ע.א. 110/78 - ספיאשוילי רחל נגד מור שמואל ואח'
*אחריות בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.א. 323/76 - הערעור נדחה).
המערערת נפגעה ע"י טנדר נהוג בידי המשיב כאשר חצתה בשעות ערב מסלול חד סטרי שבו שני נתיבים. לפי הודעת המערערת במשטרה היא ראתה משאית במרחק כ- 30 מטר משמאלה וחשבה שתספיק לחצות את הכביש, אך לא ראתה כי בנתיב השני נוסע הטנדר שפגע בה. ביהמ"ש קיבל הודעה זו ולא האמין לעדותה של המערערת בביהמ"ש, בה שינתה פרטים שונים לתמיכה בתביעתה. כן לא האמין ביהמ"ש לעדי המערערת, בני משפחתה, שנועדו לתמוך בגירסתה החדשה. מטעם המערערת העיד גם בוחן משטרה ולעדותו האמין ביהמ"ש, אך לא היה בה כדי לחייב את המשיב בתשלומי פיצויים למערערת. ביהמ"ש המחוזיקבע כי המערערת התרשלה בחצותה את הכביש בלי לשים לב לתנועה ומאידך נסיעתו של המשיב היתה סבירה ולא רשלנית. על כך הערעור.
א. ביהמ"ש המחוזי העיר כי אין דופי בנהיגתו של הנהג בנתיב מקביל למשאית, וכי התייחסות לנסיעה כזו כנהיגה רשלנית משמעותה הפסקה זרימתה של התנועה השוטפת בכבישים. גישה זו אין לקבל באשר היא רחבה מדי. יש לחתור לאיזון מתאים בין זרימה שוטפת בכבישים ובין הצורך בשמירה על שלומם של הולכי רגל החוצים כבישים. יש להבדיל בין נסיעה בטורים של מכוניות בשני הנתיבים, שאין בה סכנה להולכי רגל הערים לכך שיש מכוניות בשני הנתיבים, לבין תנועה במקביל של כלי רכב בודדים זה בצד זה בנתיבים נפרדים. תנועה מהסוג האחרון מוצדקת רק לצרכי עקיפה. בעניננו לא היתה כל ראיה על נסיעת מכוניות בטורים ולפיכך היה המשיב במצב של "עקיפה". אולם גם עקיפה היא מעשה מותר כשהיא מתבצעת כדין. כלי רכב מותר לו להשתמש בנתיב הנוסף בדרך חד סטרית לצרכי עקיפת רכב יותר איטי, בכפוף לתנאי זהירות למיניהם. מאידך נסיעה ממושכת, להבדיל מעקיפה, של כלי רכב בודדים בנתיבים שונים של דרך חד סטרית רבת נתיבים, זה בצד זה, באותה מהירות, יש בה סכנה ויש למנעה, פרט לצרכי עקיפה.
ב. יש להבחין בין העובדות בע"א 84/77 שבו חוייב הנהג שפגע בהולך רגל שהספיק לעבור שני נתיבים והגיע לנתיב השלישי בו נפגע. שם החצייה היתה במעבר חצייה וכאן החצייה לא היתה במעבר חצייה, שם האיטו שני כלי הרכב בנתיבים האחרים דבר שצריך היה לעורר חשש בלב הנהג בנתיב השלישי שהולך רגל מצוי במעבר החצייה; שם רשאי היה הולך הרגל להניח כי משהאיטו שני כלי הרכב את מהירות נסיעתם הוא יכול לחצות בבטחה את הכביש ואילו כאן המשיכה המשאית דרכה ללא האטה.
ג. לטענה שאין לסמוך על הודעת המערערת במשטרה שכן בעת מסירתה לא זכרה דברים כהוויתם מחמת ההלם שלקתה - יש הגיון פנימי בהודעה במשטרה והיא עומדת במבחן המציאות.
ד. העובדה שהמשיב לא הובא להעיד אין בה כדי לחזק את גירסת המערערת בבית המשפט. ראשית, הוברר כי המשיב ירד מהארץ ואי אפשר היה להביאו להעיד. ברם, תהיה הסיבה אשר תהיה, ברור שהימנעות מהבאת ראיה יכולה לחזק את היש, אך לא ליצור יש מאין. אין משקל לראיה כזו אם אין ראיות לכאורה לבסס את טענת הרשלנות.
ה. לטענה כי צריך היה לקבל עדויות המערערת כי בימין הדרך היו מכוניות חונות וממילא המשאית היתה כבר "רכב עוקף" והמשיב פעל בניגוד לתקנות התעבורה כשעקף רכב עוקף, מן הטעם שעדי המערערת לא נחקרו חקירת שתי וערב בנקודה זו - אין
הטענה נכונה לגופה. אולם, אפילו לא נחקרו העדים אין המסקנה משתנה. לכלל בדבר הצורך בחקירת שתי וערב כמה חריגים, ואחד מהם כאשר הצד הנמנע מחקירה כזו מביא עדים והוכחות אחרות. קל וחומר כשהצד שעדיו לא נחקרו מביא מצדו עד שאינו תומך בגרסת העדים האחרים, ובעניננו העיד חוקר משטרתי מטעם המערערת כי לא רשם בתרשים מכוניות חונות ואילו היו שם כלי רכב חונים היה כולל אותם בתרשים. לאור עדות זו נותר ספק בלב בית המשפט וכאשר נטל הראיה הוא על המערערת די בספק זה בהליך אזרחי כדי לקבוע שלא נכחו מכוניות שם.
ו. לטענה שחל בעניננו הכלל של "הדבר מדבר בעדו" - הנסיבות אינן מתיישבות עם רשלנות המשיב יותר מאשר עם זהירותו, ומכאן שלא נתמלא תנאי שבלעדיו אין לכלל תחולה. ממילא נופלת גם מאליה הטענה כי נטל הראיה שהתאונה היתה בלתי נמנעת רובץ על המשיב.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. טימור למערערת, עו"ד א. שטיין למשיבים. 31.12.79).
ע.א. 526/78 - יוסף טובי נגד אביב אליהו ואח'
*גובה הפיצוי בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).
המערער נפגע בתאונת דרכים והמשיבים אחראים לתאונה. המחלוקת בין בעלי הדין הינה על גובה הנזק והערעור נדחה בעיקרו וכמו כן נדחה הערעור הנגדי.
לענין אחוזי הנכות - קבע מומחה אורטופדי 20 אחוז נכות בגין מכה בחוליות הצוואר וכן קבע מומחה נוירולוג 20 אחוז נכות בגין אותה מכה בחוליות הצוואר וביהמ"ש המחוזי ראה שתי קביעות אלה כמתייחסות לאותה נכות. הערעור בענין זה נדחה. העיון בחוות הדעת של האורטופד ושל הנוירולוג מראה כי ככל שמדובר באחוזי נכות שכל אחד מהם קבע, נעשתה הקביעה בגין אותם הממצאים שמקורם במכה בצוואר והמיחושים וההפרעות הנובעים מכך. בהמלצת שני המומחים הנ"ל מונה גם פסיכיאטר והלה קבע כי המערער סובל מפגיעה נפשית הידועה כפסיכוזה פוסט טראומטית המגבילה את כושר עבודתו ב- 50 אחוז לצמיתות, ומתוכה יש לזקוף 15 אחוז על מצב נפשי שהיה קיים עוד לפני התאונה. 35 אחוז צורפו ל- 20 אחוז האמורים. נדחה ערעורם של המשיבים שטענו שאחוזי הנכות שקבעו האורטופד והנוירולוג נבלעים בתוך אחוזי הנכות שקבע הפסיכיאטר ולהיפך. האורטופד, וכן גם הנוירולוג, קבעו אחוזי נכות בגין התוצאות והמיחושים האורגניים ואילו הפסיכיאטר קבע ממצאיו בקשר לצד הנפשי ואין השניים היינו הך, גם אם מקורם הוא אחד.
