אך החליט שלא לעשות כן. סעיף 413 מטיל על נאשם את החובה להניח את דעתו של ביהמ"ש כי רכש את החזקה בנכס כדין, אך אין הנאשם, במקרה כגון זה, חייב להביא הוכחות למעלה מכל ספק סביר, ודי אם הביא ראיות שהיו מספיקות במשפט אזרחי. במשימה זו עמד המערער.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק, החלטה - השופט י. כהן. עו"ד רפאל למערער. 22.10.79).