ע.א. 751/78 - קצין התגמולים נ ג ד יצחק ואנט שלוש
*תביעת פיצויים של שארי חייל שנפטר ממחלה בעת השירות.
(ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה בתיק 1291/77 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ח. כהן ובכור כנגד דעתו החולקת של השופט אשר).
המנוח מאיר שלוש, בנם של המשיבים, גוייס לצה"ל כשהוא בריא ובצה"ל חלה בגידול ממאיר ונפטר תוך חודש ימים. בחוות הדעת הרפואית נאמר כי סוג הגידול הוא כזה הנגרם עקב פגיעה במערכת האימונולוגיה אחרי מתן תרופות סיטוסטטיות, או אחרי חשיפה לקרני רנטגן או על רקע תורשה. המומחה כותב כי לפי נסיונו לא מצא שבמקרה הזה היה קשר בין
שרות החייל ומחלתו. הוא לא מצא גורם מתקבל על הדעת שיכול היה להשפיע על המחלה בזמן השרות של החייל בצה"ל. סעיף 2ב לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה נתווסף לחוק הנ"ל ולפיו "חייל שמת כתוצאה מחבלה, מחלה... שארעו בתקופת שרותו, רואים אותו כמי שמת עקב שרותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר". כשנתווסף סעיף זה לא בוטל סעיף 2 המקורי האומר "כי חייל... שחלה במחלה בתקופת שרותו ומת כתוצאה מאותה מחלה... ויש יסוד להניח כי חלה באותה מחלה עקב שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שרותו אלא אם כן הוכח היפוכו של דבר...". על קצין התגמולים להוכיח "היפוכו של דבר", היינו שאיןקשר בין המחלה לבין השרות, וועדת העררים הגיעה לידי מסקנה כי בראיות הרפואיות לא היה משום הוכחה שמחלת המנוח נגרמה שלא עקב השרות. הראיות הרפואיות מוכיחות רק שגורמי המחלה אינם ידועים עוד למדע הרפואה. לדעת הועדה קביעת הרופא שגורמי המחלה אינם ידועים נוטלת כל משקל מאימרתו שהוא דוחה כל קשר בין השרות לבין המחלה. על כך הערעור.
השופט ח. כהן :
א. משהתווסף סעיף 2ב לחוק הנ"ל צריך היה המחוקק לבטל את סעיף 2 המקורי ואך בטעות ומחמת שיכחה ושגגה לא בוטל הסעיף המקורי. על כל פנים אין עוד להזדקק לסעיף 2 המקורי, אלא לסעיף 2ב בלבד.
ב. בעוד שאצל הרופאים "לא מצינו" משמש ראיה מספקת לשלילת הקשר הסיבתי בין המחלה לבין השרות, הרי אצל המשפטנים "לא מצינו אינה ראיה". מאחר והשאלה אימתי נחשבת מחלה כמחלה שבאה עקב השרות אינה רפואית אלא משפטית, צדקו חברי הועדה כשהחליטו שלא הוכח גורם כלשהו שניתן לומר עליו בביטחה שאין כל קשר סיבתי בינו לבין השרות.
ג. לטענת המערער כי מדובר בדיני ממונות ואין צורך בהוכחה פוזיטיבית שאינה משאירה מקום לספיקות, אלא די בראיה שיש בה כדי להטות את מאזן ההסתברות לצד גרימת המחלה ללא קשר לשרות הצבאי - על קצין התגמולים החובה להוכיח שהמחלה לא נגרמה עקב השרות, ואין הוא יכול לצאת ידי ראיה שלילית זו, אלא על ידי שיוכיח חיובית שהמחלה נגרמה ע"י גורם מסויים אחר. לפי סעיף 2 לחוק המקורי הוטלה חובת הראיה על קצין התגמולים רק אם היה "יסוד להניח" שהמנוח חלה במחלה עקב השרות, ולפי סעיף 2ב אפילו אם יש יסוד להניח שהמנוח מת ממחלה שלא עקב שרותו, די בעובדה שהמנוח מת ממחלה שאירעה בתקופת שרותו כל עוד לא הוכיח קצין התגמולים את חוסר הקשר הסיבתי בראיות חותכות. מה שכותב הרופא המומחה בחוות דעתו הוא שיש יסוד להניח שהמחלה נגרמה שלא עקב השרות הצבאי ואמנם יש יסוד להניח זאת, אך לפי לשונו האמורה של החוק אין בכך לפטור את קצין התגמולים מחובת הראיה המוטלת עליו.
ד. בדרך כלל לא יקשה על קצין התגמולים להוכיח באורח חיובי מה גרם ומה לא גרם למחלה מסויימת, ובאותם מקרים נדירים שבהם גורמי המחלה אינם ידועים או אינם ניתנים לגילוי ולאבחנה, חייב המחוקק את המדינה במתן תגמולים כאילו נגרמה המחלה עקב השרות. פיקציה משפטית היא זו ואף אם יש יסוד להניח שאמנם לא נגרמה המחלה עקב השרות, הפיקציה היא שיראו אותה כאילו נגרמה עקב השרות, כל עוד אין בידי קצין התגמולים להוכיח היפוכו של דבר.
השופט בכור :
עפ"י מצוות המחוקק חובת השכנוע שהמחלה או ההחמרה לא נגרמה עקב השרות חלה על קצין התגמולים וכמו בכל ענין אזרחי חל הכלל שההכרעה נופלת עפ"י מאזן ההסתברויות. דרושה אותה מידה של ראיות להוכחת קיום קשר סיבתי או היעדרו כפי שנדרש בתביעת נזיקין. כאשר מדובר בחובת ראיה בדבר שלילי, הצד שעליו מוטלת חובה זו נדרשת ממנו כמות פחותה של ראיות מאשר נדרש ממנו אילו היה מדובר בדבר חיובי. זאת לגבי שאלת העברת הנטל להבאת הראיות בדיון, אך בסופו של דבר נטל השכנוע נשאר כפי שהוא ויוכרע עפ"י מאזן ההסתברויות בין אם מדובר בעובדה חיובית ובין אם מדובר בעובדה שלילית. עפ"י סעיף 2ב לחוק אין על המערער להוכיח בראיות חותכות את חוסר הקשר הסיבתי, אלא על המערער להוכיח בראיות ממשיות לפי נסיבות המקרה את חוסר הקשר הסיבתי.
עפ"י חוות הדעת הרפואית לא מצא הרופא שהיה קשר סיבתי בין השרות והמחלה וזאת לפי הידע הנוכחי של מדע הרפואה. לאור העובדה שלפי הידע הנוכחי אין יודעים מהם הגורמים למחלה, היה יסוד למסקנת ועדת הערר שמה שקיים היום אינו דבר מוחלט, כי אם קיום מידע על גורמים אפשריים, מבלי להוציא מן הכלל אפשרות של גורמים נוספים. מכאן שלא הוכח היעדר קשר סיבתי.
השופט אשר (דעת מיעוט) :
חובת השכנוע מוטלת על המערער וזאת לפי המידה הרגילה הנקוטה במשפט אזרחי, היינו שמאזן ההסתברות יטה לטובת גירסתו יותר מאשר לטובת הגירסה ההפוכה. כשהעובדה שעל הצד להוכיח היא בעלת אופי שלילי יסתפק ביהמ"ש בכמות פחותה של הוכחה, המספיקה כדי הוכחה לכאורה, ומשהוגשה ראיה לכאורה עוברת חובת הבאת הראיות על הצד שכנגד, ואם לא הביא צד זה ראיות תיהפך הראיה לכאורית לראיה חותכת. במקרה דנא חוות דעתו של המומחה תומכת באופן חד משמעי בגירסת המערער כי מותו של המנוח לא נגרם עקב שרותו הצבאי. עם הגשת חוות הדעת הרפואית יצא המערער ידי חובתו. אשר לטענה כי אין אנו יודעים אם לא קיבל המנוח תרופות, או לא נחשף לקרני רנטגן בשרותו הצבאי - עצם קביעתו של המומחה כי לא נמצא קשר בין השרות למחלה די בה כדי לשלול את הטענה הנ"ל.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. עו"ד גב' פ' אלבק למערער, עו"ד צ. נגלר למשיבים. 9.12.79).