אין למצוא דופי במסקנתו של ביהמ"ש שביסס את מגבלותיו הפונקציונליות של המערער לצורך קביעת הפסד כושר השתכרותו על הנכות הרפואית הכוללת. העובדה שהמערער לא מצא לעצמו מקום עבודה התואם את מגבלותיו אינה אומרת כי המצב האובייקטיבי הוא שאינו מסוגל לעבוד. המערער היה טרקטוריסט ולענין דרכי חישוב הפסד השכר צדק ביהמ"ש המחוזי כשלקח בחשבון שכר שמשתכרים טרקטוריסטים בשרות המעבידה של המערער, ולא לקח בחשבון שכרם של טרקטוריסטים בחברות אחרות שם מרוויחים יותר. כאשר מצויים בפני ביהמ"ש נתונים ריאליים על שיעורי שכר ממשיים של עובד מאותו סוג ואצל אותו מעביד אין צידוק לערוך חישוב הפסד שכר תוך התבססות על
מעביד שאצלו נהוגים או קיימים תנאי עבודה עדיפים. בדבר אחד יש לתקן את פסק הדין והוא שביהמ"ש לא לקח בחשבון סעיף אש"ל המופיע בתלושים בכל החודשים שלפני התאונה באותו סכום, ומכאן שסעיף האש"ל היה חלק מן השכר, ונרשם כסעיף אש"ל באשר לפני הרפורמה לא היה חייב האש"ל במס הכנסה. מכיון שאין נתונים מדוייקים לגבי סעיף זה נקבעה תוספת גלובלית של 75 אלף ל"י בגין השכר הנובע מסעיף האש"ל.
לטענה נגד קבלת מסמכים מסויימים אשר המשיבים לא גילו אותם למרות הצו לגילוי מסמכים - לגבי חלק מן המוצגים לא היתה חובת גילוי שכן אלה גליונות שכר של שניים מעובדי המעבידה וכאשר ניתן הצו לגילוי מסמכים בשלב המוקדם של הדיון, המוצגים לא היו בבחינת "נוגעים לענין הנדון" ולא היו רלוונטיים למחלוקת. רק משגילה התובע כי הוא מבקש שהפסד שכרו יחושב עפ"י המקובל אצל חברות אחרות, השונים בתכלית מהתנאים המקובלים אצל המעבידה, ביקשה זו להוכיח מה השכר שמרויחים הטרקטוריסטים האחרים מסוגו של המערער והגישה את גליונות השכר שלהם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מ. מייזלישלמערער, עוה"ד צ. שניידר וג. ראבינוף למשיבים. 30.12.79).
ב.ש. 42/80 - מדינת ישראל נגד מרים בן דוד
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
נגד המשיבה הוגש כתב אישום שלפיו החזיקה בביתה 9.5 גרם הרואין וארבע גלולות סם אחרות. בנוסף לסם נמצאו אצל המשיבה מאזניים ומשקלות וכן מזרקים. התביעה ביקשה לעצור את המשיבה עד גמר ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערר נתקבל. הסם נמצא בביתה של המשיבה ולטענתה נמסר לה הסם ע"י פלוני, לקוח בבר שבו היא עובדת. המשיבה מסוכסכת עם בעלה שאינו נמצא בדירה ואך מפעם לפעם הוא מבקר בבית. הבעל לא הועמד לדין. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יתכן שהיתה כאן "פעולת חיפוי והסחה מצד האשה" וכן ציין שאין למשיבה הרשעות קודמות. אולם, ההרואין הוא סם מסוכן ביותר והכמות שנתפסה יש בה מספר רב של מנות סם. מצויה ראיה לכאורה שהמשיבה מחזיקה סם מסוכן בדירתה, והנסיבות הנוספות מצביעות לכאורה על כך שחלקה של המשיבה לא היה פסיבי בלבד ומעשיה, לא היו לשם הסחה בלבד. בכל הנסיבות יש לעצור את המשיבה עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אלון. עו"ד ת. מרגלית למערערת, עו"ד רון למשיבה, 8.2.80).
המ' 599/79 - מדינת ישראל נגד זאב גדרון
*בקשה לרשות ערעור לפירוש סעיף בפקודת המכס (הבקשה נדחתה).
טענת המדינה היא שסעיף 141 (א) לפקודת המכס לא פורש נכון ע"י שתי הערכאות דלמטה, הואיל ולטענתה, המכונית שמדובר בה יצאה מרשותו של המשיב, שבתור עולה חדש הורשה ליבא אותה בלי תשלום מכס, ולכן עליו לשלם את המכס. לטענת המדינה אין זה חשוב מי הוציא את המכונית מרשותו, האיש שיבא אותה או מישהו אחר שגנב אותה, וגם אם נגנבה חייב הוא בתשלום הואיל והחפץ הוצא מידיו. טענה זו אינה עומדת בפני הביקורת וחבל שהמדינה לא הסתפקה בשני פסקי הדין שניתנו ע"י הערכאות דלמטה והגישה את הבקשה לערעור נוסף. הפעולה של הוצאת חפץ מרשותו של אדם, בה מדבר סעיף 141, היא פעולה רצונית, ואם היבואן לא הוציא אותה אין זה מתקבל על הדעת שעקב מעשה הגניבה או הגזל יגבה ממנו מכס. המדינה חוייבה לשלם 50 אלף ל"י הוצאות למשיב.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ח. ברנזון למבקשת, עו"ד ל. קלעי למשיב. 22.1.80).
המ' 719/79 - אברהם שמש נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשות ערעור על הרשעה עפ"י הודאה בעובדות שבכתב האישום (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הועמד לדין באישום של תיגרה, עבירה לפי סעיף 191 לחוק העונשין, ובתיאור העובדות נאמר שהשתתף בתיגרה במקום
ציבורי על רקע של עבירת תנועה. כשנשאל אם הוא מודה באשמה השיב סניגורו "מודה בעובדות כתב האישום וחוזר מכפירה". התביעה ביקשה להרשיע את המבקש והסניגור ביקש לזכות את המבקש, כי העובדות שבכתב האישום אינן מהוות עבירה, מפני שאחד מיסודות העבירה לפי הסעיף הנ"ל הוא שהתיגרה היתה "שלא כדין" ויסוד זה, לא הוזכר בכתב האישום. הטענה נדחתה והמערער הורשע, ערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי, והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לפי סעיף 75 לחוק סדר הדין הפלילי חייב כתב האישום להכיל תיאור העובדות המהוות את העבירה והוראות החיקוק שלפיו מואשם הנאשם. כתב האישום דנן מילא אחר דרישות אלה, המילים "שלא כדין" שבסעיף 191 אינן חלק מתיאור העובדות אלא מסקנה משפטית מן העובדות, ומכל ומקום יש לקרוא את תיאור העובדות יחד עם ציון סעיף העבירה כחלקים בלתי נפרדים של כתב, האישום. הסניגור טען כי היה בדעתו להעלות טענת הגנה עצמית לצידוק, אילו גילה זאת ביחד עם הודאתו בעובדות.יכול היה לעשות זאת בדרך של ציון עובדות נוספות כאמור בסעיף 136 של החוק וביהמ"ש חייב היה לשמוע ראיות. משלא נהג המבקש כך, מותר היה לביהמ"ש להרשיעו על יסוד הודאתו בעובדות. כיום לא נוהג עוד סדר הדין שלפיו רשאי הנאשם להודות בעובדות ולכפור באשמה, כי לפי החוק כיום ההודאה או הכפירה היא בעובדות ולא באשמה, אך ביהמ"ש יכול להסיק את האשמה מן העובדות שבהן מודה המבקש כפי שפורטו בכתב האישום.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד רויטגרונד למבקש, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 1.2.80).
המ' 600/79 - מררכי טופס ואח' נגד רודי קופרמן
*גובה פיצוי בהענקת סעד מן הצדק לדייר מוגן (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשים החזיקו בדירה בת 4 חדרים ברחוב דיזנגוף בתל אביב, כדיירים עפ"י חוק, הם הפסיקו תשלום דמי שכירות ולפי קביעת ביהמ"ש ההפסקה לא היתה מתוך התרשלות, אלא בזדון, וגם אחרי הגשת תביעת הפינוי הפקידו רק חלק מדמי השכירות. בימ"ש השלום הורה על פינוי המושכר ללא הענקת סעד מן הצדק, ואילו ביהמ"ש המחוזי אישר למעשה את כל קביעות בימ"ש השלום בענין מידת הזדון, אך תוך היסוסים החליט להעניק למבקשים סעד מן הצדק, אם ישלמו למשיב פיצוי בסך 175 אלף ל"י ועוד 15 אלף ל"י הוצאות משפט. טענת המערערים הינה, שגובה הפיצוי מופרז ושחסרות אמות מידה ברורות בפסיקה לקביעת שיעור הפיצול במקרים אלה, ולפיכך על ביהמ"ש העליון לדון בענין ולקבוע אמות מידה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה, ,באשר אין לראות בפיצוי הנ"ל פיצוי מופרז בהתחשב שמדובר בדירה באחד ממרכזי המסחר של תל אביב. באשר לצורך באמות מידה ברורות, ספק אם ניתן לקובען, גובה הפיצוי הוא במובהק ענין לשיקול דעתה של הערכאה הקובעת את הפיצוי, ואין זה רצוי לכבול שיקול דעת זה במבחנים נוקשים.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ע. ויצמן למבקשים, עו"ד מ. שמיר למשיבה. 31.1.80).
