ע.פ. 214+289/78 - וירון אל רואי ויצחק אוחנה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח.
מדינת ישראל נגד ניסים אלון
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 1004/77 - הערעורים נדחו).
באחד הערבים נעלם אלי אזולאי (להלן המנוח) ולאחר חקירה התברר למשטרה כי הלה נרצח, גופתו נשרפה וחלקיה החרוכים נקברו בפרדס. האישור הראשון לרצח נתקבל ע"י החוקרים מפי מאיר זריהן למעלה מחודש לאחר המקרה וזאת לאחר שנערך הסכם עם זריהן שבו קיבל הבטחת חסינות תמורת התחייבות לגלות את פרטי המקרה ולשמש עד מדינה נגד שותפיו לביצוע הרצח. בעקבות הודעותיו של זריהן האשימה התביעה בעבירת רצח את וירון אל רואי (להלן וירון) את יצחק אוחנה (להלן ג'ק) ואת ניסים אלון (להלן אלון). בתוםהמשפט הרשיע ביהמ"ש את וירון ואת ג'ק ברצח ואילו את אלון הרשיע בהחזקת נשק ובגינה הוטל עליו עונש של 4 וחצי שנות מאסר.
המנוח אזולאי עסק במכירת סמים בפתח תקוה, היה ידוע כאדם אלים, סחטן, שהסתכסך עם אנשים רבים. וירון היה גר בתל אביב, עבר לפתח תקוה זמן לא רב לפני הרצח והחל לעסוק בסחר סמים. המנוח ראה בו מתחרה, איים עליו ודרש ממנו להסתלק מן המקום, גם עם ג'ק היה למנוח סכסוך וכן היה סכסוך בין אלון לבין המנוח בענין עיסקת סמים. זריהן היה תושב מעברת עמישב וקיים יחסי חברות עם כל האחרים. וירון וג'ק חברו עם זריהן בתוכנית לחסל את המנוח. לאלון היה אקדח וזריהן היה נוטל ממנו את האקדח לעיתים מזומנות כשהלה זקוק לאקדח. תחילה תכננו וירון, ג'ק וזריהן לרצוח את אזולאי בחורבה בסביבת עמישב אך תכניתם לא הצליחה. וירון וזריהן, שהיה חמוש באקדח של אלון, חיכו בחורבה ועל ג'ק הוטל להביא לשם את אזולאי, אך הוא לא מצא אותו וחזר לחורבה עם חמור קטן שאותו הרג זריהן ביריות אקדח. אחרי מקרה זה שמו השלושה מארב לאזולאי בקרבת ביתו, אך גם זה לא הצליח ואז העלה וירון תכנית שלפיה יזמין את המנוח לביתו ושני חבריו לקשר יבואו לשם ויהרגוהו. ואכן נדבר וירון עם המנוח שיבקר בדירתו בליל שישי, באחד מימי אוגוסט 1977, וזמן מה אחרי שנדבר עם המנוח פגש וירון את זריהן והודיע לו כי עליו לקחת את האקדח ולבוא יחד עם ג'ק לדירת וירון. השניים באו כמתוכנן וכשהתקרבו לדירה מסר זריהן את האקדח לג'ק וזה תקעו במכנסיו והסתירו. בדירה כבר מצאו את המנוח, פרצה מריבה והמנוח רץ לכוון מיטה שעליה היתה מונחת שקית ניילון ובתוכה רימון יד. המנוח הצליח לאחוז בשקית, ואז תפש זריהן את שתי ידיו ובעודו מחזיק בידי המנוח הוציא וירון מג'ק את האקדח וירה באזולאי שני כדורים שגרמו למותו. זריהן וג'ק עזבו את הדירה, הלכו לבתיהם והחליפו בגדים, ולאחר מכן חזרו לדירת וירון והשלושה נטלו את הגופה לחורבה, ושם הציתו אותה וחיכו עד אור הבוקר. בבוקר ביתרו את הגופה וקברוה חתיכות חתיכות בפרדס. אלה העובדות שנקבעו בפסק הדין ובעקבות עובדות אלה נקבעה אשמת השלשה כאמור ועל כך הערעורים.
א. וירון שלל את סיפורו של זריהן בדבר הקשר המוקדם להרוג את המנוח והתכנון שקדם למעשה ההריגה. לטענתו איים עליו המנוח בגין עסקי סמים ובא אליו באותו ליל שבת כדי להמשיך באיומיו, ורק במקרה הגיעו השניים האחרים לדירה, פרצה מריבה ואז תפס המנוח את רימון היד, והוא, וירון, חשש לשלום אשתו וילדם שהיו בבית, ומתוך הגנה עצמית ירה באזולאי שתי יריות. ברם השופטים האמינו לעדותו של זריהן הן בדבר קיום הקשר לחסל את המנוח, והן בדבר התכנון המוקדם של מעשה הרצח. לעדותו של זריהן מצאו השופטים סיוע בהודעתו של וירון עצמו במשטרה שנועץ עם ג'ק וזריהן על הצורך לחסל את אזולאי. בהודעות הנ"ל של וירון יש אישור לקשר ולתוכנית הרצח, ויש אישור לדברי זריהן כי וירון הזמין אותו ואת ג'ק לבוא לדירה וכן הוא מספר על התכנון הראשון. סיוע נוסף נמצא בשיחה בין וירון לבין לג'ק שהוקלטה, וגם בה מתייחס וירון לתוכנית הנפל שנערכה ע"י השלושה להרוג את אזולאי, ומכאן ראיה ברורה לעצם קיום הקשר ביניהם. באותה שיחה מגלה וירון בפני ג'ק את הדרך בה ינקוט לשם הגנתו ומנסה לתאם איתו את סיפור העובדות באופן שיתאים להגנה עצמית
ב. גם אם נניח כי אזולאי בא לדירה כדי להפחיד את וירון, והביא למטרה זו את הרימון, גם אז ברור אף מדברי וירון עצמו, שהוא בא לשם עפ"י הזמנתו, כדי לטמון לו מלכודת. כשתכנן את הרצח לא ידע וירון שאזולאי יביא עימו רימון, ויתכן שנבהל כשראה שאזולאי הצליח לאחוז ברימון, אך אין לומר כי בכך נוצר סיכון ממשי כלפיו או כלפי משפחתו. נגד אזולאי ניצבו שלושה גברים שכל אחד מהם היה חזק ממנו, זריהן החזיק בשתי ידיו של המנוח, ובמצב זה יכול היה וירון להוציא את הרימון ללא קשיים. זאת ועוד, אחרי שירה וירון את הכדור הראשון בלבו של אזולאי, הוסיף וירה בגופו כדור שני, שוודאי לא היה נחוץ לצורך הגנה עצמית. אם חשב וירון כי מעשהו הינו הגנה עצמית, אין להבין למה לא הודיע על המקרה למשטרה, אלא הרחיק את הגופה ונטל חלק בשריפתה וקבורתה. זאת ועוד, טענת הגנה עצמית עומדת לנאשם רק אם נקלע על לא עוול בכפו למצב שהיה צורך לעמוד על נפשו, ורק אם נקט, בלית ברירה אחרת, באמצעים הכרחיים לשם הדיפת הסכנה. לא זה היה מצבו של וירון וטענת ההגנה העצמית לא תוכל לעמוד לו,
ג. באשר לערעורו של ג'ק - הוא טען כי הגיע לדירה לפי הזמנת זריהן ללא ידיעה מה עשוי לקרות, וכי עזב את הדירה בשומעו את היריה ולא ידע כלל על מותו של אזולאי, ורק תוך כדי איומים שיתף פעולה להעלים את הגופה. ואולם השופטים לא האמינו לסיפורו וקבעו כי ג'ק וזריהן באו לדירת וירון מתוך ידיעה כי המנוח יהיה שם וכדי להרוג את המנוח. בטרם יצאו לדרכם לקח זריהן את אקדחו של אלון, ולפני הכניסה לבית מסר אותו לג'ק ובכך סימן שג'ק ידע את מטרת הביקור עוד לפני שנכנס לדירה. ביהמ"ש המחוזי התרשם שג'ק הוא עבריין קשות שאינו בוחל בשקר וכשבאו השוטרים לעצרו ברח מידיהם, וכאשר החלו בחקירתו אמר שאין לו קשר עם הרצח ואת האליבי שלו יביא בפני בית המשפט. טענת קיומו של אליבי היתה טענת כזב מובהקת, ולדעת ביהמ"ש המחוזי די היה בשקר זה כדי לשמש סיוע לעדותו המרשיעה של זריהן ואולם לא היה שום צורך להזכיר את השקר שבטענת האליבי. קיים סיוע, והוא הסיוע שעליו התבסס בעיקר ביהמ"ש המחוזי, בשיחה המוקלטת בין ג'ק לבין וירון. מתוך שיחה זו עולה מעורבותו העמוקה של ג'ק בתוכניות ובמעשים שהביאו לקטילתו של אזולאי ולהסתרת גופתו. אמנם אין בדבריו הודאה מפורשת באשמה, אך הדבר אינו דרוש כלל. סיוע לעדותו של שותף לעבירה אינו חייב להוות עדות עצמית בדבר ביצוע העבירה ע"י הנאשם, ומספיק אם הוא מחזק את אמונו של ביהמ"ש בעדות השותף.