ע.פ. 705/78 - מקסים אלבז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות נהיגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע במספר עבירות של שימוש ברכב ללא רשות, נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח כשהנהיגה היתה בצורה שסיכנה חיי אדם וכלי רכב. המערער נדון ל-6 שנים מאסר בפועל ו-3 וחצי שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. לאחר שהמערער כבר ריצה 21 חודשי מאסר, הורה ביהמ"ש העליון, בספטמבר 1979, על שחרורו של המערער בערובה, בהתחשב בכך שבעת מאסרו למד מקצוע, והתנהגותו הטובה בכלא. כעת מתברר כי בעת שחרורו נקלט בעבודה, ניתק קשריו עם חברה עבריינית והוא מקיים קשר עם שרות המבחן, וכן הוא עומד להתחתן בקרוב. בכל הנסיבות יש להעמיד את תקופת המאסר בפועל על 21 חודש שכבר ריצה המערער, וכל התקופה הנותרת תהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד קרביס למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 25.12.79).
ע.פ. 280/79 - שלמה אבו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
באוקטובר 1978 בוצע שוד מזויין בחנות לתכשיטים בחיפה ע"י שלושה בחורים רעולי פנים שנשאו נשק. בעת ביצוע השוד הנחית אחד השודדים באקדחו מכה בראשו של בעל העסק וזו גרמה לשטף דם שהציף את פניו של האיש ואילו שודד אחר בעט בצלעותיו. השודדים נטלו עימם תכשיטים בשווי של 300 אלף ל"י ונמלטו לכוון הרחוב הסמוך שבו חנתה מכונית לארק, שהחלה לנסוע בצורה שסיכנה עוברים ושבים, תוך כדי רדיפה ירה אחד השוטרים שתי יריות לעבר הלארק וזו נעצרה. במכונית נמצא המערער, שנהג במכונית כשהוא לבוש בגדי צה"ל ופצוע בעורפו. רק המערער נתפס מתוך החבורה שלקחה חלק בשוד, הוא לא גילה מי השתתף בשוד ולטענתו עקב הפציעה אינו זוכר מה קדם לשוד. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 10 שנות מאסר על אף גילו הצעיר (בעת ביצוע העבירה היה בן 21 שנה) בציינו כי עבירות מסוג זה הן מרובות ונפוצות והשתתפותו של המערער בשוד מזויין שבמהלכו בוצעו מעשי אכזרית כלפי המתלונן מראה שהוא מסוכן לציבור. הערעור נדחה. בטיעון להקלת העונש טען הסניגור כי לא היו ראיות מספיקות שהמערער היה אחד משלושת השודדים שהיו בתוך החנות ולטובתו יש להניח כי תפקידו היה רק לנהוג במכונית השודדים. כן הגיש תסקיר שירות מבחן שהמערער מתפקד באורח תקין ומנצל את שהותו בכלא בצורה קונסטרוקטיבית. למרות כל הנסיבות אין להקל בעונש. המערער היה אחד מן השודדים שבתוך החנות, אך גם אם ישב במכונית הרי הוא נטל חלק בשוד מתוכנן בידעו כי בידי השודדים יהיו כלי נשק העלולים לגרום למותו או לפציעתו של אדם. נוסף לכך, בנסיונו לברוח מן המקום נהג המערער במכונית בצורה המסכנת חיי אדם ובנסיבות אלה, ונוכח ריבוי הפשיעה מאותו הסוג וחומרתה הרבה, אין מנוס מלהטיל עונשים כבדים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. אפל למערער. עו"ד ר. יאראק למשיבה. 30.12.79).
ע.פ. 341/79 - מחמוד חמווי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד בחברה העוסקת בשיווק חומרי בנין ובמסגרת עבודתו היה מוביל חומרי בנין ממחסן החברה ללקוחותיה. באחד הימים הוציא במרמה סחורות בערך של כ- 12 אלף ל"י וחלק מתוכה מכר. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 4 חודשים מאסר בפועל, 8 חודשים מאסר על תנאי וקנס של
12 אלף ל"י והערעור על חומרת העונש נדחה, הסניגור טען כי מדובר בניצול הזדמנות וכשלון חד פעמי של אדם שעברו נקי, המערער תומך במשפחתו, הוריו זקנים ואחיו אינם עובדים ובימים אלה עומד לשאת אשה ולפתוח דף חדש בחייו. ואולם קשה לראות במעשה על נסיבותיו תוצאה של חולשת הרגע. כמו כן חלק מן הרכוש הועלם או הועבר לאחרים. החומרה המיוחדת של העבירה נעוצה במעילה באמון שמעביד זכאי לצפות לו מעובדיו, אשר להם גישה למסמכיו ולמלאי הסחורות שלו. ניצול לרעה של האמון הוא נגע חמור שיש לעקרו מן השורש, ובמקרים כאלה אין לנהוג לפי הכלל של הימנעות ממאסר בפועל בעבירה ראשונה.
(בפני השופטים: גב' בן-פורת, אלון, בכור. עו"ד הרפז למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 18.12.79).
ע.פ. 273+268/79 - מדינת ישראל נגד יחזקאל מקיאס
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע עפ"י הודאתו במספר רב של מעשי סחר והספקת סמים מסוכנים ונדון לשנה אחת מאסר בפועל וכן הופעלו שתי תקופות מאסר על תנאי, אחת לתקופה של 14 חודשים והשניה ל- 30 חודשי מאסר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי את שני המאסרים על תנאי ירצה המשיב במצטבר ואילו תקופת המאסר בגין 11 עבירות הסמים נשוא ערעור זה החליט ביהמ"ש כי תהיה חופפת את התקופה הכוללת של 44 חודשים שהופעלו. הערעור נתקבל וביהמ"ש העליון הורה כי שנת המאסר בגין העבירות דנא תהיה מצטברת. מבלי להתעלם מקורות חייו של המשיב, הרי יש לו הרשעות קודמות רבות מכל המינים, עבירות נגד הרכוש, נגד הגוף, ונגד המוסר, וכעת הצטברו גם עבירות בעניני סמים. עבירות אלה הן מן החמורות שבדיני עונשין והמסוכנות לחברה. התקופה של שנה מאסר היא קצרה מאד ואין מקום להגדילה בהתחשב עם עונשי התנאי שהופעלו, אך אין כל סיבה לפטור את המשיב כליל מעונש.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, ברק. החלטה - השופט אשר. עו"ד נ. ליבנה למערערת, עו"ד ר. בר און למשיב. 19.12.79).
ע.פ. 506/77 - בוטרוס ערביד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של החזקת נשק ונדון למאסר 3 שנים. ערעורו על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנתיים ושנה מאסר על תנאי.
ההרשעה התבססה על עדותו של אחד שעוסק בסיוע למשטרה בגילוי סוחרי סמים, הוא ראה את המערער מקבל מאדם אחר חבילה ומחביא אותה בשדה ריק מתחת לאבן. העד הזמין איש משטרה והצביע על המקום שבו הטמין המערער את החבילה ושם נמצא אקדח, והתברר אחר כך ששימש לביצוע מעשה רצח. כמחצית השעה עברה בין הזמן שבו הוטמן האקדח ועד שהמשטרה באה למקום. המערער הודה כי היה באותו רחוב עם עוד אנשים, אך הכחיש שקיבל חבילה וכי הטמין אותה באותו מקום. ביהמ"ש המחוזי לא האמין למערער ונתן אמון בדברי עדי התביעה ואין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי, לטענה שאין לשלול אפשרות שאמנם המערער הטמין חבילה אך לא זו החבילה שמצא אחר כך איש המשטרה - המערער לא העלה כל גירסה כזו בפני ביהמ"ש המחוזי אלא הכחיש מכל וכל את העובדה שניגש לאותו מקום והחביא שם חבילה. כיון שכך אין לקבל טענה זו.
אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי הסביר את חומרת העונש בכך שהאקדח שימש לרצח, ואם כי לא הוכח שהמערער ידע כשקיבל את האקדח שבוצע בו רצח, הרי בשלב מסויים נודע לו הדבר ואילו היה מקבל את האקדח בנסיבות תמימות אפשר היה לצפות ממנו שיספר מדוע קיבל אותו ומדוע החביא אותו. ביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה. עברו של המערער נקי ויש לצאת מתוך הנחה שהוא לא ידע למה שימש
האקדח. הוא החזיק בו לא על מנת להשתמש בו אלא על מנת להטמינו. לא היתה כל ראיה ואף לא חשד שהמערער היה קשור לענין הרצח. בכל הנסיבות יש להקל בעונש כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד פדרמן למערער, עו"ד רבין למשיבה. 24.12.79).
ע.פ. 544/79 - יעקב טובול נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בפריצה לבית קפה. הוא נעצר במרחק של כמה מאות מטר ממקום הפריצה ובידו רכוש שחלקו זוהה כרכוש שנלקח מבית הקפה. עפ"י מערכת הראיות ובעיקר הימצאות המערער רגעים ספורים אחרי הפריצה בקרבת מקום הפריצה כאשר בידו הרכוש מלמדים כי המערער הוא זה שביצע את העבירה ואין להתערב בהרשעה. למערער יוחסה גם עבירה של סחיטה באיומים כלפי בעל קיוסק לאחר שביהמ"ש קיבל את עדות המתלונן כי נתן מצרכים בידי המערער שהחזיק בידיו סכין גילוח ואיים עליו. ביהמ"ש נתן אמון בדברי העד ואין להתערב בהרשעה.
לטענת הסניגור כי אין לייחס למרשו אחריות פלילית באשר פעל כתוצאה מדחף לאו בר כיבוש - היתה עדות שהמערער אינו יכול לשלוט על עצמו, אך זאת אך ורק בהשפעת סמים ואילו לגבי כל השאר יש לו שליטה עצמית. העקרונות של הגנת דחף לאו בר כיבוש הם: בשעת מעשה לא היה הנאשם מוכשר לעצור בעד ההתנהגות נשוא האישום; עקב שלילת כח רצונו או החלטתו של זה במידה נכרת ; בשל השפעת המחלה הנפשית ממנה סבל אותה שעה. רק אם הוכחו כל אלה יחד אין רואים את הנאשם כבר עונשין. יתירה מזו לשלושת הנתונים הנ"ל יש להוסיף כי לא מדובר בדחף רגיל גרידא, אלא רק בדחף כה מהותי עד כי לא ניתן לעצור בעדו ולהשתלט עליו בכל נסיבות שהן, בעניננו לא הוכח כי מחלת הנפש שממנה סבל המערער בעת ביצוע העבירה הביאה לכך שנשלל כח רצונו עד כדי שלא היה מסוגל לעצור בעד התנהגותו.
על המערער הוטל עונש של 18 חודשי מאסר בגין העבירות הנ"ל והופעלו תקופות מאסר על תנאי מצטברות של שנה אחת, ולנוכח אופיו האלים של המערער והרשעותיו הקודמות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. טלמור למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 25.12.79).
ע.פ. 212/79 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מדיניות הענישה בהרשעה בגין שורה של עבירות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע ב- 5 עבירות של אינוס, שתי עבירות של נסיון לאינוס ועבירה אחת של מעשה סדום, שבוצעו על ידו בתקופה של למעלה משנתיים ימים, כשקורבנותיו היו נשים שהלכו לתומן בפרברי תל - אביב והמערער זכה לתואר "האנס האדיב". ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 30 שנות מאסר ברוב דעות, בעוד ששופט המיעוט הטיל על המערער עונש של 20 שנות מאסר. שופטי הרוב ציינו כי מדובר באישומים שעונשם הכולל הוא קרוב ל- 100 שנות מאסר, וכי בהתחשב בחומרת העבירות ובנסיבות המקילות, העונש המתאים הוא 30 שנות מאסר. מאידך ציין שופט המיעוט כי המחוקק קבע עונש ראוי בעבירות שונות של מאסר עולם, שאינו אלא תקופה של 20 שנה, וזו התקופה המירבית שראוי לאסור אדם על עבירה כלשהי שאיננה עבירת רצח. הערעור נתקבל והעונש הועמד על 18 שנות מאסר. השופט אלון בפסק דין מקיף עמד על מטרות הענישה ודרכיה, וכן הצורה שבה ביהמ"ש צריך להתייחס לשיקולי הענישה. לדעתו, ברוב המקרים אין להטיל עונש כולל על מספר עבירות הכלולות בכתב אישום אחד, אלא לקבוע עונשים מתאימים לכל עבירה ואת העונש הכולל ואם ביהמ"ש חפץ להטיל על הנאשם עונש מצטבר העולה על העונש המירבי של אחת העבירות עליו לנמק זאת. בעניננו, אכן, יש להטיל עונש העולה על העונש המירבי של
אחת העבירות שמתוך המכלול של העבירות, אך מאידך אין להטיל עונש העולה על 18 שנות מאסר, וזאת בהתחשב בנסיבות המקרה.
השופטים י. כהן וברק בשני פסקי דין קצרים סברו כי במקרה כגון זה שבפנינו, כשמדובר בשורה של עבירות מאותו סוג, צדק ביהמ"ש כשהטיל עונש אחד בגין כל העבירות גם יחד, אך הסכימו שהעונש חמור מדי בנסיבות המקרה, ויש להעמידו על 18 שנות מאסר.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, ברק. עו"ד צ. הכהן למערער. 20.12.79).
ע.פ. 695/79 - לוי מורילאשווילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד והקנס המקסימלי שניתן לגזור (הערעור נדחה).
שני אנשים פנו לאחד אלברט בן-נון פקיד בחברה לעמילות מכס ובאמצעותו לבנימין כהן, פקיד בבית המכס בחיפה, והציעו תשלום שוחד כדי לסייע בידם לשחרר סחורה מנמל חיפה. בעקבות זאת שוחררו 3 מטענים ע"י כהן ושולמו לו ולבן-נון 45 אלף ל"י לכל אחד. ביהמ"ש קבע כי הוכח שהמערער הוא אחד מן השניים שפנו לבן- נון והרשיע אותו. הוא דן את המערער לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן לקנס בסך 270 אלף ל"י שהוא פי שלושה מטובת ההנאה שהושגה ע"י העבירה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. באשר להרשעה, נטען בעיקר שלא היה מקום לסמוך על הזיהוי, ואכן ההצבעה על המערער ע"י בן-נון נעשתה בביהמ"ש ואילו עמדו הוכחות התביעה על זיהוי זה בלבד, היה משקלו זעום ובלתי מספיק. אולם לזיהוי בביהמ"ש קדם הזיהוי בעת החקירה המשטרתית וזיהוי זה קביל, למרות שהיה זיהוי תמונות, אחרי מעצרו של מערער. התביעה רשאית להביא ראיה על זיהוי במסדר תמונות והשאלה היא רק משקל הראיה ולא כשרותה. עפ"י ההלכה מסדר תמונות אינו פסול ותוצאותיו אינן בלתי קבילות רק בשל כך שהחשוד כבר במעצר והשאלה המכרעת היא מה משקלו של הזיהוי במסגרת מכלול הנסיבות. בעניננו היה הזיהוי ע"י בן-נון והצטרפו אליו זיהוי במסדר תמונות ע"י כהן וע"י עד נוסף. כמו כן נמצא רישום הכתובת ומספר הטלפון של המערער בפנקסיהם של בן-נון וכהן, אשר לפי דבריהם נמסרו להם ע"י המערער בעת ניהול המשא ומתן.
