ע.פ. 771/78 - מדינת ישראל נגד ד"ר ל. ברייר
*הרשעה בעבירות מס.
* קולת העונש.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 309/77 - הערעורים נדחו)
המשיב הינו רופא שיניים, עובד כמרצה בכיר במקצוע זה, וכן מקיים מרפאת שיניים פרטית. על המשיב חלה חובה לנהל פנקסים ובכללם יומן ביקורים של מתרפאים, שוברי קבלות, כרטסת ובה כרטיסים אישיים לכל מתרפא. המשיב היה מנהל ספרים כנ"ל ובתום שנת המס היה מוסר אותם לרואה חשבון כדי להכין את הדו"ח השנתי. בשנות המס 1970 עד 1972 לא אישר פקיד השומה את הדו"חות ובסופו של דבר תוקנו הדו"חות בהסכם פשרה שנערך בין רואה החשבון ובין פקיד השומה. לאחר מכן נתקבל מידע כי המשיב מסרב להוציא קבלות, ובעקבות חקירת מס הכנסה הואשם בעבירות מס, וביהמ"ש המחוזי קבע כי בדו"חות לשנות המס 1973 עד 1975 השמיט המשיב במזיד ובכוונה להתחמק ממס סכומים שונים ובכך עבר על הוראות סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. המשיב נדון לתשלום 300 אלף ל"י קנס ולמאסר על תנאי ועל קולת העונש מערערת המדינה. מאידך מערער המשיב על כך שהורשע בעבירה לפי סעיף 220 ולא לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה. המשיב הואשם בפני ביהמ"ש המחוזי גם בעבירה של ניהול פנקסים כוזבים בכך שלא כלל ביומניו שמות של המתרפאים שקיבלו טיפול אצלו. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב מחוסר ראיות בסעיף זה ועל זיכוי זה מערערת המדינה.
א. אין לקבל את ערעורו של המשיב נגד הרשעתו ואת טענתו כי ראיות התביעה הושגו בטענות שוא ובצורה שגרמה לאובדן מסמכים רבים. הוברר כי איש החקירות של מס הכנסה חקר את המשיב בקשר לניהול פנקסיו, הוא ידע כי הוא נחשד ואין לומר שחוקרי מס הכנסה הטעו את המשיב ולא אמרו לו שהם באים לעשות אצלו חיפוש. כמו כן אין לקבל את הטענה כי המסמכים לא סומנו ולא הוחתמו בעת החיפוש והועברו מביתו של המשיב למשרדי מס הכנסה ובדרך אבדו מסמכים. משויתר המשיב על עריכת ספירה וסימון לאלתר, אין עוד מקום לטענה של פגם פרוצדורלי שפגע כביכול במהימנות המסמכים כחומר הראיות. כשנתפסת כמות גדולה של מסמכים אין כרגיל אפשרות למיינם ולסמנם במקום, עבודה כזאת עלולה להימשך ימים וכל אותו זמן עשוייה להיגרם אי נוחות וסבל לנישום. אם אבדו מסמכים כלשהם היה המשיב עומד על כך ומעיד על האבידה בביהמ"ש.
ב. אין להחליף את ההרשעה מסעיף 220 המדבר על העלמת הכנסות במזיד ובכוונה להתחמק ממס לסעיף הקל יותר, סעיף 217, המדבר על השמטת הכנסה ללא הצדק סביר. המערער ערך את מסמכיו בעצמו ואת המסמכים מסר לרואה חשבון, ואין לקבל את טענתו כי רואה החשבון אשם. כמו כן לא מדובר בסכומים קטנים יחסית שמי שנאשם בהשמטתם ניתן להאשימו בסעיף 217, אלא בסכומים ניכרים ביחס לכלל ההכנסה המדווחת. המשיב סירב לתת קבלות, וביחס לשני שלישים מן הלקוחות שהעידו כלל לא נרשם אף תקבול אחד, למרות שכל אחד מהם שילם את המגיע ממנו בתשלומים מספר. לאור מציאות זו אין בכוחם של תירוצים, כגון טענה של עומס עבודה, או של התרשלות, להטיל ספק כלשהו במסקנה הברורה שמעשי המערער נעשו במודע ובכוונה של העלמת הכנסות.
ג. בע.פ. 143/73 החליט ביהמ"ש העליון לשנות הרשעה מעבירה על סעיף 220 לעבירה על סעיף 217, כשהיה מדובר בנישום שלא ניהל ספרים, ובמשך שנים רבות, נהג, בידיעת פקיד השומה, להגיש דו"חות בסכומים נמוכים שמטרתם היתה לשמש בסיס להתמקחות מבלי שתהיה בהם כוונה להטעות. שם ידע הנישום שהצהרתו לא תטעה את פקיד השומה שממילא לא יתבסס עליה ולכן קבע ביהמ"ש שלא היה מקום לייחס לאותו נאשם כוונת זדון. היה זה מקרה יוצא דופן שאין לבנות עליו הלכה,
ולאור מספר פסקי דין שניתנו לאחר מכן ברור שדעות השופטים בביהמ"ש העליון חלוקות בשאלת מהותו של הדו"ח המוגש ע"י נישום לפקיד השומה אם מחייבות ההצהרות או הן בגדר הצעה למשא ומתן. בשני מקרים שבהם נפסק שיש לראות את הדו"חות כהצעה להתמקחות, לא ניהלו הנישומים ספרי חשבון כלל, ויתכן לומר שלא ידעו בדיוק את גובה הכנסותיהם והצהרותיהם רק הוו ניחוש על הצד הנמוך. מה שאין כן במקרה שלפנינו שבו ניהל המשיב ביודעין פנקסים בלתי נכונים, ולגביו בודאי אין לומר שהצהרותיו הוגשו רק כצעד למשא ומתן.
ד. אשר לערעורה של המדינה - טוענת התביעה כי בפנקסים שהוגשו לביהמ"ש נמצאות הכרטיסיות של המתרפאים ומאידך קיים יומן הרופא בדבר הביקורים, ואם כי התביעה לא העידה עדים להוכיח שהביקורים המצויינים בכרטסת אינם מצויינים ביומן הביקורים, הרי יכול היה השופט מתוך החומר ללמוד על כך. צדק השופט בדחותו טענה זו, ובאומרו שלשם הוכחת האישום היה על התביעה להשמיע לפחות את עדותו של האיש שבדק את היומנים ואת הכרטסת וגילה את אי ההתאמה. עדות כזו לא הובאה ואין לומר שעל השופט לבדוק מעצמו את המסמכים השונים. כשמוגשים לביהמ"ש מסמכים רבים אין הגשתם לכשעצמה מספיקה כדי להוכיח עובדה שרק מחקר מקיף ומעמיק בספרים מסוגל לגלותה. אין להעסיק את בית המשפט במלאכת השוואת היומנים עם הכרטיסים הרפואיים שהיא מסובכת וממושכת. בנוסף לכך, גם עצם ההשוואה בין היומנים לכרטיסים הרפואיים אין בה עדיין הוכחה שהיומנים דוקא הם הכוזבים ואילו הרישום בכרטיסים, שאינם חלק ממערכת החשבונות, הוא הנכון.
