ע.א. 767/77 - גבי בן חיים נגד יוסף כהן
*תנאי מתלה בחוזה.
* סיכול חוזה.
* ביטול חוזה עקב סיכול כשבכתב התביעה נתבקש ביטולו עקב תנאי מתלה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 493/75 - הערעור נתקבל).
המערער היה דייר מוגן במושכר של עמידר. בפברואר 1974 התקשר בחוזה עם המשיב להעברת זכויותיו במושכר למשיב. נקבעו סדרי התשלומים ומועדי מסירת החזקה. במבוא להסכם נאמר, בין היתר, כי "שני צדדים מצהירים בזה כי ידוע להם היטב שהעברת הזכויות . . . כפופה להסכמת . . . עמידר". לאמר שהמשיב כבר קיבל את החזקה במושכרשיגרו הצדדים לעמידר תצהירים לפי חוק הגנת הדייר, חברת עמידר השיבה כי אין היא מסכימה להעברת המושכר מפני שמדיניותה היא להחזיר לעצמה את המושכרים המתפנים. התגלעו סכסוכים בין הצדדים בקשר לשטרות שטרם נפרעו והמערער הגיש את השטרות להוצאה לפועל. המשיב הגיש התנגדות בטענה שהתמורה נכשלה ואז ביטל המערער את הבקשות לביצוע, והגיש תביעה לפינוי המושכר והשבת המצב לקדמותו, בנימוק שלא ניתן לבצע את החוזה, מחמת אי הסכמת עמידר. בבימ"ש השלום טען המערער כי החוזה עם המשיב הוא חוזה על תנאי, כאשר התנאי הוא הסכמת עמידר, ומשלא נתקיים התנאי התבטל החוזה ויש להשיב את המצב לקדמותו. המשיב טען כי במסגרת היחסים בינו לבין המערער בוצע כבר הכל לפי החוזה, כי החוזה אינו חווה על תנאי, והאמור במבוא לחוזה אינו אלא הצהרה עובדתית ללא הסקת מסקנות. בית-משפט השלום קבע כי החוזה איננו חוזה על תנאי, ואולם אף על פי כן קיבל ביהמ"ש את תביעת המערער, באומרו כי המשיב אינו יכול לאחוז את החבל בשני קצותיו, גם לטעון שהחוזה סוכל על מנת לא לשלם את תמורת השטרות בהוצאה לפועל, וגם לטעון שהחוזה בוצע ושלכן אין עילת תביעה נגדו, בימ"ש השלום סבר כי החוזה סוכל עקב הפרתו ע"י המשיב, ולפיכך על כל אחד מן הצדדים להחזיר לחברו מה שקיבל כבר במסגרת החוזה. על החלטה זו ערער המשיב לביהמ"ש המחוזי והלה קבע שאמנם התוצאה אליה הגיע בימ"ש השלום היא צודקת וענינית, אך מכיון שהשופט פסק על סמך נימוקים ועילות שלא בא זכרם בכתב התביעה ולא בדרך של שינוי חזית, יש להחזיר את התיק לשופט השלום ולאפשר לצדדים לתקן את כתב הטענות, מכאן הערעור.
א. אין ספק כי החוזה שבין הצדדים כלל תנאי מתלה, היינו קבלת הסכמת עמידר, ומשלא נתקיים התנאי המתלה מתבטל החוזה וכל צד חייב להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה. כיון שכך צודקת התוצאה שאליה הגיע בימ"ש השלום אם כי לא מטעמו.
ב. שופט השלום הגיע למסקנה כי לא מדובר בתנאי מתלה משום שההתנייה בדבר הסכמת עמידר כלולה במבוא לחוזה ולא בחוזה עצמו ; וכן לא נקבע בחוזה מה גורל החזקה והתשלומים אם לא תתקבל הסכמת עמידר ; וגם אם ניתן לפרש את החוזה כחוזה על תנאי, הוכיחו הצדדים כי ויתרו על התנאי שכן החזקה הועברה והועברו סכומי כסף מבלי להתענין כלל מהי עמדת עמידר. אולם נימוקים אלה אינם מבוססים.
דוקא היותו של התנאי במבוא, הופכת אותו לתנאי כללי החולש על כל תניות החוזה, ובזה חוסכים הצדדים את הצורך לאזכר מחדש תנאי זה לאחר כל סעיף וסעיף בגוף החוזה. לא רק שזוהי דרך סבירה ולגיטימית לכתיבת תנאי מתלה, אלא שדרך זו היא המקובלת בקשר עם כתיבת תנאי כזה.
כמו כן אין צורך לקבוע בגוף החוזה את גורל החזקה והתשלומים ששולמו, שכן הדבר קבוע בחוק גופו, שחוזה מותלה מתבטל אם התנאי לא מתקיים, ומשנתבטל יש לבצע השבה.
אשר לחוסר התענינותם של הצדדים בעמדת עמידר - הסיבה לכך טמונה בכך שהיו בטוחים שהסכמת עמידר היא רק ענין של פורמליות ושכלל לא חששו לענין זה, אך אין בכך כל סימן לויתור על התנאי.
ג. אשר לקביעת שופט השלום כי היתה כאן "הפרה יסודית הגורמת לסיכול החוזה כולו"
באשר הדייר היוצא לא מילא את התחייבותו לעשות כל הדרוש לקבלת הסכמת עמידר ובכך ההפרה היסודית של ההסכם ואילו הסיכול הוא באי מתן ההסכמה ע"י עמידר - אין לקבל קביעה זו. ראשית, אף בהנחה שקיימת התחייבות מכללא מצד הדייר היוצא לעשות הכל לקבלת הסכמת בעל הבית, הרי הפרת התחייבות זו אינה יכולה להחשב כהפרה יסודית, כאשר ברור שאי הסכמת עמידר נובעת ממדיניות כללית מוצהרת ולא מפעילות או היעדר פעילות מצד הדייר. שנית, סיכול מוגדר בחוק כהפרה שהיא "תוצאה מנסיבות שהמפר... לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן... וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי...". אם כן כיצד ניתן להגדיר את אי הסכמת עמידר כסיכול, כאשר ברור ששני הצדדים ידעו בפועל על הצורך בהסכמת עמידר ? כמו כן זיווג המונחים שבדברי השופט על "הפרה יסודית הגורמת לסיכול החוזה כולו" אינו לענין. המונח הפרה מתייחס בדרך כלל למעשה או מחדל של הצדדים לחוזה, ואילו הסיכול מתייחס בעיקר למקרים של כח עליון.
ד. התעוררה גם שאלה אם ביהמ"ש המחוזי צדק כשקבע שמבחינה דיונית לא יכול היה שופט השלום לקבוע שהחוזה סוכל, על יסוד כתב התביעה שהתייחס לביטול החוזה עקב קיומו של תנאי מתלה. השופט אשר סבר כי העובדות כפי שנטענו בכתב התביעה היו מספיקות לקבוע ביטול העיסקה מהסיבה המשפטית של סיכול החוזה, אילו אמנם היה סיכול החוזה, ועל כן לא צדק ביהמ"ש המחוזי, ואילו השופטת בן פורת ציינה כי היא נוטה להסכים עם ביהמ"ש המחוזי, כי העובדות הדרושות להקמת העילה של סיכול החוזה, לא נפרשו דיין בפרשת התביעה. השופט בכור סבר כי את השאלה הדיונית בענין הסיכול ניתן להשאיר לעת מצוא, מאחר ואין צורך בהכרעה בשאלה זו בערעור זה.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד ד. אלדור למערער, עו"ד ד. רזי למשיב. 29.11.79).
ע.א. 628/77 - גדעון חסיד ואח' נגד ישראל קנופף ואח'
*תביעת נזיקין בגין גרם הפרת חוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 820/71 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים י. כהן ובייסקי נגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת.
המערערים ערכו חוזה שכירות עם המשיב הראשון בדבר שטח מסויים, שהיה מוחזק ע"י המשיבה השניה (להלן המשיבה) בשכירות בלתי מוגנת, כשהסכם שכירות זה עמד לפוג ביום 30.4.71. המשיבה לא פינתה את השטח במועד, כך שהמערערים לא יכלו לקבל את המושכר לרשותם, והם הגישו תביעות שונות ובכללן תביעה נגד המשיבה לפי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין בגין גרם הפרת חוזה. ביהמ"ש דלמטה קבע כי המשיבה לא ידעה על החוזה שבין המערערים לבין המשיב ולפיכך לא חל סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין, והערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים י. כהן ובייסקי נגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת.