ד. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא שכאשר מספר אנשים פועלים בכוונה פלילית משותפת, אזי כל אחד מהם אחראי לכל עבירה שבוצעה ע"י אחד מהם תוך החתירה אל המטרה הנ"ל, כשברור שאותה עבירה היא תוצאה מסתברת מן החתירה הזו. כלל זה חל גם על אחריותו של ג'ק למעשה שנעשה בידי וירון.
ה. אשר לחלקו של אלון בפרשה - הלה הכחיש כל קשר עם האקדח ואולם על יסוד הנתונים יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי האקדח היה של אלון וכי היה משאילו לזריהן כל אימת שהיה נזקק לנשק. מאידך, אין לקבל את ערעורה של המדינה ואת טענתה שהוכח קשר בין החזקת האקדח לבין הרצח. לא הוברר אם אלון ידע לאיזו מטרה נועד הנשק כשנמסר לזריהן ואם הסכים בפירוש או בשתיקה לשימוש שנעשה בו למעשה. בנקודה מסויימת זו לא היו השופטים מוכנים לסמוך על עדותו של זריהן מבלי שימצא לה סיוע ממשי, ועדותו של זריהן לא היתה החלטית דיה בנקודה זו. אשר לעונש שהוטל על אלון - עבירה של החזקת נשק ללא רשות חוקית היא כשלעצמה עבירה חמורה, וחומרתה המיוחדת בנסיבות מקרה זה, שלא זו בלבד שהנאשם החזיק באקדח גנוב, אלא שהיה משאיל אותו למי שהיה ידוע לו כעבריין. החזקת אקדח בידי אדם מסוגו של אלון יוצר סיכון לציבור
ומכאן שהעונש שהוטל עליו אינו חמור מדי, ומאידך גם אינו קל במידה שתצדיק התערבות לשם החמרתו.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד לוצקי לוירון, עו"ד י. שחם לאוחנה, עו"ד א. אורן לאלון, עו"ד גב' ע. ערבל למדינה. 26.11.79).
ע.פ. 29/79 - יחזקאל סלמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 88/78 - הערעור נדחה)
המערער היה נשוי לאחותו של עו"ד מועלם המנוח, ובין בני הזוג התעוררו סכסוכים. עפ"י תביעת האשה יצאו כנגד המערער פסקי דין לתשלום מזונות, וצו מניעה האוסר עליו להיכנס לדירה המשפחתית. המערער התנדב לשרות מילואים בהג"א וקיים את עצמו מהלוואות ואת הלילות בילה במקומות ציבוריים. באחד הימים נמסרה לו חבילת ניירות מהדאר ובתוכה הודעות וצווים של ביהמ"ש, הוא לא הבין את טיבם ולכן פנה אל גיסו המנוח כדי לשמוע הסבר מפיו. המנוח הזמינו אליו למשרד לשעות אחר הצהריים. הוא בא למשרד כשהוא לבוש במדים ובידו תת מקלע שנטל ממקום שרותו במילואים. כשנכנס למשרד היו לקוחות בחדרו של המנוח והלה ביקש מהמערער שימתין בפרוזדור. כעבור זמן קצר נכנס שוב המערער לחדרו של המנוח, דרך את נשקו וירה במנוח מספר יריות ואחר כך ירה כדור בעצמו. הוא מסר מספר הודעות שמהן עולה כי ירה במנוח לאחר שסבר כי ההוא מבקש מעו"ד אחר שבמשרד שיזמין את המשטרה. בביהמ"ש שינה את סיפורו ואמר כי למעשה אינו זוכר מה קרה במשרד. אין חולקין שיריותיו של המערער פגעו במנוח, אך הסניגור השתית את הגנתו על הטענות כי לא הוכח שהיריות גרמו למותו של המנות; כי בעת שהמערער ירה התערפלו חושיו והיה נתון במצב של דחף לאו בר כיבוש; וכן כי לא הוכחה כוונה תחילה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח ועל כך הערעור.
א. לשאלה אם הוכח כי מות המנוח נגרם ע"י היריות - המערער ירה במנוח והכדורים פגעו במנוח ולאחר פגיעת הכדורים צנח המנוח ונפח את נשמתו אעפ"כ טוען הסניגור שלא הוכחה סיבת המוות, וכל כך למה משום שלא נערך ניתוח שלאחר המוות, ניתוח הנערך במקרים של מוות בלתי טבעי, כיון שמשפחת המנוח התנגדה לכך והשופט החוקר המליץ שלא לערוך ניתוח אם ניתן לקבוע את סיבת המוות בלעדיו. כפי שעולה מעדותו של הפתולוג, ניתוח הגופה לאחר המוות מבוצע רק אם סיבת המוות מוטלת בספק, ואילו כשהסיבה ברורה אין צורך בניתוח. לכן הסתפקו הפתולוגים במקרה דנן בבדיקת הגופה ללא ניתוח ממש. הסניגור העלה אפשרות תאורטית שמא נפטר המנוח מהתקף לב עוד בטרם פגעו בו הכדורים, ולדעת הסניגור על התביעה לשלול לחלוטין קיומה של אפשרות כזאת, אפילו היא תאורטית, והדבר ניתן לביצוע רק ע"י ניתוח הגופה. טענה זו יש לדחות. אין התביעה חייבת להוכיח את אשמתו של הנאשם עד כדי ביטחון מוחלט ולשלול כל ספק, אפילו הוא תאורטי גרידא. חובתה של התביעה לשכנע את ביהמ"ש מעבר לספק סביר, ולא מעבר לכל ספק, ומערכת משפט תקינה לא תוכל להתחשב בספיקות שאין מאחוריהם אלא פלפול ריק. יתירה מזו, עפ"י הראיות בדבר הבדיקה שלאחר המוות, כשנעשה חתך במקום מסויים שבו חדר הכדור, עולה שהמוות נגרם מהיריות, כך שאפילו הספק התאורטי הוסר.