ה. אשר לעונשים - המדינה ערערה על קולת העונשים ובמיוחד על כך שלא הוטל מאסר בפועל על המשיב. ביהמ"ש העליון כבר פסק כי נאשם המגיש במזיד דו"חות כוזבים דינו למאסר. אם זהו הדין כלפי הכל הרי לגבי בעלי מקצוע חופשי על אחת כמה וכמה. השכלתם ומעמדם החברתי מחייבים התנהגות לדוגמא ונאמנות יתר לצווי החוק והמוסר גם יחד. טובת הציבור דורשת שלא להקל ראש בעבירותיהם הכלכלית של אנשים שכלכלתם מצוייה בשפע. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכל האמור, אך הקל בעונש בתארו את תכונותיו הנעלות של האיש שהוא איש מדע מעולה ורופא מוכשר התורם תרומה חשובה לקידום תורת ריפוי החניכיים בארצנו, ומציל אנשים רבים מנכות של איבוד שיניים, ומרפא חינם חולים חסרי אמצעים. כן הביא ביהמ"ש המחוזי בחשבון את העובדה שהמשיב, שעלה ארצה לא מכבר, עבר את עבירותיו בגלל הדעה הרווחת בציבור הרופאים שאין בכך שום רע, ולא עוד אלא ששלטונות המס תרמו את תרומתם להטעיית המשיב כאשר השלימו עם העובדה שהצהרותיו אינן מגלות את הכנסתו האמיתית ועשו אתו פשרה. השופט התרשם גם מהופעת המערער שלמד את הלקח ולא יחזור עוד לסורו. אכן אין לחלוק על דברי השופט בדבר תכונותיו הנעלות של המערער וכן שלמד את הלקח ולא יחזור עוד לסורו, אך אין להסכים לדעה ששורש הרע נעוץ בהתנהגות הציבור כולו לרבות שלטונות המס וכי דבר זה מחייב יחס סלחני. עם זאת אין להתערב במידת העונש. כלל הוא שבימ"ש של ערעור אינו מתערב בשיקול דעת הערכאה הראשונה שהיתה לה הזדמנות להכיר את הנאשם היכרות יתר אלא אם סוטה פסיקתה מהמקובל במידה בלתי סבירה. משהחליט שופט שבמקרה המסויים יש להתייחס למשיב במידה של רחמים, לא בנקל יתערב בימ"ש שלערעור בהחלטתו. יש לקחת גם בחשבון שהעבירות נעברו לפני שנים והטלת מאסר עתה תהיה בה חומרת יתר כלפיו וכלפי בני משפחתו.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. בן טובים למערערת, עו"ד מ. שרף למשיב. 31.7.79).
ע.א. 614/78 - מרים ושמעון מלכין נגד צפורה ויצחק גייר ואח'
*אכיפת חוזה למכירת מקרקעין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 723/74 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
ביום 19.9.73 נחתם חוזה בין המערערים (להלן המוכרים) ובין המשיבים (להלן הקונים) שבו התחייבו המוכרים למכור דירתם לקונים תמורת 77 אלף ל"י. מתוך סכום זה שילמו הקונים למוכרים בחתימת החוזה 21 אלף ל"י והתחייבו לשלם סכום נוסף של 45 אלף ל"י עד ליום 1.1.74 ואת היתרה בסך 11 אלף ל"י בעת מסירת החזקה ביום 1.12.74. לא נקבע בחוזה דבר על מועד העברת הדירה, אך נאמר שהצדדים מייפים את כוחם של עורכי דין מסויימים לטפל ברישום הדירה על שם הקונים. את מרבית הסכום הדרוש לרכישת הדירה, היינו הסך 45 אלף ל"י, שנועד לתשלום ביום 1.1.74 היו צריכים הקונים לקבל כהלוואה באמצעות משרד השיכון. הם לא בררו את תנאי קבלת ההלוואה, ולא היו מודעים לכך כי את ההלוואה יקבלו רק כשיוכלו לרשום משכנתא לדירה. ביום 6.10.73 פרצה מלחמת יום הכיפורים והקונה גוייס לשרות עד ליום 30.12.73. ביום 6.1.74 פנה למשרד השיכון ושלושה ימים לאחר מכן הוחלט לאשר את בקשתו להלוואה. אז התברר לקונים שלא יוכלו לקבל את ההלוואה אלא על ידי רישום משכנתא. ביום 5.2.74 גוייס הקונה שנית למילואים והפעם נמשך השרות עד ליום 1.3.74. המוכרים היו זקוקים לכסף ומשלא שולם הסך של 45 אלף ל"י למרות דרישות המוכרים לקבלת התשלום, שלחו לקונים ביום 3,2.74 מכתב על ביטול החוזה. ביום 12.2.74 התקשרו המוכרים בזכרון דברים עם בני הזוג הינדי, אף הם משיבים בערעור זה, ובו התחייבו למכור את הדירהלזוג הינדי. ביום 16.4.74 הודיע עו"ד של הקונים למוכרים שהמכתב על ביטול החוזה נתקבל תוך כדי גיוס הקונה ושלמכתב אין בסיס חוקי ומהווה הפרה חד צדדית של ההסכם מצד המוכרים. עוה"ד הודיע שהקונים מוכנים לשלם את סכום הכסף ובלבד שהדירה תועבר על שמם כדי שיוכלו לרשום משכנתא. ביום 23.5.74 שלמו המוכרים לקונים שיק על סך 4 אלפים ל"י והסבירו שאת יתרת הסכום חילטו לכיסוי נזקיהם. הקונים החזירו את השיק והגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי לאכיפת החוזה ולחילופין לחייב את המוכרים בתשלום פיצויים עבור הפרתו. במהלך המשפט צורפו בני הזוג הנדי כנתבעים נוספים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לאכיפת החוזה, אך חייב את המוכרים לשלם לקונים סכום של 42 אלף ל"י, היינו ערך הסכום של 21 אלף ל"י ביום מתן פסק הדין, וכן ריבית. תביעת הקונים נגד הזוג הינדי נדחתה, והשופט הטיל על המוכרים תשלום הוצאות של הזוג הנדי. ביהמ"ש המחוזי נימק את פסיקתו כך: עפ"י סעיף 3(א) לחוק הארכת מועדים נדחה התשלום שחל ביום 1.1.74 עד ל-30 יום לאחר שהקונה שוחרר משרות המילואים היינו צד ליום 29.1.79. ההודעה על ביטול החוזה נשלחה במכתב מיום 3.2.74 ובאותו מועד הפיגור בתשלום היה בסך הכל 4 ימים. בחוזה לא נכללה הוראה שפיגור בתשלום יהווה הפרה יסודית, ולפיכך ניתן היה לראות את ההפרה כיסודית רק אם ניתן היה להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר בחוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, ולדעת השופט פיגור של כמה ימים אינו מהווה הפרה יסודית ועל כן המוכרים לא היו רשאים לבטל את החוזה. הפיגור בתשלום היה מצדיק לשלוח מכתב ומתן אורכה לפי סעיף ד (ב) לחוק התרופות, אך כל אורכה כזאת לא ניתנה ע"י המוכרים לקונים. כן סבר ביהמ"ש המחוזי שהמוכרים לא היו רשאים, אף אילו ביטלו את החוזה כדין, לנכות מן הסכום שקיבלו כמקדמה את הסך 17 אלף ל"י כיון שלא הוכחו פרטי הנזקים וחייבים היו להחזיר לקונים את הסכום של 21 אלף ל"י. על אף המסקנה שהמוכרים לא היו רשאים לבטל את החוזה החליט ביהמ"ש שאין לתת צו לאכיפת החוזה. זאת משום שבשום שלב ובשום מקום לא הציעו הקונים לשלם את מלוא התמורה ומצבם היה כה דחוק שלא יכלו להשיג את הסכום של 45 אלף ל"י אלא באמצעות ההלוואה מן הבנק ולא יכלו להציע לבנק בטחון מתאים כדי לקבל את ההלוואה. השופט דחה את טענת הקונים שהמוכרים היו חייבים להסכים לכך שתרשם משכנתא כדי לאפשר להם להשיג את ההלוואה. לפיכך נפסק כי על המוכרים להחזיר לקונים את הסכום של 21 אלף ל"י וזאת לפי ערכו ביום מתן פסק הדין.
א. אין לקבל את טענת המוכרים שהאיחור של מספר ימים מהווה הפרה יסודית של החוזה. גם אילמלא התקנות של הארכת מועדים, אין בחוזה כל הוראה שאיחור בתשלום מהווה הפרה יסודית, ואם היה חשוב למוכרים שהקונים יקפידו על מועד התשלום צריכים היו לפרש זאת בגוף החוזה. לא היו כאן כל נסיבות מיוחדות שעליהן ניתן לבסס הנחה כי המוכרים לא היו מתקשרים עם הקונים בחוזה אילו ראו מראש את ההפרה ותוצאותיה.
ב. אין ממש בטענת המוכרים שניתנה על ידם אורכה לקונים לתשלום המחיר עוד לפני משלוח המכתב על ביטולו של החוזה. אמנם המוכרים פנו לקונים כמה פעמים ודרשו את התשלום לפני משלוח ההודעה, אך אין לראות בכך אורכה לפי סעיף 7(ב) של חוק התרופות, כי כל הדרישות נעשו לפני יום 29.1.74, שהוא היום שעל פי הדין היו חייבים הקונים לשלם את הסכום למוכרים.