המ' 859/79 - לזר דוד נגד פורצסטר בע"מ
*הגשת ראיה בערעור (בקשה להגשת ראיה - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי ניתן פס"ד נגד המבקש והוא הגיש ערעור. בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי ביקש המבקש כי עדותו של אחד קנטור תיגבה ממנו בארה"ב ובקשה זו נדחתה. בהודעת הערעור טוען המבקש, בין היתר, כי השופט שגה כשדחה את הבקשה לשמיעת העדות בחו"ל. לטענת המבקש הזדמן קנטור לאחרונה לארץ וניתן היה להשיג ממנו תצהיר התומך בנימוקי הערעור הנוגעים להחלטת ביהמ"ש שלא לשמוע את קנטור בחו"ל, והוא מבקש עתה להרשות את הגשת התצהיר הנ"ל כראיה. הבקשה נדחתה. לא הוגש תצהיר המצביע על כך שהמערער לא יכול היה להשיג את הראיה שאותה הוא מבקש להביא כעת, אילו היה פועל בשקידה סבירה בעת שהתנהל
הדיון בביהמ"ש המחוזי. כדי להצדיק הגשת ראיה בשלב של ערעור היה על המערער להראות שהאיחור בהגשת הראיה לא היה באשמתו, ושהוא לא התרשל בהבאת הראיות בפני ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט י. כהן. 14.1.80).
בג"צ 498/79 - מאיר אמרוסי נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*העסקת מורים שהיו מעורבים באסון מעלות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הינו מבין ההורים ששיכלו את ילדיהם בהתקפת מחבלים על ביה"ס במעלות בשנת 1974. לאחר האסון נתמנתה ועדה ציבורית וזו באה למסקנה כי המשיב השני פסול מלהיות אחראי לילדים ומלהיות מחנך ומורה והמשיב השלישי פסול מלהיות מדריך גדנ"ע או למלא תפקיד אחר שבו מוטלת עליו אחריות לתלמידים. טוען העותר כי עד היום מועסקים השניים למרות המלצות הועדה הציבורית. העתירה נדחתה. למעשה אין המשיב חייב עפ"י דין ליישם את המלצות הועדה, שאינן אלא בגדר עצות טובות, ברצותו מקבלן וברצותו אינו מקבלן. ברם גם לגופו של ענין יש לדחות את העתירה. המשיב השני משמש כמחנך ומורה בישיבת בני עקיבא במירון שאינה מוסד חינוך ממלכתי, וסמכויות שר החינוך או המנכ"ל אינן חלות לגבי מוסד פרטי מסוג זה. אשר למשיב השלישי, הרי התפקיד שהוא ממלא הינו מנהלי גרידא ואין לו כל קשר עם תלמידים.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, בכור. 3.1.80).
בג"צ 829/79 - זמיר אגוזי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*החלטת היועהמ"ש שלא להתיר הגשת קובלנה פלילית נגד עובד מדינה (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר כיהן זמן מה כמהנדס העיר אשקלון, ובתקופת כהונתו כתב הממונה על מחוז הדרום מכתב לראש עירית אשקלון ובו הוא מציין חריגות בועדה המקומית לתכנון, והניח במכתבו שהאחריות רובצת על שכמו של מהנדס העיר, והתנהגות מסוג זה עלולה לפסול את המהנדס מלקבל את אישורו של הממונה כמהנדס העיר. העותר נפגע ע"י כתיבת מכתב זה שהודלף לכלי התקשורת והגיש קובלנה פרטית נגד הממונה על המחוז. דא עקא שלפי החוק אין להגיש קובלנה כזאת על עובד מדינה שעשה דבר תוך מילוי תפקידו אלא בהסכמת היועץ המשפטי, ולפיכך דחה בימ"ש השלום את הקובלנה על הסף. העותר פנה ליועץ המשפטי וביקש הסכמה להגשת קובלנה והיועץ המשפטי דחה את הבקשה. עתירת העותר כי בג"צ יורה ליועץ המשפטי לתת הסכמתו להגשת הקובלנה נדחתה. היועץ המשפטי הוזמן להשמיע טענותיו ומתוך דבריו עולה כי השיקולים ששקל היו לגופו של ענין. לא לבג"צ להחליט מהן הקובלנות נגד עובדי הציבור שמותר ומה הן הקובלנות שאסור להגישן, המחוקק הפקיד סמכות זו בידי היועץ המשפטי וכל עוד לא שקל שיקולים שלא לענין ולא נהג משוא פנים לא יתערב בג"צ בשיקול דעתו. ברם גם לגופו של ענין אין העתירה מגלה עבירה מצד הממונה על המחוז. גם בהנחה שהעובדות המתוארות במכתב אינן אמת ושהעותר נקי מכל פגם ודופי, הרי לא באה כל טענה וכל ראיה כי הטעות שטעה הממונה במכתבו נבעה מתוך רוע לב או רשעות או זדון, ושהיה מה שחרג במכתב זה מגדר התכתבות רשמית בין אנשי רשות הנוגעים בדבר. טעויות עובדתיות כאלה אי אפשר למונען גם בניהול תקין של עניני הציבור והממשל ולפיכך אין מקום להגשת הקובלנה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, בכור. העותר לעצמו, עו"ד מ. רובינשטיין למשיב. 9.1.80).
בג"צ 473/79 - משה סלם נגד רשות הרישוי עפ"י חוק רישוי עסקים תל אביב ואח'
*רשיון למכולת בבית שנועד למגורים (התנגדות לצו על תנאי הצו בוטל).
העותר הוא בעל חנות מכלת בבנין מגורים והפעיל את המכלת ללא רשיון. לאחר מכן קיבל מהועדה המחוזית אישור לשימוש חורג,
אך ראש העיר סירב להעניק לו רשיון לניהול העסק ועתירת העותר נדחתה. באישור שניתן ע"י הועדה המחוזית לשימוש חורג אין כדי לשמש רשיון כדין עפ"י חוק רישוי עסקים, והמשיבה רשאית היתה לסרב מתן רשיון עפ"י חוק רישוי עסקים, מן הטעם שמדובר באזור שנועד למגורים בלבד ואין ראש העיר צריך להעניק רשיון לניהול חנות מכלת בבית דירה כי הדבר יפגע באיכות הנאותה של הסביבה ובתנאי התברואה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. ציפר לעותר, עו"ד ד. טלמור למשיבים. 6.1.80).
בג"צ 322+272/79 - כדורי שאבו ושבעה אחרים נגד ראש עירית תל אביב
*רשיונות רוכלות על שפת הים בת"א בקיץ (התנגדות לצו על תנאי - עתירתם של ששה עותרים בוטלה ואילו לגבי שניים נעשה הצו על תנאי להחלטי).
שמונת העותרים עסקו בממכר שלגונים על שפת ימה של תל אביב, ההסדרים החוקיים לענין רוכלות עד 1978 הוסדרו עפ"י חוק עזר ואילו באשר לרוכלות על שפת הים לא נהגה עירית ת"א לפי הוראות חוק העזר, אלא לפי הסדר שמחוץ לגדר החוק, ולפיו האגף לעזרה סוציאלית נתן אישורים לרוכלים, ובהתחשב באישורים אלה הרשו פקחי העיריה למקבליהם לרכול על שפת הים באין מפריע, בשנת 1978 יצא תיקון לחוק והעיריה החליטה להנהיג סדר חדש בענין הרוכלות על שפת הים. עפ"י הסדר החדש נקבעו 15 חופי רחצה ובכל אזור שני אנשים בלבד יעסקו ברוכלות כנ"ל. באופן כזה המספר הכולל הוגבל ל- 30 בעוד שקודם לכן היה מספרם גדול יותר. כן קבעה העיריה כי רשיונות הרוכלות ינתנו לאנשים הזקוקים לשיקום או סעד ורק לתושבי תל אביב. הרשיונות ניתנים מידי שנה לקיץ אחד בלבד. עפ"י חוק העזר צריכה היתה העיריה לפרסם כל החלטה על סדרי חלוקת רשיונות רוכלות בשני עיתונים יומיים וכן לשלוח הודעות למי שהיו בעלי רשיונות לרוכלות כשהיתה כוונה לשלול מהם את הרשיונות. מהעותרים נשללה הזכות לרוכלות בקיץ 1979 ולפי הוראת ביניים של בג"צ ניתן להם להמשיך לעסוק בכך בקיץ שעבר. בקשת העותרים מתייחסת להלכה לקיץ 1979, אך למעשה, היא מתייחסת כבר למצב בקיץ הבא. עתירתם של חמישה מן העותרים נדחתה כי הם לא תושבי תל אביב, עתירתו של אחד נדחתה מן הטעם שיש לו רשיון רוכלות אחר בתל אביב, ואילו לגבי שניים נתקבלה העתירה וניתנה הצהרה כי הם היו זכאים לרשיון בקיץ שעבר והצהרה זו יש לה השלכות לגבי הקיץ הבא.