ב. לטענה שהמערער פעל תחת דחף לאו בר כיבוש - טענת יצר שאין לכובשו היא טענת הגנה שעל הנאשם להוכיחה אם כי הנטל המוטל על הסניגוריה אינו לבד כחובת הראיה שבה נושאת המדינה בפלילים, אלא שווה לנטל שבו נושא תובע בהליך אזרחי. על הסניגוריה להוכיח כי בשעת מעשה לא היה הנאשם מוכשר לעצור בעד ההתנהגות נושא האישום; וזאת עקב שלילת כח רצונו או החלשתו של כח הרצון במידה ניכרת; בשל השפעת מחלה נפשית ממנה סבל הנאשם אותה שעה, הנאשם לא היה מסוגל להשתלט על הדחף ולעצור בעד ביצוע המעשה. רק אז יראה הנאשם פטור מאחריות פלילית. שלושת המרכיבים הנ"ל על ההגנה להוכיח. שני היסודות הנדרשים להיות יחדיו הם מחלת נפש ויצר שאין להתגבר עליו. הסניגוריה לא הצליחה להביא ראיה לענין זה ובדין דחה ביהמ"ש המחוזי את העדות של רופאת עצבים מטעם המערער והעדיף עדות של התביעה. העדות של הרופאה היתה מפוקפקת ולא בכדי הרבו השופטים להציג לה שאלות, ואין מקום לטרוניה של המערער על השאלות הרבות שהוצגו ע"י השופטים לעדה זו.
ג. אשר ליסוד ההכנה הדרוש לעבירת רצח - יסוד זה הוכח מעבר לספק סביר. קודם לצאתו למשרד של המנוח הלך המערער למשרד הג"א ושם קיבל לידיו את הנשק ומילא את המחסנית עד הסוף ב- 25 כדורים. קבלת הנשק כשהיא לעצמה, היתה בנסיבות המקרה, בבחינת עובדה נייטרלית, שהרי היה עליו ליטול את נשקו לפני שהחל בתפקידי השמירה, אך לא כן הדבר בקשר עם טעינת מספר כדורים גדול כל כך במחסנית. הוא הדין באשר להתנהגותו של המערער במשרדו של המנוח.
ד. אשר ליסוד ההחלטה להרוג - גם יסוד זה הוכח, את ההחלטה להרוג מסיקים מאופיו של המעשה שהביא להמתת הקורבן, כשלמערכת העובדות מצטרפת ההלכה, שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. ההחלטה להרוג - להבדיל מההכנה - היא יסוד נפשי פלילי טהור, הכוונה הפלילית, שמשמעותו היא חזות מראש של אפשרות התרחשות התוצאות המזיקות של המעשה או המחדל והחפץ בהן. הנטל להוכיח את העובדות הנוגעות למצבו של העבריין, מעורר קשיים מעשיים רבים וכדי להתגבר עליהם משתמש המשפט ב"הנחת הכוונה", הנחה שאדם הנוקט בהתנהגות מסויימת הרי הוא מתכוון בדרך כלל לתוצאות שכרגיל נובעות מהתנהגות כזאת. הנחה זו אינה יוצרת מבחן אובייקטיבי, בדומה למבחן הרשלנות. מבחן הכוונה נותר מבחן סובייקטיבי, היינו מבחן פרוצדורלי ראייתי גרידא, הניתן לסתירה ע"י הנאשם, בניגוד למבחן הרשלנות, שהוא מבחן אובייקטיבי אבסולוטי, שאיננו ניתן לסתירה ע"י הנאשם, מי שיורה בקורבן כדורים רבים העלולים לפגוע באבריו החיוניים, מניחים שהתכוון להמיתו, אלא אם יסתור הנחה זו, או יעורר ספק סביר לגביה, ובעניננו לא עורר המערער כל ספק ביחס לכוונתו.
ה. אשר להיעדר קינטור - הכלל של קינטור טומן בחובו מבחנים סובייקטיבי ואובייקטיבי. המבחן הראשון הוא אם ההתנהגות המקנטרת השפיעה בפועל על הנאשם עד כדי איבוד שליטתו העצמית, והמבחן השני הוא אם אדם מן הישוב היה עשוי בהיותו נתון במצבו של הנאשם לאבד את השליטה העצמית ולהגיב בדרך הקטלנית שבה הגיב הנאשם. בנסיבות שהוכחו בפנינו, ומדברי העדים שנכחו במקום, אין ספק שלא היה כל קינטור מצד המנוח כלפי המערער. גם אם נכונה טענת המערער כי חשב שהמנוח עומד להזמין משטרה, גם אז אין זה קינטור שמבחינה אובייקטיבית עשוי האדם הישראלי הרגיל לאבד את שליטתו העצמית עד כדי שימוש באלימות חמורה.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 19.11.79).
ע.פ. 675/79 - נחום קרולפלד נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נתקבלו).
המערער נהג במכונית פרטית, נרדם כנראה ליד ההגה, עלה על המדרכה, הפיל עמודי בטחון ופגע בהולכת רגל והרג אותה. זו היתה בחודש האחרון להריונה והרופאים לא הצליחו להציל את וולדה. המערער טען כי בשעת התאונה היה עייף מפני שערב התאונה היה עסוק בהעתקת דירתו וקם בבוקר כשהוא עייף. בימ"ש השלום הטיל על המערער תשלום קנס של 5 אלפים ל"י, 6 חודשים מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי ושלילת רשיון הנהיגהלצמיתות. ביהמ"ש המחוזי שינה את גזר הדין וגזר מאסר בפועל של שנה אחת, ושלילת הרשיון ל- 3 שנים בלבד, והקנס נשאר בעינו. שני הצדדים ערערו המערער ביקש לקצר את תקופת המאסר בפועל והמדינה ביקשה להאריך את תקופת שלילת הרשיון ושני הערעורים נתקבלו. התאונה מעידה על כך שהמערער נרדם כנראה על ההגה וברור שזאת דרגת רשלנות גבוהה, כי אדם הנתון במצב שבו היה המערער באותו יום אסור לו לאחוז בהגה כלל. הנתונים האחרים מדברים לזכותו של המערער, עברו נקי ובמשך 10 שנות נהיגה לא נכשל בשום עבירת תנועה. המסקנה היא כי לא היה טעם מספיק להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, לענין אורך המאסר, ולפיכך יש לשנות את גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר על כנו את המאסר בפועל של 6 חודשים בלבד. מאידך יש להאריך את תקופת הפסילה ולהעמידה על 10 שנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. עו"ד פסקא למערער, עו"ד גב' מ. נאור למשיבה. 10.10.79).
ע.פ. 327/79 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של שוד ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. היה זה מעשה שוד כלפי נהג מונית, שבוצע ע"י המערער ועוד אדם שלא נתפס עד כה. המערער היה קטין ואין ספק שהעבריין האחר - הוא שמילא את התפקיד העיקרי והמכריע במעשה השוד. עם זאת היה השופט רשאי לתת אמון בדברי המתלונן, נהג המונית, שגם המערער נטל חלק פעיל במעשה השוד ואין לאמר שנקלע למקום ללא רצונו. אשר לעונש - כבר התחשב השופט בגילו הצעיר של המערער ובחלקו הקטן יחסית במעשה וגם בעברו הקשה. אין עילה להתערב בגזר הדין נוכח חומרתה המיוחדת של העבירה.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור, עו"ד מור למערער, עו"ד ראובני למשיבה. 21.10.79).
