בג"צ 82/79 - עדנאן סאלח אבו חיר נגד המפקח על התעבורה ואח'
*רשיון למונית.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
על פי תקנות התעבורה (תיקון מספר 7) משנת 1977 (להלן התקנות החדשות) ניתן היה להגיש בקשות למשיב (להלן הרשות) לקבלת רשיון למונית ובלבד שהבקשות יגיעו בין ה- 25 באוגוסט לבין ה- 10 באוקטובר 1977, שהוא "המועד הקובע", ו-"לא יאוחר מן המועד הקובע". כן קובעות התקנות כי "לא תידון כל בקשה שנתקבלה במשרדהרשות אחרי המועד הקובע". בקשתו של העותר הגיעה למשרדה של הרשות ב- 23.10.77 ונטען בה כי העותר עבד מספר שנים הנדרשות לצורך קבלת רשיון למונית, צורף לבקשה תצהיר בגין אחת מתקופות העבודה, אך לא הוגשו תצהירים בגין תקופות אחרות וצויין כי תצהירים לגביהן נמצאים בבקשה קודמת של העותר, פרט לתקופה קצרה מסויימת שבגינה, כך טען העותר, סירב המעביד לתת לו תצהיר. ולכן חל איחור בהגשתבקשתו. כן ציין העותר כי היה חולה ולא יכול היה להגיע למשרד עורך דיני כדי והעותר לא נקט כל פעולה עד אוגוסט 1978. אז פנה בא כוחו החדש של העותר לרשות וביקש להאריך לו את המועד להגשת הבקשה. הרשות סירבה, העותר חיכה 3 חודשים נוספים ורק אז פנה לבג"צ.
השופטת בן פורת :
א. גם בהנחה שקביעת המועד בתקנה אינה אלא קביעת מועד בחיקוק לביצוע פעולה מסויימת שניתן להאריכה מטעם מיוחד, הרי טעם כזה אין למצוא במקרה דנן, שכן העותר נהג ברשלנות בשני שלבים, הן בפנייתו לרשות והן בהגשת עתירתו לבג"צ.
ב. התקנות החדשות פורסמו כ- 3 חודשים לפני המועד הקובע, ולא היתה כל מניעה שהעותר יכין בעוד מועד את התשתית לבקשה, היינו את התצהירים הנדרשים וכדומה. למעשה, כל החומר שהעותר צירף בסופו של דבר לבקשתו, כבר היה בידו לפני חלוף המועד הקובע ויכול היה להגישו במועד כשם שהגישו לאחר המועד, בתעודת הרופא אמנם נאמר שבתקופת מחלתו לא היה העותר מסוגל להופיע באיזשהו מקום, אך לא נאמר שהיה חסר אונים לחלוטין, והדעת נותנת שלפחות בימים האחרונים לפני החלמתו היה מסוגל לפעילות מסויימת וחייב היה לשגר שליח לעורך דינו כדי שידאג להחתימו על טופס הבקשה ולהגישה. חומר משלים יכול היה העותר להגיש, בהסכמת הרשות, גם לאחר מכן ואילו היה נתקל בסירוב יכול היה לתקוף את ההחלטה בפני בג"צ. זאת ועוד כדי שהטעם יהיה מיוחד שומה על המבקש הארכת מועד לגלות עירנות וזריזות מירבית. לפיכך, כשהחלים העותר ביום 14.10.77 היה עליו לדאוג בו ביום לחתום על הבקשה ולהביאה בידי שליח למשרדה של הרשות, ובכך היה מצמצם את האיחור מ- 13 ל- 4 ימים.
ג. גם הישיבה באפס מעשה משך שנה ומעלה, לאחר שהבקשה לרשות הוחזרה לו, דיה כשיקול לדחיית העתירה. העובדה שבין כה וכה טרם הסתיים הבירור של כל הבקשות התלויות ועומדות בפני הועדה אין בה כדי לעזור לעותר.
ד. ברם, אין בכלל סמכות לרשות להאריך את המועד לנוכח הלשון החד משמעית של התקנה שלפיה בקשה שהוגשה אחרי המועד הקובע "לא תידון". התקנות החדשות הן המאפשרות הגשת בקשה לרשיון מונית, והן המקנות לרשות סמכות לדון באותן בקשות. ללא התקנות החדשות לא היתה הרשות מוסמכת לדון בשום בקשה שהיא, אולם הסמכות שהוענקה הוגבלה במפורש ובלשון חד משמעית רק לדיון בבקשות שהגיעו למשרד הרשות לא יאוחר מהמועד הקובע. כאשר אותן תקנות עצמן הן המעניקות את הסמכות והן גם
התוחמות את תחומה יש לשמור על אותו תחום ללא עוררין. יתכן מאד שהמצב היה שונה אילו היתה הסמכות הענינית לדון בבקשות כאלה מוקנית בחוק ומחוקק המשנה היה קובע בתקנות את המועד. במקרה כזה אפשר שפירוש ההוראה היה רק קביעת מועד בחיקוק שאין בה כדי לפגוע בסמכותו של הגוף השיפוטי או המעין שיפוטי להשתמש בשיקול דעתו ולהאריך את המועד מטעם מיוחד.
ה. בעתירה לא נתבקש בג"צ להכריז על התקנה כבטלה מחמת חוסר סבירות, אך בגוף העתירה קיימת טענה כי ההוראה היא בלתי סבירה כל עוד אין כופין את המעבידים לתת בידי הנהג השכיר אישור להעסקתו. טעם זה לאי סבירות ההוראה אינו נראה. אין כל קשר בין היעדר כפייה, הקיים גם אחרי המועד הקובע, לבין החובה להגיש את הבקשה במועד. אם נתקל הנהג בסירוב מצד המעביד, ללא סיבה מתקבלת על הדעת, יכול הוא להגיש תצהיר על כך ולצרפו לבקשה המוגשת. עיכוב הבקשה כולה מתוך חשש שמא הרשות לא תרשה הגשת חומר משלים, היינו הגשת תצהיר מאוחר יותר אם יתקבל, הוא מעשה בלתי שקול הגורר אחריו תקלה שאינה ניתנת לתיקון.
ו. אשר לבעיה של קיצוב רשיונות מונית בניגוד לרשיונות לעסוק במקצועות אחרים, הרי יש לה השלכות שונות ולא על בג"צ המשימה למצוא לה פיתרון.
השופט בייסקי : מסכים.
השופט ויתקון :
קשה להבין את הטעם של הרשות המגבילה הענקת רשיונות למוניות, ואף אם נקבל כדבר שאין להרהר אחריו שרצוי להגביל את מספר המוניות בארץ, עדיין אין הדעת נוחה מהדרך שבה מבקשים להשיג מטרה זו, היינו ע"י הערמת מכשולים בירוקרטיים בפני המבקשים. קובעים להם מועדים נוקשים ומדקדקים עמם כחוט השערה לגבי כל פרט, אדם פשוט מתקשה להתמודד עם כל ההחמרות הללו. אותו מועד שהיה לו לעותר לרועץ, כלום יעלה על הדעת שאינו ניתן להארכה כאשר מטעמים ברורים ומבוררים אינם בשליטתו של המבקש, ונבצר ממנו לעמוד בו? אם אעפ"כ מסכים השופט ויתקון לדחיית העתירה הרי זה רק מן הטעם שהעותר התרשל בטיפול בענינו יתר על המידה. על אף מחלתו יכול היה העותר בכוחות עצמו או בעזרת אחרים לפעול בתוך המועד, והעיקר שפנייתו לבג"צ צריכה היתה להיות מוגשת מיד ובזריזות סבירה. לא זו בלבד שהעותר איחר את המועד להגשת בקשתו למשיב ללא סיבה מספקת, אלא שהוא גם השהה את פנייתו לבג"צ למעלה משנה.