בג"צ התייחס לטענת העותרים שלא קראו את הפירסומים בעיתונים משום שהם אינם יודעים קרוא וכתוב, אך לכך היתה תשובת המשיבים שחובתם היא לעשות פירסומים ואין זה ענינם אם יודעים המשיבים לקרוא ואם לאו. אשר לצורך לשלוח הודעות למי שיש לו רשיון לרוכלות - הרי לעותרים לא היו רשיונות רוכלות ועל כן לא היו חייבים לשלוח להם את ההודעה לפי חוק העזר הנ"ל. ואולם בתשובה הנ"ל הנכונה כשלעצמה, אין תשובה מספקת לטרונייה של העותרים שלא קיבלו הודעה אישית. אף אם לא היתה חובה מן הדין החרות להזהיר את העותרים שפרנסתם עלולה להישלל מהם, מן הצדק היה לתת להם הודעות כאלה כדי שלא תשלל פרנסתם מבלי שתהיה להם הזדמנות שווה לבקש רשיון לפי ההסדר החדש. אמנם העותרים לא היו בעלי רשיונות קודמים במובן הפורמלי, אבל הם היו בעלי אישורים שעל פיהם יכלו לרכול מבלי שהמפקחים של העיריה יתערבו בכך, וסחר קודם זה היקנה להם מעין חזקה, כשהעיריה היא עצמה הנהיגה סדר זה. העותרים הגישו בקשותיהם לרשיון במאי 1979 ובקשותיהם נדחו, אבל אינו דומה יחס של רשות רישוי לבקשה שבה היא דנה לפני חלוקת הרשיונות העומדים לחלוקה, ליחסה לבקשה הבאה באיחור כשהרשיונית כבר חולקו, וקבלתה של בקשה אחת מחייבת ביטול רשיון אחר שכבר ניתן, אשר להחלטת רשות הרישוי להקצות את הרשיונות רק לנזקקים מתל אביב, שאלה היא אם יש מקום להפעיל כאן את הכלל הזה בקיצוניות כזאת, ואולם
רשות הרישוי רשאית היתה להעדיף את עניי עירה על פני אחרים, וכן מותר היה לה להגביל את מספר הרשיונות הכולל כדי לשפר את התנאים ששררו על שפת הים. לגופם של דברים, כאמור, לגבי שניים יש לתת הצהרה שהם היו זכאים לקבל רשיון בקיץ הקודם, וביחס לעונה הבאה על רשות הרישוי לשקול את ענינם של שני עותרים אלה ביחד עם מבקשי רשיונות אחרים, ועליה לראות את מעמדם של שני עותרים אלה כאילו היו הם בעלי רשיונות בעונות קודמות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. לוריא לעותרים, עו"ד קונשטוק למשיבים. 24.1.80).
בג"צ 622/79 - יחיאל שמעוני נגד מנכ"ל משרד הבריאות ואח'
*התנגדות לפתיחת בית מרקחת בתוך תחום בית מרקחת קיים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
מאז 1946 ניהל העותר את בית המרקחת היחידי בהוד השרון. כעת צפוי לו מתחרה כאשר במרכז מסחרי חדש המוקם מתעתדים המשיבים 2 ו- 3 (להלן המשיבים) לפתוח בית מרקחת אחר. העותר טוען כי עפ"י סעיף 43 לפקודת הרוקחות לא יפתח בית מרקחת אלא במרחק של 500 מטר מבית מרקחת קיים, והמרחק הקיים הינו כ- 250 מטר בלבד. ברם אותו סעיף קובע כי המנהל יכול להרשות 'א4 פתיחת בית מרקחת בתוך התחום האמור, אם נראה לו שהדבר חיוני וכאן החליט המשיב כי פתיחת בית המרקחת השני הוא דבר חיוני, ושאין מקום הולם מלבד המוצע. אין לקבל את טענותיו של העותר כנגד החלטת המשיב. מבחינת הנוהל התקין נתקבלה החלטת המשיב כדין. הוא מינה ועדה ששמעה הן את העותר והן את המשיבים, אספה חומר וביקרה במקום והיא המליצה להיענות לבקשת המשיבים לפתיחת בית מרקחת במקום המיועד. השיקול העיקרי להרשות פתיחת בית מרקחת שני במקום היה שבמרוצת הזמן גדל מספר האוכלוסיה לכ- 25 אלף נפש, ומספר זה עולה בהרבה על מספר התושבים הממוצע שבית מרקחת אחד יכול לשמש, ועדיין צפויה האוכלוסיה לגדול בעתיד הנראה לעין, כמו כן אין מקום מרוחק יותר בכל המושבה המתאים לפתיחת בית מרקחת חדש. שיקולים אלה הם עניניים ואין דרכו של בג"צ להתערב בשיקול דעתו של המנהל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, ברק. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. רסלר לעותר, עו"ד גב' מ. נאור למשיבים. 30.1.80).
בג"צ 883/79 - אסעד מלחם אסעד נגד שיך לביב אבו רוקן ואח'
*בקשה לפסול דיין בבי"ד דרוזי מלשבת בדין (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
המשיבה השניה (להלן המשיבה) והעותר נשואים והם מתדיינים בפני ביה"ד הדתי הדרוזי. המשיב הראשון הינו קאדי היושב לדין, והעותר ביקש כי יפסול את עצמו, באשר לטענתו ביקרו בבית המשיב בני משפחת א4 המשיבה. כן טוען העותר כי אביו ניסה לדבר עם המשיב והלה ענה לו כי הוא כבר מכיר את הענין וכאילו כבר גם קיבל החלטות. המשיב הכחיש את הטענות הנ"ל והעתירה נדחתה. בכל הנוגע לפגישות המשיב עם בני משפחת המשיבה, עומדת ההכחשה הן מצד המשיב והן מצד המשיבה על פגישות כאלה, ואשר לשיחת המשיב עם אביו של העותר עומדת הכחשת המשיב כי קיים שיחה עם אבי העותר לגופו של ענין. יתכן ונפלה אי הבנה בפגישה שבין אבי העותר לבין המשיב, אך זו אינה יכולה לשמש כשלעצמה עילה להתערבות בג"צ לפסול את המשיב מהמשך הדיון בתיק, בנסיבות ענין כגון זה, מעמיד בג"צ את דברי המשיב בחזקת דברי אמת, ולא הובאו כל נתונים שיהיה בהם כדי להכריע את הכף לפי בקשת העותר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ה. שחאדה לעותר, עו"ד יאראק למשיבים. 6.2.80).
בג"צ 866/78 - משה מורד ואח' נגד ממשלת ישראל
*בקשה להכיר ביהודים הקראים כעדה דתית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם ראשי היהודים הקראים בישראל ועתירתם היא להורות לממשלת ישראל כי תכריז על עדת היהודים הקראים כי הם "עדה דתית" במובן דבר המלך במועצה 1922. העתירה נדחתה. הדבר העיקרי המעיק על היהודים הקראים הינו היעדר שיפוט דתי מיוחד בעניני אישות, אך בעיה זו לא תמצא את פתרונה ע"י הכרזת העדה כעדה דתית, שכן הענקת שיפוט לעדה דתית אינה פועל יוצא מעצם הכרזת העדה הדתית. יש שהוכרזו כעדה דתית ואין להם שיפוט לעצמם, ויש ולא הוכרזו כעדה דתית ומבקשים להעניק להם שיפוט דתי מיוחד, כשם שלמעשה מוצע ליהודים הקראים בהצעת חוק שהוגשה לכנסת בדבר שיפוט בית דין דתי של היהודים הקראים. לפיכך יש להוציא מכלל הדיון בעתירה את הבעיה של השיפוט בעניני המעמד האישי של הקראים. ההכרה בתור עדה דתית אינה חייבת להינתן כדבר שבשגרה לכל קבוצת אנשים הרואים עצמם כעדה דתית, ואפילו יש לקבוצה סימני היכר אובייקטיביים של עדה דתית, אלא הדבר נתון לשיקול דעתה של הממשלה. ההחלטה תלויה לא רק בשיקולים משפטיים, אלא גם בשיקולי מדיניות ובג"צ יתערב רק כאשר קיימים טעמים משכנעים לכך. הצורך לפתור בעיה דוחקת של כפייה דתית בשיפוט בעניני אישות היה יכול להוות טעם משכנע כזה, אבל בעיה זו אינה עומדת בפני בג"צ בעתירה זו. לעומת זאת קיים שיקול בעל משקל רב בעובדה שבני העדה הקראית רואים עצמם כיהודים לכל דבר וכך גם רואים אותם היהודים הרבנים ואילו "העדה היהודית" עצמה חדלה להתקיים, כל הבעיות האחרות של היהודים הקראים באו על תיקונן על בסיס וולנטרי, וכדי לקדם את עניני העדה אין צורך לשלם את המחיר של הפרדתם הפורמלית של הקראים מכלל היהודים במדינה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. קורינלדי לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 27.1.80).