אשר למידת העונש - טוען המערער כי הקנס חורג מתחומי המותר לפי סעיף 63(א) לחוק העונשין מאחר שלא הושגה ע"י המערער טובת הנאה של 90 אלף ל"י. כהן ובן-נון ביחד קיבלו את הסכום של 90 אלף ל"י וכך הגיעה טובת ההנאה שלו לכדי שיעורו של השוחד וניתן היה להטיל עליו קנס פי שלושה משוויה של טובת ההנאה שהושגה ע"י העבירה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 20.12.79).
ע.פ. 539/79 - סמי אפריאט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער יזם מעשה שוד ושכנע שלושה אחרים להצטרף אליו. המערער וחבריו עקבו ברגל וברכב אחרי אשה בת 62 שיצאה מבנק בככר ציון בירושלים עד שהגיעה לביתה ברחוב טשרניחובסקי, מרחק רב משם. משהגיעה האשה לביתה פנה אליה המערער והציע לסייע בידה להעלות את הסל שנשאה. כשהגיעו לקומה השלישית ניסה המערער לחטוף את ארנקה ומשזו התנגדה וצעקה החל המערער לחנוק אותה, חטף את ארנקה בכח וברח. שלושת האחרים עמדו למטה והמתינו. בארנק היו שתי טבעות ששוויין 80 אלף ל"י וכן 800 דולר ו- 3 אלפים ל"י. המערער נתן לכל אחד משלושת שותפיו 200 דולר. המערער נדון ל-3 וחצי שנים מאסר בפועל, 3 וחצי שנים מאסר על תנאי והופעל במצטבר מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שביהמ"ש העליון הורה כי תקופת
המאסר על תנאי שהופעלה תהיה חופפת למאסר החדש. הסניגור טען חוסר אחידות בעונשים שכן שלושת השותפים האחרים נדונו למאסר על תנאי בלבד וקנס כספי של 30 אלף ל"י, וכן הצביע הסניגור על תסקיר קצין מבחן כי ניתן להשפיע על אופיו של המערער, וקיים חשש שאם ישב בבית הסוהר תקופה ממושכת עלול הוא ללמוד ממעשיהם של אחרים ויהיה לעבריין מועד. למרות כל הנ"ל אין להקל בעונש. המערער היה היוזם והמבצע העיקרי של הפשע, הוא חטא והחטיא שלושה אחרים לקחת חלק בשוד. המערער גם נטל את החלק העיקרי מן השלל. השוד כשלעצמו היה נתעב וברוטלי, המערער בא כביכול לעזור לאשה ולמעשה תכנן שוד וניסה לחנוק את האשה. כל הפעולות נעשו בידי המערער, ואילו השותפים היו פסיביים. בנוסף לכך היתה זו ההרשעה הראשונה של הנאשמים האחרים וביהמ"ש ציין כי הוא מבקש למנוע את התדרדרותם לחיי הפשע.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בכור. החלטה - השופט אלון. עו"ד ר. בסן למערער, עו"ד ר. גורני למשיבה. 18.12.79).
ע.פ. 690/79 - שמעון תורג'מן נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על הרשעה באשר לא ניתן לנאשם לטעון טענת אליבי (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בפריצה לחנות של צורכי חשמל ובגניבת מכשירי טלויזיה כשהרשעתו מתבססת על החזקה תכופה של חלק מהרכוש הגנוב. הערעור נתקבל מטעם דיוני, מאחר שהמערער ביקש בביהמ"ש לטעון טענת אליבי "במקום אחר הייתי" והדבר נמנע ממנו ע"י ביהמ"ש. ברור משפטו של המערער החל ע"י הקראת כתב האישום ובאותו שלב לא היה המערער מיוצג ע"י עו"ד. הוא כפר בעובדות וביקש לדחות את הדיון עד לבוא סניגורו. הסניגור לא הופיע וכעבור כשעה וחצי החל השופט בשמיעת הראיות, שמע מספר עדים, והמשך הדיון נדחה לתאריך אחר. בהתחדש הדיון, אחרי תום חקירתם של עדי התביעה, הודיע הסניגור כי הנאשם לא ידע בישיבה הקודמת שעליו לטעון מיד את טענת האליבי שלו, שכן ביהמ"ש לא הסביר לו זאת בהתאם להוראות סעיף 136 לחוק סדר הדין הפלילי, ועל כן ביקש לטעון את הטענה בישיבה השניה, התובע התנגד וביהמ"ש דחה את הבקשה באמרו כי הפרקטיקה בהפעלת סעיף זה היא שהקטיגור מבקש מביהמ"ש להביא לתשומת לבו של הנאשם, שאיננו מיוצג, את הוראות הסעיף הנ"ל, ומבקש שביהמ"ש יסביר לו זאת. פעולה זו נעשית כשיש בחומר הראיות טענה של אליבי. הנאשם לא העלה טענה כזו בשלבי החקירה ולא כשהובא לשופט להארכת מעצרו, ולדעת ביהמ"ש המחוזי אין טעם היום שביהמ"ש ירשום מהו האליבי של הנאשם. מסקנתו זו של ביהמ"ש המחוזי נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון. הדרך להעלאת טענת אליבי הוסדרה בסעיפים 136(ג)ו(ד) ולפי מצות המחוקק על ביהמ"ש להסביר לנאשם בתחילת המשפט שאם ברצונו לטעון טענת אליבי עליו לעשות כן מיד ואם אין הוא טוען מיד אין הוא יכול להעלות מאוחר יותר את הטענה. הוראות אלה הן ברורות וחד משמעיות. החוק קובע שביהמ"ש יסביר לנאשם, וזהו צווי אבסולוטי המופנה אל ביהמ"ש ולא אל התובע או לאחרים. הפרקטיקה שהוזכרה ע"י ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו אין בכוחה לשנות או להמעיט את החובה המפורשת המוטלת על ביהמ"ש בלבד. לפיכך, משלא הוסברה למערער חובתו לטעון מיד את טענת האליבי לא היה מקום להפעיל נגדו את הסנקציה המונעת העלאת הטענה בשלב מאוחר יותר. העובדה שהמערער לא רמז על רצונו להתגונן בטענת אליבי בשלבי החקירה, יש בה אולי כדי לפגום ברצינות הטענה ובאמינותה, אך אין בה כדי לשלול מן המערער את הזכות להעלותה. לפיכך יש לקבל את הערעור. ברם אין מקום לזכות את המערער, אלא יש להחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי, בפני שופט אחר, שישמע את טענת האליבי וביהמ"ש יהיה רשאי להיזקק לראיות שכבר נגבו מבלי לגבותן שנית. התובע טען כי לא נגרם למערער עיוות דין ע"י החלטתו הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי ועל כן יש להתעלם מהפגם ולדחות את הערעור אך אין שחר לטענה זו. הצרת זכותו החוקית
של הנאשם להתגונן בפני אישום היא דוגמא מובהקת של עיוות דין, ואין ערכאת ערעור רשאית לעצום עיניה מול פגיעה שכזו בזכותו של אדם להוכיח את צידקתו. (בפני השופטים: אשר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט אשר. עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 24.12.79).