ג. אשר לטענה שאין לשמוע את טענת הקונים שביטול החוזה איננו תקף באשר הקונים לא התנגדו לביטול החוזה תוך זמן סביר אחרי מתן הודעת הביטול כנדרש עפ"י סעיף 7(ב) לחוק התרופות - סעיף 7(ב) מדבר על מקרה של הפרת חוזה לא יסודית כאשר ניתנת אורכה למילוי ההתחייבויות. אך גם מבחינה עובדתית הובעה התנגדות, תוך זמן סביר, לביטול החוזה שכן זמן קצר לאחר קבלת המכתב על ביטול החוזה נרשמה הערת אזהרה מטעם הקונים ובכך ישנו גילוי דעת ברור שהם מתנגדים לביטול החוזה.
ד. אשר לטענת הקונים שהמוכרים חייבים היו למשכן את הדירה לטובת הבנק - אין לקבל טענה זו. אין בחוזה כל התחייבות מצד המוכרים לאפשר רישום משכנתא ואין להוסיף תנאי כזה מכללא לחוזה. לא נאמר בחוזה מתי על המוכרים להעביר את הדירה לקונים ובהיעדר הוראה על כך, ההעברה היתה צריכה להתבצע בעת התשלום של יתרת המחיר היינו ביום 1.12.74. המצב הקשה שאליו נקלעו הקונים נוצר ע"י כך שלא ביררו מראש מהם תנאי קבלת ההלוואה ומה הבטחונות שיצטרכו לתת לבנק.
ה. לשאלה אם אכיפת החוזה היא בלתי צודקת - בדרך כלל הנפגע זכאי לאכיפת החוזה והטוען שנתקיים לגביו אחד מן החריגים המנויים בחוק התרופות עליו חובת הראיה. כאשר ביהמ"ש שוקל אם אכיפת החוזה תהיה בלתי צודקת עליו להתחשב בנסיבות כפי שהן קיימות בעת מתן פסק הדין. במקרה דנא אכן אכיפת החוזה תהיה בלתי צודקת. המצוקה של הקונים היא גדולה, אך הם נקלעו לתוכה מכיון שנטלו על עצמם התחייבות מבלי לברר תחילה אם יוכלו לעמוד בה. בעת שהפרו המוכרים את החוזה ע"י הודעת הביטול, הם האמינו בתום לב שהקונים אחרו בתשלום במשך יותר מחודש ולא ידעו על חוק הארכת מועדים. המוכרים חשו עצמם מרומים כשבמשך תקופה ממושכת לא השיגו הקונים את הכסף לתשלום. גם אחרי הגשת התביעה לא נעשתה כל הצעה ממשית ע"י הקונים לשלם את הסכום המגיע למוכרים והם לא הציעו למוכרים את התשלום אף לפי המועדים כפי שנדחו ע"י החוקים להארכת המועדים. פסק הדין ניתן ביוני 1978 ובאותו מועד המחיר שנקבע בחוזה היה בלתי מציאותי. כש-70 אחוז מן המחיר לא שולמו ואף לא הוצעו ע"י הקונים, לא יהיה צודק לצוות על ביצוע ההסכם. אכן, שינוי הנסיבות כתוצאה מאינפלציה אינו מחייב כשלעצמו דחיית תביעה לאכיפת חוזה, אך הוא גורם לא מבוטל, יחד עם נסיבות אחרות, בשיקולי ביהמ"ש אם לצוות על אכיפה.
ו. הקונים תובעים, לחילופין, פיצויים בעד הפרת החוזה, בגובה ההפרש שבין שווי הדירה בעת מתן פסק הדין ובין המחיר שנקבע בחוזה. ברם המסקנות האמורות מביאות
בהכרח גם לדחיית תביעת הפיצויים. לפי חוק התרופות נפסקים לנפגע פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה אך מכיון שגם לולא ההפרה לא היה באפשרות הקונים לקיים את ההתחייבויות שנטלו על עצמם ממילא לא נגרם להם נזק עקב ההפרה.
ז. אשר לערעורים בענין גובה הסכום שעל המוכרים להשיב - מבלי לבדוק את החישובים שנעשו הרי כיום, בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית, זכאים הקונים לקבל חזרה את הסכום ששילמו על חשבון המחיר כשהסכומים צמודים. לפיכך יבוטל החיוב של תשלום הסך 42 אלף ל"י והריבית ובמקומו יבוא חיוב של תשלום סכום 21 אלף ל"י בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.2.74.
ח. הקונים זכו בחלק מתביעתם והשופט היה רשאי, לפי שיקול דעתו, להורות שהוצאות הזוג הנדל, שצירופם לתביעה היה נחוץ, ישולמו ע"י המוכרים.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ר. דן למערערים, עו"ד א. כהן למשיבים. 9,8.79).
בר"ע 182/79 - שמעון טל נגד רבקה טל.
*כריכת מזונות בתביעת גרושין (הבקשה נדחתה).
השאלה שעמדה בפני ביהמ"ש המחוזי היתה, אם הוא מוסמך לדון בתביעת המזונות של המשיבה לנוכח העובדה שהמבקש הגיש לבית הדין הרבני תביעת גירושין וכרך בה את ענין המזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כריכה זו לא הייתה כנה והבקשה לרשות ערעור נדחתה, תביעת הגירושין של הבעל הוגשה בבית הדין הרבני ובה נתבקש בית הדין בין היתר "לדון בענין מזונותיה של המשיבה, ויקבע כי לאור מרדותה וכן לאור העובדה כי היא עובדת ומרוויחה די מחסורה אין המשיבה זכאית למזונות כלל . . . ואם . . . יקבע בית הדין כי מגיעים לה מזונות, שיקבע אותם על סך 600 ל"י לחודש". כל המכיר את המציאות בישראל באפריל 1979, שאז הוגשה התביעה, יסכים, כי מזונות בסך 600 ל"י לחודש אינם סכום שבו יכולה אשה להתקיים כאשר הבעל השתכר אז כ-13 אלף ל"י, אבל, העיקר הוא כי בהרצאת הפרטים שהגיש הבעל לביהמ"ש המחוזי בשבועה, ביחס להכנסות האשה, אמר כי הכנסתה לא ידועה לו. כאשר הכנסת אשתו אינה ידועה לבעלה כיצד זה יכול הוא בכנות לטעון שהיא משתכרת די מחסורה ?
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. שכטר למבקש, עו"ד מ. אבירם למשיבה. 9.8.79).
ב.ש. 197/79 - רינה אלדר נגד שלום מימוני ואח'
*הארכת מועד לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
המבקשת איחרה בהגשת בקשה לרשות ערעור והסבירה את האיחור בעובדה שנעדרה מביהמ"ש בעת מתן פסה"ד ובך שהיתה חולה ואושפזה בבית חולים בתקופה שנועדה להגשת הבקשה לרשות ערעור. הבקשה להארכת מועד נדחתה. המבקשת הוזמנה כדין והופיעה בביהמ"ש המחוזי, אלא שמשום שהשופט לא נעתר לבקשה שלה סירבה לטעון ושהתה מחוץ לכותלי אולם המשפטים. אם המבקשת בחרה בדרך זו, אין היא יכולה לסמוך את בקשתה על מחדלה האמור ולטעון שההחלטה ניתנה בהיעדרה. באשר למחלתה - האישפוז של המבקשת בבית החולים
נמשך רק בחלק מן התקופה שנועדה להגשת הבקשה לרשות ערעור. לפיכך אין בטענותיה טעם מיוחד שעליה להראות כדי לזכות בהארכת מועד.
(בפני: הרשם ברטוב 9,8.79).
ב.ש. 219/79 - מיכאל לוי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
העורר נעצר ע"י המשטרה ביום 18.7.79 כחשוד בבצוע עבירת רצח ויומיים לאחר מכן ניתן צו ע"י בימ"ש השלום לעצור את העורר ל-10 ימים. ביום 29.7.79 הוארך המעצר ב-15 יום נוספים ונאמר ע"י שופט השלום כי בחומר חסוי שהוצג בפניו יש ראיה לכאורה לקשר של העורר למעשה הרצח. הערר נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערר על כך נדחה. אכן אין לומר כי בחומר החסוי יש ביסוס מספיק למסקנה שבידי המשטרה מצויות ראיות לכאורה נגד העורר, ואולם אין לעורר כלל זכות ערר על צו המעצר. הערר הוגש לפי סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע את זכותו של העצור לערור על החלטה בענין שחרור בערובה או בקשה לעיון חוזר. במקרה שלפנינו לא היה כלל מקום לבקשה לשחרור בערובה נוכח ההוראה של סעיף 31 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי אין לשחרר בערובה עצור בשל עבירה שדינה מאסר עולם בלבד. בפני שופט השלום היו שתי אפשרויות בלבד - להורות על מעצר החשוד או לסרב לתת צו מעצר. הזכות לערור המבוססת על הוראת סעיף 4ב לחוק סדר הדין הפלילי אינה קיימת במקרה כגון זה שלפנינו והדרך היחידה לתקוף את החלטת המעצר הינה ע"י עתירה לבג"צ.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד בראון למבקש, פרקליט המדינה ג. בך למשיבה. 5.8.79).