ע.פ. 743/78 - אריה סורק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער נהג במכונית פרטית, פגע בהולכת רגל וגרם לה חבלה. הוא הורשע בנהיגה רשלנית וערעורו על ההרשעה נדחה. המערער נהג במכוניתו בירושלים כשמשמאלו, במרחק מה ממנו עמדו שתי מכוניות, הרחוקה ממנו ביקשה להיכנס שמאלה לצומת והשניה, הקרובה יותר אליו, אותתה על רצונה לפנות שמאלה, ואילו המערער התכוון להמשיך בנסיעתו ישר. הוא נסע במהירות של כ- 31 קמ"ש ולפתע יצאה המתלוננת
מלפני המכונית החונה הראשונה, המערער בלם בלימת פתע, אך לא היה בכך כדי למנוע את התאונה. טענת המערער הינה כי המכוניות שמשמאלו עצרו באשר רצו לפנות שמאלה ואילו הוא ביקש לנסוע ישר וקדימה, הכביש היה פתוח, הוא נסע במהירות סבירה, ולא ראה את המתלוננת ולא יכול היה לראותה ואם כך אין לייחס לו כל רשלנות. טיעון זה אין לקבל. השאלה איננה אם המערער הבחין במתלוננת ולא אם יכול היה להבחין בה. השאלה העיקרית הינה, אם לאור נסיבות המקרה, היה על המערער, כאדם סביר, לצפות לאפשרות כי אדם ינסה לחצות את הכביש, ואם התשובה היא חיובית, האם הוא נקט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק שנגרם. התשובה היא, כי משראה המערער ששתי המכוניות שלפניו, המבקשות לפנות שמאלה, נמצאות במצב של עמידה לפני הצומת, היה עליו, כאדם סביר, לקחת בחשבון אפשרות סבירה, כי הן מצויות במצבן זה, משום שאדם מבקש לחצות את הכביש. לאור זאת היה עליו להאט את מהירות נסיעתו, באופן שיהיה במצב שיאפשר לו לעצור ואת זאת הוא לא עשה ובכך התרשל. העובדה שהמערער זוכה מאשמת נהיגה במהירות מופרזת אינה פוגעת בהרשעתו בנהיגה רשלנית. רשלנותו של המערער אינה מתבטאת בכך שלא עצר שעה שהבחין במתלוננת אלא שלא לקח בחשבון את האפשרות הסבירה שהמתלוננת תופיע.
רשלנות אינה קיימת בחללו של עולם. הרשלנות היא תמיד פונקציה של מערכת עובדות נתונה. התנהגות פלונית, בעניננו עצירת החרום שעצר המערער, עשוייה להיות סבירה במערכת נתונים אחת, כגון כשלא היה עליו לצפות להופעתה של המתלוננת, ואותה התנהגות עצמה עשוייה להיות מעשה רשלני במערכת נתונים אחרת, כשעל המערער היה לצפות להופעה אפשרית של הולך רגל.
(בפני השופטים : י. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. עליאש למערער. 14.10.79).
ע.פ. 391/79 - יהודית סוויסה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה כשהנאשמת נתנה הסבר להמצאות הגנובים ברשותה (הערעור נתקבל).
בשנת 1973 נפרץ בית ובין החפצים שנגנבו היתה טבעת זהב ובה משובצת אבן סגולה. 3 שנים לאחר מכן ראתה המתלוננת את הטבעת שלה על ידה של אשה המוכרת לה כעובדת בבנק, וזו סיפרה לה כי את הטבעת קיבלה מחברתה שעובדת עמה בבנק. לדבריה היא נתנה למערערת במתנה זוג נעליים שלא היו נוחות לה ושערכן היה בסביבות 40 ל"י, ומשסירבה לקבל כסף תמורתן הביאה לה המערערת את הטבעת האמורה. המערערת טענה בבימ"ש השלום כי קנתה את הטבעת בעת ביקור בירושלים אצל צורף ושילמה עבורה 45 ל"י. היא עשתה נסיון לאתר את הצורף אך לא הצליחה. באשר לערכה של הטבעת העריך אותה צורף שהמשטרה פנתה אליו בסביבות 600 ל"י וצורף אחר ב- 1000 ל"י. בימ"ש השלום קבע בפסק דינו כי עדותה של המערערת מגוחכת לחלוטין ואף בר דעת לא יאמין שצורף בירושלים ימכור טבעת ב- 45 ל"י כשצורף ברמת גן העריך את מחירה ב- 1000 ל"י. דבר כזה הוא בלתי יאומן והנאשמת בודאי קיבלה את הטבעת ממקור חשוד שידעה שהטבעת היא גנובה. לכן אינני מאמין לנאשמת וקובע שהטבעת הנדונה הגיעה לידיה של הנאשמת שלא ביושר. לפיכך הרשיע ביהמ"ש את המערערת בעבירה על סעיף 311 לפח"פ הקובע כי כל אדם המחזיק בכל דבר שיש רגליים לחשש שהוא גנוב יאשם בעוון "מלבד אם הוכיח בביהמ"ש שהוא רכש את החזקה ברכוש הזה בדרך חוקית". משהוכח שהטבעת גנובה ושהיתה בחזקת המערערת היה עליה להוכיח שהיא רכשה את החזקה ברכוש בדרך חוקית. בימ"ש השלום לא נתן אמון בדברי המערערת, בימ"ש המחוזי דחה את ערעורה והערעור על כך נתקבל. בימ"ש השלום לא נתן אמון בגירסת המערערת ובעשותו כן לא התייחס להתרשמותו הכללית מכנות דבריה או לאופן מסירת הדברים ונתונים כיוצא באלה, שעל פיהם שוקל
ביהמ"ש בין היתר מהימנותה של עדות. ביהמ"ש ביסס את חוסר האמון על הניתוח ההגיוני שלפיו אין דברי המערערת סבירים בעיניו. אכן, ביהמ"ש רשאי לסמוך מסקנתו גם על ניתוח הגיוני ואולם יש בכך כדי לפתח פתח לבדיקתה מחדש של דרך המחשבה אשר הוליכה את ביהמ"ש למסקנתו האמורה. השאלה היא איפוא אם יש בהסבר שניתן ע"י המערערת כדי להצביע על כך שהרכוש הגיע אליה בדרך חוקית, בעניננו, לא התייחס ביהמ"ש לאחת מטענות המערערת, שנאמר לה כשרכשה את הטבעת כי מדובר בזהב איטלקי שהוא זול יותר מן הרגיל. אין על ביהמ"ש לבחון מה חשב הצורף בשעה שמכר את הטבעת, אם צורף סביר היה עושה מה שעשה הצורף שהוזכר ע"י המערערת, אלא אם היתה המערערת צריכה להיות ערה לכך שמחיר הטבעת גבוה יותר מהסכום ששילמה לפי טענתה, שאז היתה צריכה לחוש בכך שהיא רוכשת רכוש שהושג בדרך לא חוקית. כאן בא לעזרתה של המערערת האירוע הקשור לנעלי חברתה. מחיר הנעליים נע בסביבות 40 ל"י, ואין להניח שאדם יתן תמורתן יותר משווין. התובעת העירה כי יש ללמוד מכך שהמערערת ביקשה להיפטר מן הטבעת, אך מי שחש שבידיו דבר שהחזקה בו מסכנת אותו, סביר יותר להניח שהיה זורק זאת לפח אשפה ולא מוסרו לאחר, כשהדבר יוכל להוביל אל מקור הרכוש. מכל מקום, גם כאשר סעיף 311 מעביר את הנטל על הנאשם, אין החובה הרובצת עליו כחובתה של התביעה, החייבת להוכיח את גירסתה מעל לכל ספק סביר, אלא יש למדוד את מידת ההוכחה העולה מדבריה של המערערת, בהתאם למידת ההוכחה המקובלת במשפטים אזרחיים. לפיכך יש לזכות את המערערת.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. לאלו למערערת, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 8.10.79).
