ע.פ. 534/78 - קביליו חיים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של שוחד מיני בעד "פעולה הקשורה בתפקידו"
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 201/78 - הערעור על פסה"ד נדחה ברוב דעות השופטים ויתקון ושמגר והערעור על גזה"ד נתקבל ברוב דעות השופטים ויתקון ואשר).
המערער שעבד כבוחן נהיגה במשרד הרישוי, בחן את המתלוננת וכנהוג לא קיבלה המתלוננת את תוצאות המבחן במקום, אלא אמורה היתה לקבלן למחרת היום דרך ביה"ס לנהיגה. כשעתיים לאחר קיום המבחן הופיע המערער בביתה של המתלוננת, הודיע לה שעברה את המבחן בהצלחה, ומסר לה את רשיון הנהיגה הזמני, שנטל מהפקידה הממונה על כך במשרד הרישוי. כעבור יומיים הופיע המערער בביתה של המתלוננת וכשנשאל לרצונו השיב "האם את לא חושבת שמגיע לי משהו בתמורה" והבהיר לה שהיא מוצאת חן בעיניו והוא רוצה בה. המתלוננת התנגדה והמערער איים עליה שינקוט צעדים כדי שרשיוןהנהיגה שהוענק לה כדין יבוטל. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של בקשת שוחד ובעבירה של נסיון לסחיטה ודן אותו ל-3 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נסב על ההרשעה ועל חומרת העונש,
השופט אשר :
א. לטענה כי לא נעברה עבירה של סחיטה באיומים באשר אין לראות את רשיון הנהיגה בגדר "רכוש" כמשמעו בסעיף 428 לחוק העונשין - במונח רכוש התכוון המחוקק לכל סוג של זכות קנינית וכיום הרשיונות למיניהם הינם בגדר קנין ואולי אף הקנין החשוב ביותר. בחברה המודרנית שבה נזקק אדם לרשיון לסוגי פעילות רבים ומגוונים מהווה הרשיון זכות בעלת ערך בידי בעליו ומי שמאיים, תוך דרישת תמורה, כי יפעל לביטול הרשיון עובר את העבירה של סחיטה באיומים.
ב. באשר לטענה כי הואיל ומדובר בשוחד מיני היה דרוש סיוע מהותי לעדותה של המתלוננת וסיוע כזה לא נמצא- כבר נפסק שעבירת שוחד אינה הופכת לעבירה מינית שבה טעונה עדותה של המתלוננת סיוע, רק בשל העובדה שהשוחד שנדרש הוא מיני.
ג. נטען כי העובדות שנקבעו אינן מהוות עבירה של שוחד, באשר הבאת רשיון לביתה של המתלוננת אינה בגדר "פעולה הקשורה בתפקידו" של המערער כנדרש בסעיף 290 לחוק העונשין. באשר לטענה זו דעתו של השופט אשר היא דעת מיעוט.
ד. דעת מיעוט: צודק המערער בטענתו האמור בפיסקה ג' דלעיל. מתוך ניתוח סעיפי החוק השונים, כפי שהיו וכפי ששונו, הדיונים בכנסת ובועדות, עולה כי המונח "פעולה הקשורה בתפקידו" משמעו - פעולה שעובד ציבור מבצע במסגרת התפקידים שהוטלו עליו, היינו פעולה שטבועה עליה חותמה של המשרה הציבורית בה הוא נושא, ולא פעולה שהקשר שלה לתפקיד הציבורי הוא קשר מקרי. המבחן הוא פונקציונלי. עבירת שוחד יכול שתתקיים רק כאשר הפעולה בה מעורב הנאשם היא מסוג הפעולות שהן במסגרת תפקידו כעובד ציבור, ואין זה מספיק שמשרתו הציבורית של העובד רק איפשרה לו או נתנה לו הזדמנות לבצע את הפעולה. בעניננו לא ביקש המערער את השוחד תמורת קביעת תוצאות המבחן, אלא תמורת הטובה שעשה למתלוננת כשהביא אליה את רשיון הנהיגה והבאת הרשיון לא היתה בגדר פעולה הקשורה בתפקידו של בוחן הנהיגה.
ה. דעת הרוב: באשר לעונש - אילו קויימה ההרשעה בעבירת השוחד לא היה העונש חמור מדי, אך מכיון שיש לבטל ההרשעה בעבירת השוחד, יש מקום להקל בעונשו של המערער ולהפוך את עונש המאסר כולו למאסר על תנאי. השופט ויתקון שהיה בדעה שיש להשאיר על כנה את ההרשעה בעבירת שוחד, הצטרף לחוות דעתו של השופט אשר בעניין העונש, בציינו שהתנהגות המערער יותר משהיתה פרי מזימה פלילית, מקורה בפזיזות, בקלות דעת ובחוסר ריסון עצמי.
השופט שמגר :
א. אין זה משנה אם השוחד מתבקש לפני ביצוע הפעולה, או לאחר שעובד ציבור עשה את הפעולה ובעדה נדרשת התמורה, גם אם לפני ביצוע הפעולה לא דובר על שוחד ולא דובר על תמורה, הרי אם התמורה מבוקשת או מוצעת לאחר מכן תמורת הפעולה נעברת עבירת השוחד.
ב. דעת הרוב: לצורך קיום יסוד העבירה של "פעולה הקשורה בתפקידו", די בכך שהמעשה נעשה בתוך המסגרת הארגונית בה העובד פועל, או תוך שימוש בקשרים או ביכולת הפעולה הנובעים מעבודתו של העובד במקום פלוני, ואשר אינם בידי מי שאין לו מעמד כאמור. כדי לעבור את עבירת השוחד כל טיפול ברשיון נהיגה קשור לתפקידו של בוחן התנועה והטענה כי הוא איננו מוסמך ואינו רשאי להנפיק רשיון, להחיש את הטיפול בו או למסור את הרשיון אישית, אין בה כדי לפטרו. אזרח הנותן שוחד לבוחן תנועה בנושאים הקשורים ברישוי נהיגה עובר את עבירת השוחד. פניה אל בוחן בקשר לרשיון קשורה לתפקידו של הבוחן בין אם מתבקשת פעולה ספיציפית שהיא בסמכותו של הבוחן ובין אם לאו.
השופט ויתקון :
לענין פרוש המילים "פעולה הקשורה בתפקיד" אין ספק בדבר שהצעת מתת לפקיד עבור פעולה בהיותו פקיד, כאשר אין לשייך את המתת ליחסיו הפרטיים של הפקיד עם הנותן, קשורה לתפקידו, גם כשאין היא בגדר הפעולות המוטלות עליו, בדרך רגילה, כנושא אותו תפקיד.
(בפני השופטים: ויתקון שמגר, אשר. עו"ד א. אורן למערער, עו"ד ד. חיים למשיבה, 31.12.79).
בג"צ 814/79 - איירמק תעשיות בע"מ נגד שר האוצר ואח'.
*נוהלי מכרז כשמדובר במכרז עולמי.
* הצורך בהרשאה מיוחדת לשלוח לפנות לבית המשפט (העתירה נדחתה).
חברת החשמל הוציאה מכרז להספקת שני דודי קיטור לתחנת הכח שעומדים להקים בדרום הארץ. העותרת שהיא סוכנת של חברה אמריקאית (להלן פוסטר) הגישה הצעה, וכן הגישה הצעה עוד חברה אמריקאית (להלן המשיבה). המשיבים קיבלו את הצעת המשיבה ודחו את הצעת העותרת ועתירת העותרת נדחתה. משהוגשה העתירה דרש בג"צ כי העותרת תביא הרשאה מפורשת מפוסטר לפנות לביהמ"ש. העותרת היא סוכן מסחרי של פוסטר ואין היא יכולה לפעול בשם מרשתה ולפנות לביהמ"ש אלא אם יש בידה הרשאה מפורשת לכך. ההרשאה שהובאה היא מסוייגת ונאמר בה כי חברת פוסטר מרשה את הפניה לבג"צ בהסתמך על טענות האפליה הנטענות ע"י העותרת, אך טענות אלה לא אומצו ע"י פוסטר. מי שפונה לבג"צ אינו יכול להסתפק בכך שהוא מצהיר על הסכמתו על טענות זולתו, מבלי שטענות אלה אפילו ידועות לו. אין זו אותה הרשאה מפורשת להליכים בפני בימ"ש הדרושה לפי חוק השליחות. די בנימוק זה לדחיית העתירה.
