תקציר סביר כרך י"ד חוברת 17

ע.פ. 679/78 - אפריים כהן נגד מדינת ישראל

החזקה תכופה.
סיוע לעדות שותף לדבר עבירה.
* עדות "שיטה".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 424/77 - הערעור נדחה).

במשך כחודשיים היו בירושלים 9 התפרצויות לבתי עסק. הפורצים נקטו שיטה חדשה, שבירת מרכז מנעול הצילינדר, שדבר קיומה נודע למשטרה רק חודשים ספורים לפני התקופה הנדונה. במקרה האחרון נתפסו במקום הפריצה טנדר פיג'ו ועליו סחורה גנובה וכן מכונית סוסיתא השייכת למערער. המערער עצמו נעלם, הוכרז כעבריין נמלט, ולאחר מחצית השנה התייצב במשטרה. בביתו של המערער נערך חיפוש, למחרת ליל הפריצה האחרונה, ונמצאו שם מטלטלין שזוהו ע"י המתלוננים ב- 7 התפרצויות. חלקו הגדול של הרכוש הגנוב מכל תשעת ההתפרצויות נמצא אצל אחד ג'מיל מאדי (להלן מאדי) שהיה העד המרכזי של התביעה. מאדי סיפר ששלושה צעירים, ובכללם אפרים כהן (המערער), הציגו את עצמם בפניו כסוחרים בטובין מוברחים, הוא הסכים לקנות מהם, והיו מביאים אליו את הסחורה לפעמים בטנדר ולפעמים בסוסיתא כשהמערער נהג בה. בעדותו אמר מאדי כי המערער השתתף בכל העיסקות נשוא כתב האישום. כאשר הופיע מאדי כעד במשפט נגד המערער השיב תחילה כי המערער איננו אותו אפריים כהן שעליו מסר במשטרה, אך לאחר שנעצר ע"י המשטרה חזר לדוכן העדים וזיהה בוודאות את המערער כמי שביצע את המעשים הנוגעים לדיון. גירסת המערער היתה כי את מאדי ראה לראשונה רק לאחר שנעצר, הסביר על שום מה נעלם למחרת הפריצה וכיצד הגיעה מכוניתו למקום הפשע אך ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את סיפורו של המערער כמהימן והרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו. הוא גזר עליו עונש של 6 שנות מאסר בפועל ו- 6 שנות מאסר על תנאי. הסניגור כיוון את עיקר טענותיו נגד אמינותו של מאדי וטען כי לא היה זה בטוח לקבל את עדותו השניה שכן יתכן שדוקא בעדות השניה הוא שיקר ולא בראשונה, כן טען הסניגור לחילופין שאין סיוע ממשי לעדותו של מאדי וכי "השיטה החדשה" בדרך ביצוען של הפריצות אינה עשוייה להיות סייע.

א. השופט היה רשאי לקבל כאמת את עדותו השניה של מאדי ולהאמין כי היה שרוי בפחד מנקם ולכן לא זיהה את המערער בישיבה הראשונה. גם העובדה שהעד אינו טלית שכולה תכלת לא נעלמה מעיני השופט. התופעה שעד חוזר בו מעל דוכן העדים מהודעתו במשטרה איננה בגדר חזיון נדיר, ויש לסמוך על השופט הרואה את העד באשר למהימנות גירסתו המאוחרת של העד, בעיקר כשזו תואמת את הודעותיו במשטרה ונתמכת במכלול הראיות המאשרות גירסה זו.
ב. צודק הסניגור כי מאדי אינו מעורב בדבר עבירה אלא שותף לדבר עבירה. אמנם, נפסק לא אחת כי מקבל רכוש גנוב אינו אלא מעורב בעסקת העבירה, להבדיל משותף, ולפיכך די ב"דבר מה נוסף" שיש בו כדי להסיר פקפוקים והיסוסים ביחס למהימנות העד. ברם, אין זה כלל בל יעבור, והמבחן שאותו יש להפעיל הוא אם העד נטל חלק ממשי בעיסקה נשוא העבירה שבה הואשם הנאשם. אם התשובה היא בחיוב יש לראות את העד כשותף לדבר עבירה, לצורך דיני סיוע, אף אם לא ניתן להרשיעו בגניבה ממש. בעניננו, אפילו האמין מאדי בשלב הראשון כי מדובר בהברחת סחורה ולא בגניבתה, הרי די אם ידע שהסחורה לא תבוא ממקור כשר וטהור, אפילו היה רק חלקית בסוד הענינים. על כן עדותו של מאדי טעונה סיוע ולא רק "דבר מה".
ג. אין הסיוע צריך להתייחס לכל אישום בנפרד ודי בכך שגירסתו של מאדי נתמכת בכללותה בראיה ממקור עצמאי המקנה לה אמינות. עומדות כאן זו מול זו שתי גירסאות סותרות לגבי כל אישום ואישום. לפיכך, ראיה התומכת בגירסתו של מאדי בדבר הקשר עם המערער והנובע מקשר זה מפריכה ממילא את גירסת המערער ותומכת בגירסת העד לגבי כל אישום ואישום.
ד. בפריצה אחת נגנבו משקאות חריפים מסוג מיוחד ובעל העסק העיד שמאותו סוג נמכרו משקאות רק בעיסקו ומשקאות כאלה נמצאו אצל המערער. בבלעדיות האמורה די כדי לקבוע הסתברות גבוהה הגובלת בודאות שהסחורה נגנבה ובהיעדר הסבר סביר מצד המערער ניתן לקבוע כך כממצא סופי. מהפריצה ועד לחיפוש עבר כחודש והלכה פסוקה היא שאין לקבוע מסמרות באשר לאורך התקופה שבה נחזית חזקה של רכוש גנוב כחזקה תכופה. זהו ענין הנקבע לפי נסיבות המקרה, לאור נסיון החיים ושורת ההגיון. באשר לפריצה אחרת לחנות תמרוקים זיהה בעל החנות חלק מהגנובים שנמצאו אצל המערער. מהפריצה ועד לחיפוש עבר קצת למעלה מחודש וניתן לראות את זה כחזקה תכופה, הוא הדין בפריצה אחרת לחנות לדברי לבוש שנמצאו בבית המערער פריטים מאותה חנות וגם כאן, אם כי עברה תקופה של חודשיים מהפריצה, הרי לאור כמות הבגדים ומצבם החדש החזקה עודנה תכופה. באשר לאישומים אחרים, נמצאו בבית המערער סחורות רבות מאותם הסוגים שנגנבו בפריצות, ואם כי לא זוהו בודאות ואין להסתפק בזיהוי כראיה מספקת לאשמת המערער, הרי די בהן כסיוע לעדותו של שותף לדבר עבירה. מכאן שאפילו מדובר היה באישומים בודדים בהליכים נפרדים ניתן היה למצוא בראיות החיצוניות סיוע מוחשי מספיק לעדותו של שותף לדבר עבירה. קל וחומר כאשר מדובר בשותף לדבר עברה המעיד על הפרשה כולה וכאשר המערער מצידו טוען להד"ם. משהוכח בראיות חיצוניות, בשלושת המקרים הראשונים, הקשר של המערער לפריצות, ללא צורך בעדות מאדי, אפשר לסמוך על עדותו של מאדי גם לגבי המעשים האחרים במסגרת אותו קשר.
ה. בענין עדות "שיטה" של פיצוח המנעולים, ציינה השופטת בן פורת כי למעשה אין צורך להתייחס כאן לשאלת השיטה כסיוע, באשר קיים סיוע מספיק לעדותו של השותף לדבר עבירה, ואולם לדעתה יש להבחין בין עדות שיטה כבסיס בלעדי לקביעת זהות הנאשם כמבצע, שאז צריכה השיטה להיות בעלת סימני היכר מיוחדים ולהיראות כמו "כרטיס ביקור" שהשאיר הפושע במקום הפשע, או כמו "טביעת אצבע", לעומת עדות שיטה כסיוע גרידא לעדותו של שותף לדבר עבירה שאז די בעדות שיטה פחות ייחודית.
השופט בייסקי העיר כי הסוגייה של מעשים דומים אינה נדרשת לענין דנא ומשום כך הוא מעדיף להשאירה בצריך עיון, בעיקר כאשר מתעוררת שאלת ההבחנה בין שימוש בעדות שיטה כראיה לזהות העבריין לבין התבססות עליה כסיוע בלבד.
השופט ברק העיר כי ערכה הראייתי של עדות שיטה אינו צריך להיקבע על יסוד מבחנים חיצוניים נוקשים אלא צריך להישקל על הרקע של סך כל הראיות המצויות בפני ביהמ"ש. לא בכל מצב צריכה עדות השיטה להגיע לכדי "כרטיס ביקור" או מעין "טביעת אצבעות". הכל תלוי במשקל הראיות הכללי שבפני ביהמ"ש ובשימוש שמבקשים לעשות בעדות השיטה, אם עדות השיטה הינה העדות היחידה לקביעת זהות הנאשם הגיוני הוא לדרוש שהיא תצביע על מידה גבוהה יותר של דמיון. לעומת זאת אם קיימת עדות מהימנה נגד הנאשם אך לעדות זו דרוש סיוע אין זה סביר לדרוש כי עדות השיטה תצביע על אותה מידה גבוהה של דמיון וניתן להסתפק בדמיון פחות.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, בייסקי. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ארנון למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 6.11.79).