ע.פ. 308+439/79 - ג'ורג' וייס ואברהם קוזחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מין עם קטינים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים הם בעלי סטייה מינית הומוסקסואלית זה שנים רבות. המערער וייס מחזיק בדירה בנתניה ועוד בשנת 1976 החל להזמין קטינים לדירתו ולבצע בגופם עבירות מין מסוגים שונים שהן ביטויים לסטייתו המינית. אחד מן הקטינים היה בעת ביצוע המעשה בן 11 שנה. בשנת 1978 קשר וייס קשר עם המערער קוזחי לשימוש משותף בדירה לשם מעשים מיניים עם קטינים והשניים מימשו מזימתם. ביהמ"ש המחוזי הטיל על וייס עונש של 7 שנים מאסר בפועל ועל קוזחי 4 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ביקש להקל בעונש ולהעמידו על מאסר על תנאי, כדי להרתיע את השניים מביצוע עבירות בקטינים בעתיד, בציינו כי מדובר בהומוסקסואלים שאינם יכולים להשתחרר מנטייתם. אין לקבל טיעון זה. שני המערערים גרמו נזק נפשי חמור לקטינים ואין לקבל את טענת הסניגור שהטיל ספק בנזק שנגרם לקטינים. לצורך הסקת מסקנה בנושא זה מספיקים ההגיון ונסיון החיים של האדם הרגיל ואין צורך בתעודות רפואיות כדי להוכיח זאת, קוזחי אמנם הצטרף למעשיו של וייס בשלב מאוחר יותר, אך הוא עשה זאת זמן קצר ביותר אחרי שסיים ריצוי עונש של 6 שנים מאסר שהוטל עליו בשל עבירות דומות. יש לו גליון הרשעות קודמות ארוך ביותר. וייס היה הרוח החיה בארגון ובביצוע המזימה ונטל חלק ברוב המכריע של האירועים המתוארים בכתב האישום. בהתחשב בכל אלה צדק ביהמ"ש המחוזי בעונש שהטיל כדי להגן על הציבור ולהרתיע אחרים ממעשים דומים.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ברק. החלטה - השופט שמגר. הצטרף בפס"ד נוסף השופט ברק. עו"ד צ. לידסקי למערערים, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 30.12.79).
ע.פ. 457/79 - רביע מוחמד עותמאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הסתננות לירדן) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער יצא שלא כדין לירדן ע"י חציית הגבול בסתר, ובהיותו בירדן מסר ידיעות לפקיד מודיעין בצבא ירדן, וקיבל תשלום ולאחר מכן הסתנן חזרה לישראל. הוא נדון ל- 4 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הידיעות שמסר המערער לא היו בעלות חשיבות רבה אבל המעשים הם חמורים. למערער יש הרשעות קודמות לא מעטות, אם כי על עבירות מסוגים אחרים, וכבר הרצה עונשי מאסר בעבר. נטען כי המערער הוא נכה, ואולם ביהמ"ש ציין כי המערער שהוא בן 28 שיכנע את הנאשם השני שיצא איתו שהיה אז בן 16 לחצות את הגבול ולבצע יחד עם העבירות שיוחסו להם. בנסיבות אלה אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד קרביס למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 25.12.79).
ע.פ. 246/79 - אברהם אליקאשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תשלום כסף לרופא שיוריד הפרופיל של חיילים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בקשירת קשר עם פסיכיאטר מחוזי, שתמורת תשלום ימליץ על הורדת הפרופיל של חיילים יוצאי גרוזיה שיובאו לפניו כדי לגרום לשחרורם מצה"ל, מטרת קשר זה בוצעה לגבי ששה חיילים ששילמו למערער כ- 55 אלף ל"י. כן ביצע המערער זיוף מסמכים ועבירות אחרות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 30 חודשים מאסר בפועל והערעור נדחה. המערער
הוא חולני ועלה ארצה לפני 7 שנים בהיותו בן 15 מסביבה חברתית ותרבותית השונה מזו אשר בארץ, אך כל הנסיבות המקילות אינן יכולות להכריע את הכף לטובת המערער נוכח חומרת העבירות שאותן ביצע.
הפסיכיאטר שנגדו הוגש כתב אישום בגין קבלת שוחד מן המערער זוכה ע"י ביהמ"ש שקבע כי אשמתו לא הוכחה, אך עובדה זו אינה יכולה להשפיע על הקלה בעונשו של המערער. הלה הורשע עפ"י הודאתו בעובדות ולא נטען כי הרשעתו היתה שלא כדין.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. עו"ד א. ציון למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 3.12.79).
ע.פ. 399/79 - כלפו דבוש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה בכך שהשמיט מהצהרת הון שמסר סכום של כ- 150 אלף ל"י. הוא נדון ל- 5 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 50 אלף ל"י. הערעור נדחה. המערער הוא טרקטוריסט שעבד עבור משרד הבטחון ובהצהרת ההון הצהיר על סכום של 212 אלף ל"י, ובפריט המתייחס לניירות ערך נרשם הסך של כ- 150 אלף ל"י ניירות ערך בבנקים כשהמערער טוען כי אלה שייכים לאמו. טענת המערער לא נתקבלה בביהמ"ש ובערעור טוען הסניגור כי אין להרשיע את המערער בעבירה על סעיף 220, הדורשת פעולה במזיד מתוך כוונה להתחמק ממס, אלא בעבירה לפי סעיף 217. זאת בטענה כי המערער הוא אנאלפבית שאינו יודע להעריך את חומרת פעולתו ועל כן אינו יכול לגבש את המצב הנפשי הפלילי הנדרש לפי סעיף 220 לפקודה. אין לקבל טענה זו. גם אדם אנאלפבית יכול לגבש מחשבה פלילית על רמותיה השונות. המערער ידע היטב כי עליו להגיש דו"ח אמת למס הכנסה ומתוך זדון העלה טענת כזב שהרכוש שייך לאמו. אשר לעונש המאסר בפועל - נטען כי המערער הוא חולה במחלת הסכרת ומחלת לב ואין הוא עובד עוד כטרקטוריסט, ואולם אין בכך כדי לשמש נימוק להקלה בעונשו. ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון עובדות אלה. המערער השמיט סכום ניכר ועשה כן לאחר הרפורמה ומתוך זדון. בנסיבות אלה אין מנוס מהטלת עונשי מאסר בפועל אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות ובלתי רגילות לקולא, וכאלה אין בעניננו.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, ברק. עו"ד מ. שליט למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 23.12.79).
ע.פ. 574/79 - מדינת ישראל נגד מיכאל קבלי
*קולת העונש (מסירת נשק ע"י חייל לחברו ביודעין שהלה עומד לירות באנשים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב משרת בצה"ל ובאחד הימים מסר את הנשק שבידו לחברו בידעו כי החבר עומד להשתמש בנשק כדי לירות באנשים. הוא בא עם חברו למועדון בבית שאן ושם ירה חברו מספר צרורות וארבעה אנשים נפצעו. ביהמ"ש המחוזי התחשב בכך שזו ההרשעה הראשונה של המערער, הוא בן למשפחה מבוססת ושומרת חוק שהביעה נכונות לסייע בשיקומו ושנקלע לעבירה בשל התחברותו לחברו הנ"ל, ודן את המשיב לעונש של 12 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. התופעה שבאה לידי ביטוי במעשהו של המשיב היא חמורה. המשיב מעל באמון שנתן בו צה"ל כשהפקיד בידיו נשק, והעביר את הנשק לידיים נפשעות, וכתוצאה מכך נגרמה חבלה לאנשים אחרים ורק בנס לא הסתיים הענין בתוצאות חמורות ביותר. יש להגביר את הכח המרתיע של הענישה, כדי לנסות לעצור את התפשטות האלימות שהופכת לסכנה ממשית לכל אדם ואדם. לפיכך הועלה העונש ל- 3 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ברנשטיין למערערת, עו"ד ד. מנדלסון למשיב. 4.12.79).