השופטת בן פורת בפסק דין מקיף עומדת על היסודות השונים של גרם הפרת חוזה, ועל התנאים הנדרשים עפ"י החוק כדי שניתן יהיה לתבוע לפיו, כשכל התנאים נתמלאו במקרה דנן. גדר המחלוקת שבין שופטי הרוב לבין שופטת המיעוט הינו אם ידע המשיב על החוזה שבין הצדדים, ואם לא ידע - האם היתה לו ידיעה קונסטרוקטיבית על כך, והאם עצם את עיניו כדי שלא ידע על החוזה האמור, ובאיזו מידה היעדר ידיעה הנובעת מתוך רשלנות מהווה חוסר ידיעה לצורך הסעיף הנ"ל. בפסק הדין נדונה השאלה אם תניית פטור בהסכם שבין שני הצדדים משחרר גם את צד ג' מחובותיו בגין גרם הפרת הסכם.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד ד. רוטלוי למערערים, עו"ד א. שניאור למשיבה עו"ד מ. לבבי למשיב, 28.11.79).
ב.ש. 309/79 - אוריאל קדוש נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות על פקודת הסמים המסוכנים ובית המשפט המחוזי הורה על מעצר העורר מכח סעיף 20 (א) לחוק סדר הדין הפלילי. הערר נתקבל. אכן חומרת המעשים המיוחסים לעורר, כולל הדחת קטין לסמים, מצדיקים החזקת העורר במעצר, ואולם בשעת מעצרו טען העורר "במקום אחר הייתי" וכאשר מעלה חשוד טענה כזאת, מחובת המשטרה לחקור אותה ולברר את מידת אמיתותה, יהיו אשר יהיו הראיות שבידיה ומשקלן. בענין דנן לא בדקה המשטרה את טענת האליבי. זהו פגם רציני בחקירה אשר משנה את פני הדברים. מחמת מחדל המשטרה לנהל את החקירה בצורה הראוייה, שוב אין צידוק להחזיק את העורר במעצר. זאת למרות שאין כל בטחון כי אכן האליבי הוא נכון, ויתכן שאחרי בדיקה היה מתברר ככוזב. לפיכך יש לשחרר את העורר בערובה בסך 100 אלף ל"י שיופקדו במזומנים או יובטחו ע"י ערבות בנקאית.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. רום לעורר, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 4.12.79).
המ' 132/79 - קמאל אלחטיב נגד כולל שומרי החומות
*רשות ערעור בתביעת פינוי (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבה היא הבעל הרשום של נכס בעיר העתיקה בירושלים, היא הגישה תביעה לסילוק יד נגד המבקש, בטענה שהוא משיג גבול החל משנת 1971. בכתב הגנתו טען המבקש שאין יריבות בינו לבין המשיבה, הכחיש את בעלות המשיבה בנכס, וכן טען כי נכנס לחנות כשוכר מוגן בהסכמת השוכר הראשי של החנות, אדם ששמו עטיה, שהיה זכאי להשכיר את החנות בשכירות משנה למי שירצה. בימ"ש השלום קבע שהמשיבה הוכיחה את בעלותה בחנות, אך היא השכירה את החנות בשנת 1948 לעטיה, והוא היה זכאי להשכיר את החנות בשכירות משנה והשכיר אותה כדין. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי וזה קיבל את הערעור, וציווה על סילוק ידו של המבקש מהנכס. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טוען המערער כי בחוזה השכירות נכתבו בכתב יד המלים "לשכור ולהשכיר" ועל מלים אלה סומך הוא בטענתו שעטיה היה זכאי להשכיר לו את החנות, ברם, באותו חוזה כתוב גם כי השוכר מתחייב "לא להשכיר או להעביר . . . את המושכר אלא אם השיג את הסכמת המשכיר בכתב" וביהמ"ש המחוזי היה בדעה שנוכח הוראה זו היה מוטל על המבקש להראות, שהבעלים הסכימו להשכרת המשנה אד אין מחלוקת שהמשיבה לא נתנה את הסכמתה לשכירות המשנה, ולפיכך המבקש לא הראה שיש לו זכות עפ"י דין להחזיק במושכר. אין כל חידוש בפסיקת ביהמ"ש כי כאשר מוגשת תביעה לסילוק יד והתובע מוכיח את בעלותו חייב המחזיק, הטוען שהוא מחזיק בנכס בזכות, להוכיח את זכותו. בעניננו המשיבה לא נתנה הסכמתה לשכירות המשנה וממילא היה צריך ביהמ"ש לדחות את טענת המבקש שהוא זכאי להחזיק במושכר. העובדה שעטייה לא צורף כצד למשפט אינה יכולה לעזור למבקש, אם נפגעו זכויותיו עקב פסק הדין פתוחה לפניו הדרך לנקוט הליכים לקיום זכויותיו, ואין בכך עילה כדי לתת רשות ערעור למבקש.
(בפני: השופט י. כהן. 4.12.79).
בג"צ 542/79 - שלמה יוסף אפשטיין נגד המוסר לביטוח לאומי ואח'
*פסיקת פיצויים ע"י בג"צ עקב דחיית עתירה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ובקשת המשיב הרביעי לפיצוי על נזקיו נדחה).
העותר ביקש צו בקשר למכרז שהוציא המשיב למכירת מקרקעין שבבעלותו. כן ביקש וקיבל צו ביניים באוגוסט 1979. בסוף ספטמבר ביקש המשיב הרביעי ביטול צו הביניים ובאוקטובר החליט בג"צ כי צו הביניים ישאר בתוקפו רק אם העותר יפקיד ערבות
של 300 אלף ל"י עד ליום 17.10.79. העותר לא הפקיד ערבות כזו וצו הביניים בוטל, ביום 18.10.79 הגיש העותר בקשה לביטול העתירה והמשיבים 1- 3 הודיעו כי הם מסכימים לביטול הצו ללא הוצאות. המשיב הרביעי ביקש כי ביטול העתירה ילווה בפסיקת פיצויים לטובתו בשל הנזק שנגרם לו ע"י צו הביניים, ולטענתו בג"צ מוסמך לפסוק פיצויים כמבוקש, הן בשל הכוחות המסורים בידיו והן בשל התחייבותו של העותר, שניתנה, לטענת משיב זה, עובר למתן החלטת בג"צ בענין הפקדת ערבות. אין ממש בטענה שלפיה יש לבג"צ סמכות לפסוק פיצויים בנסיבות דנן, וזאת מבלי להביע דעה לגבי זכויותיו וסיכוייו של המשיב בפני ערכאה אחרת כלשהי. אם מבקש המשיב להשתית תביעתו על התחייבות שניתנה עובר למתן החלטת בג"צ בדבר הפקדת ערבות, הרי ברור שאף אם טענה זו היא בגדר תיאור כהוויתו של מה שאירע, הרי לא בג"צ הוא שצריך לדון בה. העותר חוייב בהוצאות המשיב הרביעי בסכום של 20 אלף ל"י.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי, החלטה - השופט שמגר. עו"ד סרבובי לעותר, עו"ד ז. גרינברג למשיבים. 21.11.79).
בג"צ 783/79 - יורם רטר נגד הרמטכ"ל ואח'
*שיהוי בפניה לבג"צ (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר משרת החל ממאי 1977 ובסמוך לגיוסו חתם על התחייבות שלפיה ישובץ בעבודה מקצועית שהוא מבקש, תמורת התחייבותו לשרת שנה אחת קבע בתום שרות החובה. תקופה זו תסתיים במאי 1980 ועתירתו היא שהמשיבים יבטלו את התחייבותו לשרת שנה אחת שרות קבע, העתירה נדחתה. העותר שובץ בזמנו בביה"ס הטכני של חיל האויר כחניך בקורס למדריכים, ולאחר מכן הועסק כמדריך בביה"ס הנ"ל. במהלך הקורס ביקש להעבירו ליחידה אחרת שבה יוכל לעסוק במקצועו כהנדסאי מכונות. העותר לא הועבר למקום אחר והמשיך לשרת באותה יחידה. רק ביוני 1979 ביקש להתיר את התחייבותו לשרות שנה נוספת, מן הטעם שהצבא לא מילא את ההתחייבות להעסיקו במקצועו. בקשתו נדחתה ע"י שלטונות הצבא ועתירתו לבג"צ נדחתה. גורל העתירה להידחות מטעמי שיהוי. העותר היה ער לטיב התפקיד שהוטל עליו וביקש כבר בתחילת השרות לשבצו ביחידה אחרת, ולאחר שלא נענה השלים עם המצב, ורק כעבור מעל לשנתיים ביקש להתיר את התחייבותו לשרות קבע. בינתיים, במשך אותן שנתיים, שירת העותר ביחידה שבה שובץ ונהנה מהיתרונות של שיבוץ באותו תפקיד במסגרת שרות החובה. השיהוי רב מדי, ובלתי מוצדק, ובנסיבות אלה לא יתערב בג"צ במסקנת המשיבים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, בכור. החלטה - השופט בכור. עוה"ד א. רמות וי. לשם לעותר. 25.11.79).
ע.א. 173/79 ד"ר יעקב וילף נגד גובה המכס
*תשלום מע"מ עבור עיסקה שהחלה לפני כניסת החוק לתקפו (הערעור נתקבל).