ע.פ. 291/78 - יהודה יפת נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוחד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.פ. 458/76 - הערעור נדחה).

.
המערער כיהן כמזכיר מועצת הפועלים בדימונה משנת 1967 עד 1974 ומאז שימש כמנהל המחלקה לערביי השטחים בישראל בועד הפועל של ההסתדרות. כאשר שימש מזכיר מועצת הפועלים חלש על כל הענינים של ההסתדרות, על עניני ועדי העובדים וכדו'. אותה תקופה קיבל מהמתלונן משה יוסף, שהיה לו עסק של סיטונות למצרכי מזון בדימונה, מידי פעם בפעם דברי משקה ומצרכים שונים מבלי לשלם. לאחר שעבר לניהול המחלקה לערביי השטחים קיבל מהמתלונן סכום של 10 אלפים ל"י. המערער הואשם בעבירות של קבלת שוחד וביהמ"ש דלמטה קבע כי ההסתדרות הינה גוף אשר מי שעובד בה ומקבל שלמונים עובר עבירת שוחד, וכן כי במסגרת מעמדו של המערער כמזכיר מועצת הפועלים יכול היה להטות פנים למתלונן, ולפיכך המצרכים שקיבל מהווים שוחד. מאידך קבע ביהמ"ש כי הכספים שקיבל המערער בהיותו מנהל המחלקה לערביי השטחים אינם בגדר שוחד, שכן תשלום זה אין לראותו כאילו ניתן בעד פעולה הקשורה בתחום תפקידו של המקבל כעובד ציבור. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של 8 חודשים מאסר וקנס של 20 אלף ל"י. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.

א. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך שדברי המתלונן מוגזמים ולפיכך החליט שלא לסמוך על עדותו בלבד, למרות שהסבריו וגירסאותיו של המערער נדחו כבלתי מהימנים ובלתי סבירים. ביהמ"ש תמך מסקנותיו על ראיות ונסיבות אובייקטיביות, ואלה חיזקו את הגירסה שהועלתה ע"י המתלונן. לענין קבלת המצרכים היו מספר עדויות ברורות של אנשים שעבדו אצל המתלונן ואשר היו אמינים בעיני ביהמ"ש.

ב. בפני ביהמ"ש העידו אנשים אחרים שאצלם נהג המערער לקבל מצרכים ללא תשלום וביהמ"ש המחוזי התייחס גם לראיות אלה. השופט שמגר ציין כי היה די בראיות לגבי האישומים עצמם כדי לבסס את הרשעת המערער. ואולם, כשלעצמו סבור הוא שרשאית היתה התביעה להביא בפני ביהמ"ש ראיות הנוגעות לשאלה אם נטילת המצרכים היתה מקרית או שמא היתה דרך פעולה קבועה המקובלת על המערער. עדויות העדים על התנהגות המערער לא נועדו להצביע על נטייתו הפלילית של המערער, שאז היו בלתי קבילות ופסולות, אלא תארו מערכת נסיבות ושיטת פעולות זהה המפריכות את טענת תום הלב, הטעות או המקריות שנטענה ע"י המערער.

ג. לטענת הסניגור כי אין התביעה יכולה לחלוק על גירסת המערער כי המצרכים נקנו על ידו שהרי לא חקרה אותו בקשר לגרסתו - פרטי גרסת עדי התביעה אכן לא הועלו בחקירתו הנגדית של המערער, אך בכך בלבד לא היה כדי לחייב את ביהמ"ש לקבל את גירסת המערער. ביהמ"ש לא ביסס את מסקנותיו בענין נטילת המצרכים על ראיות נסיבתיות, אלא על עדויות ישירות של מספר עדים ומול דבריהם הציב את הכחשתו הכללית של המערער. מכאן שהתביעה יצאה ידי חובתה ע"י הבאת עדויות ישירות וביהמ"ש יכול היה לתת דעתו לשתי גרסאות נוגדות ולבחור ביניהן את זו האמינה בעיניו גם אם המערער לא נחקר על פרטי גרסת עדי התביעה. עם זאת ראוי ונכון הוא שהתביעה תציג בפני המערער, כשהוא מעיד, את הגירסות העומדות לו לרועץ כדי שיוכל להתייחס אליהן, להסביר את הטעון הסבר ולנסות לעורר ספק באמינות גירסת עדי התביעה.
ד. לטענה שגם אם המערער קיבל מצרכים הרי לא קיבל אותם בעד פעולה הקשורה בתפקידו - המערער היה בעל השפעה וכח כששימש מזכיר מועצת הפועלים, ובתוקף תפקידו יכול היה להשפיע על החלטות ועדי עובדים בקשר לרכישת מצרכים.
ה. הסניגור הסתמך על החלטות ביהמ"ש העליון שמתנה פלונית שניתנה לעובד ציבור
אין לראות בה שוחד כשערכה הכספי מועט, היא חד פעמית או מהווה ביטוי של יחסי ידידות, ואולם אין המקרים ההם דומים למקרה דנא. לא מדובר כאן על סכום מבוטל, ואף לא על אירוע חד פעמי, אלא על פעולה שנתמשכה על פני מספר שנים, ואשר במסגרתה נהג המערער ליטול כמויות לא מבוטלות של מצרכים כאילו הדבר מגיע לו כאשר ברור לנותן וללוקח שהרקע של הנתינה הוא רצונו של הנותן לשאת חן בעיני המקבל. אגב, פסיקת ביהמ"ש העליון היא כי אל לו לעובד ציבור לקחת מתנות מאנשים שאיתם הוא נמצא ביחסי עבודה, כי מגמת פניה של מתנה כזאת חייבת להיות ברורה היטב למקבל. אין נפקא מינה אם מדובר במתנת יום חג או מתנת יום חול, כי אלה כאלה כוונתן לרצות את פניו של עובד הציבור בין בקשר לבקשה מוגדרת ובין כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל.
י. אשר לשאלה אם עובד ההסתדרות הוא עובד ציבור כמשמעו בחוק - אין ספק כי ההסתדרות היא תאגיד המספק שירותים לציבור כמשמעותו בחוק.
ז. אשר לעונש - אין עילה להתערבות במידת העונש. מדובר בנטילת שוחד מתמשכת שיוזמתה באה בעיקרה מידי עובד ציבור שחלש על תחומים רבים שהיו חיוניים לפרנסתו של נותן השוחד. גם היקפו של השוחד הוכתב במידה מכרעת על ידי המערער שדרש וקיבל לפי שיקולו ורצונו.
השופט בייסקי, ואליו הצטרף השופט י. כהן, סברו כי לפני ביהמ"ש באו ראיות ישירות וספציפיות שאיפשרו לקבוע את הממצאים המרשיעים ובממצאים אלה אין למצוא פגם. ככל שהזכיר ביהמ"ש מקורות שונים וריבוי מקרים שעליהם באו לפניו ראיות שאינן קשורות לנשוא האישום, הרי עשה זאת ביהמ"ש כדי לבסס את ההרשעה ואין תימה כי המקורות הנפרדים תרמו במידה מסויימת לענין הערכת מהימנות העדים. אין להבין את פסה"ד כאילו ראה ביהמ"ש במקורות השונים עדות על מעשים דומים, בבחינת הוכחת שיטה ולא זה היה בסיס למסקנה המרשיעה. במצב זה אין צורך להביע דעה אם ניתן היה להלכה להרשיע את המערער גם על פי הסוגייה של הוכחת שיטה.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר עו"ד י. רובין למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 27.11.79).