ע.פ. 39/79 - אברהם כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת נשק מצה"ל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער שירת בצה"ל וביצע שורה של עבירות חמורות, היה חבר לכנופיית מרעים וגנב נשק מצה"ל ומטעני חבלה שונים כדי למוסרם לחבריו. כן פרץ יחד עם אחרים לחנות וגנב מתוכה סחורה בשווי של כ- 60 אלף ל"י, פרץ למשרד וגנב כספים, קשר קשר לחטוף את מנהל סניף המשביר באשקלון כדי לשדוד ממנו כספים ובמקרה אחר קשר קשר להניח לבנת חבלה ליד ביתו של שוטר, ונטל חלק בסכסוך אלים תוך שימוש בנשק. את כל העבירות הללו ביצע המערער בתוך 7 חודשים, ביהמ"ש הביא בחשבון נסיבות מקילות והן: הודאת המערער באשמות, שיתוף פעולה עם המשטרה, גילו הצעיר שהוא בן 20, היחסים המתוחים במשפחה בה גדל המערער וכן שאין לו הרשעות קודמות. לנוכח חומרת העבירות מחד, והנסיבות המקילות מאידך, נדון המערער ל- 8 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. עובדה אחת בלבד יש בה כדי להביא לשקילת העונש מחדש. לא זו בלבד שלנאשם אין כל הרשעות קודמות, לעומת חבריו בכנופייה, אלא שמתברר שאין זה מקרה רגיל. עד לגיוסו לצה"ל תפקד המערער ללא כל דופי ולא עורר כל בעיות מיוחדות. מעבידיו מלפני השרות היו שבעי רצון ממנו. משגוייס לצה"ל ניתן לו, בהתערבות אביו תפקיד מנהלי, ואילו המערער ביקש לעבור לתפקיד קרבי ומשלא ניתן לו הדבר החלה התדרדרותו. הוא לא היה היוזם לפשעים אלא נגרר אחרי חבריו. בינתיים, משהושת עליו העונש של 8 שנים מאסר, הרגיש המערער כי חרטתו והודאתו לא עמדו לו, וכדי להפגין רגשי כעס הצית מזרונים בבית הסוהר ונדון למאסר מצטבר של שנה וחצי. בהתחשב בכל הנ"ל מן הראוי להושיט למערער יד לעידוד, מתוך תקוה שהמערער יבין את המטרה שבהקלת מה בעונשו, לפיכך הועמד עונש המאסר בפועל על 6 שנים בגין העבירות שבהן הורשע בתיק זה.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. זיו למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 9.12.79).
ע.פ. 73/79 - יעקב בלגזל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של שוד וערעורו נתקבל. בפני ביהמ"ש המחוזי עמדה גירסתו של המערער נגד גירסתו של המתלונן. הלה טען כי המערער הזמין אותו לביתו למכירת דברים שונים ושם שדד ממנו 15 אלף ל"י. לעומת זאת היתה גירסת המערער שהסתייעה בעדות יצאנית, שלפיה המתלונן יצא לפרדס עם היצאנית ושם היא כייסה אותו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלונן וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור לאחר שניתח את העובדות השונות העולות מתוך העדויות והנסיבות, והגיע למסקנה כי לא היה זה בטוח לסמוך על עדותו של המתלונן.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. הגלר למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 3.12.79).
ע.פ. 517/79 - א. מימון ות. יוחננוב נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שלושה צעירים חברו יחד לשדוד אדם מבוגר וערירי ובשעות לילה פרצו לצריפו, תפסו את הקורבן והפילוהו ארצה והיכוהו בראשו ובכל חלקי גופו. הם הוציאו בכח מכיסו ארנק ובתוכו כ- 6500 ל"י וברחו. מימון ועוד אחד מן השודדים נדונו ל- 3 שנים מאסר בפועל ויוחננוב, שהיו לו הרשעות קודמות מרובות, נדון ל- 4 שנות מאסר בפועל. הערעור נדחה. הסניגור העלה טענות לקולא, והן שהמערערים צעירים מאד, חינוכם היה לקוי ועד כה לא הוזהרו במידה מספקת ע"י בתי המשפט. ביהמ"ש המחוזי כבר שקל את כל הטענות הללו ורק בהתחשב בנסיבות האישיות של המערערים הטיל עליהם את העונש שהוא רחוק מלהיות חמור בנסיבותיו של המקרה. העבירה של שוד בחבורה היא מן החמורות, וכששלושה צעירים בוחרים להתנפל בלילה
על אדם מבוגר וערירי, להכותו ולשדוד את כספו, על החברה להגיב בצורה מתאימה שתרתיע אותם ואחרים כמוהם.
(בפני השופטים: אשר, ברק, בייסקי. עו"ד גולן למערערים, עו"ד י. טפיירו למשיב. 2.12.79).
ע.פ. 333/79 - גדי פרץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות פריצה והשמדת ראיה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בפריצה לדירה, בהשמדת ראיה ובבריחה, ונדון בגין ההתפרצות לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, בגין הבריחה לששה חודשי מאסר, ובגין השמדת ראיה לשנה מאסר כשכל העונשים מצטברים. נוסף לכך הופעל מאסר על תנאי בחופף למאסרים הנ"ל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. נפרצה דירה בין השעות 4 אחה"צ ו- 9 בערב ונגנבו מתוכה טלביזיה ורשם קול. באותו ערב, בשעה 10 בקירוב, נעצר המערער בארגז של מכונית צבאית החונה בחצר בית ספר ובתוך הארגז היו הטלויזיה ורשם הקול. טענת המערער הינה כי לא הוכחה חזקה תכופה, ולא ניתן להסיק מן העובדות שהרכוש שנגנב היה בחזקת המערער כאשר נעצר, או שקיימת זיקה בין הפריצה לבין הימצאות המערער כנ"ל, אין פסול במסקנת ביהמ"ש המחוזי. לנוכח הזמן הקצר שעבר בין הפריצה לבין מציאת הרכוש יכול היה ביהמ"ש להסיק לכאורה שהיו למערער שליטה או פיקוח על הרכוש האמור. העובדה שהיו במקום מספר אנשים, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את ההנחה בדבר החזקה התכופה, כאשר מקום פלוני הוא בשליטתם ובפיקוחם של מספר אנשים יראו כל אחד מאלה כמי שמחזיק בחפץ, אך יכולות להיווצר נסיבות שמהן ניתן להסיק שלמרות שהשליטה והפיקוח על המקום הם בידי שניים ויותר, הרי החזקה בחפץ מסויים היתה בידיו של אחד מהם בלבד. חזקה תכופה יוצרת הנחה, וביהמ"ש רשאי להסיק מסקנה בדבר קיומו של קשר בין ההחזקה לבין העבירה שקדמה לכך. מאידך, אם באות בפני ביהמ"ש ראיות אמינות שלפיהן ההשתלשלות היתה אחרת מכפי שהיא נחזית, יכול ביהמ"ש לקבוע כי הפיקוח או השליטה ברכוש אין בה כדי להביא לידי מסקנה שמי שבידו נמצא הרכוש הוא גם הפורץ. ברם במקרה דנא לא בא הסבר כאמור בפני ביהמ"ש. יתירה מזו המערער בחר שלא למסור עדות במשפטו ורשאי היה ביהמ"ש למצוא בשתיקת המערער חיזוק למשקלן של הראיות שהובאו מטעם התביעה.
אשר לעונש - לנוכח העובדה שהמערער הפר את התנאי שהיה תלוי ועומד נגדו, ובהתחשב בעברו של המערער, הרי שביהמ"ש המחוזי עוד נהג עימו במידת הרחמים.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד יהב למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 23.12.79).