ברם, גם לגופו של ענין לא היה מקום להוציא צו על תנאי. קובלנת העותרת היא שחברת החשמל הפרה את דיני המכרז כשהרשתה למשיבה להוסיף תיקונים ושיפורים וגם שינויי מחירים, ואולם גם העותרת הגישה שורה של הצעות אלטרנטיביות לאחר הגשת המכרז, וזאת כתוצאה ממשא ומתן שהתנהל בינה לבין חברת החשמל. מסתבר שבפרוייקט מסוג זה, נשוא מכרז בינלאומי, אין דיני המכרז ניתנים להפעלה על טהרתם, כי מטבע הדברים, שאחרי הגשת ההצעות בא שלב ההערכה ע"י היועצים ההנדסיים של בעלת המכרז וכן בא משא ומתן עם כל אחת מן המציעות שהצעותיה לא נדחו על הסף.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד א. פרי ורביד לעותרת, עו"ד מ. נאור לשר האוצר, עוה"ד ב. גרוס, י. חורש וא. קפלן לחברת התשמל, עוה"ד י. רנון ומ. בריס למשיבה. 19.12.79).
בג"צ 761/79 - פלביו טרוסקין נגד לאה וינברג
*ביטול עתירה להחזקת ילדים עקב אי גילוי עובדות רלבנטיות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר והמשיבה נפרדו עפ"י הסכם ביניהם שניתן לו אישור ע"י בימ"ש מוסמך בברזיל שם התגוררו. לפי הסכם זה נשארו שלושת הבנות של בני הזוג בידי האם בכפיפות לזכויות האב. לאחר מכן הסכים האב כי האם תעלה לישראל עם הבנות, התעוררו סכסוכים בענין הוצאת הבנות מישראל לחופשות לחו"ל והאב פנה לבימ"ש בברזיל, וכן פנו שני הצדדים לבתי משפט בישראל. בינתיים ניתנה בברזיל החלטה מסויימת שלפיה על העותר לפנות לביהמ"ש אשר לו סמכות בענין לאור מקום מושבה הנוכחי של המשיבה. בעתירתו לבג"צ לקבלת המשמורת על הילדים, לא גילה העותר את דבר ההחלטה הנ"ל של ביהמ"ש בברזיל. העתירה לבג"צ נדחתה. העובדה שהיו הליכים בברזיל כאמור, היא רלוונטית ביותר לצורך כל דיון בפני בג"צ, ועל אחת כמה וכמה כשכבר ניתנה החלטה באותם הליכים, אשר יש בה, לפחות, כדי לזרוע אור על גישתה של ערכאה שיפוטית מוסמכת בברזיל על המחלוקת דנן. הסביר פרקליט העותר כי לא כלל את העובדה הנ"ל בעתירתו באשר ראה בה ענין דיוני משני בחשיבותו שאינו יכול להשפיע על החלטת בג"צ. גישה זו פסולה. כל הבא לבג"צ חייב לפרוש בפניו בגלוי לב כל עובדה רלוונטית ואין הוא מוסמך לסנן את החומר כדי להחליט מראש אלו נתונים ישפיעו על בג"צ ואלו לאו. לא יכול להיות ספק שבעתירה כגון זו הדנה במשמורת של קטינות יש חשיבות לכל הליך שיפוטי אחר בפני ערכאה שיפוטית בישראל או מחוץ לישראל גם אילו דובר בהליך בעל משמעות דיונית בלבד. גילוי הלב בפני בג"צ הוא יסוד מסד ליכולת הפעולה של בג"צ. מי שמסתיר עובדה מהותית עלול לאבד מיניה וביה את הסיכוי שבג"צ ידון בעתירתו. לכך יש להוסיף, כי לאור טיב המחלוקת שבין ההורים, היה בג"צ מגיע למסקנה שאין הוא הערכאה הנכונה שבפניה צריך להביא את הנושא, ומה גם שהצדדים פתחו בהליכים בבתי משפט אחרים בנושא הנדון.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת החלטה - השופט שמגר. עוה"ד צ. טמיר וב. אהרון לעותר, עו"ד בן מנשה למשיבה. 26.12.79).
בג"צ 613/79 - בתי זיקוק לנפט בע"מ נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'
*פסיקת ביה"ד לעבודה בענין תשלום עבור שעות נוספות בעבודת לילה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיב השני (להלן העובד) הועסק בשרותה של העותרת (להלן המעבידה). העובד השתייך לקבוצת עובדים המועסקים במשמרות ובין היתר הוא עובד משמרת לילה הנמשכת 8 שעות. חוק שעות עבודה קובע כי עבודת לילה הינה של 7 שעות, אך אם יש צורך והעובד עובד 8 שעות, יש לשלם עבור שעה נוספת לא פחות מ-125 אחוז מהשכר הרגיל. על בסיס הוראה זו, ועל יסוד הוראה בהסכם הקיבוצי המיוחד החל על העובד, ביקש העובד תשלום תוספת כאמור בגין אותה שעה נוספת. המעביד סירב בטענה כי עובדי משמרות לילה מקבלים "תוספת משמרתן" של 50 אחוז ולטענתו תוספת זו כוללת בחובה אף תשלום עבור השעה הנוספת, ואין העובד זכאי הן לתוספת
משמרת לילה והן לתוספת עבור שעה נוספת אלא רק לגבוהה מבין השתיים, ביה"ד לעבודה פסק כי הדין עם העובד והעתירה נדחתה.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד גולדברג לעותרת, עו"ד י. כץ למשיבים. 25.12.79).
בג"צ 289/79 - רשות הנמלים נגד ביה"ד הארצי לעבודה וההסתדרות הכללית
*המשיבים הנכונים בתביעה להכריז על סנקציות כשביתה בלתי מוגנת (התנגדות לצו - הצו הפך להחלטי).
רשות הנמלים פנתה לבית הדין לעבודה בבקשה לפי סעיף ד3 ג' לחוק ישוב סכסוכי עבודה, וביקשה לקבוע כי סנקציות שנוקטים הספנים בשרות רשות הנמלים מהוות "שביתה בלתי מוגנת שאינה הפסקת עבודה מלאה". כמשיבים לבקשה זו צויינו הועה"פ של ההסתדרות ומועצת פועלי חיפה. במקביל לכך פנתה רשות הנמלים בבקשה נוספת לביה"ד, אף זו לפי סעיף 37 ג' הנ"ל, ובה ביקשה לקבוע שיעור השכר החלקי שזכאים לו כל אחד מן העובדים שהשתתפו בעיצומים, כמשיבים בבקשה זו צויינו 52 מעובדי הרשות שהשתתפו בסנקציות. ביה"ד האזורי לעבודה ראה אמנם את הסכסוך כסכסוך קיבוצי ולא אינדבידואלי, ואעפ"כ סבר כי לצורך הכרזת השביתה כבלתי מוגנת יש לצרף כמשיבים כל עובד ועובד, שכן הקביעה בדבר קיום הסנקציות פוגעת בכל עובד והוא צריך להיות צד להליך, קביעה אחרת פוגעת בכללי הצדק הטבעי ואין להניח שלכך התכוון המחוקק. בביה"ד הארצי לעבודה נחלקו הדעות. דעת הרוב היתה כי המשיבים הנכונים הינם העובדים והטעם לכך הוא שמדובר בסכסוך אינדבידואלי ולא בסכסוך קיבוצי. לעומת זאת קבעה דעת המיעוט כי בקשה של מעביד לפי סעיף 37 ג', שקיימת שביתה בלתי מוגנת חלקית, היא הליך במסגרתו של סכסוך קיבוצי והמשיב הנכון הוא ארגון העובדים היציג ולא העובד האינדבידואלי. עתירת העותרים נתקבלה.