ע.פ. 572/77 - יוסף ורון נגד מדינת ישראל

*נהיגה לא זהירה (הערעור נדחה).

המערער נהג במכונית בכביש השרון וכשהתקרב לצומת משמר השרון ראה אוטובוס חונה ליד תחנה מצד שמאל, כיוון נסיעתו, הוא האיט את מהירותו מ- 70 קמ"ש ל- 40 קמ"ש. היה זה לילה והוא נהג באורות מעבר. מאחורי האוטובוס יצאה קבוצת בני אדם וחצתה את הכביש והמערער אמר בעדותו כי ראה את הקבוצה רק במרחק של 15 - 20 מטר לפניו, אך היא עברה בשלום על פני רכבו. לאחר מכן באה אישה בת 65, בלבוש כהה, וחצתה אף היא את הכביש והמערער פגע בה. הוא הורשע בנהיגה באי זהירות וערעורו נדחה. טענת המערער היא כי האשה שנפגעה לא היתה חלק מהקבוצה שאותה ראה ונתן לה לעבור ללא תקלה, אלא באה פתאום כך שעל אף מהירותו המואטת לא היה ביכולתו למנוע את הפגיעה, טענה זו אין לקבל. ראשית, אין כאן מקרה שבו נכנס הולך רגל פתאום בחושך למסלולו של רכב כשהנהג לא יכול היה לצפות מעשה רשלני כזה ולא יכול היה לעצור בזמן. כאן, לא זו בלבד שהמערער ראה את האוטובוס בתחנה ואף הביא
בחשבון שנוסעים ירצו לחצות את הכביש ובשל כך האיט את מהירותו, אלא הוא, ראה גם חבורה של בני אדם בחצותם את הכביש וכאדם סביר לא יכול היה להיות בטוח שהללו יצעדו בסך ולא יהיה אחד המפגר אחריהם. שנית, בהודעתו במשטרה אמר המערער עצמו כי האשה היתה "האחרונה מהחבורה שחצתה את הכביש" משמע שהיא היתה חלק מהחבורה ולא היה רווח משמעותי בינה לבין אלה שהלכו לפניה ובדין סמך ביהמ"ש על ראיה זו לצורך ההרשעה.

(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, ברק. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד בן ציון גל למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 20.12.79).

ע.פ. 443/79 - וחיד נעים עמר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פריצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע ב- 11 עבירות של פריצה שבהן נגנב רכוש שערכו למעלה מ- 900 אלף ל"י ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 50 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהטילו את העונש הנ"ל התחשב כבר ביהמ"ש המחוזי בכל הנסיבות המקילות, בכך שאין למערער הרשעות קודמות משמעותיות ושהוא שיתף פעולה עם החוקרים וזכה להמלצה מצד המשטרה להקלה בעונש, אין ספק שאילמלא נסיבות אלה מן הראוי היה להטיל על המערער מאסר לתקופה הרבה יותר ארוכה.
נאשם אחר, אשר יחד עם המערער ביצע את העבירות, הועמד לדין בפני שופט אחר והוטל עליו מבחן בלבד, ולא הוברר מדוע נהג אותו שופט בקולא יתירה כזו עם אותו נאשם. ברם, גם אם ראוי היה להטיל על אותו נאשם עונש ממשי וחמור, ושלא היו סיבות להקל בדינו, אין בכך כדי להתערב בעונשו של המערער. השופט היה ער לעובדה זו והעונש של 18 חודשים מאסר בפועל שהטיל קל במידה כזו שלא נותר ספק שביהמ"ש דלמטה הביא בחשבון את הנסיבות המקילות הקיימות.

(בפני השופטים: ויתקין, י. כהן, ברק. 11.12.79).

ע.פ. 464/79 - מקסים לוסקי נגד מדינת ישראל

*מומרת העונש (גניבה ע"י עובד דואר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע, עפ"י הודאתו, בעבירות לפי סעיף 74 לפקודת הדאר וסעיף 411 לחוק העונשין, ונדון למאסר שנה אחת בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לכאורה מצטיין גזר הדין בקולא יתירה, אם למדוד את העונש הראוי למערער לפי חומרת עבירותיו, שהיתה בהם גם גניבה וגם החזקת רכוש גנוב ובעיקר מעילה חמורה באמון שנתנו בו הממונים עליו בשרות המדינה. אולם מצבו של המערער מיוחד במינו ולמעשה ביקשה ב"כ התביעה שלא לנהוג עמו במידת הדין. היו למערער שותפים לעבירותיו והמשטרה עשתה הסכם בכתב עם המערער שלפיו יודה באשמה ויבוא על עונשו, ולאחר מכן יעיד נגד שותפיו לעבירות, למערער ניתנה הבטחה כי בטיעון לענין העונש תסתפק התביעה בבקשה להטיל מאסר על תנאי ולא מאסר בפועל. התביעה עמדה בהתחייבותה, אך התובע לא נימק בביהמ"ש כראוי את בקשתו שלא להטיל על המערער מאסר בפועל, ולא עשה כמצוות ביהמ"ש העליון, בענין אחר, שיש להגיש לביהמ"ש את ההסכם שנעשה עם הנאשם. לא זו בלבד, אלא המערער לא היה מיוצג ע"י עורך דין, ולא הבהיר את הנסיבות בפני ביהמ"ש המחוזי. לתשומת לב ביהמ"ש העליון הובאה העובדה שהמערער לא רק היה עצור במשך 17 ימים מעצר של ממש, אלא גם היה עצור במעין מעצר בית במשך 7 חודשים כדי לשמור עליו מפני המתנכלים לו לרעה, הוא ביצע את כל מה שקיבל על עצמו בהסכם, ומחמת כן נעשו נסיונות אחדים לפגוע בגופו וברכושו ובשלום משפחתו. נוסף לכך ישנם קשיים למצוא
לאסירים מסוגו של המערער מקומות מאסר נאותים. בהתחשב בכל אלה ניתן לפטור את המערער מעונש מאסר בפועל אך אין זה מן המדה לפטור אותו בלא כלום ולפיכך נוסף לשנתיים מאסר על תנאי ישלם המערער קנס של 5 אלפים ל"י.

(בפני השופטים : ח, כהן, שמגר, ברק. עו"ד נ. סרוסי למערער, עו"ד ש. סירוטה למשיבה. 6.12.79).

ע.פ. 562/79 - גבריאל בן משה עמר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בתוך שלושה ימים מכר המערער לשוטר מוסווה 3 פעמים אצבעות חשיש ובגין כך הורשע בעבירות של החזקה וסחר בסם מסוכן ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער עבר פלילי עשיר ואם כי בענין שלפנינו היה כנראה רק מתווך אין בכך כדי להקל בעונשו. מתווכים שכמותו מהווים חוליות חשובות בהפצת הסמים ומן הדין להילחם בשרשרת הפלילית הכרוכה בהספקת סמים בכל חוליותיה. נטען כי על נאשם אחר באותה פרשה שעניננו נדון בפני שופט אחר הוטל עונש מאסר של מחצית השנה בלבד, אך לא באו פרטים כלשהם מה היו הנסיבות באותו מקרה ועל שום מה הוטל עונש זה דוקא ואין אפשרות ללמוד מכך ולא כלום.

(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. אסתר למערער, עו"ד ר. רבין למשיבה. 11.12.79).