ע.פ. 485/79 - שאול שוחט נגד מדינת ישראל
*הרשעת סוכן ביטוח בקשירת קשר להונות את חברת הבטוח וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער היה בעל סוכנות לביטוח ואת הביטוחים היה מבצע אצל הסנה. הוא הכיר אדם בעל עבר פלילי בשם יעקב מזרחי, ופנה אליו כי הלה יבצע פריצות בדירות ובבתי עסק, בהסכמת בעלי המקומות, כדי לביים שם גניבה, והדיירים יפנו לחברת הביטוח בתביעות על נזקים מדומים כשהתמורה תתחלק בין השלושה. מזרחי הסכים לכך ובהתאם למוסכם עם בעה"ב (להלן נג'ר), פרץ מזרחי למסעדה ולאחר מכן הוגשה תביעה על סכום של כ- 30 אלף ל"י. אצל מזרחי התעוררו חשדות שמא המערער לא יתן לו את חלקו, ומכיון שהיה תלוי ועומד נגדו עונש בגין שחרורו ברשיון פנה למשטרה וביקש מעמד של עד מדינה והדבר ניתן לו. בעקבות גילוייו של מזרחי נחקרו עסקי המערער והתברר כי היה לו מבוטח של מונית לצד ג' בלבד ולאחר תאונה למונית, שילם המערער 1000 ל"י לפקיד של חברת הסנה כדי שהלה ישנה את הפוליסה לביטוח מקיף ויחתים את השינוי בתאריך המוקדם לתאונה, וכן נתברר שהמערער הציע לבעל חנות בשם אילוז שגם הלה יביים פריצה אך הלה דחה את ההצעה. בענין זה שאל המערער את אילוז "אם
אפשר לאכול אצלו לחם" וכשאילוז שאל מה הכוונה אמר המערער לאילוז כי עוזרו של המערער, דני לוי, כבר יסביר לו את הכוונה ודני לוי הסביר לאילוז, לאחר שהמערער יצא מהחנות, כי הכוונה לביום פריצה לקבלת דמי בטוח. בגין כל אלו הורשע המערער בקשר לביצוע פשע, מרמה בנסיבות מחמירות ונסיון לקשור קשר לביצוע פשע, ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ולתשלום קנסות של 60 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אשר לפריצה למסעדה של נג'ר - היו בפני ביהמ"ש עדויותיהם של יעקב מזרחי ושל נג'ר וכיון שמדובר בשניים שהם שותפים לעבירה סבר השופט כי עדותו של אחד מהם אינה יכולה לסייע לעדות חברו, ומצא סיוע בהקלטה של שיחה שבין מזרחי לבין המערער. ביהמ"ש יכול היה להאמין לדברי העדים ויכול היה לראות בהקלטה הנ"ל משום סיוע. אגב, הביע השופט אשר את הדעה, כי הגיע הזמן לבדוק אם אין לשנות את ההלכה הקובעת כי עדויותיהם של שני שותפים לדבר עבירה אינן יכולות להיות סיוע האחת לשניה. אשר לעבירה של שינוי תאריך בפוליסה - המערער הודה במשטרה כי פנה לפקיד על מנת לשנות את הפוליסה מתוך רצון לעזור לבעל המונית ומכיון שכך בדין הורשע גם בעבירה זו. אשר לעבירה השלישית של נסיון לקשירת קשר עם אילוז - ההרשעה מבוססת על עדותו של אילוז שביהמ"ש האמין לה, ואין לקבל את טענת הסניגור שהמסקנה שהוסקה מדברי העד אינה נכונה. את המלים "אם אפשר לאכול אצלו לחם" ניתן לפרש גם בדרך שאינה מעוררת חשד, ואולם המערער הפנה את אילוז לעוזרו דני לוי שישמע ממנו את פירוש המלים, וע"י הפניה זו עשה המערער את דני לוי למפרש מוסמך של דבריו, וכל מה שיצא מפיו של המפרש כאילו יצא מפי המערער עצמו. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט אשר. עוה"ד ש. תוסיה כהן וט. שחר למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 5.12.79).
ע.פ. 881/78 - שלמה בן עובדיה משה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח (הערעור נדחה).
שלושה אנשים, אחד אורי שניידר שנהג במכונית וישב בה, אחד בר דוד ועוד אדם, ביצעו שוד של עובד חברת צ'מפיון מוטורס, המנוח חיים פישלר. תוך כדי השוד התיז בר דוד גז על פישלר ובאותו זמן נורתה ירייה מאקדח של "האדם השלישי", הכדור פגע במצחו של פישלר וגרם למותו. שניידר קיבל מעמד של עד מדינה, וכן אחד בני צבי שמסר אינפורמציה לשודדים על תנועותיו של המנוח. בר דוד הורשע בהריגה ואילו המערער הורשע ברוב דעות בעבירה של רצח ועבירות שוד וקשירת קשר. הערעור נדחה. השאלה העיקרית היתה מיהו "האדם שלישי" וביהמ"ש המחוזי יכול היה לסמוך על עדויות שני עדי המדינה כי היה זה המערער. מבלי להיכנס לשאלה אם בני צבי היה שותף לדבר עבירה או מעורב בדבר עבירה, ואם יש לשנות את ההלכה שאין שותף אחד יכול לסייע לשותף השני ואם לאו, הרי היו כאן ראיות סיוע מספיקות בהקלטות של שיחות שבין המערער לבין שותפיו וכן במכתבים שכתב המערער לשותפיו. המערער טען כי "האדם השלישי" היה אחיו של שניידר והסתמך על דברי עדי ראיה שראו את השודדים בורחים ושתארו את האחד מהם כבעל שיער בהיר וגם הנשיא של ביהמ"ש המחוזי שסבר שאין להרשיע את המערער סמך על עדויות עדי ההגנה, ואולם בניתוח עדויות עדים אלה עולה שאין לסמוך על התרשמותם במה שראו את השודדים כהרף עין. אשר לעובדה שהאח לא הועמד למסדר זיהוי - כשנעצרו שני הנאשמים לא העלה אף אחד השערה כי האח השתתף בפועל בביצוע השוד ולפיכך לא היה צורך להעמידו למסדר זיהוי. אשר למהימנות העדים - מדובר בהערכת מהימנות וביהמ"ש שלערעור אינו מתערב בכך. גם כשקיימת מחלוקת בענין מהימנות עדים בבימ"ש קמא סומך ביהמ"ש שלערעור על דעת הרוב.
אשר לטענה החילופית שגם אם השתתף המערער בשוד ומאקדחו נורתה היריה, לא היו ראיות להרשעה ברצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין אלא בעבירת הריגה -
לפי סעיף 300 הנ"ל אשם בעבירת רצח אדם אשר "גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה... או כדי להקל על ביצועה". לטענת הסניגור לא הוכח הגורם של "מזיד", שכן לפי עדויות עדי המדינה אמר להם "יריתי בו כי אני נבהלתי כי האיש נפל עלי לפני היריה", ההלכה אומרת כי יסוד מיסודות העבירה הנ"ל הוא לא רק שהנאשם עשה ברצון את המעשה, אלא גם חזה מראש את התוצאה הקטלנית בין כתוצאה ודאית ובין כתוצאה אפשרית. לצורך הוכחת הזדון די בידיעת הנאשם שמעשהו עלול לגרום למותו של הקורבן אף אם אינו רוצה במות הקורבן. יש להבדיל בין השאלה אם פעולת הירייה היתה מתוך רצייה ובין השאלה של הכוונה הפלילית של המערער. לו היה מתברר שמעשהו של המערער אירע שלא מרצונו, או שזהו מעשה שאירע במקרה כאמור בסעיף 15(א) לחוק העונשין, לא היה מקום להרשיע אף בעבירה של הריגה אלא בעבירה של גרימת מוות. ברם הנסיבות כפי שהוכחו מראות שהירייה היתה מעשה רצוני. גם אם האקדח היה כבר דרוך בעת תחילת השוד ולא היתה נחוצה כל פעולה מלבד לחיצה על ההדק, הרי לחיצה כזו היא פעולה רצונית. בסיפורו של המערער כי התבלבל ועל כן ירה יש הודאה שהיתה פעולה רצונית מצדו, אם כי לא מחושבת מראש, אלא תוצאה של תגובה מיידית של נפילת המנוח עליו. משנקבע שהגנת היעדר רציה אינה עומדת למערער הרי המסקנה היא שהתקיים היסוד "במזיד". המערער השתתף בשוד כשהוא מחזיק אקדח דרוך בידו ואצבעו על ההדק, ומי שמחזיק כך אקדח המוכן ליריה בודאי מביא בחשבון אפשרות של יריה, וגם אם לא רצה במותו של המנוח, אין בכך כדי לפטור אותו מעבירת רצח.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד צ. סער למערער, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 24.12.79).