השופט ברק בפסק דין מקיף סקר את לשון סעיף 37 ג', מטרת המחוקק בחיקוקו, וסיווג ההליכים על פי הסעיף הנ"ל. הוא הגיע למסקנה כי מדובר בהליך קיבוצי ולא הליך אינדבידואלי, וכי מטרת המחוקק היתה למנוע סחבת בדיון שנועד למנוע סנקציות שהפכו למכת מדינה ושהעמידו את המעביד בפני מצב שלא יכול היה להתגונן כנגד הסנקציות ולפיכך המשיב הנכון הינו ארגון העובדים היציג. אין גם לומר כי אי צירופו של כל עובד ועובד מהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, שכן במשפט העבודה הקיבוצי מכיר הדין בכוחו של הקיבוץ הפועל באמצעות נציגיו, לחייב ולזכות את הפרט. שאלה אחרת הינה, בהנחה שביה"ד לעבודה טעה בדבר הלכה והצד הנכון להליך אינו העובד האינדבידואלי אלא הגוף היציג של העובד, האם הטעות מצדיקה התערבות בג"צ. אין המקרה דנא מעורר שאלה הנוגעת לסמכות ביה"ד לעבודה ואין הוא נוגע לעקרונות משפטיים בעלי משמעות כללית דבר המצדיק התערבות בג"צ. הסוגייה דנא עומדת במרכזם של דיני העבודה אשר לשם פיתוחם וגיבושם הוקמה מערכת מיוחדת של בתי הדין לעבודה. למרות זאת אין מנוס מהתערבות בג"צ. בפסה"ד נפלה טעות משפטית מהותית הדורשת את תיקונה. בתי הדין דלמטה טעו בפירושו של סעיף 37 ג' לחוק יישוב סכסוכי עבודה, ובכך קם הבסיס להתערבות בג"צ. זאת ועוד, זה פסה"ד הראשון של ביה"ד הארצי הדן בפירושו של סעיף 37 ג' לחוק. אם יושאר על כנו תונצח בכך טעות משפטית בסוגייה מרכזית בדיני עבודה וביחסי עבודה. שביתות חלקיות, סנקציות ועיצומים הינם מכת המדינה. המחוקק ביקש להעניק תרופה למכה ופסק דינו של ביה"ד לעבודה מרוקן תרופה זו מכל תוכן. בנסיבות אלה קם הצידוק לשימוש בשיקול דעת בג"צ ולהתערבות בפסיקתו של ביה"ד לעבודה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט ברק, הצטרף בפסק דין קצר מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. גולדברג לעותרת, עוה"ד שערי וי. כץ למשיבים. 25.12.79).
ע.א. 6/79 - שרה ומאיר ניב נגד אילנה ומרדכי משלי
*החלטת ביהמ"ש שלא לדון בתובענה בדרך המרצה לפס"ד הצהרתי על תקפות חוזה (הערעור נדחה).
המערערים ביקשו, בהמרצת פתיחה פס"ד הצהרתי כי מסמכים שנחתמו בין הצדדים, האחד למכירת דירת המשיבים והשני למכירת רהיטים שבדירה
"הינם ברי תוקף ומחייבים את המשיבים לכל דבר וענין". בקשת המערערים נתמכה בתצהיר והמשיבים הגישו תצהיר נגדי, בעקבות התצהיר הנגדי הגישו המערערים תצהירים של שני עדים, המשיבים הגישו בקשה למחיקת התובענה על הסף וביהמ"ש נעתר לבקשה והפנה את המערערים להגיש תביעה בדרך הרגילה. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימת שאלה אם ישנו חוזה בר תוקף שלא בוטל והכרעה בשאלה זו תחייב שמיעת ראיות מפי עדים בנוסף לחקירת ארבעה מצהירים; קיימת שאלה של אי חוקיות עקב פיצול החוזה לשנים; הכרעה בבקשה לא תפתור את הבעיה כי יהיה צורך בדיון נוסף כדי לאכוף את המכר, גם אם תוכרע הבקשה לטובת המערערים. על כן אין לדון בענין בהמרצת פתיחה. ביהמ"ש המחוזי צדק בקביעתו. תקנה 312 מאפשרת הגשת הליך בדרך המרצה בענינים הנובעים מחוזה בין מוכר וקונה מקרקעין, ובלבד שהשאלה שבמחלוקת אינה נוגעת לקיומו או לתוקפו של החוזה. בענין הנדון קיימת שאלה של קיומו ותוקפו של החוזה, שכן המשיבים עוררו שאלות של תרמית ואי חוקיות בנוסף לשאלת ביטול החוזה. המערערים הסתמכו גם על תקנה 317 שלפיה תובענה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגיש דרך המרצת פתיחה, ואולם מתן פס"ד הצהרתי הוא ענין של, שיקול דעת ביהמ"ש השומע את הבקשה, וביהמ"ש לערעורים לא יתערב בשיקול דעת זה אלא אם נעשה עפ"י אמות מידה מוטעות. אחד השיקולים הכשרים לסירוב בימ"ש לדון בענין בדרך המרצה הוא שיהיה בכך כדי לגרום דיון משפטי כפול. העובדה שיש לתובע אפשרות לקבל סעד מלא ממשי אם יתבע אותו בדרך הרגילה, מהווה שיקול רב ערך כנגד מתן סעד הצהרתי. ביהמ"ש בבטלו את המרצת הפתיחה יכול היה לשמוע את הענין כתובענה רגילה, ע"י הגשת כתבי טענות, אך המערערים לא ביקשו זאת, וגם בערעור לא באה מצד המערערים בקשה חילופית להחזיר את הענין לביהמ"ש כדי שידון בהמרצה, כבתביעה רגילה.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד מ. בן דרור למערערים, עו"ד נ.יצחקי למשיבים. 13.12.79.)
ע.א. 248/79 - יוסף לוי נגד ברוך אברמסון
*חקירה נגדית של מצהיר שתצהירו בהליך ביניים הוגש בתביעה הראשית (הערעור נתקבל).
המערער הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיב וניתן פס"ד בהיעדר הגנה. לבקשת המשיב בוטל פסה"ד וניתנה רשות להתגונן, המשיב לא נחקר על תצהיריו. בעת הדיון בתביעה המערער העיד ונחקר, המשיב לא נכח במשפט ופרקליטו ביקש להסתמך כראיה על התצהירים שבבקשות הנ"ל. ב"כ המערער ביקש לחקור את המשיב על תצהיריו אך הדבר לא ניתן לו מאחר ולא עשה כן בעת שמיעת הבקשות. המשיב ביקש רשות ערעור בביהמ"ש המחוזי והבקשה נדחתה. בנימוק שהמערער יכול לחכות לפסק הדין של השופט בבימ"ש השלום ואם פסה"ד יהיה נגדו הוא יוכל לערער גם על ההחלטה שלא להרשות חקירה נגדית של המשיב. הערעור נתקבל, תקנה 308 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת במפורש כי בעל דין המבקש להגיש בתובענה ראיה אשר הוגשה בהליך אחר, שהיתה בדרך של עדות בע"פ או בתצהיר, רשאי הצד שכנגד לדרוש חקירת העד או המצהיר בין אם עשה כן בשעת הבאת הראיה בהליך הביניים ובין אם לאו. רק אם נחקר כבר העד או המצהיר בהליך השני, רשאי ביהמ"ש שלא להרשות חקירה נוספת. אשר לגישתו של ביהמ"ש המחוזי, יתכן שהיה מקום לקבלה אילמלא דחה בימ"ש השלום את המשך הדיון עד להכרעה בביהמ"ש המחוזי בהחלטתו שלא להזמין את המצהיר לחקירה נגדית. אך לאחר שכבר בא הענין לביהמ"ש המחוזי לא היתה סיבה שלא לדון בשאלה לגופה.
(בפני השופטים : ח, כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. נשיא למערער, עו"ד בר און למשיב. 9.12.79).
ע.א. 429/79 - סמואל ויגיסר נגד אקספורט קרדיט קורפוריישן
*סמכות דיון בתביעה בגין שטרות שיש בהם תנאי שיפוט זר (הערעור נדחה).