ע.פ. 385/79 - בו ציון רבי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע ב- 5 עבירות על פקודת מס הכנסה ונדון לעונשי מאסר של 6 חודשים בפועל וקנסות בסך 370 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער שהוא בעל דפוס בירושלים, הגיש הצהרות הון ודוחו"ת על הכנסה לשנת 1974, 1975 ו- 1976 כשהוא העלים רכוש והכנסות במאות אלפי לירות בכל שנה וכשהרכוש המועלם וההכנסה שלא דווח עליה עולים בהרבה על אלה שעליהם דווח. ההרשעה היא לפי סעיף 220 לפקודה וטענת הסניגור היא כי בגלל מצבו השכלי והנפשי של המערער לא ניתן היה לייחס לו את כוונת הזדון וכוונת ההתחמקות ממס הנדרשת לביסוס הרשעות לפי סעיף 220 אלא לפי סעיף 217. טענה זו נדחתה בדין ע"י ביהמ"ש המחוזי. המערער ניהל במשך שנים עסק מסועף למדי והצליח להגדיל במידה רבה את נכסיו. המערער הועמד בפני ועדת איבחון וזו קבעה שהמערער הבין את משמעות מעשיו וכן התרשם השופט מהודעות המערער שהוא הבין היטב במה מדובר. כמו כן המערער בחר שלא להעיד ועל כן טענתו בדבר הפיגור השכלי לא יכלה להיבחן ע"י חקירה בביהמ"ש, ובודאי מוצדקת מסקנת ביהמ"ש המחוזי שדחה את טענת ההגנה בדבר פיגור שכלי.
אשר לטענה כי הדוחו"ת של המערער הוגשו על ידו לא על מנת שלפיהם תיקבע ההכנסה אלא בתור בסיס להתמקחות עם פקיד השומה בדבר גובה המס ועל כן אין להרשיעו בהשמטת הכנסה במזיד - גם טענה זו אין לקבל. אמנם נפסק פעמים מספר שכאשר הגשת דו"ח לא נכון שמטרתה רק לפתוח במשא ומתן עם פקיד השומה הופכת להרגל ולנוהג יש צידוק שלא להרשיע בעבירה על סעיף 220 אלא על סעיף 217, אך במקרה דנא לא הונח הבסיס הראייתי לטענה זו. צריך גם ששני הצדדים יתייחסו לדו"ח כפיקטיבי שאינו מתיימר לגלות הכנסתו האמיתית של הנישום ולא היו ראיות שאכן כך התייחסו המערער ופקיד השומה לדוחו"ת שהמערער הגיש.
אשר לעונש - ודאי שהעונש אינו קל עבור המערער שהוא אדם בגיל 59 ועברו נקי.
הוא איש עבודה ואוהב לעזור לאחרים וגומל חסדים. על אף נימוקים אלה אין להתערב בעונש. לא מדובר כאן בעבירה חד פעמית אלא בשורה של השמטות והעלמות.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. עוה"ד גנסין ושכנאי למערער, עו"ד ד, שפי למשיבה.19.11.79).

ע.פ. 374/79 - סמי חסן בורו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת סמים כשבידי הנאשם מפתח לדירה שבה נמצא הסם (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הועמד לדין יחד עם אחד בשם פאוזי, בעבירות סמים וביהמ"ש המחוזי זיכה בסיומו של הדיון את פאוזי מן האישום בכללו ואת המערער מחלק מן האישומים האחרים והרשיעו בהחזקת כ- 3 וחצי ק"ג חשיש. המערער נדון למאסר של 5 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
המערער נמצא במעקב, הגיע לבית מסויים, נכנס לתוך אחת הדירות וכעבור זמן מועט יצא מתוכה והניח ליד הדלת חבילה וחזר לרכבו. הוא נעצר ובחיפוש אצלו לא נמצא דבר אך בחבילה שהניח ליד הדלת נמצא חשיש במשקל של כ- 600 גרם, נמצא אצל המערער מפתח שהתאים לדלת הכניסה של הדירה האמורה, שהיא דירתו של פאוזי, בה החזיק מכשירי חשמל ומכונות ללא שימוש. באחד התנורים נמצאו 5 סוליות חשיש במשקל של 600 גרם כל אחת. בעת המעצר ולאחר מכן בביהמ"ש התכחש המערער לביקורו וכניסתו לתוך הדירה, ובאשר למפתח טען כי זה הושתל ע"י אנשי המשטרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער. הטענה העיקרית של הסניגור היא נגד הקביעה כי הסם נמצא בחזקתו של המערער. הטענה היא כי אין לראות את המערער כמי שהחזיק באותו סם, שכן לא הוא הבעל והמחזיק בדירה, ואפילו בהנחה שהיה לו מפתח כדי להיכנס לתוכה ואף נכנס אליה בפועל ביום המקרה והוציא מתוכה כמות חשיש, עדיין אין בכך ראיה שהיתה לו ידיעה על כמות הסם הנותרת שהיתה בפנים ויתכן שפאוזי או מישהו אחר החזיק באותה כמות סם. אולם בכיסו של המערער נמצא מפתח הדירה והיתה לו גישה חופשית אליה. עובדה זו מלמדת על חזקתו של המערער בדירה לאור נוסחו של סעיף 8 לפקודת סמים מסוכנים (נוסח חדש).
אשר לטענה כי עדותו של פאוזי ביחס לנסיבות שבהן הגיע מפתח הדירה לידי המערער טעונה סיוע באשר הוא שותף לדבר עבירה - אין צורך להתעכב על טענה זו, שכן ממצאי ביהמ"ש לא התבססו על דברי פאוזי אלא על הראיות האחרות שהיו לפניו. דרך אגב, כבר נקבע שנאשם שזוכה מעבירה שוב איננו בבחינת שותף לעבירה. אשר לעובדה כי לדירה הנדונה אפשר היה להיכנס גם בדרך אחרת מלבד הדלת שדרכה נכנס המערער - האפשרות שקיימות דרכי כניסה אחרות לדירה אין בה לשנות את הממצאים כי היה זה המערער ששלט על הכניסה לדירה ביום המקרה, נכנס אליה בפועל, והוציא מתוכה חשיש שהניח ליד הדלת. ראוי לציין כי טענות אלה שהעלה הסניגור על אפשרויות הכניסה לדירה, לא נטענו על ידי המערער בביהמ"ש המחוזי, שם טען שכלל לא נכנס לדירה, לא הוציא חשיש ולא הניח סם. משנתברר כי טענה זו בשקר יסודה הרי ההתכחשות המוטלת בהכרח מחזקת את הראיות האחרות שהיו מהימנות על ביהמ"ש.

(בפני השופטים: אשר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ע. בריק למערער, עו"ד ל. מרגלית למשיבה. 8.11.79).

ע.פ. 701/78 - חברת מכנה תעשיה בע"מ נגד מדינת ישראל

*אחריות מבצע וקבלן ראשי להוראות חוקי הבטיחות (הערעור נדחה).