חוק מס ערך מוסף נכנס לתוקפו ביום 1.7.76, ובאותו יום נפתחה קייטנה של המערער בקמפוס של האוניברסיטה לפי הסכם עם האוניברסיטה. המשיב תבע מע"מ על סכומי השכר שקיבל המערער עבור שירותיו, והמערער טען שאין הוא חייב במס, שכן ההסכמים למתן השירותים נעשו, והתשלומים בעדם נתקבלו, לפני תחילתו של החוק. על החלטת המשיב ערער המערער בביהמ"ש המחוזי והסתמך על סעיף 149 לחוק מס שבח שלפיו "עיסקת מקרקעין ומתן שירותים שהתחילו בהם וטרם נסתיימו לפני תחילתו של חוק זה, יחוייב במס כל חלק של תמורתם ששולם לאחר תחילת החוק...". ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין לראות את המערער כמי שהחל במתן שירותים לפני תחילתו של החוק ואולם לפי הגדרת החוק המונח "עיסקה" שבסעיף 1 לחוק, מכירת נכס או מתן
שרות במשמע. אפשר לדבר איפוא על עיסקת מתן שירותים. כשם שבעיסקת מקרקעין כלולים במונח "עיסקה" גם ההסכם וגם הביצוע כך אף כאן. ההסכם והתשלומים נעשו כאן לפני תחילת החוק, כך שעיסקת מתן השירותים החלה לפני תחילת החוק, ומכיון שכל התשלומים נעשו לפני תחילת החוק אין המערער חייב במע"מ.
(בפני השופטים : ויתקון, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט ויתקון. המערער לעצמו, עו"ד ח. גולדווטר למשיב. 1.11.79).
ע.א. 105/79 - קצין התגמולים נגד לוי שי
*התפרצות מתלה קונסטיטוציונאלית בזמן שרות שארך 24 שנים (הערעור נתקבל).
המשיב שירת בצה"ל ופרש לגימלאות, אחרי 24 שנות שרות, בדרגת סגן אלוף. הוא הגיש תביעה לתגמולים בגין נכות שנגרמה עקב שרותו מחמת שלושה אלה: ליקוי שמיעה, כיב התריסריון ויתר לחץ דם. קצין התגמולים קבע שלקוי השמיעה נגרם עקב השרות ואילו הכיב ויתר לחץ דם רק הוחמרו עקב השרות. ועדת הערעורים קיבלה את ערעורו של המשיב וקבעה כי אלה נגרמו, ולא רק הוחמרו, עקב השרות. הערעור נתקבל. הלכה פסוקה היא, לפיה הלכה ועדת הערעורים, שאם הוכח קשר סיבתי בין מחלה פלונית לבין השרות, ואותה מחלה פרצה לראשונה בתקופת השרות, רואים אותה כאילו נגרמה ולא רק הוחמרה עקב השרות. לענין הקשר הסיבתי שבין מחלות המשיב לבין השרות, סמכה הועדה על ממצאי הועדה הרפואית שלפיהן חברו יחדיו הרקע הקונסטיטוציונלי והמתח הממושך שבשרות הצבאי והביאו לידי התפתחות מחלות אלה, לעומת זאת תומך המערער את יתדותיו בהלכה פסוקה אחרת והיא כי "מטבע הדברים הוא שבתקופת שרות של 24 שנים יתגלו ויתפרצו המחלות הרדומות בגוף האדם ללא כל קשר גלוי או סמוי עם טיב עבודתו ועיסוקיו אותה שעה", ואין רבותא לא בכך שמחלה קונסטיטוציונלית לא נתגלתה עוד לפני תחילת השרות ולא בכך שהיא התגלתה תוך תקופת השרות. אולם במה מחלות דברים אמורים, במחלות שלא הוכח קשר סיבתי כלשהו בינן לבין השרות, מה שאין כן במחלות שקשר סיבתי כלשהו בינן לבין השרות הוכח כדבעי. השאלה בערעור זה הינה אם חלה ההלכה התומכת במסקנת ועדת הערעורים גם על מי ששירת 20 שנה ויותר, או שמא מן הדין להניח שבתקופת שרות כה ארוכה היתה המחלה הקונטיטוציונלית מתפרצת בלאו הכי ביום מן הימים, והקשר הסיבתי שהוכח אינו מוכיח אלא החמרתה בלבד. התשובה לשאלה זו תלויה בטיבו של הקשר הסיבתי שבין המחלה לבין השרות, כאשר מדובר בחייל ששירת בתנאים קשים ביותר ושמילא תפקידים קרביים לרוב, ניתן לפסוק שהמחלה נגרמה ולא רק הוחמרה עקב השרות, למרות השרות הממושך של עשרות שנים, ואין צריך לומר שאם ניתן לייחס את הקשר הסיבתי למאורע פלוני שהשפיע השפעתו ההרסנית על בריאות החייל, מן הדין יהיה לראות בו גרימה, אף אם קיים רקע קונסטיטוציונלי לנכות הנדונה, ואף אם תקופת השרות היתה ארוכה ביותר. ואולם בעניננו אין לגלות לא בחוות הדעת הרפואיות ולא בתולדות חייו של המערער, ולא באישור מפקדיו ששרותו של המשיב היה אחראי מאד ומסור מאד, אחיזה להנחה שמחלותיו נגרמו לו עקב שרותו. לפיכך, ולנוכח התקופה הארוכה מאד של שרות המשיב, המסקנה הסבירה מן החומר היא שאמנם חלה החמרה, אך לא היתה גרימה של מחלותיו עקב שרותו. מאידך, בהתחשב בעובדה שאחרי התפרצות מחלותיו בתקופת השרות המשיך המשיב למלא חובותיו הצבאיות ובמקום לטפל במיחושיו עבר על מידותיו והיטה שכמו לעבודת הצבא, יש להכיר בהחמרת הנכות בשיעור גבוה מאד ולהעמידה על שיעור של 80 אחוז.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ד. גורני למערער, המשיב לעצמו, 29.11.79).
ע.א. 691/78 - מעודד יחיאל נגד מדינת ישראל
*תשלום למפרע בגין מתלה שפרצה בעת השרות כשהתביעה הוגשה באיחור (הערעור נדחה).
המערער נקרא למילואים בחודש מאי 1974, לתקופה של 3 חודשים, בחודש יוני חלה ואושפז בבית חולים לחולי נפש. מבית החולים שוחרר בשנת 1977, ואז הגיש את בקשתו לתגמולים. אם כי הבקשה התיישנה, באשר יש להגישה תוך שנה מיום השחרור משרות המילואים, דן בה קצין התגמולים לגופה והכיר בנכותו של המערער לפנים משורת הדין. המערער הועמד לפני ועדה רפואית שקבעה לו נכות של 10 אחוז, הוא פנה לועדה הרפואית העליונה וזו קבעה לו 20 אחוזי נכות מיום הגשת בקשתו לתגמולים. עתה מתרעם המערער על כך שזכותו לתגמולים הוגבלה למיום הגשת בקשתו ולא למיום שחרורו מן השרות. הערעור נדחה. משזכה המערער בקבלת בקשתו לתגמולים, אם כי הוגשה באיחור של כמעט 3 שנים, אין הוא יכול להישמע בטענה שמגיעים לו תגמולים למפרע למיום שחרורו. ואם תמצי לומר שנבצר מאיתו להגיש בקשתו במועדה באשר היה מאושפז, הרי עצם היותו מאושפז כל הזמן ההוא מהווה עילה מספקת שלא לזכותו בתגמולים לגבי אותה תקופה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, בכור. החלטה - השופט ת. כהן, המערער לעצמו, עו"ד ראובני למשיבים. 25.11.79).
ע.א. 471/78 - מורדוף מיכאל קטין נגד מזל גיל ואח'
*אחריות לנזק שנגרם לילד בגן ילדים (הערעור נדחה ברוב דעות).
בפברואר 1972, כאשר המערער היה כבן 5 שנים, שיחק בחצר גן הילדים, אירעה תאונה וכתוצאה ממנה נתעוור באחת מעיניו. הוא תבע לדין את הגננת, את המדינה כמעבידה של הגננת, ואת עירית ירושלים שהגן היה בבעלותה ובחזקתה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי לא הוכח כיצד אירעה התאונה וממילא אינו יכול לקבוע אם נגרמה בהתרשלות הגננת או באשמת העיריה. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בכור וגב' בן פורת כנגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן.
בפסק דינו ציין השופט ח. כהן את הכלל שאין מערערים על קביעות עובדתיות. אולם כאשר השופט לא קבע ממצאים עובדתיים עפ"י העדויות ששמע, ושהיו מהימנות עליו, או כאשר קבע ממצאים עובדתיים שלהוכחתם לא היו ראיות מספיקות, יתערב בימ"ש שלערעור. בעניננו, סבור השופט ח. כהן, ניתן לקבוע עפ"י חומר הראיות כי התובע שיחק עם ילדים בחצר האחורית של הגן שבה לא היתה השגחה, וכי הפגיעה נגרמה ע"י ילד, שהיה ידוע כילד מתפרע, שדחף קרש לתוך עינו של המערער, הרשלנות מתבטאת בכך שאילו היתה השגחה בחצר האחורית היו מקפידים על כך שלא יהיו שם קרשים ודברים מזיקים אחרים וכן היו משגיחים שהילד לא יפגע בעינו של התובע.