המשיבה הגישה נגד המערער תובענה המבוססת על שטרי חוב שעשו לפקודת המשיבה ונשאו את חתימת המערער כערב. השטרות נעשו במכסיקו ומקום פרעונם היה בניו יורק. התובענה הוגשה בישראל כשהמערער שהה כאן כתייר, והוא טען שאין לביהמ"ש הישראלי סמכות הן משום שהסמכות מוקנית בשטרות במפורש, לביהמ"ש מכסיקו, והן משום שניהול המשפט בישראל מכביד עליו, הטענה נדחתה על שני פניה הערעור על כך נדחה. בדין החליט ביהמ"ש המחוזי כי ההסכמה שעל השטרות בדבר סמכות השיפוט במכסיקו מחייבת את עושי השטר ואת הערב, אך אינה מחייבת את מחזיק השטר להגיש את תביעתו לבתי המשפט האלה דוקא. הברירה היא בידי התובע. אשר לטענה שאין ביהמ"ש הישראלי המקום הנוח והראוי לנהל בו את המשפט - המערער הגיע לישראל ביולי 1977 כתייר, האשרה היתה לשלושה חודשים והוארכה לשלושה חודשים נוספים ומאז נובמבר 1977 עוכבה יציאתו מהארץ לפי צו בימ"ש, שדן בתביעה שהגיש נושה אחר נגדו. נשאלת השאלה אם יש למערער מקום מגורים בישראל, כדי ליצור כאן מקום שיפוט כאמור בתקנה 3 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי והתשובה לכך היא חיובית. לרשות המערער עומדות שתי דירות ליד הרצליה, שם הוא מתגורר במשך הזמן, הדירות רשומות על שם חברה ולאשת המערער מניות בחברה המקנות זכות לה ולבני משפחתה לגור בדירות במשך תקופות מסויימות כל שנה, לצורך יצירת מקום שיפוט לגבי המערער די במגוריו בדירה שבישראל לא כאורח אלא מתוך זיקה אליה שיש יחס בעלים עמה. אין לקבל את טענת המערער כי מחזיקים אותו כשבוי ע"י צו עיכוב יציאה. אם רוצה המערער לעזוב את הארץ הרי ביהמ"ש המחוזי העמיד בפניו תנאים שבהתקיימם יוכל לעזוב את הארץ, ואין כל סיבה שלא ימלא אחרי התנאים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד גב' נ. וייל למערער, עו"ד א. שבולת למשיבה. 6.12.79).
ע.א. 235/79 - יוסף ועומר גופר נגד דוד עטר
*טעות סופר בפס"ד ביהמ"ש המחוזי * פסיקת הצמדה ע"י ביהמ"ש העליון (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערים רכשו מן המשיבים, שהם קבלני בנין, דירת מגורים. נתגלו בה ליקויים והמערערים תבעו תשלום פיצויים בגין תיקון הליקויים, ירידה בערך הדירה, ועוגמת נפש שנגרמה להם. שופט השלום חייב את המשיבים לשלם 10 אלפים ל"י עבור התיקונים, 9 אלפים ל"י בגין ירידת ערך הדירה ו- 5 אלפים על עוגמת נפש ואי נוחות, בתוספת ריבית חוקית מקסימלית מיום הגשת התביעה. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש המחוזי ובו נחלקו דעות השופטים. דעה אחת היתה שיש לדחות ערעור הקבלנים ולקבל את ערעור הדיירים, ולהוסיף 10 אלפים ל"י על הפיצוי בגין תיקונים וכן לתקן את החלטת שופט השלום בדבר תקופת הריבית, באופן שהריבית על הסכום שנפסק תתחיל מתום תקופת האחריות החוזית. שני השופטים האחרים הסתייגו מדעת השופט בשאלת הגדלת הפיצוי בגין תיקונים, אך לא הביעו הסתייגות באשר לתקופת תשלום הריבית. יתירה מזו, אחד משני השופטים האחרים אמר במפורש שפרט להסתייגותו בשאלת הגדלת הפיצויים הוא מסכים עם חוות הדעת של השופט. נמצא שערעור הדיירים בשאלת הריבית התקבל במפורש ע"י שני שופטים, ודי בכך שהערעור יתקבל בנקודה זו. ברם בהחלטה הסופית של ביהמ"ש נאמר כי "לפיכך הוחלט לדחות שני הערעורים", כל בר דעת יבין כי אירעה כאן טעות והיה מקום לבקש מן השופטים עצמם לתקן את הטעות. במקום זאת פנו המערערים לביהמ"ש העליון בבקשת רשות ערעור וקיבלו את הרשות. ואכן, יש לתקן את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ולקבוע את תקופת החיוב בריבית כאמור בפסק דינו של שופט המיעוט בביהמ"ש המחוזי. נותרה לדיון השאלה אם לפסוק הפרשי הצמדה. שני פסקי הדין דלמטה ניתנו בטרם נחקק חוק התיקון לפסיקת ריבית,
ומשהובא הענין בפני ביהמ"ש העליון יכול הוא להפעיל את שיקול דעתו ולפסוק הפרשי הצמדה במקום הריבית. חוק הריבית השאיר אמנם את ענין פסיקת ההצמדה או הצמדה וריבית לשיקול דעת ביהמ"ש, אך אין ספק שביהמ"ש ישתמש בשיקול דעתו בכל מקרה רגיל. כוונת המחוקק היתה להבטיח שחייב לא ינצל את תוצאות האינפלציה הדוהרת ולכוונתו זו יש לתת ביטוי בפסיקה. לפיכך היה מקום, באופן עקרוני, להיעתר לבקשת הדיירים במקרה דנן, ברם מדובר בסכומים פעוטים, השאלה שבערעור היא תשלום ריבית במשך שנתיים על סכום של 10 אלפים ל"י. הקרן כבר שולמה כך שהריבית המגיעה לדיירים היא ריבית עבור 46 חודשים, ומתוך תקופה זו מתבקש ביהמ"ש להפוך את הריבית להצמדה לגבי 22 חודשים. זהו אחד המקרים יוצאי הדופן שבהם לא יפעיל ביהמ"ש את כוחו לפסוק הצמדה במקום ריבית.
(בפני השופטים : אשר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד צ. לוטן למערערים, עו"ד צ. מנור למשיבים. 27.12.79).
ע.א. 209/79 - הארגז בע"מ נגד מנהל המכס והבלו
*חיוב בהיטל מלאי (הערעור נדחה).
המערערת חוייבה בהיטל מלאי בעקבות שינוי שער המטבע, היא השיגה על חיובה והשגתה נדחתה, וכן נדחה ערעורה ע"י ביהמ"ש המחוזי, הערעור נדחה לפי החוק האמור ישלם את ההיטל "עוסק שבבעלותו, ברשותו או בפיקוחו נמצאים טובין..." ברם, "מי שנתחייב בהיטל מלאי והוכיח ... שהטובין... אינם בבעלותו, לא יהיה חייב בתשלום היטל". המערערת קיבלה הזמנה לכמות גדולה של ארגזים, ואלה היו ביום הקובע בתהליך הייצור, כל המחיר שולם לפני היום הקובע, אך באותו מועד טרם הושלמו הארגזים וטרם נמסרו למשיבים. התעוררה השאלה מי היה ביום הקובע הבעלים של כל המלאי הזה, המערערת או מזמיני הארגזים, וביהמ"ש קבע כי לפי חוק המכר "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו", וכאן לא היתה מסירה. צדק ביהמ"ש במסקנתו זו. העובדה שמלוא המחיר ישולם מראש, אין בה כדי להביא לכך שיראו את המזמינים כבעלים.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, ברק. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד פ.ג. נשיץ למערערת, עו"ד ח. גולדווסר למשיב. 27.12.79).
ע.א. 705/78 - ד"ר אספיר לב ופרופ' יוחנן רמון נגד אירית מאוטנר ואח'
*גרימת נזק תוך כדי הרדמה לצורך טיפול שיניים (הערעור נדחה).
המערערת היא רופאה מרדימה והמערער הוא מומחה לניתוחי פה ולסת ורופא שיניים. המשיבה פנתה למערער לטיפול שיניים וביקשה כי הטיפול יעשה בהרדמה מלאה, המערער עשה את כל הסידורים והוא שהזמין את המערערת. זו הרדימה את המשיבה והמערער החל בטיפול. אז קרה דום לב שגרם לנזק במוח. המערערים עשו עיסוי לב שהחזיר את המשיבה לחיים, אך היא נשארה נטולת הכרה והנזק המוחי לא נתרפא. המשיבים תבעו פיצויים מהמערערים בגין רשלנות בטיפול וביהמ"ש המחוזי קבע שהמערערים התרשלו בטיפולם במשיבה, ביהמ"ש המחוזי קבע עוד כי בנסיבות המקרה נתמלאו דרישות סעיף 41 לפקודת הנזיקין שהן: לתובע אין ידיעה מה היו הנסיבות שגרמו לנזק; הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע היתה שליטה עליו; אירוע המקרה מתיישב יותר עם היעדר זהירות מאשר עם קיום זהירות. הערעור נדחה. מבלי להתייחס לשאלה אם ניתן להחיל את סעיף 41 במקרה הנדון, שאלה שאפשר להשאיר אותה לעת מצוא, הרי מן הראיות והעובדות שנקבעו עולה מאזן הסתברויות המצביע על קיום חוסר זהירות שגרם לנזק, ועובדה זו מספיקה לביסוס התביעה בלי להיזקק לסעיף 41, הראיות שהובאו מצביעות על כך כי המערערים לא נקטו את אמצעי הזהירות הנדרשים בהרדמה, ולא היו ערים במידה מספקת לתוצאות האפשריות, וכן לא נקטו פעולות מספיקות למקרה של דום לב היכול לקרות בעת הרדמה.