המערערת התקשרה עם שני קיבוצים להקמת מבנים תעשייתיים, היא עצמה אינה מבצעת את עבודות הבניה הפיזיות ועל כן התקשרה עם מספר קבלנים לשם ביצוע עבודות שונות בהקמת המבנה. לא קויימו הוראות פקודת הבטיחות בעבודה,
תקנות הבטיחות ועוד עבירות בטיחות והמערערת הורשעה בבית הדין לעבודה וערעורה נדחה. אין ויכוח כי המערערת היא "מבצע" כמשמעות ההגדרה בפקודה והיא לא השתחררה מן החובות המוטלות עליה כמבצע ע"י העסקת קבלנים מטעמה. כוחו של מבצע להשתחרר מהחובות המוטלות עליו קבוע בתקנה 7 לתקנות, הקובעת שאם המבצע מעסיק בפעולות בניה קבלן ראשי יראו את הקבלן הראשי כמבצע הבניה. במידה וקבלן ראשי מעסיק קבלני משנה יראו את הקבלן הראשי כמבצע הבניה ולא את קבלני המשנה, אך אם קיים קבלן המשנה את הוראות הבטיחות יראו כאילו קיים אותן הקבלן הראשי. אולם פסקה גן בתקנה 7 קובעת כי המבצע אינו משתחרר מחבותו אם פעולות הבניה מבוצעות שלא באמצעות קבלן ראשי אחד. בעניננו המערערת העסיקה בביצוע לא קבלן ראשי אחד אלא מספר קבלנים ראשיים, ואולם לדעת הסניגור הקבלנים הראשיים לא עבדו במקום בו זמנית, אלא זה לאחר זה, באופן שבכל פרק זמן נתון לא היה במקום אלא קבלן ראשי אחד. מאידך טענה התובעת כי המערערת עצמה היא קבלן ראשי, כך שהקבלנים שהועסקו ע"י המערערת אינם אלא קבלני משנה, ומכיון שאלה לא קיימו את הוראות הבטיחות לא השתחררה המערערת, כקבלן ראשי, מחובותיה.
השופט ברק, בפסק דין שאליו הצטרף השופט אשר, ציין כי אין צורך להכריע כאן אם המערערת היא רק "מבצע" או גם קבלן ראשי, שכן בכל מקרה היא לא השתחררה מחבותה. אם המערערת הינה מבצעת בלבד, ואינה קבלן, מוטלת עליה האחריות הן אם לא העסיקה כלל קבלנים והן אם העסיקה יותר מקבלן ראשי אחד. אין לקבל את טענת הסניגור כי הוראת תקנה 7(ג) הנ"ל חלה רק במקום שיותר מקבלן אחד מועסקים במקום העבודה בו זמנית. אין כל אחיזה בלשון התקנה 7(ג) לפירושו של ב"כ המערערת, והפירוש הזה גם אינו עולה בקנה אחד עם מטרת החקיקה שתהיה כתובת ברורה לאחריות בטיחותית. אם המערערת היא קבלן ראשי אין היא יכולה להשתחרר מאחריותה ע"י העסקת קבלני משנה אם קבלני המשנה לא מילאו מצידם הם את חובות הבטיחות כקבוע בחוק ובתקנות.
השופטת בן פורת הביעה דעתה כי המערערת קיבלה על עצמה כלפי הקיבוצים את הדאגה לביצוע עבודות הבניה ולפיכך עליה האחריות למילוי חובות הבטיחות גם לאחר שמסרה את הביצוע המעשי לאחרים. לדעת השופטת בן פורת יש לראות את המערערת כקבלן ראשי בהיותה המבצעת כלפי המזמין (הקיבוצים) ואילו כל הקבלנים האחרים אינם אלא קבלני משנה. ברם גם אם אלה שהועסקו ע"י המערערת הם קבלנים ראשיים, נתפסת המערערת בהוראה של התקנה 7(ג) ואחריותה בעינה עומדת. העסקת מספר קבלנים ראשיים בזה אחר זה ולא בעת ובעונה אחת אינה מעלה ואינה מורידה.

(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק, עו"ד קלינג למערערת, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 13.11.79).

ע.פ. 211/79 - גזית ושחם בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*חקירה" המפסיקה מרוץ ההתיישנות בעבירות על חוקי התכנון והבניה (הערעור נתקבל ברוב דעות).

המערערים הועמדו לדין בפני בימ"ש השלום בגין ביצוע עבודות הטעונות היתר בלא שיהיה בידיהם היתר. בימ"ש השלום קיבל את טענת ההתיישנות של המערערים וזיכה אותם, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה וקבע כי לא עברה תקופת ההתישנות וערעור המערערים נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן ואלון, בפסק דין מפי השופט י. כהן, כנגד דעתו החולקת של השופט בייסקי.
גדר המחלוקת הינו סעיף 7(ב) לחוק סדר הדין הפלילי שלפיו בעבירה אשר תוך תקופת ההתיישנות "נערכה לגביה חקירה... יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה.,.". בימ"ש השלום סבר כי הפעולות שנעשו ע"י מפקחי העיריה לא היו בגדר "חקירה" המפסיקה את תקופת ההתיישנות ואילו ביהמ"ש המחוזי היה בדעה כי ביקורו של המפקח באתר הבניה וגילוי העבירה על ידו מהווים פתיחת חקירה וממילא לא עברה
תקופת ההתיישנות. ביהמ"ש העליון, מפי השופט י. כהן, סבר כי אמנם עובדי העיריה מוסמכים לחקור בעבירות על חוק התכנון וחקירה הנערכת ע"י עובדי עיריה יש בה כדי להפסיק את תקופת ההתיישנות. ברם העובדה שהמפקח ומהנדס העיריה היו מוסמכים לפתוח בחקירה פלילית, עדיין אינה אומרת שאכן מה שהם עשו מהווה חקירה פלילית. המחוקק לא הגדיר מהן הפעולות שיש בהן חקירה פלילית. עצם העלאת חשד אינה מפסיקה את תקופת ההתיישנות, מכיון שבאותו שלב עדיין אינה מתקיימת "חקירה" אלא בדיקה משרדית מוקדמת אם יש מקום למתוח בחקירה פלילית. רק עשיית פעולה ממשית ע"י המשטרה, או בעניננו ע"י רשויות העיריה, לאחר פתיחת התיק כהכנה למשפט העתיד לבוא נחשבת לחקירה לצורכי הפסקת ההתיישנות, בשאלה אם נעשו פעולות חקירה כאמור, נטל הראיה הוא על התביעה לאחר שהוכח שכתב התביעה הוגש אחרי שעברה תקופת ההתיישנות. בעניננו, הופנה מכתב למערערים בו מודיעה העיריה כי דירת הגג שנבנתה ע"י המערערים אינה משתקפת בתוכנית. לא היתה כל ראיה על איזו שהיא פעולה נוספת שנעשתה בנדון. בפעולות המפקח שבדק את המקום ואת התוכנית בעיריה אין לראות פתיחת חקירה לצורכי סעיף 7(ב) הנ"ל. לא היתה כל ראיה שבאותו שלב היתה החלטה או מחשבה להגיש תביעה פלילית נגד המערערים. לא כל גילוי עבירה על החוק מביא לפתיחת חקירה פלילית, ובודאי לא בעבירות על חוק התכנון והבניה.
השופט בייסקי, בדעת מיעוט, סבר כי אמנם בהגשת תלונה בלבד, על חשד לביצוע עבירה, לא די כדי להפסיק תקופת התיישנות, אך חקירה לענין חוק התכנון והבניה שונה מחקירות של עבריינות אחרת כי עבירות לפי חוק זה הן ספציפיות ומצומצמות בעיקר לאתר הבניה ובמרבית העבירות לפי חוק התכנון החקירה מצטמצמת לבדיקת אתרי הבניה והמבנים שהוקמו ואם הם תואמים את התוכניות שאושרו וההיתרים שהוצאו ותנאיהם. משנתגלה בתוכניות שבמשרדו של מהנדס העיר שלא ניתן היתר לדירה כפי שנבנתה, נדרשו המערערים להמציא עותקים מהתוכניות שבידיהם, ובכך ניתן לראות פתיחת חקירה לצורך הפסקת תקופת ההתיישנות. כאשר נפתחת חקירה אין צורך שתתלווה לאותו שלב מחשבה או החלטה להגיש תביעה פלילית.

(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בייסקי, עו"ד ג. דרנס למערערים, עו"ד גב' ב. סירוטה למשיבה. 12.11.79).

ע.פ. 62+636/79 - משה פילוס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת רצח (הערעור נדחה).