ע.פ. 878/78 - יורם סלוצקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת פירורי חשיש ול.ס.ד. וערעורו על ההרשעה נדחה. באשר לחשיש הצביע המערער על עדותה של המומחית מטעם התביעה כי באחד הפירורים שבדקה גילתה סימן מסויים האופייני לחשיש ובפירור אחר גילתה סימן אחר, ובעוד שבאחת משתי התכונות הללו לא סגי הרי השילוב של שתי התוצאות הוא הנותן כי החומר הוא חשיש. אכן, לא באותו פירור עשתה המומחית את שתי הבדיקות, אך אין ללמוד מכך כי לא הוכח שילוב של שתי התכונות באותו חומר, שכן שני הפירורים נלקחו מתוך אותה סיגריה. מן הבחינה המשפטית הרי זו ראיה לכאורה, לפחות, שמדובר בחשיש, ומשקל הראיה לכאורה מתחזק והופך לודאי לאור התנהגותו של המערער כשהגיעו השוטרים, המצביעים על תחושת אשם ורצון להעלים את החומר מעיני השוטרים. כן סירב המערער בתירוצים שונים לעבור בדיקה מיוחדת של שרידי חשיש בכפות ידיו, וגם בכך תוספת משקל לראיות לכאורה. אשר לל.ס.ד. - טען המערער כי אילו נדחה הדיון, כבקשתו, היה בידו להוכיח שהחומר לא הכלל מרכיב מסויים אשר לטענתו, נדרש להגדרת סם זה עפ"י האמנה שנחתמה בוינה. ברם, עפ"י החוק בישראל אין צורך כי אותם מרכיבים יהיו בסמים, כאשר מדובר בשימוש בסם בישראל.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בייסקי. החלטה - השופטת בן פורת. המערער לעצמו. עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 16.10.79).
ע.פ. 442/79 - אחמד עלאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת מרמה בכך שהוציא מבעלת מוסך באשדוד, צמיגים ואביזרים שערכם היה, ביוני 1967, למעלה מ- 20 אלף ל"י, בטענת שוא שישלם את התמורה תוך שלושה ימים, ובהציגו את עצמו כסוחר חשוב. הוא שילם סכום של אלפיים ל"י על החשבון, ולאחר מכן אי אפשר היה למצוא
אותו והוא התחמק מתשלום היתרה. הוא נדון לשנה אחת מאסר בפועל ותשלום קנס של 10 אלפים ל"י וערעורו נדחה. המערער טען כי הסתבך בעסקיו באשמת שותפו וכן כי הוא חולה אך אין להקל בעונשו. למערער הרשעות קודמות במעשי גניבה ומרמה והיה צורך להטיל עליו מאסר לפחות לתקופה כפי שנקבעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת, החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. המערער לעצמו, עו"ד גב' מ. נאור למשיבה. 3.10.79).
ע.פ. 205/79 - ניסים שקלים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-3 עבירות מס: מסירת תרשומת כוזבת בכוונה להתחמק ממס בכך שהשמיט מהצהרת הון פריטים המסתכמים ב-200 אלף ל"י בקירוב; עריכת דו"חות לא נכונים בכך שהשמיט מדו"חות ההכנסה במשך שנתיים הכנסות בסך 327 אלף ל"י; אי ניהול ספרים. בגין העבירה הראשונה נדון למאסר בפועל של 3חודשים, מאסר על תנאי וקנס של 100 אלף ל"י, בגין העבירה השניה נדון למאסר על תנאי וקנס של 100 אלף ל"י, ובגין העבירה השלישית נדון לקנס של 15 אלף ל"י. הערעור הוא על ההרשעה לפי סעיף 220 (2) בטענה שלא פעל במזיד ובכוונה להתחמק ממס וכן הוא מערער על עונש המאסר ועל גודל הקנסות. הערעור נדחה.
אשר לערעור על הרשעה לפי סעיף 220 בגין ההשמטה בהצהרת ההון - אין להתערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי. על עצם ההשמטה של פריטים נכבדים מהצהרת ההון אין חולק ואין להסביר השמטות של קרוב ל- 200 אלף ל"י לעומת הון מוצהר בסך 26 אלף ל"י כדבר שקרה לרגל שיכחה או חוסר תשומת לב. עצם העובדה שסכומים בסדר גודל כזה לא נרשמו, יש בה כשלעצמה להצביע על מודעות המערער למשמעות ההשמטה.
אשר לעונש - אין לומר כי העונש מוגזם, כאשר נקבעה תקופה של 3 חודשים בלבד, ויש להניח שבמקומה תוטל על המערער עבודת חוץ. גם סכומי הקנסות לא היו מופרזים בהתחשב בעובדה שההכנסות שעליהן הצהיר המערער היו פחות ממחצית הכנסותיו.
(בפני השופטים: ויתקון, ברק, בייסקי. עו"ד רענן למערער. 10.10.79).
ע.פ. 292/79 - ג'ורג' האג'נה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק גנוב ואיום על שוטרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת אקדח ללא היתר חוקי, החזקת אותו אקדח כרכוש גנוב, ועפ"י בקשתו נלקחו בחשבון בקביעת העונש 4 עבירות פליליות הכוללות התפרצויות וגניבה, ושימוש ברכב ללא רשות הבעלים. בגין כל אלה נדון המערער ל- 3 שנים מאסר בפועל וערעורו נדחה. צודק המערער בטענתו כי שתיים מתוך 4 העבירות הנוספות כבר נלקחו בחשבון בתיק אחר, ועל כן ההרשעה בתיק הנוכחי צריכה להיות רק לגבי שתי העבירות הנוספות. ואולם על אף התיקון הנ"ל אין עילה להתערבות בגזר הדין. נסיבות החזקת האקדח היו חמורות שכן המערער החזיק את האקדח כששוטרים רצו אחריו כדי לעצרו, והוא כוון את האקדח לעברו של אחד השוטרים על מנת לירות בו, אך אותו שוטר הצליח להפילו ארצה. האקדח היה באותו זמן טעון ב- 6 כדורים חיים. למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות וכבר ריצה בעבר תקופות מאסר שונות. בנסיבות אלה ראוי היה המערער לעונש מאסר של 3 שנים בגין העבירות הקשורות באקדח בלבד ואין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, אלון. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 22.10.79).
ע.פ. 281/79 - כרים בטחיש נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשה מגונה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע מעשה מגונה בתיירת מחו"ל ונדון לשנתיים מאסר על תנאי ולקנס בסך 5 אלפים ל"י. ערעורו נגד ההרשעה נדחה. התביעה חששה כי
התיירת עומדת לחזור לארצה וביקשה מביהמ"ש, אחרי שהוגש כתב האישום, כי עדותה תיגבה לאלתר, מכח הוראותיו של סעיף 106 של חוק סדר הדין הפלילי, וכך נעשה. כאשר החל המשפט ביקשה התביעה להגיש את העדות, הסניגור לא הביע תחילה התנגדות לכך, אך בישיבה שלאחר מכן הביע התנגדות וכאשר נסתיימה שמיעת העדויות טען הסניגור כי לא היה מקום לקבל את עדות המתלוננת שנגבתה לפי סעיף 106, מאחר שהיא טרם עזבה את הארץ וסעיף 110 לחוק מתיר הגשתה של עדות כאמור, רק אם אי אפשר להשמיע את העד במהלך המשפט. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת הסניגור והערעור נדחה. העדות נגבתה אחרי הגשת כתב האישום בנוכחות המערער וסניגורו, והשופט שגבה את העדות הוא גם השופט ששמע את המשפט, כך שגם היתה לו האפשרות של ההתרשמות הבלתי אמצעית מהעד שאינה עומדת בדרך כלל לביהמ"ש המקבל עדות כתובה בלבד. אין ספק כי לפי נוסחו של סעיף 110 נקבע סייג כנ"ל להגשתה של עדות, אך השאלה היא אם בנסיבות הענין נגרם עוות דין כאמור בסעיף 195 לחוק הנ"ל והתשובה היא שלילית. ברם, אין צורך להיכנס לבחינת השאלות הנ"ל, מאחר שהיה די בעדותו של עד ראיה אחר כדי לבסס עליה את ההרשעה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד לידאי למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 7.10.79).