ב.ש. 221/79 - אליהו חי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם ביחד עם אדם אחר כי מכר כמות של 8 גרם חשיש לאחד גבי מזרחי אשר למעשה היה שוטר. השוטר ערך מסדר זיהוי תמונות כשחזר מביצוע העיסקה ומסר על כך הודעה וכן מסרו הודעה על המסדר הנ"ל אנשי משטרה אשר בנוכחותם ערך את מסדר התמונות המיידי. לפיכך ניתן לומר שיש בידי התביעה חומר לכאורה כדי לבסס את האישום. אשר לשאלה אם יש הצדקה למעצר עד תום ההליכים - מחומר הראיות עולה לכאורה כי העורר היה חוליה בתוך מערכת העוסקת בהספקת סם בקימעונאות ויהיה חלקו מישני ככל שיהיה הרי עצם העובדה שנטל חלק במסחר בסם יש בה כדי לשוות למעשה חומרה יתירה ולחייב ניתוק יעיל של קשר אפשרי בינו לבין מקורות האספקה והלקוחות. בנסיבות הענין יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד מ. ישראל לעורר, פרקליט המדינה ג. בך למשיבה. 9.8.79).
ב.ש. 253/78 - יהורה חזן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
נגד העורר הוצא צו מעצר ל-15 יום ע"י שופט שלום והצו אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערר נדחה. מדובר בהתפרצות לדירת המתלונן וגניבת רכוש בשווי של 60 אלף ל"י, וכן חשוד העורר בנסיון לרצוח את המתלונן ואת אחיו. אכן, העורר הוא בבחינת זכאי כל עוד לא הורשע, אך השאלה היא אם נסיבות המקרה מצדיקות את מעצרו לפני ההרשעה. ישנן דעות שונות אם עצם חומרת העבירה המיוחסת לחשוד מצדיקה מעצר ממושך, אך בשלב זה מדובר במעצר ל-15 יום ולא מעצר עד לבירור דינו של העורר. התביעה טרם סיימה את גביית הראיות ויש יסוד לסברה שאחד העדים שנחקר רוצה לשנות את עדותו והתביעה חוששת מפני השפעה על עדים. כן יש למערער הרשעות קודמות לא מעטות. לפיכך אין להתערב בהחלטת המעצר,
(בפני: השופט בכור. עו"ד זכריה לעורר, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 17.9.79).
ב.ש. 258/79 - מדינת ישראל נגד גדעון הררי ואח'
*הארכת מעצר מעבר לתקופה של שנה (הבקשה נתקבלה).
המדינה ביקשה להאריך את מעצרם של המשיבים בשלושה חודשים, מעבר לתקופה של שנה שהם כבר עצורים. הבקשה נתקבלה. סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי מורה כי מי שהיה עצור במשך שנה וטרם הסתיים משפטו במתן פסק דין (כולל גזר דין) ישוחרר מן המעצר, סעיף 49 מסמיך שופט בימ"ש העליון להאריך את המעצר ל-34 חודשים ולחזור ולצוות כך מזמן לזמן. הסמכות לפי סעיף 49 יש להפעילה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. בעניננו עומדים לדין 6 איש שהואשמו בקשירת קשר לביצוע פשעים ובביצוע לא פחות מ-13 הצתות בהן נגרמו נזקים הנאמדים במאות מליונים ל"י. המשיבים נעצרו לראשונה בסוף אוגוסט 1978, כתב האישום הוגש כעבור כחודש ושמיעת הראיות החלה בתחילת מרץ 1979. במשפט הופיעו ששה סנגורים, מספר עדי התביעה הוא כ-70, התקיימו כ-55 ישיבות, בדרך כלל מיום ליום והפרוטוקול כולל כ-5 אלפים עמוד. הצדדים סיימו את סיכומיהם לפני תחילת פגרת הקיץ ויו"ר הרכב ביהמ"ש הודיע כי הכרעת הדין תינתן במשך חודש אוקטובר. אם יורשעו המשיבים יהיה על ביהמ"ש לדחות את מתן גזה"ד כדי לקבל תסקיר שרות המבחן וזה עלול לקחת עוד כחודש ימים. מכל האמור עולה כי ישנו כאן מקרה חמור ויוצא דופן. הן מבחינת חומרת העבירות והן מבחינת הקשיים שבמשפט והיקפו, יש מקום להארכת המעצר בשלב זה ל-3 חודשים.
(בפני: השופט בכור. עו"ד שפי למבקשת, עוה"ד ידידיה ומור למשיבים. 24.9.79).
המ' 495/79 - מוריס בנין ואח' נגד אלברט בנין ואח'
*הארכת מועד שנקבע להגשת סיכומים (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
המבקשים ערערו על החלטת ביהמ"ש המחוזי בדיון שביניהם והמשיבים הגישו ערעור שכנגד. הערעור נקבע לסיכומים בכתב ונקבעו מועדים להגשת הסיכומים. המשיבים הגישו את סיכומיהם במועד ואילו המבקשים לא הגיש סיכומי תשובה ולא סיכומים בערעור שכנגד תוך 30 יום כפי שהוקצב להם. לאחר אותם 30 יום חלפו עוד כ-3 חודשים. רק אז הגישו המבקשים בקשה להארכת המועד והבקשה נדחתה. אמנם מדובר במועד שנקבע ע"י ביהמ"ש ולהארכתו מספיק בהסבר מתקבל על הדעת לסיבת האיחור, ובדרך כלל אין ביהמ"ש מחמיר עם מאחרים במועדים שנקבעו ע"י ביהמ"ש, אך גם במקרים כאלה חייב ביהמ"ש לבחון את טעמיו של המבקש אם הם מתקבלים על הדעת ואם הם מצדיקים את האיחור. בעניננו הטעמים לבקשה הם: עומס העבודה שהיה מוטל בתקופה הנדונה על ב"כ המבקשים, העתקת משרדו והקשיים שנוצרו עקב כך, הציפיות להסכמת ב"כ המשיב להארכת המועד, חשיבות הבעיה שהתעוררה עקב התיקון בחוק בדבר פסיקת הפרשי הצמדה, שנכנס לתוקפו אחרי הגשת הערעור, ושאותה העלו המשיבים בסיכומיהם. ברם גם בהתחשב בכל הנימוקים הנ"ל אין מקום להאריך את המועד. מדובר באיחור רב שהתמשך לאורך תקופה של 3 חודשים ובכל התקופה הארוכה הזאת נהגו המבקשים בחינת "שב ואל תעשה". בכל תנאי עומס העבודה של ב"כ המבקשים היה באפשרותו להתפנות ולהגיש לפחות בקשה מנומקת להארכת המועד תוך המועד הקבוע, וגם הציפיות להסכמת ב"כ המשיבים ניתן היה לבררן בשיחת טלפון בודדת. באשר לחשיבות הבעיה - אכן הבעיה חשובה בעיני המבקשים, אך אם כך הדבר חייבת היתה לזרז ולעודד אותם ביתר תוקף לפעול למניעת כל תקלה בדרך הגשת סיכומיהם.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ש. תוסיה כהן למבקשים, עו"ד ד. אבי יצחק למשיבים. 19.9.79).