המערער הורשע ברצח בוסתנאי יששכר באילת כשירה בו 6 - 7 כדורי אקדח מטווח קצר והערעור נדחה. טענת המערער היא כי ירה במנוח מתוך הגנה עצמית, מכיון שבעת המקרה היה בידי המנוח אקדח, וכן כי ירה במנוח שלא על מנת להורגו וכי לא הוכחו היסודות של עבירת רצח.
לענין טענת הגנה עצמית - הוכח שלא היה בידי המנוח כל אקדח בעת שהמערער הגיע למקום שבו היה המנוח, ביהמ"ש המחוזי העיר כי אילו היתה נכונה גירסת המערער היתה הסבירות מחייבת שיטען מיד כי ירה מתוך הגנה עצמית, בעוד שלמעשה העלה המערער את הגירסה בדבר הגנה עצמית רק 3 ימים לאחר שבוצע המעשה ולאחר שהתייעץ עם עו"ד. אפשר שלא היה מקום לשלול את גירסת המערער רק בגלל העובדה שהעלה אותה באיחור, לו היה המערער שותק עד למסירת ההודעה בה טען הגנה עצמית. ברם המערער דיבר עם אנשי משטרה ואלה העידו על השיחות שבהן התבטא המערער מספר פעמים שאיננו מאמין שיאשימו אותו בהריגת אדם, מכיון שהמנוח לא היה אדם אלא מפלצת, וכן שהמנוח הרגיז אותו לפני כן ואמר לו להביא את בתו כדי שישכב אתה. מכל השיחות האלה עולה שהמערער החליט להרוג את המנוח לא מתוך הגנה עצמית וכי טענת הגנה עצמית נוצרה רק מאוחר יותר, כך שגם אם להתעלם מההלכה כי נאשם המעלה
טענת הגנה עצמית עליו להוכיחה. מן הדין היה לדחות את טענת המערער בדבר הגנה עצמית. גם מי שמותח ביקורת על ההלכה שלפיה עול השכנוע בטענת הגנה עצמית רובץ על הנאשם וסובר שדי אם הנאשם מביא ראיות היוצרות בלב השופטים ספק סביר, ימצא שבעניננו המערער לא הצליח לעורר כל ספק אצל השופטים.
אשר להחלטה להרוג - זו הוכחה לא רק על ידי עצם העובדה שהמערער ירה ממרחק קטן ששה או שבעה כדורים לכוון המנוח, כאשר לשם כל יריה היה עליו ללחוץ על ההדק, אלא גם ע"י דבריו הנ"ל לשוטרים שמהם עולה שרצה במותו של המנוח.
אשר ליסוד ההכנה - אין כל ספק שהנאשם בא כשהוא חמוש באקדח והמסקנה היא שהכין עצמו ואת הכלי הדרוש, גם אם נניח לטובת המערער שגירסתו שהאקדח היה דרוך והנצרה היתה משוחררת היא הגירסה הנכונה, ושבעת יציאתו מביתו הוא לא ידע שיפגוש את המנוח בדרך, הרי התקרבותו של המערער למנוח כשהוא מסלק מדרכו את יריבו שחסם בפניו את הדרך, שליפת האקדח מהכיס האחורי ויריית יריות רבות במנוח כשלכל יריה נחוצה לחיצה על ההדק, מהוים הכנה מספיקה.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, ברק. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד הגלר למערער. 7.11.79).

ע.פ. 477/79 - ראובן אופיר קוממי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס כשהמתלוננת נתנה הסכמתה לבעילה בהיותה במצב המונע התנגדותה (הערעור נדחה).

במרץ 1978 היתה המתלוננת בדרכה מבאר שבע לביקור אצל חבר במחנה צבאי בה"ד 4 בסביבות רמאללה. המתלוננת הגיעה לירושלים ביום ששי אחה"צ כאשר פסקה תחבורה ציבורית ונסעה בטרמפ עם המערער מהר הצופים לכוון רמאללה. על מה שקרה בנסיעה זו למד ביהמ"ש המחוזי מהצהרות המערער במשטרה, שכן המתלוננת עזבה את המדינה בעקבות המעשה וסירבה לבוא ולהעיד במשפטו של המערער. לאתר המעשה נעלם המערער ורק לאחר חודשיים הסגיר את עצמו. בהודעתו במשטרה הוא מספר בפרוטרוט את קורותיו של אותו יום. הוא נסע למפקדת פיקוד מרכז במצודת כפיר ששם שירת. השעה היתה קרוב ל- 5.30. הוא הציע למתלוננת לרדת בצומת ולהמשיך בטרמפים אך היא הגיבה שהיא פוחדת מערבים. אז הציע המערער למתלוננת להתלוות אליו לפיקוד ויסדיר לה הסעה. בשעה 7.30 הציע המערער למתלוננת להסיעה למחוז חפצה בתנאי שהיא תשכב אתו ואם לא, שתלך לצומת ותיסע לבד בטרמפים. המתלוננת אמרה שהיא פוחדת לצאת בגלל הערבים, ולבסוף, כך טען המערער, הסכימה לשכב עמו. הם יצאו בשעה 8.30 כאשר כבר היתה חשכה ובדרך דרש המערער כי המתלוננת תעמוד בהסכם, אך היא סרבה. על כך אמר לה המערער "או שתרדי מן הקומנדקר או שתעמדי במלה שלך". המתלוננת סירבה וירדה מן המכונית, המערער אמר למתלוננת שיש אנשים מסוכנים שיכולים לאנוס אותה וגם לרצוח אותה ואז המתלוננת אמרה לו לעצור ועלתה לרכב. לאחר מכן פנה לכביש צדדי ועצר את רכבו, השניים עברו לחלק האחורי של הקומנדקר וקיימו יחסים מיניים מלאים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער באינוס וגזר עליו עונש של 3 שנים מאסר והערעור על ההרשעה נדחה, המערער טען כי ביהמ"ש המחוזי טעה משקבע שהבעילה היתה נגד רצונה של המתלוננת באשר היתה "במצב המונע את התנגדותה" כנדרש בסעיף 345 לחוק העונשין, שכן המתלוננת לא העידה במשפט ולפיכך, לא היתה ראיה מה היה מצב המתלוננת. כמו כן לא הוכח כי צומת רמאללה שבה ירדה המתלוננת אכן מרוחק ממחנה צבאי או מתחנת משטרה ושלכן היה מקום לפחדיה של המתלוננת. טענתו השניה של המערער היא כי גם אם המתלוננת היתה מצוייה במצב המונע את התנגדותה, הרי הוא טעה טעות "כנה וסבירה" כמשמעותה בסעיף 17 לחוק העונשין, בפרשו את שובה של המתלוננת לקומנדקר כאות וכסימן שהיא מבקשת לקיים את "ההסכם" שהיה ביניהם לפני צאתם לדרך, ועל כן נעדרת מצד המערער הכוונה הפלילית הדרושה, טענות אלה אין בהן
ממש. המערער דרש מהמתלוננת לקיים את "ההסכם" ואחרת נדרשה לרדת מן הקומנדקר ולעמוד בחשיכה זו ובמקום זה בליל שבת כשאין תחבורה במקום, כשהוא אומר כי יש שם אנשים מסוכנים היכולים לאנוס אותה ולרצוח אותה. אין פלא שכח רצונה של המתלוננת נשבר והיא "העדיפה" להיאנס בידי המערער מאשר להיאנס ולהירצח בידי אחרים. אשר לטענת הטעות הכנה והסבירה - המערער ידע היטב את הנסיבה המיוחדת של חוסר יכולתה של המתלוננת להתנגד ועשה מה שעשה על אף חוסר יכולתה זה ואין הוא יכול לטעון שהוא סבר שהמתלוננת "מוכנה" לקיים את "ההסכם".
אשר לצורך בסיוע - לא היה צורך בסיוע שהרי ההרשעה יסודה בדבריו של המערער עצמו ולחיזוקם די ב"דבר מה" נוסף. היו מספיק דברים שיש בהם לשמש לא רק "דבר מה" נוסף אלא אף סיוע ממש.

(בפני השופטים: אשר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט אלון. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 25.11.79).

ע.פ. 328/79 - אוריאל דוד נגד מדינת ישראל

*התערבות ביהמ"ש העליון בהרשעה בעבירת אינוס לנוכח סתירות בעדותה של המתלוננת (הערעור בסעיף ההרשעה נתקבל והערעור על חומרת העונש נדחה).

המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וזיכה את המערער מעבירה זו. עם זאת הודה הסניגור כי הוכח שהמערער ביצע במתלוננת תקיפה גופנית הגורמת חבלה ממשית ולפיכך הורשע בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה. כיון שכך לא התערב ביהמ"ש העליון בעונש של 18 חודשי מאסר שהוטל על המערער. המתלוננת טענה כי המערער אנס אותה וביהמ"ש המחוזי היה ער לכך שדברי המתלוננת בהודעותיה ובעדותה היו מלאים סתירות אך אעפ"כ סבר כי ניתן לסמוך על עדותה בדבר קביעת ההרשעה באינוס. הכלל הנקוט בידי ביהמ"ש העליון הוא כי הערכת עדויות הוא ענין לערכאה הדיונית, אך הפעם יש גם לביהמ"ש שלערעור הכלים הדרושים כדי להעביר תחת שבט הביקורת את מהימנותה של גירסת המתלוננת ולשקול את ערכן המסייע של הראיות התומכות. מתוך בדיקות אלה עולה המסקנה כי גירסת המתלוננת איננה נקיה מספק סביר וממנו יש להנות את המערער.
אין חולק כי בשעת חצות בעל המערער את המתלוננת במושב האחורי של מכוניתו ואין חולק כי בשלב מסויים רצתה המתלוננת לעזוב את המערער והוא התנגד לכך ותקף אותה. המתלוננת טוענת כי סירובה לבלות עם המערער בא קודם למגע המיני והמערער טוען שתחילה קויים המגע המיני בהסכמת המתלוננת ורק לאתר מכן כשמיהרה לעזוב אותו דרש להחזיר לו את האתנן של קרוב ל-1000 ל"י ומשסירבה התפתח מאבק והיא נחבלה, החזירה לו את כספו ועזבה. המתלוננת, נשואה ואם ל- 3 ילדים, הודתה שבעת מצוקה כספית היא ישבה במלון הילטון וקיבלה אתנן מגברים תמורת קיום יחסי מין, היא שיקרה וטענה כי המקרה דנא היה הראשון שבו הכירה את המערער ואחר כך הודתה שנפגשה אתו לפני כן וקיימה אתו יחסי מין והוא שילם לה, וכן שיקרה במקרים אחרים במשטרה כשהגישה תלונות נגד אחרים. משהוכחה הסכמתה של המתלוננת לבוא עם המערער למקום שבאה אליו ולא הוכח שהסכמה זו בוטלה, די בכך כדי ליטול מעדותה את מלוא משקלה, לפני כל שאלה של סיוע. בעבירות מין נדרש סיוע גם כשעדות המתלוננת היא ללא רבב. אעפ"כ יתכנו מקרים שבהם הסיוע הוא כה חזק עד שיש בו כדי להשלים את מידת השכנוע הדרוש גם אם עדות המתלוננת אינה נקיה מספק. אך במקרה הנוכחי אין מדובר בגירסה מתקבלת על הדעת שאינה נקיה מספק או מסתירות משניות, כי אם בגירסה מלאה סתירות יסודיות ודברי כזב. בנסיבות אלה אין בפנינו עדות שניתן לחזקה ע"י ראיות מסייעות גרידא, זאת ועוד, ראיות הסיוע מתיישבות במקרה זה גם עם גירסת המערער שהרי אין הוא מכחיש שהפליא מכותיו במתלוננת. אין אפשרות לקבוע אם ראיה פלונית מסייעת בידי בעל דין
אלא לאחר שמעמידים זו מול זו את גירסותיהם של שני בעלי הדין ובנסיבות האמורות אין הראיות מתיישבות דוקא עם גירסת המתלוננת בלבד.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 28.11.79).

ע.פ. 811/78 - לזר פרינץ ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מס וקולת העונש (ערעור המערערים על הרשעתם וערעור המדינה על חלק מן הזיכוי נדחו ואילו ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

מאז שנת 1968 היו שני המערערים שותפים בעסק קבלני לסלילת כבישים, עד לשנת המס 1975 לא ניהלו פנקסי חשבונות מסודרים, ואת מס ההכנסה היו משלמים עפ"י הסכם עם פקיד השומה. בשנת המס 1975 נדרשו לנהל חשבונות ולהגיש הצהרת הון והם הואשמו והורשעו בהשמטת רכוש מהצהרת ההון ובהשמטת הכנסות, ונדונו לתשלום קנס של 180 אלף ל"י כל אחד. המערערים ערערו על הרשעתם בפריטים שבהם הורשעו ואילו המדינה ערערה על הזיכוי בפריטים שמהם זוכו המערערים וכן ערערה המדינה על קולת העונש. נתקבל רק הערעור על קולת העונש והקנס הועמד על 500 אלף ל"י שישלם כל אחד משני המערערים. ביהמ"ש העליון דחה את טענות המערערים לענין הצהרות ההון, בציינו כי על הנישום לגלות את מלוא הונו בתאריך הקובע, על כל צורותיו של הון זה, כולל כל ההשקעות בעבודות, הן העבודות שטרם הושלמו והן אלה שטרם נתקבל חשבון בגינם וכדו'. אם קשה להעריך את ההשקעות בעבודות שבביצוע, יכול הנישום לתת הערכה לפי מיטב הבנתו ובתום לב, ואז גם אם מתברר אחר כך שהוא טעה לא יחשב הדבר כעבירה מצדו. אך לא כן כשהוא בוחר להעלים כליל את קיומן של השקעותיו בעבודות בלתי גמורות כפי שעשו המערערים. המניעים להעלים את פריטי ההון היו כדי למנוע תשלום שיעורי מס שוליים גבוהים על יסוד גידול ההון. בשנת המס 1975 היו שיעורי המס השוליים גבוהים ובנסיבות אלה השתלם למערערים לדחות את גילוי הכנסתם לשנים הבאות שאז היו חוסכים סכומי עתק בגין ההפרש שבין שיעורי המס השוליים. אשר להעלמת הכנסות - על הקבלן לדווח על הכנסתו עם גמר עבודתו ומסירתה לידי המזמין ואת ההכנסה הוא צריך לייחס לאותה שנת מס שבה נסתיימה ונגמרה העבודה. חובה זו אינה משתנה אפילו לא אישר עדיין המזמין את החשבונות ואפילו לא הוגש עדיין חשבון ע"י הקבלן בגין העבודות.
בסעיף אישום אחד זוכו המערערים שטענו כי הדווח שלהם שלא גילה הכנסות מסויימות נבע משינוי השיטה מן הנהוג אצלם עד שנת המס 1975. היו עדויות של מומחים בשטח של ניהול חשבונות שהסבירו כי המערערים נהגו כדין בשיטת הדיווח שלהם ואם כי אין הגיון רב בשיטת החישוב כפי שדווח ע"י המערערים וכפי שהמליצו רואי החשבון הרי ביהמ"ש העליון לא יתערב בענין מקצועי הדורש מומחיות מיוחדת, ולא יעדיף את דעתו על דעתם של רואי חשבון בעלי שיעור קומה. זאת ועוד, מדובר בדיני נפשות וגם אם השיטה אינה הגיונית, אין לראות במעשה המערערים עבירה על החוק כששיטתם הוכחה כשיטה לגיטימית ע"י בעלי מקצוע נכבדים.
אשר לעונש - אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להטיל עונש מאסר בפועל. המערערים לא קיבלו הדרכה מלאה ונכונה מאת רואה החשבון שלהם; כתוצאה מההרשעה איבדו את פרנסתם כקבלנים לסלילת כבישים ושמם נמחק מרשימת הזכאים להשתתף במכרזים ממשלתיים ובנסיבות אלה אין עוד חשיבות לגביהם בגורם ההרתעה; והעיקר, גם אם טעתה הערכאה הראשונה בכך שלא הטילה על המערערים מאסר בפועל, אין ביהמ"ש לערעורים נוטה, בדרך כלל, למצות את הדין עם עבריינים במקרים כגון אלה, בפרט כאשר מאז ביצוע העבירות עברו כבר שנים רבות שבהן התהלכו המערערים חופשי. עם זאת יש להגדיל את סכום הקנסות כאמור.

(בפני השופטים: אשר, בכור, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד תוסיה כהן למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 29.11.79).

ע.פ. 81+84/79 - יוסף ערוץ ומשה לופו נגד מדינת ישראל

*גרימת מוות עקב העמדת פיגום ללא תנאי בטיחות וקולת העונש (ערעור וערעור נגדי על ההרשעה וסעיפיה נדחו, וערעור המדינה על קולת העונש של ערוץ נתקבל).