מאידך סברו שופטי הרוב כי לא היו ראיות לכך כי בחצר האחורית היו קרשים ולכלוכים אחרים, וכי דברי העוזרת של הגננת, סמוך לקרות התאונה, כי ילד אחר דחף למערער "מקל" בעין אפשר שהתכוונה לחלק מצעצוע או עפרון, ושוב אין קשר סיבתי בין המעשה והמקום, שכן תחיבת עפרון או חלק מצעצוע מתבצעת כהרף עין וקשה למנעה גם אם הילדים נמצאים אותה עת ליד הגננת ובהשגחתה. המחלוקת בין שופטי ביהמ"ש העליון נסבה בעיקרה על פירושים לראיות שבאו בפני ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, בכור. עוה"ד י. משה ומויאל למערערים, עו"ד אל רום לגננת ולמדינה, עו"ד פינקלמן לעיריה. 3.12.79).
ע.א. 678/78 - נחלת מושבי הגליל בע"מ נגד זאב יקר
*קבלת שיק כפרעון על תנאי. * זיכוי חשבון החייב אצל הנושה ע"י קבלת שיק שאח"כ לא נפרע (הערעור נתקבל).
המערערת הגישה לביצוע שיק על סך 15 אלף ל"י בחתימת יד המשיב כמושך, המשיב התנגד לביצוע השיק ושופט השלום דחה את ההתנגדות, ביהמ"ש
המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב והערעור על כך נתקבל. המשיב היה שותף בשותפות בת 3 חברים שעסקה בגידול ושווק תוצרת חקלאית והיה לה קשר עסקי עם המערערת. לשותפות היה חשבון עו"ש אצל המערערת. באוגוסט 1973 מסרה השותפות למערערת שיקים בסכום כולל של כ- 140 אלף ל"י ובכללם השיק נשוא ערעור זה. עם קבלת השיקים זוכה חשבון השותפות אצל המערערת בסכום השיקים. השיק היה דחוי ותאריכו 15.10.73. יום הפרעון היה לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ושלושת שותפי השותפות היו מגוייסים, השיק לא כובד ובסוף אוקטובר חייבה המערערת את חשבון השותפות בסכום השיק. לטענת המשיב שהשיק נפרע ע"י חיוב חשבון השותפות ע"י המערערת וזו גבתה מן השותפות את המגיע לה כאשר חייבה את חשבונה בסכום השיק שלא נפרע - בהיעדר ראיה לסתור בעל חוב הנוטל מסמך סחיר נוטל אותו על תנאי בלבד, וזיכוי חשבון החייב אינו מבטל את החוב אלא משעה אותו עד לתשלום בפועל. אם המסמך הסחיר לא כובד יכול הנושה לחייב את חשבון החייב אצלו, אבל אין בחיוב זה אלא ביטול הזיכוי על תנאי, ואין בו כדי לשלול את זכות המחזיק לתבוע על פי המסמך הסחיר שחולל, כל עוד לא שולם בפועל לנושה כל המגיע לו. חייב שיש לו חשבון חוב אצל הנושה, יכול לתת לנושה מסמך סחיר, עבור כל חובו או חלק ממנו, ואם עשה כן יש בידי הנושה שתי עילות תביעה: אחת על סמך החשבון עבור היתרה והשניה על סמך השיק. כאן זיכתה המערערת את חשבון השותפות בסכום השיק, וכאשר חולל השיק, אומר ביהמ"ש המחוזי, יכלה המערערת לתבוע על פיו, אך היא בחרה לחייב את חשבון השותפות בסכום השיק, ובזה נבלעה בתוך חשבון העו"ש זכות התביעה שהיתה למערערת על פי השיק. ואולם, עילת התביעה כאן היא השיק שהקנה למערערת זכות תביעה נפרדת מזכות התביעה הנובעת מחשבון העו"ש וחיוב חשבון הלקוח בעת חילולו של השיק אינו שולל את זכות התביעה המבוססת על השיק.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד א. שילה למערערת, עו"ד א. שטראוסמן למשיב. 8.11.79).
ע.א. 575/77 - משה וינטראוב ואח' נגד שושנה קינן ואח'
*קיום צוואה שיש בה פגמים (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את התנגדות המערערים לקיום צוואה שעשתה אמם החורגת ונתן צו לקיום הצוואה. המנוחה נפטרה ביום 11.8.75, שלושה ימים לאחר עשיית הצוואה. המנוחה הורתה כי המשיבה, שהיא קרובת משפחה שלה, תזכה בדירה בת 4 חדרים ואשר ליתר נכסי המנוחה החליט ביהמ"ש כי יתחלקו בין יורשיה עפ"י דין. המנוחה עשתה את צוואתה בהיותה מאושפזת בבית חולים והכין אותה עו"ד שהוא ידידם של המשיבה ובעלה. המנוחה ביקשה להזמין אליה לביה"ח עו"ד אחר שעליו סמכה, הוא עו"ד קורן, אך נאמר לה שעו"ד קורן בחופשה, טענו המערערים כי המנוחה חתמה על הצוואה שלא מרצונה החופשי וכי לא הוסבר לה כראוי תוכן הצוואה, וכן שמפאת מחלתה היתה במצב של עירפול חושים ולא היתה מסוגלת לשקול את אשר לפניה. נוסף לכך נטען כי הצוואה לקתה בפגמים פורמליים שפסלו אותה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענות האמורות, ובאשר לפגמים הפורמליים ציין כי אכן היו כאלה, אך בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה אישר את הצוואה לאחר ששוכנע באמיתותה, הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדותו של עוה"ד שערך את הצוואה, אך על יסוד העדויות האחרות הגיע למסקנה כי המנוחה ביקשה להכין את הצוואה בהתאם לפרטים המופיעים בה. מלבד דברי העדים הצביע ביהמ"ש המחוזי על עובדות נוספות התומכות באמיתות הצוואה, והן שהמשיבה היא קרובתה של המנוחה, בעוד שהיחסים בינה ובין בעלה, שנפטר אחריה, לא היו תקינים, ולא שררו יחסי חיבה מיוחדים בינה לבין המערערים. הפגמים הפורמליים בצוואה היו שניים: לא נאמר בה במפורש שהמנוחה הצהירה בפני
העדים שזו צוואתה, אך השופט קבע שפגם זה ניתן לריפוי מפני שבגוף המסמך מתייחסת המנוחה לכתוב בו כאל צוואה; פגם שני בכך שלא נאמר בצוואה, הכתובה בעברית, שהיא תורגמה לאידיש, שפה שהיתה שגורה בפי המנוחה. עורך הדין שערך את הצוואה תרגם את הצוואה למנוחה, אבל ספק אם התרגום היה מילולי. ברם, הדרישה הדווקנית כי המתרגם יאשר את דבר התרגום על פני הצוואה, חלה רק על צוואה בפני רשות ולא על צוואה בעדים, וכאן די בעדות כי תוכן הצוואה נקרא ותורגם באזני המנוחה והיא הבינה את תוכנה היטב וכי הכתוב בה תאם את רצונה. אשר למצבה הגופני, השכלי והנפשי, היו ראיות מספיקות שהמנוחה היתה במצב שידעה על מה היא מצווה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. עו"ד צ. הדסי למערערים, עו"ד מ. נאמן למשיבים. 8.11.79).