המ' 584/79 - פנחס אביקזר נגד מדינת ישראל
*גזירת ענשו של נאשם אחד בלבד כשהורשע ביחד עם נאשם אחר (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם יחד עם חבר בביצוע עבירה, הוא התייצב לדין והודה בעבירות ואילו ביחס לחבר היו תקלות בהתייצבותו אשר בעטיין היו מספר דחיות
במשפט. לבסוף הודה גם השותף בעובדות וביהמ"ש הרשיע גם אותו בדין. המשפט נדחה לגז"ד ושוב היו תקלות בהתייצבות הנאשם השני וביהמ"ש החליט לדחות את הדיון בענינו ולדון רק בעונשו של המבקש. הוא שמע את טענות הצדדים לענין העונש וגזר על המערער עונש של שנה מאסר בפועל ושנתיים על תנאי והופעל מאסר על תנאי. טענת המבקש היא כי ביהמ"ש פעל בניגוד להוראות סעיפים 78 ו-139 לחוק סדר הדין הפלילי. לטענתו, משהואשם המבקש בכתב אישום אחד יחד עם אחר, יכול היה ביהמ"ש לבחור או בהפרדת הדיון כאמור בסעיף 78 לחוק, היינו הפרדה לפני הכרעת הדין, או לגזור את העונשים של כל הנאשמים בעת ובעונה אחת. טענתו נדחתה. אין לפרש את הוראות סעיף 139 כאילו מונעות מביהמ"ש גזירת עונשו של אחד הנאשמים לפני גזירת עונשו של הנאשם האחר, כאשר השניים נדונו עפ"י כתב אישום אחד וכבר הורשעו בדין. אכן על ביהמ"ש להימנע מלגזור את דינו של אחד הנאשמים לפני שהסתיים בירור האשמה של הנאשמים האחרים, אך כשנסתיים בירור האשמה וניתן פס"ד אין מניעה לגזור דינו של אחד לפני השני. אכן, הדבר אינו רצוי, אך אין לומר כי יש בכך פגיעה בעשיית הצדק. אין ספק שרצוי כי עונשיהם של נאשמים שהואשמו בכתב אישום אחד יגזר באותו מועד, אולם אין פרושו של דבר שחייבים להיצמד לעולם לכלל שאין לגזור עונשו של נאשם מסויים בנפרד. יש וההליכים לפני גזירת העונש לגבי נאשם מסויים מתארכים, ואין הצדקה לכך שיושעה בשל כך בלבד סיומו של המשפט לגבי נאשם שהופיע לדיון. לפיכך אין מקום לתת רשות לערעור נוסף.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד נ. בטיטו למבקש, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 19.9.79).
בג"צ 209/79 - יאסרה איוב נגד מינהל מקרקעי ישראל וסמירה חורי
*בקשה לפסול הצעה במכרז שלקתה בפגם פורמלי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
לעותר 12 חלקים מתוך 48 בנכס שבנצרת, לרשות הפיתוח 18 חלקים, למשיבה השניה 9 חלקים, ועוד 9 חלקים לאשה אחרת. המשיב ביקש למכור את חלקה של רשות הפיתוח ליתר השותפים וערך מכרז ביניהם. הצעת המשיבה השניה, הגרה בנכס, היתה גבוהה מזו. של העותרת ועל כן נתקבלה הצעתה. לדעת העותרת לא עמדה המשיבה השניה בתנאי המכרז אך עתירתה נדחתה. לפי תנאי המכרז היה המציע צריך לצרף להצעתו שיק בנקאי בשיעור של 10 אחוז מן הסכום שבו הוערך הנכס. העותרת עשתה כן, אך המשיבה השניה צירפה להצעתה ערובה בנקאית על הסכום במקום שיק בנקאי. משנתגלה הדבר לועדת המכרזים הרשתה למשיבה השניה להחליף את הערובה בשיק תוך כמה ימים וכך עשתה. על אף הפגם האמור אין לבטל את החלטת המינהל. הפגם היה כה טכני וכה פורמלי שצדק המשיב כשהתעלם ממנו. הערובה הבנקאית לפי לשונה אין הבדל של ממש בינה ובין שיק בנקאי. לא פעם נאמר ע"י בג"צ שלא בשל כל פגם קטן וחסר משמעות אפשר לפנות אליו ולבקש ביטול הצעה שנתקבלה. יש גם לציין כי המשיבה השניה פעלה בענין זה בתום לב.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד נ. איברהים לעותר, עו"ד נאור למינהל, עו"ד ע. ראושה למשיבה השניה. 13.9.79).
בג"צ 479/79 - נורברט שיש נגד מנהל אגף המכס והבלו
*פירוש הגדרה של "מחיר לצרכן" בחוק מס קניה (העתירה נדחתה).
השאלה השנויה במחלוקת נוגעת לפירוש ההגדרה של "מחיר לצרכן" שבסעיף 1 לחוק מס קניה. ההגדרה היא "המחיר שניתן להשיג במכירה בקמעונות". טענת העותר היא שהמחיר שניתן להשיג במכירה כאמור הוא לאו דוקא המחיר הגבוה ביותר שניתן להשיגו, ואילו שלטונות המכס אומרים שהמחיר שניתן להשיג, פשוטו כמשמעו, הוא המחיר המירבי שאפשר להשיג עבור הסחורה, והוא למעשה המחיר שבו נמכרת אותה סחורה ובדרך המקובלת במסחר קמעוני. לעותר טענות שונות שלפיהן פירוש שלטונות המס עשוי להביא לידי אינפלציה, באשר הוא קובע את המחיר המירבי
של אותם יבואנים הקובעים מחיר לצרכן בסכום גבוה, אך אם קיימות בידי העותר טענות כאלה, עליו להפנותן למחוקק, ואין בטענות אלה כדי להשפיע על הפירוש הנכון של לשון החוק שהוא הפרוש שנותנים לו שלטונות המכס.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, ברק. עו"ד י. חצרוני ור. שכנאי לעותר. 7.8.79).
בג"צ 508/79 - עו"ד פלוני נגד בית הדין המשמעתי המחוזי
*השעייה זמנית של עו"ד עד לשמיעת הערעור (העתירה נדחתה).
העותר הורשע בבי"ד משמעתי מחוזי וביה"ד שהרשיעו החליט להשעותו זמנית עד להכרעה הסופית בענינו. על פסק הדין המרשיע ועל החלטת ההשעיה הזמנית ערער העותר בפני בית הדין הארצי. בעתירתו לבג"צ הוא טוען כי עבר זמן ניכר מאז הגשת הערעור ועדיין לא דן ביה"ד הארצי בשאלת ההשעייה הזמנית. העתירה נדחתה. מאחר ומדובר בהשעיה זמנית מן ההכרח הוא שהערעור על ההשעיה הזמנית ישמע מיד. ברם אין לבג"צ סמכות להתערב בענין. חוק לשכת עורכי הדין קבע מפורשות כי ערעור על השעייה זמנית ישמע תהילה בבית הדין המשמעתי הארצי ורק לאחר מכן אפשר לפנות לביהמ"ש העליון. מטבע הדברים שערעורים על השעיה זמנית נודעת להם , י דחיפות מיוחדת ועל ביה"ד הארצי לדון בהם באופן מיוחד. יש להניח כי אכן בית הדין המשמעתי הארצי ער לכך, וידון מיד בערעורו של המערער.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, ברק. 7.8.79).
בג"צ 133+143/79 - סיעת רשימת עורכי הדין במחוז המרכז נגד ועדת הבחירות למוסדות הלשכה ואח'
*חלוקת המנדטים בבחירות לועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"אהרשימה המרכזית לועד מחוז תל-אביב נגד ועדת הבחירות למוסדות לשכת עורכי הדין ואח'
(עתירת רשימת עורכי הדין במחוז המרכז נתקבלה).