המערער ערוץ הקים פיגום בבנין רב קומות, כקבלן משנה מטעם קבלן הבנין והמערער לופו היה מנהל העבודה בבנין. באחד הימים התמוטט הפיגום וארבעה פועלים מצאו את מותם ושלושה נפצעו. המדינה האשימה את ערוץ בהריגה אך ביהמ"ש המחוזי החליט להרשיע את שני המערערים בגרימת מוות ודן את ערוץ לשנה מאסר על תנאי ואת לופו ל- 4 חודשים מאסר על תנאי. ערעורם של המערערים על הרשעתם נדחה, וכן נדחה ערעורה של המדינה על כך שערוץ לא הורשע בהריגה. מאידך נתקבל ערעור המדינה על קולת עונשו של ערוץ וביהמ"ש העליון הטיל עליו עונש של 6 חודשים מאסר בפועל, וזאת תוך הדגשה כי איננו ממצה את חומר הדין עם המערער משום שכאשר מתקבל ערעור המדינה על קולת העונש אין ביהמ"ש ממצה את הדין עד תומו.
גירסת התביעה היתה שצריך היה לקשור את הפיגום לעמודי מתכת מיוחדים (טלסקופים),בעוד שערוץ הסתפק בחיבור הפיגומים לקירות הבנין בחוטי ברזל שזורים, ובמספר טלסקופים קטן מהדרוש. רשלנותו של ערוץ גלויה על פני הדברים. הוא הוזהר בכתב על הדרך הרשלנית שבה הוקם הפיגום עוד במקומו הקודם והוא חזר לשיטתו הפסולה, ולא זו בלבד אלא ניתנה לו אזהרה חמורה נוספת, זמן לא רב לפני האירוע הנדון, כאשר מפקחי משרד העבודה הוציאו צו הפסקת עבודה נגדו ביחס לפיגום שהקים בבנין אחר שגם שם השתמש בשיטת חיבור פסולה. עם זאת, למרות שהיתה כאן רשלנות רבתי, אין לשנות סעיף ההרשעה להריגה. להוכחת עבירת ההריגה דרושים שני יסודות: התרשלות רבתי או פזיזות ואי איכפתיות לשלומו של הזולת ואין פזיזות אלא מקום שהנאשם ידע את הסכנה. ידיעה כזו אין לייחס לערוץ למרות הכל. אמנם יש וידיעת הסכנה יכולה לעלות מכלל הנסיבות אשר הוכחו, אבל לזכותו של ערוץ יש להניח שאם כי הוזהר על שיטת החיבור הנכונה, סמך על נסיונו הרב במקצוע שבו שיטת הקשירה בחוטים שזורים היתה נפוצה וכמעט מקובלת על הכל, ולא נתן דעתו על הסכנות המיוחדות הכרוכות בפיגום בגובה רב כזה שבו היה נסיונו מועט.
אשר למערער לופו - הוא היה מנהל עבודה במקום ולפיכך חלות עליו החובות עפ"י תקנות הבטיחות בעבודה. אין לקבל את טענתו, כי מכיון שהמעבידה שלו, שביצעה את הבניה, לא הודיעה למפקח העבודה את פרטיו האישיים כדרוש אין לראותו כמנהל עבודה. לאי מתן ההודעה הדרושה יש תוצאה הקבועה בתקנות, אך עדיין נושא האדם שהוא בפועל מנהל עבודה בבנין באחריות לפי התקנות. אשר לטענתו של לופו שקיבל פיגום ממי שהקים אותו והלה היה ידוע בתור מומחה ואילו הוא היה חסר כל מומחיות במיוחד בפיגומים לבנינים רבי קומות - דוקא משום שלופו היה חסר נסיון בכגון אלה, אסור היה לו לפעול על דעת עצמו אלא היה עליו להיוועץ באחרים לפני ששלח פועלים לעבוד על פיגום בגובה רב כזה.
אשר לקולת עונשו של ערוץ - ארבעה בני אדם קיפחו חייהם באסון זה וזאת כאשר הנאשם כבר הוזהר בעבר על רשלנות שגילה בעבודתו שאחריות רבה לחיי אדם כרוכה בה. כן יש צורך להרתיע אחרים העוסקים במקצוע זה שלא יזלזלו בחובת הזהירות המוטלת עליהם. מאידך, אם כי אשמת הנאשם היתה קרובה לאשמת הריגה, הרי בכל זאת ההרשעה היא ברשלנות בלבד ואין לנאשם הרשעות קודמות. לפיכך יהיה העונש כאמור.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון, החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד בן שחר ורייסמן לערוץ, עו"ד קפוני ללופו. 15.11.79).

ב.ש. 341/79 - מדינת ישראל נגד נתי דניאל

*שחרור בערובה (הערר נתקבל).

נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין סחר בסם מסוכן וביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורו של המשיב בערבות. הערר נתקבל. לביהמ"ש המחוזי היו ספקות אם יש
בידי התביעה ראיות לכאורה נגד המשיב, והעיר כי הוא מבסס את החלטתו על העיון בדוחו"ת של השוטר המוסווה שרכש, לפי טענתו, את הסם בשתי הזדמנויות מידי המשיב. מתוך עיון בשני הדוחו"ת של השוטר המוסווה עולה כי ביהמ"ש המחוזי טעה כשהסיק שאין בידי התביעה ראיות לכאורה נגד המשיב. בשלב זה של העיון והדיון אין ביהמ"ש נוקט עמדה אם יש בראיות כדי להצדיק הרשעת העצור מעל לכל ספק אלא אם יש חומר ראיות לכאורה. עפ"י הדוחו"ת של השוטר, אמנם לא שילם את התמורה לידי המשיב ולא המשיב הביא את החומר, אך אלה שעמדו ליד המשיב והביאו את החומר וקיבלו את הכסף פעלו לפי הנחייתו והכוונתו של המשיב, הוא אישר להם שאפשר למכור את הסם והוא שפסק במחלוקת באשר למחיר. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו.

(בפני: השופט שמגר. עו"ד ראובני לעוררת, עו"ד ר. בר און למשיב. 26.12.79).

בג"צ 649/79 - מיכון בנין בע"מ נגד משרד הבטחון ואח'

*פסילת הצעה בגין חריגה מתנאי המכרז

(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

משרד הביטחון פירסם מכרז בין מספר יצרנים להספקת 40 עגלות מסויימות לחיל החימוש, בפרטי המכרז נאמר שההספקה תבוצע החל מן החודש השלישי אחרי קבלת ההזמנה וכי המכרז הינו בתנאי "מחיר קבוע עם הצמדה" ונקבעה נוסחת הצמדה מפורטת. העותרת הציעה מחיר של 72,500 ל"י ליחידה כמחיר קבוע "ולא צמוד" וקבעה את זמן ההספקה לפי 10 יחידות עם ההזמנה ו- 30 יחידות תוך 30 יום, וכן ציינה במכתב נפרד כי ההצעה למחיר קבוע ולא צמוד "כפופה להספקתן של הכננות על ידכם בהתאם לקצב הייצור והספקה שלנו". המשיבה השלישית (להלן המשיבה) הגישה הצעה של 70,500 ל"י ליחידה צמוד. תחילה החליטה ועדת המכרזים לקבל את הצעת העותרת באשר מחירה אינו צמוד וכך הוא זול יותר. אך הודעה על כך לא נשלחה לעותרת, מכיון שהמשיבה התערבה וטענה כי העותרת חרגה מתנאי המכרז. בעקבות התנגדות זו החליטה ועדת המכרזים למסור את העבודה למשיבה ולפסול את הצעת העותרת. העתירה נדחתה. אין ספק שבתנאי אינפלציה של היום היתה הצעת העותרת הזולה והנוחה מכולן. ואולם היא חרגה מתנאי המכרז משתי בחינות חשובות: היא הציעה הספקה במועדים שונים מאלה הקבועים במכרז, והיא הציעה מחיר בלתי צמיד בעוד דרישת המכרז לענין הצמידות היתה מפורשת ביותר. אחד מעקרונות היסוד של דיני המכרזים הוא עקרון השוויון, שלפיו זכאי כל משתתף במכרז ליהנות ממעמד שווה למעמדם של מתחריו. בין היתר זכאי הוא שההכרעה במכרז תיפול רק על פי נתונים שנקבעו בתנאי המכרז. במקרה דנא חרגה הצעת העותרת מתנאי המכרז. לא זו בלבד, אלא שהמכתב הנלווה שצירפה העותרת ושלפיו הצעת המחיר הבלתי צמוד כפופה להספקת כוננות על ידי המשיבים, יוצרת אי בהירות. אין לדעת מהו קצב הייצור שבו צריך לעמוד משרד הבטחון בהספקת הכוננות ולא ברור מה משמעות הכפיפות. אין לדעת אם בבוא העת היתה העותרת מתייחסת אל הכפיפות האמורה ברוח נוחה או שהיתה הופכת אותה לקרדום לחפור בו.