(בפני השופטים : ויתקון, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד ז. כמאל לעותר, עו"ד ד. גורני למשיבים. 28.11.79).
ע.פ. 123/79 - כהן מאיר נגד מדינת ישראל
*טענת מחלת נפש הפוטרת מאחריות לגרימת חבלה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות חמורות של פציעות וחבלות בגוף אדם ונדון ל- 9 שנות מאסר. ערעורו נדחה. התעוררה שאלה אם מחלת נפש שממנה סובל המערער היה בה כדי לשלול את אחריותו הפלילית למעשיו. ביהמ"ש המחוזי קיבל ראיות רפואיות והגיע למסקנה שעל אף מחלת נפשו היה המערער אחראי למעשיו בשעת ביצועם. בקובעו כך סמך ביהמ"ש המחוזי על חוות דעתו של רופא מטעם התביעה לעומת
מומחים אחרים וזאת משום שהיה למומחה זה היתרון שבדק את המערער זמן קצר לאחר בצוע העבירה. טוען הסניגור כי אותו יתרון שהיה למומחה מטעם התביעה לא די בו כדי להצדיק העדפת חוות דעתו על פני דעות המומחים האחרים, ואולם הלכה פסוקה היא שכאשר באות דעות מומחים שונות בפני ביהמ"ש, רשאי הוא להעדיף דעה אחת על פני חברתה ובכגון דא אין בימ"ש שלערעור מתערב בשיקול דעתו. אשר למידת העונש - מדובר בעבירות חמורות של פציעות וחבלות, ולנוכח הרשעותיו הקודמות המרובות של המערער אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. עוה"ד חבק ומ. רום למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 5.11.79).
ע.פ. 596/79 - בן חמו חביב נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).
היתה פריצה למחסן באזור פתח תקוה ב- 8 באפריל 1979, ונגנבו 52 חבילות עור שערכן היה 350 אלף ל"י. באה עדותו של אחד פרידמן שהמערער הביא אליו את החבילות שנגנבו, ובהישענו על תורת החזקה התכופה, קבע ביהמ"ש כי המערער הוא שפרץ לתוך המחסן וגנב את הסחורה, ביהמ"ש הטיל עליו עונש של 3 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 5,000 ל"י או שנה מאסר תמורתו. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו.
עיקר טענתו של הסניגור שלא היתה כאן חזקה תכופה, שכן העד פרידמן העיד שהסחורה הוכנסה לדירתו אחרי חג הפסח, וחג הפסח לא נסתיים אלא ביום 19 באפריל, כך שבין הפריצה לבין חזקת המערער עברו לפחות 11 יום. אין בטענה זו כדי לערער את יסודות ההרשעה. ראשית, החזקה לאחר 11 יום דייה לשמש החזקה תכופה וכבר היו מעשים שגם תקופות יותר ארוכות נחשבו כחזקה תכופה. הכל תלוי בנסיבות, ובעיקר בטיב הסחורה הגנובה, לגבי חבילות של עור שאיננו, לכאורה, סחורה העוברת לסוחר, ובכמות ניכרת כזאת, אין לאמר כי שגה ביהמ"ש בראותו תקופה של 11 יום כחזקה תכופה. שנית, כשהעיד העד פרידמן על "תיכף אחרי פסח" התכוון ככל הנראה לתיכף אחרי החג הראשון של הפסח וזאת בהתתשב בתאריכי מעצרו של המערער, תאריך הגניבה והימים שבהם חל חג הפסח.
מכיון שפרידמן שהורשע בעבירה של החזקת רכוש גנוב ושל איחסון סחורה בדירתו לא היה שותף בעבירת הפריצה והגניבה, לא היה צורך בסיוע לעדותו. ברם, היה גם סיוע מספיק בדברים שהשמיע המערער בשיחה שהוקלטה עם העד פרידמן.
אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי לא הורה על ניכוי 3 חודשים מאסר שבהם היה המערער עצור לפני מתן גזר הדין, ויש לנכות תקופה זו מתקופת המאסר. אשר לקנס - מדובר בסכום נומינלי בלבד, ואולם אין לקבוע מאסר ממושך תמורתו במקרה של אי תשלום ודי בכך שאם הקנס לא ישולם יאסר המערער ל- 30 יום נוספים.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, ברק. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. אורן למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 5.11.79).
ע.פ. 362/79 - מדינת ישראל נגד שמעון איפרגן
*קולת העונש (חוקר שהיכה חשוד בעבירת אינוס) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב שירת במשטרת ישראל, במחלק החקירות בירושלים, ונטל חלק בחקירת פשע חמור של אונס והתעללות בחיילת. במהלך החקירה העביר את החשוד מבית מעצר אחד לבית מעצר אחר, הוא סטה מהדרך ולקח את החשוד ליער ירושלים כשאתו שני אנשי משטרה נוספים. שם היכה את החשוד וירה 3 יריות על ידו כדי להניע את החשוד למסור הודאה על אשמתו. המשיב הודה בעבירה שבה הואשם ונגזר עליו עונש מאסר על תנאי ל- 6 חודשים וקנס של 2,500 ל"י. הערעור על
קולת העונש נתקבל. מדובר מצד אחד בעבירה חמורה ומצד שני בעבריין שנסיבותיו האישיות נתנו מקום לקולא. עברו של המערער נקי והממונים עליו ציינו את כושרו ומסירותו לתפקיד. טוען הסניגור כי העבירה שנתגלתה לעיני החוקרים זיעזעה אותם עד עומק נפשם לאור אכזריותה המיוחדת, ואולם אדם שבתפקיד חייב לשמור על קור רוח ולנהוג כחוק ללא סטייה. לא מדובר כאן רק בהתעללות באדם שהיה מופקד בידי המשיב, אלא בפגיעה קשה ברשויות המשפט וכללי המינהל התקין שאחת ממשימותיו החשובות היא לגלות פשעים ולהביא עבריינים לדין. בקביעת העונש הקושי הוא בדרך כלל לצאת ידי חובה עם שני שיקולים שלפעמים אינם עולים בקנה אחד. מצד אחד יש לשמור מכל משמר על הערכים החיוניים של החברה ומצד שני יש להתחשב באישיותו של העבריין. במקרה דנן הגזים ביהמ"ש בשיקול השני על חשבון השיקול הראשון. היה מקום להטיל על המערער עונש מאסר לתקופה ארוכה, אילמלא השיקול הידוע של ביהמ"ש העליון, כי בבואו להחמיר בעונש אינו ממצה את הדין. בנסיבות אלה על המערער לרצות 3 חודשים מאסר בפועל ו- 3 חודשים ישארו על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד ע. ראובני למערערת, עוה"ד ברדוגו ופרנקו למשיב. 11.11.79).
ע.פ. 701/79 - דוד מוסטדה נגד מדינת ישראל.