בבחירות לועד המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז תל-אביב השתתפו 3 רשימות: רשימת נאמני המקצוע, רשימת עורכי הדין במחוז המרכז (להלן רשימת המרכז) והרשימה המרכזית לועד מחוז תל-אביב, רשימת המרכז והרשימה המרכזית היו קשורות בהסכם עודפים. רשימת המרכז קיבלה 101 קולות ואלה היו פחות מהמודד וועדת הבחירות סברה כי במקרה כזה נפסלים הקולות ואינם מצטרפים לקולות הרשימה האחרת שאיתה היתה קשורה בעודפי קולות. לפיכך ניתן המנדט לרשימת נאמני המקצוע שהיתה בעלת עודפים גדולה יותר מזו של הרשימה המרכזית. בעתירה לבג"צ טענה הלשכה שאין להביא בכלל בחשבון את הקולות של הרשימה שלא עברה את המודד, הרשימה המרכזית טענה כי יש להביאם בחשבון, אך יש להעביר את כל הקולות האלה לרשימה שקיבלה קולות מעל למודד של ציר אחד, ואילו רשימת המרכז טענה כי בין שתי הרשימות שהיו קשורות בעודפים יש להעניק את המנדט לזו שהיה לה מספר קולות הגדול ביותר מבחינת העודפים גם אם לא עברה את המודד, בג"צ קיבל את טענת רשימת המרכז. בהחלטתו קובע בג"צ כי אין להעדיף מדיניות של אחוז חסימה בבחירות יחסיות, ורק מקום שהמחוקק קובע מפורשות אחוז חסימה יש לנהוג לפי קביעת המחוקק. בהיעדר קביעה כזו, ובהתחשב בפירושם של הסעיפים בחוק לשכת עורכי הדין הנוגעים לבחירות, יש לומר כי במקום שקיים הסכם עודפים, גם הקולות שניתנו לרשימה שאינה עוברת את המודד קולות כשרים הם, ויש להביאם בחשבון. במחלוקת שבין שתי הרשימות שהיו קשורות בהסכם עודפים, יש לקבל את טענת רשימת המרכז שבחלוקת המנדטים בין שתי הרשימות להעניק את המנדט לרשימה שיש לה עודף קולות גדול יותר, גם אם עודף קולות זה אינו עובר את המודד הכללי, וגם אם על יסוד עודף קולות זה תקבל אותה רשימה את המנדט הראשון והיחידי שלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ד. שרון לרשימת עורכי הדין במחוז המרכז, עו"ד נ. גולדברג לרשימה המרכזית, עו"ד אליאש לועדת הבחירות, עו"ד ש. בן יעקב לרשימת נאמני המקצוע, 25.7.79).
בג"צ 258/79 - פלאה חטין אברהים עמירה ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*תפיסת קרקעות לצרכי בטחון בנפת רמאללה כשמדובר בהקמת ישוב אזרחי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל) . נשוא העתירה הוא שטח של כ-500 מטר בנפת רמאלה מעבר לקו הירוק ובסמוך אליו. במרכזו הר החולש על סביבתו וממנו תצפית טובה לעבר שפלת החוף. רוב השטח הוא אדמת טרשים בלתי מעובדת אך יש בו חלקות מעובדות. מפקד אזור יהודה ושומרון הוציא צו בדבר תפיסת החזקה בשטח בספטמבר 1977 מן הטעם שהשטח דרוש לצרכים צבאיים. במרץ 1979 החלו בעבודות הכנה להקמת ישוב אזרחי בשטח והעותרים פנו לבג"צ שהוציא צו ביניים לבקשתם. העתירה נדחתה וצו הביניים בוטל. האדמות לא עברו תהליך של הסדר מקרקעין והזכויות הנטענות אינן רשומות בפנקסי המקרקעין של השלטון הירדני. העותרים טוענים לבעלות על יסוד חזקה ועיבוד חקלאי, וצירפו לעתירתם העתקים מספרי מס רכוש חקלאי ירדני להוכחת זכויותיהם. העתירה לוקה על פניה בפגם שיכול היה לגרום לדחייתה על הסף, מפני שלא אותרו וזוהו בה השטחים שכל אחד מן העותרים תובע מתוך כלל השטח של 500 דונם שנתפס, אלא מסתפקים בטענה שיש להם זכויות קניין בשטחים עפ"י העתקי ספרי המס שאין בהם זיהוי ואיתור בשדה. אין לבוא לבג"צ בטענה כוללנית שכזאת כשמדובר בזכות קניין פרטית של כל אחד מהעותרים בפני עצמו. בכתב התשובה נאמר כי אילו היו העותרים מפרטים את הנתונים בדבר זכויותיהם, היה מתברר שהשטחים המעובדים קטנים בהרבה מן הנטען וכי חלק מאישורי המס אינם מתייחסים כלל לשטח שנתפס. ברם משהוצא הצו על תנאי לא ידקדק הפעם בג"צ עם העותרים. ניתן לדחות את העתירה מטעמים עניניים. העותרים טוענים שאין להצדיק הקמת ישוב אזרחי בשטח שנתפס לא לפי המשפט הישראלי ולא לפי המשפט הבינלאומי. הם זנחו את הטענה באשר למשפט הבינלאומי, לנוכח פסיקת בג"צ בענין בית אל כי תפיסת חזקה באדמה של הפרט בשטח מוחזק לשם הקמת ישוב אזרחי, אינה נוגדת את כללי המשפט הבינלאומי, אשר למשפט הישראלי - נטען כי התפיסה אינה דרושה לצרכים צבאיים, אך זו שאלה עובדתית מקצועית, ולפי דברי המצהיר מטעם המשיבים, אלוף דני מט, עומד הישוב לקום בשטח שתוכנן להשתלב עם שני ישובים אחרים שבתוך תחום הקו הירוק. השטח מצוי בגבעה הנמצאת במרחק כ-12 ק"מ מנמל התעופה בן גוריון וחולש על נמל התעופה והישוב יתרום תרומה חשובה להבטחת האזור. קיום ישוב אזרחי במקום זה הצופה אל עבר השפלה יקל על משימות אבטחה ותצפית הדרושות לקדם סכנת מעשה חבלה. כן נטען בתצהיר מטעם המשיבים כי השטח נמצא במקום שנועד להיות צומת של כביש המוביל מאזור לטרון לנבי צלאח ושל כביש המתוכנן לחבר את צפון ירושלים עם אזור בן שמן. הקמת הישוב תסייע למניעת הפרעות לתנועה ע"י כוחות עויינים ויהווה חלק מן הגנה המרחבית באותו אזור. הוגש תצהיר נגדי לסתירת הטענות הללו, ע"י אלוף מילואים מתתיהו פלד, אך במחלוקת בשאלת צבאיות מקצועיות, שלבג"צ אין ידיעה מבוססת משלו, יש להעמיד את המצהיר מטעם המשיבים, המדבר בשם המופקדים בפועל על שמירת הבטחון, בחזקתו שטעמיו המקצועיים הם טעמים נכונים. דרושות ראיות חזקות ומשכנעות מאד כדי לסתור חזקה זו, והדברים שמביא אלוף מילואים פלד בתצהירו אינם נראים משכנעים על פניהם, עפ"י מפורסמות הידועות לכל אזרח של מדינת ישראל, הזוכר את קורות המלחמות שהיה עליה לנהל לשם הבטחת קיומה. אין לומר בשום אופן שדעותיו של האלוף פלד בתצהירו יש בכוחן לבטל, אף בעיני שופטים שאינם מומחים, את משקלם של נימוקי האלוף מט, או להטיל ספק בכנות הנימוקים הללו, ומה גם שתחומי התערבותו של בג"צ בענינים כגון אלה ממילא מצומצמים.
טענה נוספת של העותרים היתה כי לא רשויות הממשל הצבאי החליטו על תפיסת האדמות אלא היתה זו החלטת ממשלה וועדת שרים לעניני בטחון. ברם, אין פסול בכך. הממשל אינו אדון לעצמו אלא מבצע מדיניות המתווית לפניו ע"י הממשלה. בענינים שבהערכה צבאית מקצועית בודאי תדריך הממשלה את עצמה עפ"י העצה המוגשת בפניה ע"י המטכ"ל, אבל ההכרעה הסופית בענין שיש לו גם היבטים מדיניים הוא בידי הממשלה
וזו דנה עפ"י מכלול השיקולים הצבאיים והמדיניים והיא המכריעה סופית. במקרה דנן ברור מתצהירו של האלוף מט מה דעת המומחים הצבאיים, וברור מהחלטות הממשלה שאלה קיבלו את עצת המומחים הצבאיים, וכן סברו שאין טעמים מדיניים שימנעו את הקמת הישוב. בכל אלה אין פגם מבחינת הדין הישראלי או הדין הבינלאומי המנהגי המהווה חלק ממנו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד נסאר לעותרים, פרקליט המדינה ג. בך למשיבים. 24.8.79).
בג"צ 588/79 - רמאדאן דהוד ואח' נגד סרן עמנואל גרוס שופט ביהמ"ש הצבאי בשכם ואח'
*בקשה לפסילת שופט בבי"ד צבאי שדן בהארכת מעצר (העתירה נדחתה).