השופט בכור ציין כי אליבא דידיה ניתן להחיל כאן את סעיף 41, אך הוא מעדיף שלא להכריע כאן בשאלה זו, שכן אם נכונים הממצאים של ביהמ"ש המחוזי, יש בהם כדי לחייב את המערערים גם בלי הסתמכות על הסעיף הנ"ל. המדובר כאן בתביעה אזרחית וההכרעה בה נופלת עפ"י מאזן ההסתברויות. סעיף 41 אינו המקרה היחיד שבו עוברת חובת הראיה על הנתבע, תובע יכול להוכיח מעשים או מחדלים של הנתבע שיש בהם כדי לגרום לנזק שנגרם ושקיימת מידת סבירות גבוהה שהנזק לא היה נגרם אלמלא אותם מעשים, ואזי על הנתבע להוכיח שלא עשה את המעשים או המחדלים שהיה בהם כדי לגרום את הנזק או לסתור את הסבירות שהוכיח התובע בדבר קשר הסיבתי הקיים בין המעשים לבין גרימת הנזק.
מ"מ הנשיא לנדוי הסכים.
השופט אשר סבור שלא ניתן היה להפעיל את החזקה של "הדבר מדבר בעדו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכן נעדר התנאי השני הדורש כי הנזק יגרם ע"י "נכס" שלנתבע היתה עליו שליטה מלאה, אין גם צורך להיזקק לחזקות אפשריות נוספות מעבר לחזקה עפ"י סעיף 41 הנ"ל, מפני שבמקרה דנן הצליחו התובעים לשכנע את ביהמ"ש כי שני המערערים התרשלו וכי התרשלותם היא שגרמה את הנזקים למשיבה. (בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד גלינג לד"ר לב, עו"ד שריה לפרופ' רמון, עוה"ד זייגר ושפיר למשיבים. 8.11.79).
ע.א. 615+626/78+588 - עו"ד צבי טמיר נגד שושנה גלס ואח'
*סעד של טען ביניים (שורה של ערעורים וערעורים נגדיים, ערעורו של עו"ד טמיר נתקבל והערעורים האחרים נדחו בעיקרם).
עו"ד טמיר ערך הסכם בין קבוצת גול, כשהוא מייצג את קבוצת גול, ובין קבוצת גלס, בענין העברת מניות בחברה ובסופו של דבר התעוררו סכסוכים בין הצדדים, והמערער פנה לביהמ"ש בדרך של טען ביניים כיצד עליו לפעול כנאמן המחזיק במניות. הוא מסר עדות לטובת קבוצת גול וביהמ"ש הגיע למסקנה שגירסת קבוצת גול היא כוזבת ולפיכך עדותו של המערער כוזבת. על כן ראה אותו ביהמ"ש כי הוא בקנוניה עם אחד הצדדים, ולפיכך אין מקום לטען ביניים. לדעת ביהמ"ש המחוזי הזדהותו עם הגירסה שהיא כוזבת ומופרכת, היא כשלעצמה מהווה קנוניה עם בעלי הגירסה הזאת. הערעור נתקבל. הזכות לפנות לביהמ"ש בדרך של טען ביניים ניתנת גם לאדם שבידו ליתן עדות לטובתו או לרעתו של אחד הטוענים. יש הגיון בסברה שאדם הנשבע לשקר כדי לעזור לאחד הטוענים מעיד על עצמו שהוא בקנוניה עם אותו טוען. אפשר להניח בצריך עיון את השאלה אם מותר לביהמ"ש לקבוע בסוף הדיון כי קיימת קנוניה, וכי משום כך אין מקום לסעד בדרך טען ביניים, אף כי בשלב מוקדם יותר קבע ביהמ"ש בפירוש או מכללא, שיש מקום להליך כזה ונכנס לדיון לגופו של ענין. סביר להניח כי בהתגלות עובדות חדשות מותר לביהמ"ש לשנות את דעתו ולדחות את הבקשה. ברם, כאן לא טען אף אחד את טענת הקנוניה, אלא טענו לגופו של ענין, ואם כי מותר לביהמ"ש להעלות טענה כזו מיוזמתו, הרי כאן היו שני הצדדים תמימי דעים שמן הדין לחתוך את הסכסוך שביניהם ולא להצריכם להליכים נוספים. ביהמ"ש העליון קבע את מסקנותיו בענינים השנויים במחלוקת בין הצדדים.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד קליר למערער, עו"ד רנן לקבוצת גלס, עו"ד י. גלסמן לגול. 29.11.79).
ע.א. 447/79 - בצלאל ינאי נגד אילה ינאי ואח'
*סמכות ביהמ"ש וגובה המזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב בתשלום מזונות לשתי בנותיו הקטינות הנמצאות עם אמן בסכום של 3,500 ל"י לחודש צמוד למדד המחירים של פברואר 1979 ובנוסף לכך תקבל האם את קיצבת ביטוח הילדים. שני ההורים הם בעלי השכלה אקדמאית, האב השתכר
במרץ 1979 כ- 6,300 ל"י, אך בשני החודשים שקדמו לכך השתכר 8 אלפים ו- 13 אלף ל"י. האם משתכרת אף היא כ- 5 אלפים ל"י לחודש. המערער טען חוסר סמכות שכן הגיש, לפני תחילת הדיון בביהמ"ש, תביעת גירושין, וכרך בה את מזונות שתי בנותיו הקטינות וביה"ד הרבני גם פסק מזונות לקטינות. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת חוסר הסמכות וקבע כאמור את סכום המזונות. ערעורו של המערער על סמכות ביהמ"ש המחוזי ועל גובה המזונות נדחה, הכללים בדבר סמכות ביהמ"ש המחוזי סוכמו בבר"ע 120/69 (פד"י כ"ג (2) 171) ולפיהם קביעת מזונות של הילד, בין אם הוא מיוצג ע"י האם ובין אם הוא מיוצג ע"י אפטרופוס אחר, לעולם לא תהא בגדר סמכות ייחודית של ביה"ד הרבני ואינה יכולה להיות כרוכה בתביעת גירושין. לגבי תביעת מזונות של ילד אין נפקא מינה אם ההורים גרושים ואם לאו ואין ביה"ד מוסמך לדון בתביעה שכזאת אלא "לאחר שכל הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך". אפוטרופסו של קטין מוסמך להביע את ההסכמה הדרושה, כדי להקנות סמכות שיפוט לביה"ד הרבני ואם קנה לעצמו ביה"ד סמכות, עקב הסכמה, פוקעת סמכות ביהמ"ש המחוזי. צדק על כן ביהמ"ש המחוזי כשקבע, על יסוד הנתונים העובדתיים, כי לא ניתנה הסכמה מטעם הקטינות לקיום דיון במזונותיהן בפני ביה"ד הרבני. מה שנקבע ע"י ביה"ד כמזונות זמניים, היה חיוב עבור הוצאות האם למזונות בנותיה, ובכך אין כדי _ לחסום דרכן של המשיבות לביהמ"ש המוסמך. אשר לשיעור המזונות - אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בסכום של מזונות אלא אם כן נפלה טעות משמעותית שהשפיעה על ההכרעה בדבר היקף החיוב של המזונות.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. נוה למערער, עו"ד א. יהל למשיבות. 24.12.79).
ע.א. 403/79 - לאה לויטס נגד ישראל לויטס
*שעור המזונות (הערעור נדחה).