ע.א. 199/78 - טובה יודינסקי נגד הסנה בע"מ ואח'
*פיצויי נזיקין בתאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
בתאונת דרכים שאירעה ביולי 1973 נפגעו, בין היתר, המערערת ובעלה, הבעל נפטר כ- 3 שנים לאחר האירוע ללא כל קשר לתאונה. בתובענה בנזיקין הערעור הוא של האלמנה. המשיבים הודו באחריות לתאונה והשאלה היא מהו הפיצוי ההולם למערערת. בזמן התאונה היא היתה כבת 53, ומאז פטירת בעלה היא חיה לבדה. כתוצאה מן התאונה אושפזה במשך שבועיים, נגרם לה שבר בבסיס הגולגולת וזעזוע מוח, ובעקבותיו היא סובלת מכאבי ראש, סחרחורת ולעיתים ממצבי דיכאון. שיעור הנכות הצמיתה הוא 15 אחוז. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לפיצוי עבור העסקת עוזרת בציינו כי עדותה של המערערת על העסקת עוזרת עד המשפט אינה אמינה, ובאשר לעתיד הרי לא הונח כל יסוד שתצטרך להעסיק עוזרת. חוות הדעת הרפואית לא קבעה כי המערערת תהיה מוגבלת מבחינה פיזית במידה המונעת מבעדה לבצע בכוחות עצמה את עבודות הבית. ביהמ"ש התחשב במצבי הדכאון הפוקדים את המערערת וקבע כי תהיה לכך השפעה על יכולתה לשרת את עצמה, אך את הקושי הביא בחשבון שיקוליו במסגרת ראש הנזיקין של כאב וסבל. בראש נזיקין זה, של כאב וסבל, קבע השופט, בהתחשב בחבלות שהתובעת סבלה, אחוזי הנכות הצמיתים והקשיים בביצוע עבודות הבית, כי הפיצוי הנאות הוא 15 אלף ל"י. אשר להוצאות רפואיות בעבר . לא הובאו ראיות אך הדעת נותנת שכתוצאה מן התאונה הוציאה המערערת סכומי כסף שונים ונקבע לה פיצוי נומינאלי של 1200 ל"י. הערעור נתקבל בחלקו, אשר לתביעה לפיצוי בגין עוזרת בית - נימוקי ביהמ"ש המחוזי מבוססים ואין להתערב במסקנותיו, מאידך יש לקבל את הערעור בגין פיצוי עבור כאב וסבל. בהתחשב בכל סבלותיה כאמור ובתקופת תוחלת חייה, מן הראוי להעמיד את הפיצוי על מלוא הסכום שתבעה בביהמ"ש המחוזי, היינו 30 אלף ל"י. אשר לכיסוי הוצאות רפואיות בעתיד, ביקשה בביהמ"ש המחוזי סכום של 1000 ל"י וסכום צנוע זה מן הראוי לפסוק.
ביהמ"ש העליון קבע כי כל הסכום, מעבר למה ששולם כבר, ישא הצמדה מתאריך פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי עד לתשלום בפועל וכן ריבית בשיעור של 3 אחוז. אמנם ב"כ המערערת לא ביקש בסיכומיו שהחוב הפסוק יוצמד, למרות שאלה הוגשו זמן קצר לאחר תיקון חוק פסיקת ריבית, אך מן הראוי שביהמ"ש יעשה כך מיזמתו.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, י, כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד א. ברקאי למערערת, עו"ד י. יהב למשיבים. 13.12.79).
ע.א. 256/78 - אנטה ליזרוביץ ואח' נגד משה פרידברג ואח'
*חלוקת האחריות בין הנהג והנפגע בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
בתאונת דרכים שאירעה באוקטובר 1974 ליד המזבלה בכביש קישון נהרג המנוח גרשון ליזרוביץ מפגיעת מכונית שבה נהג
המשיב. בתביעת פיצויים חילק ביהמ"ש את האחריות 60 אחוז על הנהג ו- 40 אחוז רשלנות תורמת. הערעורים על פסק הדין נדחו. במקום התאונה הכביש הוא ישר ורוחבו 7 מטר כשמשני צדדיו שוליים ברוחב של כ- 2 וחצי מטר. בעת המקרה היה הכביש נקי ויבש, במקום אין תאורה ואין בקרבת מקום מבנים, ובדרך כלל הולכי רגל אינם מזדמנים למקום. המנוח היה חולה נפש, ביום המקרה היה בחופשה בביתו, ולא ברור באילו נסיבות נקלע למקום. סמוך לאחר התאונה מסר המשיב הודעה למשטרה ובה סיפר שלא שם לב למד המהירות, ואינו יודע באיזה הילוך ובאיזו מהירות נסע, אינו יודע באילו אורות נסע, ואינו יודע באיזה מרחק משפת הכביש הוא נסע, ולא הבחין כלל בהולך הרגל אלא כאשר התנגש בו. בביהמ"ש המחוזי שינה המשיב את סיפורו אך ביהמ"ש המחוזי לא האמין לו ובכך אין להתערב, את רשלנות הנהג נימק ביהמ"ש המחוזי בכך שלא היה ער לנעשה בכביש, ודבר זה עולה מהודעתו במשטרה שהבחין לראשונה במנוח כשהתנגש בו ולא לפני כן. יש בכך הוכחה לכאורה, המספיקה כדי לצאת ידי חובה המוטלת על תובע במשפט אזרחי, כי הנתבע לא גילה ערנות מספקת לנעשה בכביש, באופן המעביר עליו את החובה לתת הסבר מדוע לא ראה או לא יכול היה לראות את המנוח לפני שפגע בו. ביהמ"ש המחוזי היה בדעה שאמנם גם המנוח התרשל ורשלנותו לא היתה מבוטלת, אך לא היה כאן מקרה של רשלנות חמורה שהנהג לא חייב היה לצפותה מראש. מאידך לא קיבל ביהמ"ש המחוזי את טענת התובעים שבגלל מחלת הנפש של המנוח אין לייחס לו כל אשם תורם או רק אשם מועט קטן מן הרגיל. זאת עפ"י עדות רופא שהמנוח היה בעת חופשתו בתקופת רמיסיה והיה מסוגל להיזהר מפני מכוניות. אין כל סיבה לסתור את הממצאים העובדתיים ואת המסקנות שביהמ"ש המחוזי הוציא מהם. העובדה שנסיבות התאונה נשארו לוטות בערפל אין בה כדי לפטור את ביהמ"ש מחובתו לפסוק עפ"י הנסיבות שעליהן היו ראיות ולהוציא מנסיבות אלה את המסקנות המתבקשות לפי מאזן ההסתברות, הנהג התרשל בכך שלא הבחין במנוח בזמן, וניתן להניח במידת הסתברות גדולה שאילו היה מבחין בו היה ביכולתו למנוע את התאונה או לפחות להפחית את עוצמת הפגיעה. כמו כן מידת ההסתברות בדבר רשלנות המנוח היא כה גבוהה, שניתן היה להשתית עליה את המסקנה בדבר אשם תורם. אשר לחלוקת האחריות הרי זו נתונה להערכת ביהמ"ש השומע את המשפט וזאת על פי מידת האשם של המעורבים בתאונה ובימ"ש שלערעור לא יתערב בהערכה זו אלא במקרים נדירים. בדרך כלל, כשמתנגשות שתי מכוניות ואין יודעים מי אשם בתאונה, ואין ראיות לכך, המסקנה היא ששני הנהגים אשמים במידה שווה. בעניננו, מדובר בפגיעת מכונית בהולך רגל, ואם כי יתכן שגם במקרה כגון זה ניתן היה לחלק את האחריות שווה בשווה, יש גם להצדיק את חלוקת האחריות כפי שנעשתה, בכך שחובת הזהירות של נהג עולה על חובת הזהירות של הולך רגל, אשר מועד להזיק פחות מאשר כלי רכב.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד, רון למערערים, עו"ד מ. גלזר למשיבים. 26.11.79).
ע.א. 50/79 - פלונית נגד פלוני.
*מזונות. הוצאות משפט (הערעור נתקבל ברוב דעות).
המערערת נולדה בנובמבר 1977 למערער מחוץ לנישואין והערעור נוגע לסכום המזונות שחוייב בו המשיב. הוא יליד 1948 ובריא בגופו, וטוען כי אינו משתכר אלא כ- 2,500- 3,000 ל"י לחודש. מאידך האם של המערערת היא רווקה ונאלצה להפסיק עבודתה עם לידתה של המערערת. בהתחשב בסכום שהמשיב מרויח קבע ביהמ"ש כי עליו לשלם למערערת סכום של 1,700 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחייה וכן עליו לשלם סכום של 6,500 ל"י לכיסוי ההוצאות הראשוניות הדרושות לקטינה. המשיב טען כי אינו עובד במקום קבוע וכי החליף מספר מקומות עבודה והוא עובד מפעם לפעם בסבלות. הוא לא צירף להרצאת הפרטים כל מסמך המאשר את הכנסתו.
ביהמ"ש העליון החליט ברוב דעות להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שיתמלאו דרישות תקנות סדר הדין האזרחי הנוגעות לתביעת מזונות. השופט שמגר, אליו הצטרף השופט ויתקון, סבר כי על ביהמ"ש לצוות על המשיב להגיש מסמכים המאמתים את הכנסתו ולהכריע בענין הכנסת החייב במזונות על יסוד נתונים בדוקים ומדוייקים ככל האפשר ולא על יסוד אומדנו של השופט.
השופט אשר בדעת מיעוט סבר כי התקנה 363 לתקנות סדר הדין הנ"ל מסמיכה את ביהמ"ש למחוק כתב טענות של צד או לצוות עליו לקיים את הוראות פרק כ"ג לתקנות, אך החובה להגיש תלושים ואישורים נוגעת למי שעובד במקום עבודה קבוע, אך לא למי שאינו עובד כשכיר על בסיס חודשי אלא משתכר מפעם לפעם סכומי כסף שונים.