*גניבה בידי מורשה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כנהג בחברת הובלות ונשלח להעביר כמות גדולה של ספרים מבית הוצאה לאור למחסן שבחלק אחר של ירושלים. המערער השאיר לעצמו חבילה של 25 ספרים שערכם הכולל כ- 2,500 ל"י, וכעבור יומיים ניסה למכור את הספרים. בגין מעשהו זה נדון למאסר של 6 חודשים בפועל ו- 18 חודשים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כנגד עונש המאסר בפועל ולדעתו כל הענין היה בגדר של מעשה שטות וטפשות מצד המערער וערך הסחורה הגנובה הינו מועט. המעבידה מוכנה להחזיר את המערער לעבודה, המערער הוא אדם נשוי ואב לשני ילדים ומצבם הכלכלי ירוד. כן התרעם הסניגור על שרות המבחן שלא הכין תוכנית שיקום בשביל המערער. אין ממש בטענות אלה. העבירה של גניבה בידי מורשה היא חמורה כאשר המעביד היה מוכן להאמין לעובד ולהפקיד בידיו סחורות רבות ויקרות ואילו הוא מעל באמון. המערער החל להסתבך בחוק בעודו נער והמשיך בכך לאחר שהתבגר. אמנם עבירתו האחרונה נגד הרכוש היא משנת 1968, אך בכך לא תמו מעשי העבירה, אלא שעבר לסוג אחר של עבירות וכעת חזר לעבירות רכוש. אין לכנות את המעשה של המערער כדבר של מה בכך וכמעשה טפשות, אילו באמת נכנסה במערער רוח שטות רגעית, יכול היה להחזיר את הספרים לבעליהם בעודם בהחזקתו, העובדה שניסה למוכרם מעידה שהיתה כאן כוונה לגנוב, וכי מעשה הגניבה היה מתוכנן, אם כי התכנון נעשה ברגע האחרון כשקמה ההזדמנות לכך. המערער הוא כבן 30 ובגילו, ובמעמדו כאב למשפחה, חייב היה להישמר מכל עבירה, אצל אדם כמוהו אין טעם לדבר על נסיונות של שיקום, שהרי כבר שוקם בעבר, הקים משפחה ומצא פרנסה נאותה לעצמו ולבני משפחתו, וחזר לסורו.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. דניאל למערער, עו"ד ל. מרגלית למשיבה. 26.11.79).
ע.פ. 18/79 - צבי אשר נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (שיחוד סוהר וסחר בסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה כלוא בכלא שטה והוא שיחד סוהר כדי שיבריח לכלא כמות של חשיש. המעשה בוצע פעמיים, פעם ניסה לשדל את הסוהר להבריח כ- 30 גרם חשיש, ופעם הוברחה כמות שלא ידוע גודלה כשהשוחד
ששולם היה בפעם הראשונה 500 ל"י ובפעם השניה 1,500 ל"י. הוא נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי בשל עבירות שוחד וסמים וערעורו נדחה. נטען כי יש פער בלתי מוצדק בין העונש שהוטל על המערער ובין העונש שהוטל על הסוהר שהיה מאסר על תנאי וקנס של 5,000 ל"י, אולם היו נסיבות מקילות בענינו של הסוהר ששיתף פעולה עם המשטרה ובזה העמיד את עצמו בסכנת התנכלות לחייו, וכן היה עברו נקי, לעומת עברו הפלילי של המערער. הברחת סמים לבית הסוחר היא תופעה נפוצה שיש להילחם בה בדרך ענישה חמורה, וחומרה בפני עצמה נעוצה במתן השוחד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. עו"ד רובין למערער, עו"ד שפי למשיבה. 12.11.79).
ע.פ. 309+381/79 - מנחם לב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
באחד הערבים נפרץ בית מרקחת של קופת חולים בפתק תקוה ומתוך הכספת נגנבו כ- 3,300 ל"י במטבעות של לירה אחת וכמות ניכרת של תרופות שהם בגדר סמים מסוכנים, לאחר מספר ימים הבחין איש משטרה בקרית אונו במכונית חשודה שאדם נמלט מתוכה והדבר עורר את חשדו, הוא עצר את המכונית ואת הנהג אחד בשם לוין. מתברר שהמכונית היא של המערער. בתוך המכונית נתגלו מכשירי פריצה, וכן עטיפות המתאימות לאלה שבהן היו עטופות התרופות שנגנבו מבית המרקחת בפתח תקוה. למחרת היום בא המערער למשטרה ואמר כי מכוניתו נעלמה, אך סיפורו לא עורר את אימונו של החוקר, ואנשי משטרה יצאו לערוך חיפוש בביתו של המערער. שם מצאו שתי שקיות שהכילו מטבעות של לירה אחת בסכום כולל של 2,000 לירות, ובחצר הבית נתגלו שני שקים טמונים בתוך קוצים ובהם אריזות עם תרופות. לאחר החיפוש נלקחו טביעות אצבעותיו של המערער, ונעשו מעתקים מטביעות אלה, וכן מטביעות אצבעות שנתגלו על צנצנת תרופות שנמצאה בחצר, והתברר שהטביעות מתאימות, המערער הורשע בפריצה וגניבה ובהחזקת סמים מסוכנים ונדון ל- 3 וחצי שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. מציאת המטבעות, התרופות והאריזות הצביעו על המערער כפורץ והסבריו לא נתקבלו על דעת ביהמ"ש המחוזי ואין הם יכולים להתקבל. לטענת המערער שאמור היה לערוך חיפושים במכוניתו בהיעדרו - אין שום כלל האוסר עריכת חיפוש במכונית חשודה שנתפסת ע"י המשטרה ללא נוכחות בעלי המכונית. אשר להגשת תצלומי המעתקים של טביעות האצבעות - העד המשטרתי שהגיש את הצילומים הסביר כי המעתקים המקוריים אבדו ובנסיבות אלה מותר היה להיזקק לצילום כראיה משנית שבאה במקום הראיה הטובה ביותר שאבדה. אילו היה המערער מעוניין בהשוואת הטביעות השונות יכול היה לבקש מהמומחה שהופיע מטעמו שישווה את הצילומים שהוגשו, כל ההסברים של המערער לעובדות שהמכונית שלו נמצאה בידי לויו ובה מכשירי פריצה ואריזות של קופת חולים; שנמצאו בביתו מטבעות בנות לירה אחת בסכום של אלפי לירות; שנמצאו בחצרו תרופות שנגנבו בפריצה מספר ימים קודם לכן לא היו אמינים וכל אלה מצביעים על כך שהמערער קשור בפריצה, יתכן שניתן היה להסביר כל אחת מהנסיבות הנ"ל בנפרד, אילו היה מדובר במקרה בודד, אך יש והצטברות של מקרים יוצרת תמונה שלימה וביהמ"ש לא יוכל לעצום את עיניו ולהתעלם מהצטברות זו. מה עוד, שגם בלעדי הצטברות הנסיבות שהצביעו על המערער כעל אחד הפורצים, אפשר היה לבסס את הרשעתו על כך שהדברים הגנובים נמצאו בהחזקתו זמן קצר אחרי גניבתם, ושעל אחד מהם נמצאה גם טביעת כף ידו.
אשר לחומרת העונש - המערער הינו בעל עבר פלילי עשיר, כבר הוטל עליו בעבר עונש של 6 שנות מאסר בגין שוד וחטיפת אדם, אך גם עונש זה לא הרתיע אותו. אחרי ריצוי עונשו ניסה אמנם המערער להשתקם, ובמשך זמן מה לא הסתבך עם החוק, אך הוא לא
התמיד בדרך הישר, למרות שהוא נשוי ובעל משפחה ופרנסה אינה חסרה לו, והוא החליט לשוב לחיי הפשע. לפיכך אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד פדרמן למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 14.7.79).