העותרים טוענים כי המשיב פסול מלשבת בראש הרכב ביה"ד הצבאי שבפניו הם עומדים למשפט וזאת משום שבעת הדיון בבקשה להארכת מעצרם, עיין המשיב, בהסכמת הסניגור, בהודעות שמסרו לחוקרי המשטרה, וחווה דעתו שלכאורה יש בהודעות אלה ראיות למעשי פשע חמורים מצד העותרים. העתירה נדחתה. העותרים רוצים לטעון במשפטם כי ההודיות ניתנו שלא מרצונם ואינן קבילות כראיות, וטענתם היא ,שי שהמשיב קרא כבר את ההודיות וחווה דעתו עליהן ולפיכך הוא פסול מלשבת בדינם. אין ממש בטענה זו. המשיב הוא משפטן וחזקה עליו שידע להסיח דעתו מתוכן ההודיות כשיבוא לדון ולהכריע בשאלה אם כשרות הודיות אלה. אם כי מוטב תמיד ששופט שצווה על מעצר נאשם וראה את החומר שיש בידי המשטרה נגדו, לא ישב לאחר מכן בדינו של הנאשם, הרי לעתים אין אפשרות למצוא שופט אחר והעובדה שדן בבקשה להארכת המעצר אינה, כשלעצמה, פוסלת את השופט מלדון גם במשפט.
(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בייסקי. עו"ד ש, בר עד לעותרים. 6.9.79).
בג"צ 354/79 - יפה וולמן נגד ראש עירית תל-אביב ואח'
*העברת תלמידים מבי"ס אחד לשני ע"י רשות החינוך המקומית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ילדי העותרים למדו בבית הספר הר נבו בתל-אביב ובמרץ 1979 שלח להם מנהל אגף החינוך בעיריה "תעודת העברה" שלפיה הועברו הילדים לבתי ספר אחרים. טענת העותרים היא שאין תוקף חוקי להעברה זו באשר לא מדובר בהעברת ילדים ממוסד חינוכי אחד למשנהו, אלא בסגירת בית הספר הר נבו, וההעברה משמשת לסגירה זו כסות בלבד. ובאשר לסגירת בית ספר, הרי לטענת העותרים שמורה הסמכות לשר החינוך והתרבות. העתירה נדחתה. מבלי להיכנס לשאלה בידי מי שמורה הסמכות לסגור בית ספר, הרי לא מדובר כאן בסגירתו של בית הספר הר נבו. רשות החינוך המקומית אין בדעתה לסגור את בית הספר, אלא להמשיך ולקיימו כמוסד חינוך ממלכתי יסודי שישמש לחינוך ילדים מפגרים. הסמכות להעביר ילד ממוסד חינוכי אחד למשנהו נתונה בידי רשות החינוך המקומית "מטעמים חינוכיים, מטעמי חיסכון בתקציב ומטעמים המחייבים חנוך מיוחד". בעניננו יש לרשות החינוך המקומית הסמכות הן מטעמי חיסכון בתקציב והן מטעמים חינוכיים. התפוסה של בית הספר הר נבו לא היתה מלאה והיה משום בזבוז משאבים בהמשכת קיומו במתכונת הקיימת, ואשר לטעמים חינוכיים - קיימת חשיבות בהקמת מוסדות חינוך ראויים ומתוקנים לילדים מפגרים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד עדיני לעותרת, עו"ד גב' ה. שטיין למשיבים. 21.8.79).
בג"צ 506/79 - ועד שכונת מונטיפיורי ו-106 אחרים נגד שר הפנים ואח'
*הפקדת תכנית המגדילה שימוש לצרכי מלאכה בשכונת מגורים (העתירה נדחתה).
ועד שכונת מונטיפיורי ותושבי השכונה מתרעמים על תוכנית מפורטת לשכונה שיזמה הועדה המקומית לתכנון בתל אביב, ואשר לפיה ניתן יהיה להגדיל ולהרחיב את השימוש בנכסים שבשכונה לצורך בתי מלאכה. השכונה נוסדה כשכונת
מגורים, ובעבר היתה מותרת גם בניה למלאכה, אך באופן מצומצם בלבד, שהמלאכות המותרות אינן מפריעות למגורים. עפ"י התכנית החדשה מופיעות מלאכות שמטבען אינן עלולות לגרום למטרד, אך צויין בתכנית כי הועדה המקומית תוכל לאשר שימושים הדומים באופיים לאותן מלאכות שצויינו ברשימה שבתוכנית. העותרים חוששים מן הניסוח הסתמי של התרת שימושים הדומים באופיים לאלה שברשימה, וטוענים כי אין סמכות לקבוע באופן סתמי מתן היתרים לשימושים שלא צויינו. כן הם חוששים לירידת ערך דירותיהם עקב הגדלת השימוש לבתי מלאכה באזור. לטענתם אין סמכות לרשויות התכנון לייעד אזור ליעוד מעורב של מגורים ושל מלאכה אלא לקבוע איזור המיועד למגורים או למלאכה. העתירה נדחתה. אין להיזקק כלל לטענות המשפטיות האמורות, כי העותרים לא העלו אותן לפני רשויות התכנון שדנו בדבר. אילו עשו כן היו הרשויות בודקות את השאלה אם התוכנית המוצעת תואמת את הוראות החוק. אין לבוא לבג"צ עם טענות משפטיות שלא נטענו קודם לכן. ברם, גם לעצם הענין אין ממש בטענות האמורות. סמכות הייעוד של אזורים אינה מונעת קביעת אזורים מעורבים. ואשר לטענת העותרים כי התוכנית תגרום להם עוול ושהיא לוקה בחוסר סבירות קיצונית באופן שעל בג"צ להתערב, אין בטענה זו עילה מספקת להתערבות בג"צ. נכון שחששות העותרים אינן נטולות יסוד של ממש, אולם אין לומר שהתוכנית היא בלתי סבירה על פניה עד כדי כך שבג"צ יוכל לבטל מה שרשויות התכנון אישרו אחרי שדנו בהשגותיהם של העותרים ודחו אותן. הבעיה היא בעיה ציבורית ואין לבג"צ אחיזה בדין כדי להביא את העותרים על תקנתם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד גרוס לעותרים. 4.9.79).
ע.פ. 149/79 - מוחמד עבדללה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג אחורנית במכוניתו, גם אחרי שהבחין שילדה בת שנתיים עומדת במקום, והיה צריך להיות ער לכך שהיא עלולה להיפגע. הוא פגע בילדה וגרם למותה, הורשע בגרימת מוות ושהעונש שהוטל עליו היה קנס של 3 אלפים ל"י, מאסר על תנאי לשנה ושלילת רשיון על תנאי למשך שנה. על קולת העונש ערערה המדינה לביהמ"ש המחוזי בנצרת וזה קיבל את הערעור והחליט לשלול מן המערער את רשיון הנהיגה לתקופה של 3 שנים. הסניגור הביא כמה פסקי דין שניתנו ע"י ביהמ"ש המחוזי בנצרת, שמהם עולה כי באותו בימ"ש המדיניות היא שלא למצות את הדין אלא להקל עם נהגים שהורשעו. לטענתו חרג במקרה דנא ביהמ"ש המחוזי ממדיניות זו ופגע בעקרון אחידות העונשים. כן טען הסניגור כי המערער מטופל במשפחה גדולה, כי אין לו הרשעות קודמות וכן ערך סולחה עם משפחת הילדה שנהרגה ושילם לה פיצויים. הטענות נדחו. השוואת מקרה זה עם מקרים אחרים אין בה תועלת, שכן כל מקרה נדון לפי נסיבותיו. קשה להשוות מידת רשלנות במקרים אחרים עם מידת רשלנות במקרה דנן. גם אם היה מתברר שביהמ"ש המחוזי בנצרת נוטה להקל במקרים מסוג זה, לא היה בכך כדי לקבל את הערעור, לאחר שבשורה של פסקי דין קבע ביהמ"ש העליון כי מן ההכרח להחמיר בעונשם של נהגים הגורמים לקטל בדרכים והדרך היעילה היא פסילה מנהיגה. אמנם אין למערער הרשעות קודמות והוא מפרנס משפחה גדולה, אך אלה גורמים שיכלו להצדיק אי הטלת מאסר בפועל, אבל לא למנוע פסילה כשמדובר ברשלנות חמורה ביותר.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, ברק. עו"ד ר. ג'רג'ורה למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 9.7.79).