מאידך נתקבל פה אחד ערעורה של המערערת ביחס לדמי ההשתתפות הראשוניים וביהמ"ש פסק כי על המשיב לשלם סכום של 8,100 ל"י כפי שנדרש בכתב התביעה.
ביהמ"ש המחוזי פסק סכום של 1,500 ל"י בלבד הוצאות בביהמ"ש המחוזי וזאת מן הטעם שהאמצעים של המשיב מועטים, ועל כך העיר השופט שמגר כי אין להטיל את רוב שכר טירחת עורך הדין על הצד הזוכה במשפט, ומה גם שמדובר בקטינה שאותה מגדלת אמה הרווקה שאף היא חיה בדוחק. ביהמ"ש המחוזי לא יכול היה לצאת מתוך הנחה כי הפרקליט ייצג את המערערת רק תמורת הסכום שתשלומו הוטל על שכמי המשיב, ביהמ"ש המחוזי יצטרך לדון בענין כשיסכם את הכרעתו עם תום המשך הדיון.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר, עו"ד ר, עוזר למערערת, עו"ד ל. קמינר למשיב. 26.11.79).
ע.א. 717/78 - שרף אבנרי בע"מ נגד מרים סיבוביץ ואח'
*הפרת הסכם ותשלום פיצויים מוסכמים מראש (הערעור נדחה).
ביוני 1974 נערך הסכם בין המערערת (להלן הקבלן) לבין המשיבים (להלן המוכרים) שלפיו התחייבו המוכרים להעביר לקבלן זכויות מכירה במקרקעין מסויימים שהם בבעלות המינהל, על מנת שהקבלן יהרוס את המבנה העומד על המקרקעין והמשמש למוכרים דירת מגורים ויקים בנין חדש. בתמורה התחייב הקבלן לשלם למוכרים סכום כסף מסויים שמתוכו שילם חלק, ולהעמיד לרשות המוכרים שתי דירות של 3 חדרים בבנין החדש וזאת 18 חודשים מיום קבלת היתר בניה, וכן להעמיד לרשות המוכרים דירה חלופית למשך תקופת הבניה. בחוזה נקבעו פיצויים של 150 אלף ל"י שישולמו ע"י הצד שיחזור בו מן העיסקה או על ידי הצד שיפר את ההסכם הפרה יסודית. הקבלן התחייב גם לשלם את דמי ההסכמה למינהל. עברה כשנה עד שקיבל הקבלן הודעה על קביעת דמי ההסכמה אבל גם אז לא שילמם. ביולי 1975 שלח ב"כ המוכרים לקבלן אזהרה לקיים התחייבויותיו עפ"י החוזה, וסמוך לאחר מכן התקיימה פגישה בין הקבלן לבין המשיבה וזו הצהירה כי לא תפנה את הבית ולא תמסור לקבלן את החזקה במגרש, בכך גילתה דעתה שלא תקיים את החוזה, כאמור בסעיף 17 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), והקבלן רשאי היה לתבוע פיצויים ולבטל את החוזה, אך הוא לא תבע פיצויים ולא ביטל את החוזה, אלא עמד על קיומו ובמכתב למוכרים כתב בא כח הקבלן שהקבלן מתכוון לקיים את החוזה. נוכח פני מחדלו של הקבלן ללכת בדרכים שהיו פתוחות לפניו לפי חוק התרופות, הסתתמו טענותיו שהמוכרים הם שהפרו את החוזה ע"י הצהרת המשיבה כאמור. מספטמבר 1975 ועד יולי 1976 התנהל מו"מ בין ב"כ הצדדים, בע"פ ובכתב, והפרקליטים הגיעו לכלל הסכמה על שינויים בהסכם, באופן שהמוכרים יקבלו דירה אחת של 3 חדרים ודירה אחת של 4 חדרים ויוסיפו תשלום מסויים. שוב עבר זמן והקבלן לא עשה דבר לביצוע התחייבויותיו,ואז הגישו המוכרים תובענה לתשלום הפיצויים הקבועים והמוסכמים מראש בסך 150 אלף ל"י בגין הפרת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי פסק שהקבלן הפר את החוזה וחייב אותו בתשלום 150 אלף ל"י והערעור נדחה, אין חולקין שהיה על הקבלן לשלם למינהל מקרקעי
ישראל את דמי ההסכמה, להשיג היתר בניה ולהעמיד לרשות המשיבה דיור ארעי. הוא לא עשה דבר מן הדברים האלה ולפי הוראות סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) צריך היה לעשותם תוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה. אפילו תאמר שאין להביא בחשבון הזמן הסביר את השנה שעברה עד שהמינהל קבע סופית את סכום דמי ההסכמה, הרי בשנה שלאחר מכן היה זמן סביר די והותר להביא את כל ההכנות לידי גמר.
לטענה שלפי חוק התרופות רשאי ביהמ"ש להפחית מסכום הפיצויים המוסכמים מראש אם מצא שאלה נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש - טענה זו לא נטענה לפני ביהמ"ש המחוזי ועל כל פנים, לכאורה, אין לומר שסכום הפיצויים שנקבע בחוזה אינו עומד ביחס סביר לנזק הצפוי מראש מאי קיום חוזה למסירת שתי דירות שערכן אז היה 360 אלף ל"י, כפי שקבע הקבלן במכתבו למינהל. לטענת הקבלן שלא נגרם למוכרים כל נזק שהרי לא הוכיחו שנגרם להם כל נזק - לפי הוראות סעיף 15 הנ"ל יהיו הפיצויים כמוסכם ללא הוכחת נזק, והטוען שקיימות נסיבות להפחית הפיצויים עליו הראיה, לטענת הקבלן שהמוכרים הטוענים שהחוזה המקורי הוחלף ע"י שינויו בהסכמת הצדדים אינם יכולים עוד לתבוע פיצויים לפי סעיף 16 של החוזה המקורי - השינויים המוסכמים הנטענים משנים הוראה פלונית של החוזה המקורי ומשאירים כל יתר הוראותיו בעינן.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט מ. כהן, עו"ד ד. רביב-ברסוןלמערערת, עו"ד י. אקשטיין למשיבים. 20.11.79).
ע.א. 590/77 - יואב כהן נגד בשארה חמשתא
*ביטול הסכם ע"י הסכם שני כשתנאי ההסכם השני לא קויימו * מתן שיקים כפרעון מוחלט (הערעור נתקבל בחלקו).
בחוזה מיום 28.2.79 התחייב המשיב למכור למערער ולשותפו מקרקעין מסויימים. על חשבון המחיר מסרו הקונים למשיב שלושה שיקים דחויים על סך 100 אלף ל"י כל אחד והותנה שצד המפר את החוזה הפרה יסודית ישלם לצד המקיים פיצוי קבוע של 100 אלף ל"י. ביום 24.9.73, לאחר שכבר שולמו למשיב 200 אלף ל"י, נעשה בין המשיב לבין המערער ושותפו חוזה נוסף הנושא כותרת "הסכם ביטול עסקת מכר מיום 28.2.73" ובהסכם מצויין כי "בכפוף לאמור בהסכם זה מבטלים בזה הצדדים למפרע את כל עיסקת המכר". בהסכם החדש התחייב המשיב להחזיר לקונים 200 אלף ל"י מתוכם "100 אלף ל"י בעת חתימת הסכם זה בשיק בנקאי .,. סך 83 אלף ל"י בשלושה שיקים של ברוך לינדר לפקודת חמשתא" ועוד כ- 17 אלף ל"י בצורת תשלום אחרת. סעיף אחר בהסכם חייב את המשיב להמציא לקונים ערבות בנקאית על סך 83 אלף ל"י, למקרה שיתברר סופית שלינדר אינו חייב לשלם את השיקים שמסר לחמשתא ואשר חמשתא מסר אותם למערער. כמו כן התחייב המשיב, להבטחת הסכום של 83 אלף ל"י, להפקיד יפוי כח בלתי חוזר, לגבי פיצויים המגיעים לו, המשיב לא הביא ערבות ולא יפוי כח. המערער תבע בביהמ"ש המחוזי פיצויים בסך 100 אלף ל"י בשל הפרה יסודית של החוזה הראשון, וכן סכום של 83 אלף ל"י כהשבת יתרת הכספים או לחילופין לחייב את המשיב לתת את הערבות הבנקאית או יפוי הכח, ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדות כי המשיב אמנם הפר את חיוביו לפי החוזה הראשון הפרה יסודית; כי המשיב הפר את חיוביו לפי ההסכם השני הפרה יסודית משלא המציא ערבות בנקאית או יפוי כח, כי המערער לא ביטל את ההסכם השני על אף הפרתו היסודית על ידי המשיב. באשר לתביעה, פסק השופט כי משלא השתמש המערער בזכותו לבטל את ההסכם השני, הרי עומד ההסכם השני בתוקפו, ומאחר שהסכם זה בא לבטל את החוזה הראשון הרי בטל החוזה הראשון, ועל כן אין המערער יכול לתבוע על פיו לא פיצויים בגין הפרתו ולא השבת כסף ששילם על פיו. כיון שכך דחה את התביעה. הערעור נתקבל בחלקו.