ע.פ. 358/79 - מדינת ישראל נגד משה ויוסף מזרחי
*קולת העונש (אי העברת ניכויי מס לאוצר) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים היו מנהלים פעילים ובעלי שליטה בחברה תעשייתית שהעסיקה בשנות המס 1975 ו-1976 עובדים וניכתה ממשכורתם מם הכנסה בהתאם להוראות פקודת מס הכנסה. חובתם היתה להעביר את הניכויים למס הכנסה בהתאם לתקנות. החברה והמשיבים לא העבירו לשלטונות המס את הסכומים שניכו. בימ"ש השלום הטיל על המערערים קנס של 3 אלפים ל"י ומאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים, המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי וזה העלה את סכום הקנס ל- 10 אלפים ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. מדובר באישומים המהווים מעילה באמון כשהמשיבים ניכו סכום העולה על 500 אלף ל"י, סכום גבוה מאד בהתחשב בכך שמדובר בשנות המס 1975 ו- 1976, כדי להשתמש בכספי הניכוי למטרותיהם. עבירה מסוג זה מחייבת תגובה מתאימה של בתי המשפט. המשיבים מסבירים שהחברה נכנסה לקשיים כספיים וכי מתנהלים הליכי פירוק נגדה וכן מתנהלים הליכי פשיטת רגל נגד המשיבים ואולם אין בכך כדי להפחית מחומרת העבירות. את הכספים היו צריכים להעביר מיד למס הכנסה ועיכובם הוא אשר נותן לעבירה את אופייה הפלילי המובהק. חומרת העבירות הצדיקה הטלת מאסר בפועל לתקופה ממשית, אך בהתחשב בכך שהעבירות נעברו לפני זמן ובתי המשפט דלמטה לא הטילו על המשיבים מאסר, לא ימצה ביהמ"ש העליון את הדין עימם. עם זאת יש להגדיל באופן מהותי את סכומי הקנסות ולהעמידם על 150 אלף ל"י שישלם כל אחד משני המשיבים.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד ד. שפי למערערת, עו"ד ברנבלום למשיבים. 19.11.79).
ע.פ. 322/79 - חמדה שחאת נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לגרום חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברוב דעות, בביהמ"ש המחוזי, בעבירות של החזקת נשק שלא כדין ובנסיון לפצוע אדם או לגרום לו חבלה חמורה, ביריות שירה לעבר העד עלי עזומה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, גירסת התביעה התבססה על עדותו של עלי עזומה (להלן המתלונן) שלפיה זיהה את המערער כמי שירה עליו ועל הודעה בע"פ שמסר המערער לחוקריו ושלפיה ירה לעבר המתלונן, עיקר הדיון בביהמ"ש המחוזי סבב על השאלה אם ניתן לתת אמון בעדויות אלה. נטען כי המתלונן שיקר בעדותו וכן כי השוטרים משקרים שכן המערער כלל לא מסר להם כל הודעה ועל כל פנים אפילו עשה כן הרי ההודעה הוצאה ממנו בדרכי תחבולה אסורות. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער כבלתי אמינה ואין מקום להתערבות בממצאי הרוב של ביהמ"ש המחוזי. בימ"ש זה ראה את המתלונן ושמע אותו, התייחס לעדותו בזהירות רבה, ובכל זאת מצא לנכון להאמין לחלק ממנה ולא להאמין לחלק אחר, ובנסיבות אלה אין יסוד להתערבות במסקנתם. אשר לעדות השוטרים בדבר הודאת המערער בפניהם טוען סניגור כי ההודאה הוצאה בדרכי תחבולה, שכן לפני שנחקר המערער ע"י השוטרים, הוא נחקר ע"י מפקדם וזה הבטיח לו הבטחות המהוות תחבולה שלא כדין. אין צורך להיכנס לשאלה אם הבטחות המפקד אסורות הן ואם יש בהן כדי לפסול את הודאת המערער שניתנה לאחר מכן לפיקודיו של אותו מפקד, שהרי טענת
תחבולה ראוייה לדיון אם הנאשם טוען שמסר הודאה למשטרה אך זו נגבתה ממנו בדרכי תחבולה אסורות. טענת תחבולה אינה ראוייה לדיון במקום שגירסת הנאשם היא שכלל לא מסר הודאה במשטרה. משקבע ביהמ"ש המחוזי שהמערער אכן מסר הודאה לחוקרו אין הוא יכול להישמע בטענה שההודאה אשר לטענתו כלל לא מסר אותה הוצאה ממנו בתחבולה. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל הנסיבות האישיות של המערער ואין להתערב בשיקוליו. מעשהו של המערער הוא מעשה מובהק של בריונות ברשות הרבים, אשר רק כפסע בינו לבין תוצאה קטלנית.
(בפני השופטים: אשר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק. עו"ד נ. גולדברג למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 8.11.79).
ע.פ. 732/79 - ציון זכריה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון להשפיע על עד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הואשם בכך שהוא וחברו חברו יחדיו להכות אחד בשם מלכה שמעון (להלן המתלונן) וכי החבר היכה את המתלונן ואילו המערער קרע את מעילו. הם עשו כן כדי להשפיע על עדותו של המתלונן במשפט פלילי התלוי ועומד כנגד המערער בענין גניבת רכב. גירסה זו התבססה על עדות המתלונן בביהמ"ש שבה אישר את גירסתו כפי שמסר אותה במשטרה, ונתמכה במספר פרטים בעדות אמו של המתלונן כי הוזעקה ע"י חברה של המתלונן מיד עם קרות האירוע ומצאה את בנה מוכה ומעילו קרוע. כנגד עדויות אלה עמדה עדותו של המערער שבלשון רפה העיד שלא היה כלל במקום האירוע ולאחר מכן ציין "יכול להיות שהייתי". המערער הורשע ונדון ל- 4 חודשים מאסר בפועל ו- 8 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. במהלך המשפט אירעה תפנית, כאשר המתלונן חזר בו מדברי עדותו האמורים, הוזמן שנית לחקירה וייחס את כל האירוע לחברו של המערער בלבד ולא למערער, ביהמ"ש ציין כי הוא מקבל כדברי אמת את דברי המתלונן במשטרה ובביהמ"ש בעדותו הראשונה, ואין הוא מקבל כאמת את דברי המתלונן בעדותו השנייה, והוא רואה אותה כתוצאה של לחץ שהופעל על המתלונן. אשר לעונש - מעשהו של המערער הוא חמור שכן הוא פוגע בהליכי המשפט עצמם. כמו כן למערער רשימה ארוכה של עבירות קודמות והעונש אינו חמור כלל ועיקר.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' שיאון למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 18.11.79).
ע.פ. 315/79 - גרזוזי נעים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, היינו ביצוע עיסקה בסמים מסוכנים, ונדון למאסר בפועל של שנתיים וחצי. הערעור נדחה, בפסה"ד נקבע כי אחד אלי חסין (הקונה) שמע מפי מכלוף כהן (המתווך) כי לגיסו של המתווך (הגיס) נודע שהמערער מוכן למכור חשיש. הקונה הסכים ונתן למתווך על החשבון סכום של 40 אלף ל"י וזה העבירו למערער. החבילה שנועדה לקונה הובאה לנהריה ע"י הגיס והוסתרה במקום מסתור. התביעה נמנעה, מלהביא ראיות באשר לקורותיה של החבילה מאז ואילך, כדי לא לחשוף את זהות סוכניה, אך אין חולק שהחבילה נתפסה ע"י המשטרה מבלי שהוגשה כמוצג במהלך המשפט. בערבו של אותו יום, לפי עדות הקונה, דרש ממנו המערער שישלם את עודף המחיר בסך 6 אלפים ל"י והוא עשה כן. הממצאים דלעיל נקבעו על יסוד עדותם של הקונה, המתווך והגיס כשהמערער מכחיש כל קשר לסמים בכלל, ולעיסקה המיוחסת לו בפרט. הסניגור טען נגד ההרשעה כי: ראשית, לא הוכח מה הכילה החבילה שהובאה לנהריה ובעובדה שהקונה שילם למוכר עבור החשיש לא סגי; שנית, אין סיוע לעדותם של הקונה, המתווך והגיס, אשר לדעתו כולם שותפים לדבר עבירה. טענות אלה אין לקבל. אשר לטענה הראשונה - נכון שלא הוכח כי
החבילה הכילה חשיש, והעובדה שהקונה נענה לדרישת המערער ושילם את עודף המחיר אמנם מצביעה לכאורה כי הקונה בא על סיפוקו, היינו שקיבל חשיש, אולם אין כל בטחון שהחומר נבדק בדיקה ראוייה כדי לקבוע את טיבו בצורה מוסמכת. אולם אין לדבר חשיבות. משנקשר הסכם בין הקונה למערער, באמצעות המתווך, לרכישת הסם, וקל וחומר משקיבל המערער את מלוא התמורה עבור הסם, בוצעה בכך "עיסקה אחרת" בסם מסוכן במובן סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים. סעיף זה אוסר על עשיית איזו עיסקה שהיא בסם מסוכן, ולא רק בסחר בו. שונה המצב כאשר התביעה מאשימה אדם בהחזקת סם מסוכן, שאז עליה להוכיח שהחומר שנמצא אמנם סם מסוכן הוא. אשר לסיוע לעדות של שותפים לדבר עבירה - השאלה היא אם הקונה היה מודיע משטרתי אם לאו. אם הוא היה מודיע משטרתי שוב עדותו לא צריכה סיוע, וממילא כשרה היא לספק סיוע לעדותם של המתווך והגיס. מתוך חומר הראיות שהובא לביהמ"ש אכן עולה כי הקונה פעל יד ביד עם המשטרה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ענבר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 15.11.79).