ע.פ. 680/79 - יוסף דזנאמשוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה באי התיצבות לשרות בטחון וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של אי התיצבות לשרות בטחון ונדון למאסר של ששה חודשים בפועל ו- 6 חודשים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. היו ראיות שהמערער קיבל כמה פעמים הודעות שעליו להתייצב לשרות צבאי, ולאחר שלא התייצב אותר ונעצר והובא ללשכת הגיוס, ונמסרה לו הודעה שעליו להתייצב כעבור מספר שבועות ולעבור בדיקה רפואית אבל הוא לא התייצב. לאחר מכן שוב הוצאה נגדו פקודת מעצר ורק אז עבר בדיקות רפואיות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא התייצב לשירות בכוונה להשתמט מהשירות, והיו בפניו ראיות למכביר לביסוס מסקנה זו. מה עוד שהמערער בחר שלא להעיד ולא לתת כל הסבר. אין ממש בטיעון כי המערער שהוא עולה חדש לא ידע את משמעות הדברים ולא היתה לו כוונה להשתמט מהשירות.
באשר לעונש - אין הוא חמור מדי. אמנם המערער נשוי ואב ל-3 ילדים, אך הוא השתמט משירות מאז יוני 1973 ואם כי אין לו עבירות קודמות הרי בנסיבות הענין אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. סגל למערער, עו"ד ראובני למשיבה. 21.10.79).
ע.פ. 572/79 - דניאל ניגרין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בפריצה, יחד עם ששה אחרים, לתוך חנות לדברי חשמל ובגניבת מכשירי חשמל בשווי של כמיליון ל"י. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נתקבל. אכן, לנוכח עובדות המקרה, תחכום הפריצה והיקף הגניבה, העונש אינו חמור כלל ועיקר, ואולם בתיק פלילי אחר הועמד לדין על התפרצויות למיניהן אחד המשתתפים האחרים בפרשה נשוא הדיון דנא, ואותו נאשם ביקש להביא בחשבון גם את ההשתתפות בפריצה וגניבה נשוא ערעור זה. על כל אלה נדון אותו נאשם לעונש של 6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והמדינה לא ערערה על קולת העונש. באין הסבר
מניח את הדעת לאי הגשת ערעור על קולת העונש, יש בפער העצום בין גזרי הדין של שני אנשים שנטלו חלק באותן עבירות עצמן, כדי לפגוע בחוש הצדק. לפיכך אין מנוס מהפחתה ניכרת של העונש שנגזר על המערער, ויש להעמידו על שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד לויט למערער, עו"ד ל. מרגלית למשיבה. 27.11.79).
ע.פ. 419/79 - ישראל ונגל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב ע"י עובד נמל התעופה ועזרה לגונבי מטענים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה עובד של רשות שדות התעופה ושימש כסגן ראש משמרת במחלקת פריקה וטעינה בנמל התעופה בן גוריון. הוא קיבל רכוש גנוב וחיפה על מבצעי גניבות בנמל התעופה ונדון ל- 3 שנות מאסר בפועל בגין העבירה הראשונה ושנה אחת מאסר בפועל בגין העבירה השניה כששני העונשים מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה. במקום למלא את תפקידו ולעמוד על המשמר נגד נגע הגניבות המבוצעות במשלוחי יהלומים בנמל התעופה בן גוריון, שיתף המערער פעולה עם הגונבים, קיבל את חלקו בשלל ולא מסר לממונים עליו על המתרחש. התנהגות כגון זו גורמת נזק חמור לבעלי המשלוחים ולשמה הטוב של מדינת ישראל, כל הנסיבות האישיות שהועלו לטובת המערער אין בהן כדי להביא להקלה בעונש. מתברר גם כי במשפטים נגד יתר השותפים סירב המערער להעיד, כך שאי אפשר לומר אפילו שהוא חזר בתשובה וניסה לתקן את הנזק העצום שגרם.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אלון. עו"ד קנת למערער, עו"ד ח. לי-רן למשיבה. 27.11.79).
ע.פ. 340/79 - עבד אל ביארסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בעבירה של השמטת חלקת מקרקעין מהצהרת הון, עבירה לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה, ומסירת תרשומת כוזבת בכך שמסר בהצהרת הון שקנה מקרקעין במחיר 55 אלף ל"י בעוד ששילם 182 אלף ל"י. הוא נדון לקנס של 25 אלף ל"י בגין העבירה הראשונה ולמאסר בפועל של 4 חודשים וקנס של 75 אלף ל"י בגין העבירה השניה. הערעור נדחה. המאסר שנגדו מופנה הערעור בעיקרו היה מוצדק בנסיבות הענין, בהתחשב בהפרש הגדול שבתרשומת הכוזבת בהצהרת ההון לעומת מחיר החלקה.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד רובין למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 19.11.79).
ע.פ. 376/79 - ניסים ביטון ובצלאל אנגלרד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות כוזבת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בביהמ"ש המחוזי הואשם אחד פילוס ברצח המנוח בוסתנאי סחה. המערערים העידו באותו משפט כעדי הגנה, עדותם היתה כוזבת והיא התייחסה לדברים מהותיים לגבי השאלה שנדונה במשפט. בעדותם הם סתרו, מתוך כוונה להטעות, את מה שמסרו בהודעות קודמות במשטרה. בגין מעשים אלה הורשעו בעבירות של עדות שקר ועדויות סותרות ונדונו ל- 18 חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערערים העלו נימוקים המתייחסים לנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות ואולם העבירות שבהן הורשעו הן חמורות שכן יש בהן משום פגיעה בהשלטת החוק עצמו. דבר זה נכון לענין כל הליך משפטי, אך חומרה מיוחדת נודעת לכך כאשר ההליך שבו נעברה העבירה הוא משפט רצח.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט ברק. המערער הראשון לעצמו, עו"ד גב' ע. קפלן למערער השני, עו"ד ל. מרגלית למשיבה. 26.11.79).
ע.פ. 237/79 - סימה חמו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תלונה כוזבת במשטרה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המתלוננת הופיעה באחד הימים במשטרה והתלוננה כי השכן אנס אותה, היא תארה את המעשה על כל פרטיו, והביאה את החוקרת לדירתה והצביעה על המיטה שם בוצע הפשע. גם הופעתה החיצונית המבוהלת נתנה משקל לתלונתה. על אותו סיפור חזרה המתלוננת כעבור 5 ימים. השכן נעצר לחקירה במשך 8 ימים, ואז הופיעה המתלוננת במשטרה והודתה כי שיקרה וכי ערב לפני כן ניסה אותו שכן לאנוס אותה ולא הצליח וכדי שלא יחפש הזדמנות אחרת הגישה תלונתה הכוזבת. המערערת הואשמה במסירת ידיעה כוזבת וביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הופעלה השפעה על המערערת לחזור בה מתלונתה וכי זו היתה עלילת שוא. ביהמ"ש גזר על המערערת עונש של 3 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל בעקבות המלצת שרות המבחן.