ההסכם השני קובע כי אין החוזה הראשון מתבטל אלא "בכפוף לאמור בהסכם זה" כלומר, בכפוף לכך שהמשיב יקיים התחייבותו לפי ההסכם השני ומשלא המציא המשיב
ערבות בנקאית או יפוי כח בלתי חוזר כאמור, אין בכוחו של ההסכם השני לבטל את הראשון וזכאי המערער לתבוע על פיו. מאחר שהמשיב הפר את ההסכם הראשון הפרה יסודית, חב הוא בפיצויים בסכום של 100 אלף ל"י.
מה שאין כן לעניין התביעה להשבת הסכום של 83 אלף ל"י. לפי ההסכם השני קיבל המערער סכום זה מידי המשיב "ב- 3 שיקים של ברוך לינדר". אין לקבל את טענת המערער שקיבל את השיקים לא כתשלום אלא כבטוחה, שכן טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם. כשם שקיבל סך 100 אלף ל"י "בשיק בנקאי" כן קיבל סך 83 אלף ל"י "ב- 3 שיקים של ברוך לינדר". העובדה שביחסים שבין לינדר לבין המשיב אין לינדר חב עפ"י השיקים אינה מעלה ואינה מורידה. טענת המערער שהסכים לקבל שיקים אלה רק בהתחשב עם התחייבות המשיב להמציא גם ערבות בנקאית או יפוי כח בלתי חוזר לאו טענה היא. אופיים של השיקים כאמצעי תשלום אינו יכול להשתנות מחמת כך שהמשלם הפר התחייבותו ליתן להם תוספת כיסוי או בטוחה.
בכתב התביעה כתב המערער כי המשיב חייב להחזיר לו את הסך 83 אלף ל"י או לחילופין ליתן לו ערובה בנקאית או יפוי כח, ואולם בעתירתו שבסוף התביעה אין עותר המערער אלא לחייב את המשיב להשיב את הסכום של 83 אלף ל"י, ואין עוד זכר לבקשות החילופיות, בין כה וכה ספק גדול אם מן הדין היה לצוות על אכיפת חיוב שמפאת אי קיומו כבר סוכל ההסכם כולו, והמערער נטל הנאתו מן הסיכול ע"י שקיבל פיצויים עפ"י ההסכם הראשון.
השופט אשר: הסכים לפסק דינו של השופט ח. כהן.
השופטת בו פורת:
כרגיל שיק הוא בגדר פרעון על תנאי ואם הופר התנאי והשיק לא מכובד יכול האוחז לתבוע על פי העילה השטרית או על פי התמורה לפי עיסקת היסוד. רק לעתים נדירות מיחסים לצדדים כוונה שקבלת השיק היא לסילוק סופי. ברם, בעניננו מדובר בשיקים של לינדר שהיה שותפו של המערער ושמשך אותם לפקודת המשיב כפי שהתחייב כלפי המשיב במסגרת עיסקת מקרקעין אחרת שביניהם, מכאן שהשיקים הוחזרו לשותפו של המושך (הוא המערער) על דרך של קיזוז, ובנסיבות אלה יש לראות בכך מעין החזרה למושך וזו גורמת לפקיעתו של השטר. בנסיבות אלה ניתן לומר שמדובר בקבלת השיקים כפרעון סופי.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. גרין למערער, עו"ד מ. כהן למשיב. 1.11.79).
ע.א. 700/78 - איססקו... בע"מ נגד יוסף בניה
*סעד ביניים בתביעה על הפרת פטנט (הערעור נדחה).
המשיב הוא בעל פטנט ישראלי לקולטי אנרגיית שמש, המערערת החלה לייצר קולטים ולדעת המשיב היא מפרה את הפטנט שלו. המשיב ביקש, בין היתר, צו מניעה זמני האוסר על המערערת להפר את הפטנט, ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור על כך נדחה. העקרונות שעל פיהם חייב השופט, השומע בקשה למתן צו מניעה זמני במשפט פטנטים, להדריך את עצמו, אינם שונים, ביסודם של דברים, מאלה החלים במקרים אחרים שבהם נדרש ביהמ"ש לתת סעד ביניים לשם הבטחת התביעה העיקרית. בבקשת סעד ביניים אין התובע חייב לשכנע את השופט שהוא צודק בתביעתו העיקרית במידה שאין ספק כי יצליח בתביעתו, אלא די שיוכיח שיש לו סיכוי להצליח בה. ההכרעה בשאלה אם יש להיעתר לבקשת צו מניעה זמני בגין תביעה על הפרת פטנט נתונה לשיקול דעת השופט השומע את הבקשה. המשיב הצליח להוכיח, לכאורה, שהעיקרון שעליו מושתת קולט החום של המערערת דומה במידה רבה להמצאה שלגביה ניתן הפטנט. הראיות שהיו בפני ביהמ"ש הספיקו כדי להוכיח לכאורה את הפרת הפטנט ואין סיבה להתערב בממצאו של ביהמ"ש המחוזי.
נטען כי אין חידוש בהמצאת המשיב וכי אין בה התקדמות המצאתית ועל כן הפטנט חסר תוקף. לא הובאו כל ראיות שההמצאה איננה חדשה. גם לא היו כל ראיות כי ההתקדמות שבהמצאת המשיב היתה נראית כדבר מובן מאליו לבעל מקצוע ממוצע. על כן אם חובת הראיה בענין חוסר תוקף הפטנט היתה על המערערת היא לא יצאה ידי חובה זו. לטענת המערערת כי די בכך שהיא העלתה טענה נגד תוקף הפטנט ואחרי שעשתה כן חייב היה המשיב להוכיח שלפטנט שלו יש תוקף - מאחר ובידי המשיב פטנט שהוא לכאורה בעל תוקף, מוטל היה על המערערת להראות שהתקיימו במקרה דנא התנאים לשלילת תוקפו של הפטנט.
לטענת המערערת שמאזן הנוחות הוא לטובתה מכיון שהיא עוסקת רק בייצור קולטי חום ומתן צו מניעה זמני יאלץ אותה להפסיק את הייצור - אכן, אין לקבל את דעת השופט כי מאזן הנוחות הוא "שיקול ממדרגה שלישית ברגע זה". ביהמ"ש חייב לשקול את מאזן הנוחות במקרה כגון זה. אם כי מה שנפסק בעבר בביהמ"ש העליון כי "כשההפרה מוכחת לכאורה והנזק מכך סמוך ונראה, מאזן הנוחות כולו לצד התובע" היא מרחיקה לכת, ויתכנו מקרים מיוחדים שבהם על אף הוכחה לכאורה כאמור יחייב מאזן הנוחות דחיית בקשה למתן צו מניעה זמני, הרי במקרה דנא אין להגיד שמאזן הנוחות הוא לטובת המערערת, היא לא הראתה כל נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהדרך, שבה בדרך כלל צריך בימ"ש ללכת במקרה כגון זה, והיא - לתת צו מניעה שיאפשר לבעל הפטנט להמשיך בניצול המצאתו. יש לשנות את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בכך בלבד שיש לחייב את המשיב להמציא, להבטחת נזקי המערערת, ערובה בסכום של 500 אלף ל"י.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. גבריאלי למערערת, עו"ד ד. מירקין למשיב. 15.11.79).
ב.ש. 335/79 - מדינת ישראל נגד יצחק אליהו
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב נעצר ביום 11.12.79 והואשם בכך כי ביוני 1979 מכר לשוטר מוסווה חשיש במשקל של כ- 15 גרם. כתב האישום הוגש ביום 13.12.79 וביום 14.12.79 ביקשה המדינה מעצרו של המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה. בו במעמד ביקש המשיב שישמע טיעונו לאישום, ומשנעתר לכך ביהמ"ש הודה המשיב בעובדות והורשע. מיד לאחר מכן ביקש הסניגור כי יוגש תסקיר שרות מבחן לפני גזה"ד וביהמ"ש נעתר לכך וכן ביקש הסניגור כי המשיב ישוחרר בערבות עד למתן גזר הדין. נימוקו היה כי השוטר המוסווה היה חברו של המשיב מבית הספר והלה לחץ על המשיב מספר פעמים שישיג לו את הסם והיה זה מעשה חד פעמי מצד המשיב. למשיב הרשעות קודמות אך האחרונה שבהן נעברה בינואר 1976 והוטל בה מאסר על תנאי אך לדעת הסניגור אין העבירה דנא בגדר הפרת התנאי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת הסניגור ועל אף ההחלטה הקודמת, לפני הרשעת המשיב, לעוצרו עד תום ההליכים, החליט עתה, לאחר ההרשעה, לשחררו בערבות. הערר נתקבל. מדובר בסחר בסם שהיא עבירה נפוצה מסוכנת ואף נשוא העיסקה אינו קטן. בדוחו"ת שמסר השוטר אין כדי לחזק את הגירסה שמדובר על מי שאין לו מהלכים אצל מקורות האספקה של הסם. אין לקבל את סברתו של השופט כי המעצר יפריע לתהליך השיקום של המשיב. ביהמ"ש עדיין איננו יודע מה העונש שיטיל על המשיב, ואין הוא יודע מה יאמר תסקיר שרות המבחן, ומה יוחלט לאחר הגשת התסקיר ומה יוחלט בשאלה אם העבירה דנא מהווה הפרת התנאי. בשלב שבו נמצא הענין עתה, נכון היה יותר אילו ביהמ"ש היה משהה כל החלטה הסוטה ממה שמתבקש לאור חומרת העבירה ואופיה עד לשלב מאוחר יותר ולא היה משנה את החלטתו הקודמת בדבר מעצר עד תום ההליכים. לפיכך יש לקבל את הערר ולהורות כי המשיב ישאר במעצר עד למתן גזר הדין.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד בן טובים לעוררת, עו"ד בייניש למשיב. 17.12.79).