ע.פ. 287/79 - עורקבי זוהר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת אינוס ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערעורו נדחה. בשעת לילה מאוחרת הסכימה המתלוננת לנסוע עם המערער לדירת הוריו שלא היו בבית והשופטים האמינו למתלוננת שלמגע מיני מלא לא הסכימה. לקביעה זו היו ראיות מסייעות, ובמיוחד עדות המערער עצמו שהודה במקצת בהעידו כי כאשר שהו בדירה במשך כשעתיים, ניסה לשכנע אותה בדיבורים ובמעשים להיענות לו. הוא טען שלבסוף נענתה לו ועם זאת הודה שהביעה התנגדותה במילים ברורות באמרה לו שהוא מגעיל אותה ושהיא לא רוצה לקיים איתו יחסים. אשר לעונש - כבר הקל ביהמ"ש המחוזי עם המערער, כנראה מתוך התחשבות מלאה בהתנהגותה של המתלוננת, ובדעותיו המסולפות של המערער על המותר והאסור בין גבר ואשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. רפאל למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 8.11.79).
ע.פ. 888/78 - מורים אלוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער היה אסיר בכלא נגב ליד באר שבע, הוא סובל מהגבלות שונות ועקב הגבלות אלה היה נתון ללעג ולהצקות מאסירים אחרים. ביום המקרה התנפלו עליו כמה אסירים והיכו אותו אחרי שכיסו את ראשו בשמיכה וכשהסיר את השמיכה ראה את המנוח, גם הוא אסיר, כשהוא עומד לידו, והסיק מכך שהמנוח היה בין אלה שהיכו אותו. המערער דקר את המנוח שתי דקירות שאחת מהן גרמה למותו. הוא הורשע בעבירת הריגה ונדון ל- 10 שנים מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל. בקביעת העונש התחשב ביהמ"ש המחוזי לקולא בנסיבות המקרה, וכן בתעודות רפואיות המראות על הפרעות נפשיות של המערער, אך הטיל את העונש הנ"ל בשים לב לעובדה שעקב מעשיו של המערער קופחו חייו של אדם, ובכך שלמערער הרשעות קודמות לא מעטות, וכן הצורך להרתיע אחרים מביצוע מעשה אלימות. מאז גזר הדין עברה כשנה וכעת נתקבל דו"ח סוציאלי ודו"ח משרות מרכז בריאות הנפש שליד שרות בתי הסוהר, שמתוכם עולה כי המערער היום יותר מאוזן ומאורגן וכי הוא רוצה לעבוד. בכל נסיבות הענין, הרי על אף חומרת המעשה ניתן להפחית במידת מה מתקופת המאסר, ולהעמידה על 8 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, ברק. עו"ד קרביס למערער, עו"ד שפי למשיבה. 12.11.79).
ע.פ. 79+858/78/295 - מוסטפה אלפקיה ומחמד דיאב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבות מחקלאים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערערים הואשמו בביצוע שורה של פריצות וגניבות לדירים ולולים של חקלאיים במושבים שליד ירושלים ובגניבת תרנגולי הודו, כבשים ועזים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים, כשהרשעתו של המערער הראשון התבססה על הודאתו באשמה, והרשעתו של המערער השני התבססה על עדותו של המערער הראשון וסיוע שנמצא לעדות זו. על המערערים הוטלו 3 שנים מאסר בפועל ו- 6 שנים מאסר על תנאי וכן נדונו לקנס כספי של 18 אלף ל"י כל אחד, תשלום פיצויים לחקלאים שנפגעו, והמערער השני חוייב בתשלום הוצאות המשפט בסך 3 אלפים ל"י. הערעור נדחה פרט לכך שהמאסר על תנאי הופחת מ- 6 שנים ל- 3 שנים. המערער השני ערער על הרשעתו באישום של גניבת תרנגולי הודו ולטענתו אין סיוע לעדות המערער הראשון. הסיוע לעדות זו היה בעדותו של בעל אטליז כי שני המערערים באו אליו ומכרו לו תרנגולי הודו. לנוכח ההכחשה הכוללת בגירסתו של המערער השני כי לא עסק במכירת תרנגולי הודו, ולנוכח העדות שהציע תרנגולי הודו למכירה, וכשמועד ההצעה היה קרוב למועד שבו בוצעו הפריצות והגניבות, יש בעדותו של בעל האטליז כדי להוות סיוע כדין לעדותו של המערער הראשון.
אשר לערעור על חומרת העונש - אין מקום להתערבות בגזר הדין בכל הנוגע למאסר בפועל. גניבות חקלאיות הן מכה קשה שמן הראוי להילחם בה. המערערים ביצעו שורה של פריצות וגניבות ופגעו בעמל כפיהם של חקלאים שלווים. עם זאת עונש המאסר על תנאי הוא חמור מדי ויש להעמידו על 3 שנים בלבד.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. החלטה - השופט ברק. עוה"ד אבו עטא ועליאן למערערים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 11.11.79).
ע.פ. 592/79 - פרץ שרב בת סלח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחר בסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה במכירת 55 מ"ג הרואין תמורת סכום של 600 ל"י לסוכן משטרה ונדונה לשנה אחת מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה אחת שהיה תלוי ועומד נגד המערערת עקב תיווך במכירת חשיש, כששני העונשים מצטברים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירה שבה הורשעה המערערת היא בעלת חומרה רבה באשר מדובר בהרואין שהוא סם המביא להתמכרות ומכונה "המוות הלבן", ואם כי הכמות שנמכרה לא היתה, גדולה, אין בכך כדי להפחית מחומרת הפשע שביצעה המערערת, חומרה שחייבה להטיל עליה מאסר לתקופה לא קצרה. נוסף לכך ביצעה המערערת את העבירה כשמאסר על תנאי היה תלוי מעליה וגם עובדה זו משווה חומרה יתירה לעבירה דנא. שיקולי ביהמ"ש המחוזי מבוססים איפוא היטב, אך בכל זאת, לא בלי היסוס, בא ביהמ"ש העליון למסקנה שיש להקל במידת מה בעונשה של המערערת, בהתחשב בכך שהתמכרותה לסמים שהביאה אותה להסתבכות במעשה העבירה, נגרמה מנכות עקב תאונה בעת שירותה בצה"ל. בנוסף לכך נעשה ע"י משפחתה נסיון לשקם אותה, ונסיון זה נראה כמבטיח תוצאות טובות. בכל הנסיבות יהיה המאסר בגין העבירה דנא 6 חודשים בפועל ושנה וחצי על תנאי, המאסר יצטבר לשנה מאסר על תנאי שהופעלה.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, ברק. עו"ד מ. צורף למערערת, עו"ד ח. לירן למשיבה. 7.11.79).