בג"צ 219/79 - משה לוי נגד ראש עירית ירושלים ואח'
*סילוק עגלת רוכלות משוק מחנה יהודה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
לעותר היתה עגלה לרוכלות בשוק מחנה יהודה בירושלים והעיריה הורתה לו לסלק את העגלה מן המקום שבו עמדה, לאחר שעגלות אחרות כבר סולקו משם. עתירת העותר נדחתה. לעותר היה רשיון שפג בסוף שנת 1978. רשות הרישוי סירבה לחדש את הרשיון מכיון שהעגלה עומדת במקום בו היא מפריעה למעבר, ועקב פיגועים חבלניים רבים בשוק עלולה עמידת העגלה לגרום סכנה בטחונית. גם המקום החילופי שבו רוצה העותר הוא מקום שבו הצפיפות מרובה העיריה הציעה לו מקום אחר והוא ניהל שם במשך כחודש את עסקו, אך לטענתו המקום אינו מתאים לסוג העסק שלו, ולפיכך לא תהיה לו פרנסה, לאחר 20 שנה שבהן התפרנס באותו מקום. טענתו העיקרית של העותר היא כי המשיבים אינם עושים מאמץ רציני למדי כדי למצוא לו מקום חילופי, ואולם אין כל הצדקה לצוות על המשיבים להעמיד לרשות העותר מקום שיהיה להנחת דעתו, או שבו הוא יבחר לפי שיקוליו, לאחר שהמשיבים החליטו להעביר את העגלה מן המקום בו היא נמצאת מטעמים סבירים.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. עו"ד מ. עצמון לעותר, עו"ד י. פטל למשיבים.14.1.80).
בג"צ 521/79 - יוסף אחמד קדר נגד הממשל הצבאי ברצועת עזה וצפון סיני
*בקשה להעברת רשיון מונית מתושבי אל עריש לתושבי עזה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר שהוא תושב חבל עזה, רכש באפריל 1979 מכונית מבעליה הקודמים, תושבי אל עריש. המכונית שמשה את המוכרים כמונית והעותר השתמש בה כמונית עד שנתפס ונלקח ממנו רשיון הרכב שהיה רשום עדיין על
שם המוכרים. המוכרים העניקו לעותר יפוי כח להפעיל את המונית והוא טען בעתירתו לבג"צ כי משבא למשרד התחבורה וביקש לרשום את העברת הבעלות על שמו נמסר לו כי מספיק שיפקיד את יפוי הכח במשרד ואז הוא יוכל להשתמש במכונית כבמונית, מכאן, טוען העותר שהמשיבים מנועים מלשלול ממנו את הרשיון. כן הוא טוען טענת הפליה שכן ששה אחרים שרכשו מכוניות מבעלי מוניות באל עריש ניתן להם להמשיך ולהשתמש במכוניות כבמוניות והבעלות נרשמה על שמם. העתירה נדחתה. לטענת המניעות של העותר - עובדי משרד הרישוי ציינו כי לא הופקד כלל יפוי כח בידם, וממילא לא אמרו לעותר שדי בהפקדת יפוי כח כזה. בנסיבות המקרה, אכן, אין זה מתקבל על הדעת שנאמר לעותר שדי בהפקדת יפוי כח, שכן עפ"י תקנות התעבורה שעמדו בתוקף באיזור צפון סיני, לא תאושר העברת רשיון רכב של מונית אלא אם המפקח על התעבורה התיר את העברת הרשיון והמדיניות של המפקח הינה מזה זמן רב שלא להתיר העברת רשיון כזה משמו של מוכר המתגורר באיזור צפון סיני לשמו של קונה המתגורר בחבל עזה, שכן שני אזורים אלה שונים הם מבחינת הממשל הצבאי, ואין מתירים העברת רשיון מאזור לאזור. על כן אין זה מתקבל על הדעת שפקידי המפקח על התעבורה שמדיניות זו ידועה להם סטו ממדיניות ברורה זו ללא טעם והסבר. אשר לטענת ההפליה לעומת אחרים שרכשו מכוניות כנ"ל - ראשית, לאחר העברת חלק של איזור צפון סיני למצרים נוצר הצורך להעניק היתרים להפעלת מספר מוניות, וכאשר אותם היתרים ניתנו לא היתה בפני המפקח על התעבורה בקשה של העותר, שכן זו הוגשה לאחר שההיתרים האחרים כבר ניתנו. אך גם אם העותר היה פונה אז לא היה זוכה בהיתר, שכן אלה ניתנו לקונים שאיזור מושבם הוא צפון סיני כמו מקום מושבם של המוכרים ואין המפקח מוכן ליתן היתר לקונה המצוי באיזור חבל עזה.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד גת לעותר, עו"ד מ. נאור למשיבים. 15.1.80).
בג"צ 754/79 - בית הספר למסחר פיטמן בע"מ נגד משרד הפנים
*בקשה לקבלת פרטים ממרשם התושבים על ילודי שנים מסוימות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת מנהלת בית ספר והיא מעוניינת לקבל ממרשם האוכלוסין ידיעות בדבר שמות אנשים וכתובתיהם אשר נולדו בשנים מסוימות, כדי שתוכל לפנות אליהם בדברי פרסומת. משרד הפנים סירב להמציא את הרשימות ועתירת העותרת נדחתה. השאלה היחידה המתעוררת היא אם המשיב חייב להמציא לעותרת את הפרטים שהיא מבקשת והתשובה היא שלילית. לפי החוק רשאי כל אדם לקבל ידיעה על שמו ומענו של כל נרשם במרשם האוכלוסין, והוראה זו משמעה שאם יש לאדם, לכאורה, ענין לדעת פרטי רישומו של אדם מסויים אחר הוא רשאי לקבל ידיעה על פרטי רישומו. אבל אם ענינו הוא בקבלת ידיעה לא על פרטי רישום של אדם מסויים, אלא על זהות האנשים שנרשמו במרשם אך ורק עפ"י רישום פלוני, אין כל חובה על מרשם האוכלוסין לספק את הפרטים. העותרת טוענת כי בעבר סיפקו לה ידיעות כאלה וכי מוסיפים ומספקים אותם למוסדות אחרים אך אין בכך כדי להועיל לעותרת. אין בג"צ יכול לכוף על השלטונות עשיית דבר שהדין אינו מחייבם לעשות.
(בפני השופטים: ח. כהן, בכור, בייסקי. עו"ד מ. בן דור לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיב. 28.1.80).
בג"צ 735/79 - התאחדות ענף הקולנוע בישראל נגד שר הפנים ואח'
*בקשה לפסילת חוקי עזר להיטל עינוגים (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
לעתירה זו שני ראשים - האחד, כי המשיבים יבצעו המלצות ועדה של הכנסת שהמליצה לפני שנים אחדות להקים ועדה שתבחון את נושא היטל העינוגים מיסודו; והשני לתת הצהרה כי חוק עזר של עירית
ת"א בדבר היטל עינוגים שנעשה בשנת 1971 הפך לבטל בשל חוסר סבירותו. העתירה נדחתה. אשר להקמת הועדה - מתברר כי בינתיים הקים שר הפנים ועדה של תשעה לבדיקת הנושא בכללו ומכיון שכך יורד ענין זה מעל הפרק. אשר לטענת חוסר הסבירות של חוק העזר - לכאורה הוגשה העתירה מאוחר מדי שכן חוק העזר נעשה לפני 9 שנים. טוענת העותרת שחוק העזר היה סביר מלכתחילה ונעשה בלתי סביר בזמן האחרון, ובפרט לאחר שועדה של הכנסת המליצה את אשר המליצה ובמסקנותיה יש משום ראיה לחוסר סבירותו של חוק העזר. שאלה זו בדבר חוסר סבירות למפרע של חוק עזר שהיה סביר בשעת לידתו, היא שאלה חדשה ואין צורך לדון בה עתה. אין העותרת יכולה להישמע עתה מן הסיבה הפשוטה שהיא עמדה כבר בפני בג"צ לא מזמן בעתירה בנושא חוק העזר של עירית תל אביב. אם רצתה להעלות טענת חוסר סבירות של חוק העזר, צריכה היתה לעוררה אז, ואם עוררה אז את טענת חוסר הסבירות ממילא אינה יכולה לעורר אותה מחדש.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, אלון. החלטה - השופט י, כהן. עו"ד י. וינרוט לעותרת, עו"ד ד. בייניש למשיבים. 16.1.80).