ב.ש. 339/79 - מדינת ישראל נגד אליהו אתגר
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב שירת כשוטר בבית המעצר של מרחב ירושלים. באחד הימים עישן סמים יחד עם העצורים הכלואים במקום והבריח לבית המעצר שתי אצבעות חשיש. ביהמ"ש המחוזי החלים כי "העבירות המיוחסות לנאשם הן חמורות. אולם במקרה דנן אין חומר הראיות מצדיק מעצרו עד סיום ההליכים". לפיכך הורה לשחרר את המשיב בערבות. הערר נתקבל. ביהמ"ש המחוזי לא פירט מה הטעמים שהביאו להחלטתו, אך הסניגור הבהיר כי מדובר בצעיר בן 22 ששוחרר זה לא כבר מן השרות הצבאי והתגייס למשטרה, הוא שודל למעשהו ע"י אחד העצורים הגר בשכונתו והסם סופק ע"י שוטר מוסווה. כן העלה הסניגור את העובדה כי שיקול דעת בענין שחרור בערבות מסור בידי ביהמ"ש הדן בענין מעיקרו, וביהמ"ש שלערעור יתערב בכך רק אם השיקול היה מוטעה. אכן נכונה תחימת הסמכויות כאמור, אולם במקרה דנן אין לדעת מה היו שיקולי ביהמ"ש המחוזי מאחר ולא פירט אותם בהחלטתו. באשר לעובדות המקרה, הרי יש בהן חומרה מיוחדת מכיון ששוטר הפך עצמו לשליחם של עבריינים ומעל באמון שהציבור נתן בו. אין ספק כי אם יש ממש בראיות לכאורה שבידי התביעה, הרי הבין השוטר היטב את מהות המעשה ואת החומרה שבהגררות אחרי עבריינים הכלואים בבית מעצר שאיתם שיתף פעולה. לפיכך יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ליבנה לעוררת, עו"ד שגיא למשיב. 25.12.79). עש"מ 7/79 - יפה מזור נגד מדינת ישראל
*עבירת משמעת כשהעובד סירב לעבוד שעות מקובלות בטענה של "זכות מוקנית" לעבוד שעות מקוצרות
(הערעור נדחה).
המערערת עבדה במשרד המכס על מכונת "נשיונל" ובמשך שנים רבות עבדה בין השעות 8 עד 1 מבלי שהממונים עליה העירו לה על כך. לאחר שנים רבות נדרשה ע"י הממונים עליה לעבוד השעות הקבועות בתקשי"ר, היא סירבה והובאה בפני ועדת משמעת, שם טענה כי יש לה זכות מוקנית לעבוד פחות משעות העבודה הקבועות בתקשי"ר, טענתה נדחתה והוטל עליה עונש של נזיפה. אעפ"כ המשיכה לעבוד שעות מקוצרות והועמדה בפני בית הדין המשמעתי. הפעם נענשה בנזיפה ובהקפאה בדרגה. בתחילת הדיון ביקשה המערערת להפסיק את ההליכים עד שענינה יובא בפני ביה"ד לעבודה, וביה"ד קבע כי עליה לעבוד 39 שעות בשבוע ולא 29 שעות. ערעורה על החלטת בית הדין המשמעתי נדחה. השאלה המהותית היחידה בערעור היא, אם עובד, הטוען כי זכותו לעבוד שעות עבודה פחותות מאלה הקבועות בתקשי"ר, חייב קודם כל לקבל את הדין ולקיים את הוראות הממונים עליו, ואחר כך להעלות את השגותיו בפני דרגים גבוהים יותר ובפני ערכאות שיפוטיות, או שמא זכותו של העובד לעבוד אותן שעות שהוא חפץ כל עוד עומדת טענתו בדבר זכות מוקנית. התשובה לשאלה זו היא פשוטה וברורה. כאשר התקשי"ר מגדיר חובה, בין חובת נוכחות ובין חובה אחרת, יש לקיימה כלשונה וכרוחה. הוא הדין בענין ההוראות הספציפיות של הממונים.
בבית הדין הודה פרקליטה של המערערת בעובדות שיוחסו לה, ואין לקבל את טענת המערערת כי יש בכך פגם. תקנות שרות המדינה (משמעת) קובעות כי אין סניגור רשאי להודות באשמה בשם נאשם בפני בית הדין המשמעתי אך מדובר בהודיה באשמה ולא בהודיה בעובדות, ובעניננו ההודיה היתה בעובדות ולא באשמה. אין גם לקבל את טענת הסניגור כאילו נוצרה למערערת זכות מוקנית. שעות העבודה קבועות בהוראות המחייבות של שרות המדינה, ואין להעלות על הדעת כי נוהג ישמש בסיס לפעולה חד צדדית, על דעת העובד בלבד, הסוטה מן התקשי"ר. זאת ועוד, ממונה על עובד אינו רשאי להתיר, למי שנתון למרותו או לפיקוחו, איחורים קבועים או עזיבת המשרד דרך קבע לפני שעות העבודה הקבועות, אלא אם כן נתאשר הדבר בדרך הקבועה בהוראות שירות המדינה. אין גם ממש בטענות נגד מידת העונש.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ז. אפיק למערערת, עו"ד ר. רבין למשיבה. 10.12.79).
ב ת ו כ ן
* ע.א 767/77 - ....................................226 ─ * תנאי מתלה בחוזה.
─ * סיכול חוזה.
─ * ביטול חוזה עקב סיכול כשבכתב התביעה נתבקש ביטולו עקב תנאי מתלה.
─* ע.א. 628/77 -........................227 ─ * תביעת נזיקין בגין גרם הפרת חוזה.
─
─* ב.ש. 309/79 - שחרור בערובה...............................................228 ─* המ' 132/79 - רשות ערעור בתביעת פינוי...................................228─* בג"צ 542/79 - פסיקת פיצויים ע"י בג"צ עקב דחיית עתירה.....................228 ─* בג"צ 783/79 - שיהוי בפניה לבג"צ..........................................229 ─* ע.א. 173/79 - תשלום מע"מ עבור עיסקה שהחלה לפני כניסת החוק לתקפו..........229 ─* ע.א. 105/79 - התפרצות מתלה קונסטיטוציונאלית בזמן שרות שארך ─ 24 שנים....................................................230 ─* ע.א. 691/78 - תשלום למפרע בגין מתלה שפרצה בעת השרות כשהתביעה ─ הוגשה באיחור...............................................231 ─* ע.א. 471/78 - אחריות לנזק שנגרם לילד בגן ילדים..........................231─* ע.א. 678/78 - קבלת שיק כפרעון על תנאי. * זיכוי חשבון החייב אצל ─ הנושה ע"י קבלת שיק שאח"כ לא נפרע...........................231─* ע.א. 575/77 - קיום צוואה שיש בה פגמים....................................232─* ע.א. 199/78 - פיצויי נזיקין בתאונת דרכים.................................233 ─* ע.א. 256/78 - חלוקת האחריות בין הנהג והנפגע בתאונת דרכים.................233 ─* ע.א. 50/79 - מזונות. הוצאות משפט.........................................234 ─* ע.א. 717/78 - הפרת הסכם ותשלום פיצויים מוסכמים מראש......................235 ─* ע.א. 590/77 - ביטול הסכם ע"י הסכם שני כשתנאי ההסכם השני לא קויימו........235 ─ * מתן שיקים כפרעון מוחלט.....................................236 ─* ע.א. 700/78 - סעד ביניים בתביעה על הפרת פטנט.............................237 ─* ב.ש. 335/79 - שחרור בערובה..............................................238 ─* ב.ש. 339/79 - שחרור בערובה...............................................239 ─* עש"מ 7/79 - עבירת משמעת כשהעובד סירב לעבוד שעות מקובלות בטענה ─ של "זכות מוקנית" לעבוד שעות מקוצרות..........................239─
─
─
─
─
─