ע.פ. 702/79 - אריה אליהו נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה של שופט תעבורה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בפני שופט תעבורה בעבירה על דיני התעבורה, ובא כוחו טוען כי לפני תחילת המשפט פנה השופט אליו ואמר כי זה הוא ענין של אמון והשופט הוסיף בקול רם "מה אתה רוצה שאני לא אאמין לשוטר?",
בעקבות הערה זו ביקש המערער מהשופט שיפסול את עצמו, הבקשה נדחתה והערעור על כך נדחה, השופט הסביר בהחלטתו כי הדברים נאמרו לפני תחילת הדיון, כשעבר על התיקים לברר במה לדון קודם ובמה יותר מאוחר כשלא היתה בשאלתו, ואף לא בצורה שבה שאל אותה, משום הבעת דעה קדומה כלפי המערער. ואכן, אין בהתבטאותו של השופט כדי לפוסלו מלדון בענינו של המערער. ניתן לומר שמוטב היה להימנע מהערה כזאת, אך כאן יש לצרף את דברי השופט שאמר בהחלטתו, מיד לאחר שנתבקש לפסול את עצמו, דברים שאין כל סיבה לפקפק בכנותם. הסמכות לפסול שופט, מן הראוי שלא להשתמש בה אלא במקרה ברור של דעה קדומה, וכאן לא היה מקום לחשש ממשי.
(בפני: השופט ויתקון. עו"ד י. מילנוב למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 6.11.79).
ע.פ. 444/79 - מרגלית בן יהודה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת מקום לזנות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה בהחזקת מקום לשם זנות וניהולו ונדונה ל- 4 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 25 אלף ל"י. הערעור על גובה הקנס נתקבל והקנס הועמד על 10,000 ל"י. המערערת היא בת 39 ואין לה הרשעות קודמות. עבירתה התבטאה בכך שהיא עסקה בזנות בדירתה במשך מספר חודשים. לא היתה כל טענה שהיא העסיקה אשה אחרת בזנות, או שהפיקה מהעסק בזנות רווח בדרך אחרת, פרט לכך שעסקה בזנות בעצמה בדירתה. על גובה הקנס השפיעה כנראה העובדה שנמצאו בדירה כ- 130 אלף ל"י ו- 9,500 דולר. לא הוברר מה היה מקור הכספים, אך ניתן להניח שחלק מהם הרוויחה מעיסוקה בזנות. עבור החזקת מטבע זר שלא כדין נענשה ע"י תשלום כופר. בהתחשב בהיעדר הרשעות קודמות ובעובדה שלא ניצלה אחרים לשם הפקת רווחים מזנות, הרי המטרה העיקרית של ההרתעה הושגה ע"י הטלת מאסר על תנאי ועל כן יש להקטין את סכום הקנס כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. עו"ד ח. קאזיס למערערת, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 22.11.79).
ע.פ. 496/79 - רחמים בן ששון מגדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עבד כשוטר בהוצל"פ ולקח שוחד על מנת להיטיב עם אחד החייבים, הוא זוכה מאישום בלקיחת שוחד בשווה כסף, אך הורשע בלקיחת שוחד בצורת טובת הנאה מאהבת זנונים. הוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נתקבל, באשר שוטר אחר שעבר עבירה דומה נדון לעונש קל יותר. אין ממש בטענת הסניגור כי העונש שהוטל על המערער חמור יתר על המידה. נהפוך הוא, בהתחשב במעמדו ותפקידו של המערער, כמשליט חוק וסדר כאחד מנציגי המשטרה בהיכל המשפט, אולי היה העונש קל יתר על המידה. ואולם מתברר כי שוטר אחר, שגם הוא שירת במשרד ההוצאה לפועל, וגם הוא קיבל שוחד באותה הצורה ולאותה המטרה, ולא הודה באשמה, נדון בפני שופט אחר למאסר של 6 חודשים בפועל ו- 6 חודשים על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י. הנסיבות ששימשו שם עילה להמתקת הדין אינן שונות בעיקרן מן הנסיבות בענין דנא. ב"כ המדינה טענה שאין להוסיף משגה על שגגה ששגה ביהמ"ש המחוזי כשהטיל על השוטר השני עונש בלתי הולם. אולם, אם היתה זו שגגה - הרי צריכה היתה התביעה לערער בפני ביהמ"ש העליון, לפחות לאמר שהוגש הערעור הנוכחי מטעם המערער דנן. על כל פנים זכאי המערער למידת צדק פשוטה זו, שלענין עונשו הראוי לו לא יופלה לרעה לעומת חברו, אם אין נתונים של ממש המצדיקים הבחנה בין עונשו של זה לבין עונשו של זה. לפיכך הועמד העונש על 6 חודשים מאסר בפועל, 6 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י,
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר. גב' בן פורת. עו"ד י. גנץ למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 14.11.79).
ע.פ. 269/78 - שלמה חליווה נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירות אינוס וחומרת עונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו).
המערער הורשע ב- 5 עבירות של אינוס, בשתי עבירות של בריחה ממשמורת חוקית, עבירה של תקיפת אשה ובעבירה של השגת מכונית באיומים. בגין עבירות האינוס נדון לתקופות מאסר שונות על כל מעשה, כשהתקופה הארוכה ביותר היא של 15 שנים. בגין עבירת התקיפה נדון למאסר שנתיים, בגין השגת המכונית באיומים למאסר 5 שנים, ועל הבריחה ממשמורת למאסר 3 שנים. ביהמ"ש המחוזי הורה כי חלק מהעונשים יהיה מצטבר וחלק חופף "באופן שהעונש הכולל על כל העבירות יהיה 25 שנות מאסר". הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו. נטען כי המערער נמנה על הפסיכופטים הפועלים מתוך לחץ לאו בר כיבוש והם אינם אחראים על מעשיהם. הסניגור היה ער להלכה כי לחצים כאמור צריכים, על מנת שיוכלו לשמש הגנה בפליליים, לנבוע ממחלת נפש, אך לטענתו גם הפסיכופטיה מחלת נפש היא, ודיים ללחצים הללו שמקורם בפסיכופטיה. טענה זו אין לקבל, וזאת בהסתמך על חוות הדעת הרפואיות שהיו בפני ביהמ"ש, שקבעו אמנם כי למערער דחף פנימי חזק מן הרגיל, אך מכאן ועד לדחף שמחמת מחלת נפש אינו בר כיבוש עוד הדרך ארוכה. העובדה כשלעצמה שהדחפים המיניים של המערער חזקים מדחפיו של אדם אחר עדיין אינה אומרת שהדחפים הללו אינם בני כיבוש על אף עוצמתם. נהפוך הוא, ככל שדחפיו של אדם חזקים יותר, ומעצוריו חזקים פחות, סכנתו מרובה. דיני העונשין נועדו לאלה שאינם נכונים לעצור בעד השתוללות יצריהם. אין לקבל את טענת הסניגור כי בכל אחד ואחד מהמעשים האמין המערער לתומו שמעשיו נעשו בהסכמתן המלאה של המתלוננות ואין לומר שהניח הנחה כנה וסבירה, אך מוטעית, שכל הנאנסות הסכימו למעשה ושלכן אינו נושא באחריות.