בג"צ 748/79 - יום טוב ללוש ואח' נגד המועצה לייצור ושיווק צמחי נוי ואח'
*שיווק פרחי נוי באמצעות המועצה לייצור ושיווק שלא באמצעות המושב (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם חברי אגודה שיתופית מושב עובדים תלמי אליהו. הם מגדלים פרחים והיו קשורים עם המשיבה לשיווק תוצרתם בעונת 1978-1979. עתה מסרבת המשיבה לשווק את הפרחים אלא אם כן יבוצע באמצעות המושב, המשיב השני. עתירת העותרים נגד החלטה זו נדחתה, בידי המשיבה נקוט הכלל כי שיווק מוצרים של חברים באגודה השיתופית יעשה רק באמצעות האגודה, כמסתבר, הסכימה המשיבה לשווק את הפרחים של העותרים בעונה הקודמת, לאחר שאלה הציגו מכתב אישור של המושב שאין לו התנגדות לכך, אך אישור זה התייחס לעונה שעברה בלבד. העותרים לא גילו לבג"צ את קיומם של המסמכים האמורים, וכבר בכך חטאו כלפי חובתם לגלות את כל הפרטים המהותיים הנוגעים לענין. לקראת השנה החדשה האגודה החלה להקפיד עם חבריה ודרשה גם מן העותרים שישווקו באמצעותה, ומה גם שהצטבר חוב גדול של שני העותרים לאגודה. המועצה העבירה את ענינם של העותרים לועדת חריגים, והעותרים הופיעו בפניה, אך הועדה החליטה שלא להסכים לסטייה מן הכלל של שיווק באמצעות האגודה. הסירוב של המשיבה בדין יסודו. למשיבה אין עמדה מונופולסיטית ויש גורמים נוספים שהם מורשים כיצואנים, ברם לא בכך העיקר. השאלה היא אם שיקוליה של המשיבה היו עניינים או שיקולים זרים. הוסבר כי ההתקשרות שלא באמצעות המושב גורמת למועצה תקלות ושיבושים, כי בשל חובותיהם של המגדלים לאגודה השיתופית מוטלים עיקולים על התמורה המתקבלת מן היצוא וההתחשבנות נהיית מפוצלת ומכבידה. אין פסול בשיקול הנ"ל ובשיקולים הנוספים של המשיבה.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר, עו"ד א. הכט לעותרים, עוה"ד מ, דינאי ומ. שחר למשיבה. 10.2.80).
בג"צ 637/79 - שמעון יצחק נגד שר החקלאות ואח'
*שיווק פרטי של פרחי נוי לחו"ל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
צו על תנאי שניתן לבקשת העותר התייחס לשאלה מדוע טרם נקבעו כללים בהתאם לאמור בחוק המועצה לצמחי נוי, והשאלה המהותית השנויה במחלוקת היא אם המועצה חייבת לפרסם כללים שיאפשרו לעותר, כיצואן פרטי של פרחים, לעסוק ביצוא מינים או זנים של פרחים שביצואם עוסקת המועצה עצמה. אותה שאלה עצמה עמדה בפני בג"צ בתיק בג"צ 331/78 (סביר י"ג עמ' 119).
שם נפסק כי העיקרון המרכזי של החוק גלום בסעיף 3 (א) העושה את המועצה יצואן יחיד לצמחי נוי, אלא אם כן יותקנו כללים שלפיהם יורשה ליצואן יחיד ליצא צמחי נוי ונדמה פירושו של העותר שהסמכות להתקין כללים שלפיהם יורשה כל מי שיבקש זאת להיות יצואן היא סמכות חובה. פירוש כזה היה שם לאל את העיקרון שהמועצה היא היצואן היחיד של פרחים, מאז פסה"ד בעתירה הקודמת החליטה ועדת הכלכלה של הכנסת שלא לאשר את הכללים שהוצעו ע"י המועצה, ואשר בהם הוגבל יצוא פרטי למינים ולזנים שביצואם המועצה עצמה אינה עוסקת. נוצר בזה מצב של תיקו שבו אין אפשרות להתקין כללים שיהיו מקובלים גם על המועצה וגם על ועדת הכלכלה של הכנסת. אין בג"צ יכול לכפות על המועצה התקנת כללים בניגוד לרצונה וגם ועדת הכלכלה של הכנסת אינה יכולה לכפות על המועצה התקנת כללים שהמועצה אינה רוצה בהם, כאשר המועצה סומכת על זכות המונופולין שבסעיף 3 (א) של החוק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד א. דגן וא. קופלוביץ לעותר, עוה"ד מ, דינאי ומ. שקד למשיבים. 22.1.80).
בג"צ 518/79 - איבון קוקרן נגד הועדה לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים
*החזרת נכס ל"נפקד" ע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי במובן זה שהענין הוחזר לועדה לדיון מחודש).
העותרת היתה בעלת נכסי מקרקעין בישראל שהוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. לראשונה ביקשה העותרת את שחרור נכסיה בשנת 1950 ובקשתה נדחתה. לאחר מכן חידשה את בקשתה בשנת 1976 ושוב נדחתה בקשתה. היא הגישה בקשה מחודשת בשנת 1978 ובקשתה נדחתה ביוני 1979, אז פנתה לבג"צ. המשיבים העלו טענת שיהוי, אך טענה זו נדחתה. אם המשיבים עצמם, הן הועדה לפי החוק והן האפוטרופוס לנכסי נפקדים, נאותו להיזקק לבקשתה המחודשת של העותרת משנת 1978, ולא עוררו נגד בקשה זו לא טענת שיהוי, לא טענת התיישנות ולא טענה שהם סיימו מלאכתם, אין הם יכולים להישמע בפני בג"צ בטענה מעין זו. ניתן לראות עילת עתירתה של העותרת בסירוב הועדה במאי 1979 להמליץ בפני האפוטרופוס על שחרור נכסיה, ומאז ועד הגשת העתירה לא חל שיהוי כלשהו.
עפ"י החוק מוסמך האפוטרופוס לפי שיקול דעתו לשחרר נכס מוקנה, אך עליו לקבל את עמדת ועדה מיוחדת שצריכה להמליץ בפניו. אם הועדה ממליצה שלא לשחרר נכס אין לאפוטרופוס שיקול דעת ורק אם הועדה ממליצה לשחרר נכס יש לו שיקול דעת לסרב לשחרר. בעניננו החליטה הועדה שלא לשחרר את הנכס, והאפוטרופוס פעל כפי שחובה עליו לפעול. ברם, מתוך תשובת האפוטרופוס עולה כי אין לו כל ידיעה מה היו מניעי הועדה שלא להמליץ על שחרור הנכס ואין דרך זו נראית לבג"צ. על הועדה לשתף את האפוטרופוס בדיוניה ובשיקוליה, ועל האפוטרופוס לדעת בדיוק מהם המניעים של הועדה לשחרר או שלא לשחרר נכס. כמסתבר באה האפשרות לשחרר נכס כדי שמי שהפך לנפקד מסיבות טכניות גרידא, ולמעשה לא היה נפקד, יוכל לקבל את נכסיו. במקרה דנן לא דנה הועדה בכל העובדות הנוגעות לענין, והנימוק של יו"ר הועדה שלא לשחרר את הנכס כיון שהעותרת אינה זקוקה לו איננו מספיק. אפשרות לשחרר נכסים באה לא רק מתוך שיקולים הומניטריים כי אם גם מתוך שיקולים מדיניים מובהקים והשיקולים האלה לא נדונו בפני הועדה. לפיכך יש להחזיר את הענין לועדה שתדון בנושא עפ"י כל החומר שהוגש לבג"צ והיא תטיב לעשות אם תזמין את בא כח העותרת לטעון לפניה. על הועדה יהיה לנמק את המלצתה הסופית לאפוטרופוס, ולהמציא לו פרוטוקול מלא של הדיונים.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד ח. הרצוג וכ. בארי לעותרת, עו"ד גב' מ. שקד למשיבה. 24.1.80).
בג"צ 185/79 ואח' - שלמה דיסטלפלד ואח' נגד השר לקליטת עליה ואח'
*תנאי מכירת דירות לעולים (10 עתירות של עשרות עותרים - כחלק מן העתירות הסכימו המשיבים לתביעות העותרים, בשלוש מן העתירות הפך הצו להחלטי, וחלק ניכר של העתירות נדחו).