ע.פ. 208/79 - יעקב בן שושן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש-הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהחזקת 0.2 גר' הרואין, פרורי חשיש וצואר בקבוק שהיה מיועד לשימוש בסם המסוכן ונגזרו עליו 6 חודשים מאסר
בפועל ושנה מאסר על תנאי. בעת שמיעת המשפט היה המערער נתון במאסר לתקופה של 3 שנים בגין עבירות סמים אחרות וביהמ"ש הורה כי עונש המאסר בפועל יהיה מצטבר למאסר שהמערער מרצה. הערעור נתקבל וביהמ"ש העליון הורה כי המאסר החדש יהיה חופף את המאסר הקודם. המערער הודה באשמה כחלק מעיסקת טיעון בינו לבין התביעה, והתביעה הצהירה בפני ביהמ"ש המחוזי כי היא משאירה לשיקול דעתו של ביהמ"ש אם אין מקום לקבוע כי המאסר החדש יחפוף את המאסר הקודם. הסניגור טוען כי אילו צורף תיק זה לתיק הסמים הקודם היה עונש המאמר בגין תיק זה חופף לעונש שהוטל בתיק האמור. כן הוא מציין את נסיבותיו האישיות של המערער שנישא ומבקש להקים לעצמו בית, אשתו שהיתה במצב התדרדרות חזרה למוטב, והשניים מבקשים לשנות את דרכם. בזמן שהותו של המערער בכלא הוא מועסק במפעל תפירה והוכיח את עצמו כעובד מסור ובעל מוטיבציה ואף נמנה על העובדים המצטיינים במפעל. ביהמ"ש העליון קבע כי כשלעצמו העונש שהוטל על המערער אינו חמור כלל ועיקר. החזקת ההרואין אינה רק עבירה חמורה על החוק, אלא גם מעשה מסוכן ביותר וטובתו של הציבור, ואף טובתו של המערער עצמו, מצדיקה הטלת מאסר בפועל. עם זאת, בנסיבות המקרה לא תהיה זו הריגה ממדיניות הענישה הכללית אם יקבע שעונש המאסר בפועל יחפוף את העונש של 3 שנים מאסר שהמערער מרצה, וזאת כדי לעודד את המערער להמשיך בדרך שבה החל, דרך השיקום והעבודה.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. דיין למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה, 9.7.79).
ע.פ. 279/79 - שושנה נג'ני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת הורשעה בכ-30 עבירות מרמה, ונגזר עליה עונש של שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערערת משכה שיקים ביודעין שאין להם כיסוי, היא גנבה תעודת זיהוי של אשה אחרת והשיגה בעזרת תעודת הזהות פתיחת חשבון על שמה של אותה אשה ופנקס שיקים, וכן גנבה ארנק כסף על תכולתו לרבות פנקס שיקים שהשתמשה גם בו. בגין כל העבירות האלה העונש אינו חמור וכבר התחשב ביהמ"ש בגילה הצעיר ועברה הנקי של המערערת.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, בייסקי. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד בן טובים למשיבה. 10.7.79).
ע.פ. 821/78 - שלמה פרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הדחה לעדות שקר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער התגורר בדירה שכורה בפתח תקוה וכתוצאה מסכסוך משפחתי שפך נפט על ארון הבגדים שבדירה והצית את הארון. לאחר כשבועיים חזר על מעשה ההצתה באותה שיטה ממש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הצתה וגזר עליו שנתיים וחצי מאסר בפועל וכן שנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הדירה נמצאת בבנין מגורים והאש יכלה להתפשט גם לעברן של דירות אחרות. למזלם של כל הנוגעים בדבר לא נגרם נזק, אך אין בכך כשלעצמו כדי לשלול מן המעשה את חומרתו ואת הסיכון הטמון בו. אין ספק כי נסיבותיו האישיות של המערער הן קשות והוא גם לקה בבריאותו, אולם ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את הנסיבות האישיות.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פריימן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 11.7.79).
ע.פ. 64/79 - איוב אחמד אבו חיאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה על רקע שמירת כבוד המשפחה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת הריגה, בכך שהרג את אחותו על רקע כבוד המשפחה, ונדון ל-10 שנות מאסר. הערעור נדחה. המערער
דקר את אחותו מספר דקירות לאחר שבעלה של אחותו סיפר לו כי קיימה לפני נישואיה מגע מיני עם אדם אחר, וגם המנוחה הודתה על כך בפני המערער. הסניגור טען כי העונש חמור יתר על המידה בנסיבות המקרה, מאחר שמדובר בצעיר שהיה בעת ביצוע העבירה למטה מגיל 18, והאירוע הוא בגדר טרגדיה כאשר המערער ראה עצמו חייב להגיב כפי שהגיב כדי לשמור על כבוד המשפחה, אם כי גם הסניגור גורס שאין להצדיק את המעשה. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי המערער גרם למות אחותו באכזריות. שומא על בתי המשפט להגן על קדושת חיי האדם מול השקפות ודעות שעדיין מושרשות בחוגים שונים של הציבור בארץ. לא ניתן יהיה למנוע הישנות תופעות כגון אלה, אלא אם כן ידע מי ששוקל ביצוע מעשה כזה כי צפוי לו עונש חמור.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד כמאל למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 9.7.79).
ע.פ. 245/79 - ארם אשטמקר נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (הערעור בענין ההרשעה נתקבל והערעור על חומרת העונש נדחה).
נערה בת 18 שענדה על צווארה שרשרת זהב ומדליון היתה בדרכה לביתה, היא הותקפה ע"י המערער שתלש מצווארה את השרשרת ונמלט. הוא הובא לדין, הודה והורשע בשוד ובגין כך הוטל עליו עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור היה מכוון נגד חומרת העונש והוא נדחה. בפתח הדברים העיר הסנגור כי למעשה לא היה מקום להרשיע את המערער במעשה שוד אלא במעשה גניבה רגיל וטענה זו נתקבלה למעשה. בפני ביהמ"ש לא הובאו ראיות מאחר והמערער ביקש להכריע בדינו מיד בישיבה הראשונה. לדבריו לא כל שנאמר בכתב האישום הוא נכון. הוא הודה בפני ביהמ"ש שדיבר עם המתלוננת ולקח את השרשרת וברח. מאחר וזאת היתה הראיה היחידה, לא הוכח כי המערער תלש את השרשרת, וכשאין תלישה אין גם הוכחה ליסוד האלימות הדרוש להרשעה במעשה שוד. אולם גם אם מעשהו של המערער מהווה גניבה בלבד אין להקל בעונשו. המערער יליד 1953, גרוש ואב לשניים, הילדים מוחזקים אצל אחיו באשר המערער היה במאסר ממושך בגין עבירות קודמות עד לפברואר 1979. 20 יום לפני מקרה הגניבה שוחרר מן הכלא כשברור שאם יתפס בעבירה נוספת יהיה עליו לרצות את מלוא עונשו הקודם, היינו לחזור לבית הסוהר לתקופה של ארבעה חודשים נוספים. הרשעותיו הקודמות של המערער רבות מאד ומצביעות על כך שהמערער אינו מוכן לקיים את צווי החברה ולהישמע להוראות החוק. למרות מצבו ורגשי הרחמנות כלפי ילדיו הקטנים, חייבת ההתחשבות בצורכי החברה והגנתה לגבור על רגשי רחמים.
(בפני השופטים: אשר, בכור, ברק. עו"ד זכריה למערער, עו"ד גורני למשיב. 26.7.79).
ע.פ. 65/79 - משה גרוס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער הורשע עפ"י הודאתו בקבלת סכומים המצטברים לסך 40 אלף ל"י במרמה מאת משרד החינוך והתרבות. המערער הוא מורה בבית ספר תיכון שניהל בית ספר ערב, ובמשך שנתיים הגיש דוחו"ת כוזבים על מספר התלמידים הלומדים בבית ספר ערב ובכך השיג תשלומים במרמה. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לששה חודשים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי עומד בגזר דינו על הנסיבות המקילות בפרשה זו, ובמיוחד שהמערער היה מוכן למעשה כל הזמן לספק את השירותים שעבורם גבה שכר. בנסיבות אלה ניתן להמתיק את הדין עם המערער באופן שכל המאסר יהיה מאסר על תנאי ומאידך ישלם המערער קנס של 100 אלף ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, ברק. עו"ד ברלינר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה.2.7.79).