אשר לעונש - סעיף 45(א) לחוק העונשין קובע כי מי שנדון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות ולא הורה ביהמ"ש שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחרי זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר. הוראת ביהמ"ש על נשיאת העונשים, כולם או מקצתם בזה אחר זה, טעונה הנמקה מיוחדת, ובאין טעם מיוחד להוראה זו, יחול הכלל שהנידון לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר. בעניננו, יש טעם מכריע להבחין בין עבירות האינוס מכאן לבין העבירות האחרות מכאן. אם עבירות האינוס הן כולן מקשה אחת, הרי אין ביניהן לבין יתר העבירות של המערער אלא קשר רופף ומקרי בלבד. צדקו שופטי ביהמ"ש המחוזי באשר לעונש, כי שיקול הצורך בהגנה על שלום הציבור מפני מעלליו ודחפיו של המערער, שקול כנגד כל שיקול אחר. ברם, יש להפעיל את הכלל שבהוראת סעיף 45(א) לחוק העונשין, כך שבגין כל העונשים שהוטלו על המערער בשל עבירות האינוס השונות ישא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר, שהוא מאסר 15 שנים, ומבין כל העונשים שהוטלו עליו בשל העבירות האחרות ישא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר, שהוא מאסר 5 שנים. שני עונשים אלה ישא המערער בזה אחר זה, כך שתקופת המאסר הכוללת תהיה 20 שנה.
השופט ח. כהן ציין כי בכל חמשת המקרים היו ראיות סיוע מספיקות להשתית עליהן הרשעת המערער במעשי האינוס שהואשם בהם, והוסיף כי דעתו שלו נשארה, כמאז כן עתה, שאין כל צורך בראיות סיוע, כשעדויות המתלוננות מהימנות על ביהמ"ש, וביהמ"ש הזהיר את עצמו כדבעי.
(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד בירגר למערער, עו"ד ד. בר חיים למשיבה. 1.11.79).
ע.פ. 879/78 - גדעון שנדורי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (התפרצויות וגניבות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
על המערער הוטל ע"י ביהמ"ש המחוזי בנצרת עונש של 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי עבור קרוב ל- 30
התפרצויות וגניבות שבהן נגנב רכוש ששוויו כ- 120 אלף ל"י שברובו לא נמצא. אחרי גזר הדין הנ"ל הורשע המערער בביהמ"ש המחוזי בתל אביב ב- 17 התפרצויות נוספות כשאחת מהן מצטברת, כך שעל המערער לרצות 5 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין למערער הרשעות קודמות, אך לנוכח ריבוי העבירות אין לומר שהעונש שהוטל עליו חמור מדי. יש לציין שחלק ניכר מן העבירות בוצעו על ידו במהלך המשפט ואחרי שריצה עונש מאסר של 6 חודשים שהוטל עליו ע"י בית דין צבאי. ואולם לנוכח התפתחות שחלה לאחר גזה"ד ניתן להקל בעונש. המערער הוא אסיר טעון הגנה והוחזק בתא מיוחד בבית הכלא, אך עובדה זו לא הצילה אותו מהתנכלות, ובמהלך מעצרו שפכו עליו האסירים מים רותחים, הוא אושפז בבית חולים ונותרו לו צלקות מכוויות שסבל. גם כעת נמצא המערער בתנאי בידוד, יחד עם אחיו שגם הוא מרצה עונש מאסר, עם עוד שני אסירים. המאסר בתנאים כאלה בודאי מהווה בשבילו עונש קשה במיוחד. לפיכך יהיה העונש בגין העבירות נשוא ערעור זה שלוש שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי כך שהמערער ירצה 4 שנות מאסר.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה, 18.11.79).
ע.פ. 704/79 - רמי שלנגר נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כפקיד בבנק לאומי ובאחד הימים תלש שיק מתוך פנקס שיקים של לקוח, זייפו וגבה באמצעותו 9 אלפי ל"י. באותה עת, כאשר ביקשה לקוחה של הבנק לגבות מחשבונה 1500 ל"י רשם סכום של 2,500 ל"י בטופס החיוב ומסר ללקוחה 1,500 ל"י בלבד. המערער הורשע בזיוף בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ובגניבה בידי עובד ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא צעיר לימים, נשוי ואב לילדה והסכום שנלקח על ידו הוחזר לבעליו. טוען הסניגור כי שני האירועים הם בגדר תופעה חריגה תולדה של חולשת הרגע. על אף הנסיבות כאמור אין להתערב בגזר הדין. המערער פגע באמון שניתן בו ע"י מעבידיו ובלקוחות. מעשיו הם חסרי הסבר ואינם מתיישבים עם עברו הנקי, אך זהו המקרה ברובן המכריע של העבירות שאותן מכנים עבירות הצוארון הלבן. מי שכספים עוברים דרך ידיו עשוי לעמוד בפיתויים לא מעטים, ועל כן חשוב שיהא משום הרתעה באותם הליכים הננקטים במקרים שבהם מתגלה מעשה העבירה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ג. נשיץ למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 29.11.79).
עש"מ 9/79 - פלוני נגד עירית תל אביב
*חומרת עונש משמעתי (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשעתו בביהמ"ש המחוזי בהחזקת בית זנות וחיים על רווחי זונה, בשני מעשי גניבה ובשני אישומים של החזקת סם מסוכן, ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל. לאחר מכן הועמד המערער, פקח עירוני בעירית תל אביב, לדין משמעתי ובית הדין החליט על פיטורי המערער מעבודתו, על פסילתו לצמיתות מהמשך עבודתו בעירית תל אביב, וכן שלל ממנו את גימלת הפרישה, לעומת זאת החליט בית הדין, בהמלצת התובע, כי עקב הפיטורין יקבל המערער פיצויים מלאים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טען כי בית הדין לא היה מוסמך לשלול את הגימלה, לאור הוראות סעיף 15 לחוק שירות המדינה (גימלאות). לטענתו גימלת עובד מדינה נשללת ממנו אם הוא נפסל לצמיתות מן השרות, ולפיכך אילו נפסל המערער מן השרות בכל רשות מקומית שהיא, ניתן היה לשלול זכותו לגימלה, אך לא כאשר נפסל לשרות רק בעירית תל אביב.
אין יסוד לטענה זו. לפי סעיף 15 הנ"ל בדיון משמעתי יש שתי חלופות. אם נפסל הנאשם לשרות נשללת אוטומטית הזכות לגימלה כתוצאה נגררת, ואילו אם לא נפסל לשרות, רשאי בית הדין להחליט שאינו זכאי לקיצבת פרישה. המערער שבפנינו נפסל לשרות לצמיתות. אך אין צורך לדון בשאלה אם פסילה של שרות בעירית תל אביב זהה במשמעותה, לפסילה לשרות המדינה, כי ביה"ד הורה מפורשות כי אין המערער זכאי לקיצבת פרישה. מאחר שמדובר על עובד שטרם הגיע לגיל 60 ואשר טרם סיים 25 שנות שרות אין המערער זכאי לגימלה, לאור הוראתו המפורשת של בית הדין, שהשתמש גם בדרך החילופית השניה לשלילת הגימלה.
אשר לטענה הכללית על חומרת העונש - מדובר על עובד מחלקת הפיקוח, היינו על מי שמשרת במסגרת שהיא מעין משטרה של הרשות המקומית. מי שמופקד על אכיפת החוק, העוסק אותה עת ממש בסרסרות לזנות ומחזיק בסמים, ואף גונב במציאה תיק פרטי המושאר באוטובוס ממיט קלון על המסגרת שבה הוא משרת. יש בהתנהגות המערער כדי לערער את האמון בפעולתה התקינה של יחידתו, ביושרה ובכנותה. אין ללמוד מכאן כי עבירה שיש בה משום קלון לצורכי חוקי המשמעת של המדינה או של רשות מקומית, חייבת לעולם להיות קשורה עם תפקידו של העובד. נהפוך הוא, כל עבירה שיש בה משום קלון, יש בה גם כדי להשליך על יכולתו של העובד להמשיך ולשרת בשרות המדינה או ברשות המקומית, ויש בה כדי להצדיק נקיטת אמצעים משמעתיים. ברם, במקרה שלפנינו אין לומר כלל ועיקר כי הקשר בין העבירות לבין השרות איננו קיים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ש. צאנג למערער, עו"ד ח. שטיין למשיבה. 4.12.79).