העותרים הם עולים שקיבלו דירות עמידר בשכר דירה, ובהתאם למדיניות הממשלתית ניתנה להם אפשרות לרכוש את הדירות. עד לאוקטובר 1978 נמכרו דירות עפ"י טבלת מחירים שהיתה נמוכה בהרבה מן העלות של הדירות וטבלה זו עודכנה מפעם לפעם. ב- 1.10.78 נכנסה לתוקפה מדיניות חדשה, שלפיה אם מחיר הטבלה אינו משקף את מחיר השוק, וקיימת סטיה משמעותית לכאן או לכאן, תיעזר החברה המשכנת בשירותי שמאי מקרקעין לקביעת מחיר הדירה. העותרים טענו כי הם זכאים לקבל את הדירות לפי המדיניות הקודמת. טענתם המשפטית היתה כי המשיבים לא היו רשאים לשנות את המדיניות, ועל כל פנים צריכים היו לתת הודעה מראש כי בתאריך פלוני תכנס מדיניות חדשה לתוקפה. הטענות נדחו ובג"צ קבע כי אין מניעה שהממשלה תשנה את מדיניותה ביחס להטבות שהיא נותנת לאזרחים, ואין כל צורך להודיע מראש על שינוי כזה שיגרום לכך שאנשים ינצלו את הזמן שנותר עד לשינוי המדיניות. אין פגם בכך כי הנהלת משרד השיכון נתנה שיקול דעת לאנשים שבשטח, להחליט באלו שכונות תנהג שיטת השמאות באשר השכונות הן מבוקשות ומחיר הדירות שלהן גבוה ובאילו שכונות ימשיכו ללכת לפי הטבלה. כל עוד לא הוכח שהפעלת השיטה גרמה להפליה בין שווים אין לפסול אותה. בפועל קרו מקרים של הפליה בין מחזיקים בדירות באותו אזור ממש, שלגבי מקצתם הופעלו עדיין מחירי הטבלה ולגבי אחרים נקבעו מחירים עפ"י שיטת השמאות, ובמקרים אלה תוקן המצב ונסתיים ענינם של כמה מהפונים לבג"צ בהסדר מוסכם עם המשיבים. ביחס לשלושה עותרים שפנו למשיבים על מנת לרכוש את הדירה לפני המועד הקובע ומחמת רשלנות של המשיבים לא יצא הדבר לפועל הפך הצו להחלטי ובג"צ הורה כי אלה יקבלו את הדירות בהתאם למחירי הטבלה. באשר לכל האחרים העתירות נדחו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד ח. גלזר, מ. הפלר, א. לפיד, מ. חשין, ד. חשין, לעותרים, עו"ד גב' מ. שקד למשיבים. 17.1.80).
בג"צ 436/79 - סלמאן עזאם ואח' נגד משרד הפנים ואח'
*בחירת סגן יו"ר ומ"מ לראש מועצה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב חלקיו).
המשיב הרביעי (להלן ראש המועצה) נבחר בבחירות ישירות כראש המועצה המקומית בכפר אבו סנן. במועצה יש רוב לעותרים, שהם חמשה מתוך תשעה, והם אינם תומכים בראש המועצה. העותרים מבקשים כי המועצה תכונס כדי לבחור סגן ראשון, ממלא מקום של ראש הרשות, אך ראש המועצה טען כי את הסגן הראשון אין המועצה בוחרת, אלא הוא בוחר אותו והבחירה צריכה לקבל את אישור המועצה, והוא בחר בסגן והמועצה לא אישרה את בחירתו. בג"צ ניתח את לשון סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות, והגיע למסקנה, למרות נוסח החוק, כי מגמת המחוקק היתה שהסגן יבחר ע"י ראש המועצה ולא ע"י המועצה, ולפיכך אין לבוא בטרוניה עם המשיבים על אי בחירת סגן ממלא מקום כאשר המועצה היא שלא אישרה את הסגן שנבחר. אשר לעתירת העותרים כי תכונס המועצה למינוי סגן רגיל - הם לא פעלו עדיין עפ"י החוק לשם בחירת סגן נוסף כזה, וכל עוד לא מיצו העותרים את זכויותיהם עפ"י החיקוקים הנוגעים לענין אין מקום להתערבות בג"צ. העותרים ביקשו גם לדון בענין זכות החתימה מטעם המועצה ובענין זה הדין עם העותרים. בישיבת המועצה נבחר העותר הראשון כחותם על פקודות תשלום והמחאות בנוסף לחתימת ראש המועצה, ואילו ראש המועצה ביטל את זכות החתימה של העותר והחל להחתים את מזכיר המועצה כגזבר על המסמכים הנ"ל. ראש המועצה טוען כי העותר לא הופיע במשרדי המועצה לחתימה על מסמכים חיוניים, אך גם אם הוא צודק עדיין הדרך שבה הוא הלך
אינה הנכונה. אם לדעת ראש המועצה העותר אינו ממלא את תפקידו כראוי יכול הוא לנקוט בצעדים עפ"י פקודת המועצות המקומיות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד אבו חילו לעותרים, עוה"ד ר. יאראק וז. כמאל למשיבים. 7.2.80).
בג"צ 773/79 - איזמל בע"מ נגד שר הבריאות
*הפליית יצרנים ישראליים במכרז שבו משתתפות גם חברות ייצור מחו"ל (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
משרד הבריאות הוציא מכרז להספקת צנתרים ופנה לספקים שונים בארץ ובחו"ל שיגישו הצעותיהם. בין היתר נעשתה פניה כזו גם לעותרת שהיא יצרן ישראלי, המספקת מזה שנים ציוד רפואי למשרד הבריאות. העותרת קבלה על כך שתנאי המכרז מפלים אותה לרעה לעומת מציעים מחו"ל, שכן בעוד שאלה קובעים את המחיר במטבע חוץ הרי המציע הישראלי חייב להגיש את הצעתו בלירות ישראליות וסכום ההצעה צמוד לדולר של ארה"ב עד ליום ההספקה. העותרת טוענת כי עקב האינפלציה המהירה בישראל צפוי הספק הישראלי לפיחות ניכר בסכום הממשי שאותו יקבל, מכיון שההצמדה לדולר נפסקת ביום ההספקה ומאז ועד מועד התשלום צריכה לעבור תקופה של חודשיים ובאותה תקופה אין הכסף צמוד. טענת העותרת בדבר ההפליה נתקבלה והצו הפך להחלטי. אכן המציעים הישראליים מקבלים תוספות המתבטאות בכ- 30 אחוזים, אך אלה באות לקזז תשלומי מכס שמשלם הספק הישראלי עבור חומרים שהוא מיבא ליצור תוצרתו. אין לקבל את טענת המשיבה שהפליה לרעת היצרן הישראלי לא נוצרה עקב תנאי המכרז אלא היא חלק מהתנאים הכלכליים שבהם עובד כל יצרן. העובדה שהאינפלציה הינה תוצאה של המצב הכלכלי ואין למשיב שליטה עליה אינה יכולה לתרץ את ההתעלמות מקיום האינפלציה ומתוצאותיה לגבי היצרן הישראלי.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. אלרואי לעותרת, עו"דמ. שקד למשיב. 18.2.80).
בג"צ 665/79 - שמואל וינוגרד נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*החלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין פקידים שהגישו רישומים כוזבים על ניצול מכסת קילומטרים כפקידים נדרשים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הינו פקיד בכיר במשרד התחבורה ולטענתו עשו יד אחת המפקח הארצי על התעבורה עם שניים מן הפקידים הבכירים לרמות את המדינה, ע"י הגשת חשבונות פיקטיביים לדמי נסיעה שלא הגיעו להם. שלושת הפקידים הם פקידים נדרשים הרשאים לקבל מן המדינה דמי נסיעה לפי מספר הק"מ שנסעו ברכביהם, כאשר לכל אחד הוקצב מספר ק"מ מכסימלי. למעשה, כך טוען העותר, נסעו השלושה ברכב אחד מהם, ולעתים אף ברכב של המשרד, ורשמו כל אחד לעצמו את מרחק הנסיעה. העותר הגיש תלונה למשטרה שפנתה לפרקליט המדינה בשאלה אם להפעיל חקירה נגד השלושה, לאור העובדה שבמקרים רבים פקידים מגישים דיווח פקטיבי על שימוש ברכב, ולמעשה הדיווח הוא מעין "שקר מוסכם", ואם יש אינטרס ציבורי בהגשת תביעה בנושא זה. לאחר פניות נוספות של העותר החליט היועץ המשפטי להעמיד את השלושה לדין משמעתי ולא למשפט פלילי. שני פקידים הודו במעשה וטענו כי קיימת מוסכמה חברתית המקובלת על כל העובדים בענין דיווח כוזב על נסיעות, וזאת שיטה מוסכמת להגדלת המשכורת. המפקח על התעבורה לא הודה במעשים. על החלטת היועץ המשפטי שלא להעמיד את השלושה לדין פלילי הוגשה העתירה והצו על תנאי בוטל.