השופט ויתקון ציין כי עבירה זו של עלילת שוא נעברה על רקע האוירה השוררת היום בארץ, כי כל תלונה שכזו, על כל פרט ופרט שבה, מן הדין להעמידה על חזקת אמת ואין לפקפק באמינותה, ואם חוזרת בה המתלוננת סימן הוא שהשפיעו עליה השפעה פסולה מטעם האיש שנגדו התלוננה. ברור שיש גם מקרים כאלה, ואולי אף רבים הם, אך המקרה דנא מראה באיזו סכנה נתון קורבן העלילה, וגדולה מזו, ביהמ"ש עצמו העלול להעניש אדם על לא עוול בכפו. שיקול זה היה בעצם מחייב לאשר את גזר הדין. עם זאת מונח בפני ביהמ"ש תסקיר שרות המבחן ובו המלצה להעמיד את המערערת למבחן במשך שנתיים ולחייב אותה לשלם סכום כסף לקורבן העלילה. רק בהתחשב בהמלצה זו יש להמיר את המאסר כולו למאסר על תנאי, לחייב את המערערת לשלם סכום של 1500 ל"י לקורבן התלונה ו- 3 אלפים ל"י הוצאות המשפט למשיבה.
השופט ח. כהן הוסיף כי אילו היה ביהמ"ש מסתכל במעשה העבירה בלבד ובתוצאותיו העגומות כי אז העונש של 3 חודשים מאסר בפועל מופרז הוא לקולא. אם רוצים להילחם בתופעות פליליות שכאלה יש להחמיר בעונשים. ברם, אין ביהמ"ש מסתכל רק במעשה העבירה ובתוצאותיו, אלא קודם כל בעושה העבירה, ולענין המערערת דנא קיים תסקיר שרות המבחן כי היא אדם חיובי ביסודו ואין לדעת בדיוק כיצד התדרדרה בפתאומיות לשפלות כזו. הוא הוסיף כי מקרה זה צריך לשמש אזהרה מאלפת מפני הכשרת ההודעות הניתנות במשטרה, ע"י מתלוננת בעבירות מין, כראיות הכשרות לבוא בשערי ביהמ"ש, ומוטב שהמחוקק יתן דעתו למקרה זה ולמקרים אחרים דומים לו שעלולים לקרות.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, בכור. עו"ד א. גרינשטיין למערערת, עו"ד א. ראובני למשיבה. 25.11.79).
ע.פ. 15/79 - מנחם בן יעקב לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת אינוס ונדון ל- 4 שנות מאסר בפועל וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי שבחלקם מצטברים באופן שהמערער יצטרך לרצות 5 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. היה זה מעשה ברוטלי כלפי בחורה צעירה, תיירת מארה"ב, שבכל התנהגותה מתחילת המעשה ועד סופו התנגדה בתוקף לדרישת המערער לשכב עימו. התנגדותה הפעילה של המתלוננת נשברה בכח הזרוע ובאלימות גסה מצד המערער. התיירת גרה בחדר שליד חדרו של המערער בבית בודד והיתה נתונה לחסדיו של זה ולא יכלה להימלט ולא הצליחה לקרוא למישהו לעזרה. התיאור שנתנה מיד במשטרה ובעדותה בביהמ"ש, לא רק שנתקבל כתיאור אמיתי, אלא שהיה לו סיוע למכביר במצבה הגופני והנפשי של המתלוננת מיד לאחר המעשה ואף בסימנים שנמצאו בגופו של המערער ושהעידו על מאבק קשה. לנוכח כל הנ"ל אין ספק בכנות
התנגדותה הנמרצת של המתלוננת למעשה. אשר לעונש - בנסיבות המקרה היה זה עונש קל מאד ואין כל מקום לקולא נוספת.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בייסקי. עו"ד בניטה למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 9ד.1.11).
ע.פ. 392/79 - קורט אנגלר נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער שימש בשנים 1968 עד 1974 חשב ומנהל חשבונות במפעל חישולי כרמל בע"מ. במסגרת תפקידו היה גם אחד משני בעלי זכות חתימה על שיקים וגם היה מוסמך למלא פקודות תשלום על מנת למשוך כספים לקופה קטנה, ועל יסוד פקודת התשלום לחתום על שיקים לצורך הקופה הקטנה. בשנים הרלוונטיות נהג המערער למלא פקודות תשלום ושיקים, לרוב על סכום של 500 ל"י והיה מגיש את השיקים לחתימה לאחד ממנהלי החברה. התברר שאת הכספים שילשל לכיסו וכך גנב במשך הזמן 85 אלף ל"י תמורת כ- 150 שיקים. התברר גם ששיקים אחדים זייף לאחר שנחתמו ע"י המנהל, ובמקום 500 ל"י תיקן ל- 1,500 ל"י. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות מרמה, גניבות ממעביד וזיוף מסמך ודן אותו לשנה מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 50 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. היו ראיות מספיקות להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו ובכללן הודעותיו של המערער במשטרה לגבי חלק מן העבירות. מעשה המעילה נתגלה רק כמה שנים לאחר שהמערער פרש מעבודתו, וזאת למרות שהיו מבצעי ביקורת, אך אי גילוי מעשה מעילה או מרמה ע"י מי שמבצע ביקורת, עדיין איננו אומר כי מעילה כזו לא היתה. לכל היותר ניתן לומר כי הביקורת לא היתה יעילה. אין זאת אלא שהמערער, כחשב ומנהל חשבונות, ידע להסוות מעשיו שלא יתגלו בביקורת שגרתית וכך נתגלה הדבר רק בביקורת יסודית יותר כשכבר לא עבד בחברה.
אשר לעונש - האישום הוגש כ- 4 שנים לאחר שהמערער עזב את העבודה וגם הברור המשפטי ארך זמן וכן המערער הוא חולה ועל יסוד כל אלה טוען סניגורו שאין לשולחו למאסר בפועל. ברם כל הנסיבות לקולא כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. משום כך לא מיצה ביהמ"ש את הדין עם המערער ואת החלק העיקרי מתקופת המאסר קבע כמאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. טוסטר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 1.11.79).
ע.פ. 390/79 - דונלד קלברט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער משרת באניה של חיל הים האמריקאי שביקרה בנמל חיפה. באחד הלילות, לאחר חצות, הגיע המערער, לפי הזמנתו של סרסור, לצריף בו שהו פרוצות. נתגלע ויכוח בקשר לגובה האתנן וכאשר המערער חשד כי הסרסור מתכוון לפגוע בו נטל אבן ופצע את הסרסור. המערער נדון למאסר על תנאי ולתשלום קנס של 10 אלפים ל"י וערעורו על חומרת העונש נתקבל.
ביהמ"ש העליון דחה את טענת המערער כי ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך להטיל קנס של 10 אלפים ל"י. גדר הטענה הינו כי סעיף 333 קובע שהחובל בחברו חבלה חמורה דינו מאסר 7 שנים ואינו קובע קנס. לפיכך על ביהמ"ש לפנות לסעיף 62 לחוק העונשין שלפיו אם נקבע בחוק העונשין לעבירה פלונית מאסר ולא נקבע קנס, רשאי ביהמ"ש להטיל, כאשר המאסר לגבי העבירה הוא של שנה ומעלה, קנס עד 5 אלפים ל"י. סעיף 335 לחוק קובע שאם נעברה עבירת חבלה כשהעבריין נושא נשק קר דינו כפל העונש הקבוע לעבירה, ומכיון שכאן נשא העבריין נשק קר קבע ביהמ"ש המחוזי כפל העונש של 5
אלפים ל"י. טוען הסניגור כי כפל העונש מתייחס לעונש הקבוע לעבירה עצמה בצדה, ולא לעונש של סעיף 62 שהוא בגדר הוראה כללית. טענה זו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע שכפל העונש מתייחס הן לעונש הקבוע בסעיף החוק, המתייחס לעבירה פלונית, והן לעונש שבהוראה הכללית של סעיף 62.