המערערת הינה בתו בת ה- 14 של המשיב הגרה עם אמה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם למערערת מזונות בסכום של 950 ל"י לחודש צמוד למדד של מרץ 1979 והערעור נדחה. המשיב הוא בעל תעודת עוור, אם כי עוורונו אינו מוחלט, והוא מועסק כטכנאי רנטגן בבית חולים. האם של המערערת היא רופאת ילדים ומשתכרת פי שלושה מהמשיב. האם טוענת כי הבת סובלת מאסטמה ואם כי היא חברת קופת חולים הרי המחלה גורמת להוצאות נוספות, ביהמ"ש רשאי היה להביא בחשבון שיקוליו את הכנסתו של האב ואת ההכנסה של האם, אין חולק כי על האב חלה חובת המזונות של בתו, אך בקביעת שיעור המזונות רשאי היה ביהמ"ש להביא בחשבון את העובדה שהאב מוגבל ביכולת ההשתכרות שלו ואילו האם משתכרת פי שלושה ממנו, ולענין צדקה, במזונות הנדונים, אין חובתה של האם פחותה מחובתו של האב.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. לרר למערערת, עו"ד ב. דגני למשיב. 12.12.79).
ע.א 346/79 - יהודה טננבאום נגד מרגלית טננבאום
*ביטול החלטה למזונות זמניים עקב מחיקת התביעה עצמה (הערעור נתקבל).
המערער והמשיבה נשואים מאז שנת 1953 ומזה למעלה מ-10 שנים הם חיים בנפרד ומתדיינים. בשעתו נפסקו מזונות וב-1976 הגישה המשיבה בקשה בתיק מ"א 2261/76 להגדלת שיעור המזונות. ביום 20.1.77 נקבעו מזונות זמניים מוגדלים. ביום 18.9.77 עשו הצדדים הסכם גירושין וביום 15.11.77 הגישה המשיבה לביהמ"ש בקשה למחיקת התביעה בתיק מ"א 2261/76 מן הטעם שהצדדים הגיעו לידי פשרה. בעקבות זאת נמחקה התביעה, ביום 18.6.78 הגישה המשיבה בקשה לביטול המחיקה ולהחזיר את התיק 2261/76 על מכונו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי משנמחקה התביעה אין אפשרות לבטל את המחיקה, אולם לאור תנאי ההסכם שבין הצדדים, ההחלטה מיום 20.1.77 בדבר הגדלת
סכום המזונות תישאר על כנה. הערעור נתקבל. ברור כי התביעה שנמחקה איננה ניתנת להחייאה, ואולם משנמחקה התביעה אין אפשרות להשאיר בתוקף החלטת ביניים של הגדלת מזונות זמניים שנפסקה באותו תיק. המזונות הזמניים לא נפסקו במסגרת הליך שיש לו קיום עצמאי, אלא בהחלטה שתוקפה היא עד להחלטה הסופית בתובענה לגופה.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר, החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש, טימן למערער, עו"ד א. מי טל למשיבה. 12.12.79).
ע.א. 655/79 - שבתאי פרץ נגד אריה פרץ
*פניה מחודשת לביהמ"ש להגדלת מזונות (הערעור נתקבל).
המשיב הוא יליד 1976 החי עם אמו שהתגרשה מאביו המערער. נקבעו למשיב מזונות החל מיום 1.6.77 בסכום של כ- 750 ל"י לחודש צמודים לתוספת היוקר המשולמת לעובדים שכירים במדינה. בפברואר 1979 הגיש המשיב תביעה להגדלת המזונות, לסכום של 2,500 ל"י. לטענתו גדלו צרכיו בשל התבגרותו, לימודיו וההתייקרות הכללית של המוצרים. המערער נישא שנית לאחר גירושיו מאשתו ולו שני ילדים, הוא משתכר עתה יחד עם קיצבת נכות ממשרד הביטחון 8,650 נטו, ואילו אמו של המשיב משתכרת כ- 4,700 ל"י לחודש, ומקבלת גם קיצבת ביטוח לאומי. בהתחשב בכל הנ"ל הוגדל שיעור המזונות ל- 2,250 ל"י צמוד לתוספת היוקר המשולמת לשכירים. הערעור נתקבל. כשמוגשת בקשה להגדלת מזונות צריך ביהמ"ש לבדוק את חל שינוי מהותי בנסיבות המצדיק דיון מחדש במזונות שנפסקו בעבר. ביהמ"ש המחוזי קבע בשעתו את צרכי הילד, אך לא הצמיד את המזונות למדד יוקר המחיה, אלא הצמידם לתוספת היוקר, שיטה שכבר הוגדרה בעבר ע"י ביהמ"ש העליון כשיטה לא יעילה. זאת ועוד, מי שטוען לשינוי הנסיבות עליו הראיה כי אכן חל שינוי מהותי כזה, והתבגרותו של הקטין כשלעצמה אין בה בדרך כלל כדי להוות שינוי נסיבות. אי לכך, ובהתחשב בנסיבות אין לומר כי הסכום כפי שנקבע בשנת 1977 הוא בלתי סביר בעיקרו אילו ההצמדה היתה נקבעת בדרך המקובלת בבתי המשפט. לפיכך יש לקבל את הערעור, לא לשנות את סכום המזונות הבסיסי, אלא להצמיד את סכום המזונות הבסיסי החל משנת 1977 למדד יוקר המחייה. עם זאת אין המשיב חייב להחזיר כל תשלום שכבר שולם לו עפ"י פס"ד בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר, החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. שיוביץ למערער, עו"ד א. שיפטר למשיב. 12.12.79).
ע.א. 454/79 - מגי ודורית רמתי נגד גיורא רמתי
*סמכות דיון במזונות קטינים שפנו תחילה לבי"ד רבני (הערעור נדחה).
הוריהם של המערערים התגרשו ובהסכם שאושר ע"י ביה"ד הרבני נקבעו מזונות המערערים בסכום של 800 ל"י לחודש שהוצמדו לתוספת היוקר. ביולי 1977 הגישה אמם של המערערים לביה"ד תביעה "בשם הילדים... לחדש תביעה להגדלת המזונות לילדים". נתקיים דיון וביה"ד החליט שלא להגדיל את שיעור המזונות. לאחר מכן חזרו ופנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה להגדלת המזונות וביהמ"ש קבע כי הילדים היו התובעים בתביעה בביה"ד הרבני ואין לביהמ"ש סמכות לדון בענין. הערעור נדחה. אכן, פסה"ד הראשון של ביה"ד שאישר את הסכם הגירושין הינו נושא שהוא בסמכותו הייחודית של ביה"ד אך אינו מחייב את המערערים כי לא היו צדדים להתדיינות האמורה. המערערים יכלו לאחר מכן לתבוע מזונותיהם מן ההורה החייב בבית המשפט או בבית הדין. אולם משבחרו בערכאה הרבנית קנה לעצמו בית הדין סמכות מכח החלטת המערערים והסכמת האב להתדיין בפניו, ואז פוקעת סמכותו של ביהמ"ש המחוזי. אחרי שביה"ד פסק את אשר פסק קם והיה מעשה בית דין המונע חידוש ההתדיינות, אלא אם כן חל שינוי מהותי בנסיבות מן העת שבה נדון הענין לאחרונה. דבר זה לא נתקיים כאן, וגם את בקשת השינוי צריך היה להביא לביה"ד הרבני. על כן בדין נדחתה התביעה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שורר למערערים, עו"ד מ. סגל למשיב. 12.12.79).
ע.א. 451/79 - גד פורת נגד עופר פורת
*מזונות (הערעור נתקבל).