השופט ויתקון בפסק דינו ציין כי הלכה פסוקה היא שבענין הגשת אישום פלילי שיקול דעתו של היועץ המשפטי הוא כמעט שיקול מוחלט, ובג"צ לא יתערב אלא אם כן החלטת היועץ המשפטי ניתנה שלא בתום לב. זאת, בניגוד להתערבות בג"צ במעשי ממשל אחרים שבג"צ מתערב בהם גם כשאינם סבירים. נוסף לכך גילה היועץ המשפטי
בתשובתו את שיקוליו, שנגד המפקח הארצי, אין החומר מספיק כדי להביא להרשעתו, וכן שבמקרה דנן אי הגשת אישום פלילי אין פירושה ויתור על נקיטת אמצעי עונשי שהרי הוגשה תביעה משמעתית. בדרך זו של הגשת תביעה משמעתית נקט היועץ המשפטי גם במקרים אחרים של דיווח כוזב בענין שעות נוספות, אשל, וכיוצא באלה. אשר לטענת העותר כי היועץ המשפטי התחשב בכך שדיווח כוזב על נסיעות ברכב הוא דבר מקובל ושקר מוסכם - היועץ המשפטי הודיע כי שיקול כזה רחוק מלבו. ברם, העיר השופט ויתקון, אילו היתה מתעוררת השאלה אם הנימוק הנ"ל הוא שיקול לגיטימי לאי הגשת אישום פלילי היה נמנע מלהביע דעה עליה. עם כל הסלידה מן המעשה אין לומר שיועץ משפטי נוהג שלא בתום לב כשהוא מתחשב במציאות מסויימת הקיימת בתחום מסויים. יתכן שהתחשבות זו בטעות יסודה אך זוהי הפררוגטיבה של היועץ המשפטי להידרש לשאלות אלו ולהכריע בהן כמיטב הכרתו.
השופטים שמגר ובייסקי, בפסקי דין נפרדים, ציינו אף הם את גבולות ההתערבות של בג"צ בשיקול דעת היועץ המשפטי כפי שבאה לידי ביטוי בהלכה, והתייחסו בהרחבה לנוהג של הגשת דיווח כוזב בענין נסיעות, אש"ל, וכן הנורמות השונות שנקבעו באשר לתוספות שכר מסוות, ונורמות אלה הן שהביאו לדיווחים פיקטיביים.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, בייסקי, עוה"ד ש. קינג וי. וינוגרד לעותר, עו"ד ד. בייניש למשיבים. 30.1.80).
בג"צ 893+898/79+879 - אפא"י אגודה שיתופית לפירות ארץ ישראל בע"מ ואח'נגד שר התעשיה האח'
*כשרות צו פקוח על מכירת פרי הדר לתעשיינים
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ענינה של העתירה צו לפי חוק הפקוח על מצרכים שפרסם המשיב המטיל פיקוח על מכירת פרי הדר לתעשיה ומבטל את ההתקשרויות החופשיות שבין הפרדסנים לבין בעלי המפעלים השונים. העתירה נדחתה. כמסתבר היו חילוקי דעות בין שר התעשיה לבין שר החקלאות שהתנגד להטלת הפיקוח ושר החקלאות עמד להוציא צו לפי חוק המועצות למוצרי פירות וירקות, המבטל את הצו של שר התעשיה, אך הענין הובא בפני הממשלה וזו החליטה לאמץ את הצו של שר התעשיה ולאסור על שרים אחרים להוציא צוים נוגדים. השופט ויתקון, בפסק דינו, ציין כי אילמלא החלטת הממשלה הסומכת ידיה על צו הפיקוח של שר התעשיה, היה מוצא פסול בשימוש שעשה שר התעשיה לפי סמכויותיו עפ"י חוק הפיקוח, והיה מבטל את הצו, אך משהממשלה סמכה ידיה על הצו הרי היא נתנה גושפנקה למפרע למעשה החקיקתי של שר התעשיה. השופט ויתקון התייחס גם לטענה שחוק המועצות המאוחר מבטל את כל הנאמר בחוק הפיקוח לגבי אותו נושא שחוק המועצות מסדיר, אך קבע שאין החוק השני מבטל את הראשון שכן שניהם יכולים לדור בכפיפה אחת. אשר לטענה כי חוק הפיקוח נותן לשר סמכות להוציא צו כדי לבצע "פעולה הנראית לשר כחיונית" ואילו פעולה זו אינה חיונית - אמנם אין לומר כי המלים "נראית לשר" מקנות לו שיקול דעת כמעט מוחלט, ואולם במקרה הנדון אין מקום לפקפק בכך שהשר ראה בפעולה שהיא חיונית להגדלת היצוא או להגברת היצור כאמור בצו.
השופט י. כהן הסתייג מן הקביעה של השופט ויתקון כי אילמלא החלטת הממשלה היה רואה בשיקולים שהינחו את שר התעשיה שיקולים פסולים, והשופט אשר העדיף את גישתו של השופט י. כהן שאין יסוד מספיק לפסוק כי שיקולי שר התעשיה היו פסולים בעת שהחליט על הוצאת הצו.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עוה"ד א. גולדנברג מ. כהן, ג. נשיץ ב. כוגן לעותרים.23.1.80).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 110/78 - ...........................322 ─ * אחריות בתאונת דרכים.
─
─* ע.א. 526/78 - גובה הפיצוי בתאונת דרכים...................................323 ─* ב.ש. 42/80 - שחרור בערובה................................................324 ─* המ' 599/79 - בקשה לרשות ערעור לפירוש סעיף בפקודת המכס....................324 ─* המ' 719/79 - בקשה לרשות ערעור על הרשעה עפ"י הודאה בעובדות ─ שבכתב האישום................................................324─* המ' 600/79 - גובה פיצוי בהענקת סעד מן הצדק לדייר מוגן....................325 ─* המ' 859/79 - הגשת ראיה בערעור............................................325─* בג"צ 498/79 - העסקת מורים שהיו מעורבים באסון מעלות.......................326 ─* בג"צ 829/79 - החלטת היועהמ"ש שלא להתיר הגשת קובלנה פלילית ─ נגד עובד מדינה.............................................326─* בג"צ 473/79 - רשיון למכולת בבית שנועד למגורים............................326─* בג"צ 322+272/79 - רשיונות רוכלות על שפת הים בת"א בקיץ....................327 ─* בג"צ 622/79 - התנגדות לפתיחת בית מרקחת בתוך תחום בית מרקחת קיים..........328 ─* בג"צ 883/79 - בקשה לפסול דיין בבי"ד דרוזי מלשבת בדין.....................328 ─* בג"צ 866/78 - בקשה להכיר ביהודים הקראים כעדה דתית........................329 ─* בג"צ 219/79 - סילוק עגלת רוכלות משוק מחנה יהודה..........................329─* בג"צ 521/79 - בקשה להעברת רשיון מונית מתושבי אל עריש לתושבי עזה..........329 ─* בג"צ 754/79 - בקשה לקבלת פרטים ממרשם התושבים על ילודי שנים מסוימות.......330 ─* בג"צ 735/79 - בקשה לפסילת חוקי עזר להיטל עינוגים.........................330─* בג"צ 748/79 - שיווק פרחי נוי באמצעות המועצה לייצור ושיווק ─ שלא באמצעות המושב..........................................331 ─* בג"צ 637/79 - שיווק פרטי של פרחי נוי לחו"ל...............................331─* בג"צ 518/79 - החזרת נכס ל"נפקד" ע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים..............332 ─* בג"צ 185/79 - תנאי מכירת דירות לעולים....................................333 ─* בג"צ 436/79 - בחירת סגן יו"ר ומ"מ לראש מועצה.............................333─* בג"צ 773/79 - הפליית יצרנים ישראליים במכרז שבו משתתפות ─ גם חברות ייצור מחו"ל.......................................334 ─* בג"צ 665/79 - החלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין פקידים שהגישו רישומים
─ כוזבים על ניצול מכסת קילומטרים כפקידים נדרשים..............334 ─* בג"צ 893+898/79+879 - כשרות צו פקוח על מכירת פרי הדר לתעשיינים...........335 ─
─
─
─
─
─