ע.א. 482/79 - דוד שוילי ואח' נגד שמואל שוילי ואח'
*חלוקה בעין של מקרקעין בין שני שותפים (הערעור נדחה).
ענינו של ערעור זה הוא סכסוך בין שני אחים בדבר חלוקה בעין של מקרקעין שבבעלות חברה שלהם, הנמצאת בפירוק עפ"י צו ביהמ"ש. המקרקעין הם בית בן 4 קומות ומוסך של כ-170 מטר. המוסך התנהל תחילה ע"י שני האחים, לאחר מכן נוהל במשך 4 שנים ע"י המשיב, ואח"כ נעשה הסכם לפירוק השותפות העסקית ונקבע כי כל התכולה במוסך תהיה שייכת למשיב וכן המוסך יהיה ברשות המשיב במשך 5 שנים ובסיומן יהיו הזכויות של השניים שוב שוות. המפרק החליט כי בבסיבות הענין יש להקצות את המוסך למשיב תמורת תשלום איזון מתאים למערער. ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת המפרק והערעור נדחה. החלוקה צריכה להתנהל עפ"י הכללים שנקבעו בחוק המקרקעין. משבא ביהמ"ש לחלק נכס בעין יתחשב ככל האפשר במשאלות השותפים וכאשר אלה נוגדות, נתון הענין לשיקול דעת ביהמ"ש. בעניננו יכול היה המפרק ובעקבותיו ביהמ"ש להגיע למסקנה שיש להעמיד את המוסך בחלקו של המשיב. ההסכם שנעשה בין השניים כאשר המוסך נמסר ל- 5 שנים למשיב, אין בו כדי למנוע את התוצאה האמורה. הקביעה בהסכם כי בתום חמשת שנים יהיו יחסי השניים שווים באותו מוסך, פרט לתכולה, נועדה להסדיר את היחסים בין שני האחים מתוך הנחה שהשיתוף בנכס כולו ימשך, ולא נועדה לקבוע איזה שהן זכויות למקרה של חלוקת הנכס בעין.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד אמיתי ולבנשטיין למערערים, עו"ד ע. מצקין למשיב. 27.12.79).
ע.א. 239/78 - אליעזר שלום נגד מדינת ישראל ואח'
*גובה הפיצויים בתאונת דרכים (הערעור נתקבל נחלקו).
המערער נפגע בתאונת דרכים והמשיבה הכירה באחריותה לפצות את המערער עבור הנזק שנגרם לו. הערעור נסב על גובה הפיצויים שנקבעו למערער. ביהמ"ש מינה מומחים רפואיים לקביעת אחוזי הנכות של המערער ומומחית בנוירולוגיה ופסיכיאטריה קבעה כי המערער סובל מכאבי ראש ורגישות באזור הליקוי
בעצם הגולגולת וכן יש לו קשיים בתפקוד ועצבנות ואת אחוזי הנכות קבעה בגין אלה ל- 35 אחוז. מנתח אורטופדי העריך את נכותו של המערער בגין כריתת הטחול בשיעור של 10 אחוז, ובגין הגבלות אחרות 25 אחוז וביחד 35 אחוז. ביהמ"ש המחוזי קבע לפי זה נכות מצטברת של 42.25 אחוז, ולאחר מכן ערך את אומדן נזקי המערער שהיה עובד יהלומים והגיע לסכום של כמליון ל"י לאחר הוון. הערעור הוא על קביעת שיעור הנכות, גובה ההפסדים הכספיים הנובעים משיעור הנכות, וכן בקשה כי הסכומים שטרם שולמו יהיו צמודים למדד יוקר המחיה. הערעור נתקבל בחלקו. לענין הנכות המצטברת טען המערער כי הנכות צריכה להיות 35 אחוז בצרוף 35 אחוז מ- 65 הנותרים וביחד 57.75 אחוז. אכן נראה שנפלה בפסק הדין שגיאה בחישוב ולפי דרך הערכת הפיצויים שבו בחר ביהמ"ש המחוזי היה עליו לפסוק למערער פיצויים עבור הפסדי השתכרות בשיעור 57.75 אחוז.
אשר לגובה הפסדי ההשתכרות אין להתערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי שהאמין לעדים השונים שבאו לפניו ולא האמין למערער עצמו ולעד שלו. בהערכת הראיות יכול היה ביהמ"ש להביא בחשבון את העובדה שבשעתו הצליח המערער להשתחרר מהשרות הצבאי כשהתחזה כלקוי בנפשו.
אשר להצמדת הסכומים - צודק המערער שיש להצמיד את הסכומים המגיעים לו ושטרם שולמו בעת תחילתו של חוק פסיקת ריבית, היינו יום 1.1.79. הפרשי הצמדה וריבית ישולמו החל מיום 1.5.78, המועד שלפיו נעשה חשבון הפיצויים בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. עד לאותו המועד תהיה הריבית רגילה כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד פ. ג. נשיץ למערער, עוה"ד גב' ראב וא. שטיין למשיבים. 27.12.79).
ב.ש. 1/80 - גבריאל בן סימן טוב חכם נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה
(הערר נדחה).
העורר הואשם כי מכר לשוטר ביום 30.10.79 חשיש במשקל של 11 גרם, וביהמ"ש הורה על מעצרו עד לתום ההליכים. הערר נדחה. העורר נעצר רק ביום 13.12.79, באשר המשטרה לא רצתה לגלות את זהותו של השוטר עד שיהה סיפק בידיה להשלים את המבצע לתפיסת סוחרי סמים. בנסיבות אלה אין לראות בעובדה שהעורר התהלך חופשי כחודש ומחצה לפני מעצרו משום סיבה מספקת שלא לעוצרו עתה.
(בפני: השופט ח. כהן, 3.1.80).
ב.ש. 16/80 - ציון בן משה כהן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל והענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי), העורר הואשם במעשי שוד, גניבה וחבלה חמורה, וביהמ"ש הורה על מעצרו עד לגמר ההליכים, כאשר הוגשה הבקשה לצו מעצר זה ע"י הפרקליטות לא היה ידוע לה, ככל הנראה, כי יום קודם לכן הגישה המשטרה בקשה לבימ"ש השלום להארכת המעצר ושופט השלום הורה לשחרר את העורר בערובה. נכון שהעורר אמר לשופט המחוזי כי שופט השלום שחרר אותו בערובה, אך לא אמר לשופט כי צו השחרור ניתן יום אחד בלבד קודם לכן, בנסיבות אלה על הפרקליטות להגיש ערר לביהמ"ש המחוזי על החלטת שופט השלום לשחרר את העורר בערובה, כדי שביהמ"ש המחוזי יתן דעתו לשיקולים של שופט השלום, ויחליט אם יש מקום לעצור את העורר ואם לאו. לפיכך הוחזר הענין לביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד ה. זילברשטיין למבקש, עו"ד לירן למשיבה. 17.1.80).