לגופו של ענין קבע ביהמ"ש העליון כי בהתחשב בעברו הנקי של המערער וכן בכך שעדיין צפויים לו הליכים משפטיים במסגרת הצבאית המשמעתית שבה הוא משרת, וכן כי המערער חשש לשלומו, ניתן להקל בעונשו ולהעמיד את הקנס על 6,000 ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בר דיין למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 5.11.79).
ע.פ. 710/79 - עלי מוגרבי ומוניר שאויש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים גילו כי אחד, פלוני, מקיים יחסים עם גברים, הם התקשרו עימו וסיפרו לו סיפור כזב כי יש בידיהם ידיעות על מעשיו הנ"ל, ודרשו 25 אלף ל"י, שאם לא כן יפרסמו תמונות שיש בידיהם כביכול, המראות את פלוני בעת קיום יחסים עם גבר. אחרי שקיבלו את הסכום הנ"ל התקשרו שנית והוציאו מידי פלוני סכום נוסף תוך העלאת מצג שוא כאילו אשתו של אחד הגברים שאיתו הוא מקיים יחסים גילתה את הדבר ודורשת את התשלום כתנאי לאי פרסום הדברים. לאחר חודש שוב פנו לפלוני והפעם סחטו ממנו 5 אלפים ל"י, בטענה, שיש בידיהם סרט צילום באותו ענין ויפרסמו אותו. בגין כל אלה נדון המערער הראשון ל- 14 חודשים מאסר בפועל ו- 14 חודשים מאסר על תנאי, והמערער השני ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד לב למערערים. עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 21.11.79).
ע.פ. 471/79 - מיכאל פראבר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע עבירה של הוצאת כסף בטענות שוא בנסיבות מחמירות ונגזרו לו 14 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי, וכן הופעל מאסר על תנאי קודם חלקו חופף וחלקו מצטבר, באופן שהמאסר בפועל יהיה 20 חודשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה מבוססת בעיקרה על עדותו של אחד, מאיר פרלין, שממנו קיבל המערער 1,500 ל"י תמורת כתובות של נערות עימן ניתן לקיים יחסי מין. למעשה היו אלה שמות של צעירות שנרשמו אצל המערער, במשרד שדכנות שאותו ניהל, מתוך כוונה שימצא להן בן זוג לנישואין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנסיבות המחמירות מתבטאות בכך שהנאשם עשה מה שעשה במסגרת עבודתו כשדכן, עבודה המחייבת יחסי אמון והגינות והקפדה על כבוד הלקוחות, והוא ניצל לרעה את המידע שהיה לו אודות הנשים שנרשמו אצלו לצורכי נישואין. ביהמ"ש הגיע למסקנתו בדבר מתן אמון בעדותו של פרלין על יסוד התרשמותו הישירה מדבריו, ומדברי יתר העדים שהעידו, ובכך אין להתערב. אשר לקיום נסיבות מחמירות הרי הדברים האמורים לעיל מהווים נסיבות מחמירות ואין עילה להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי. אשר לעונש - אין להתערב בו בהתחשב בהרשעותיו הקודמות של המערער והפרת התנאי שהיתה כרוכה במעשה העבירה נשוא ערעור זה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. רבינוביץ למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 21.11.79).
ע.פ. 177/79 - מדינת ישראל נגד אנטואן ספריאן
*קולת העונש (מעשה מגונה וגרימת חבלה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעבירות של מעשה מגונה בכח; גרימת חבלה; נשיאת נשק תוך גרימת חבלה. בגין העבירה הראשונה נדון ל- 30 חודשי מאסר בפועל, בגין העבירה השניה נדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל ובגין העבירה השלישית ל- 18 חודשים מאסר בפועל. מבלי לתת נימוקים לכך ציווה ביהמ"ש המחוזי כי המשיב ישא את שלושת העונשים כשהם חופפים. הערעור על קולת העונש נתקבל. הקשר היחידי בין העבירות הוא שנעברו בזמנים סמוכים זה לזה, אבל הקורבנות בשלוש העבירות הם שונים, הנסיבות שונות והצד השווה שבהן הוא שכולן עבירות אלימות. לא היתה כל סיבה סבירה לצוות על חפיפת העונשים. עצם הטלת עונש של 30 חודשים מאסר בפועל בלבד בגין מעשה מגונה בכח הוא קל להפליא. ביהמ"ש העליון החליט שלא למצות עם המשיב את כל חומרת הדין ולהשאיר את העונשים של שתי עבירות התקיפה כשהם חופפים, ומאידך עונשי התקיפה ועונש המעשה המגונה בכח יהיו מצטברים באופן שהמערער ירצה 48 חודשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בייסקי. עו"ד ע. ראובני למערערת, עו"ד חדאד למשיב, 4.11.79) .
ע.פ. 681/79 - בנימין בן דוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הברחות ממכס ושוחד)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער עסק ביבוא טובין במכולות. בשנת 1976 ייבא 5 מכולות ושחרר אותן מהמכס כמכולות המכילות קרטונים עם מים מינרליים ושילם מיסים אפסיים. למעשה הכילו המכולות כמות קטנה יחסית של מים מינרליים בחלק הקדמי ומאחוריהן היו טובין שונים בעלי ערך רב החייבים במיסוי בסכומים גבוהים בהרבה מאלה ששולמו. הדבר בוצע ע"י קשירת קשר בין המערער לבין פקיד מכס בשם בנימין כהן שביניהם קישר סוכן מכס. הוסכם שכהן יקבל שוחד בסך 20 אלף ל"י עבור כל מכולה שתשוחרר בעזרתו. 4 המכולות הראשונות שוחררו, החמישית נתפסה ונמצאו בה טובין שונים שערכם כחצי מליון ל"י. המסים שהיה חייב בהם הסתכמו במליון ל"י. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ב- 3 עבירות שוחד ובשורה של עבירות מכס, והטיל עליו בגין עבירות השוחד שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ובגין העבירות אחרות חצי שנה מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי וכן קנס של מליון ל"י. המאסרים בפועל מצטברים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירות הן חמורות, והיה כאן מעשה מתוחכם על מנת להערים על השלטונות ולהתחמק מתשלום מס. כמו כן מדובר במתן שוחד לפקיד ציבור. עבירות אלה מצדיקות הטלת עונש מרתיע והעונש שהוטל אינו חמור יתר על המידה. מאידך קיימות נסיבות מקילות. המערער עלה מגרוזיה שם היה בין פעילי העלייה ועשה רבות הן בפעילות אישית והן בכספו כדי לעזור ליהודים ולפעילות הציונית ברוסיה וגם סיכן עצמו בפעילותו. בארץ פעל בעזרה לעולי גרוזיה, אין לו הרשעות קודמות ומעציב שבעתיים לראותו נכשל בצורה כה חמורה. האיש שקיבל את השוחד נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, ולפי החוק העונש המירבי הצפוי לנותן שוחד הוא מחצית העונש הצפוי למקבל שוחד. כמו כן אין זה מקרה בו כהן הודח למעשה העבירה, אלא כאשר פנה המערער לסוכן המכס בענין הנדון, השיב לו הלה מיד שיש לו אדם במכס העוסק בעיסקות כאלה וקישר את המערער עם כהן. העבירות של מתן שוחד והעבירות על חוקי המיסים הן למעשה מסכת עובדות אחת. הטובין שיובאו במכולה האחרונה ושערכם כחצי מליון ל"י מחולטים וזו מעמסה כספית נוספת לקנס של מליון ל"י. בנסיבות אלה צדק יעשה, אם שתי תקופות המאסר בפועל יהיו חופפות.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד זכריה למערער, עו"ד ראובני למשיבה. 7.11.79).