עש"מ 8/79 - פלוני נגד עירית תל אביב
*הרשעה בעבירה משמעתית וקולת העונש (ערעורו של המערער נדחה וערעורה של העיריה על קולת העונש נתקבל).
המערער עבד בעירית תל אביב משנת 1966 במינהל ההנדסה, בתפקיד טכנאי הממונה על מתן אינפורמציה לצבור, לגבי תוכניות בנין ערים, וכן היה מעיר על גבי תוכנית בניה אם היא תואמת את החוק. עקב תפקידו זה הכיר הנאשם, בין היתר, מהנדס בשם בר גיורא שהיה מגיש תוכניות בניה לאישור הועדה המקומית. נודע לנאשם כי המהנדס נתן הלוואה לאחת העובדות במחלקת ההנדסה, וגם הוא פנה אליו וקיבל ממנו, הלוואה של 3500 ל"י, בלי ריבית ובלי הצמדה. את הכספים החזיר עוד לפני שהחלה החקירה נגדו. המערער הועמד לדין בגין עבירת משמעת ובית הדין פסק עונש של נזיפה, אי תשלום ההפרשים עבור חודשי ההשעיה, וכן כי הממונים על הנאשם שקלו שלא להשיבו לתפקידו לפחות לתקופה של שנה. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה וערעור העיריה על קולת העונש נתקבל.
סעיף 7 לתקנון של עובדי העיריה קובע לי "לא יקבל עובד מאדם או מגוף הבאים עמו במגע, לרגל תפקידו בעיריה...כל טובת הנאה...". לית מאן דפליג כי היתה טובת הנאה בקבלת ההלוואה, וכי המהנדס בר גיורא בא במגע עם המערער לרגל תפקידו בעיריה, ועל כן בדין הורשע המערער בעבירת משמעת. הקשרים בין המהנדס לבין המערער נבעו ממגע במקום העבודה או בשעות העבודה, ואם התפתחו בין השניים יחסים ידידותיים אין ללמוד מכך שהשניים הפכו לחברים ושמגעיהם הם בעיקרם אישיים זאת ועוד, התקנון והתקשי"ר אינם יוצרים הבחנות בין האיסורים החלים על מי שבא במגע עם העובד לרגל תפקידו והוא גם ידידו לבין מי שבא במגע עם העובד לרגל תפקידו ואיננו ידידו.
אשר לאמצעי המשמעת שננקטו - בית הדין התחשב בכך כי במסגרת תפקידו לא יכול היה הנאשם להטיב עם אזרח מעבר למסירה של אינפורמציה, וכן כי ההלוואות
נלקחו בגלוי והוחזרו בגלוי, וכן ביחסי הרעות בין הנאשם לבין המהנדס, כדי לא להטיל עונש חמור. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי המעשה במהותו דבקה בו חומרה לא מעטה מבחינת שמה הטוב של הרשות המקומית ותדמיתה. המקרה דנן הוא דוגמא טיפוסית למצבים שאותם ביקשו התקנון והתקשי"ר למנוע. העובד אינו יכול, בדרך הטבע, לנהוג יחס שווה, המשולל העדפה פסולה, במתן מענה, בקביעת תור וכיוצא באלה, כשמצד אחד עומד לפניו מי שמעניק לו הלוואות ללא ריבית וללא הצמדה ומצד שני אזרח מן השורה. יתירה מזאת, יש ביחסים בין האזרח לבין מי שפונה אליו משום לחץ סמוי על האזרח מחד גיסא, כי אינו יכול לסרב לבקשה להלוואה שמבקש אדם שהוא צריך לפוגשו יום יום, ותלות של העובד מאידך גיסא כי אם לא יעדיף את הנותן לא יקבל יותר הלוואות. אין ראיה על העדפה של ממש, אך הפגיעה בתדמיתה של הרשות הציבורית היא גלוייה לעין. בית הדין למשמעת לא נתן ביטוי הולם לשיקולים אלה, אך מקובל על ביהמ"ש העליון שאיננו ממצה את הדין גם כשהוא מקבל ערעור על קולת העונש. לנוכח כל אלה החליט ביהמ"ש העליון כי המערער יורד בדרגה אחת לתקופה של 3 שנים וכן יועבר למשרה אחרת לתקופה של 3 שנים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ג. מאירי למערער, עו"ד ח. שטיין למשיבה. 12.12.79).
ב.ש. 325/79 - סמיר עוואד נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה
(הערר נתקבל).
העורר נעצר לראשונה ביום 9ד.7.10 לתקופה של 15 יום בשל סרסרות לזנות, סחיטה באיומים ועבירות נוספות. ביום 22.10.79 הוארך מעצרו ב- 10 ימים ואז ציינה המשטרה כי נוסף לעבירות הקודמות קיים חשד של ביצוע אונס ע"י העורר. תוקפה של פקודת המעצר תם ביום 2.11.79 ובינתיים הוגש כתב אישום נגד העורר בשל העבירות של סרסרות וסחיטה, וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. ביום 9.11.79 פנתה המשטרה מחדש לבימ"ש השלום וביקשה להוציא פקודת מעצר ל- 15 יום נגד העורר בשל חשד לאונס, וזאת לאחר שהתגבשו ראיות לכאורה בדבר האונס. הוצא צו מעצר ל- 15 יום ולאחר מכן הוארך המעצר ל- 4 ימים נוספים ושוב הוארך ל- 11 יום. הסניגור טוען כי לצורך סעיף 17 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), צריך היה למנות את תקופת המעצר החל מיום 22.10.79 שבו הוזכר לראשונה עניין החשד של ביצוע אונס. ומאחר ועברו למעלה מ- 30 יום מאז, לא היה מקום להוציא צו מעצר נוסף אלא עפ"י בקשת מעצר המוגשת ע"י היועץ המשפטי לממשלה ובחתימתו, ומכיון שלא היתה בקשה כזו אין המעצר כדין. לעומת זאת טענה המדינה כי יש למנות את 30 הימים מעת שנתבקש לראשונה מעצרו של העורר בהתבסס על החשד של ביצוע אונס. בתי המשפט דלמטה דחו את טענת העורר והערר נתקבל. לאור נוסחו של החוק ורוחו, שנועד לשמור על חרותו של האזרח ושלא לעצרו לתקופה העולה על 30 יום אלא לאחר שהיועץ המשפטי בודק את הנושא וחותם על הבקשה להארכת המעצר, הרי 30 הימים הם תקופת המעצר המקסימלית אותה מוסמך שופט השלום לאשר, מבלי שהובאה בפניו בקשה של היועץ המשפטי לממשלה. לענין זה אין נפקא מינה : א. אם במסגרת חקירה בשל עבירה מוגדרת ומסויימת חלו הפסקות, בהן היה החשוד חופשי בשל סיבה זו או אחרת, אך הוא נעצר לאחר מכן מחדש בקשר לאותה עבירה, ובסך הכל המעצר בקשר לאותה עבירה הגיע ל- 30 יום, או; ב. אם תוך כדי המעצר הרצוף בשל חקירה פלונית התווספו עילות חדשות לחקירה ולמעצר - בצורת עבירות נוספות פלמוניות הטעונות חקירה. חשבון המעצר לצורכי סעיף 17(ג) צריך שיהיה ברור ופשוט. כל אימת שסך הכל תקופת המעצר בשל חקירה לגבי עבירה מסויימת, או סך הכל המעצר הרצוף בשל עילות שונות מגיע כדי 30 יום - צריך שהבקשה להארכת המעצר תבוא ע"י היועץ המשפטי ובחתימתו. לפיכך יש לקבל את הערר.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד בטיטו לעורר, עו"ד לי-רן למשיבה. 6.12.79).