הורי המשיב התגרשו בשנת 1968, נקבעו מזונות בשיעור של 1,100 ל"י, שמתוכן מחצית שכר למטפלת. לאחר מכן הגיש המשיב בקשה להעלאת סכום המזונות וביהמ"ש המחוזי קבע סכום של 2,900 ל"י החל ב-1.5.79 וזאת 2,000 הוצאות ו-900 ל"י עבור מטפלת. האם היא שוטרת המשתכרת 4,000 ל"י בחודש, והמערער שנישא מחדש ונולד לו ילד מנישואיו השניים, משתכר כ- 6 אלפים ל"י לחודש, ואשתו עובדת כמורה ומשתכרת כ-6,500 ל"י לחודש, ביהמ"ש המחוזי העיר כי הסך 1,100 ל"י לחודש נפסק ללא הצמדה, ולנוכח ההתייקרויות יש להעלות את סכום המזונות. הערעור נתקבל בחלקו. הטענה המרכזית הינה כי ביהמ"ש המחוזי שפסק בענין לא הוא ששמע את הראיות אלא שופט אחר שפרש מתפקידו וביהמ"ש טעה בסיכום הנתונים העובדתיים. זאת ועוד, אין הצדקה לאשר למשיב, במסגרת מזונותיו, תשלום למטפלת שהרי הוא כבר בן 11. אין ביהמ"ש העליון נוהג להכנס לפרטי החישובים של ביהמ"ש קמא, אם הם מעלים טעות חשבונית אי פה אי שם, כי הרי קביעת המזונות נעשית בעיקרה בדרך של קביעת סכום כללי וסבירותו היא הקובעת בדרך כלל לענין התערבות ערכאת הערעור. גם אם הסכום נוטה לצד הגבוה אין בכך בלבד כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור, אך בעניננו ניצבת - שאלה של תשלום מטפלת. זאת ועוד, שכרה של האם אינו נמוך מהותית משכרו של האב ואין ספק כי מבחינה דיני צדקה זהה חובת האם לחובת האב, אף אם לא נשלחה הודעת צד ג' ע"י האב לאם, רשאי ביהמ"ש להציב זה מול זה את סך הכל המשאבים העומדים לרשות כל אחד מהצדדים להתדיינות. לא נתחוור אם אכן זקוק ילד בן 11 למטפלת, ומדוע אין הוא יכול להיזקק להסדרים החילופיים המקובלים לגבי אם עובדת בגיל כגון זה, ולא הוכח שעבודתה של שוטרת שונה מבחינת משכי הזמן מעבודת אשה אחרת. מכל מקום לאור היקף השתכרות האם יכולה היה ללא ספק לכסות הוצאות מטפלת אשר ההיעזרות בה מאפשרת יציאתה לעבודה. יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולהעמיד את סכום המזונות על 2,000 ל"י לחודש תוך הצמדה מיום 1.5.79. אין המשיב חייב להחזיר כספים שכבר שולמו לו
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. סדן למערער, עו"ד ד. בר תיים למשיב. 12.12.79).
ע.א. 320/79 - נוגה כהן ואח' נגד חנוך כן
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת הראשונה והמשיב נישאו בשנת 1963 ולהם שלושה ילדים קטינים. בין בני הזוג נתגלעו סכסוכים שספיחיהם גם הגיעו להליכים פליליים נגד המשיב שנקט באמצעי אלימות כלפי אשתו, האשה עזבה את דירת בני הזוג ועברה לגור בבית משפחתה, היא תבעה דמי מזונות וכן סכום חד פעמי לריפוי שיניים ולרכישת מטלטלין שונים במקום אלה שבדירת בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי קבע סכום של 3,500 ל"י לחודש מזונות, צמוד למדד אפריל 1978, וכן קבע תשלום חד פעמי של 5,000 ל"י לריפוי שיניים, ואשר לחפצי הבית לא השתכנע ביהמ"ש שהאשה זקוקה להם. הערעור נתקבל בחלקו. המשיב טען כי הכנסתו נמוכה ואין הוא יכול לשלם מזונות יותר מאשר 2,000 ל"י לחודש, אך ביהמ"ש המחוזי סבר כי אם אמנם אין המשיב מרויח יותר צריך הוא לעבוד יותר. ברם, ביהמ"ש המחוזי לא הסיק את המסקנה המתבקשת מן הנתונים הנ"ל ויש לקבוע את שיעור המזונות בסכום של 4,000 ל"י לחודש ולהצמידם לאינדקס של אוגוסט 1977, היינו יום הגשת התביעה.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר, החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. אורן למערערות, עו"ד מ. בר שלטון למשיב. 4.12.79).
ע.א. 275/79 - משה אביר נגד חנה אביר ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נישאו באוגוסט 1976 ולהם ילדה קטינה. המערער הגיש תביעת גירושין לבית הדין והמשיבה הגישה לביהמ"ש תביעת מזונות נשוא ערעור זה. התביעה הוגשה עבור הקטינה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער שהוא שכיר באגד שכרו נטו הוא כ- 8 אלפים ל"י לחודש. ביהמ"ש הביא בחשבון שהאשה עבדה עד ללידה ואינה עובדת עתה אלא מטפלת בבת. בעת הדיון גרו בני הזוג כל אחד אצל בני משפחתו, אך כעת המשיבות שכרו דירה ומשלמות 2,000 ל"י לחודש. לאור כל השיקולים קבע את שיעור המזונות של הבת בסכום של 1,500 ל"י לחודש ושל האם בסכום של 3,000 ל"י לחודש כשהמזונות הוצמדו למדד יוקר המחייה, הערעור נדחה. אין מקום להתערבות בסכום המזונות כפי שנקבע. ביהמ"ש ביסס את החלטתו על צרכיהם של הצדדים, ועל הסך הכולל של המשאבים העומדים לרשותם, ואם קבע כי מתוך הכנסה כוללת של 8 אלפים ל"י ייועדו 4,500 ל"י לאשה ולבת אין לגלות בכך עילה לפסילת ההחלטה. זאת ועוד, קביעת סכום המזונות מסור בידי הערכאה השומעת את המשפט, וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בכגון דא אלא אם נפל משגה בעל משמעות בחישובים או אם נתגלתה טעות שיש לה משקל לצורך קביעת שיעור המזונות.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ר. בסן למשיבות. 4.12.79).
ע.א. 699+605/77 - שמואל קורצפלד ואחז נגד יוסף אדלר ואח'
*ביטול רכישת מקרקעין שנקנו בהסתמך על שטר מכר מאושר ע"י הרשם לפני הרישום בספרי המקרקעין (הערעור נדחה).
אחד יוסף אדלר היה רשום כבעלים של חלקות מקרקעין מלפני שנים רבות ללא רשום מספר הזיהוי שלו. עובדה זו נוצלה ע"י יוסף אדלר אחר, והלה מכר את החלקות לאחד יוסף קליינר, וזאת לאחר שהגיש תצהירים בדבר בעלותו על הקרקע. יוסף קליינר מכר את החלקות למערערים, לכל אחד חלקה. החלקות עברו הסדר מקרקעין. העברת החלקות על שם יוסף קליינר נעשתה ביום 8.11.79 ובו ביום אישר רשם המקרקעין את שטר המכר מאדלר לקליינר. שטר המכר נרשם בספרי הרישום רק למחרת היום. ביום 8.11.79, לאחר שהוצג בפני המערערים שטר המכר המאושר ע"י רשם הקרקעות, שילמו הם לקליינר את מחיר החלקות ובו ביום נחתם גם שטר מכר עימם. לאחר מכן התברר שהעיסקה שבין אדלר לקליינר היתה פגומה כאמור. המערערים טענו כי הם רכשו את החלקות בהסתמכם בתום לב על רישומה בשם קליינר, ולפיכך חל סעיף 10 לחוק המקרקעין, שלפיו מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מכיון שהם הסתמכו על שטר מכר של קליינר בעוד העיסקה טרם היתה רשומה, אין הם יכולים לסמוך על סעיף 10. הערעור נדחה. טענת המערערים היא כי לפי סעיף 7 (א) של חוק המקרקעין עיסקה במקרקעין טעונה רישום, העיסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העיסקה לרישום כשעת הרישום; ולפיכך בהסתמכם על שטר המכר לאחר שאושר ע"י הרשם, כאילו הסתמכו על הרישום, וכוחם יפה מכוחו של בעל המקרקעין לפי סעיף 10 של חוק המקרקעין. טענה זו אין לקבל. ההסתמכות בתום לב על הרישום צריכה להיות על הרישום ממש בספרי המקרקעין ושטר המכר הינו רק ראיה לרישום שצריך להתבצע ואין לראותו כרישום עצמו. הכלל שבסעיף 7(א) אינו ענין לכאן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר. אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. כספי למערערים, עוה"ד מ. אמיר וא. פרוסט למשיבים. 9.12.79).
ע.א. 657/77 - בצלאל נתן נגד צפורה ורשבסקי ואח'
*השתתפות בעל הבית בתיקון קיר חיצוני של דירה (הערעור נתקבל ברוב דעות מ"מ הנשיא לנדוי והשופטת בן פורת נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן).
המערער הינו דייר עפ"י החוק של דירה בת 2 חדרים. בהסתמכו על
סעיף 68 לחוק הגנת הדייר ביקש המערער לחייב את המשיבים לשאת במחצית ההוצאות של תיקון קירות הבית מפני שהקירות אינם עומדים בפני רטיבות החודרת מבחוץ. בית הדין לשכירות קבע כי התיקונים הדרושים הם סתימת סדקים בין הבלוקים שמהם בנויים קירות הבית וחידוש הטיח שעל הקירות ע"י הורדת הטיח הישן וציפוי הקירות בטיח חדש. הוא קבע עוד כי אלה הם תיקונים הדרושים להחזקת הבית במצב תקין וראוי לשימוש כאמור בסעיף 68 (א) של החוק ושהם נכנסים בגדר התוספת להגנת הדייר (החזקת הבית ותיקונים). לפיכך חייב את בעל הבית להשתתף בהוצאות הדרושות לתיקון הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי אין תיקון זה נכנס למסגרת חיוביו של בעל הבית עפ"י סעיף 68 הנ"ל. הערעור נתקבל ברוב דעות מ"מ הנשיא לנדוי והשופטת בן פורת כנגד דעתו החולקת של השופט י. כהן.
מ"מ הנשיא לנדוי קבע בפסק דינו כי לא צדק ביהמ"ש המחוזי בקובעו כי הקיר החיצוני של הבית הוא בשימושו הייחודי של הדייר כשמדובר בדירת מגורים. לכן לא חלה ההגבלה של סעיף 68 (א) הפוטרת את בעל הבית מתיקונים בחלקי הבית שהם בשימושו הייחודי של הדייר, כן קבע מ"מ הנשיא שאין לקבל את קביעת ביהמ"ש המחוזי כי מכיון שמדובר בעבודות בניה יסודיות, כאמור בסעיף 70 לחוק, לא חל סעיף 68. מ"מ הנשיא י לנדוי ציין כי עבודות שהן במסגרת סעיף 68 (א) והתקנות הנ"ל חייב בעל הבית להשתתף בהן גם אם הן עבודות בניה יסודיות.
השופט י. כהן, בדעת מיעוט, סבר כי קירות הבית החיצוניים הם בשימושו הייחודי של הדייר ולפיכך לא חל סעיף 68 (א).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד ז. פרידמן למערער, עוה"ד צ. מיתר והדס למשיבים. 9.12.79).
ע.פ. 313/79 - רחמים דדה נגד מדינת ישראל
*ביטול דיון שנתקיים בפני שופט יחיד בעבירה שעונשה 10 שנים כאשר בשלב הסיכומים שונה סעיף האישום כדי להקנות סמכות לביהמ"ש (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים שמגר ובכור נגד דעתו החולקת של השופט ברק).
המערער הועמד לדין בעבירה של אינוס שדינה 10 שנים ולפיכך צריך היה לדון באישום הרכב של שלושה שופטים. דא עקא שלא הצדדים ולא ביהמ"ש היו ערים לכך, ורק בשלב הסופי, לאחר סיכום הטענות, נתגלתה התקלה לעיני ביהמ"ש ואז קרא לצדדים להשמיע את טענותיהם. התובע ביקש כי האישום יוחלף בשלב זה מעבירה של אינוס לעבירה של נסיון לאונס, שעונשה 7 שנים ומצוייה בתחום סמכותו של דן יחיד. הסניגור התנגד אך ביהמ"ש אימץ רעיון זה והרשיע את המערער. הערעור נתקבל ברוב דעות. השופטים שמגר ובכור, בפסק דין מקיף מפי השופט שמגר, שאליו הצטרף בפסק דין קצר השופט בכור, סברו כי כל ההליך היה בטל מעיקרו ולפיכך אין שינוי סעיף האישום בסופו של הדיון יכול להחיות את מה שהיה בטל ולהכשיר את ההליכים. אם ההליך היה פסול הרי הראיות כאילו לא נגבו ומכיון שכך עם תיקון סעיף האישום לא היו בפני השופט ראיות שעליהן יכול לסמוך.
מאידך סבר השופט ברק כי מששונה סעיף האישום הענין נכנס לגדר סמכותו של דן יחיד ויכול היה לדון בענין ולהשתמש בראיות שנגבו לפני כן כדי להגיע למסקנתו, ראיות שנגבו בתקופת חוסר הסמכות, קבילות הן לשימושו של השופט ששמע אותן בדרך של הליך שאמנם היה חסר סמכות בשעתו אך הפך להיות, מכוחו של תיקון שהוכנס, לבעל סמכות, ובזמן שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, ברק. עו"ד י. רובין למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 9.12.79).
ע.פ. 78+68/79/888 - זאוד מוגרבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח
(הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע רצח והוא מערער על ההרשעה ומבקש לזכותו מכל אשמה ולחילופין להחליף את ההרשעה מרצח להריגה. הערעור נדחה, הרקע למעשה הוא משולש של יחסי אהבים בין המערער לבין אחת שושנה (שבעלה מרצה עונש מאסר) ואחד בשם ג'וזף. המערער תינה אהבים עם שושנה וסיפק את מחסורה ודאג לצרכיה החומריים במשך כשנה, ואז החלו יחסיה של שושנה עם ג'וזף, ובליל המקרה עמדו ג'וזף ושושנה ללכת לחתונה כשהמערער הגיע ובכיסו סכין מטבח ודרש משושנה ללכת אתו. התפתח ויכוח בין המערער לבין ג'וזף שהיה מלווה בדחיפות, ותוך כדי ויכוח נכנס בין הניצים המנוח, בן אחיו של ג'וזף, על מנת להפריד ביניהם. המנוח צידד בטענותיו של ג'וזף ולאחר שנכנס ביניהם שלף המערער מכיסו את הסכין ונעץ אותה בחזהו של המנוח לעומק של 12- 13 ס"מ. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לקבל את הראיות שהובאו בפניו לתיאור הפרשה כאמור לעיל ויכול היה לדחות את הגירסאות האחרות שהועלו ע"י המערער ועדיו. אשר לשאלות המשפטיות - טוען המערער כי לא הוכחו היסודות של החלטה להרוג, הכנה והיעדר קינטור מצד ההרוג. אשר לקינטור - הוא חייב להיות לפי קנה מידה אובייקטיבי של האדם הסביר וגם לפי קנה המידה הסובייקטיבי של הנאשם. כאן דחה ביהמ"ש את גירסת המערער שג'וזף איים עליו בסכין שהיתה בידו ומה שקדם לדקירת המערער היה ויכוח מילולי בלבד ודחיפות. בנסיבות המקרה לא היה קינטור מבחינה אובייקטיבית ואפילו לא מבחינה סובייקטיבית. חייב להיות יחס סביר בין הקינטור לבין מעשה הקטילה, אחרת לא תתקבל הגנת הקינטור, וכאן לא היה כל יחס סביר כזה אם בכלל ניתן לדבר על קינטור בנסיבות המקרה. אשר ליסודות ההחלטה וההכנה - הרי הם משולבים ואחוזים זה בזה וגם ניתן ללמוד מן האחד על השני על כוונת הקטילה ניתן ללמוד גם מנסיבות המקרה, לרבות פעולות ההכנה ופרטי הדקירה ועוצמתה. נפסק שאם הוכחו היעדר קינטור מידי וקיום ההכנה, כי אז יש להסיק שלכוונת הקטילה קדמו שיקול ויישוב הדעת. מובן שיש לבחון כל מקרה עפ"י נסיבותיו, ויכול להיות מקרה של קטילה שבו הוכחו שני היסודות הנ"ל ובכל זאת ימצא ביהמ"ש שעדיין קיים ספק אם היתה כוונה לקטול, אבל המקרה הנדון רחוק מלהיות כזה. את הסכין לא נטל המערער ממקום כלשהו בעת הדקירה או לפניה, אלא הביא אותה עימו וברורה משמעות העובדה של נשיאת סכין זו. אמנם אין בלקיחת הסכין ע"י המערער בצאתו לדרך ראיה על החלטה להשתמש בה על מנת להרוג, אבל את לקיחת הסכין יש לראות כאחת העובדות המהוות את הרקע למעשה, ואת ההכנה יש לראות בשליפת הסכין מהכיס והנפתה בכוון המנוח. את ההחלטה להרוג ניתן ללמוד מעצם הדקירה העמוקה בחלק מסוכן בגופו של הקורבן, תוך שימוש בכת רב, עובדה היוצרת חזקה שהמערער התכוון לתוצאות הטבעיות של מעשה זה היינו קטילת הקורבן.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 4.12.79).